עזרה - חיפוש - משתמשים - לוח שנה
גרסה מלאה: נארוטו פאן פיק: האיזון של אוסמרו
אנימה ישראל - ANiMe-iL > שונות > כתיבה
עמודים: 1, 2, 3, 4
Dr_Ellert
שלום לכולם!
אז אני הדוקטור (תוכלו לכנות אותי בקיצור הדוק) ועדיין לא עשיתי היכרות רשמית כלשהי. זה גם לא משנה באמת, רק רציתי להגיד ש ONE OK ROCK הביאה אותי הנה, אחריי שנתקלתי בפאן פיק קרוס-אובר שלה, "האטאקה טנקאה". בהמלצתה שמעתי ששווה לפרסם כאן סיפורים עצמאיים, אז הנה, חשבתי לפרסם בכל זאת סיפור שהתחלתי לכתוב.
אם תהייה דרישה לפרקים נוספים, אני אדאג לעדכן בהתאם. הסיפור בעצמו עדיין לא גמור והוא בשלבים, אבל הוא לא רחוק מסיום.

עריכה:
  • שכחתי לציין שהסיפור עלול להכיל תוכן מאוד אלים ושפה בוטה.
  • הסיפור מיועד לקהל שראה את הסדרה נארוטו. מפאת צורך לחסוך בעמודים ולעשות אותו חביב-קריאה, דמויות מוכרות שאינן חדשות לא מתוארות מחדש.
  • בנוסף, רק הדמויות המקוריות שלי בסיפור (ראה מטה, אומו) אלו דמויות שיתוארו, ואפילו אוסיף תמונות להעצמת ההנאה מהקריאה.
  • הסיפור עלול להכיל תוכן כולל של ספויילרים למנגה ולסדרה נארוטו.
  • הסיפור מחולק למגילות, כאשר כל מגילה היא בדר"כ משתי חלקים. אפרסם חלק בכל פעם.
  • קריאה מהנה!




האיזון של אוסמרו



תוכן העניינים
ספוילר:

מגילה 1
חלק 1: טנקאיגן
חלק 2: אוסמרו

מגילה 2
חלק 3: כאור לצללים
חלק 4: העסקה

מגילה 3
חלק 5: הפלישה לעלה הנסתר
חלק 6: טובי

מגילה 4
חלק 7: החדשות המרעישות
חלק 8: חבר ילדות

מגילה 5
חלק 9: מי זה אוסמרו?
חלק 10: געגועים ואהבה

מגילה 6
חלק 11: זכרון הבעתות
חלק 12: ערמומיות

מגילה 7
חלק 13: מהלך אחד לפני אחרון
חלק 14: שבי רצוי

מגילה 8 - קמורי גאידן
חלק 15: שדים מן העבר
חלק 16: בגידה

מגילה 9
חלק 17: מחילה
חלק 18: סגירת חשבונות

מגילה 10
חלק 19: השקט שלפני הסערה

מגילה 11 - ג'וגו
חלק מיוחד 1: החיה הירוקה
חלק מיוחד 2: בתולת הברזל
חלק מיוחד 3: מי הוא ג'וגו?
חלק מיוחד 4: האיש הזקן

מגילה 12 - סויגטסו
חלק מיוחד 1: התנגשות החרבות
חלק מיוחד 2: האמת על העבר

מגילה 13 - אומו
חלק מיוחד 1: ערפילים וטפילים
חקל מיוחד 2: האמת בערפל

מגילה 14 - ליים
חלק מיוחד 1: תרגילי עץ הלימון
חלק מיוחד 2: האשליה של ליים
חלק מיוחד 3: טורנאדו

מגילה 15 - טד 1
חלק מיוחד 1: שד משחת
חלק מיוחד 2: שורשים רעים
חלק מיוחד 3: חרחור השנאה
חלק מיוחד 4: איבה

מגילה 16 - טד 2
חלק מיוחד 5: טד נגד קמורי
חלק מיוחד 6: הלילה הנצחי
חלק מיוחד 7: קללות
חלק מיוחד 8: השדים האבודים
חלק מיוחד 9: המלח השחור
חלק מיוחד 10: התורפה של טד

מגילה 17 - סאסוקה
חלק מיוחד 1: מחיר החברות
חלק מיוחד 2: עבודת צוות
חלק מיוחד 3: כוח הג'ינצ'וריקי

מגילה 18
חלק 20: ג'וגו
חלק 21: סויגטסו
חלק 22: אומו

מגילה 19
חלק 23: ליים
חלק 24: טד ושבעת החטאים
חלק 25: שלושת המבחנים הראשונים
חלק 26: המבחן של סמואי
חלק 27: שורשי קינון הקנאה
חלק 28: גאוותה של סאקורה

מגילה 20 - טד אוריג'ין
חלק מיוחד 1: מאחורי הזעם
חלק מיוחד 2: אין מנוס
חלק מיוחד 3: נקמה בעלה!
חלק מיוחד 4: חרבות הזימון
חלק מיוחד 5: הנער שמצא תכלית באושרו של עצמו
חלק מיוחד 6: האקצוקי

מגילה 21
חלק 29: ניצחון מריר
חלק 30: שלוות האוצ'יה
חלק 31: תעתוע האוצ'יה + חלק 32: תמות!

מגילה 22
חלק 33: גזר דין גרוע ממוות
חלק 34: המשפט
חלק 35: אפילוג



@>-------------------<@

פתיחה 1:

זוהי השנה ה-65 לחמשת הארצות המובילות. לפני שנה תמימה, עולמם של השינובי הספיק להזדעזע דיו. אירועים רבים וקשים עברו על כלל הכפרים הנסתרים, כאשר בכולם עוברים שני חוטי שני בולטים: נארוטו, והאָקָצוּקִי.
הותרה ברירה ומלחמה פרצה. בניגוד למצופה, המלחמה אינה בין האומות השונות. להיפך, האומות התאחדו בצוותא לכדי "שינובי": המכנה המשותף לכולם. אם כך, מי האויב? כוחות האקצוקי, ארגון טרור חשאי ונסתר אשר מתקיים בכל רחבי הארצות, במטרה להפילן. הוא משתמש בג'וטסוים אסורים מכל הסוגים, רק על מנת לממש את מטרותיו האישיות.
אם כך, היכן נארוטו נכנס לתמונה? האקצוקי מתכוונים ללכוד את שני הגִ'ינְצ'וּרִיקִי האחרונים: נָארוּטוֹ אוּזוּמָאקִי, הגיבור של קוֹנוֹהָ, ואדון קִילָר-בִּי, הגיבור של קוּמוֹ. נארוטו הוא נער נפלא ונועז, ובתחילה כוחות השינובי ניסו להסתירו. ימים ספורים לאחר שפרצה המלחמה נארוטו גילה את הסוד, והחליט להשתתף. מאז הקרב הגדול בחופים שבין ארץ הצליל לארץ החשמל עברה שנה, ונארוטו לוקח חלק פעיל במלחמה, ואפילו מנע את האסון של "עיני הירח" שתכנן האקצוקי במסכה.

חלק 1: טֶנְקָאִיגֶן

היה זה יער עבות. אמירי העצים התנשאו ממעל, וחסמו את קרני השמש החמימות. האפילה הטבעית והירקרקה הקדירה בינות הגזעים, ובינות הענפים. למרות האפילה החלשה, לא היה קשה להבחין בהמוני הגופות השרויות על האדמה הטחובה. היו אלו גופות מרובות ולבנות, מאוד לא אנושיות. ללא כל ספק, כולן היו מתות- החיילים הובסו בקרב. בין לבין זגזגו להם בקלילות כמה מהשינובי המאוחדים. אלו היו חברי דיוויזיית הקומנדו, קָנְקוּרוֹ מהחול, אִיטָן מהאבן, קִירִי מהערפל, אוֹמוֹאִי מהעננים, סַאי מהעלה, טָנְגוֹ מהעננים וזֶגִ'י מהעלה.
קנקורו אותת להם בידו לחדול מתנועה. כל אחד מהם עצר במקומו. הוא היה לבוש במדיו המיוחדים של שליט הבובות, כאשר על ברדסו עונד את מגן המצח של השינובי, כשאר חבריו לדיוויזיה. הוא הבחין בדבר מה חשוד, והושיט אליו את ידו. בין הגופות, נמתח חוט דקיק אך חזק, כחוט דייגים. הוא קירב את פניו המאופרות, כדי לבחון אותו מקרוב. "מה?..." הרהר לעצמו, ולפני שהספיק להאיר עניין נוסף, רעש של פיצוץ התבקע לא רחוק מהם.
כל חברי הדיוויזיה הצליחו לנוס מהפיצוץ, ונותרו נפרדים במרחקים גדושים זה מזה. קנקורו, מפקד הקומנדו, לא הצליח להבחין בחבריו, וניסה לקרוא להם בקולו. הוא הרגיש שהוא נחנק, ולאחר שהצליח להתרכז, הבחין בערפל שלא היה שם קודם. החוזי היה כמעט בלתי אפשרי, והיה מוכר לו רק מסיפורי שינובי על אגדות שבעת חברי-החרב של הערפל הנסתר. קנקורו לא הצליח לפצוע את פיו, ונותר לרחמי יריבו, כך הרגיש. גופו הרגיש מנומנם, והוא התכוון לשלוף את אחת ממגילותיו שנשא עמו, כדי לזמן את בובת המלחמה האהובה עליו. הוא עמד לעשות כן, אך הרגיש כיצד איבד שליטה בגופו. הדבר היחידי ששמע, היה "טכניקת כריכת הצל, מוצלחת!"
הוא היה המום לשמוע את הקול המוכר, אך לא די המום כדי להתפעל. הוא ידע שישמע אותו... הוא ציפה לשמוע אותו. חלק מהערפל התפזר, וקנקורו הצליח למצוא את דמותו של חברו לשעבר, שִיקָמָרוֹ. פניו לא השתנו: הוא עדיין נראה כפי שהיה נראה לפני שנה, כשהשתתף איתם במלחמה. אולם בגדיו התחלפו. היה לו מעיל שחור, מעוטר בעננים אדומים. מדי אקצוקי. "שיקמרו!" קרא אליו בקול נואש.
שיקמרו חייך בזדון, ונאנח. "תמיד הייתם טרחה. גם עכשיו אתם טרחה."
"איך יכולת לבגוד באחיך לכפר?!" התרעם קנקורו. "איך יכולת לבגוד בשינובי, לא משנה מהיכן הם?! הצטרפות לאקצוקי היא הכרזת מלחמה!"
"שימוש אירוני במילים..." שיקמרו הידק את הצל שבו השתמש, והחל להגביה אותו לעבר צווארו של קנקורו.
"אתה לא תהרוג אותי. אתה לא כזה, שיקמרו."
"קנקורו... השלמתי עם העובדה שלא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה. מה שנעשה, נעשה. הדבר היחידי שאנו יכולים לעשות, הוא להשפיע על ההווה, כך שהעתיד יהיה טוב יותר."
"אתה קורא לזה 'טוב יותר'?! אביך היה מתבייש בך, לדעת שאתה חלק מהנבלות האלו!"
קול נוסף בקע לא רחוק מהם. הוא היה קול צעיר, טיפה צפצפני. היה זה קולה של נערה. "שיקמרו, תסיים עם זה כבר!" היא התלוננה. "אתה מבזבז זמן!"
"אני מצטער קנקורו... לו"ז צפוף" הוא רק התמוגג לאתו, וקימץ את ידו. קנקורו הרגיש כיצד חייו עומדים להתנתק ממנו. רגע לפני שאיבד את הכרתו לחלוטין, שיקמרו הבחין שהדמות אשר חנק לא הייתה אנושית. לפתע תדמיתה ומראה האנושי התמוגג, והייתה זו לא יותר מאשר בובת מלחמה נוספת של קנקורו. שיקמרו מיד ביטל את טכניקת הצללים, אך לפני שהספיק להגיב, הוא הרגיש דחיפה אדירה על ידי כוח לא מוסבר, ונדחק כלא בעל כורחו לתוך מקום חשוך. הנקישות והרשרוש נתנו לו הרגשה טובה להיכן נדחף. הייתה זו אחת מבובות המלחמה הנוספות של קנקורו, בובת ההוצאה להורג. הוא זיהה אותה לפי החרכים הקטנים, היכן שהידיים היו צריכות להיות. הוא ידע שזה הסוף. או לפחות כך רצה שקנקורו יאמין.
לא רחוק משם, מעל ענפי העצים, קנקורו היה בשליטה לאורך כל הזמן. הוא חיכה להפעיל את המלכודת, וציפה לפגוש שם את שיקמרו. הוא עצם את עיניו, ובלבו לחש, "מצטער, שיקמרו" הוא מלמל, וסגר על הבובה את ששת החרבות המיוחדות, שהיו גם חלק מידיה של הבובה. הוא שמע רעש חודרני ואכזרי. הוא פקח בחצי עין, כדי להבחין במה שארע, ושם לב שהתא לא דימם. הוא היה מעט מופתע. הוא השתמש בחוטי הצ'אקרה כדי לפתוח את דלת הבובה, ומצא שהיא ריקה, מלבד בול עץ מחורר. הוא התרגז, וקם מעל מקומו.

סאי ואומואי לא היו רחוקים אחד מהשני. הערפל הדחוס הפריע אמנם לראייה, אך הם זיהו זה את זה. "מה עושים?" שאל אותו אומואי, מהכפר הנסתר של העננים. סאי היה מוכן עם ערכת הציור שלו, בעוד שאומואי היה מוכן כשחרבו שלופה קדימה. סאי הסתכל מסביב בחשד. "אנחנו מחכים להוראותיו של קנקורו. בינתיים נצטרך להסתדר עם מה שיש."
הם הבחינו בנערה שהתקדמה אליהם מתוך הערפל. למעשה, הם הבחינו בכמה נערות, כולן באותו הגודל. סאי מיד שרטט דמויות של חיות אדירות, שזינקו מהדף הישר מולו ומול שותפו. "הזדהו!" קרא אומואי, והרגיש את דמו זורם בעורקיו מהר יותר מתמיד. ידו שקשקה, והוא ניסה לספור את כמות הנערות המתקרבות. צחוק זדוני, מעט צפצפני לגלג מעליהם, והותיר אותם לחוצים.
"להזדהות?..." היא הרהרה. אחת מהנערות הצליחה להגיע לטווח הראייה של סאי. היא הייתה לבושה במעיל האקצוקי המפורסם, מעוטר העננים האדומים. שיערה היה לבן כשלג, וממה שהצליח להבחין- גם קצוץ מאחור. הפוני המתפצל שהיה מעל מצחה הוחזק על-ידי מגן מצח עם סמל של הכפר הנסתר של הערפל, רק שהיה חרוט לאורכו. עיניה היו קרות ותכולות כקרח. היא דרכה עם רגלה במקום, כאשר ידיה משולבות מתחת למעילה. "אני חייבת?"
סאי הביט בה ממושכות. "אז את שותפתו של שיקמרו?..." אומואי לא הצליח להוריד את עיניו מהנערות האחרות. "שכפולים?" לחש לשותפו.
"שש..." לחש לו סאי, ונשאר דרוך במקומו. משום שהנערה לא ענתה, סאי המשיך. "המקורות שלנו יודעים מי את, אוּמוֹ. מִיזוּקָאגֶה מסרה לנו את כל המידע אודותייך."
"הו... אני בספק בנוגע לכך," היא העירה בחיוך זדוני, וחיות הדיו של סאי התמוססו בערפל. הוא היה המום, ועמד להשתמש בשנית בערכתו. הוא שלף אותה, ושם לב שהייתה רטובה לחלוטין, ולא ניתנת לשימוש. הוא הושיט את ידו לחרבו שעל גבו, ואז רק שמע את קולה של המוכפל של אומו. "טכניקת הערפל: כפייה מעורפלת!" (霧遁・霧の結合) ומאז גופו היה משותק.
אומואי נלחץ עוד יותר מכפי שהיה, ולא הצליח להתאפק. בראשו רק חלפו מחשבות על מותו, ועל הדרכים האפשריות שעתה היה מסוגל למות. הוא הסתער עם חרבו על אומו שעמדה קרוב. כאשר הכה בה, גופה המשוכפל התמוסס, והתאדה חיש-מהר לערפל. "סאי!" קרא לשותפו.
"היא השתלטה עליי עם הערפל!" הוא צעק אליו, ובמהירות הרגיש כיצד הערפל חנק אותו. פיו התמלא בלחות מגעילה, והוא ניסה להוציאו בשיעול. אומואי אץ לעבר הדמויות הנוספות של אומו, ותקף אותם חיש מהר. כל הדמויות שתקף היו שכפולים, והוא לא הצליח למצוא את האחת האמתית. "אומו!" הוא צעק. "תראי את פנייך האמיתיים!" הוא נפנף בחרבו בעוצמה. לפני שהספיק לעשות דבר נוסף, קוּנָאי חד ואמתי למדיי ליטף את בשר צווארו. הוא עמד במקומו פן ייפגע. "הראיתי לך אותם... אלו שכפולים דיי מוצלחים" היא העירה בסרקסטיות, והידקה את הקונאי. "אתה לא מפחד, שינובי?"
"לשינובי הזה יש שם..." גמגם. הוא החליק בדומייה את חרבו, והצליח לנעוץ אותה בגופה של אומו שעמדה מאחוריו. הקונאי נשמטה. הוא היה מאושר, והסתובב אחורה. היא לא הייתה שם. חרבו הייתה נקייה מדם. הוא החליט לחזור לסאי, ולטפל בו לפני שמצבו יחמיר.
כשהגיע אל שותפו, הוא ראה גם את זג'י מהעלה ואת טנגו מהעננים, בן בית. "זג'י! טנגו!" הוא קרא אליהם, והתקרב. "איך מצאתם אותנו בערפל הזה?"
"חוש מזל, אני מניח" ענה לו טנגו. כבר באותו רגע, הוא הבחין שדבר מה לא בסדר. טנגו מעולם לא היה עונה תשובה שכזו. הוא החליט למשוך מעט את המשחק.
"הבנתי..." מלמל, והתקרב אל השניים. "מה איתך, זג'י? הספקת להשתמש בג'וטסו שלך?"
"כן, אבל לא הצלחתי למצוא את השאר."
הוא ידע שזה שקר. הוא שמר ביניהם מרחק מספיק צמוד, וברגע ההפתעה, דקר למוות את טנגו. הדמות שנעץ בה את חרבו התפוגגה לכדי ערפל, כך שנותר רק זג'י המזויף. "ניסיון נחמד!" הוא קרא, והניף את חרבו. זג'י המשוכפל הגן על עצמו עם קונאי שהיה ברשותו. אומואי הידק עוד יותר את חרבו על הקונאי, ויצר לחץ מכאיב כלפי המזויף. לבסוף זג'י השקרי לא עמד בזה, ואיבד שיווי משקל. אומואי דחף אותו עם רגלו, ובזריזות נעץ את חרבו בחזהו של יריבו. גם זה התפוגג, והוא נשאר יחד עם סאי. "רק אל תגיד לי שגם אתה מזויף..." הוא הושיט את ידו לוודא.
"לא, הוא דיי אמתי" קולה הצפצפני והמרגיז של אומו השיב לו. הוא הביט לכיוון שממנו נשמע הקול, וראה את דמותה. "אני חייבת להודות בפניך, שיקמרו אמר את האמת אודותיך. אומואי, נכון?..."
"חתיכת!" הוא הסתער במהירות הברק על אומו, ועמד לערוף את ראשה. גם זה היה שכפול ערפל, והפעם הוא הרגיש חפץ חד ומכאיב ננעץ בגבו. קולה הגיע מאחוריו, מכיוון החפץ. "עדיין, לא מספיק מוצלח..." היא התעקשה, ונעצה בו את הקונאי.

שתי בובות מלחמה שקנקורו משתמש בהן בשם "עורב" התלוו ותרו מסביב אחר שיקמרו. הן הסתובבו מסביב, כשקנקורו קורא בקול איי שם מבין הענפים הגבוהים. "אין לי מלחמה בשכפולים, שיקמרו. אני עוד יכול להציע לך להיכנע-" הוא התכוון להמשיך, אך קול מפתיע הגיח.
קנקורו ראה ליד בובות העורב שניים מחברי הקבוצה- איטן מהאבן, וקירי מהערפל. מכיוון שבמצב הזה הערפל היה יכול להיות מסוכן, ואלו היו יכולים להיות תרגיל של האקצוקי, הוא נקט באמצעי זהירות. הוא השתמש בבובות המלחמה כדי ללפות את שני השינובים באפודם, ודיבר דרך בובותיו. "הזדהו."
"איטן... איטן מהאבן!" ענה, מפוחד מעט.
"זה אני, קנקורו! קירי מהערפל! שחרר אותי!" הוא נלחץ וניסה לנער את יד העץ היציבה.
"אני לא מאמין לך..."
בזריזות איטן השתמש בג'וטסו אדמה, כדי ליצור את המילה "אמת". קנקורו חייך לעצמו, בעוד חושד בשותפו השני. הוא הידק את אחיזתו באפוד של קירי, בעוד הוא נלחץ עוד יותר. "תוכיח לי שזה אתה!" קנקורו ציווה. קירי לא ידע מה לעשות, ולפני שהספיק לחשוב על תשובה- איטן דקר אותו עם הקונאי. קירי המפוחד נלחץ, אולם לאחר שניות ספורות הבין את הרמז. הוא השתמש בידו כדי למקד צ'אקרה, ולרפא את פציעתו. בובות המלחמה שחררו אותם, ומפקד היחידה דיבר אליהם דרכם. "אני שמח שאתם בסדר. ראיתם עוד מישהו?"
"לא... חיכינו לפקודה שלך."
"תעקבו אחריי העורב שלי. אנחנו חייבים למצוא את זג'י, יש לו יכולת חישת צ'אקרה מצוינת. אנחנו גם חייבים למצוא דרך לבטל את הערפל!"
בובת העורב החלה ללכת לכיוון האזור בו היה קנקורו. הם התקדמו אחריה, דרוכים במקומם. איטן שמע בקושי רחש של נשימה, ומיד השתמש בג'וטסו האדמה כדי ליצור חומה עגולה סביבם. קירי נבהל, בעוד קנקורו הרגיש כיצד חוטי הצ'אקרה שלו מתארכים. "מה קרה?" שאל אותו.
"על פי המידע מהמטה, שיקמרו צריך להיות כאן. הגבהתי את החומה דיה כדי שהצל שלו לא יגיע אלינו."
"טוב מאוד" הודה לו קנקורו, וניסה להבחין היכן שליט הצללים מסתתר.
שיקמרו עצמו עמד במרחק לא רב מהם, מוסתר היטב מאחורי אחד העצים. הוא הרגיש כיצד החומה גבוהה מדיי. "בעייתי..." הוא החזיר את הצל אליו, ונאנח. "הם באו מוכנים מדיי."
"אל תרים ידיים עכשיו..." הגיחה אומו, כשבידיה סאי המשותק. שיקמרו חייך. "אני לא מאמין..." הוא רכן לעבר סאי. "לא ראיתי את פניך הרבה זמן..." הוא בחן את פניו, בעוד אומו בוחנת אותו בחשד. "אני מקווה שזה לא..."
שיקמרו צחק חלשות. "אל תפתחי רעיונות. הוא היה חבר, בערך. זה קשה, את יודעת?..."
"מה?" שאלה בפקפוק, והחזיקה בחטוף. "מה קשה?"
"הם היו חברים שלי לפני שהצטרפתי..." הוא נעמד, והביט סביב. "אני מתגעגע אליהם. קשה להילחם נגדם..."
"אני הייתי מוכנה למכור את אימא שלי בשביל להיות באקצוקי," סתרה אותו בלעג. "אתה סתם רגשן. הם רק כלים, פיונים של פיונים יותר גדולים."
"גם אני חשבתי ככה פעם..." הוא חייך וטאטא מעט אבק ממכנסיו, "אבל הם הוכיחו לי שהם הרבה מעבר."
"אם כך, למה אתה עומד מנגד עכשיו?"
שיקמרו עצם את עיניו, והרגיש צביטה קטנה בלבו. המחשבה על סדר האירועים הייתה... בלתי נשלטת. זיכרונות התערבלו בהגיגיו כסופה פראית, ורגשות משטמה וקנאה חגגו. אומו קראה את רגשותיו כספר פתוח, והתרחקה מעט. "זה משהו שאמרתי?"
"אל תנסי להיות נחמדה" הוא חייך בזדוניות, והביט סביב. "איבדתי את קנקורו. את יכולה להשתמש בטֶנְקָאִיגֶן, שאני אוכל למצוא אותו?"
"חשבתי אבל שהיינו רק צריכים לגנוב את סאי, לא?"
"את צודקת... אבל יש לי הודעה לתת להם."
"כרצונך" היא חתמה בזאת, ועצמה את עיניה. כשפקחה אותן, אישוניה התרחבו לכדי צורה משונה למדיי; הם היו בצורת משולש אפרפר-כחלחל, מוקף בשלושה משולשים מזוויותיו השונות. שיקמרו נעמד מוצק ויציב, בעוד שהיא הכריזה "טנקאיגן: טכניקת השתלטות" ונשארה קפואה במקומה. שיקמרו הרגיש כיצד עיניו משתנות בהתאם, ואכן כך קרה. גם שלו קיבלו בדיוק את אותה הצורה והצבע, והוא קיבל את יכולתה המיוחדת של אומו. הוא היה מסוגל לראות בערפל כבשדה פתוח, והבחין היכן כולם היו נמצאים, ובשכפולים השונים שאומו פיזרה. עברה בו צמרמורת מחרידה, כשחשב עתה איך הדברים נראים מהצד השני. הוא עתה הבין כיצד סאסוקה ונארוטו מרגישים עם כל הכוח הזה... וכמה שזה יכול להיות מאיים. הוא הבחין בתנועה של קרקע- חומה עגולה חסרת-זווית הייתה בתנועה. הוא הניח שבובות המלחמה והשינובי האחרים נמצאים מאחוריה. הוא חייך. "את שומעת אותי, אומו?"
"אמרתי לך, אידיוט, אני יכולה לשמוע כשאנחנו מסונכרנים במצב הזה!"
"לא ביקשתי את סיפור חייך. אני צריך שתגרמי לצל שלי להגיע לחומת הזזה."
"קיבלת" היא ענתה בזלזול, וחדלה את טכניקת ההשתלטות. היא עתה עשתה את סימני הידיים כדי להשתמש בטכניקה אחרת. "טכניקת ערפל: אובך מחניק!" (霧遁・密集霞) הכריזה, ושיקמרו חייך בזדוניות.

איטן וקירי שהיו יחד עם הבובות, הרגישו לפתע דבר מה חשוד. השמיים היו חסומות- פתח המבנה המוזר נעשה אביך ולא נתן למספיק אור לחדור. אז, הם הבחינו שהוא נעשה יותר חשוך. איטן, שהחזיק וגרר עמו את החומה, הרגיש התנגדות. הוא התאמץ ממש למשוך אותה, אולם לא הצליח. הכוח שהופעל נגדו היה גדול בהרבה מעבר ליכולותיו. קנקורו דיבר דרך העורב. "מה קרה?" תהה ונדרך במקומו.
"משהו מושך את החומה שלי... מה לעזאזל?!"
"אל תוריד אותה!" נלחץ קנקורו, והרגישו גם הוא כיצד חומת האבן משקשקת דרך חוטי הצ'אקרה. "זה לא טוב..." חשש לעצמו. "מה לעזאזל הוא מנסה לעשות?" תמה יותר. הנורא מכל קרה- החומה קרסה, והתפרקה. שניות ספורות, והמקום היה חשוך לחלוטין בצללים.
"שיקמרו!" רעם קנקורו מבעד לבובת המלחמה, וקימץ את אגרופו. "פחדן! הראה את עצמך!"
לפתע, כולם הרגישו דבר-מה לופת את מפרקי כפות רגליהם. קירי מיד הביט למטה. "מה זה?!"
איטן נאנח. "נפלנו לתרגיל שלו."
הצללים שאחזו בהם הפילו אותם ארצה, ומשכו אותם לעבר שיקמרו ואומו. התנועה הפתאומית ניתקה את חוט הצ'אקרה של קנקורו, אך הוא עדיין שלט בבובת המלחמה השנייה. הוא לא שכח ממנה, ומיד השתמש בה כדי לעקוב אחריי אחיו לקרב.

הם הרגישו מובסים ומשותקים כשהגיעו לשיקמרו. הם היו המומים, משום שלא ידעו על היכולת הזו. "טכניקת הצללים: משיכת גופים, מוצלחת!" הכריז בגאווה. אומו הביעה חוסר סיפוק בכך שהזעיפה את פניה. "איפה הקפטן שלכם? אני מאוכזבת. שיקמרו, הבטחת-"
"בניגוד לשיקמרו, לא הפקרתי את אחיי!" בובת העורב הנוספת הסתערה מתוך הערפל, שלופת להב חדה לכיוון שליט הצללים.
"בעייתי, אומו!" קרא אליה שיקמרו, והיא מיד זינקה לעבר הבובה, בעיני הטנקאיגן. "טנקאיגן: ערפל צ'אקרה!" (天開眼・チャクラ霧) קראה, והבובה קפאה באוויר. "חיכיתי לרגע הזה..." אמרה בלצון, והמשיכה להשתמש בטכניקה.
קנקורו, ששלט בבובה מרחוק, גם כך בקושי הצליח להבחין במתרחש, חש הפרעה בטכניקה שלו. חוטי הצ'אקרה התנודדו יותר מדיי, ולבסוף, הוא הרגיש שהם השתנו, ולא נותרו למרותו. "מה לעזאזל?" הוא ניסה להשתמש בהם, ואז הרגיש שהם מושכים אותו בכוח. הוא לא הצליח להתנגד, ולפני שידע זאת- הוא נעמד על יד בובת העורב שלו. הוא ראה את שותפיו משותקים על האדמה הטחובה, בעוד הוא עומד נרעד מנגד לשיקמרו והנערה המוזרה. "נבל!" התרעם, ושלף את מגילתו. "טכניקת הזימון-"
"טכניקת הערפל: לחות מנוקזת!" (霧遁・湿った排水) אומו התנגדה, ובמכה אחת מגילתו של קנקורו הייתה ספוגה במים ולא שימושית. הכתב בה דהה לחלוטין, והותירה אותו נטול נשק.
"חתיכת..."
"יש לך מזל שאדון שיקמרו נחמד, אחרת הייתי אוכלת את העיניים שלך..." אומו לגלגה מעליו, ונתנה לשותפה לאקצוקי מקום לדבר. שיקמרו נשאר במקומו, מחזיק את שני השינובים.
"קנקורו, הסיבה שאתה לא מת היא כי זה לא הזמן שלך למות..."
"תחתוך עם הבולשיט!" נזף בו וירק עליו. שיקמרו היה מרוכז בטכניקת הצללים, ולא נתן לזה להפריע לו.
"כמו שהתחלתי להגיד... אתה לעולם לא תבין מדוע נאלצתי לעזוב את החזית, ואני מקווה בשבילך שלא. אני רוצה שתעביר מסר לנארוטו."
"נארוטו?! מה הוא קשור עכשיו?!"
"תגיד לו שאני מתגעגע ושאני מצטער... בנוסף, תגיד לו שהמלחמה היא לא יותר בין האקצוקי לשינובי..."
"מה? על מה אתה מדבר?"
"יש עוד כוח שמעורב. אני חייב שתגיד לו את זה. ורק לנארוטו."
"אתה לא תצא מזה בחיים, שמעת אותי שיקמרו?!" הוא שלף קונאי שהיה מוסתר, והסתער על שיקמרו המרוכז.
"טכניקת ערפל: כפייה מעורפלת!"
קנקורו השתעל ונחנק. הוא שמט את הקונאי, ונפל על ברכיו. בפעם הראשונה בחייו, שבאמת הרגיש חסר יכולת. עיניו וחורי נשימתו התמלאו בערפל המחניק והדחוס, וזה היה על גבול הצריבה מבחינתו. כמה שהיה בעל מוטיבציה לזוז, לפגוע, הוא לא הצליח משום שגופו מאן. לבסוף, כשהוא מצליח לראות בקושי רב גושים מטושטשים, הוא זיהה דמות כלשהי. הוא הצליח לראות אותה משה, ולאחר מכן, מהלומה חזקה על ראשו. מאותו רגע, הוא איבד את הכרתו.

--------------------------------------

לתמונה של אומו:

ספוילר:
Gush
אני אוהב את הסגנון הזה, אני באמת אוהב.
זה לא כתוב טוב ברמה הספרותית, אך כשמתייחסים אל הסיפור הזה כמה שהוא - כסיפורת פשוטה; זה סוחף, זה מהיר, זה זורם ללא התעכבויות "מיותרות". זה אולי לא היה מתאים לספר, אבל לפורום אני חושב שזה מאוד תופס smile.gif
--

כדאי לך לחדד חלק מהנוסח, לא ברמה שמשנה את הסגנון אלא דברים פשוטים כמו "והמקום היה חשוך לחלוטין בצללים." עדיף לרשום משהו בסגנון "והמקום נפל אל עלטה מוחלטת". קצת צורמות לי מילים כמעט נרדפות שבאות אחת אחרי השנייה ללא שום אפקט. יש עוד דוגמאות לתת אבל די באחת.
--

וכמובן, שאשמח לראות ממך עוד.
Dr_Ellert
גוש, תודה רבה על התגובה smile.gif
לקחתי ללבי את ההערה. האמת היא שקצת כאב לי לשמוע שהסיפור לא ברמה ספרותית- טוב, יש הבדל של שמיים וארץ ביני לבין ג'ורג' מרטין, אבל מאזו מתמיד חתרתי לפשטות smile.gif
בנוגע לניסוחים- אני מאוד אוהב את סגנון הכתיבה שלי. בקריאה 50 בערך אני באמת שם לב שהמילים שאני נוטה להשתמש בהן הן פשטניות מדיי, ולאדם כמוני עדיין קשה להבדיל גם בקריאה המאתיים. אני מניח שבשביל זה אני זקוק לפורום, שיגיד לי מה לא מצא חן.
אני חושב שאחכה לפחות לראות עוד כמה תגובות... אם באמת יהיה כאן ביקוש לסיפור, אענה לבקשה smile.gif
L.Wolf
אהבתי את הסיפור ואת הפרק הראשון כמו שGUSH אמר זה אכן היה סוחף שמתי לב ששינית מספר דברים אחרי התגובה שלו לכן על הדברים הללו אני לא אחזור.
למרות שמאוד אהבתי את הסיפור כמה דברים הפריעו לי אתה לוקח דבר אחד כמובן מעליו וזה שאנשים קראו את נארוטו(אני קראתי ככה שאני מכיר את כל הדמויות) וכסופר אסור לך לעשות זאת אתה צריך לתאר את הדמויות כי גם אם אני מכיר את הדמויות אולי משהו השתנה אצלן. זה דבר ראשון
דבר שני היו כמה משפטים שפשוט נקטו באמצע ואז מה שרצית להעביר בהם פשוט לא עבר.
ודבר אחרון והכי צורם לי זה הסיבה שבגללה תמשיך לפרסם אתה לא צריך לפרסם בשל ביקוש של אחרים או תגובות אתה צריך לפרסם כי אתה מרגיש שככה תוכל ללמוד ולהשתפר.
לכן תמשיך לכתוב

נ.ב אם מפריע לך הביקורת שלי או התגובות בבקשה תאמר
Dr_Ellert
היי וולף, כל עוד הביקורת באה במטרה לתקן- היא תתקבל בברכה. מן הסתם, אם ישבת וקראת את מה שכתבתי ועוד חשבת להגיב, אני מעריך את זה מאוד- רק הקדשת המחשבה לסיפור שאני כותב שווה קריאה מעליבה ומחמיאה כאחד smile.gif
מה שחשבתיש הוא פיקציה הוכיח את עצמו כעובדה- כל מי שקרא כל טקסט שכתבתי אמר אותו דבר: "הכתיבה זורמת" במילים אלו ואחרות. אני מאושר, משום שזוהי בדיוק כוונתי!
בנוגע לתיאורים- אתה צודק, וזה טקסט ערוך. במקור הוספתי את תיאורי הדמויות, אבל רציתי לעשות סיפור כמה שיותר קצר. זהו רק פאן-פיק ולא סיפור עצמאי שעומד בפני עצמו, בצער רב. אולי כדאי שאוסיף בהתחלה הערה שהסיפור מיועד לאלו שמנוסים וראו את נארוטו. מה שמזכיר לי שאני צריך להוסיף שהסיפור עלול לכלול ספויילרים.
אגב, באמת ראיתי תגובות אכזריות בפורום לגביי חלק מהכותבים והסיפורים שלהם, דבר שמאוד גרם לי לסלוד מלפרסם. ברמת העיקרון, תגובות מעליבות בדר"כ הן אפילו לא בונות: כלומר שראיתי אנשים שהעירו על שגיאות כתיב, כאשר התגובה שלהם כללה שגיאות כתיב ("עת צריחה לטקן את השגיעות") [רציתי לבכות כשראיתי את זה] ותגובות שהרעיונות של הכותבים לא היו מספיק טובים, ללא טיפים או הכוונה מעודדת לשיפור. מזה חששתי, שהסיפור לא יתקבל בברכה. אבל עד כה מה שאמרתם נכון- ולפעמים אני גם סתם פוץ טיפש ועקשן ששוכח שאנשים מנסים לעזור לו smile.gif
לגביי התגובות, אני פשוט לא רוצה שכל הפוסט יהיה שרשור שלי ושל תגובה אחת של מישהו. אני מעדיף שזה יהיה פורה, אבל אם זה לגיטימי שאפרסם עוד פרקים עצמאית בלי קוראים, אני אשקול את הרעיון!
טוב, נראה לי שאנסתי את העינייםש לכם עם התגובות שלי.
Gush
ידידי אל תחשוש - קוראים או לא קוראים, תגובות או לא תגובות, מותר לך לפרסם כמה שרק תרצה... אתה עושה את זה קודם כל בשביל עצמך, אנחנו פה רק כדי ליהנות מסיפורים ובמידת האפשר גם לעזור smile.gif
--

*פססט* ואנחנו קהילה נחמדה D:
Dr_Ellert
כדי לא להכביד קריאה, החלטתי ללכת על חלק פעם בשבוע, כך שאנשים שירצו להתחיל לקרוא באיחור יוכלו להתאים את הקצב smile.gif


-----

חלק 2: אוסמרו

הגיבור האגדי של הכפר הנסתר של העלה, אוזומאקי נארוטו, היה במקום לא כה מאושר כפי שקיווה. געגועיו הניעו אותו בבוקר הקיצי למקום שלא ראה זה זמן רב. מאז שפרצה המלחמה, הוא לא זכה לחזור לביתו, לכפר הנסתר שבו גר. עתה, לאחר שישנה הפוגה קלה, במיוחד לאחר שהאקצוקי הורידו פרופיל, ההוֹקָאגֶה החמישית צוּנָאדֶה, המשמשת כהורה של ממש עבור נארוטו, העניקה לו חופשה מהקרב, והחלמה קצרה בביתו.
לאחר מסע ממושך הביתה שעשה מהחזית, נארוטו מצא את עצמו שוב בביתו. הוא היה מעט המום... הוא עבר כל כך הרבה בחוץ, שהחזרה הביתה נתנה לו הרגשה מגומדת. הוא חשב על כמה שהוא התקדם, ועל כמה שהמקום נשאר במקומו, ולא השתנה בהרבה.
הכפר עצמו עדיין היה בשיפוצים, אפילו שנה אחריי שפרצה המלחמה. רוב הבתים עדיין היו עשויי קורות עצי אורן מיובאים, והרחובות עצמם עדיין היו לא סלולים באספלט. אבק וחול אפיינו את השבילים המאולתרים, כאשר ביניהם בתי עץ מפוזרים. כתובות ושלטים התנדנדו למשב הרוח החמים, שנפנף גם את קצוות סרט כיסוי הראש של העלם.
הכפר עתה היה ריק מאדם. כמעט כל השינובי למיניהם היו בחזית, ממשיכים לאתר ולהילחם בכוחות האקצוקי הנותרים. בעוד שהוא הולך ברחוב הראשי לעבר כיוון בית הקברות, הוא נתקל באדם מוכר.
"נארוטו נִי-סָן!" קרא אליו קונוהמרו. הפרחח הצעיר אץ לעברו, ונארוטו אפילו הבחין שגבה מעט מאז הפעם האחרונה שנפגשו.
"קוֹנוֹהָמַרוּ?..." שאל בתמיהה, ועצר במקומו.
האחרון לשושלת סָרוּטוֹבִּי חיבק את נארוטו, ולאחר שחרר את חיבוקו. "זה נכון מה שאמרו אמש! באמת חזרת!"
"כן, בבשר ודם" נארוטו הרהר. קונוהמרו נראה ספקן לפתע, משום שלא ציפה לתגובה רצינית זו מהליצן מספר אחד של הכפר הנסתר של העלה.
"המלחמה, היא השפיעה עליך?..."
נארוטו הרגיש מובך וחייך בהשפלה. "מה! מה פתאום. אני סך הכול עייף. ישנתי... אבל עברתי כל כך הרבה עד שהגעתי הנה..."
"אתה חייב לספר לי נארוטו-סן!"
"אני עייף, תצטרך לחכות... וחוץ מזה, קיבלתי קצת חופש להתרחק מכל זה..."
"לאן אתה הולך?"
"אחריי ששיקמרו עזב, הוא העלה בי כמה מחשבות... אני החלטתי לבקר במקום שלא ראיתי מאז שפרצה המלחמה."
"אבל זאת הדרך לבית הקברות..." קונוהמרו הרהר בקול. נארוטו הנהן אליו בחזרה.
"גיליתי כמה דברים חשובים, קונוהמרו, ועתה כשאני יודע, אני רוצה לסגור מעגל."
"נארוטו?..." הילד נשאר עדיין מפוקפק ומלא שאלות, אך נארוטו רק המשיך בדרכו, כשזה מזדנב אחריו.

בית הקברות של קונוה היה ריק מאדם, בייחוד בשעת הבוקר הזו. מצבות האבן שכבו כלפי מעלה על הדשא המבריק, ובזכות טיפול ממושך נותרו יפות ומלאות גאווה. שדה של מצבות, בית הקברות, השתרע על פני קילומטר, והיה מוקף בגדר צנועה. בקצהו השני, מתנשא מעל שאר המצבות השוכבות גַלעד גבוה. זהו פסל בצורת להבה מלאת חיים, אשר מייצג את "רצון האש", האידיאל של הכפר הנסתר של העלה. האידאל המדובר הוא משמש כ"דבק" עבור כל התושבים הרגילים והשינובי כאחד. עבור נארוטו, אשר הגיע בבוקר זה כדי להתאחד עם יקירי לבו, מדובר באהבה שאינה מתכלה. כמו חומר שאינו "הולך לאיבוד", רצון האש של נארוטו הוא האהבה שהוריו הותירו לו, טרם נאבדו סופית באסון שארע לפני שבע-עשרה שנים.
"נארוטו ני-סן, המקום הזה ממש מבאס... אנחנו לא יכולים ללכת למקום אחר?" התלונן קונוהמרו. "אני לא סובל את האווירה כאן, לא מאז..."
"אני יודע, זאת הייתה שנה קשה" נארוטו נאנח, והציץ במבט חטוף לחברו. "מאז המוות של הקשישא ואָסוּמָה סֶנְסֶיְי, החיים שלנו לא נהיו יותר קלים." קונוהמרו נראה שקוע במחשבות, ונארוטו המשיך. "זה בסדר, אל תדאג! אני בטוח שגם קוּרֶנָיְי סנסיי הצליחה להתמודד עם המוות שלו... היא הייתה אחת מהראשונות שראיתי כשחזרתי הנה."
"באמת?"
"כן. שאלתי אותה איך היא התקדמה מאז... היא אמרה לי שהדרך היחידה בשבילה להתמודד עם הגעגוע הוא פשוט לזכור את הרגעים השמחים, ושהאהבה אינה נגמרת. היא כרגע מאוד מגוננת על בנה הקטן."
"אה, על האחיין אסומה?"
"כן..."
"נארוטו, אני לא יודע למה באת הנה... אבל אני לא רוצה לבוא אתך. אני אשאר כאן בחוץ."
"זה בסדר קונוהמרו, זה יהיה מהיר."
נארוטו נכנס והביט סביב. המקום היה ריק, הוא לא הצליח להבחין באנשים כלל. הוא התקדם מעט, ונזכר בפעמים השונות שיצא לו לבקר בבית הקברות. מאז שהיה קטן זה היה מקום שמבחינתו היה בגדר טאבו, והוא שנא להיות נוכח כאן, אפילו שלא ידע למה. כל הפעמים שהיה קטן לא היו חיוביות; הוא פעם מתח בריונים שהציקו לו עד שאירוקה, המורה שלו באקדמיה נזף בו על חילול המתים. הוא זכר את המשך ההלוויה, כשהביאו את גופותיהם של אסומה וההוקגה השלישי הנה. כמה עוד ימותו כדי שקונוה תמשיך לפעום, כדי שרצון האש לא יתכלה?
כשהוא עובר בין המצבות הוא הותיר צל עגום ובהיר על פני לוחות השיש המלנכוליות. הוא רצה למצוא את הקבר של הוריו, ואמנם, מצא דבר שונה לחלוטין בהגדרתו. הוא הבחין בדמות לבושה בגלימות חלקות ולבנות עד מושלמות, חובשת כובע שרק הקאגה נוטים לחבוש. הוא לא האמין למראה עיניו.
"קשיש...קשישא?" שאל כשהתקרב. האדם לא ענה לו. זה דיי התריע אותו, והוא נלחץ. יכול להיות שהוא חולם? "קשישא? זה אתה? השלישי?" הוא עדיין לא הגיב. נארוטו הרים מעט יותר את קולו. "קשישא, תענה לי! זה אתה?" האיש המשיך להתעלם, עד שנארוטו התרגז והגיע למרחק שמיעה הגון ממנו. הוא הזיל דמעה קטנה.
"קשישא?... הוקאגה, אני חולם?..."
"סליחה?" ענה לו קול לא מוכר בכלל. נארוטו מיד כרפלקס משך את ידו לתיק הצד, היכן שהשוריקנים והסכינים נמצאים. האיש המבוגר הסתובב אליו, וחשף לו את פניו.
זה לא היה השלישי, נארוטו ידע. הוא היה לבוש מעט כמוהו, אך לא היה זה הוא. הוא היה מעט יותר גבוה מההוקאגה השלישי, ומעט יותר שחום. בגדיו היו לבנים לחלוטין- בניגוד לבגדי הקָאגֶה, שמייצגים את הכפר הנסתר ממנו הוא בא, כאשר החולצה שלבש מתחת הייתה שחורה. על כובעו הייתה המילה "שלמות", במקום השם של הארץ. פניו היו מאוד מקומטות, והרבה יותר מבוגרת משל השלישי ביום מותו. היה לו אף כמו של ההוקאגה, אך קטן יותר. בנוסף על הכל, בדומה לקשישא, היה לו זקנקן קצר אשר החל להאפיר.
"אני... אני מצטער אדוני..." נארוטו נעצב, והשפיל את מבטו. הוא לא רצה לחשוף את הדמעה.
"אני לא בטוח מדוע אתה מצטער, אך אני סולח" האיש הזקן חייך, ותפח על שכמו של נארוטו. "אתה צעיר, נערי, אינך צריך לדעת עוד צער. חייך יהיו יפים וארוכים, ותזכה לספר על כך לילדיך, כאשר הם יעמדו כאן לצדך."
נארוטו היה המום מהתגובה, והרים את ראשו. "מי... מי אתה?" נדהם.
"שלום, דבר ראשון. שמי הוא אוֹסָמָרוּ."
"למה אתה כאן?"
"מאותה סיבה שאתה כאן, נערי..." אוסמרו הטה את ראשו לעבר המצבה שמולה עמד. "כולנו מתגעגעים למישהו, שעזב אותנו טרם ידענו לספר לו את שעל לבנו. אלו הם החיים בעולם השינובי."
"זה מישהו מיוחד?"
"כמובן... מאוד, מאוד מיוחד..." אוסמרו הפגין צרידות קלה בקולו כשציין את העובדה הזו. אחריי שהתבונן בנארוטו רגעים ספורים, הוא שם לב ששיערו הפרוע והבלונדיני, בשילוב עם עיניו התכולות, הזכיר לו אדם שהכיר בעבר. ייתכן? שאל את עצמו. "אתה... סלח לי על הגסות, נערי, אך האם אתה... שייך למשפחת נָמִיקָזֶה?"
"סליחה?"
"בכפר הזה בעבר חי אדם מאוד חשוב. הוא ידוע כההוקאגה הרביעי, וקראו לו מִינַטוֹ נָמִיקָזֶה."
נארוטו חייך. "למה אתה שואל?"
"אתה מזכיר לי אותו, מאוד..."
"אני הבן שלו! אוזומאקי נארוטו!"
עיניו של הזקן נפקחו לרווחה. הוא חשב שהוא הוזה. הוא שפשף אותן ליתר בטחון. לאחר שצבט את עצמו, הוא הושיט יד רועדת לנארוטו. "כבוד הוא לי... אוזומאקי... נארוטו..."
נארוטו התבלבל, משום שמעולם לא קיבל יחס שכזה. הוא לחץ לו את היד מעט בחשדנות. "תזכיר לי, מי אתה?"
"אוסמרו. כפי שאמרתי, הייתי בעבר גם חלק מהכפר הנסתר של העלה."
"איפה אתה היום?"
"בכל מקום..." ענה והשתעל מעט. "אוזומאקי נארוטו, זהו כבוד גדול. אתה חלום בהתגשמותו. אביך היה גיבור אמתי, וממה ששמעתי, אתה גם גיבור לא קטן בעצמך."
"אני מצטער שאני קוטע אותך אוסמרו-סָמָה, אבל למה אתה כאן?..."
"נארוטו..." החל הזקן. "לפני שאתחיל להסביר את עצמי... הנך עדיין שינובי צעיר. בוודאי יש לך מורה."
מיד נארוטו נזכר בגִ'ירֳאיָה, שמת לפני שנה במשימת הריגול אחריי פיין. "אני... היו לי כמה. אני יכול אבל לתפקד כעצמאי!"
"אבל מבחינה רשמית, נערי... מי הממונה מעליך? מי הג'וּנִין או הצ'וּנִין שמעליך, במידה ואינך מקודם בדרגות?"
נארוטו הרגיש מושפל. שנה עברה, והוא חולל פלאים רבים- אך הוא עדיין אפילו אינו צ'ונין. צרימה זריזה מלאה אותו. "אתה צודק... האמת היא-"
"בגלל שאתה ג'ינצ'וריקי, אני רק יכול להניח שההוקאגה ממונה מעליך ישירות."
"איך אתה-"
"אני יודע הרבה דברים, נערי. אני אצטרך לפנות להוקאגה כדי שאוכל לספר לך מדוע אני כאן באמת."
"אתה יכול לספר לי! ההוקאגה לא שולטת בכל הבט בחיי!"
"אך לא יהיה זה יאה. אני אפנה אליה. חוץ מזה, נארוטו..." אוסמרו שוב הסתובב למצבה, "האם יש מישהו שאתה מתגעגע אליו?..."
"כן... הרבה..." הוא מיד חשב על הוריו, שבא לראות את קבריהם.
"אני כאן מאותה הסיבה. עברו שבע-עשרה שנים מאז שנגוזו. אני מתגעגע..." הוא התכופף אל הקבר, והניח עליו שיבולת שעורה. "לא עובר יום אחד... יום אחד מבלי שאני חושב על אלו שאיבדתי, ולאורך השנים, הרשימה מצטברת..." הוא נעמד על רגליו. "אך הגלגל ממשיך להסתובב, נארוטו, והיום שלי גם יבוא." הוא הסב לעלם. "אני אלך לדבר עם ההוקאגה. עד כמה שזכור לי, המינוי היה של ג'יראיה הצעיר, נכון?"
נארוטו הזיל דמעה, ומחה אותה במהירות. "לא..." לחש.
"לא? מי עוד יכול להיות? דָאנְזוֹ?!"
"דאנזו מת..." נארוטו היה מעט מופתע. כמה זמן אוסמרו היה מנותק מהתרבות?
"הוא מת! מפתיע, הוא תמיד עשה רושם שייקח את כל ארבעת הכפרים הנסתרים האחרים אתו לקבר לפני שייתן לשִינִיגָמִי לדרוש את שלו. מי נשאר?"
"סבתא-צונאדה..."
"הא? מי זאת? היא שינובי מוכרת?"
"אתה בטוח שאתה מהעלה? כולם יודעים מי היא! אתה חייב לדעת בעצמך, אם אתה יודע מי זה ג'יראיה!"
אוסמרו חייך. "אתה מדבר על צונאדה-הִימֶה, נסיכת החשופיות?"
"כן! היא!"
"מי ייתן למהמרת, 'המפסידנית' צונאדה להיות ההוקאגה?! מה קרה לכם, הצעירים?!"
נארוטו התייפח ושילב את ידיו. "לא הייתה בחירה שלי..."
"אני אלך לדבר אתה. נארוטו, אנחנו נתראה בשנית. להתראות, ובהצלחה בדרכך."
"תודה רבה, אוסמרו-סמה!"
אוסמרו השתמש בסימוני ידיים שנארוטו חשב שזיהה, ובין רגע נגוז לאוויר הדק. הוא הותיר מאחוריו מעט ערפל, ומשם שום דבר. כעת נארוטו התכופף כדי להביט בקבר שעל ידם עמדו יותר מקרוב. היה רשום עליו "טָנְפּוֹפּוֹ סרוטובי, מת בעת מילוי תפקידו, 10 באוקטובר, בשנה השלושים לכהונת ההוקאגה השלישי."
"סרוטובי... למה זה נשמע לי מוכר?..." נארוטו הרהר לעצמו, והמשיך לכיוון הקבר של הוריו.

ההוקאגה החמישית, צונאדה, לא הייתה במשרדה. למעשה, מי שכן הייתה היא שִיזוּנֶה, שניהלה את הכפר בעוד שההוקאגה הייתה נעדרת. היא ישבה בכיסא הנוח של ההוקאגה, ומנגד לה ישבו בנוחות יועצי הכפר, צמד הזקנים הוֹמוּרָה מִיטוֹקָדוֹ, וקוֹהָרוּ אוּטָטָנֶה. היא ישבה כאשר אצבעות ידיה משולבות אחת בשנייה, נשענות על מרפקי ידיה. פניה היו מרוכזות בהם, כבעלת צורך לקבוע החלטה חשובה. הם היו נינוחים ושלווים, והביטו בה מבעד לעיניהם העייפות.
"שיזונה, מה היא החלטתך?"
"קשה לי לקבוע את ההחלטה הזו בלי צונאדה-סמה... אני חייבת עוד זמן."
"זמן אינו בעיקרו של דבר" קוהרו צמצמה עוד יותר את עיניה. "ההחלטה חייבת להיעשות."
"אם כך, זאת החלטתי- מכיוון שנארוטו תחת השגחתה של צונאדה, רק היא זכאית לקבוע את ההחלטה לדיון הזה."
"אך זהו משורש תפקידך-"
"לא אכפת לי!" שיזונה התרגזה ואיבדה לחלוטין את שלוותה. "אני בחיים לא אחתור תחת הוקאגה סמה כפי שדאנזו עשה!"
דפיקות נשמעו על הדלת. שיזונה נרגעה וענתה. "זהו דיון חשוב."
"זה יהיה מהיר, אני מחפש את ההוקאגה."
"הוקאגה סמה לא זמינה, היא משתתפת במלחמה."
הדלת נפתחה. היה זה אוסמרו, והוא הביט בנוכחים. "מתי היא חוזרת? זהו עניין דחוף מאוד."
"אם זהו דחוף אני יכולה לטפל בזה."
"אני צריך את האחד שממונה ישירות על אוזומאקי נארוטו."
חברי המועצה הזדעזעו. הם זיהו את הקול, למרות התכהותו לאורך השנים. "אוסמרו?..." שאל הומורה ושניהם הסתובבו אליו. "עיני מרמות אותי..." הוא שפשף אותן.
"הומורה! קוהרו! שנים שלא ראיתי אתכם!" הוא חייך. מאידך גיסא, תגובתם לא הייתה כה אופטימית כפי ששלו הייתה.
"מה אתה עושה כאן? בוגד! עריק!" נזפה בו קוהרו. הומורה מנע בעדה להמשיך, והתקרב אליו. "אף על פי שאיני אוהב את טון דיבורה, יש בה אמת אוסמרו... מה אתה עושה כאן?"
"באתי לשאול דבר מה את האחראי על נארוטו."
"מי זה?" שאלה שיזונה, ושילבה את ידיה. "הוא לא בספרי הבינגו. מאיפה אתם מכירים אותו?"
"הוא פרחח שלא יודע מה טוב עבורו!" התרגזה קוהרו ונמתחה במקומה. "אתה חושב שאתה פשוט יכול להיכנס עם חיוך הנה, אחריי כל מה שעשית, ופשוט לחשוב שנשכח?!"
"זה לא נוגע לעבר, אלא לעתיד" אוסמרו הזעיף את פניו.
"הוא מת, אתה יודע?..." קוהרו הזילה דמעה קטנה.
"כך שמעתי... לפני שלוש שנים, נכון? ועל ידי אחד מתלמידיו?"
הומורה שילב את ידיו. "איפה היית? אני מניח שאין זה משנה, אם לא הבעת עניין בנו כבר אז!"
"בבקשה, זה לא מה שאתם חושבים!"
"לך מפה!" נזפה בו קוהרו. "אתה לא שייך לפה! שיזונה, תקראי לג'ונינים שלך שיסלקו אותו!"
"אני יודע את הדרך בעצמי!" נזף בה חזרה אוסמרו. "אני גרתי כאן, ואני יודע מתי אינני רצוי. איפה ההוקאגה נמצאת? ענו על שאלתי ואסתלק."
"זה לא מעניינך!"
"זה מענייני, לעזאזל אתך!" הוא קימץ אגרוף. "הפסקתי לשבת בצד. מצאתי מזמן את ייעודי. איפה היא? עני לי!"
שיזונה נאנחה. "איך אני יכולה לאמוד את המילה שלך? איך אני אדע שאני לא עושה טעות?"
הוא חייך. "התגעגעתי לעולם השינובי, שאין על מי לסמוך בו... אם את לא תספרי לי, מישהו אחר יספר, ואת לא תוכלי לעשות דבר בנידון. למדתי שישנן דרכים רבות לאותו מקום. אני פשוט בוחר את הדרכים הנוחות."
"זה רק בגלל נארוטו? מה אתה רוצה לשאול אותה?"
"זה לאוזניה בלבד" התעקש אוסמרו. "אלא אם כן את יכולה לשמש כהורה הישירה שלו ו-"
"תשאל אותי ואני אפנה את זה להוקאגה סמה."
הוא בחן את שני חברי המועצה. הוא ידע שהנוכחות שלו תכה גלים... הוא לא ציפה שהיא תכה כאלו גלים. "אתם תמיד חשבתם על טובת הכפר הנסתר של העלה, הומורה, קוהרו... אבל העולם גדול הרבה יותר מכך" הוא התקרב לשיזונה. "תעדכני אותה שזה אני, אוסמרו. בנוסף, תעדכני אותה שאני מעוניין להיפגש אתה בזמנה הפנוי. מדובר בנארוטו, ועסקה מסוג מסוים שאני יכול לדבר עליה אך ורק בארבע עיניים."
"בסדר גמור... אני מבינה" היא הנהנה תוך שהיא מושכת בקולמוס הקליגרפיה שלה. היא סיימה, וגלגלה את המסר. "אני אדאג שזה יגיע אליה בהקדם האפשרי, אוסמרו-סמה-"
"אל תפני אליו בכבוד כזה!" נזפה בה קוהרו. "לא מגיע לו אפילו שתטפלי בבקשתו!"
"נמאסתם!" התרגז אוסמרו. "העבר אמנם הינו יסודות הבית, אך העתיד הוא הגג אשר יגן עלינו מהגשם! כמה אתם יכולים להתרכז ביסודות, ולשכוח מהגג?!"
"קשה למחול על יסודות כה גרועים, אוסמרו! רק הזכרת השם שלך מעבירה בי צמרמורת קרה!" היא נסערה והצביעה עליו. "אני לא רוצה לראות את הפנים שלך איי פעם שוב במשרד הזה, או בכפר הנסתר של העלה, ברור?!"
הוא צמצם את עיניו. "חוקי האיזון לא כפופים לתחנונייך. אני אהיה היכן שאני צריך להיות, ואין בך דיי מתבונת האיזון כדי לנסות להתנגד!" הוא הסתובב ויצא. שיזונה פנתה אל חברי המועצה.
"אז... להעביר את זה?"
"את ממלאת המקום. זה נכון שיש בינינו סכסוך בעקבות הפעולות שהוא נקט... אך אל תתני לזה לערפל את חשיבתך. כעת את ממלאת המקום, ולא אנחנו. עשי את הבחירה הנכונה, שיזונה-קון..." קוהרו הנהנה, ומשכה אחריה את הומורה עד שיצאו מהמשרד. שיזונה אחזה במגילה בידיה, והגיעה להחלטה.
L.Wolf
הפרק היה טוב קצת לא אהבתי את הרעיון של לא לתאר מחדש את הדמויות הידועות אבל אני אסתדר(בהמשך של ההודעה אני אוסיף למה) לפי דעתי העלילה מתקדמת בקצת טוב אין יותר מידי מריחות ואפילו יש דברים שלפי דעתי המנגה יכולה ללמוד מהם(אם במידה וקישימוטו יחליט שהוא ממשיך את המנגה אחרי הסאגה הנוכחית שלפי דעתי תסיים אותה וחבל)

עכשיו נלך קצת יותר לביקורת של הסיפרותית
הדברים הטובים כמו בפעם הקודמת הם השפה הפיסוק(שלפי דעתי הוא טוב אבל אני לא מבין גדול בפיסוק) וכמובן העלילה שלפי דעתי מאוד מושכת אני יחזור שניה לשפה אני לא מכיר הרבה משתמשים כאן שמשתמשים בשפה גבוהה ועל זה כל הכבוד לך זה ח"ח רציני ותמשיך ככה

הפעם הדבר היחידי שאני רוצה להתעכב עליו ולהאיר עליו הוא התיאור של הדמויות. אני מבין את הרעיון של לעשות סיפור קליל וזורם אבל זה לא אומר שצריך לזנוח את האפשרות לתאר את הדמויות הישנות או לפחות להראות את הצורה בה השתנו(דבר שעשית בפרק עם נארוטו) תיארת את העיניים ואפילו את השיער ככה שאתה מבין את הפוטנציאל שטמון כאן זה שהסיפור הוא פאן פיק בשופ פנים ואופן לא אומר שאין ביכולתך לשנות את הצורה שבה הם נראים כמו כל סיםור דמויות הינם הכלי של הסופר על מנת להעביר מסר.

אם אני לוקח את הפרק הראשון לעומת הפרק הזה אהבתי את הפרק הזה יותר לא בגלל השפה או הדרך פיסוק או המילים אלא נטו בגלל התיאור והדברים שלמדנו מהפרק הזה בפרק הקודם יותר מידי שאלות שלרגע זה אין לנו תשובות עליהן עלו.
הראשונה היא מה גרם לשיקאמרו לערוק?
כיצד הוא נראה כעת? האם הוא המשיך בצורתו המסורתית של הקוקו או שהוא שינה את מראהו? בכל זאת הארגון הזה היה בעל מראה מיוחד נזם עגילים דברים שונים שלפי דעתי מאוד חשובים בתיאור דמות.
וויש עוד המון שאלות שניתן לשאול לא רק על שיקאמרו אלא גם על קונקארו וסאי וככה הלאה פשוט לא רוצה לגרום לקריאת מגילה.

אני אסיים בלפי דעתי דבר חשוב שאמרתי כאן אתה הסופר של הפאן פיק אתה זה שמחליט מה יקרה מה יהיה ואיך הדמויות יראו במילים אחרות אם דמות לא נראתה לך מאיזשהי בחינה או ששינת אותה מאיזה בחינה זה בסדר רק תתאר כדי שיהיה מאין הסבר הגיוני ללמה זה קרה

נ.ב יאמר לזכותי(לפני החפירה הרגילה שלא גיליתי ספוילרים)
נ.ב.ב ויותר קשור לנושא כמובן שאני מחכה לפרק הבא ותמשיך לכתוב
Dr_Ellert
ציטוט(L.Wolf @ 18.11.2012, 16:54) *
הפרק היה טוב קצת לא אהבתי את הרעיון של לא לתאר מחדש את הדמויות הידועות אבל אני אסתדר(בהמשך של ההודעה אני אוסיף למה) לפי דעתי העלילה מתקדמת בקצת טוב אין יותר מידי מריחות ואפילו יש דברים שלפי דעתי המנגה יכולה ללמוד מהם(אם במידה וקישימוטו יחליט שהוא ממשיך את המנגה אחרי הסאגה הנוכחית שלפי דעתי תסיים אותה וחבל)

עכשיו נלך קצת יותר לביקורת של הסיפרותית
הדברים הטובים כמו בפעם הקודמת הם השפה הפיסוק(שלפי דעתי הוא טוב אבל אני לא מבין גדול בפיסוק) וכמובן העלילה שלפי דעתי מאוד מושכת אני יחזור שניה לשפה אני לא מכיר הרבה משתמשים כאן שמשתמשים בשפה גבוהה ועל זה כל הכבוד לך זה ח"ח רציני ותמשיך ככה

הפעם הדבר היחידי שאני רוצה להתעכב עליו ולהאיר עליו הוא התיאור של הדמויות. אני מבין את הרעיון של לעשות סיפור קליל וזורם אבל זה לא אומר שצריך לזנוח את האפשרות לתאר את הדמויות הישנות או לפחות להראות את הצורה בה השתנו(דבר שעשית בפרק עם נארוטו) תיארת את העיניים ואפילו את השיער ככה שאתה מבין את הפוטנציאל שטמון כאן זה שהסיפור הוא פאן פיק בשופ פנים ואופן לא אומר שאין ביכולתך לשנות את הצורה שבה הם נראים כמו כל סיםור דמויות הינם הכלי של הסופר על מנת להעביר מסר.

אם אני לוקח את הפרק הראשון לעומת הפרק הזה אהבתי את הפרק הזה יותר לא בגלל השפה או הדרך פיסוק או המילים אלא נטו בגלל התיאור והדברים שלמדנו מהפרק הזה בפרק הקודם יותר מידי שאלות שלרגע זה אין לנו תשובות עליהן עלו.
הראשונה היא מה גרם לשיקאמרו לערוק?
כיצד הוא נראה כעת? האם הוא המשיך בצורתו המסורתית של הקוקו או שהוא שינה את מראהו? בכל זאת הארגון הזה היה בעל מראה מיוחד נזם עגילים דברים שונים שלפי דעתי מאוד חשובים בתיאור דמות.
וויש עוד המון שאלות שניתן לשאול לא רק על שיקאמרו אלא גם על קונקארו וסאי וככה הלאה פשוט לא רוצה לגרום לקריאת מגילה.

אני אסיים בלפי דעתי דבר חשוב שאמרתי כאן אתה הסופר של הפאן פיק אתה זה שמחליט מה יקרה מה יהיה ואיך הדמויות יראו במילים אחרות אם דמות לא נראתה לך מאיזשהי בחינה או ששינת אותה מאיזה בחינה זה בסדר רק תתאר כדי שיהיה מאין הסבר הגיוני ללמה זה קרה

נ.ב יאמר לזכותי(לפני החפירה הרגילה שלא גיליתי ספוילרים)
נ.ב.ב ויותר קשור לנושא כמובן שאני מחכה לפרק הבא ותמשיך לכתוב


נענה על פי הסדר:

1. תודה רבה על התגובה, זאת הבעת תמיכה מעודדת למדיי smile.gif

2. תיאור הדמויות: אני יכול לראות איפה זה מציק לך, והבאת דוגמה נכונה. ובכן, כשכתבתי את הפאן-פיק ניסיתי לדחוס רעיון וכמות עלילתיים בכמה שפחות עמודים. בפורום זה נראה כמו שלושה-ארבעה פסקאות, אבל על הדף בוורד זה יוצא כמות הרבה יותר מכובדת מזה. פאן-פיקים בכללי צריכים להיות קצרים וממצים, משום שהם באופן דיי מוזר, בנויים במה שאני קורא לו "השיטה היפנית". "השיטה היפנית" היא למעשה הכפלת העונג בחצי מהזמן (במטבח למשל הסושי הוא דוגמא נהדרת, באומנות מדובר בצורות מהירות ופשוטות וכו') ולכן בהתאם אני שומר על הנוסחא הזו. אני משתדל, לפחות בחלקו הגדול (מגילה 15 בהחלט שוברת את זה כאשר המסמך הגיע ל-69 עמוד). לכן הסיפור לא מכיל תיאורים ארוכים מדיי ואני משתדל להמנע מתיאור הדמויות, משום שזו מלאכה עדינה שצריכה להיעשות כיאות, ודורשת זמן ואורך- שני דברים שאני מתכוון לחסוך.
השאלה שהעלית היא "האם הדמויות כפי שהן, האם שיקמרו הוא כפי שהוא נראה בסדרה?" ובכן, הקוקו נשאר, זהו סימן ההיכר שלו. עברה רק שנה- הם לא השתנו יותר מדיי. למעשה אני אפילו חושב שבחלק הראשון, כאשר שיקמרו מתואר רק הערתי שהוא לובש מעיל אקצוקי, משום שהוא חבר בארגון עכשיו. זה פרט הכרחי. מעבר לכך- הדמויות הן כפי שהן היו. כשכתבתי את הפאן-פיק התייחסתי לאותה תמונת מצב שיש לך בתקופה הנוכחית של הסדרה. לכן, כן- כולם נשארו אותו דבר. זה כלל את סאסוקה, שיקמרו, נארוטו, כולם.

3. שאלת למה שיקמרו ערק- ובכן, אם הייתי חושף את זה במגילה הראשונה, כנראה שהסיפור היה מאבד את אחד מהתבלינים הנהדרים שלו, אתה לא חושב? מצד שני, אם אתה מספיק פיכח תוכל לקרוא בין השורות, ולהבין למה. כשקנקורו רואה את שיקמרו בקרב, הוא מדבר איתו על העריקה. באחד מהמשפטים הוא עונה לו במרירות, ואני מצוטט:

ציטוט
"אתה קורא לזה 'טוב יותר'?! אביך היה מתבייש בך, לדעת שאתה חלק מהנבלות האלו!"


אני אשאיר את הדמיון בשבילך, וולף smile.gif
ואם יש לך ספק, העניין מתבהר תוך כמה פרקים. זהו פאן פיק קצר, והוא בשלבי סיום. כרגע אני משכתב את מגילה 14, ואז אני אמשיך לכתוב את מגילה 16 (15 כבר גמורה). סה"כ מדובר ב-19 מגילות סה"כ. אני מקווה שהתשובות האלו סיפקו אותך בנוגע לשאלה של "מה אם", והתייחס לסגנון הזה כאל "משאיר טעם לעוד". זה כמו חתימה של סופרים, אפשר להגיד.

אגב, בנוגע למראה הדמויות: דמויות חדשות, כפי שראית (כגון אומו) דאגתי לצייר (אני גם אמן חובב) ואני מוסיף את הציורים שאני מכין כדי להקל על הקוראים.

בנוסף שכחתי לציין- כל הקרדיט לסיפור לא שייך רק לי, ידידה שלי שכבר לא רשומה בפורום לטעמי מקבלת קרדיט על תיקונים קטנים ושינויים בדקה התשעים. התוצר שאתם מקבלים כאן הוא מוצר מוגמר לאחר עריכה רבה, ולכן ייאמר לזכותה של הידידה המדוברת שמגיע גם לה חלק מהקרדיט.

תודה רבה שהקדשת את הזמן, ואני מקווה שאני מנעים את זמנם של רבים בפורום!

cool.gif
Dr_Ellert
החלטתי לעשות הפתעה... ולפרסם את החלק השלישי היום במקום בראשון או שבת. החלק השלישי פותח את מגילה 2. כל מגילה נפתחת ברישה (פתיחה) אחרת, כך שאם אתה מתחיל לקרוא את הסיפור מהמגילה הנוכחית, או שפשוט שכחת מה קרה... יש פתיחה שמזכירה לך (בדומה לסדרה אווטאר).
קריאה מהנה!

פתיחה 2:

זוהי השנה ה-65 לחמשת הארצות המובילות. לפני שנה תמימה, עולמם של השינובי הספיק להזדעזע דיו. אירועים רבים וקשים עברו על כלל הכפרים הנסתרים, כאשר בכולם עוברים שני חוטי שני בולטים: נארוטו, והאקצוקי.
לאחר שכל האירועים הוצתו, לא הותרה ברירה ומלחמה פרצה. בניגוד למצופה, המלחמה אינה בין האומות השונות. להיפך, האומות התאחדו בצוותא לכדי "שינובי": המכנה המשותף לכולם. אם כך, מי האויב? כוחות האקצוקי, ארגון טרור חשאי ונסתר אשר מתקיים בכל רחבי הארצות, במטרה להפילן. הוא משתמש בג'וטסוים אסורים מכל הסוגים, רק על מנת לממש את מטרותיו האישיות.
רוחות המלחמה עדיין נושבות, גם אם בפחות עוצמה. יחידת הקומנדו של השינובי, בהנהגת קפטן קנקורו מהחול גילתה התנגדות עזה במשימתה האחרונה. שיקמרו נרה מהעלה ואומו מהערפל ערבו להם כל הזמן. שיקמרו לכד אותם בכוונה כדי להעביר מסר לנארוטו: האקצוקי לא המטרה היחידה.
נארוטו חזר לביתו בכפר העלה, לחופשה קטנה. לאחר שהגיע לבית הקברות, הוא פגש באוסמרו, שינובי לשעבר מכפר העלה הנסתר. אוסמרו רוצה לסגור עסקה עם נארוטו, ולכן הוא מחפש את ההוקאגה. כשהגיע למשרדה קיבל ביקורת קשה מצד יועצי הכפר שהכירו אותו. הוא עזב, והותיר אותם מבולבלים.

חלק 3: כאור לצללים

נאמר שהחשיכה היא לא יותר מאשר היעדרות האור. אחד מכלי הנינג'ה המוצלחים ביותר הם הצללים והחשיכה. הם מהווים שריון מושלם, הגנה בלתי חדירה. למרות שגם נאמר על הנינג'ות הטובות ביותר שהן מסוגלות להתגנב בזריזות ללא צורך בעזרה, החשיכה היא אם הבריאה האפלה, בזכותה אפילו הנלוז ביותר ימצא מסתור. היא אמנם מאיימת ומפחידה, אך החשיכה... היא ההגנה הקודרת, בה כל הנמוגים מוצאים את תהילתם.
הייתה זו מערה חשוכה, במקום מאוד מיוחד. אלמלא היית חבר באקצוקי, כנראה שלא היית מודע אליה בכלל. המערה שימשה כאחד ממיני המסתורים הרבים של ארגון הטרור, ועתה קיבלה את שימושה בשנית.
קרן אור קטנה חדרה אל חלל המאורה, והייתה מאין פס ישר ומושלם. מסביב לקרן, חשיכת המערה גברה ולא נתנה לה הזדמנות לפשוט בה. בצללי החשיכה הסתתרו הקרנות רוחניות. אלו היו ההקרנות של חברי האקצוקי הנוכחים, והם היו ישובים ושלווים על עשרה במות גבוהות. בבמה הגבוהה ביותר, ישב סָאסוּקֶה, המנהיג החדש. היחידים שלא היו בצורת ההקרנה הרוחנית היו שיקמרו, ואומו. שאר הדמויות היו מעורפלות... וצליל קולם היה מאוד צורם עקב הג'וטסו.
סאסוקה החל. "שנה עברה מאז המלחמה."
דמות מוכרת, בעלת עיניים סגולות ומראה דגי מעט החליט להעיר על כך. "חרא של שנה."
"שקט סוּיְגֶטסוּ" השתיק אותו מי שכנראה היה שותפו. הוא היה בחור גדול מאוד, בעל חזות חייתית.
"סויגטסו לא יודע לשמור על דיסקרטיות!" העירה אומו. "אפשר לשתות אותו כמו מרק?"
הוא התחלחל מהמחשבה. "סאסוקה, אני לא אוהב אותה..."
"שקט!" התרעם סאסוקה. "אתם מבזבזים את זמני. שנה עברה מאז נפתחה המלחמה. שיקמרו, תפסת את סאי?"
"כן, סאסוקה" הוא השפיל מעט את מבטו. "תראה, סאסוקה..."
"שקט" הוא פיקד עליו, ולכן שיקמרו נהג בהתאם. "כשארצה את דעתך, אשאל. נארוטו הוא מעט בעייתי ללכידה, במיוחד כשאנחנו הורדנו פרופיל ו-"
"הורדנו פרופיל זאת לא מילה!" החליטה להתערב דמות חדשה. סאסוקה התרגז, ורצה לדבר, אך החצוף המשיך בשלו. " 'הורדנו פרופיל'... ממה אנחנו מפחדים, תזכיר לי? איזה סנילי מסכן שמתבודד על הר?"
"לָיְים!" התרגזה מי שכנראה הייתה שותפתו. שיערה השחור והפרוע הסתיר את עינה הימנית. "אל תתחצף!" היא השתיקה אותו.
"אם את חושבת שרק בגלל שאני ואת-"
"אני אקבור אותך כל כך עמוק בגֶנְג'וּטסוּ שלי שהדרך היחידה שלך לצאת תהייה למות."
"שקט!!!" סאסוקה השתמש בגנג'וטסו שהדהד באוזני כולם. הם שתקו, והוא המשיך.
"קֶמוּרִי, שיקמרו, אני אולי לא נראה לכם מפחיד כמו טוֹבִּי, אבל אני יכול להבטיח לכם, יש סיבה שהוא בחר בי ולא בליצנים האחרים שבקרקס הזה לנהל את הארגון. איפה סאי?"
"הוא כאן, מאחורי הבמה שלי."
סביב אחת הדמויות החלה להיווצר מאין מערבולת קטנה. כולם נשאו את עיניהם אליה. הדמות הייתה טובי, האקצוקי במסכה. הסופה נעשתה אמתית ולא אשליה, והמערבולת הקטנה ממש פלטה אותו למאורה החשאית, על הבמה שלו. סאסוקה התרגז. "אתה שם גם, טובי?"
"מחובתי לוודא שהעבודה נעשית, אוּצִ'יהָ" הוא התרגז על סאסוקה וקם. "אמרתי לך לצוות על קמורי וליים להביא אותו. למה שיקמרו ואומו הלכו למשימה-"
"אני מנהיג האקצוקי, ולכן אני קובע את ההחלטות."
קול מחריד וחורקני בקע מבעד לדמות אקצוקי מאוד לא אנושית. הוא דמה לצמח מגודל בעל שיניים, אשר בתוך הפקעת שלו מסתתר אדם מעוות. "קשה לעקוב אחר מנהיג לא יציב, סאסוקה-קון..."
"אל תפנה אלי ככה!" סאסוקה התרעם. "אני מבין שקשה לכם לקבל את זה, אבל אחריי הבגידה של פֶּיְין, אני הדבר הטוב ביותר שיכולתם להשיג."
"אני דווקא אוהב את סאסוקה, הוא אחלה" העיר מי שכנראה היה שותפו, דמות חשודה ואפלה בעלת קרניים בולטות. "הוא החלטי, אסרטיבי וגם מאוד מיומן."
"לא שאלתי את דעתך!" נזף בו.
"...והוא גם יודע לגרום לך להרגיש כמו אפס."
"אם הייתי רוצה להצטרף לקרקס הייתי נשאר בכפר העלה. טובי, תפסיק להתערב בקביעת ההחלטות שלי. אני המנהיג, ותצטרך להסתמך על חוש השיפוט שלי."
טובי שילב את ידיו. "הגנג'וטסו של קמורי יהיה הרבה יותר יעיל כאן מאשר ממרחק."
"אני יודע, לקחתי את זה בחשבון. שיקמרו אמר אותו דבר. אבל אני מכיר את כפר העלה, ואני מכיר את נארוטו..." המחשבה על יריבו העלתה את חמתו, "ולכן אסור לתת לפרחח להשפיע. הם יבואו הנה. אני יודע את זה."
"למה שהם יתערבו? הם כוחות השינובי עכשיו ו-"
"אם לא כפר העלה, אז הוא יתערב ויפריע, ולכן חשוב שקמורי תהייה רחוקה."
שיקמרו שילב את אצבעותיו בתנוחה הידועה שלו, כאשר הוא מתרכז. "נקודה טובה, הוא צודק טובי."
טובי צמצם את עינו. "סאסוקה, תזכור את מקומך. הפעם עשית דבר בשכל, אך אם תקבע החלטה שכזו איי פעם שוב מבלי להתייעץ איתי על זה..."
"אני לא מפחד ממך" סאסוקה חתם, והמשיך. "טובי, גרור את סאי אל קמורי. אני רוצה שנתחיל עכשיו."
"אני חייב להישאר?" התלונן ליים. סאסוקה קימץ אגרוף. "כן. ואם אתה תברח, אני אישית אצוד אותך."
"הנה סאסוקה הביקורתי שוב. אתה חייב לעשות את זה כל פעם?" שאל אותו הדמות המקורננת.
"טֶד, אתה חופשי גם. מי שנשארים אלו שיקמרו ואומו, קמורי וליים. כל השאר משוחררים."
עד שסאסוקה סיים לדבר, טובי הביא את גופתו של סאי אל התגלמותה הרוחנית של קמורי. משם, טובי שאב את עצמו לתוך עינו, בעוד שנותרו רק המועמדים שסאסוקה ציין.
ליים שילב את ידיו. "אוך! למה אני צריך להיתקע כאן! קמורי, לא יכולת להגיד לו משהו?"
"ששש!" היא ביקשה משיקמרו להרים אליה את ראשו של סאי. שיקמרו הנהן, והרימו. קמורי השתמשה בסדרת סימוני ידיים, ואז אחזה בראשו של החטוף. היא עצמה את עיניה, והתרכזה.

סאי התעורר. הוא היה במקום מוכר. היה זה מרתף ענקי וגבוה. הוא היה על גשר ברזל ישן. היה זה אחד מהמרתפים בעלי אלפי הגשרים, בהם היה דנזו זומם עם האנבו שלו את תכניותיו. הוא שפשף את עורפו, והביט סביב תוך שהוא נזכר באירועי העבר. "מה..." מלמל לעצמו, והצליח להיעמד על רגליו. אחריי שניות ספורות, הוא ראה דמות לא מוכרת. היא הייתה לבושה במעיל אקצוקי, ושיערה הפרוע היה משוך כך שהסתיר את עינה הימנית. כיסוי הראש שבלט מהשיער היה בעל סמל כפר המעיין הנסתר. הוא מיד נדרך במקומו והושיט את ידו לחרבו.
"אני שמחה לראות שהתעוררת" העירה בחדווה. הוא נשאר חשדן, והידק את אחיזתו בחרבו. "בפעם האחרונה שהייתי ער, נלכדתי על ידי האקצוקי... ואני מניח שזה נשאר כך."
"זה המעיל, נכון? גם אני חושבת שהוא בולט מדיי."
"מי את? איך הגעתי הנה? למה אני עדיין חי? איפה שיקמרו?"
"ואוו-ואוו! שאלה אחת בכל פעם. אני כנראה לא הולכת להגיד לך מי אני, וכנראה שאתה הולך לתת לי את התשובות, ולא ההפך."
"מה את רוצה?"
"איפה שמונה הזנבות?"
"גם אם הייתי יודע, לא הייתי מספר."
"כמה חבל..." היא התקרבה אליו, והוא מיד שלף את חרבו. "הו, זאת הפעם הראשונה שלך עם בחורה?"
"מה?... אני בטוח שזאת מלכודת. איפה שאר האקצוקי?"
"רציתי לארגן קצת זמן ביחד. אתה לא מאמין בפגישה עיוורת?"
"זה שקר... אני לא טיפש." הוא עדיין החזיק את חרבו, והביט מסביב. "איך הגענו הנה? זה בכפר העלה."
"אני יודעת, נכון? אני ממש כישרונית" היא ליטפה את כף ידה. "עכשיו אני צריכה לדעת, איפה השמונה זנבות?"
"למה שלא פשוט תמצאי בעצמך? עדיף שתהרגי אותי מאשר שתבזבזי את זמנך."
"קיוויתי שאוכל לעשות את זה בעדינות..." היא קימצה את אגרופה. "אומרים לפעמים שהמציאות עולה על כל דמיון... מה דעתך שנבדוק את זה?"
"מה?"
במהירות שאפילו סאי לא הצליח לצפות, היא כיוונה את אגרופה לפניו. הוא מיד הגן עם חרבו, אך לפני שהספיק להגיב דבר נוסף, הוא התרסק על הקיר שברקע. זה לא כאב כפי שחשב, אבל זה כן הפתיע אותו... היא לא נראתה כמו טיפוס של טָאִי-ג'וטסו. הוא הצליח לקום מעט, והתייפח. "מי... מי את?"
היא חייכה. "אתה לא הטיפוס שלי, אם חשבת שיש לך סיכוי איתי, אבל זה מחמיא."
"מה..." הוא הניף את חרבו מולו. "מה את מנסה להשיג?"
"אני אשאל אותך שוב- איפה השמונה זנבות? או בשמו הג'ינצ'וריקי, קילר-בי?"
"אני לא יודע, וגם אם הייתי-" הוא רצה להמשיך, אך לפתע הקיר קיבל צורה של יד, ולפת אותו. הוא נבהל, ולא היה מספיק מהיר כדי להימלט. הקיר סגר עליו חזק, והוא לא היה מסוגל לזוז.
"שנתחיל בעינוי?" היא שאלה, והשתמשה בידיה כדי לדמות את לחץ הקיר. היא הידקה את אחיזת הבטון, וסאי הרגיש כיצד חלקי גופו קורסים תחת הלחץ.
"אני... אני..." הוא חשב על אחיו שִין, ומשם נדדו זיכרונותיו לנארוטו וצוות 7. הוא הצליח לחייך בעוד שהוא נמחץ, דבר שנראה מוזר בעיני קמורי.
"אני מבינה שאתה אוהב את זה ככה? הצד הפיזי הוא לא הדרך הנכונה. טוב, בשביל זה אנחנו כאן!" היא חייכה בעצמה, וסאי הרגיש לפתע את אחיזת הקיר נרפית. "מה קרה?... איפה היא?" שאל את עצמו. הוא אפילו הצליח להיחלץ מהקיר, משום שאיבד את כל אונו. סאי חזר לגשר, ולא הצליח לראות שמץ מהבחורה המוזרה. הוא החזיר את חרבו לנדן, ועצם את עיניו. "זאת מלכודת..." הוא אמר לעצמו.
"סאי!" קרא אליו קול עבה ומוכר. היה זה קולו של קילר-בי, הג'ינצ'וריקי מכפר העננים, אחיו של הרַאִיקַאגֶה. "מהרגע ששמעתי שנחטפת הגעתי!"
"נחטפתי... אבל אני בכפר העלה. לא יכול להיות שנחטפתי הביתה."
"אל תיתן לה להשלות אותך, הם לקחו מקום ועיצבו אותו כמו מקום שאתה מכיר, כדי להפעיל עליך לחץ פסיכולוגי!"
משהו לא היה נראה לסאי באותו רגע. אפילו ברגעיו הכי משמעותיים, קילר-בי תמיד שמר על דיבור בראפ וחרוזים. משהו לא הסתדר כאן. האם יכול להיות שהיא מנסה להטעות אותו? הוא היה חייב לבדוק. "הבנתי... ואיך ידעת שאני כאן?"
"עקבתי אחריי העקבות, גיליתי שאתה פה."
"ולא ראית אף אחד אחר?"
"לא! קדימה, בוא ניקח אותך מפה-"
לפני שהוא הספיק להגיב, סאי נעץ בלבו של קילר-בי את חרבו. קילר-בי הפסיק, וגופו המגושם לפתע קפא. הוא צחק בזדוניות, וקולו התעוות. "אין ספק שנמצאת מתאים לקומנדו, סאי..." היה זה קולה של הבחורה המסתורית.
"זאת לא פעם ראשונה שאני רואה כפיל צללים. מי את?"
"כפיל צללים?..." גופו של קילר-בי התפוצץ בעוצמה, והטיח את סאי על הקיר. עתה הוא היה נטול חרבו ונטול ערכת הדיו שלו שנהרסה. הוא ניסה להביט מעלה, ושאל את עצמו אם מדובר באחד מיציקות החמר של דֶיְידַרָה הידוע לשמצה. הקול שלה הדהד ברחבי המקום. "איפה שמונה הזנבות?"
"מה הולך פה? מי את? את לא תשיגי ממני כלום!"
מתוך הערפל, צצה דמות מוכרת. היא הייתה של סָקוּרָה. היא נראתה שלווה. "סאי?..."
"עוד כפיל? מה את מנסה להשיג?" לצד סקורה הופיע שין, אחיו של סאי. הוא נרתע. "מה את מנסה לעשות? מה המטרה של זה?!"
עוד דמויות החלו לצוץ- דנזו, קפטן יָמָטוֹ, אִיטָאצִ'י, קִיסָמֶה, הִידַאן, קָקוּזו- ועוד שלל דמויות שסאי הכיר לצד הטוב והרע. הוא לא הבין את פשר העניינים. "מה... מה את עושה? בשביל מה?... אני יודע שכולם מתים, ו..."
"סאי..." ניגש אליו שין. "הכול בסדר?"
"איפה היא? אני יודע שחוץ מסקורה וקפטן ימטו, כולכם אמורים להיות מתים!"
"מוות הוא לא הסוף... הוא רק התחלה של מסע נפלא..."
"אני לא יודע איפה השמונה זנבות. אף אחד לא יודע. דיסקרטיות היא חלק מהאסטרטגיה המלחמתית."
לפתע הוא הרגיש שיד אחזה בקרקפתו. הוא ניסה להסתובב, ולא הצליח. "מה..."
"לא היית צריך לספר לי. אתה מבין, סאי, זמן הוא אחד מחולשות האדם... וכאשר אתה נותן למחשבה בודדה להתנוסס מספיק זמן, היא תתייבש ותהייה מוצקה, כמו בוץ."
"אני לא..." הוא גמגם, והחל לאבד ריכוז. לפתע, לחץ בלתי נשלט מבפנים דחק בו. הוא הרגיש שהוא עומד להקיא, ואיבד שליטה על גופו. הוא הרגיש שדבר מה מוצק, ככל הנראה בצורה גלילית החל לבצבץ החוצה. הייתה זו מגילה. הנערה המרושעת לקחה אותה מהר, ובלעה אותה. סאי היה המום, ולא ציפה לזה בכלל.
"מה עשית?"
"בוא נקרא לזה, אוכל למחשבה..." היא גיחכה. רעש ורעד פתאומי קרקש את כל הזירה. קמורי נלחצה והסתכלה מסביב. "מה הם עושים שם בחוץ?..." היא תהתה לעצמה, ובמקביל גם היא וגם סאי איבדו הכרה.

ההקרנה הרוחנית של קמורי הייתה מרוכזת בגנג'וטסו, בעוד שהקרנתו של ליים ישבה ממש בחוסר רצון. "אני שונא להיות ככה."
שיקמרו ואומו, היחידים שנותרו, לא אהבו את תלונותיו. "אתה צריך לכבד את מה שלסאסוקה יש להגיד," העיר לו שיקמרו.
"למרות שאני חייבת להסכים עם ליים. אני לא אוהבת אותה" אומו החמיצה פנים לעבר קמורי. "היא חושבת שהיא הכי טובה! מי עשה אותה הכי טובה?"
"את חושבת שאת הכי טובה" הסתכל עליה שיקמרו. "תקשיבו, אני יודע שקשה לנו לשתף פעולה, אבל הדרך היחידה שאנחנו נוכל לנצח את המלחמה הזאת, ואת זה שעושה לנו צרות לאחרונה, זה רק דרך התוכנית של סאסוקה, בסדר?"
"מי עשה אותך האחראי פתאום?" התלונן שוב ליים. אומו הפעם הייתה זו שהתרגזה.
"אתה תתנהג יפה לשיקמרו-סמה! בזכותו אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים!"
"תגרמי לי!" זלזל בה ליים, ואלמלא שיקמרו היה מתערב, יכול להיות שהיה זה מתדרדר.
"מספיק! אפילו חברי האקצוקי הקודמים ידעו איפה הגבול. עזבו את חילוקי הדעות, אם לא נחזיק מעמד אנחנו נפסיד את המלחמה הזו."
"מה אנחנו בכלל מנסים לעשות?"
"אולי אם לא הייתם מתחצפים לסאסוקה כל הזמן הוא היה מספר לכם. עכשיו תצטרכו רק לשתף פעולה ולהתנהג כמו שצריך עד הסוף."
גופתו של סאי שקשקה. שיקמרו הרים גבה. "זה אמור לקרות?..."
"זה אומר שהגנג'וטסו שלה עובד יותר מדיי טוב" חייך ליים. "בניגוד לגברת שלג כאן, אני אוהב מאוד את השותפה שלי. היא יכולה להשיג כל דבר באמצעות הגנג'וטסו המטורף שלה."
שיקמרו חייך וגרד את עורפו. "בעייתי..." הוא הוציא חבילת סיגריות. "אומו, איך את מרגישה?"
"מה?..." היא הסתכלה על שיקמרו. "מה שאלת?"
"אתמול השתמשת בטנקאיגן מעט מעבר לרגיל. הייתי בטוח שזה התיש אותך."
"כלום!" הכריזה בחיוך. "אני לא מבינה למה אתה מודאג... אבל אני בריאה כמו שור!"
"וגם נראית כמו אחד..." מלמל ליים. היא רצתה לחנוק את התגלמותו הרוחנית בערפל, אך שיקמרו מנע בעדה. "למה את מצפה מילד קטן?"
"אנחנו אותו גיל!" נזף בו ליים.
"בעייתי..." הוא דחף סיגריה לפיו, והדליקה. אומו הסתכלה מסביב.
"למה סאסוקה כל כך מפחד? אני גם לא הבנתי..."
"בהתחלה חשבתי על זה בעצמי, אבל שללתי את זה. סאסוקה מפחד שנארוטו יבוא, או יותר גרוע- שהשינובי המטורף ההוא יבוא. אמרתי לעצמי שאין סיכוי שהשינובי הזה ימצא אותנו כאן, או נארוטו... אבל סאסוקה צודק, אין מקום לטעויות."
רעש חזק פילח את האוויר. עשן התפזר לכל עבר, ומבעדו- לא אחר מאשר אוסמרו.
"אתה!" שיקמרו מיד השתמש בסימוני הידיים של כפיית הצללים. "ליים! תתקשר מחדש עם טובי, או סאסוקה, הוא כאן!" ליים הנהן ונגוז. אומו חייכה.
"לתיש הזקן הזה אין סיכוי. אני אוכלת אותו חי!"
"זהירות אומו!"
היא מיד השתמשה בסימוני ידיים, ויצרה ערפל סביבם. לאחר מכן פתחה את עיני הטנקאיגן שלה, וזיהתה היכן דמותו הייתה. היא שלפה קונאי, ומיד נעצה אותה בעורפו. "זה נגמר!" היא הכריזה.
היא שמעה את הזקן לוקח נשימה עמוקה, ולאחר כמה רגעים, נושף אותה לכל עבר. הם היו מופתעים. הערפל התפזר, ושיקמרו איבד את שליטת הצללים שלו. אומו נחתה על רגליה, והביטה בקונאי שהייתה נעוצה בו. "אתה צריך להיות מת!"
"לא רע..." הוא הרהר, שלף את הלהב והביט בו בתמיהה. "האיזון יישמר, ילדים, לא משנה מי האחראי לו," הוא השליך את הקונאי הצידה. "בנוסף, אני לא באמת אוסמרו. אני רק כפיל צללים."
"מה!?" שיקמרו הביט סביב וחיפש את המקור.
"האחד האמתי מסתתר. בינתיים תאלצו להסתפק בלהרוג אותי."
"אתה לא יכול להיות כפיל צל, אם הקונאי פגעה בך הייתה צריך להתפוגג!"
"האמנם?..." הוא צחקק, וטאטא חלק מהאבק שהיה על בגדיו. "מה אם הייתי מספר לך שזה כפיל צללים מאוד מוצלח?"
"זה לא הגיוני!" הוא מיד השתמש מחדש בטכניקת כפיית הצללים. אומו השתמשה בטנקאיגן, וגרמה לו לקבל גם את העיניים האסורות. "אתה לא אמור להיות בעל יכולת להתנגד!"
"זה יהיה מהר ילדים, אל תדאגו..."
"אתה מדבר גדול יחסית לאיש זקן!" אומו הכריזה ויצרה סימוני ידיים. "טנקאיגן: סערת מוחות"!
היא ראתה כיצד כפיל הצללים החל להשתגע. ראשו החל לרטוט ולהשתגע. אחריי כמה רגעים, הוא איבד הכרה והתפוגג, וכך היא הפסיקה להשתלט עליו. "רואה, הוא כלום."
"האם אתם מסתתרים בצללים, מפני שאתם מפחדים מאור היום?..." הדהד קולו של אוסמרו בהיכל. שיקמרו מיד הפסיק את הג'וטסו, והחטיף מבטים לכל עבר. "איפה אתה?"
"פה" ענה, והרים את גופתו של סאי. "אתם הצעירים כל כך מלאי מרץ, ולפעמים נוטים לפספס את מה שנמצא מנגד עיניכם..."
"מה!? איך אתה-" הוא עצר את עצמו, והתרכז. "תחשוב, תישאר רגוע..." ניסה להרגיע את עצמו. "הוא בהחלט חזק, אבל בוודאי יש לו נקודת חולשה..."
"איפה שאר חברי האקצוקי?" שאל אותם.
"פספסת אותם" ענתה לו בלגלוג אומו. "הם בדיוק היו פה."
"אתם חייבים לי את הדו"חות. אני עמדתי בצד שלי של העסקה, אז מדוע אתם לא עומדים?"
"מה אכפת לי מהדו"ח שלך! מי אתה חושב שאתה!"
"חכי!" קרא אליה שיקמרו. "אני לא יודע מה אתה, אוסמרו, ואני גם לא יודע איך מצאת אותנו, אבל אתה לא יכול להמשיך לאיים עלינו ככה."
"אתה הבן של שִיקַאקוּ נָרָה, נכון? מהכפר הנסתר של העלה?"
שיקמרו פער את עיניו. "איך אתה... איך אתה יודע את זה?!"
"אתה מדבר כמוהו. אהבתי אותו. למה הצטרפת לאקצוקי, נערי? זהו לא מקום למתקני עולמות. אנשים שמנסים להפר את האיזון... איך אתה מתכוון לתקן בזה את העולם?"
"זה לא נוגע אליך!" שיקמרו איבד את סבלנותו. "אומו, תשתמשי בטכניקת הערפל!"
"האיזון לא רק יעלים את הערפל, אני גם אדאג שתשלמו את המחיר המלא!"
תוך שניות ספורות, אומו הכריזה על טכניקת הערפל, והמקום התמלא בו. מרוב צפיפות, קשה היה להבחין בכל דבר. "קצת מחניק כאן..." העיר אוסמרו, "אולי כדאי שאפתח חלון!" הוא הכריז, והשתמש בסימוני ידיים. "טכניקת האור: סנוור!" לפתע הקרן הקטנה ומוקפת החשיכה נפערה וגדלה, ואור הציף לחלוטין את כל ההיכל. הסנוור פגע בכולם, ואפילו בעיניה של אומו. הערפל מיד התפזר, והוא נעמד מעל אומו. "אני רוצה לדבר עם האחראי עליכם. אתם לא הגשתם את הדו"חות כבר מעל לשבועיים. אתם מנסים למעול באמון שלי? היה בינינו הסכם! אתם תשלמו את המחיר!"
"מה אתה רוצה מאתנו?!" אומו הזילה דמעה. "לא מספיק קשה כשהשינובי רודפים אחרינו, ויש לנו מנהיג משוגע, אז עכשיו גם אתה צריך להתערב!"
"אנחנו עשינו עסקה. בגלל שהפרתם את החוזה, אני אצטרך להרוג אתכם. אני תכננתי לבדוק את זה עם המנהיג שלכם, סאסוקה, אבל מכיוון שהוא לא פה אצטרך להשלים את העבודה בעצמי-"
"חכה!" צעק עליו שיקמרו. "חכה... תן לנו הזדמנות."
"מאוחר מדיי בשביל זה, העסקה בפירוש אומרת ש-"
"הנה!" שיקמרו הזיל דמעה, ומבעד למעילו חשף ניירות מקומטים. "הנה... זה הדו"חות, בסדר? שלי ושל אומו. חוס עלינו."
"למה שארצה לעשות את זה? בפירוש בחוזה נאמר שהייתם צריכים להעביר לי אותם לפני שבועיים!"
"אני יודע! אבל המנהיג שלנו לא אמר לנו, בסדר?! הנה, הדו"חות שאתה צריך עליי ועל אומו. בבקשה תעזוב אותנו!"
"קשה לשפוט כלב בלי בעליו... בסדר גמור." הוא הרים את אומו בידו הפנויה, ודחק אותה לקיר.
"אני לא מפחדת ממך!"
"אין צורך" הוא חייך, ודחק אותה עוד יותר לקיר. "את ברת מזל שמשפחת נרה שומרת עלייך..."
"טנקאיגן: סערת מוחות!" היא הכריזה, אך הפתעה שלא ציפתה לה ארעה. אוסמרו עצם את עיניו במהירות, כשפקח אותן, הן היו כראי! היא צרחה ומיד חדלה את הג'וטסו לפני שיהיה מאוחר מדיי. אוסמרו הסב אל שיקמרו. "אתה לא באמת חושב שאתה הולך לצאת מכאן ללא פגע, נכון?..."
"העברנו לך את הדו"חות! מה אתה עוד רוצה מאתנו?!"
"תזכורת. תזכורת על מנת שלא תשכחו שהאיזון הוא גדול מעל כל השינובי עליי אדמות..."
"מה?!" הוא נלחץ, ומיד השתמש בסימוני הידיים, "טכניקת הצללים: כפיית צללים!"
"טכניקת האור: גורם שמימי!" הכריז אוסמרו, ולפתע גופו קרן מאור זוהר. הצללים של שיקמרו נסו אליו, והתמוגגו לצד האור של אויבו. "להסתתר בצללים... למה עולם השינובי התדרדר?" הוא שאל, וחנק את שיקמרו.
"מה... איך אתה..."
שיקמרו הרגיש את הדם מפסיק לזרום לראשו, ואט-אט, הרגיש כיצד מחשבותיו מתערפלות.

--------------------------------------

ציור נחמד של אוסמרו:

ספוילר:
L.Wolf
הפרק היה טוב אהבתי אותו מאוד כמובן שעדיין חסר ליהתיאור במיוחד של סאסקה שבגלל מה שהפכת אותו הייתי מצפה שישתנה בכל זאת מנהיג האקסטוקי הוא לא סתם אדם כמובן שאני כן אהבתי את חלקיקי המידע שפיזרת על הדמויות החדשות למרות שהם לא נראו בכללי הפרק היה טוב כמו שהבנת אבל עדיין חסר התיאור אפילו במשפט כמו מה הוא לובש איך העיניים שלו עכשיו וכן הלאה לפי דעתי זה היה מוסיף המון.
\בקשר לקרב שהתחולל הוא זרם ומן הסתם בגלל שמדובר בטכניקות גם כן צריך קצת להרחיב בתיאור דבר שעשית אבל בשל רמת הכתיבה שלך ציפיתי ליותר

נ.ב כמו שאמרתי מאוד אהבתי ומחכה לפרק הבא.
Dr_Ellert
החלק הנוסף, כפי שהבטחתי.
חלק פעם בשבוע. זה נראה קצת... אבל מדובר בסיפור קצר, אז אני מניח שזה הוגן.

חלק 4: העסקה

בחדר מלחמה גדול, איי שם בכפר הנסתר של העננים, ישבו כל הקאגים החשובים: ההוקאגה החמישית מהעלה, הקָזֶקָאגֶה החמישי מהחול, הרַאִיקָאגֶה הרביעי מהעננים, הצוּצִ'יקָאגֶה השלישי מהאבן והמִיזוקאגה החמישית מהערפל. הם היו חמשת המנהיגים של חמשת הכפרים הנסתרים החשובים ביותר, מגיני חמשת האומות הגדולות ביותר. לכל קאגה היו לפחות שני שומרי ראש, ששימשו גם כיועצים נאמנים. הם סבו סביב שולחן עגול וגדול, עליו סמל איחוד הצבאות השינובי. הקזקגה, גארה, החליט לפתוח את הדיון.
"עברה שנה מאז שנפתחה המלחמה, וראינו הרבה. ציפינו להתנגדות הרבה יותר גדולה, ועם זאת, המלחמה מתקדמת לטובת כוחות השינובי. המידע המודיעיני האחרון שאספנו מעיד על ירידה משמעותית בפעילות הטרור של האקצוקי."
"אתה נשמע אופטימי" העיר הראיקאגה. "הם עדיין שם. אין סיבה לשמוח."
"זהו דו"ח מצב. וטרם סיימתי."
"המשך..."
"למרות המצב החיובי, אתמול בבוקר שני חברי האקצוקי, שיקמרו ואומו חטפו את חייל הקומנדו שלנו, סאי." לאחר שאמר זאת, צונאדה ההוקאגה השפילה את מבטה.
"מה המשמעות של זה?" שאל הצוצ'יקאגה השלישי, אונוקי. "הוא רק חייל אחד. אנחנו יכולים להחזיר אותו, לא?"
"אנחנו לא בטוחים מה הייתה תכלית החטיפה, אבל ההוקאגה חושבת שהיא יודעת למה הוא נחטף" הציע גארה, והביט לעבר צונאדה. היא שילבה את אצבעותיה כשתי וערב, ונאנחה.
"סאי ראה את נארוטו בפעם האחרונה. לפני שנארוטו חזר לכפר הנסתר של העלה, הוא בילה קצת עם קילר-בי. וכפי שכולנו יודעים..."
"את חושבת שהוא מנסה לחטוף את אחי?!" ראיקאגה נרעם ומיד נעמד מעל מקומו, תוך שהוא מטיס את כסא הישיבות שלו. "לא שוב! ועל ידי אותו סאסוקה ארור?! את כולם בכפר העלה מלמדים לדבוק כך בלחטוף אנשים?!"
צונאדה חייכה מעט. "מלמדים אותנו לדבוק במטרה, אין ספק. בנוגע לקילר-בי... זה למה אנחנו כאן, ראיקאגה. צריך עכשיו להביא אותו לפיקוח צמוד. אנחנו לא יודעים כמה האקצוקי מצוידים כעת..."
מיזוקאגה ליטפה את כובעה, שנח מולה על שולחן הדיונים הסגלגל. "בנוגע לאקצוקי... רציתי להעלות שאלה."
כולם הביטו בה בתמיהה, אך היה זה גארה ששילב את ידיו ופנה אליה. "איזו שאלה?"
"למה האקצוקי הורידו פרופיל? בתחילת המלחמה הם לא ויתרו ורקמו את התוכניות השטניות ביותר ביוהרה, ועכשיו פתאום הם הורידו יותר פרופיל מאשר עוד לפני המלחמה. אם בעבר היו פשוט יכולים להיכנס לאחד מהכפרים בתלבושת מלאה, הריי שהיום רק כדי לאתר אותם היינו צריכים להקים דיוויזיה חדשה."
"שאלה טובה" הרהר על כך גארה. "אנחנו לא יודעים את התשובה בעצמנו..."
"אני חושבת שאני יודעת למה..." צונאדה ענתה, תוך שהיא מרפרפת במגילה ששלחה לה שיזונה. "אבל זאת רק תיאוריה. שום דבר אינו חזק ויציב."
"שתפי אותנו! אולי נוכל לחסל אותם אחת ולתמיד!" שמחה לשמוע המיזוקאגה החמישית, מיי.
"זה לא מסוג הדברים שאת רוצה לשמוע. ייתכן שזה גם לא דבר טוב בשבילנו."
"מה זה?"
"אני שלחתי לשיזונה תשובה, ואני חוששת ש-"
דלתות חדר המלחמה נפתחו. מבעדן, צעד בשלווה אוסמרו, כאשר מנסים לעצור אותו שני שומרים מקומיים. הוא החזיק בסאי המעולף, והניחו בסמוך לדלת. שני השומרים הרגישו אבודים. "ראיקאגה-סמה אנחנו מצטערים! ניסינו ו-"
"חסרי עמוד שדרה!" כהרגלו התרעם הראיגקאגה, או כפי שידוע בקרב אהוביו, A. "אתם לא יכולים להחזיק איש זקן ושברירי בחוץ?!"
צונאדה רק תהתה לעצמה מה משמעות המדים האלו, אך לא הצליחה לשמור על קור רוחה גם כן. "זה סאי? מה אתה עושה כאן?"
"כן, מצאתי אותו באחזקת האקצוקי. אני מחפש אותך, ההוקאגה החמישית."
כולם הביטו בה בתדהמה. "את.... את יודעת מי זה, צונאדה?" שאל גארה.
אונוקי חייך בערמומיות וקם מעל מושבו. "אתה צעיר מדיי, קזקאגה. אפילו אני יודע מי זה- אוסמרו מהעלה, אגדה מהלכת בפני עצמה."
"ובוגד מסריח!" צונאדה קימצה את אגרופה. "מה אתה עושה כאן? אני שמחה לראות שסאי בידינו, תודה לך, אבל אתה חייב להסתלק! אין לי שום עסק אתך!"
כמה נינג'ות רפואה שהיו במקום אספו את סאי, והוציאו אותו מהחדר. אוסמרו המשיך. "מדהים... אפילו הצעירים לא מסוגלים לסלוח לי..."
"אמנם איני צעירה כפי שהייתי, אבל הזיכרון שהותרת בכולנו מהעלה כואב ומר!"
"אין לי שום כוונה להסתכסך עם הכפר הנסתר של העלה, או עם כל כפר נסתר. אני מחפש רק את ההוקאגה עצמה, האחראית על נארוטו."
"כן, וקראתי לך לבוא הנה... אבל זה לא זמן טוב, אוסמרו. אתה תצטרך לחכות."
הוא שילב את ידיו. "חיכיתי מספיק זמן. אני צריך אותך, עכשיו."
"מי אתה חושב שאתה כשאתה בא אליי עם הדרישות המגוחכות שלך?!"
הוא צמצם את מבטו. "אני הוא האיזון, ושומר האיזון. אני מעל כל קאגה באשר הוא, מנהיג אקצוקי באשר הוא, כל אדון פיאודל ואיכר כאחד. האיזון הוא השומר על הכול, ובזכותו אתם יכולים לנצח ולהפסיד את מלחמותיכם. בזכותו... העולם ממשיך לנוע, מבלי שתצטרכו לדאוג."
"מה קרה לך, אוסמרו?" הרים את קולו אונוקי. "מעולם לא שמעתי אותך מדבר ככה."
"אין זה משנה עכשיו..."
"לך מפה. אם ארצה לדבר אתך, אני אהיה פנויה בחדר שלי. עכשיו תסתלק."
"עכשיו או שתשלמי מחיר כבד."
כל הקאגים עמדו, והם התכוננו לנורא מכל. "אנחנו במלחמה. אנחנו מאוחדים. אל תחשוב שאתה יכול להביס אותנו."
"כל עוד האיזון עומד לצדי, אני מסוגל לחסל את כל מה שיעמוד בדרכי, ובדרכו."
"אל תזלזל בנו!" התרעם A. "אני לא מכיר אותך, אבל ככל הנראה אתה לא מכיר אותי-"
"הראיקאגה הרביעי A, בנו של הראיקאגה השלישי. אתה מפורסם בשל שריון הברקים שלך והתקפות הברק המהירות והקטלניות שלך. העוצמה שלך נמדדת ככמעט כשל ג'ינצ'וריקי מלא, ויש כאלו שיחשיבו את מזגך החם כנקודת חולשה."
"חתיכת!" הוא עמד להסתער ומיד צונאדה מנעה בעדו. "חכה..." לחשה. "הבנתי מה אתה מנסה לעשות, אוסמרו, ואלמלא השלישי היה רואה אותך היום... הוא היה מתבייש."
אוסמרו השפיל את מבטו. "יש דברים שלא מדברים עליהם. את מתלווה אליי?"
צונאדה הנהנה, והתרחקה מהשאר. "אני אחזור בקרוב" העירה, ויצאה מהחדר יחד עם אוסמרו.

הם היו במסדרון, לא רחוק מחדר המלחמה, במבנה המרכזי של הראיקאגה. צונאדה הייתה עצבנית, בעוד שאוסמרו נותר שלו. הוא התבונן בה ממושכות, תוך שהיא מנסה להתאפק מלעשות נזק סביבתי. "מה אתה רוצה?" היא שאלה בזריזות.
"לא פגעתי מעולם באף אחד, מהיכן השנאה-"
"זאת כל הבעיה!" היא צעקה עליו כל כך, שקולה הדהד עד קצוות המסדרון. "איפה היית כשהיינו צריכים אותך? איפה היית בכל הפעמים כשהכפר היה זקוק לך? איפה היית כשהשלישי..."
"זה מורכב, וזה גם לא חשוב עכשיו, זה שייך לעבר. אני צריך לדבר אתך על נארוטו."
"אין לי על מה לדבר אתך, תתחפף, אני רק רציתי שתניח לשיזונה."
"את לא מוכנה להקשיב?"
"לא משנה מה יש לך שקשור לנארוטו, זה לא יכול להיות טוב. אתה הולך להפסיק להטריד את נארוטו, וגם את הכפר שלנו, ברור?"
"למה את לא מוכנה להקשיב? אני לא אפגע בו, או בכפר שלך! רק תקשיבי!"
"למה שאני אקשיב לך, אוסמרו, כשאתה לא היית מסוגל להקשיב לכפר שלך?"
"תראו את מי שמדברת!" הוא התרגז וקימץ אגרוף. "עד כמה שזכור לי, אני לא היחידי שעזב את כפר העלה מסיבות אנוכיות!" הוא הניף לכיוון צונאדה אצבע מאשימה. " 'המפסידנית'!"
"חתיכת..." היא רצתה לפרוק עליו אגרוף עמוס בצ'אקרה, אך מנעה מעצמה את התענוג. "אני לא כמוך. לא ברחתי מיד. איבדתי את שני האנשים הכי חשובים לי..." היא חשבה על דן ועל אחיה הקטן, "עזבתי את הכפר בגלל... בגלל..."
"זה לא משנה, כי בסוף חזרת, ועוד אני רואה שאת ההוקאגה. זהו כבוד גדול."
"תכבד אותי ותלך."
"אני חייב את ההסכמה שלך. אני לא אפגע בשום דבר שנוגע אלייך, זה רק למטרת שמירת האיזון."
"האיזון שלנו בסדר גמור- האקצוקי אפילו מתחילים לסגת, אנחנו מסתדרים מצוין!"
"המצב הזה הוא רק אשליה... תסמכי עליי כשאני אומר לך את זה. אני רוצה את ההסכמה שלך לעסקה."
היא נאנחה, וסידרה את שיערה. "מה זאת העסקה הזאת?"
"נארוטו הוא נינג'ה מוכשר, ואני בטוח שהוא יהיה בעל שם יום אחד. כל שאני מעוניין זה שפעם בשבוע הוא ימלא דו"ח, שאני אישית אבוא לאסוף."
"דו"ח? דו"ח על מה?"
"ההתקדמות שלו. האימונים שלו. תכניות מהעבר והעתיד."
"לא בא בחשבון!" צונאדה רקעה על הקיר. "מי אתה חושב שאתה... שאתה פשוט מגיע כך אליי ומדבר על נארוטו כאילו שהוא איזה אחד מהניסויים של אוֹרוֹצִ'ימָרוּ?"
"אם את חושבת שזה המצב אז את שוגה לחלוטין!" הוא נסער ושילב את ידיו. "הכול למטרת שמירת האיזון. המידע הזה לא ישמש לרעתו כלל, זה קולקטיב שחשוב לי לשמור עליו."
"אין לך את האישור שלי. לך מפה."
"תסבירי לי למה את מסרבת!"
"נארוטו הוא נער חזק ועצמאי, וכל מה שחסר לי עכשיו זה שאיזה זקן משוגע יתחיל לעקוב עליו, בנוסף על האקצוקי! אנחנו מנהלים את המלחמה הזו בשבילו, וכל מה שאתה חושב זה לנצל אותו לעצמך. אני לא מסכימה!"
"לא אמרתי שאנצל אותו לעצמי! הדו"חות האלו הם למען מטרה שהינה אפילו גדולה יותר מהמלחמה העלובה הזו!"
"איזו מטרה בדיוק?!"
"אם היית מקשיבה, היית מבינה. אבל מכיוון שסירבת, לא הותרת לי ברירה. אני לא אכפה את זה עלייך... אבל יבוא יום, שאת תתחרטי על החלטתך." הוא יצר סימון ידיים מהיר, ונעלם לאוויר הדק. צונאדה נאנחה, והתקדמה לעבר חדר המלחמה, היכן ששאר הקאגים היו.
L.Wolf
לפי דעתי הפעם הפרק היה פחות טוב מהפרקים הקודמים לפי דעתי משהו בכתיבה שלו גרם לכך אבל אני פשוט לא מצליח להשים את היד על בדיוק מה גרם לכך להיראות לי
מחכה לפרק הבא
Dr_Ellert
אני מציג בפניכם את מגילה 3!

קריאה מהנה smile.gif

פתיחה 3:

זוהי השנה ה-65 לחמשת הארצות המובילות. לפני שנה תמימה, עולמם של השינובי הספיק להזדעזע דיו. אירועים רבים וקשים עברו על כלל הכפרים הנסתרים, כאשר בכולם עוברים שני חוטי שני בולטים: נארוטו, והאקצוקי.
לאחר שכל האירועים הוצתו, לא הותרה ברירה ומלחמה פרצה. בניגוד למצופה, המלחמה אינה בין האומות השונות. להיפך, האומות התאחדו בצוותא לכדי "שינובי": המכנה המשותף לכולם. אם כך, מי האויב? כוחות האקצוקי, ארגון טרור חשאי ונסתר אשר מתקיים בכל רחבי הארצות, במטרה להפילן. הוא משתמש בג'וטסוים אסורים מכל הסוגים, רק על מנת לממש את מטרותיו האישיות.
על רקע המלחמה המתמשכת, אוסמרו משתלב מנסיבות לא מובנות. לאחר שתקף את אחד המחבואים של האקצוקי בו היו שיקמרו ואומו, הוא ביקש להחתים את נארוטו על עסקה משונה מצונאדה. נארוטו עדיין בכפר, ולא מודע לתופעות המתרחשות, ובמקביל, סאסוקה מנהיג האקצוקי מתעדכן בקצבו שלו.

חלק 5: הפלישה לעלה הנסתר

יערות אורן ואלון נצחיים וממושכים הקיפו את הכפר הנסתר של העלה בירוק עז. ביום שטוף השמש הזה היער היה נראה חי מתמיד, ובדי העצים רשרשו לשריקות הרוח. רחשי חיות כציפורים שונות ובהמות הדהדו בינות הגזעים, ודימו שלוות יום חופש מילדות אבודה. ענפי העצים הרמים חסמו את אור השמש חלקית, ונתנו צל קטוע בצורות אור טבעיות ומחממות. קשקושי עלים ורעידות הבריחו כמה חרקי גזע ופשושים, כאשר דמויות חשאיות זגזגו מענף אחד למשנהו. לאחר שסיימו, ירדו מהעץ עליו היו. הם היו לבושים במעילי אקצוקי ובכובעי הקש המפורסמים. קולו של אחד מהם היה לא מספיק מחוספס בשביל גבר, כשל נער לאחר התבגרותו, אך מספיק מבוגר. הוא דיבר.
"סאסוקה... אתה מתגעגע?"
"מתגעגע למה?" שאל קולו של סאסוקה. הוא היה כהרגלו עמוק, ויש כאלו שיגידו שקולו היה כחול.
"לכפר שלך? אין מצב שאתה לא סנטימנטלי אפילו טיפה."
"סתום את הפה שלך" התרגז סאסוקה, והרים מעט אדמה לחה. "אנחנו קרובים. עוד מעט נהייה בקונוה. אני מציע לך להיות ערני. אתה זוכר את התכנית, טד?"
"לעשות המון בלגן ולהסיח כמה שיותר דעת?"
"תשאיר את נארוטו לי. אל תתערב, לא משנה מה יקרה. אני אוכל להתמודד עם הג'ינצ'וריקי."
"אתה יודע, מספרים שהוא הרג את פיין..." טד העיר בסרקסטיות, בזמן שסאסוקה התעלם. "אומרים גם שהוא ניצח את טובי, וטובי לא הכחיש!"
"הוא גם לא אמר שזה נכון."
"... מה שמוכיח שזה נכון!" טד התעקש והשתרך אחריי שותפו. "הוא ממש חזק, הוא לא ג'ינצ'וריקי ממוצע. אולי הפעם אל תתבייש ותלמד לבקש עזרה?"
"תעשה את מה שאני אומר לך, טד. התכנית שלי בסדר גמור. אני ברור?" הדגיש את שאלתו ועצר.
"כן, סאסוקה..." טד מלמל, וגרד את כתפו. "אתה יכול להיות ממש מבאס."
"ואתה יכול להיות ממש קוץ. מכאן תמשיך צפונה, ואתה כבר תראה אותו, קשה לפספס."
"כן המפקד!" ענה בציניות ואץ במהירות כה גבוהה עד שנעלם. סאסוקה טאטא מעט את מעילו, ואז שלף מגילה. הוא פתח אותה, ורפרף בה במהירות.

טד התקרב לכניסה לכפר. השוערים מיד נחרדו וכיוונו כלפי הדמות המתקרבת שוריקנים וקונאים. "עצור! בשם ההוקאגה, עצור!" הם צעקו עליו. הוא גיחך, וניצוצות זדוניים הבריקו מבעד לסרטי הקש הקטנים שבשולי כובעו. "צוּזוּמִי! אתה חייב להודיע על הפולש!" הודיע אחד השומרים לחברו. האחד שנקרא צוזומי הנהן, והחל לרוץ. לפני שהספיק לברוח, שד שצץ מבעד לחומת הכפר, לפת את צוזומי ושאב אותו אל תוך הקיר. השוער השני נותר המום, והרגיש כיצד ידו משקשקת מרוב פחד. טד צחקק, ולקח נשימה ארוכה. "מעבירים היום כל אחד להיות צ'ונין, או מה?" הוא שאל בציניות ושעט במהירות אל השוער שנותר. "אתה חושב שיש לך את מה שדרוש כדי להביס אותי?..." שאל בחוצפה, והחזיק בידו השטנית את גרונו של השוער. היא הייתה בעלת ציפורניים ארוכות, ובעלת אבעבועות ויבלות זעירות ומחוספסות. "אומרים שכוחו של אדם נמדד על פי יחסו לחלש ממנו... ובכן, אני חושב שאני אפר את האִמרה הזו, מה דעתך?"
השוער דיבר בקול חנוק ומשתנק. "אתם... האקה... צוקי... זה רק עניין... של זמן..."
"מצטער, אני לא שומע אותך מבעד לכמה שאתה מת!" הוא שבר את מפרקתו של השוער, והשליך את גופתו על האדמה. השד שחטף את צוזומי הגיח מחדש מבעד לקיר, והשליך את גופתו של החטוף. צוזומי היה נראה מת, למרות שלגופו לא הוסב נזק בכלל. "את כל הצ'אקרה, באמת קוֹרוֹן? אתה יודע, לאחד הזה דווקא הייתה לי תכלית!"
השד שנקרא קורון גרד את עורפו. "לא ידעתי... הייתי ממש רעב ו-"
"נו באמת!" טד הרים את הגופה וניער אותה. "אני הולך להיכנס לכפר ולהילחם בכמה נינג'ות. אתה הולך למצוא את קָאקָאשִי הטאקה, ברור?"
"אני חייב?"
"לא. אתה מוכרח. ואם אתה לא, אני אדאג לזמן בפעם הבאה את פוּאָן!"
"לעזאזל אתך!"
"אל תחמיא לי. עוף מפה."
השד נשאב לקיר, וטד הוריד את כובעו סוף סוף. פניו היו רזות יחסית ובעלות תווי פנים נשריים מעט, אך שטניים. שיניו היו חדות כשל כריש, ועיניו היו שחורות כתהומות אפלות. מבעד לשיערו הארגמני-ברונטי, בצבצו קרניים בינוניות וחומות. הוא ליטף אותן וחייך בזדוניות מרושעת. "חומד, אני בבית!" הכריז, ופתח בכוח את שערי הכפר.

סאסוקה טיפס על חומת הכפר הנסתר. הוא התגנב מאחורי אחד התצפיתנים, ושיסף את גרונו בקונאי. הוא הביט מסביב כדי לוודא שהיה לבדו, ולאחר מכן השליך את גופתו של השומר מהחומה. לאחר שווידא שהיה לבדו, הוא השתמש בטכניקה על מנת להראות כמו התצפיתן. לאחר ששוב ווידא שהיה לבדו, הוא מיהר וירד מהחומה. תוך כדי שירד, הוא הבחין במהומות ועננות אבק ועשן מתנוססות ממקומות שונים בכפר. הוא הביט בהם שניות ספורות, ולאחר מכן ירד.

טד עמד ברחוב מרכזי. בתי העץ המאולתרים של קונוה בשיפוצים עלו באש, ותימרות עשן סימנו אירוע טראומטי. הוא עצמו, שותפו של סאסוקה, המתין בסבלנות, כאשר הוא מוקף בגופות מעולפות. "חשבתי שזה יהיה יותר קשה. אני מודה, זה דרש ממני יותר מאמץ, אך עדיין ציפיתי שיהיה יותר מאתגר."
"עצור היכן שאתה עומד!" קראו אליו קולות מוכרים. חלק מהאבק התפוגג, וטד מצא את עצמו מוקף באנשים שלא הכיר, אך ללא ספק קרא עליהם בארכיוני האקצוקי. ראשית, הוא הבחין בדמות אחת מוכרת: נֶגִ'י הִיוּגָה. "אני שמעתי עליך. אתה נג'י, נכון?" שאל. נג'י נותר במקומו, דרוך ומוכן לתקוף. טד עבר הלאה. "הינטה... אתם סוג של אחים, לא?" שאל בזלזול, וקלט מהם רק חשדות ומוכנות. הוא המשיך כך אדם-אדם. "אותך אני מכיר טוב!" צחק טד, והצביע על צ'וֹגִ'י. "אתה היית חבר של שיקמרו, לא? אוי, הרכיכה הזאת לא מפסיק לדבר עליך..."
"אני רוצה להרוג אותו!" צ'וג'י התרכז מיד ואלמלא אִינוֹ עצרה בעדו, היה עלול להיפגע.
"אינו! שמעתי עלייך. הייתי בטוח שכולכם נמצאים בחזית, מפתיע אותי לראות נוכחות מלאה בקונוה. שמעתם שאנחנו באים? לא היינו מספיק חשאיים?"
"נמסר לנו טיפ לפני כמה ימים" הצהיר רוק-לי. "אנחנו לא מפחדים ממך. אתה היריב הראוי לי."
"אל תזלזל בי" התרגז טד ומתח מעט את שכמותיו. "אני רק מתחמם. וחוץ מזה..." הוא שלף קונאי נעוץ, וליקק את הדם ממנו. "אני חושב שיש לכם יותר ברזל בדם מאשר לכפר הנסתר של האבן. הייתם מצפים שזה יהיה הפוך, נכון? כי לאבנים יש יותר מינרלים ו..."
"תפסיק להתגרות בנו!" צעק עליו קִיבָּה, שרכב על כלבו הנאמן אָקָאמָארוּ.
"אתה מוקף, אין לך לאן לברוח" הוסיף עליו שִינוֹ, השינובי ממשפחת אָבֻּרָמִי המפורסמת, אשר שולטת בחרקי הטפיל של הצ'אקרה.
"הוו!" התלהב טד. "טפילי הצ'אקרה! היה לי חבר שנתפס במלכודת של השבט שלך, ואז החרקים אכלו את הגופה שלו. כשראיתי אותו, טפילים זעירים טיפסו מבעד לחריצי שרירי העיניים. זה היה ממש מראה מגעיל, אני לא יודע למה אני אפילו ממשיך-"
"תפסיק!" הינטה התחננה. "אנחנו רבים, ואתה אחד. אתה מוקף" היא חזרה על שינו, ועתה אפילו הצטרפו עוד כמה צ'ונינים שונים מהכפר.
"אתם חושבים שאני מוקף?" זלזל בהם טד. "אם כבר, אתם מוקפים."
נג'י מיד השתמש בבִּיָאקוּגָן, העיניים המיוחדות של משפחת היוגה, אשר מסוגלות לקרוא דרכי צ'י וצ'אקרה. הוא הביט מסביב- ואומנם לא ראה דבר. הוא לחש להינטה. "את רואה משהו?... הוא מבלף?..."
"אני לא רואה דבר... הכול רגיל..." היא השיבה לבן-דודה, ולא נחה מתנוחת הלחימה.
"אתם יכולים להתלחשש אחד עם השני" טד חייך, ומתח את שרירי ידיו, "אך השדים שלי ישמעו הכול. זימנתי אותם מראש. אתם הפסדתם."
"מה!" קיבה נבהל ומיד קיפץ מגבו של אקאמארו. כלבו הלבן והמצפצף של קיבה מצא את עצמו נלפת על-ידי יד ענקית וסגלגלה, בעלת טפרים מאיימים. היא ריסקה אותו, והשליכה אותו הצידה. במקביל לכך, כל אחד מהחברים במעגל מצא את עצמו מתמודד מול שד כזה או אחר.
"קוראים לזה טכניקת ארבעים השדים. אתם יודעים מי השד מספר ארבעים? כן! זה אני!" הוא צחק ברשעות, ושלף מבעד לשרווליו שתי קָטָאנוֹת קצרות, בעלות חריטת כתב. "אני ממש התגעגעתי לקרבות המוניים... כשאני נלחם מול יחיד יש יותר מדיי חשיבה!" הוא צעק ונופף בחרבותיו בפראיות. להוראותיו השדים הסתערו על כל השינובים, ובמהרה מעגל הנינג'ות מצא את עצמו בבעיה חמורה.

נארוטו ישב בחדר עם שני היועצים הזקנים ושיזונה. הוא הרגיש מבויש. היה זה חדר תת-קרקעי, במבנה של הזמני של ההוקאגה. "אמרנו לך ולהוקאגה שלהביא הנה את נארוטו ימשוך צרות!"
"אל תאשימו את סבתא-צונאדה!" התחנן נארוטו. "מאיפה היא הייתה צריכה לדעת?"
"נארוטו, זה בסדר" הרגיעה אותו שיזונה. "זה רק עניין של זמן."
"אני צריך לצאת לשם להילחם ו-"
"זימנו את הטובים ביותר שלנו להדוף את סאסוקה והסוכן השני של האקצוקי. אין לך בשביל מה לחשוש."
"זה לא מספיק... סאסוקה ממש חזק, סביר להניח שהם לא יצליחו להתמודד אתו!"
דלת המקלט נפתחה. שני הצ'ונינים ששמרו עליה נפלו לפנים החדר, מעולפים. מעל גופותיהם עמד סאסוקה, במראהו האחר. "חיכיתי לרגע הזה זמן רב..."
"מה?" התפלא נארוטו, ונמתח במקומו. שיזונה מיד לחשה לו. "סאסוקה."
"פרחח!" נזפה בו קוהרו. "מה אתה חושב שאתה עושה!"
"אני אנקום בכל קונוה. אחי אולי היה רחום, אך בי אין טיפה מזה. אוזומאקי נארוטו, תתכונן!" הוא נופף לכיוון נארוטו את חרבו המיוחדת, שמסוגלת להעביר צ'אקרה. נארוטו קימץ את אגרופיו.
"סאסוקה, אנחנו מוכנים לכל סיטואציה!"
סאסוקה עצמו נפטר מהמראה המזויף, וחזר להראות כמו עצמו, במעיל האקצוקי. "אני בספק בנוגע לזה."
"למה אתה לא יכול פשוט לסלוח סאסוקה?..." שאל נארוטו וחייך. "כל זה... ובשביל מה?"
"חתיכת!" סאסוקה הסתער על נארוטו במהירות הבזק עם חרבו כל כך מהר, שנארוטו לא הספיק להתחמק. שיזונה נבהלה, ורצתה להושיט את ידיה לנארוטו. "נארוטו!"
הוא לעומתה חייך, ועצם את עיניו. "סאסוקה... בזה זה נגמר?"
"מה?!" סאסוקה שאל בזעם, ושמע רחש תנועה מאחוריו. משום שהחדר היה כה קטן, לסאסוקה לא היה מרחב תמרון. נארוטו וכפיל צללים יצרו יחדיו רסנגן, והשליכו כלפי סאסוקה. הוא ניסה להגן עם חרבו, ובקושי הצליח. חרבו נסדקה ונשברה, והוטסה הצידה. הוא התרסק בסיבובים ספיראליים על הקיר, ולחץ ההדף חיכך את גבו בעוצמה שלא הכיר. השכפולים של נארוטו נעלמו והותירו רק את הג'ינצ'וריקי לבדו. בזמן שסאסוקה התרסק, נארוטו דרבן את היועצים ואת שיזונה. "צאו מכאן, אני אטפל בסאסוקה."
"אתה לא יכול!"
"סבתא צונאדה והקאגים גם ככה בדרכם הנה! לכו, אני אסתדר!"
"אין לנו ברירה אלא לבטוח בנארוטו..." התמרמרה שיזונה, ועזרה ליועצים הזקנים לנוס מהחדר. נארוטו עמד מול סאסוקה המסורבל בידיים משולבות, ונאנח. "למה... למה?"
הוא הצליח להיעמד בקושי, וחייך. "אני שמח שנפלת לרשתי. זה היה רק עניין של זמן."
"מה?!"
"אתה צפוי כל כך נארוטו... אני מניח שאתה כבר לא הנינג'ה המפתיעה ביותר בקונוה, נכון?"
"מה?!" הוא התרגז. "נפלת למלכודת שלי- אתה קיבלת את הרסנגן! מה כבר עשיתי לא בסדר?!"
"כשהושטת אליי את ההתקפה שלך, הדבקתי עליך חותמת שהכינו עבורי... כרגע הצ'אקרה של תשע-הזנבות מועברת לשותף שלי. הוא נלחם בשאר השינובי הנותרים. והרסנגן שלך לא חזק כפי שהיה פעם, עובדה שאני יכול לקום ולספר לך את זה..."
"אתה דווקא נראה דיי הפוך, סאסוקה" נארוטו חייך. סאסוקה הרגיש לפחות ארבעה ידיים מחזיקות אותו. עוד כפילי צל של נארוטו. הם מנעו ממנו לזוז, או ליצור ג'וטסו כלשהו.
"אתה לא לומד תרגילים חדשים?!"
"כן... אבל אתה בקונוה, ואני לא מתכוון לפגוע בחבר שלי לקונוה-"
"אני לא שייך לקונוה יותר!" התרגז סאסוקה וניסה להתנער מהשכפולים. "אתם רצחתם את איטאצ'י! אתם עשיתם את האוצ'יה כלבי האשמורת שלכם! ואם זה לא מספיק, אתם גרמתם לאיטאצ'י לרצוח את כל השבט שלנו!" סאסוקה נזף בו, והחמיץ את פניו.
"אני לא עשיתי דבר, אך כחבר מקונוה, אני מצטער לשמוע את זה" נארוטו חתם, והניח יד על לבו. "אני מבין את הכאב שלך, סאסוקה... אבל לחיות עם הכאב הזה, זה כמו לחיות עם נמק. אלו לא חיים. אתה חייב להפסיק!"
"כבר אמרתי לך שזה מאוחר מדיי בשביל זה..."
נארוטו הרגיש צ'אקרה מוזרה, שלא הרגישה הרבה זמן, אך הוא נותר מרוכז בסאסוקה. קול זקן ועייף בקע מאחוריו. "זה אף פעם לא מאוחר, נערי..." אוסמרו משך בזקנו.
"אוסמרו-סמה?!" התפלא נארוטו.
"אתה... אתה מכיר אותו?!" סאסוקה נזהר, והושיט את ידו לכיסו. "מה לך ולו? חשבתי שאמרת שאין לך קשר לקונוה!" הפנה את הנזיפה לאיש הזקן.
"ובאמת אין לי- שאלת אותי אם אני תומך בהם במלחמה, ועניתי לך שלא."
"חתיכת..."
"אני מצטער, אבל כלקוח אפשרי אני לא מסוגל לתת לך לפגוע בנארוטו. שמירת האיזון חשובה מדיי. ואתה גם לא הגשת לי את הדו"חות שלך, אוצ'יה סאסוקה!"
נארוטו נותר תמה ומבולבל. הוא לא ציפה שזה ייראה כל כך... אלגנטי. סאסוקה ענה לו בפראות. "לא אכפת לי מהדו"חות המזויינים שלך, ולא מהאיזון המזדיין! תפסיק להפריע לי בעבודתי!"
אוסמרו צחק. "אתה עדיין לא מבין את חוקי המשחק..." הוא התקדם מעבר לנארוטו. "אסור לך לפגוע בנארוטו, זאת הייתה גם חלק מהעסקה. אני אצטרך להרוג אותך כאן, ובמקום, אוצ'יה סאסוקה."
"אם תצליח להניח עליי את ידך!" סאסוקה זרק כדורי עשן, וניצל את הרגע כדי להשתחרר מאחיזת השכפולים. נארוטו השתעל והן אוסמרו, ולאחר שהערפל התבהר- לא נראה זכר לסאסוקה.
"לעזאזל..." התמרמר נארוטו, ושילב את ידיו. "איך ידעת שהוא פה? איך ידעת שאני פה?"
"יש לי את המקורות שלי. חכה רגע נארוטו..." אוסמרו מלמל משהו, ותלש את המדבקה שסאסוקה שם עליו. "עכשיו אתה לא צריך לדאוג, האקצוקי לא ישתמשו באנרגיה שלך לרעה."
"תו... תודה..." נארוטו רק נשאר יותר מבולבל, וגרד את עורפו. "אני לא מבין הרבה דברים..."
"אתה תבין. בוא אחריי" השיב לו, ושניהם יצאו מהמקלט.

בחוץ, ברחוב המרכזי, טד פיזז במקומו, וניצח בחרבותיו על השדים ששייכים לו. שאר השינובים שבמקום הדפו ונלחמו בכל שד, כאשר כל מקרה לגופו. חלק מהשדים השתמשו בג'וטסוים להפחדה, חלקם היו עוצמתיים מעל הרגיל. חלק מהשדים פשוט השתמשו בסוגים שונים של יסודות, וחלקם אפילו השתמשו בנשקים מפלצתיים ומפחידים. לפתע, בזמן שטד עסק בשלו, הוא הרגיש כיצד הצ'אקרה שהועברה לו נקטעה. "הא?..." הוא שאל את עצמו, ובאין-זמן שותף לאקצוקי בקע מתוך האדמה. היה זה זטסו, והחצי הלבן שבו דיבר. "סאסוקה נתפס... אוסמרו נמצא כאן..."
"עוד סיבה למסיבה!" צחק טד, והתכוון להמשיך להילחם. זטסו נהם, וטד הקשיב לו שוב.
"לא ייקח לו הרבה זמן לנצח אותך."
"לא אכפת לי-"
השד ששמו הוא קורון הגיח מתוך האדמה, בדומה לזטסו, ונעמד ליד טד. "קאקאשי לא כאן, הוא בחזית. אני משוחרר?"
"כן..." התייפח טד. "היו לי תקוות. טוב, זטסו, באמת אין לי סיבה להמשיך להילחם כאן, אבל אני לא חושב שאתקפל בלי סאסוקה."
"הוא כרגע בכיוונו אליך. כדאי לך להישמר ולהימלט."
"אני באמצע קרב אם לא שמת לב!" נזף בזטסו, והתבונן מסביב.
הינטה ונג'י נלחמו זה לגב זה, כאשר הם משתמשים בביאקוגן.
"נג'י, אני לא מצליחה לראות את נקודות הצ'י שלהם..."
"אני יודע. הצ'אקרה שלהם היא כמו של נארוטו כשתשע הזנבות יוצא ממנו. לא הצלחתי לפתח פתרון למצב בעצמי."
"מה אנחנו יכולים לעשות?" היא שאלה, והדפה כמה שדים שונים שהסתערו עליה.
"נצטרך להסתמך על נארוטו, ולקוות שהוא יבוא לעזור לנו."

סאסוקה דילג מעל הגגות הנמוכים, והגיע לאמצע הקרב. כולם נדהמו- ארבע שנים עברו מאז שראו אותו. הם היו המומים. בעיניהם תדמיתו של סאסוקה הייתה כשל אותו ילד בן שלוש-עשרה. טד הבחין בו, וחייך. "התגעגעתי!"
"סתום את הפה שלך."
"לא מאכזב אפילו פעם אחת סאסוקה! מה דעתך? זה לא רע?"
"אני מבין שזטסו עדכן אותך. אנחנו עפים מפה. אוסמרו קרוב."
"אם אתה מתעקש" השיב לו טד, והשתמש בטכניקת הזימון כדי לבטל את כל השדים שזימן. לאחר שעשה כן, כל השדים שהיו בזירה פשוט נעלמו, והשאירו אחריהם שובלי עפר מהג'וטסו. כל החבורה שהייתה שם שמה לב, והסבה חזרה לטד, תוך שהם מוצאים את עצמם מתמודדים עם סאסוקה.
"קדימה טד, אין לנו זמן."
"חבל, רק התחלתי... טוב, אתה מבטיח שפעם הבאה נעשה יותר נזק?"
"תפסיק להיות ילדותי. בוא אחריי" ענה לו במרירות, והתקדם בריצה לכיוון השער. תוך כדי שטד רץ אחריו, עצר בעדו רוק-לי. הוא היה מלא מרץ, ונחישות.
"עצור שם. בתור צ'ונין מקונוה, ובטח שכשינובי מכפר העלה, אני אוסר עליך להמשיך, אוצ'יה סאסוקה."
"אין לי זמן לשטויות שלכם!" הוא התרגז ועמד לשלוף את חרבו- עד ששם לב שהיא איננה. הוא נזכר ברסנגן, והתרגז עוד יותר. תקולל, נארוטו...
"איפה החרב שלך סאסוקה?" שאל אותו טד. סאסוקה התעלם, והכין את כף ידו להתקפתו המיוחדת.
"צ'ידורי!" סאסוקה הכריז, והסתער על אויבו. רוק-לי נמשך הצידה, וסאסוקה הבין שבזבז מתקפה חזקה. כשהביט לכיוון ממנו רוק-לי נמשך, הוא ראה את טן-טן, בת הצוות של רוק-לי. לידה, עמדו נארוטו ואוסמרו.
אין לי דרך לברוח... סאסוקה התכונן להשתמש בשאר הארנבים שנותרו בכובעו.
"סאסוקה! לפני שבועיים ויותר היית מחויב תחת החוזה שחתמת עליו להעביר לי את הדו"חות!"
"אמרתי לך זקן סנילי, הדו"חות שלך לא מעניינים אותי!"
"הם צריכים לעניין אותך..." ענה לו אוסמרו, והכין את ידיו לג'וטסו. נארוטו פנה אליו.
"תן לי להשתתף אוסמרו-סמה... זה ביני לבינו."
"כאן אתה טועה, נארוטו. מדובר בעסקים בלבד, וזה ביני לבין הנער. טכניקת האור: כלוב בוהק!" הוא הכריז. סאסוקה ניסה לברוח, אך האור היה מהיר ממנו פי כמה-וכמה. "לעזאזל אתך, תיש זקן!"
טד שילב את ידיו. "שאני אזמן את השדים שלי?"
"אין צורך, שמור את הכוח שלך, בקושי בזבזתי משלי. סוסאנו!" הכריז סאסוקה, ולפתע הוא ושותפו נהיו מוקפים תחת התגלמות רוחנית אדירה של שד ענקי, בעל מגן וחרב. הג'וטסו המיוחד שסאסוקה קיבל מאחיו, על מנת שיוכל להגן על עצמו ביום שיצטרך. סאסוקה הביט לכל עבר, והבין שהקרב כבר היה אבוד. אבל אז הגיע למסקנה, שאולי יקבל חלון הזדמנות כדי לברוח.

--------------------------------------

הפעם אני מביא את הציור שהכנתי של טד, לאלו שרוצים פירוט יותר מעמיק:

ספוילר:
L.Wolf
הפרק היה טוב מלא באקשן והיה ממש נחמד מחכה כבר לפרק הבא
Dr_Ellert
החלק השני של מגילה 3!

חלק 6: טובי

ליים התעורר. הוא היה תחת צלו של עץ הדובדבן, והרגיש את עליו הלא-בשלים נושרים מענפיהם, ומלטפים את חוטמו. הוא ניער אותם ביגע, ומצמץ מעט על מנת להתרגל לאור היום. הוא נח על דשא רך ונעים, שהזכיר לו את תקופתו הצעירה, לפני שאימץ את דרכי הנינג'ה. הוא חייך חצי חיוך, ומלמל דברים חסרי פשר. לאחר מכן הוא קם על רגליו, וניער ממעיל האקצוקי שלו את הדשא הנצמד. הוא אסף את כובע הקש שלו, ויישר אותו ביסודיות. קמורי העדינה התקרבה מרחוק, כשבידיה כוסות במבוק. היא הושיטה אחת מהן לשותפה. "חשבתי שתהייה צמא."
אדים חמים התנוססו, וליים הבחין שזהו התה המתקתק של קמורי. הוא מלמל "תודה", ולגם מעט. היא חייכה, משום שידעה שלא ממנהגו להודות, אך הוא בכל זאת עשה כן. היא השתתפה ולגמה מכוס התה שלה, ולאחר נשפה מעט על פני המשקה. הוא הביט בה בחשד, אך המשיך ללגום. "מה קרה?"
"אנחנו לא לבד" היא לחשה לו. "זטסו גם אמר לי שסאסוקה נכשל. הוא היה צריך להקשיב לשיקמרו-קון. עכשיו הוא נדפק, ויכול להיות שאנחנו יחד אתו."
"איך זה קשור לזה שאנחנו לא לבד?" שאל אותה בחוסר הבנה.
"אל תדאג- הם תחת הגנג'וטסו שלי. אני מחזיקה אותם לפני שהם יבינו את האמת. זה ייתן לנו זמן לברוח."
"אנחנו לא צריכים לברוח! כמה יש מהם? אני אוכל להשתמש בכפילי הצללים ולהביס את כולם!"
"אל תהייה יהיר, אנחנו לא פועלים ללא הפקודות של סאסוקה, או שיקמרו-קון. אנחנו עוזבים ומחכים להוראות."
"את משעממת!"
"ואתה אוהב אותי ככה" ענתה לו בלגלוג, ולפתה את ידו בידה. "בוא, אנחנו עוזבים" היא החלה ללכת מהר, תוך שהיא חובשת את כובע הקש שלה.

אחריי שהתרחקו משם מספיק, הם הגיעו לחורש קטן של עצי דובדבן. היער לא היה אדמדם-שחור כפי שהיה בעונה הנכונה, אך לא היה קשה להתבלבל. הם נעו מהר, והזדרזו לכיוון רחוק כמה שיותר מזירת האירוע. הם הצליחו למצוא אפיק מים קטן, שם ליים רחץ את ידיו. הוא טרח גם לשטוף את פניו, ולחשוב על תכנית פעולה למקרה שלא יהיו לבד. קמורי השתמשה בסימוני ידיים, והכריזה "אדמה: מקלט!" ותוך רגעים ספורים היא וליים היו מתחת לאדמה.
"למה עשית את זה?" שאל אותה ליים, והזעיף פנים. "אני הייתי יכול לטפל בהם."
"תפסיק לעשות סצנה מכל דבר. אנחנו לא צריכים להילחם בהם. אין טעם. כשנקבל הוראות נוכל להחליט אם להילחם בהם באמת או לא. כרגע אנחנו בטקטיקת נסיגה. אתה בכלל מקשיב בדיונים עם שיקמרו-קון וסאסוקה?"
"כשאני בוחר..." הוא התמרמר, ומישש את האדמה שהקיפה אותם. מהנקודה שבה מישש, הגיח במפתיע זטסו, כשהפעם האחד השחור שביניהם החליט לפצוע פיו. ליים המופתע כמעט ונפל, אך מצא את יציבותו. "אתה תמיד עושה את זה!"
קולו של זטסו השחור היה מאיים וארסי. "ליים, קמורי, סאסוקה יכול להימלט משם, בעזרתו של טובי. אתם הכנתם את הדו"חות שלכם?"
"אבל סאסוקה אמר לשיקמרו-קון בפירוש ש..."
"זה לא משנה! סאסוקה אמנם המנהיג, אבל טובי הוא המנהל האמתי. כרגע אוסמרו עלה עלינו, וזה עניין של זמן לפני שהוא ימצא אתכם. אנחנו יודעים בוודאות שהוא חתם על חוזה עם קזקאגה, וזה רק עניין של זמן לפני שיחתים גם את נארוטו."
"מה אתה מציע?"
"תכינו את הדו"חות. טובי יאסוף אותם מכולם, ויעביר לאוסמרו."
"הוא יידע אם אנחנו משקרים. מאז ההתחלה הוא ידע."
"לכן נצטרך לשנות טקטיקה, שוב. והפעם אל תשקרו, תכתבו בכנות את מה שאתם זוכרים. אנחנו חייבים את הפער הזה של השבוע..." זטסו הלבן השתלב, "ואנחנו יכולים גם לגלות את נקודת החולשה שלו. זה רק שאלה של זמן."
"קיבלתי, זטסו. יש לי שאלה אליך..."
"מה? זריז."
"שיקמרו-קון..."
"הוא כרגע במסתור הדרומי, תחת הטיפול של סויגטסו."
"הוא ימות אם סויגטסו יטפל בו!" היא התרגזה. "אנחנו חייבים להגיע לשם."
"כרגע המטרה שלכם היא להגיע לנארוטו. הוא יוצא מהכפר ישר לחזית כבר ממחר. בדרכו לשם תדאגו לחטוף אותו" ומכאן קולו הקודר של השחור חזר, "תעשו כפי שטובי מצווה, אחרת תסיימו כמו החברים הקודמים בארגון."
"בסדר..." קמורי שילבה ידיים. "מתי הדיון הבא?"
"אחריי שסאסוקה יצא משם תהיו מוכנים לדיון."
"סגור. תודה" היא הודתה לו, ושמה לב כיצד הוא נשאב חזרה לאדמה. ליים החל לחשוד שוב.
"מה יש לך משיקמרו?... הוא סתם אחד ש-"
"בזכות שיקמרו סאסוקה אולי יהיה בחיים! אם מישהו מאתנו היה מקשיב לו ו..."
"שיקמרו לא הבוס של אף אחד, וחוץ מזה..." ליים חייך בערמומיות, "קשה שלא להבחין במבט שעל פנייך כשאת רק אומרת את השם שלו. אני בטוח שכבר כולם יודעים את זה."
"אני לא אשקר. יש לי רגשות אליו..." היא ליטפה את שיערה הפרועה, "אבל הם לא נותנים לי או לו מספיק יחס. הם לא מבינים מה טוב בשבילם."
"עכשיו על זה אני יכול להסכים" ליים חייך והתמתח. "אנחנו יכולים להמשיך?"
"בוא נלך לעיירה הקרובה, ונמצא איזה חדר. אולי נוכל קצת לנוח..." היא השתמשה בסימוני הידיים, והעלתה אותה ואת שותפהּ חזרה לחורש. ליים שפשף את עיניו, וניער את כפות ידיו. "כן, לא תזיק לי מקלחת. וקצת כיבוד. וקצת מיטה. ואולי קצת טיול נחמד בעיר. וקצת..."
"אתה מתלונן יותר מבחורה!" צחקה קמורי, והתקדמה לכיוון העיירה הקרובה. ליים השתרך אחריה, כשהשמש החלה להתקדם לכיוון השקיעה.

סאסוקה הרגיש לכוד. לפני שהספיק לזרוע נזק בכל מקום, קול אחר ומוכר הגיח. "אוסמרו... עבר זמן" העיר טובי, ושילב את ידיו. "מה שלומך?"
"אתה..." אוסמרו התרכז בו. "אני אולי אדם מבוגר... אבל אני זוכר מי אתה היטב. אתה גרמת ליותר צער מאשר כל אומה אחרת עליי אדמות. אתה היית אז, באותו היום של תשע הזנבות..."
"אל תזכיר לי" התמרמר טובי. "אתה גם חתמת איתי על החוזה הארור כבר אז."
"יש לך מזל שעברת להיות תחת סאסוקה..."
"רק מבחינה רשמית. מה אתה מחפש? את הדו"חות שסאסוקה היה צריך להעביר לך?"
"כן. אתם תענשו על מה שעשיתם!"
"אני יכול להאמין לך, אוסמרו. אבל אתה חייב לקחת בחשבון שנתקלנו בכמה... בעיות ארגוניות. אני אישית אדאג להעביר אותם עוד היום בערב. מה דעתך?"
"מאוחר מדיי בשביל זה. אני אמצא את כל חברי האקצוקי, וכולכם תשלמו!"
"אל תאיים עלינו!" התרגז טובי. "אמרתי לך, אלו בעיות ארגוניות-"
"אז הארגון שלכם לא מקצועי! אתה מנהל את האקצוקי כבר מספיק שנים, אולי כדאי שתתחיל להתנהג כמו אחד?"
"חתיכת..." טובי רצה להסתער עליו, אך עצר מעצמו. הוא לקח נשימה עמוקה, והמשיך. "כפי שאמרתי לך, אתה תקבל את מה שרצית. אנחנו משדרים עסקים כרגיל, אוסמרו, ואנחנו עד עכשיו לא עשינו דבר דרסטי כדי לאיים על האיזון היקר שלך. עד עכשיו הכול טוב? טכנית לא חרגנו מהחוזה."
"אני לא יכול לדעת מה עשיתם בלי הדו"חות, בשביל זה הם שם!"
"הבנתי אותך!" התרגז טובי. "למה אתה כזה עקשן? אמרתי לך- זה יועבר. תניח לסאסוקה, הכול ייפתר, אנחנו יכולים להשתמש בדרכים נחמדות..."
נארוטו נשאר מבולבל- הוא לא הבין מה פשר הדברים. חוזה... עסקים... כאילו שהם משתפים פעולה. אולי ההוראה של צונאדה הייתה נכונה? אולי באמת לא כדאי לו לשתף אתו פעולה? אבל הוא תקף את האקצוקי... הוא צריך לשמוע עוד כדי לדעת בוודאות מה להחליט.
"למה שאתן לך הזדמנות שנייה?"
סבלנותו של סאסוקה פקעה. "תפסיקו עם זיוני השכל!" הוא השתגע וקימץ את אגרופיו. "אני לא מסוגל יותר לשמוע את הקשקוש-בלבוש הזה! טובי אתה שוב עומד בדרך שלי-"
"חתיכת מטומטם! טיפש! בשביל 'הגאון של קונוה' אתה מתנהג כמו אידיוט! שב בשקט, וחכה להוראות שלי! עד עכשיו אתה מפשל בכל החלטה שאתה קובע, ואתה לא מתייעץ איתי לגביי דבר!"
"איך אני מפשל? אני יכול לקחת גם אותו וגם את הג'ינצ'וריקי! אתה רק ממשיך להופיע כאן ולחשוב שאתה מנהל את העניינים ו-"
"כי אני מנהל את העניינים!"
בשביל הנוכחות המלאה של כל השינובי, נארוטו, ואפילו טד, ההצגה הזו הייתה מעבר למחזה רגיל. אוסמרו צמצם את עיניו. "אז מי מכם מנהל את האקצוקי?"
"אני!" סאסוקה התרעם ונופף בידו. "לא הוא! אני!"
טובי נאנח. "אל תתייחס אליו. נתתי לו את התפקיד כדי שלא אצטרך להתברבר עם חברי הארגון. בשורה התחתונה אני בראש, כבר מההתחלה, זה לא השתנה."
סאסוקה התעצבן, ואז הבין- זאת ההזדמנות שלו להימלט. הוא נהייה שקט, והמתין בסבלנות לרגע המתאים. אוסמרו דיבר. "אני מבין..." הוא נעלם בהבזק אור, והגיח מול טובי. "אז אני אצטרך להילחם בך."
"כרצונך, למרות שאמרתי לך שאנחנו משדרים עסקים כרגיל."
"מאוחר מדיי בשביל זה!" אוסמרו השתמש בסימוני ידיים. "טכניקת אור: יניקת חלל!"
טובי הצטמרר ונבהל. הוא ניסה להתחמק, משום שלא ציפה בכלל על הידע הזה מצדו של אוסמרו. הוא החליק ונפל, וניסה לזחול כמה שיותר רחוק. בניגוד לרצונו, העין של אוצ'יה החלה לפעול, והוא סבל מכאב שלא ידע מעודו. בזמן שכולם מתבוננים בקרב בין טובי לאוסמרו, סאסוקה ביטל את סוסאנו והחל לרוץ הרחק לכיוון היציאה, כאשר טד אחריו. נארוטו הציץ ושם לב אליהם, ולכן החליט לעזוב לרגע את הזקן החביב.
אוסמרו המשיך לשאוב את האור דרך עינו של טובי, והסבל היה בלתי נשלט. טובי הרגיש משותק, ומתוך רפלקס השתמש ברִינֶגָן, העין השנייה שלו בעלת היכולת לשלוט בכוח המשיכה. האוסמרו שהיה מולו הועף והתרסק, אבל היניקה לא חדלה לפעול!
"מה... מה עשית לי?!" השתגע טובי, שאבה מאוד להוריד את מסיכתו שרק הוסיפה לכאב, אך הרגיש משותק. "למה... למה אתה לא..."
אוסמרו שהתרסק, הצליח להיעמד בקושי, ותוך כדי שחוזר לעמידה הוא סידר את כובעו. "אומרים שנינג'ה טוב תמיד שומר עוד תרגיל אחד בשרוול, לפני שהוא משתמש בתרגיל המנצח."
"מה?!" השתגע טובי, ולא הצליח להבין.
"התרגיל הישן ביותר בספר- שכפול הצללים, רק שבמקרה שלי, השכפול שלי הוא שכפול האור!" אוסמרו חייך, וחזר לתנוחה. "אם אתה באמת היית היורש בו בחר אוצ'יה מדרה... ציפיתי ממך ליותר."
"שכפול... אור... איך..."
"אתה תשלם את המחיר האולטימטיבי על הפרת החוזה, טובי!" הכריז בפניו אוסמרו, ולפתע מבין הקהל שלמטה הציץ החוצה אוסמרו המקורי. טובי כבר הרגיש אבוד... ולא ידע איך להגיב.
" איך... מעולם... אף אחד..."
"עד היום אלי הבריאה העלימו את עיניהם מעולם בני התמותה, אולם עתה אני הוא שליחם. כשחתמת על החוזה, אתה חתמת על חייך בתמורה לדו"חות- ועתה אתה תשלם את חובך!"
"לעולם!!!" הכריז בקול חזק, והשתמש בשרינגן כדי להישאב ליקום המקביל- אך הייתה זו החלטה לא נבונה. בגלל הכוח שהג'וטסו הפעיל מצדו של אוסמרו, ומצדו של טובי, הלחץ עלה בכמה רמות עד כדי כך שהגוף של טובי לא הצליח לעמוד בזה, והוא לא היה מסוגל לשנות את המסה והדחיסות שלו, משום שהעין שלו פעלה בניגוד לרצונו. המחזה היה מזעזע- טובי התפרץ ממש בכתמי בד ודם, ופירורים קטנים התפזרו לכל עבר, בעוד הקהל מנסה להגן על פניו עם ידיו. אוסמרו הסתכל מסביב בחיפושו אחר נארוטו, אך הוא לא הצליח למצוא אותו. הוא הנהן, והחליט לצאת לטיול קטן, במטרה שאולי יראה אותו.
המסכה של טובי התעופפה עד שלבסוף נחתה בסמוך לרגליה של הינטה. היא התחלחלה, אך הרימה את מסכתו בזהירות. טובי, רשמית, מצא את מותו.
L.Wolf
אוקי רשמית הדרך שהרגת את טובי צריכה להיכנס למנגה אני חייב לציין שלהרוג אותו עשה אותי מאושר הפרק היה נחד ומחכה כבר לפרק הבא
Dr_Ellert
הנה החלק הנוסף, שפותח את מגילה 4.
קריאה מהנה לכולם.

פתיחה 4:

זוהי השנה ה-65 לחמשת הארצות המובילות. לפני שנה תמימה, עולמם של השינובי הספיק להזדעזע דיו. אירועים רבים וקשים עברו על כלל הכפרים הנסתרים, כאשר בכולם עוברים שני חוטי שני בולטים: נארוטו, והאקצוקי.
לאחר שכל האירועים הוצתו, לא הותרה ברירה ומלחמה פרצה. בניגוד למצופה, המלחמה אינה בין האומות השונות. להיפך, האומות התאחדו בצוותא לכדי "שינובי": המכנה המשותף לכולם. אם כך, מי האויב? כוחות האקצוקי, ארגון טרור חשאי ונסתר אשר מתקיים בכל רחבי הארצות, במטרה להפילן. הוא משתמש בג'וטסוים אסורים מכל הסוגים, רק על מנת לממש את מטרותיו האישיות.
סאסוקה ושותפו טד החליטו לחטוף את נארוטו, כדי ליישם את התוכנית הישנה של טובי, "עיני הירח". התוכנית ירדה לטמיון כאשר אוסמרו התערב, ומצא אותם סוף כל סוף. לסאסוקה לא נותרה ההזדמנות לברוח, בעוד שנארוטו דלק אחריו. לטובי לא ניתנה ההזדמנות, ואוסמרו העניש אותו והרג אותו במקום.

חלק 7: החדשות המרעישות

אחריי המהומה בקונוה, סאסוקה החליט שהעת הבאה בה יתקרב לביתו לשעבר תהייה כאשר יהיו בידיו יותר אפשרויות, יותר כלים, ויותר כוח. אוסמרו היווה מכשול רציני, ואם הוא לא טעה, הוא אפילו הצליח לראות אותו מתמודד ללא ניע מול טובי. המחשבה על שינובי כל כך חזק... מה הוא רוצה? למה הוא מאיים עליו? איך הוא ידע שהוא יהיה שם? כל זה עורר בסאסוקה הרהורים שרק הותירו בו יותר סימני שאלה. הוא נזכר בטד, והציץ אחורה. טד היה בריא ושלם- סאסוקה לא היה בודד עד כדי כך. מטבעו היה להיות מוקף בחברים שמוכנים להגן עליו. זהו יתרון, והוא מקווה שיתרון זה יישמר.
הוא הספיק לחצות את השער הראשי, ואפילו להיכנס ליער, כאשר טד משתרך אחריו. אחריי כמה צעדים שעשה, הוא שמע קול מוכר.
"סאסוקה..." קרא אחריו נארוטו. הוא עצר, לקח נשימה עמוקה, והסתובב לחברו לשעבר. טד עצר אחריו.
"מה אתה רוצה, נארוטו?"
"מה קרה לך? מעולם לא ראיתי אותך ככה."
"אתה לא יודע עליי דבר!" סאסוקה התרגז וקימץ את אגרופו. "מאיפה יצא לך לשמוע על אוסמרו? מה לך ולו?! אתה לא מאיים עליי, נארוטו!"
"אני לא מנסה..." נארוטו נאנח וסידר את שולי בגדיו. "אני רק חושב עליך כל יום, סאסוקה. כל יום מאז שעזבת..."
"יופי-טופי. תתחפף!" הוא נזף בנארוטו ורצה להסתובב, אך נארוטו הזדרז ותפס אותו בכתפו. סאסוקה נדהם, וצמצם את מבטו. "מה אתה רוצה ממני?!"
"אני רוצה שתחזור הביתה, סאסוקה."
"אין לי בית! העלה הנסתר השמיד לי אותו!"
נארוטו שחרר את אחיזתו, אך נותר קרוב. "אתה השמדת אותו, סאסוקה. כשבחרת לכך. אבל אתה גם יכול לבנות אותו. הכול תלוי בך."
"לבנות אותו?..." סאסוקה שמט את ידו של נארוטו מכתפו, ורקע ברגלו. "מאוחר מדיי בשביל לבנות אותו. העלה הנסתר ואתה תשלמו על מה שעשיתם לו!"
"נשלם?... מאוחר מדיי?... סאסוקה... זה מאוחר מדיי כמו שהיה מאוחר מדיי להגיש לאוסמרו את מה שהוא ביקש ממך?"
"חתיכת... אל תשווה אותי אליו!"
"אוסמרו הוא חזק יותר ממה שאנחנו יודעים, ייתכן. זה לא מה שאתה רוצה, להיות חזק?"
"אמרתי לך לא להשוות אותי אליו! אני אהיה חזק בדרכי שלי! עכשיו לך לפני שבאמת אחרוץ את דינך!"
נארוטו חייך, והידק את מגן-הראש שלו. סאסוקה חשד, והכין את ידו. "מה אתה..."
"אתה זוכר את מיזוקי, סאסוקה?"
"מי? מה זה משנה עכשיו?"
"מיזוקי שנא אותנו. הוא שנא את העלה, כי הנינג'ות של הכפר זלזלו בו. הוא חיפש דרכים להתחזק, והוא רצה לנצל אותי כדי לעשות זאת. הוא רצה שאגנוב בשבילו את מגילת הסימונים, ולאחר מכן להיפטר ממני."
"אתה מבזבז את הזמן שלי!"
"אחריי שברח מהכלא, סאסוקה, הוא הצליח להשיג כוח שאפילו קאקאשי התקשה נגדו! אבל הוא עדיין הפסיד, והיה צריך לברוח! סאסוקה, אתה לא מיזוקי! הכוח האמתי שלנו לא מגיע מהטכניקה שאנחנו לומדים, או מכמה חכמים אנחנו! הכוח שלנו בא מהרצון שלנו להגן על היקר לנו! המעשה שאתה מתכנן אנוכי ואינו מעיד על כוחך כלל!"
"איך אתה מעז!" סאסוקה הפסיק לשמור על קור רוחו. "אתה אנוכי! אני אנקום בעלה הנסתר על מה שעשו לי, לאחי, ולשבט שלי! צ'ידורי!" הוא הכריז, וברקים קטנים ריצדו מעל ידו. לפני שהספיק להגיע לנארוטו, טד מנע בעדו. "סאסוקה, זה לא הזמן. נוכל לטפל בג'ינצ'וריקי אחר כך."
"זה לא נגמר, נארוטו! אני אשיג את הראש שלך על צלחת, בדרך זו או אחרת!" הוא הודיע, ולאחר מכן טד השתמש בטכניקת הזימון, ולאחר מכן הופיע שד בעל כנפיים אדירות. "זימנת אותי, טד?"
"כן, אנחנו חייבים להתחפף" אמר לו, והשד כיסה את שניהם בכנפיו, ושאב אותם אל האדמה. נארוטו נשאר לבדו, והזיל דמעה קטנה.
"נארוטו!" קרא אליו אוסמרו. הוא נשאר במקומו, ולא ענה לו. "נארוטו, אתה בסדר?" הגיע אליו אוסומרו בהליכה מהירה. "דאגתי... ראיתי שרדפת את סאסוקה. הכול בסדר?"
"מי... מי אתה בדיוק?" שאל אותו נארוטו והסתובב אליו.
אוסמרו משך בזקנו. "למה אתה מתכוון? כבר אמרתי לך, אוסמרו. שמי הוא אוסמרו."
"מה אתה... הכוח שלך, אפילו סאסוקה רעד בפניך, וסאסוקה לא רועד בפני אף אחד."
"יש דברים שהם עסקיים ולא ברשותי לדבר עליהם. עדיף גם שלא תדע, נארוטו. אני לא האויב שלך."
"מי אתה?! סבתא-צונאדה אסרה עליי לדבר אתך, או להסכים לכל דבר שאתה מציע לי. סאסוקה מפחד ממך. לפני שהגעת ולפני שהוא הגיע, הזקנים אמרו לי להישמר ממך. מי אתה באמת?"
אוסמרו נאנח, ובעניין של שניות, פניו הקדירו והתמלאו קמטים. "אמרתי לך. שמי הוא אוסמרו. אני שינובי כבר שנים רבות, וכיום אני שומר האיזון. אני לא האויב שלך."
"אמרת אז שאני 'לקוח אפשרי'. לקוח אפשרי של מה? מה אתה רוצה ממני? בבקשה, תניח לי! אני לא יודע מה אתה מתכנן, או רוצה, אבל אני מתחנן, עזוב אותי!"
"אני לא האויב שלך. אני מעל האויבים והחברים. האיזון, נארוטו, הוא משמעות החיים. היכולת של הקיום לשמר את עצמו. זוהי תורה מורכבת, אך ביסודה פשוטה. מוות וחיים. מים ואש. כבוד ובושה."
"זה יין-ויאנג."
"חלק מהתורה, בבסיסה, היא יין-ויאנג" הוא הושיט יד לנארוטו. "זוכר את הפגישה הראשונה שלנו אתמול, נארוטו?..."
נארוטו דשדש בהגיגיו, ונזכר. "כן, בבית הקברות?"
"כולנו מתגעגעים למישהו, נארוטו. אם איי פעם אתה תטיל ספק באדם, זכור, כולנו מתגעגעים למישהו..." הוא הנמיך מעט את שולי כובעו, "וזאת הסיבה שאנו עומדים היום אחד מול השני, ומתחזקים מיום ליום. כולנו מתגעגעים למישהו, זכור זאת."
"אתה הולך?"
"בינתיים עבודתי כאן נגמרה, עד שאמצא את שאר חברי האקצוקי, ואת סאסוקה מנהיגם העכשווי."
"יש לי שאלה, לפני שאתה הולך!"
"כן?"
"למה אתה רודף אותם? מה הם עשו לך? אתה בצד שלנו?"
"אני בצדו של האיזון" אוסמרו הכין סימוני ידיים, "והם היו חתומים על עסקה, והם לא עמדו בתנאים."
"הבנתי..." נארוטו הרהר לעצמו, ולאחר מכן אוסמרו נעלם. הוא החליט לחזור לכפר, לארוז את הציוד שלו, ומיד לצאת חזרה לחזית יחד עם חבריו.

חמשת הקאגים העכשוויים היו בדרכם לכיוון העלה הנסתר. הם נעו מהר, כל אחד עם שני שומרי ראשו. הם עשו את דרכם דרך שטחים פתוחים מלאי צוקים. לא עברו שעות ספורות מאז שיצאו לדרך, והם מיד קיבלו הודעה בטלפתיה מקאקאשי.
"נארוטו בסדר. קונוה בסדר. תחזרו מיד למפקדה, יש ישיבה גדולה שלכם עם מפקדי הדיוויזיות. זה דחוף."
כל הקאגים הנהנו, וחזרו על עקבם במהירות הבזק- הם הסתקרנו לדעת לכבוד מה עורכים עכשיו ישיבה. ראיקאגה, A, פנה לצונאדה, שנראתה עתה הרבה יותר רגועה.
"על מה את חושבת שהישיבה?"
"אם מזמנים את כולם לישיבה, זה יכול להיות רק דבר אחד."
"זה אפשרי?"
"אני חושבת שזאת הסיבה. אבל החיים מלאים הפתעות."
הם המשיכו לדלג ולנוע חזרה לכיוון המפקדה הגדולה שבכפר הנסתר של העננים.

על הר גבוה, במקום שאינו מוכר לאנשים רבים, היה מקום מרהיב ביופיו, מקדש מבודד. הוא היה עשוי אבן, אל פנים ההר. היו בו פסלים של אלים, מפורטים ומלאי חן. חשכת המקדש הוארה בעששיות ונרות שמן גדולים שהיו מסוגלים להישאר דלוקים כל הלילה. על כרית נוחה ולבנה, ישב לו אוסמרו, מרוכז כבמדיטציה. הוא מיד ניעור ממנה, והשתעל. "האלים הבטיחו לי שאשאר בחיים עד אשר ימצא לי מחליף... כנראה שהזקנה לא הייתה כלולה בעסקה..." הוא הצליח לקום כשהוא נעזר בשידה קרובה. הוא עשה את דרכו אל פתח היציאה, היכן ששלושה פסלי אלים יפים נחו להם. "אוזומאקי נארוטו... טנפופו..." הוא החל להזיל דמעות, וקולו נהייה צרוד מעט, "הירוזן... אבא... הבדידות... הבדידות היא בלתי אפשרית... רק האיזון מגן עליי..." הוא כבר ממש דמע, ויבב בשקט.

נארוטו שכב על המיטה בחדרו. הייתה זו שעת לילה. הוא צבר כוח לפני שייצא לדרכו חזרה לחזית. לצדו, על שידת הלילה, נשענה על צדה תמונה ישנה. היא הייתה התמונה שצילמו ביום שהקימו את צוות 7. בתמונה, קאקאשי מגרד את ראשם של נארוטו הכועס וסאסוקה המתעלם בני השתיים-עשרה. סאקורה, לעומתם, מלאת חינניות ומתיקות, מחייכת באושר. נארוטו הציץ אל התמונה, וליטף אותה. "סאסוקה..." הוא לחש לעצמו, ונזכר ביום בו נכשל במבחני האקדמיה.
כל התלמידים שבכיתתו ובכיתות האחרות צהלו ושמחו, כשהוריהם באו לברך אותם ולשמוח עבורם. הוא ישב בצד, על נדנדה, והחזיק בחבלהּ בקנאה ועצב. הבדידות... היא שהעצימה את שנאתו בעבר.
אחת האימהות דיברה אל חברתה, "היי, הילד הזה הוא ה-ילד... הוא היחידי שנכשל."
השנייה גיחכה. "מגיע לו. אם יהפוך לנינג'ה זה רק יגרום ליותר צרות, משום שהוא באמת-"
"היי, אסור להגיד דבר יותר מזה!" נזפה בה השנייה.
מיד אחריי זה, נארוטו נזכר במיזוקי, שהופיע לידו, ונתן לו את ההצעה כיצד לסיים את האקדמיה. משם התפתח סיפור אחר לחלוטין, אך הבדידות... לא רק על הנדנדה שמול האקדמיה הוא הרגיש אותה. פעמים רבות שהיה מבלה עם חברים זמניים, תמיד היו מרחיקים ההורים את ילדיהם ממנו. הם חשדו וחששו ממנו, עקב היותו ג'ינצ'וריקי. השנאה שהם הרגישו כלפיו, מפלצת בינות הכפר... זה הפריע לו עד מאוד. הוא הרגיש כיצד שוב הוא מתמלא ברגשות שנאה וקנאה, ולפני שהספיק להגיב, אור הירח קרן בנוחות אל פנים החדר, ושיקף אדם שהכיר מזמן.
"האקו?..." מלמל נארוטו, ושפשף את עיניו. "אני... אני מדמיין?"
"נארוטו..." התקרב אליו האקו, עם חיוכו העדין. נארוטו שכח עד כמה נשי הוא היה נראה. היום, כאשר נארוטו בן 17, לראות את האקו נשאר באותו גיל נראה בעיניו כדבר מוזר. "מה שלומך, נארוטו?"
"אני... בסדר, אני חושב. אני חושב שאני מדמיין אותך. יכול להיות שכל כך הרבה שעות של חוסר שינה ומלחמה השפיעו עליי?"
"אתה לא מדמיין, משום שאני כאן- ברוחי. עברה כמעט שנה מאז שזימנו אותי ואת זבוזה-סמה בטכניקה האסורה. קיוויתי שאולי לפחות אוכל לראות אותך שוב, אבל קאקאשי דאג שלא אהווה איום."
"אני כאן עכשיו, ואני שומע אותך."
"גדלת כל כך הרבה, נארוטו... אני מקנא בך, שיכולת להמשיך היכן שאני עצרתי."
"אתה עצרת את עצמך! לא היית חייב להגן עליו, הוא היה חלאה!"
"בסוף, זבוזה נקם את מותי, והצטרף אליי לעולם הבא. הוא לא היה חלאה, הוא היה נואש. הוא גדל בכפר שחינכו בו שנינג'ות הם כלים, ולא בני אדם."
"רצית לשאול אותי משהו?"
"רציתי לדעת... נארוטו... הבדידות שהיית שרוי בה בתור ג'ינצ'וריקי... למה לא פשוט המשכת בשלך? למה לא פשוט עשית כפי שסאסוקה עשה, ובחרת בדרך אחרת?"
"מה?..."
"למה לא פשוט נתת לשד להשתלט עליך? למה נשארת בעלה, מקום שכל כך שנא אותך?"
"כאן היו החברים שלי!" נארוטו התרגז והתיישב כראוי. "אדם שנוטש את החברים שלו, הוא יותר חלאה מהאדם ששובר את החוקים!"
"מה זה משנה? חשבתי שכשהיית קטן, האנשים בכפר שנאו אותך."
"לא כולם..." הוא מיד חשב על אירוקה, ועל ההוקאגה השלישי, "היו גם כאלו שהיו בעדי, גם אם לא הראו את זה בהתחלה. נכון, היו גם כאלו שלא אהבו אותי, אבל תראה אותי! הוכחתי להם שהם טעו, והיום אני הגיבור של קונוה!"
האקו חייך, ושיחק עם מסיכתו שהחזיק בידו. "אתה כל כך עוצמתי בכל מה שאתה אומר, שאתה כמעט משכנע אותי. באותו יום, ששברת בו את הטכניקה שלי... ידעתי שאני לא מתמודד מול נינג'ה רגילה."
"מה?"
"עכשיו כשענית לי על שאלתי, אני אצטרך לספר לך את האמת. מה שקרה בעולמנו הוא למעשה הקרנה רוחנית של העתיד. נארוטו, בזכות היותך ג'ינצ'וריקי תשרוד את הנורא מכל. סאסוקה, לעומתך... סופו לא יהיה כשלך."
"אני לא מבין... האקו, אני לא מבין אותך!"
"ימיו של סאסוקה ספורים. אתם הולכים להגיע למצב ששניכם תלחמו, ובסופו של הקרב, אתה תנצח."
נארוטו התמלא עצב. "אני יודע... כבר נבאו לי את זה בעבר... רגע, אמרת שאני אנצח?"
"כן. זה מה שרציתי להגיד לך."
"איך אתה יודע?"
"אמרתי לך- מה שקרה בקרב בינינו זוהי הקרנה רוחנית של העתיד."
"סאסוקה לא מת אז!"
"ברור שלא... אבל בגלל היוהרה שלו והאנוכיות, ובגלל שאתה דואג לחבריך, אתה תזכה לחיות, וייתכן שתהייה ההוקאגה הגדול ביותר שנראה עד היום."
נארוטו חייך. "לפעמים החלומות שלי נראים אפסיים ביחס לרצונות האמתיים שלי..." הוא גרד את ראשו, והחזיק בידו את התמונה. "צילמנו את התמונה הזו ממש זמן קצר לפני שיצאנו למשימה בארץ הגלים. אני מתגעגע אליו. הלוואי שהוא היה יכול פשוט לחזור לעצמו... וגם שיקמרו."
"לילה טוב, נארוטו."
"הא?" הוא נחרד, ומיד התעורר. היה זה רק חלום. אור הירח שנכנס לחדרו היה כסוף ושקט, והוא האיר את חדרו של נארוטו בלובן מיוחד. נארוטו החליט שלא יהיה מסוגל לישון יותר, וקם ממיטתו. הוא התמתח מעט, והביט בשעון. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, והוא החליט ליזום טיול קטן.

הקאגים ישבו בחדר המפקדה הגדול, ממנו פיקדו על המלחמה. סביב השולחן ישבו גם שאר מפקדי הכוחות: גארה, שהיה הקזקאגה, שימש גם כמפקד הדיביזיה הרביעית. קנקורו, מפקד דיביזיית הקומנדו, אינואיצ'י ימנקה מפקד דיביזיית המודיעין, אאו מפקד דיביזיית החיישנות, מפקד הדיביזיה הראשונה דרואי, קיצוצ'י מפקד הדיביזיה השנייה, קאקאשי מפקד הדיביזיה השלישית, ומפקד הדיביזיה החמישית והמיוחדת, מיפונה.
צונאדה הביטה ימינה ושמאלה. "מחר שיזונה תגיע, יחד עם שאר השינובים שלי ונארוטו. מה כל כך דחוף שאנחנו היינו צריכים להגיע בהקדם האפשרי?"
"מכיוון שהם כבר יודעים, אנחנו יכולים לספר לכם" ענה לה קאקאשי. "למעשה את החדשות קיבלנו משיזונה. אתם לא הולכים להאמין לזה."
"דבר, קאקאשי!" התרגזה עליו צונאדה.
"עדיף שלא אני אעשה זאת, אלא אינואיצ'י."
אינואיצ'י, אביה של אינו, קם מעל כסאו ודיבר אל כולם. "זה ודאי- טובי מהאקצוקי מת היום."
כולם התרעמו, בייחוד הראיקאגה. "שלא תנסה להתבדח!"
"הוא מצא היום את מותו, על ידי אדם בשם אוסמרו, נינג'ה סוררת מהכפר הנסתר של העלה."
"אני לא מאמין!" התעצבן A ופנה לצונאדה. "חששותייך היו נכונות. למה לעזאזל שטובי פשוט ימות?! זה לא מסתדר לי! מי זה האוסמרו הזה!"
"אין ספק שאוסמרו מסוכן" היא אוששה את דבריו, "אך במשך שנים רבות מאז שערק הוא לא הזיק לעולם בכלל. הוא לא הסב איי פעם נזק למישהו, כך שאני בטוחה שהדבר נעשה בשיקול רב. בטח יש לו מניעים מסוימים, חייבים להיות."
"זה למה זימנו את נארוטו במיוחד. שמענו שהיה לו אתו מגע לאחרונה" העיר קאקאשי. "אולי הוא יספר לנו את מה שהוא יודע עליו."
"אני מקווה שאתה צודק" צונאדה מלמלה, ושילבה את ידיה. "אז אנחנו מחכים להם כדי שנדע מה אנחנו מתכננים להמשך?"
"כן" אישר אותה אינואיצ'י. "אסור לנו לתכנן דבר נוסף בלי שכולנו כאן."
הם המשיכו לשבת סביב שולחן הדיונים, כאשר כולם עתה יודעים שנעשה צעד נוסף לקראת סיום המלחמה.
L.Wolf
דרך נחמדה להוריד את הקצב אבל לשמור על המתח מחכה לפרק הבא
Gush
היי, אז הנה תגובה נוספת כי מגיע לך smile.gif

אני יותר אוהב את זה עכשיו, אפילו לא בגלל השיפור בכתיבה...
אני אוהב את זה כי יש תחושה אמתית של רקע מסביב לכתיבה, שאוחזת בסיפור ומעמיקה אותו. זו תחושה שמקבלים לעתים נדירות, כשכותבים עושים קצת יותר מלספר סיפור וחושבים גם על העולם שמסביב, וגורמים לרקע להתעשר בפרטים.
--

אחכה לקרוא את ההמשך~
Dr_Ellert
תודה רבה לתגובות (גם אם הכמות דלה), הבנתי שרמת הנוכחות בפורום (במיוחד בכתיבה) לא בשיעורי גדילה, ולכן אני מעריך כל דעה לסירוגיה smile.gif
חלק נוסף מהפאן פיק רחב היריעה (שזה עתה בשלבי הסיום של כתיבתו, וכאן בפורום בשלביו הראשונים):

חלק 8: חבר ילדות

שני חברי האקצוקי, קמורי וליים, היו בחדר עשוי עץ, יחסית בינוני בגודלו. הם היו במלון בעיר סחר מקומית בארץ האש. ליים היה במיטתו, שקוע בשינה עמוקה. קמורי, לעומתו, חלתה בנדודי שינה קשים, ולא הסתגלה לחדר או למקום בו היו. אחריי שהתהפכה במיטה כמה פעמים, היא החליטה לנסות להגביר את עייפותה. היא התיישבה על מיטתה, ומיד הושיטה את ידה אל מעילה, שהיה תלוי לא רחוק ממנה על תלי עץ זול. לאחר שהתלבשה, היא צעדה בשקט ככל שיכלה, והסיתה את דלת החדר ללא רחש, ככל שיכלה.
היא ירדה למטה, היכן שהטרקלין המרכזי היה. אל מול חדר הקבלה, נפתח חדר רחב וגדול, מלא בשולחנות וכסאות נוחים, כשבקצהו השני בר משקאות חריפים. היא דאגה מעט בגלל מראהּ, אך השתדלה שלא להפגין חוסר ביטחון. היא החליטה להתיישב על הבר, והזמינה משקה שיכר ידוע. תוך שהיא יושבת, היא נתנה ללחייה לשקוע בכרית כף-ידה, והרהרה על פעולותיה הבאות. לחטוף את הג'ינצ'וריקי... במיוחד תחת הנסיבות שהייתה בהן כעת, נראה מאוד לא במקום. אם מבקשים ממנה ומליים לעשות עבודה שאינה מודיעינית, כנראה שקרה משהו קריטי, או שטובי עדיין לא בוטח לחלוטין בסאסוקה.
בזמן שהיא מהרהרת על נושאים אלו, היא שמעה קול מוכר, שלא שמעהו יובלות. אדם נופף אליה בידו, וחייך. "קמורי!" הוא קרא בקול רם. היא הציצה, ובאמת זיהתה אותו. הוא היה אדם שהכירה לפני שנים, לפני שנהפכה לסוכנת אנבו מכפר המעיין הנסתר. "קמורי, זה אני, רָאמוּ!" הוא קרא באושר. "לא ראיתי אותך שנים... בואי הנה, שלא אצטרך לצעוק!"
מה שחסר לי זה שהוא גם יצעק על הנוכחות שלי כאן... היא התמרמרה בראשה, ולאחר שקיבלה את המשקה מהבר, היא שילמה והתקרבה לשולחן הפינתי בו ישב ראמו. היא התיישבה לנגדו, ולגמה בעדינות מהמשקה. "ראמו... אתה לא מזהה?" שאלה אותו.
"לא מזהה מה?"
היא לחשה. "הם משרתים אותי במלון כי הם מפחדים ממני."
"את לא כזאת מפחידה. טוב, את יכולה להיות כשאת רוצה, אבל-"
"אקצוקי" לחשה עוד יותר. "אני מהאויבים. ארגון הטרור. המעיל..."
"אוי באמת!" הוא חייך וצחק. "אל תבלבלי אותי עם שינובים, אני מזמן נטשתי את דרכי הנינג'ה."
"מה?..." היא הייתה בטוחה שהוא היה המצטיין בכיתתו. "אז... מה? מה זאת אומרת? אז אתה נינג'ה עריק?"
הוא צחק. "הגעתי להסכמה עם חברי הכפר. הם שתלו בי מן חותמת, במידה ואני עושה שטויות, הם מנטרלים אותי."
"למה הסכמת לזה?"
"זה לא חשוב, אבל אם זה כזה משנה לך, אני פשוט רציתי להפסיק להיות נינג'ה."
"למה אתה כאן? יהרגו אותך אם ידעו שאתה מדבר איתי ו..."
"שיהרגו!" הוא חייך, ולגם מבקבוק סאקה שנח על שולחנו כבר זמן מה. "כולנו מתים בסוף. מה הטעם להתכחש לזה? החיים שלי היו בזבל מההתחלה, ועכשיו אמנם הם טיפה יותר טובים, אבל לא אכפת לי. באמת. רק לראות את פנייך גרם לי להבין כמה התגעגעתי לכפר ולחבריי שם."
היא חייכה חצי חיוך, ולגמה עוד ממשקה. "אתה לוקח הכול יותר מדיי בקלות, בסוף באמת תמות."
"אחריי מה שעברתי, ואני בטוח במיוחד אחריי מה שאת עברת, קמורי, זאת הדאגה האחרונה."
"אתה לא מבין כמה שאתה מתוזמן נכון, ראמו..." קמורי התביישה, וליטפה את מגן הראש שלה בעדינות. "אני צריכה מישהו לדבר אתו, מישהו שמכיר אותי. אבל מה שאני מספרת לך, אתה תמות לפני שאתה שופך את זה, שיהיה ברור!"
"כמובן! אני רוצה לראות את החלאות האלו מהעלה או הענן מנסים לסחוט אותי!"
"תקשיב... הארגון שלנו נמצא תחת לחץ כבר הרבה זמן... לא מספיק שכוחות השינובי המאוחדים מנסים ללכוד אותנו, אז גם יש איזה נינג'ה זקן ופסיכופת שמנסה לרצוח אותנו, ואני מפחדת שהיום עוד יגיע והוא באמת יעשה את זה. אם זה לא מספיק, ראש הארגון שלנו הוא פשוט דפוק במוח ואנוכי, אכפת לו רק מעצמו. הוא רק רוצה את הנקמה הילדותית שלו בעלה הנסתר, ו... ו..."
"ו?..."
קמורי החלה להתייפח. היא השתדלה שלא להביע רגש, אך היא לא הייתה יכולה לשלוט בעצמה. היא השפילה את מבטה כדי שראמו לא יראה את עיניה, והסתירה את ראשה בין ידיה. "אני תקועה ביניהם... השותף שלי פעם העריץ אותי והיום הוא רוצה לתקוע לי סכין בגב, ו... ו... אני כל כך בודדה... אפילו באנבו היו לי חברים..."
"קמורי..." ראמו הושיט לה את ידו. כאשר היא הציצה אליו, אפשר היה לראות כיצד פרצופה היה ספוג בדמעות. היא התרכזה בכף ידו. "זה בסדר קמורי, זה בסדר... מלחמה זה לא עסק קל. למה את חושבת שברחתי? למה את חושבת שהסכמתי לזה? שנאתי את החיים האלו. הכול היה מזויף, אין אדם שאפשר לבטוח בו. אני לא אשקר, גם היום אני לא מסוגל לבטוח באף אחד, אבל כשאני רואה אותך בוכה ככה... זה פשוט מחמיץ את לבי."
היא הרימה את ראשה, ומחתה את דמעותיה בשרוולה. "אני מצטערת..." היא לחשה, "אחד החוקים הראשונים שמלמדים אותך כשינובי, הוא חוק 25: לשינובי אסור להפגין רגש..."
הוא צחק מעט פחות הפעם. "חיי הנינג'ה... אנחנו עדיין בני-אדם!" הוא שילב את ידיו. "בתור שינובי רגש נחשב לנקודת חולשה. בקרב, אני מסכים, אבל בחיים האמתיים? החיים הם קרב מסוג אחר, קמורי, אל תתני לחוקי השינובי להכתיב את מה שאת חושבת ואוכלת!"
היא הייתה מופתעת. היא לא ציפתה שיגיד לה דבר כזה. "תודה... תודה ראמו..." היא הזדקפה בכיסאה, והתמתחה. "אבל זה לא הכול."
"מה קרה?"
"אתה מבין... אני חוששת... אני חוששת שפיתחתי רגשות כלפי אחד מחברי הארגון. אני ממש מעריצה אותו, כי הוא ממש מחזיק אותנו. בלעדיו המנהיג האנוכי שלנו היה מת ממזמן. עכשיו הוא נפגע, ואני היחידה שבאמת יכולה לטפל בפצעים שלו. המנהיג האנוכי שלנו לא מאפשר לי, ולכן אני ממש עצובה ולא מוצאת מנוח..." היא שוב נשרה ממקומה, והטיחה את ראשה בין ידיה. "זה אבוד. זה רק עניין של זמן."
"את אוהבת את הבחור הזה?"
"את המנהיג שלנו? כל הבחורות אוהבות אותו אבל אני לא סובלת אותו, הוא סתם נפוח-"
"לא הוא. הבחור הפצוע."
"כן... אני חושבת. יש לי רגשות, זה מורכב."
"רגשות זה דבר פשוט" הוא לקח דף נייר, וקשקש עליו. "את צריכה ללכת בעקבות הלב שלך. כך הגעת לאקצוקי, כך החלטת לברוח מהאנבו... את חייבת להמשיך להקשיב לו, לא לעצור כאן."
"מה אתה אומר בעצם?..."
"תגידי לו את האמת. תלכי לבחור הפצוע. תגידי לו שיש לך רגשות אליו."
"אם ידעו על זה אני אמות! סאסוקה- זאת אומרת, המנהיג שלנו יחשמל אותי למוות!"
"רואים שהמנהיג שלך אף פעם לא זיין" הוא צחק והושיט לה את הקשקוש. היה זה סמיילי חייכני. "אם המנהיג שלך היה מזיין הוא לא היה מתנהג כמו פוץ. את רוצה את חוות דעתי? תלכי אל הבחור הפצוע ותגידי לו את מה שיש לך על הלב. אם הוא יסכים- מה טוב. אם הוא ייתן לך תשובה לא טובה, יצאת מזה בזול. זאת סיטואציית ווין-ווין. מה דעתך?"
"יש בזה משהו..." היא התיישרה, ומשכה בשיערה. "ואני חושבת שקיבלתי ביטחון להציע משהו. ראמו, תודה רבה..." היא חייכה, כפי שלא חייכה מהרגע שהתגייסה לאקצוקי. "איך זה שאין לך חברה? אדם כמוך, הייתי יכולה להישבע עוד כשהיינו קטנים שכל הבנות רצו ו..."
"הייתה לי חברה, היא הייתה דומה לך. אותן עיניים. אבל אז נינג'ות מהכפר הנסתר של הגשם הרגו אותה במשימה" הוא התמתח במקומו. "זה קרה לפני חמש שנים. אני מתגעגע אליה עד היום..." הוא הביט באושר בקמורי, "מי יודע, אולי כשאמות אתאחד אתה בעולם הבא? זה יהיה נחמד, לא? להתאחד אתה? לנשק אותה שוב..." הוא התבונן בחלל החדר, "היה לך חבר, קמורי?"
"לא... כשהייתי באנבו ניסו לקטול אותנו מרגשות."
"חבל!" הוא חייך. "אהבה זה הדבר הכי טוב שיש. החיים הם לא אותו הדבר בלי זה. זה נותן לך ביטחון ואנרגיה לסובב את הגלגל שאנחנו חיים בו, את יודעת? זה למה אני כאן היום. קיוויתי אולי שהמזל ישחק לי."
"מצטערת אם המזל לא-"
"להיפך!" הוא נראה אף יותר מאושר. "אין דבר יותר טוב מאהבה, מאשר חבר ילדות ישן!" הוא הביט בה ישירות. "בזכותך הערב הזה נהייה הרבה יותר טוב!"
"ולא מפריע לך שאני מהחבר'ה הרעים? באמת? אנחנו פגענו באנשים, ו..."
"למה, כי המעיין הנסתר, ביתנו, היו יותר טובים? אנחנו לא פגענו באנשים? והעלה הנסתר הגדולים, לא פגעו באנשים? או האבן לא פגעו? קמורי, הכול זה עניין של פרספקטיבה. כל הנינג'ות אנוכיות ומגעילות. רק בזכות אנשים כמוני וכמוך, שלנינג'ות האנוכיות והמגעילות יש בכלל על מה להילחם..." הוא חיפש בתיקו דבר מה, ולבסוף, שלף אותו והושיט אותו לקמורי. "רציתי לתת את זה לדייט שלי, אבל את הגעת קודם, למזלך." היה זה צבעוני אדמדם. "תתעודדי. את לא בודדה בעולם, תמיד יהיה שם מישהו בשבילך. תמיד. את רק צריכה למצוא אותו. רעים... טובים... ילדים מדברים ככה. בעולם האמתי כולם פשוט מנסים להסתדר, את יודעת? תני לזה צ'אנס" הוא קם מעל כסאו. "אני צריך ללכת לישון, קמורי. אל תשכחי שיש לך חיוך יפה, בסדר? תראי איך המנהיג הטיפש שלך מקנא בו!" הוא נופף לה לשלום, והתרחק מהשולחן. היא נופפה חזרה ולחשה להתראות, תוך שהיא בוחנת את הצבעוני. עלי כותרתו היו רכים וטריים, הוא נקטף רק היום. היא נזכרה בימים שמחים יותר, שלא הייתה צריכה להתעסק עם נינג'ות מרושעות... כשמחשבותיה לא איימו עליה.
"פרח נחמד!" הגיח זטסו מבעד לכיסא. היא נבהלה, ומיד דחקה את עצמה אחורה. "זטסו..." נאנחה. "מה קרה?"
היה זה זטסו הלבן. "סאסוקה הצליח להימלט, והוא רוצה לארגן ישיבה."
"למה הוא לא מדבר אלינו טלפתית?"
"את תדעי בבוא הזמן. קחי את ליים המפונק הזה, ותמצאו מקום מרוחק. חדשות מרעישות. זה לטובתך."
"קיבלתי" היא אישרה, וקמה מעל כסאה. "אני אעיר אותו, אתה יכול ללכת לקרוא לשאר."
זטסו נשאב חזרה לתוך הכיסא, וקמורי דאגה לעשות כפי שצוותה.

הייתה זו אותה מערה חשוכה. על עשר במות במעגל, ישבו כרגע שבעה חברי אקצוקי. טובי לא היה נמצא, וגם לא שיקמרו ואומו. כל הנוכחים היו הקרנות רוחניות, וקולם היה נשמע מקוטע וצורם, כבהקלטה במיקרופון זול. סאסוקה ישב על הבימה הגבוהה, וחרץ את עיניו בכולם. הוא בחן אותם במבט דרשני, ולאחר מכן החל בנאומו הקטן.
"הסיבה שזימנתי אתכם-"
"כדאי באמת שתהייה טובה!" התלונן ליים. "הייתי באמצע השינה ו-"
"ליים!" התרגזה קמורי. "אני לא אתן לך הזדמנות נוספת. בפעם הבאה שאתה מתחצף, אני..."
"קמורי" השתיק אותה סאסוקה. "אין זמן לבזבז. ליים, אני אבקש מזטסו לאכול אותך חי. כולנו כאן מלבד הפצועים וטובי?"
"איפה טובי באמת?" שאל סויגטסו. "בדרך כלל הוא שונא לפספס ישיבות. שיקרת לו שוב סאסוקה?"
"טובי מת" סאסוקה הכריז. רובם שמרו על איפוק, מלבד ליים. "מה?!" שאל בתדהמה. "אין מצב! טובי היה, כאילו, בן אלמוות, לא? חשבתי ששום דבר לא יכול להרוג אותו! הוא לא היה אמור להיות איזה ישות בלתי מנוצחת שרוצה להשמיד את העולם או משהו?"
"הכול אפשרי. מי שהרג אותו זה אוסמרו."
עתה כולם התפעלו. סויגטסו ליטף את סנטרו. "אתה לא אומר..." הוא מלמל. "אוסמרו? חשבתי שטובי יותר חזק ממנו."
"גם אני" סאסוקה צמצם את עיניו, והתרכז בקמורי. "ואם זה לא מספיק, התיאוריה של קמורי הוכחה כנכונה- הוא משתף פעולה עם הג'ינצ'וריקי נארוטו."
"סאסוקה, אולי כדאי שנשתף אתו פעולה גם?" שאל ג'וגו. "אם הוא מסוכן כל כך-"
"הסיבה שטובי מת" סאסוקה הבהיר, "היא בגלל שהוא ניסה לעשות את מה שאתה מציע, ג'וגו. הוא חשב שהוא יכול לדבר אתו. הדיבור הקצר הזה נתן לי חלון הזדמנות לברוח, וזהו."
"אז מה עכשיו?" שאל סויגטסו. "אנחנו ננסה להתנקש בו?"
"זה רעיון רע" התעקשה קמורי. "טובי היה אוכל את כולנו בכיף. אם אוסמרו הביס אותו... אנחנו לא שווי ערך נגדו. סאסוקה, אני מבקשת רשות למשימה."
"מה את רוצה, קמורי?"
"שלח את סויגטסו וג'וגו לחטיפה. אני וליים מתפקדים כצוות המודיעין, זוכר? הג'ינצ'וריקי עשוי לנצח."
"אשליה תעבוד עליו הכי טוב" הסביר סאסוקה. "זה למה ניסיתי ללכוד אותו בעצמי, אבל גמרתי כשאוסמרו ניסה להרוג אותי."
"אני חייבת לטפל בשיקמרו" היא החליטה להגיד את שעל לבה.
"למה? מה זה משנה?"
"סויגטסו וג'וגו עוד יגרמו למותו. תן להם לעשות את משימת החטיפה, ולי לטפל בפצועים."
סאסוקה נאנח. "אתם יכולים לעמוד בזה?" שאל את סויגטסו וג'וגו. הם הנהנו.
"אנחנו יכולים להחזיק אותו עד שתשמש בגנג'וטסו, סאסוקה" הבהיר סויגטסו. "צוות העיכוב, לא?"
מנהיג החבורה הרהר על כך לרגע. "יש סיכון מאוד גבוה שאוסמרו ימצא אותנו. כמה זמן ייקח לך לטפל בפצעים של שיקמרו, קמורי?"
"אני לא יכולה להבטיח משום שאינני נינג'ת רפואה, אבל יש לי ידע בסיסי. אני יכולה לדאוג שבעוד שבוע הוא יחזור לתפקד."
"מצוין, זה מה שאני צריך" סאסוקה חזר להביט בסויגטסו. "תתקדמו לכיוון המפקדה. עוד היום נארוטו ושאר השינובי חוזרים לשם. קמורי, את חוזרת למטה המערבי ומטפלת בשיקמרו. ליים, זה כלל אותך. אם תנסה לעשות שטויות, אני אפקד על זטסו לאכול אותך."
"אני מאוד רעב..." זטסו צחקק, וליים איבד את תאבונו.
"מובן, סאסוקה" ליים הפגין רצינות.
"מצוין. זטסו, מעכשיו אתה מתפקד שוב כיחידת המודיעין החדשה שלנו. תמתינו להודעה חדשה."
"ברור" כולם אישרו אותו, והקרנותיהם הרוחניות נעלמו מהמערה.

הבוקר הפציע. השמש הכתימה את השמיים התכולים והקודרים בצבעי כתום וזהב, שאפילו בנואשים ביותר הייתה מעוררת תקווה. קרני השמש חדרו לחדרו של נארוטו, וצבעו אותו בכתום בוהק. בניגוד למצופה, נארוטו לא היה במיטתו. התיק שלו כבר היה ארוז ומוכן, וכך גם הוא עצמו. הבית שלו נצנץ והבריק, כפי שהיה נוהג לפני שהיה יוצא למשימות ולמסעות. "נתראה בקרוב... אני מקווה" חייך, והתבונן בתמונה של צוות שבע בפעם האחרונה להיום. "סאסוקה... יבוא היום" הוא הסתפק בזה, ופנה לצאת מחדרו. הוא לקח את הזמן, כשנתן עוד מבטים אחרונים בדירתו הקטנה. "כל כך הרבה עבר... אני מקווה שגם הרבה יעבור" הוא רק סיכם, ויצא מחדרו.

כשהגיע לשער, הוא היה מופתע לגלות שכולם חיכו לו כבר. לאור היער הכהה והשחור, ביחס לקו האופק המפציע והכתמתם, חבריו שהגיעו במפתיע יום קודם כבר היו מוכנים לתזוזה. "פעם ראשונה שאתה מגיע בזמן, נארוטו!" קראה אליו אינו. הוא התקרב אל כל הנוכחים: נג'י והינטה, צ'וג'י, אינו, רוק-לי, קיבה, שינו, טנטן ושיזונה. הפעם שיזונה הייתה זאת שדיברה. "כולם מוכנים?" היא שאלה.
כולם הנהנו, בייחוד נארוטו, שהתקדם. "יופי, בזמן הזה נוכל להספיק להגיע חזרה למפקדה. נארוטו, משום שאתה בתנועה, יש חשד שהאקצוקי ינסו לתקוף."
"אני חושב שלא..." הוא התקרב לשיזונה. היא נראתה כמפקפקת בדבריו.
"למה?"
"הם מפחדים מאוסמרו. סאסוקה חושב שאנחנו משתפים אתו פעולה. אני לא חושב שהם יתקפו."
"מובן..." שיזונה הנהנה. "אבל אל תתנו לזה להתקיל אתכם! עדיין האקצוקי עלולים לתקוף. אנחנו חלק מכוחות השינובי, ולא העלה הנסתר יותר!"
הם כולם הסכימו, אך עדיין נראו רק כאילו שהתעוררו משנתם. "אחריי!" הכריזה, ונתנה לשינובי הצעירים לעקוב אחריה. נארוטו נשא את עיניו בפעם האחרונה לכפר, מחשש שאולי שוב לא יראה אותה למשך הרבה זמן. הוא חשב על הדברים שהאקו אמר, והתמונה... הוא מתגעגע לצוות שבע הישן, ומעבר לכך, הוא מתגעגע לחברות שבנה עם סאסקה.
L.Wolf
הפרק היה יפה והאמת שאחרי הפרק של היום קצת עצוב אבל אני שמח לראות חברים ישנים חדשים(טוב נחזור לסיפור) העלילה מתקדמת בצורה טובה לא מהר מידי ולא לאט מידי רמת הכתיבה לפי דעתי משתפרת(מצטער אבל לא יכול לעזור בפסיקים לא מבין בזה) ואם אני לא טועה הוא אפילו ארוך יותר שזה אישית אותי משמח וכמו תמיד אני מחכה לפרק הבא
Dr_Ellert
חברים לפורום וקוראים נכבדים, אני מניח שהעלאת תמונות (גם אם הן קשורות לפאן-פיק) צריכות להיות בפורום יצירה ואומנות, אבל אני מרגיש שיותר נכון להעלות אותן כאן.
הנה שני ציורים נחמדים שהכנתי, במסגרת של "תעודת שינובי" שכזו.

ליים

שם: ליים (ライム)
ת. לידה: יוני 9, השנה השלושים ושתיים להוקאגה השלישי.
מין: זכר.
גיל: 15
גוף אחראי: אקצוקי
שבט מקורי: לא ידוע
דרגה רשמית: צ'ונין
בוגר אקדמיה בגיל: 10
אלמנט: אוויר
תחביבים: מפונק, מתנשא, אוהב להתחרות ולהתגרות באנשים, ואוהב לימונדה.
ג'וטסו:
• קגה-בונשין (כפילי צללים) (影分身の術)
• טכניקת אלף האגרופים (千拳の術)
• טכניקת אלף הבעיטות (千蹴りの術)
• טכניקת ההד (反響の術)
• טכניקת רוח (風遁・): טורנאדו (竜巻), טורנאדו מתפצל (分割竜巻), נשיפת צפריר (北の一撃), כפיל רוח (風分身), התפרצות לחץ רוח (風圧放出), זינוק רוח (風の飛躍), דרקון רוח (風竜), שאגת רוח (風切り).
• טכניקת כף היד המיסתורית (掌仙術)
כלים: קונאי, שוריקנים.
מראה:
ספוילר:



קמורי

שם: קמורי שיטונו (烟嫉妬の)
ת. לידה: ינואר 19, השנה ה-26 להוקאגה השלישי.
מין: נקבה
גיל: 21
גוף אחראי: אקצוקי
שבט מקורי: שיטונו
דרגה רשמית: אנבו
בוגר אקדמיה בגיל: 12
אלמנט: יין-יאנג
תחביבים: אוהבת את שיקמרו, אוהבת אומנות, אוהבת לקרוא.
ג'וטסו:
• גנג'וטסו (幻術・): בסיסי, רבדים (水準), רב-כיסוי (多鋳造), מטרה מרוחקת (遠隔ターゲット), חדירת חלומות (侵略の夢), מגילת מחשבות (思考の巻物), ניתוק נפש (魂の切断).
• אדמה (土遁・): מקלט (安全), גל אדמה (地球波), מכסה סלעי (岩の避難), חומת אדמה (土流壁).
מראה:
ספוילר:




נ.ב!

אתם יכולים להגיב גם בדיבורים כלליים על הדמויות, על העלילה, אני אשמח לדעת מה אתם חושבים לא רק מבחינת כתיבה ודקדוק. אם אתם קוראים ונהנים מהסיפור, אני אשמח לשמוע את דעותיכם השונות smile.gif
Dr_Ellert
עכשיו כשסיימתי לכתוב את אוסמרו גאידן (לפחות את השני שליש שלו, וזה מייגע T_T) אני מציג בפניכם חלק נוסף מהסיפור, שנכתב מזמן אבל עכשיו מצאתי זמן להעלות אותו.
הפתיחה של מגילה 5, אני מציג בפניכם את חלק 9:

פתיחה 5:

זוהי השנה ה-65 לחמשת הארצות המובילות. לפני שנה תמימה, עולמם של השינובי הספיק להזדעזע דיו. אירועים רבים וקשים עברו על כלל הכפרים הנסתרים, כאשר בכולם עוברים שני חוטי שני בולטים: נארוטו, והאקצוקי.
לאחר שכל האירועים הוצתו, לא הותרה ברירה ומלחמה פרצה. בניגוד למצופה, המלחמה אינה בין האומות השונות. להיפך, האומות התאחדו בצוותא לכדי "שינובי": המכנה המשותף לכולם. אם כך, מי האויב? כוחות האקצוקי, ארגון טרור חשאי ונסתר אשר מתקיים בכל רחבי הארצות, במטרה להפילן. הוא משתמש בג'וטסוים אסורים מכל הסוגים, רק על מנת לממש את מטרותיו האישיות.
לאחר שסאסוקה ברח הוא יישם ישיבה בה הכריז על מותו של טובי. במקביל, גם כלל מפקדי כוחות השינובי המאוחדים זומנו לדיון בנוגע למותו של טובי. נארוטו מקבל חיזיון לילה מהאקו המת, שמודיע לו שינצח בקרב נגד סאסוקה. באותו זמן, חברת האקצוקי קמורי משכנעת את סאסוקה שיוותר על המשימה שנתן לה, ושתוכל להתפנות לטפל בשיקמרו הפצוע. מאז, עברו מספר ימים, ורגעי האמת הגיעו.

חלק 9: מי זה אוסמרו?

נארוטו היה על ספינה, יחד עם שאר חבריו לעלה הנסתר ושיזונה. הספינה הקטנה שבה שטו לעבר המפקדה, התנדנדה להישברות הגלים על בטנה. הרוח נשבה ושרקה מבעד למפרשיה הלבנים עשויי הבד הישן, והפיצו באוויר המלוח את ניחוחם המעופש. גם אם לא אחד לא היה נינג'ה מיומן, ניתן היה לשמוע את רצפת הסיפון חורקת לצעדי עובר אורח. נארוטו היה יכול להישבע שלא ישן בימים האחרונים, רק בזכות שריקת הרוח מבעד לחריצים הצרים שהפרידו בין הקומה בה ישן לבין הסיפון. אם היה דבר אחד שלא התגעגע אליו בכל המסעות שלו, היו הנדודים המרגיזים על הספינה.
בשעה הלילית הזו, נארוטו מצא את עצמו שוב מתקשה לישון. הוא החליט הפעם לנסות לנקות את ראשו, ולצאת החוצה. הוא התיישב על ערסלו, שפשף את עיניו שהצליחו מעט להקרים, ונעמד. לאחר שווידא שכולם רדומים, הוא לקח את השמיכה והתכסה בה, תוך שהוא הולך בחרש החוצה. לאחר שסגר אחריו את הדלת לסיפון, דלת אחרת נפתחה. עינה הסגולה של הינטה הציצה מבעד לחדר הבנות.
נארוטו נעמד בחוץ, מכוסה בסמיכתו. אף אחד לא היה ער, מלבד ההגאי, שבמקרה זה היה שינו. השמיים היו תכולים-כהים, ומלאי כוכבים לבנים מנצנצים בחן שמימי. למזלו של כל נווט, לא היו מספיק עננים כדי להעיב את כל מערכות הכוכבים השונות, דבר שנתן גם יופי לשעה הזו. הירח היה בשיאו, אישון ליל, ויחד אתו תנודת הגלים גברה והתנפצה ברעש מונוטוני. הוא הרגיש את הרוח, שהייתה קרה וקפואה בשעת הלילה, במיוחד עקב שהיו בשדה פתוח. הוא שקשק מעט, ווידא כמה קרה הייתה כשנגע באפו. הוא חשב על הגלים החשוכים והאפלים שהתנפצו מולו כעל מחשבות שונות שגואות בו וחוזרות בם. לאחר התבוננות ארוכה, הוא שם לב שהגלים נשברו גם על גושים גדולים ושחורים. הם כבר ממש היו בארץ הברק, הידועה בהריה הגבוהים ובצוקי הים המפורסמים שלה. הוא נזכר בשיחה שהייתה לו עם קָרוּאִי ואומואי, כשאיימו עליו שיספר להם איפה סאסוקה. זמנים אחרים, מחשבות אחרות, געגועים אחרים. הינטה יצאה, גם היא מכוסה בשמיכה. היא רעדה לקור, אך המחשבה על נארוטו חיממה את לבה. היא התקרבה אליו, ונארוטו אפילו לא שם לב מרוב שהיה שקוע במחשבות. היא הביטה יחד אתו בים הקודר והאפל, ודיברה עד כמעט לחישה.
"נארוטו-קון..."
"הינטה?" נארוטו הסתובב. "מה את עושה ערה בשעה הזו? לא כדאי שתשני?"
היא הסמיקה מעט, ושיחקה באצבעותיה. "לא הצלחתי להירדם..."
"גם אני..." הוא תופף באצבעותיו על המעקה.
"על מה אתה חושב?" היא שאלה אותו, והתחככה בעצמה.
"כל כך הרבה דברים קרו... אני כבר לא מצליח לעקוב. אני מתגעגע לתקופה שהכול היה פשוט, את יודעת? בלי כל המרדפים אחריי סאסוקה, בלי כל העניין עכשיו עם אוסמרו... צוות 7, ופה זה נגמר."
"אני יודעת..." היא התקרבה מעט יותר לנארוטו. "אני זוכרת את היום שבו ג'יראיה מת... לא היית אותו הדבר, נארוטו-קון."
"אל תזכירי לי..." הוא חזר להביט בריקנות בים. "תגידי, את חושבת שמזמנים אותנו לישיבה בגלל... את יודעת, טובי והכול?"
"זאת כנראה הסיבה... אבל... נארוטו-קון... יש אולי... אולי..."
"מה? מה הינטה, את חייבת לספר לי!"
"זה... אהמ..."
קולו של שינו עלה. "היי, נארוטו, הינטה, אתם לא רוצים לישון?" הוא עשה הפסקה קטנה בדיבורו, "למה? כדי שמחר תהיו רעננים, ותוכלו להיות ערניים כשנגיע לקומו."
נארוטו רק חרק לעצמו בשיניו עד כמה שהוא שונא את הדיבור של שינו. "זה בסדר שינו!" ענתה לו הינטה. "אנחנו עוד מעט נחזור לישון!"
נארוטו חזר להביט בה. "איזו עוד סיבה? הינטה, איזו עוד סיבה?"
"אוסמרו..." היא מלמלה. "הוא דיבר אתך..." לחשה.
"בגללו? עכשיו הכול ברור... זה למה אני לא חוזר לחזית..." הוא חזר להביט בים. "הם חושבים שאני משתף אתו פעולה?"
"יותר נדמה שהוא משתף פעולה אתך, נארוטו-קון. הוא הרג את טובי... המסכה שלו נפלה לרגליים שלי כשזה קרה... הוא חזק מאוד."
"אני גם לא יודע מה הקטע שלו, הינטה. את יודעת, אני שמח שאת ערה, כי רציתי לדבר אתך על משהו שלא חשבתי עליו עד עכשיו לאחרונה." היא בלעה רוק, ומשכה בידה. הוא המשיך. "את זוכרת לפני שנה, כשפיין תקף את עלה הנסתר? לפני שהוא הרג אותי, את רצית להגן עליי. את אמרת משהו, ואם הזיכרון שלי לא מטעה אותי, אמרת שאת אוהבת אותי?"
הינטה הסמיקה מאוד, והייתה בטוחה שעמדה להתעלף. נארוטו הסתובב אליה. "רק לאחרונה חשבתי על זה... אז... זה נכון? או שאמרת את זה כי-"
"נארוטו-קון!" היא הרגישה כיצד העצבים ברגליה מתחילים להשתתק. נארוטו מיד נחלץ להחזיק אותה. כשהיא בין זרועותיו, היא רק נתנה לעצמה ולעיניה להביע רגש עז. "אה... זה..." היא מלמלה. "אתה... אני... אתה..."
"תראי, הינטה, אני עדיין לא בדיוק חושב ש-"
"אגרוף הוואקום שמונה-השלשות!" צעקה מרוב לחץ, וההדף הטיס את נארוטו מרחק הגון ממנה. היא נפלה על גבה, ונארוטו התרסק על התורן הראשי. ראשו כאב עוד יותר מאשר שכאב קודם, אך הוא היה מרוצה במקום מסוים. הוא הצליח לקום באופן דיי עקום, והתקרב בצעדים כושלים ומתנדנדים אליה. "הינטה..." התמרמר והושיט לה יד. היא נאחזה בו, ונעמדה. "נארוטו-קון... אני מצטערת..." מלמלה בלחש, ולא הצליחה להישיר אליו מבט. הוא רק צחק, והתקדם לעבר הדלת. "יש דברים שלא ישתנו, הינטה..." הוא נכנס פנימה, כאשר היא אחריו.

בחדר חשוך, במקום אפל וקריר, שכן מחבואם המערבי של האקצוקי. הייתה זו מערה עתיקה אשר טרם התגלתה על ידי ארגון נינג'ה כלשהו מלבדם. המערה עצמה הייתה בנויה מכניסה חבויה ביער שבין העצים. תעלה צרה וארוכה מתחילת המערה הובילה לחדר יחסית גדול, ששימש כנראה בעברו יונים מקננות, עקב השובכים השונים בקירותיו. בשובכים הנטושים חברי האקצוקי החזיקו במגילות מוחרמות ומידע חשוב. החדר עצמו, שהיה גם החדר הראשון שנראה מהרגע שאדם נכנס למערה, היה מואר על ידי פמוט גדול עשוי כסף. מהחדר הזה, הוביל עוד מסדרון, הפעם יחסית פחות צר, אל הסתעפות דרכים. אדם אשר היה ממשיך ישר משם היה מגיע לחדר בו היה שיקמרו- המרפאה הקטנה. היה זה חדר חשוך, מואר רק על ידי נרות שהיו בשובכי יונים נטושים, שאורם חוזק מעט על ידי מראות. היו שם שלושה מיטות, שעל ידן שידות עם דו"חות רפואיים. על אחת מהן היה שיקמרו, שזה עתה התעורר משנתו. שיערו היה פרום ומבולגן, ועורו היה חרוש במתיחות עקב שינה על הצד. לידו, בדאגה רבה, ישבה קמורי. היא הייתה לבושה במעיל האקצוקי שלה, וכפי שזיהה את עיניה הקרות, היא הקרינה התעלמות מרגש. הוא התבונן באשר החזיקה- הצליל שהעיר אותו היה של כתישה. היא כתשה בקערה קטנה משיש ובמקל כתישה מחוספס צמחי מרפא וחומרי רפואה שליקטה. הוא המשיך להתבונן, וכשחשב לשאול הוא שמע את קולו של עצמו כהד.
"קמורי?..." שאל בפקפוק מעט.
"בוקר אור..." אמרה בהתעלמות, וסיימה לכתוש. "עוד היית מחוסר הכרה כשזה קרה, אבל הצוות שלנו החליף את הצוות של ג'וגו וסויגטסו."
"למה?..." הוא שאל, ושפשף את ראשו הכואב.
"אני יודעת שחשיבה היא דבר בלתי נמנע עבורך," היא ציינה, והושיטה לו כוס מים שהייתה זמינה על השידה, "אך אתה חייב לאגור כוחות, ולנוח. אל תאמץ את עצמך יותר מדיי."
"למה... למה שתחליפי אותם?" שאל, ולגם. היא הייתה מופתעת, ולא ידעה כיצד להשיב לו.
"כי... טוב... אני... סאסוקה רצה לשלוח אותי ללכוד את הקְיוּבִּי, אבל אנחנו צוות מודיעין."
"אבל אשליה תעבוד על נארוטו הכי טוב..." הוא מלמל, ולקח את הדו"ח הרפואי. "המצב שלי לא כל כך נורא. תוך שבוע וקצת הייתי יכול להבריא גם אם היית נותנת לצ'וג'י לפקח עליי..."
"קרה הרבה, שיקמרו-קון. חוץ מזה..." היא הציצה כדי לוודא שהייתה לבד, "אני ביקשתי את ההחלפה."
הוא החזיר את הדו"ח, ושילב את ידיו. "בעייתי. אני גם לא מאמין שסאסוקה הסכים לזה, בטח בלי האישור של טובי!"
"זה העניין שרציתי לדבר אתך..." היא כחכחה בגרונה, ושפכה את תכולת הכתישה לקנקן, וערבבה. "אני יודעת שהמצב שלך לא קל, אבל תצטרך להפגין כוח, אלו חדשות לא פשוטות."
"תגידי אותן כבר!" התרגז ושילב את ידיו.
"טובי מת."
"מה?!" הוא נחרד והרגיש את שריר האף שלו מתעוות. "איך? למה? מתי?"
"סאסוקה וטד התכוונו לחטוף את הג'ינצ'וריקי בעצמם, והלכו ישר לעלה הנסתר, איפה שהוא היה. הם הסתדרו לא רע, אבל אז הגיע אוסמרו."
"אז את אומרת?..."
"סאסוקה ניצל במזל. טובי ניסה לערוך אתו מו"מ, אבל הזקן העיקש לא נתן לו אפשרות. בזמן שהם נלחמו, סאסוקה הצליח לברוח. עכשיו סאסוקה מנהל את הארגון. זה קרה לפני ימים ספורים."
"עכשיו בוודאי נארוטו בדרך למפקדה שלהם, יחד עם צ'וג'י..." הוא הביט בקמורי. "למה את כאן? לא עדיף שתתכונני ללכוד אותו?"
"אני ביקשתי לטפל בך, שיקמרו-קון..." היא חייכה, ונשענה מעט קדימה כלפיו, "כי חשבתי על זה הרבה."
"על מה? על מה את מדברת?"
"שיקמרו... אני הבנתי שאני מחבבת אותך. ויותר מסתם חבר... אם אתה יורד לסוף דעתי."
"בעייתי..." הוא חיפש במגירה של השידה חפיסת סיגריות. לאחר שמצא, הדליק אחת בזריזות, ועישן אותה. היא נותרה מבולבלת ונואשת. היא קיוותה שהתשובה שלו תהייה יותר... מלאת חום.
"שיקמרו-קון?..." היא שאלה בהיסוס, ונשענה אחורה.
"בעייתי מאוד..." הוא נשף את העשן, והציץ אליה בעיניו. "ברגע שלומדים להכיר אותך את יכולה להיות בחורה נחמדה, קמורי, אבל... יש לי כבר מישהי בבית."
"עלה הנסתר?" היא שאלה, והתייפחה. "חשבתי שאתה..."
"יש לי עדיין רגשות אליה. לא היית צריכה לצאת כך לקראתי מבלי לדעת את זה. אני מצטער, אבל עדיין אכפת לי ממנה."
"אתה בטוח שאי אפשר לתת לזה אפילו הזדמנות?..." היא התמרמרה, וחשפה לשם שינוי את עינה השנייה, אשר הסתתרה תחת שיערה הפראי. זוהי הפעם הראשונה שראה אותה- היא הייתה עין לבנה לחלוטין. "אני בטוחה שנצליח לחשוב על משהו..."
"אמרתי לך, יש לי רגשות אליה" הוא התעקש ומעך את הסיגריה במאפרה קרובה. "אני מצטער קמורי, אבל זה לא ילך. תצטרכי למצוא מושא אחר לאהבה. את באקצוקי למען השם, לא באיזה כפר נינג'ות שמח, אין לנו זמן או סבלנות לשטויות האלה." הוא הסב את פניו ממנה. "בבקשה תודיעי לי כשתהייה לנו ישיבה-"
"ומה אם אני אמצא דרך להפגיש אותך אתה?" היא שאלה כמתחננת. שיקמרו הציץ לכיוונה.
"למה את מתכוונת?"
"אם אמצא דרך להפגיש אותך עם זאת שלבך בחר בה? אתה אולי לא מודע, אבל יכולות האשליה שלי הן מאוד מפותחות, מעבר למה שאתה חושב..."
"אני לא מתכוון להיכנס לאשליה בשביל לספק את השטויות שלך!"
"לא!" היא התרגזה. "לא התכוונתי לזה! אני יכולה לחבר בין המחשבות של שניכם!"
"אני לא חושב שהיא תרצה לדבר איתי... לא אחריי מה שקרה. אני מעריך את המחשבה, אבל עדיף שלא, קמורי."
קמורי נאנחה, וקמה. "אין משהו שאני יכולה לעשות כדי לשמח אותך, שיקמרו-קון?"
"תני לי לנוח. את רוצה לעשות משהו שמשמח אותי? תחזירי את ההורים שלי לחיים. זה בהחלט ישמח אותי."
"שיקמרו-קון, שתה מהקנקן לפחות כוס לפני ארוחת בוקר וערב." היא הזילה דמעה קטנה מעינה הלבנה, ומיד הסתירה אותה בשיערה. היא הלכה משם נסערת מרגשות, ומשכה אחריה בווילון. לאחר שיצאה, אומו התהפכה מחדש במיטתה, כשפניה לכיוון הקיר. עין אחת שלה הייתה פקוחה. היא שמעה את השיחה שהייתה ביניהם.

בחדר הישיבות הגדול של המפקדה, כל מפקדי הדיביזיות והקאגים השונים התאספו יחד סביב השולחן הגדול. בנוסף לנוכחותם, היו נוכחים גם שיזונה, ומלוויה מהעלה הנסתר. קזקאגה התקרב לצונאדה. "איפה נארוטו?" הוא שאל, כששם לב שהוא לא נוכח.
"הוא עוד מעט מגיע, אני חושבת שהוא בחדר שסידרנו לו. אתה רוצה ללכת לבדוק?"
"אני אשמח" הוא הודה לה, וחבש את כובע הקאגה שלו.

נארוטו ישב בחדר. החדר ככל הנראה היה במקור של קילר-בי, משום שהיו בו תמונות שונות של קילר-בי, ומחברות מפוזרות בכל מקום מלאות בכתיבת ראפ. נארוטו נשכב על המיטה, כשהוא נזכר באירועי השבוע האחרון, כשבדגלם הופעתו של האקו בחלומו. הוא שילב את ידיו, והתיישב על מיטתו. נקישה זריזה על הדלת, והוא קרא לנוקש להיכנס. גארה הסית את הדלת הצידה, וכשהיה בנוכחותו של נארוטו, הוריד את כובעו. "נארוטו..."
"גארה?" הוא שאל בהפתעה, ומיד זינק ממיטתו. גארה ציפה ללחיצת יד הוגנת, אך קיבל הרבה יותר מכך. חיבוק חם ומשפחתי ניחם אותו, והוא רק הפיק מכך הכרת חברות ישנה. "גארה... לפעמים אני שוכח מה התפקיד שלך. אתה מחכה לי הרבה זמן?"
"זה בסדר..." הוא שחרר את החיבוק. "שמעתי שעברת הרבה, נארוטו. אתה בסדר?"
"כן, כן, אני יכול לרוץ ולבעוט. הישיבה כבר התחילה?"
"כן... אבל רציתי לדבר אתך על משהו לפני. שמעתי שאתה בקשר עם אוסמרו."
"זה נכון... למה אתה שואל?"
"גם אני. אני אחד מאנשי העסקה שלו."
"מה?!" נארוטו נבהל וצעד אחורה. "אתה... איך?"
"אני לא בטוח איך הוא עשה את זה, נארוטו, אבל הוא מסוגל לצבור כמות ידע אדירה. הוא יודע מי נמצא איפה, ולמה. אני חתמתי אתו על עסקה... אני מקווה שאתה לא תכעס."
"מה הייתה העסקה?"
"בתמורה לדו"חות שאני מגיש לו... הוא פוקח עליך עין."
"אתה... אתה עשית את זה בשבילי?" שאל נארוטו, והרגיש את רגליו נרעדות. "למה? למה שתעשה את זה?"
גארה נשאר קר, אבל מטון דיבורו עלה אושר. "אני לא אשכח את היום שבו הצלת אותי. אולי בעלה הנסתר לוקחים את האירועים האלו בקלות, נארוטו, אבל אין קיר שלא שברת כדי שתוכל ללחוץ את ידי באושר. זוהי חברות אמתית. מכיוון שאני עסוק כל הזמן בלנהל את הכפר, ועכשיו את המלחמה, לא הייתה לי ברירה אלא לחתום על העסקה הזו."
"אמרת את זה לשאר הקאגים? הם יודעים שאתה אתו בעסקה?"
"לא... עדיף שלא ידעו, זה סודי. בערך בתקופה שבה העלה הנסתר נהרס אני חתמתי אתו על העסקה. עד היום הוא לא עשה שום דבר עם הדו"חות שהעברתי לו."
"מה זאת אומרת? מה יש בדו"חות האלה בכלל?"
"זה דו"ח שבועי שאני נאלץ לסכם בו את ההתקדמות שלי בשבוע, זה אומר כל הפעילויות שעשיתי. אם חתמתי על עסקאות למשל, אם התקדמתי באימונים שלי, או אפילו אם נחתי. אני חייב לציין את זה. הוא יודע כשמשקרים לו."
"אם הוא יודע כשמשקרים לו... למה הוא צריך את הדו"חות?"
"אני לא יודע... יש לו שיטות משלו אני מניח. קדימה, נארוטו, בוא נלך לישיבה. ובנוסף..." הוא הושיט את ידו ללחיצה, "התגעגעתי אליך." נארוטו לחץ את ידו בחזרה, וחייך. "גם אני. קדימה!" הוא קרא, והם יצאו לכיוון חדר הדיונים.

כשכולם עתה מסביב לשולחן, אינואיצ'י, אביה של אינו, ישב לידה, ומלמל לה כמה דברים. כשסיים, הוא קם, ודפק קצרות על השולחן. כולם הסבו את מבטם וחדלו מקשקושיהם. "מפקדים ושינובי יקרים, התאספנו כאן לרגל אירוע מרכזי וחשוב, שייתכן ויביא לקץ המלחמה הרביעית!"
כולם מחאו כפיים, והוא המשיך. "לאחרונה התבשרנו על מותו בקרב של טובי, מארגון האקצוקי. טובי היה מפתח ומנהיג הארגון, ועתה היחידי שעומד בראשו הוא הנער חסר הניסיון סאסוקה. בנוסף, אנו יודעים ש..." אינואיצ'י מעט התמהמה בלקבוע את הטענה, כשהביט בעיניה הדלוחות של בתו. "אה... ייתכן מאוד ששינובי לשעבר מכפר העלה, שיקמרו נרה, מתפקד כסגן-המנהיג. שום דבר אינו ודאי כמובן בעניין זה, אך אנו מתכוננים לכל אפשרות. יש שאלות עד כה?"
נארוטו הרים את ידו. "זימנתם אותי הנה בגלל אוסמרו, נכון?"
כששאל זאת, היה זה כאילו שהכריז בקול על טאבו. צונאדה נאנחה, וחדלה את אינואיצ'י. "כן, נארוטו, זאת הסיבה שזימנו אותך ואת שאר השינובים הצעירים."
"אוסמרו הרג את טובי, נכון נארוטו?" שאל אותו קאקאשי. "אני אמנם הייתי בחזית, אבל השמועות שמתרוצצות הן מהירות למדיי... שמענו שניהלת אתו כמה שיחות."
"אני לא יודע מה לענות..." נארוטו נראה מהורהר. "כשדיברתי אתו... הוא אמר לי שהוא פשוט מחתים אנשים על עסקאות, או משהו כזה. הוא גם אמר..." הוא נזכר במשפטו "כולנו מתגעגעים למישהו". "זה כל מה שאני זוכר. הוא אמר שהוא מחתים את כולם ושהוא שומר על איזון או משהו כזה."
"הבנתי..." קאקאשי הנהן, ורשם את הדברים, כפי ששאר מפקדי הדיביזיות עשו.
"מי זה?" הוא שאל את צונאדה. "כולכם מתנגדים אליו... ידעת שהוא מהעלה? מי הוא, סבתא-צונאדה? למה לכולכם יש התנגדות כזו עזה?"
היא נאנחה, וסיימה לרשום את הדברים שהיו לה להגיד. "נארוטו... קיוויתי שלא אצטרך לדון בזה. אתה רוצה לשמוע את הסיפור? בסדר גמור.
"אוסמרו, או בשמו המלא, אוסמרו סרוטובי, הוא בנו של סאסוקה סרוטובי. אתה מכיר את השבט הזה?"
נארוטו מיד חשב על אסומה-סנסיי, שלימד אותו על טכניקת אוויר. הוא גם חשב על קונוהמארו. הוא חייך. "כן, אני מכיר אותם. גם ההוקאגה השלישי הוא מהשבט הזה, נכון?"
"אוסמרו הוא אחיו הגדול. בשבט סרוטובי היה את סאסוקה סרוטובי. לסאסוקה נולדו שלושה בנים: אוסמרו הבכור, הירוזן השני, וטנפופו הקטן. כל אחד מהם תרם את מנתו לכפר, ועזר לגדולתו. הירוזן בבוא הימים נמשח להיות ההוקאגה לאחר מות אחיו של סבי, ההוקאגה השני. עד כה יש שאלות?"
נארוטו מיד נזכר בכיתוב שעל הקבר, לידו עמד אוסמרו. "כן- איך זה קשור לאוסמרו?"
"אני מגיעה לזה. אתה כבר מכיר את ההסבר הזה. אביך, שהיה ההוקאגה הרביעי נלחם בקיובי, שטובי השתמש בו. אם אתה זוכר, אביך נלחם בטובי בהתחלה, ושאר הכפר היה צריך להתמודד עם הקיובי. אוסמרו תפקד כמשנה להוקאגה, בעוד שאחיו תפקדו ביחידות שונות. במהלך האסון רבים מעלה הנסתר מתו. אם שמת לב, אחד מהם הוא טנפופו, אחיהם של אוסמרו והירוזן."
"זה... זה מסביר הרבה" נארוטו הרהר על כך. "אז מה קרה אחריי?"
"הירוזן הצליח להתגבר על הכאב, אבל אוסמרו... אני מעולם לא הבנתי את זה, אבל הוא לקח את זה מאוד קשה. הרבה יותר מדיי קשה. כל כך קשה, שהוא לא הצליח לתפקד. אני זוכרת מיומנים של הירוזן שאוסמרו פשוט נהפך ללא יציב נפשית. הוא לא ישן, לא אכל, הוא התבודד על הקבר. פחדו לתת לו משימות, עד שלבסוף הירוזן ניסה לדבר אתו על העניין. משם אוסמרו נזף בו ועזב את עלה הנסתר אחת ולתמיד."
"מה! אבל... אף אחד לא יכול לעזוב את עלה הנסתר! תמיד יש מחויבות!"
"הסיבה היחידה שהצליח לעשות זאת, זה בגלל שהשלישי היה אחיו, והוא דאג לו. מאז, כפי שאתה יודע, קרו דברים רבים בעלה הנסתר, ואוסמרו פשוט התעלם. עכשיו אתה מבין למה כולנו סולדים ממנו... העכברוש הנלוז הזה רק הסתתר בחור שלו בזמן שהכפר שלו היה בצרות! אפילו אני וג'יראיה היינו מגיעים כדי לעזור כשהיו מבקשים מאתנו! לחשוב עליו גורם לי לחשוב על אורוצ'ימרו... וזה אף פעם לא בהקשר טוב."
כל המבטים נישאו אל נארוטו, שישב על יד צונאדה. הוא נראה שקוע ומהורהר. "אבל... הוא לא היה מאיים במיוחד" הדגיש נארוטו. "הוא אף פעם לא אמר משהו שכלל בו משהו שלילי... וגם..." הוא ניער את שיערו תוך שדיבר, "הוא היה עצוב. מאוד..." הוא הסתכל על כולם. "אני לא חושב שהוא האויב שלנו. לפחות לא במובן שהאקצוקי הם האויב. וגם... הוא אמר משהו שמאוד הפריע לי."
קאקאשי מיד מיהר לשאול, ונארוטו גרד את סנטרו. "הוא אמר לסאסוקה שאסור לו לפגוע בי משום שאני 'לקוח אפשרי'..."
כל מפקדי הדיביזיות והקאגים מיהרו לרשום את הפרטים. קיבה הביט בבלבול בנארוטו. "לקוח? כמו בחנות?"
"כמו בהחתמת עסקה..." תיקן אותו שינו. "למה? כי הוא מחתים על עסקאות."
נארוטו הזדעזע מדיבורו של שינו, וחזר אל שאר הנוכחים בחדר. "זה מה שרציתם לדעת עליו?"
"אפילו מעבר" קאקאשי העיר בקלילות, והניח את עטו. "רצינו לדעת דבר נוסף, נארוטו... היו יחסים נוספים עבורך עם אוסמרו?"
"יחסים נוספים? לא... למה אתה שואל?"
"הוא לא הציע לך שום דבר, עדיין? לא אמר לך שהוא יחזור אליך? לא קבע אתך דברים?..."
"רוב הפעמים הוא מופיע מעצמו" נארוטו ביאר, "הוא לא נותן אזהרות. אני יודע שהוא רוצה את האישור של סבתא צונאדה, ובאמת שקלתי את זה... אבל אחריי שהסברתם לי את הסיפור שלו, אני לא בטוח כל כך שלחתום על העסקה יהיה רעיון טוב."
"זה יהיה הכול, נארוטו" אישר עבורו קאקאשי. "ואם לא אכפת לך... אני אשמח לדבר אתך בפרטיות אחריי הדיון שלנו."
"כמובן! גם השאר משוחררים?"
"לא, כולכם תישארו כאן. נארוטו, חזור לחדרך."
"טוב..." הוא ענה בחוסר מצב-רוח ופנה משם חזרה לחדרו. לאחר שיצא, אינואיצ'י פנה אל השאר.
"כולם רשמו את הפרטים?" לאחר שהשיבו לו בזריזות תשובות חיוביות, הוא המשיך. "שיזונה, את היית אתו בתקופת החופש. מה מצבו הנפשי?"
"הוא עצוב מאוד" שיזונה שילבה את ידיה, "ובסך הכול הוא מנסה להתמודד עם כל מה שעבר עליו בשנה האחרונה. אני חושבת שהוא לא מספר לנו משהו." היא שלפה פנקס ועלעלה בדפיו. "הוא לא ישן בלילה לפני המסע, אנחנו יודעים זאת בוודאות. גם במהלך הדרך, הצ'ונין שלנו הינטה..." היא הציצה לכיוון הינטה, שהייתה ביישנית כהרגלה, "הוא דיבר אתה על החשש שלו מהישיבה, ובנוסף גם העלה חשד לגבינו. אנחנו לא בטוחים אם אפשר להסתמך עליו במאה אחוז."
"תודה רבה שיזונה. בסדר גמור, אנחנו נמשיך לפקוח עין על כל שקורה מסביב, ונחזור לחזיתות" הדגיש אינואיצ'י, והתיישב על יד בתו. "בסדר גמור, הישיבה הסתיימה, כל אחד מוזמן ללכת לכיוונו מלבד שאר הצ'ונינים ונג'י שנוכל לקחת מהם תצהיר. תם הדיון."
כל מי שאושר לו ללכת עשה כן, בעוד שאינואיצ'י שמר על כסאו על יד אינו. "תקשיבי, אינו..."
"אני לא רוצה לדבר על זה" היא ענתה בקור, והתכוונה לקום. אביה תפס אותה בידה, ובפעם הראשונה היא הייתה המומה מהתערבותו בנושא. "אבא?"
"אינו, אני יכול לקרוא את המחשבות שלך במצב בו אנו נמצאים. את חושבת עליו, לא?"
"אבא, זה... זה כלום. באמת. אני לא מפחדת להיתקל בו."
"את רוצה להיתקל בו" תיקן אותה, וחייך. "תקשיבי, נסיכה שלי... אם את רוצה לדבר על זה, אני כאן. עכשיו סוף כל סוף קיבלת הפסקה קצרה... אולי כדאי שנעשה יישור קו."
"אבא, הוא האויב, וכאן זה נגמר" היא שילבה את ידיה. "אין לי עניין בחמור הזה."
"החמור הזה נחשב לאחת הנינג'ות החכמות ביותר. אפילו אחריי מה שקרה להוריו, אני בטוח שאדם חכם כמוהו לא היה זורק את עצמו לאקצוקי סתם. אל תשנאי אותו."
"אני יודעת!" היא חיבקה את אביה היטב, והזילה דמעה. "אני יודעת... אני מתגעגעת אליו מאוד. היה כיף עם שיקמרו, כמה שהייתי מתעצבנת עליו... זאת הייתה הכימיה בינינו, ועכשיו... עכשיו הוא אחד מהם. איפה טעיתי, אבא? איפה?"
"לא טעית אינו, הוא עשה את הטעות." הוא שחרר את החיבוק, וליטף את שיער בתו. "את היית עשר. אני רוצה שזה מה שתחשבי. תזכרי שאת היית בסדר, ובנוסף, כשתפגשי אותו בקרב... אני בטוח שתעשי את הבחירה הנכונה, פרח" הוא שילב את ידיו. "עכשיו אצטרך לקחת ממך ומחברייך תצהירים, בסדר?"
"כן..." אינו נאנחה, וכולם התקבצו בסמוך לאינואיצ'י.
--------

עוד כרטיסים, הפעם של שני חברים מוכרים אחרים!

סאסוקה:

שם: אוצ'יה סאסוקה
ת. לידה: יולי 23, שנה השלושים להוקאגה השלישי.
מין: זכר
גיל: 17
גוף אחראי: אקצוקי
שבט מקורי: אוצ'יה
דרגה רשמית: גנין
בוגר אקדמיה בגיל: 12
אלמנט: חשמל, אש
תחביבים: להתאמן, הליכות ארוכות. אוהב לאכול אומוסובי עם אוקקה ועגבניות.
ג'וטסו:
ספוילר:
* אמטרסו
* שחרור להבות: קגוצושי
* טכניקת שלהבות גוף
* צ'ידורי (זרם צ'ידורי, צ'ידורי סנבון, חנית צ'ידורי חדה)
* אשליה שטנית: טכניקת יתדות כובלות
* אש: דרקון האש, אש הדרקון הגדולה, אש הפניקס סייג',
* גנג'וטסו: שרינגן
* קירין
* קומבו האריה
* טכניקת ניצול השוריקן
* ניצול להבי הרוח המשולשות
* טכניקת שוריקן הצללים
* צל העלה המרקד
* מגן הלהבות השחורות
* אגרוף עוצמתי
* טכניקת זימון (נחש ונשר)
* סוסאנו
* סוסאנו גנג'וטסו
* חרב קוסנאגי: צ'ידורי קטאנה
* צוקויומי

כלים: חץ וקשת, פיגיון, שוריקן פומה, גלולת הערת המוח, חרב וחץ של סוסאנו, קוסנאגי, חוטי תיל.
מראה:
ספוילר:


טובי

שם: טובי\אוביטו
ת. לידה: 19 פברואר
מין: זכר.
גיל: 31
גוף אחראי: אקצוקי.
שבט מקורי: אוצ'יה
דרגה רשמית: צ'ונין.
בוגר אקדמיה בגיל: 9
אלמנט: אדמה, יין, יאנג, יין-יאנג.
תחביבים: חרחור מלחמה.
ג'וטסו:
ספוילר:
• אדמה: הסתתרות כחפרפרת
• מוקשים נפיצים
• גנג'וטסו: שרינגן
• הדרך האנושית
• איזנגי
• הדרך החיצונית
• הסרת הנשמה
• תנועת מרחב-זמן
• טכניקת זימון: הפסל השטני של הדרך החיצונית, קוראמה.
• טכניקת הסרת מפלצת הזנבות

כלים: גונבאי, קוסארי, חרב.
מראה:
ספוילר:
L.Wolf
פרק נחמד מסביר המון אבל היו כמה בעיות איתו מבחינת העלילה היו מקומות שפשוט לא הבנתי מה כתבת בהם (וקראתי את אותו הקטע 5 או 6 פעמים) דבר שמוציא אותך מהריכוז בספר
דבר שני השם שנתת לאבא של הירוזן הוא מאוד בעייתי לרגע חשבתי שאתה מדבר על סאסקה אבל רק לאחר מכן הבנתי שזה מישהו אחר לגמרי לכן לםי דעתי כדי שתחליף את השם כי הוא מבלבל
מחכה לפרק הבא
Dr_Ellert
האמת היא שלא המצאתי את זה... זה באמת השם של אבא של הירוזן, ושמח שנהנית לקרוא! (לקחתי לתשומת לבי את בעיות הניסוח, אטפל בהם כשאסיים לכתוב את הפאן פיק)
סאסוקה סרוטובי בנארוטופדיה
Dr_Ellert
פרק נוסף מהפאן-פיק!

חלק 10: געגועים ואהבה

נארוטו ישב בחדרו. הוא היה עוד יותר מצוברח ממיקודם. הוא התבונן מבעד לחלון שבחדרו, ממנו נשקף כל הכפר הנסתר של העננים. מזג האוויר בחוץ היה סוער ומעונן מאוד, דבר שרק העיב בשעת הלילה המאוחרת. הוא העביר את אצבעותיו על זכוכית החלון, והתבונן בהשתקפות של עצמו. לפתע, השתקפותו קיבלה את צורתו של סאסוקה הסורר, והוא התבונן בנארוטו בקור וניכור.
"אני אחזיר אותך..." סאסוקה אמר להשתקפות, "אולי נשבענו שנהרוג אחד את השני בקרב... אבל בין אם אתה רוצה או לא, אתה תחזור."
"מי יחזור?" שאל קאקאשי. הוא עמד בכניסה לחדר. נארוטו נמתח במקומו, והסתובב. "אהה... אף אחד, קאקאשי סנסיי."
"נארוטו, הרבה זמן שלא התראינו" קאקאשי הסביר, "ואני רציתי קצת לדבר אתך על מה שקרה."
"כמובן, קאקאשי, כולי אוזן."
"קודם כל... מה שלומך? אתה נראה מוטרד יותר מתמיד. אתה זוכר לפני יותר משנה, את האירוע על הגשר?"
"כן..." נארוטו נזכר במאבק הזריז שניהל עם סאסוקה. "זה לא הניב את התוצאה שרציתי."
"אתה הפגנת עוד לפני נפש כה אצילית, נארוטו. מעולם לא ראיתי דבר כזה, לפחות לא מאז ההוקאגה הרביעי..." הוא התיישב הפוך על כיסא, בסמוך לנארוטו. נארוטו היה מופתע לשמוע את דברים אלו, ונשאר מרותק לקאקאשי. "מאז שהמלחמה התחילה, נארוטו, אני לא חושב שזכיתי להילחם לצד אדם יותר מופלא ממך. במיוחד בקרב שלנו נגד טובי... זאת היה חתיכת הצגה."
"קאקאשי סנסיי... אתה עומד להגיד משהו נורא, נכון?"
מורו לשעבר נאנח, ומבין בגדיו מצא ספר ישן וטוב. היה זה ספרו של ג'יראיה. "חשבתי שתרצה לדבר על זה. אתה פתוח?"
"כן... אני אדם בוגר, אני יכול לדבר על זה." נארוטו סובב את פרקי כתפיו. "העולם לא נראה אותו הדבר... קאקאשי סנסיי, יצא לך לאבד מישהו שהיה יקר לך ממש?"
"כמובן, חבריי מתו במלחמה."
"שכחתי, אני מצטער קאקאשי."
"זה בסדר, נארוטו. אני שמח שאנחנו יכולים לדבר על כך בפתיחות. אתה רוצה לדעת איך התמודדתי עם האובדן? אני יכול להגיד לך. בהתחלה זה היה בלתי אפשרי, אבל ככל שהזמן חלף... הבנתי שכל המצב עצמו, מוות וחיים, זה הכול עניין של זמן והזדמנות. כמו שהמוות הולך, כך החיים באים. זה למה אחריי שהרביעי מת..." אלמלא קאקאשי היה במסכה, נארוטו היה יכול להישבע שחייך, "החלטתי לאמן את בנו של הסנסיי הטוב ביותר שהיה לי."
נארוטו חייך מאוזן לאוזן, וחיכך את כפות ידיו אחת בשנייה. "קאקאשי סנסיי! זאת בהחלט חכמה אמתית! תודה רבה לך! עכשיו אצטרך לאמן את... את..."
"אני לא חושב שלאמן אנשים כרגע יהיה הפתרון עבורך, נארוטו" הוא קם, והתמתח. "אתה תמצא את זה, אם תחשוב על זה מספיק. הוקאגה-סמה לא רצתה לספר לך את זה, אבל לכולנו קשה לראות אותך. אתה היית כל כך אנרגטי ושמח, ופתאום אתה נראה... קמל... תתעודד, נארוטו. אם אתה חושב שאתה צריך זמן לעצמך, אל תתבייש להגיד להוקאגה-סמה. אתה עשית מעל ומעבר למה שציפינו ממך. יישר כוח."
"תודה, קאקאשי-סנסיי." נארוטו הודה לו, וקאקאשי יצא מהחדר וסגר אחריו את הדלת. איך שנארוטו פנה להביט שוב בחלון, הוא ראה את השתקפותו של אוסמרו בחדרו. הוא מיד נלחץ, והסתובב אליו. "אוסמרו-סמה! מה, מה אתה עושה כאן?!"
"באתי לבקר, נארוטו." ענה לו בקולו העייף והזקן. "מזג אוויר מעט קודר, אתה לא חושב?"
"מה?!" נארוטו נזעק בזעם ונעמד במקומו. "אתה לא יכול פשוט להופיע מתי שמתחשק לך!"
"עברתי ליד גארה, וחשבתי לתת לך ביקור. אני מאוכזב לדעת שהאקצוקי לא ניסו למשוך איזה תרגיל כלפיך בדרכך הנה. קיוויתי שזה יוציא לפחות את סאסוקה החוצה, כפי שקרה בפעם האחרונה."
"תפסיק עם זה!" נארוטו התרגז. "אמרתי לך לא לחזור אליי!"
קאקאשי, שעמד מחוץ לחדר והאזין לכל מילה, נשאר מרותק במקומו. הוא רצה להתערב, אך ידע שבכך עשוי לגרום לאוסמרו לנוס, או יותר גרוע- לפגוע בו. אוסמרו דיבר. "אני יודע, אבל היה לי חשוב לראותך שוב. לדעת שהכול בסדר. ידע הוא המפתח להנעת העולם, נארוטו."
"לא אכפת לי! אוסמרו, חתיכת נחש שכמוך!"
"סליחה?" אוסמרו נחרד. "אוי לא, אל תגיד לי שדיברת עם ההוקאגה-"
"ועוד איך דיברתי! איך יכולת!" נארוטו נזף בו, והתקרב אליו. "האחים שלך עשו הכול בשביל להגן על עלה הנסתר, חתיכת חלאה!" הוא דחף את אוסמרו, בלי להתבייש, כשדמעה קטנה זלגה מעינו. "טנפופו מת, כשניסה להגן עליך! סבא-הוקאגה, השלישי, הוא מת כשניסה להגן על עלה הנסתר מאורוצ'ימרו!" הוא דחף אותו עוד, "איפה בכלל היית כשהם מתו, הא? איפה היית?!" נארוטו תפס אותו בבגדיו, "איפה היית!?"
אוסמרו היה בהלם מוחלט, משותק במקומו. הוא לא ציפה לזה מנארוטו. הוא השפיל את כובעו, כך שיסתיר את עיניו. "נפשי אינה צעירה..." מלמל. "האמת לפעמים כה כבדה על נפשי, שאיני מסוגל לשאת אותה..." הוא רעד, והסתכל אל נארוטו, משותק. "שאלת היכן הייתי, כשטנפופו מת? הייתי בקבר שלו. רק אז יכולתי להגיע אליו. ברגע האמת, אני הייתי במקום אחר, כשהוא נהרג!" הוא תפס את ידיו של נארוטו, "ולא יכולתי להיות שם! והנה, גם היום, כשאחי היחידי השני מצא את מותו, גם אז לא ידעתי! נידיתי את עצמי, ורק מאוחר מדיי הבנתי שהוא מת!" בפעם הראשונה, נארוטו ראה אותו נרגש. "אני מתגעגע אליו מאוד! אל שניהם! הם היו חשובים לי! אני גם מתגעגע לאבי, שנטשתי אותו... אתה רוצה את האמת? אני הייתי שם! הייתי בהלוויה של הירוזן אחי!"
נארוטו התרגז והתרחק ממנו. "אני לא ראיתי אותך."
"אבל אני ראיתי אותך" הדגיש אוסמרו. "הייתי שם. היה גשום. הסתתרתי, משום שהתביישתי. ידעתי שביקורי יניב... ובכן, אתה ראית. אחריי שכולכם הלכתם, אני בכיתי על קברו, אפילו יותר מאשר על קברו של טנפופו. אבל איך אתה?..."
"צונאדה קראה את היומנים של השלישי. אמרו שלא היית יציב נפשית. שהשתגעת. השלישי ניסה לעודד אותך ואתה הפנית לו את גבך, כפי שהפנית לכולם את הגב שלך. הרביעי ואחיך לא מתו כדי שתבגוד בעלה הנסתר!"
"מעולם לא בגדתי בעלה הנסתר!" התרעם מעליו אוסמרו בקול עמוק. "מעולם."
"אתה כן! כשהעלה הנסתר היה בצרה, אפילו ארו-סנין היה בא ועוזר! אף פעם אף אחד לא היה מתעלם!"
"ואיפה הייתה צונאדה באותו זמן? אמרתי לך, הייתי מבודד מהעולם. נארוטו, זאת שיחה שאינה מתאימה עכשיו. אני אדבר אתך על זה כשאינך נמצא במקום שהוא... מחפש אותי."
"אני לא רוצה לדבר אתך. לא אכפת לי כמה עצוב לך מהמוות של טנפופו, אתה לא עשית כלום כדי לתרום. אתה רק ברחת, והתבודדת לך באיזה חור. אולי תחזור לשם? זה הדבר היחידי שאתה יודע לעשות, זקן אנוכי!"
אוסמרו צמצם את עיניו, והתרכז בנארוטו. "זכור את דבריי, נארוטו... אני אמרתי לך שכשאתה פונה לאדם, תמיד תזכור שהוא מתגעגע למישהו. תזכור זאת, ואתה אולי תבין את העמדה שלי... להתראות." הוא ענה, ונעלם, כשהוא משאיר אחריו עננת אבק. קאקאשי, שעמד מחוץ לדלת, דאג לסיים לרשום את הדברים בפנקס שהסתובב אתו, ומיד מיהר משם. נארוטו נשאר בחדרו, מתבונן בחלל הריק בו היה אוסמרו. הוא היה נסער... אך מלא עצב. הוא הבין במידת מה את כאבו של אוסמרו.

טד וסאסוקה היו על חוף סואן, מוגנים מאחורי הרים. הם ישנו באוהל רעוע ועלוב, בעוד שהבריזה העוצמתית נפנפה את בד האוהל בכוח. סאסוקה ישב, ורשם הערות על דף שנשא עמו לכל מקום, בדומה לקאקאשי. טד ישב בכניסה לאוהל, והתמרמר. "למה אנחנו לא יכולים ללכת למלון דרכים? לא יזיק לי לשתות, סאסוקה!"
"אם אתה תשתה אתה כנראה תסתכסך."
"בדיוק!"
"וזה ימשוך תשומת לב. אתה רוצה שכוחות השינובי, או יותר גרוע, אוסמרו ימצא אותנו? אני לא חושב."
"אני אמרתי לך, אני יכול לקחת אותו! אני בלתי מנוצח, שכחת? אי אפשר להביס אותי בנשק פשוט!"
"כן, אבל גם את טובי לא, ועובדה שהוא הצליח. תפסיק להפריע לי ותזמן איזה שד שישעשע אותך."
"ציני, כתמיד. לא היה מזיק לי עכשיו קצת סושי..." הוא הביט בגלים הגואים. "אני ראיתי שהחלקת לקמורי, סאסוקה. זה ברור שהיא מעוניינת בשיקמרו, כל הזמן קוראת לו 'שיקמרו-קון'" ענה בחיקוי לא מוצלח במיוחד של קמורי. סאסוקה חדל מהכתיבה, והביט בשותפו.
"לא אכפת לי" סגר בזה את העניין, והתכוון לחזור לכתוב, אולם טד המשיך.
"בטח שכן! הריי שנינו יודעים שגם שיקמרו וגם קמורי לא בדיוק מרוצים מההתקדמות שלך."
"מה אתה מנסה להגיד?..."
"זה לא ברור? אתה חושב שהם רצו אותך בתור מנהיג? אני יכול להישבע שיותר מפעם אחת ראיתי את טובי מציע את שיקמרו להנהגה..."
"שיקמרו הוא אידיוט עצלן. הוא לא מהווה איום."
"אז זה סתם נוח ששיקמרו וקמורי חזרו לראות אחד את השני, ולא בישיבות? אולי הם רוצים לנצל את אוסמרו? או-או! אני יודע! אולי הם חתמו על עסקה עם אוסמרו ו-"
לפתע, מבלי שטד הרגיש, אצבעות חשמליות ומדגדגות נחו ביציבות על דופק צווארו. סאסוקה היה קרוב בפחות ממילימטר לערוף את ראשו של טד. "שיקמרו הוא אידיוט עצלן, ואלמלא מישהו היה מדרבן אותו, הוא לא היה מגיע לאן שהגיע. הסיבה היחידה שהסכמתי לצרף אותו היא בגלל המחסור בכוח אדם. ברגע שהמלחמה הזו תגמר, אל תחשוב שאני לא מתכוון להפטר ממכם. כנראה שאני גם אתחיל ממך, טד..." הוא תפס את טד בקרניו, "משום שאתה הכי בעייתי."
"היי, אני חשבתי אותו דבר" טד צחק. "אבל אתה לא תצליח בקלות כזו. אני גם מכיר אותך, ואם אתה זוכר את המפגש הראשון שלנו..."
"אני חושב על היום הזה מהרגע שהתחלנו להיות שותפים" סאסוקה הסביר. "אל תדאג, יש לי כבר לפחות שני רעיונות בראש. אתה אמנם בעייתי, אך לא כה בעייתי."
"בפעם הראשונה, סאסוקה, אתה מראה להט! מה דעתך על קרב?"
"אל תהייה מטומטם" סאסוקה שחרר את ידיו, וחזר לקצה השני של האוהל. "תחסוך את הצ'אקרה שלך."
"אבל זה משעמם! בא לי לעשות משהו אחר!" טד התעקש, ושילב את ידיו. "לא היה מזיק לי סושי..."
"לא היה מזיק לי אם היית סותם את הפה" סאסוקה העיר, וקיפל את הפנקס. "אני הולך לישון. אני מציע לך לעשות אותו דבר."
"אני חושב שאצא לטיול!" טד קם, ונתן לרוח לנער את מעילו. "קצת אוויר צח!" הוא חייך בזדוניות, והחל לרוץ לאורך החוף.

שני שינובים מכפר העננים, הבחינו בדמותו של טד מרחוק. הם מיד התכוונו לדווח על כך, אך לפני שעשו דבר, שד מגודל ומעוות המתין להם מאחוריהם. הם הסתובבו בבהלה, וכיוונו עליו את הקונאי שלהם. "אנחנו לא מפחדים ממך!" הם הכריזו, כשאחד מהם הסתער עליו. הוא תפס אותו ונשך אותו בצווארו. השינובי השני זינק אל השד, ולפתע ראש נוסף בקע מעל לצורה המשונה שלו, ותפס את אותו שינובי עם פיו, והחל ללעוס בכוח. טד זינק למעלה, היכן שהשינובים הסתתרו. "כל הכבוד אוּאֶה! תפסת אותם עוד לפניי!"
"אתה... אתה טד!" השינובי הראשון אמר לו בייסורים. "ראיקאגה חייב לדעת-" לפני שהמשיך, כמה רעשי פצפוץ חזקים דאגו שלא יוכל להמשיך להגיד מילה נוספת, והשד המפלצתי בלע אותו. השני צרח באימים, בעוד השד מסיים את עבודתו. "אתם סתם מעפנים" טד חייך ברשעות, והביט לאורך החוף. "בהחלט לא היה מזיק לי סושי. נוֹיוֹנִימִיאֶרוּ..." טד נופף בחרבו הזוהרת מהכתב החשוד. מתוך האדמה, בקע שד בעל צורה של אחד מהשינובים שאואה בלס. "אני צריך שתלך ליישוב הקרוב. אני חייב סושי."
"שום דבר לא בא בחינם, גקידו-סמה..."
"אז תביא גם לך סושי! אבל תביא מהר! אני רעב ואני ממש חייב אותו!"
"כמובן, טד-סמה..." השד בצורת האדם נשאב חזרה לאדמה, וטד נשאר עם אואה. "טוב, אתה יכול לחזור לממד שלך. אל תעשה עליי פוזות."
השד המגודל והמעוות נשאב לתוך האדמה גם הוא, ולכן טד נשאר לבד. "סאסוקה לא יקבל סושי. לא מגיע לו."

באוהל, סאסוקה ניסה לישון. הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על נארוטו, ועל אוסמרו. מבחינתו, האיש הזקן היה כמו סיוט, ובכל נשימה הרגיש כיצד שעון יום הדין שלו תקתק. הוא ידע שכאשר נינג'ה כה חזקה מתערבת בעניינים כאלו, הוא יהיה בצד המפסיד. הוא שמע את קולו של זטסו.
"סאסוקה..." דיבר זטסו השחור, "זה ודאי. שיקמרו התעורר מהקומה. בנוסף, סויגטסו וג'וגו השתלטו על עיירת נדודים שנמצאת לא רחוק מהענן הנסתר. אני סיימתי להיום עם המטלה שנתת לי. לא מצאתי עוד נינג'ות עריקות. תצטרך להמתין בסבלנות, סאסוקה."
זטסו הלבן דיבר. "אני הולך להמשיך בעבודת החקר. ואני רוצה להגיד משהו לפרוטוקול, סאסוקה..."
"אני לא מעוניין בדעות שלך."
"כאן הבעיה, סאסוקה. בגלל הגישה שלך חברי האקצוקי מאבדים בך אמון..."
סאסוקה מיד חשב על מה שאמר לו טד. "ישיבה, עכשיו. ברגע זה."
"אני בטוח שרובם ישנים ו-"
"אמרתי ישיבה!" הוא פיקד בכוח. "אני מנהיג האקצוקי, אני מחלק את הפקודות, תעשה כפי שאני מצווה!"
"כרצונך..."

שוב, כל ההקרנות הרוחניות היו ישבו במערה החשוכה. מלבד קמורי וליים, ושיקמרו ואומו, שהיו נוכחים במקום עצמו. הישיבה התרחשה במחבוא המערבי, היכן שהם היו. סאסוקה בהקרנתו הרוחנית ישב על הבימה הגבוהה, והביט בכולם בעיני השרינגן המפורסמות.
סויגטסו נאנח. "סאסוקה, זאת הישיבה השנייה היום. זה הכרחי?"
"אני הייתי באמצע הסושי שלי!" התרעם טד. "אתה יודע שלא מפריעים לי כשאני-"
"סתום את הפה שלך!" סאסוקה צעק. בפעם הראשונה, הם שמעו אותו זועם. זה הפחיד אותם. "נמאס לי מזיוני השכל שלכם. אני כבר אמרתי לכם- אם הייתי רוצה להישאר בקרקס, הייתי נשאר בעלה הנסתר. נמאס לי מהילדותיות שלכם. אם אני שומע עוד תלונה אחת, אני אדאג שהמתלונן ימות."
"נראה אותך פוגע בי, סאסוקה" העיר לו בציניות טד.
"אנחנו ישנים באותו אוהל, אידיוט" צבט אותו בלבו והמשיך, "אני זימנתי אתכם כדי לעשות וידוא. קמורי, אני יודע על הרגשות שלך לשיקמרו, תפסיקי להתנהג כמו ילדה מטומטמת. הכרתי ילדה שהתנהגה ככה, ואלמלא היו מתערבים, היא הייתה כבר מתה. אם תמשיכי לחשוב שאני לא יודע, אני יכול להבטיח לך שתצטרכי לצפות פגיעה. אני לא סובל את ההתנהגות הזו. ליים, אני אדאג שאתה תסבול. אתה מעצבן אותי עם ההתפנקות שלך."
"זה אף פעם לא הפריע לך עד עכשיו..." הוא מלמל.
"הסיבה היחידה שאתה עדיין בחיים, ליים, היא בגלל שקמורי ביקשה שתישאר" סאסוקה הסביר. "אם עוד פעם אחת אתה תתחצף, אני חושב שקמורי תסכים איתי כשאני אבוא להרוג אותך."
קמורי החטיפה מבט נוזף בליים, וסאסוקה המשיך. "שיקמרו, אומו, אל תחשבו שהמנוחה הזו הולכת להימשך. הבנתי שבעוד כמה ימים תבריאו לחלוטין. אני אצטרך אותך, שיקמרו, לתכנון השלב הסופי של התוכנית."
שיקמרו שילב את ידיו. "בעייתי, אבל אתה המנהיג."
"כבר אמרתי לך, לא אכפת לי מהדעות שלך."
"ומה עם אוסמרו?" שאל אותו. "לקחת אותו בתור פקטור בתוכנית שלך?"
"זה למה אמרתי לך שאתה הולך לעזור לי!" כעס סאסוקה. "אתם חבורה של עלובים."
אומו חייכה ודיברה בקולה הצייצני קמעה. "סאסוקה, אני מסוגלת לצאת למשימת שטח."
"כן, גם אני" הוסיף עליה ליים. "למרות שאני לא סובל אותה..." הוא פנה לאומו. "ולא את העיניים שלה."
"זה באמת יהיה יותר מועיל. קמורי, אני צריך שתישארי עם שיקמרו עד להחלמתו. ליים, אומו, אתם עכשיו צוות חדש. קמורי ושיקמרו, אתם תהיו יחידת המודיעין. ליים ואומו, אתם היחידה המיוחדת. עד כה ברור?"
"ברור כשמש" ליים הנהן.
"מצוין. אני צריך אתכם באזור של כפר החול הנסתר. תגיעו לשם" ליים הנהן. "הדיון הסתיים."
כל ההקרנות נעלמו, ואומו נגשה לליים. "בוא ניישר כאן קו, ליים..."
"אני שמח שהעלית את זה!" ליים ענה לה בקולו הציני. "אני ראש הצוות."
"למה אתה ראש הצוות? אם כבר אני הייתי עם שיקמרו-סמה, לי יש יותר ידע!"
"כן, אבל אני יותר מגניב. וחוץ מזה, אני החזק מבנינו."
"אני מוכנה לאתגר, אם אתה מזמין. אתה יודע, טנקאיגן זאת יכולת מאוד נדירה, מסיבה מסוימת..."
"לא שרינגן, לא רינגן, ולא טנקאיגן יפחידו אותי, אומו! אני המפקד, ואם יש לך בעיה את יכולה לקפוץ לי!"
אומו לא הייתה מרוצה, וחזרה לשיקמרו. "שיקמרו סמה..."
"מה, אומו?"
"תודה על הזמן שהיינו ביחד. כשעזרתי לך לברוח מעלה הנסתר, לא הבנתי כמה נינג'ה טובה אתה... היום אני לומדת לראות בך אדם אחר."
"כולכם בקירי מתנהגים ככה?"
"רק אני" היא חייכה, והושיטה את ידה. "תודה."
הוא לחץ את ידה. "אין בעד מה... תשמרי על ליים, הוא מזכיר לי את נארוטו, ולא בדרך הטובה שלו."
"אל תדאג לי! אכלתי יותר גרועים ממנו." היא צחקקה, ויצאה משם. שיקמרו נותר מבולבל, בעוד ליים התלווה אחריה, גאה מאוד בהישגיו. קמורי הביטה ממושכות בשיקמרו, שהביט בה בחזרה. "תקשיבי, קמורי..."
"אתה לא צריך להגיד כלום" קמורי קמה, והלכה משם. שיקמרו נאנח. "למה הוא היה צריך להגיד את זה בדיון?... באמת שהוא נהייה גרוע מיום ליום... והשותף הזה שלו... קמורי!" הוא קרא, אך לא היה מענה. "בעייתי... אני אצטרך לברר דרך להביס אותו" הוא קם, והתקדם לעבר מיטת החולים שלו.

במקדש המבודד והרחוק, ישב לו אוסמרו. הוא היה בחדר החשוך, המואר בעששיות, וישב במדיטציה. הדברים שנארוטו אמר לו השפיעו עליו קשות. לא חלף יום מבלי שאוסמרו הקדיש מחשבה מעמיקה למשפחתו, אך נארוטו צדק, כשהוא לא עשה דבר. שנות המדיטציה, ואחר כך החוזה שחתם עם האלים קיבע אותו במקומו. הוא נאלץ להישאר נאמן לחוקי האיזון, אבל הרגשות שלו לא נעלמו. בגילו המופלג, הוא העדיף שלא לחשוב יותר מדיי על כך, אך הגעגוע... אין כאב יותר גדול מזה. הוא עצם שוב את עיניו, והתרכז. הוא הרגיש כיצד הוא מתחבר מחדש לאלים.
שלושה עיניים הופיעו מולו. מצד ימין, שרינגן בצורת "אמטרסו"; מצד שמאל, רינגן מלא; ומעליהם, טנקאיגן מלא. "אלי הבריאה..." הוא החל.
"עולם האנוש מזמן לא חפץ בנו מאז שנכנסת לתפקידך, סרוטובי אוסמרו מהעלה הנסתר" ענה לו קולה של אישה ענגה ועוצמתית.
"לכבוד הוא לי, אלי הבריאה."
דבר, אוסמרו התרה בו קול מחוספס ולוחמני. אנחנו יודעים שאתה לא יוצר עמנו קשר סתם.
"לא הייתי צריך. הפעם... אני רציתי לשאול אתכם שאלה."
שאל נא בני ונען ענה לו קול עמוק ואבהי, בעל תדר מעט קופצני.
"אתם יכולים לראות את עולם המתים?"
עולם המתים הוא מעבר להישגנו. אינך זוכר את יום הולדתנו?
"מחלו על חוצפתי, אלי הבריאה. אני רק, מתגעגע... העבודה על שמירת האיזון, היא מטלה גדולה וחשובה, ולעתים היא גובה מחיר יקר."
חכמה בפיך, אוסמרו הסכים הקול הנשי. אתה דואג ליקירך?
"כל שנשאר לי הוא אתם..." ענה בקול חנוק, "אלי הבריאה..."
איננו צריכים להיות מבעיותיו של בן תמותה העיר הקול העמוק והאבהי. בכל יום שעובר אנו מסוגלים לראות את פעולותיך, בדרכינו אנו. אתה דואג עקב הנער אשר שמו אוזומאקי נארוטו?
"דבריו הכבידו על לבי, אלי הבריאה. אני מצטער להודות שהוא צודק."
זמן אותו לשיחה השיב הקול המחוספס. הסבר לו את סיפורך שלך, עתה אחריי שהקשיב לסיפורה של ההוקאגה החמישית. אל תוותר! כשמו, נער הסופה, הוא עדיין אדם בעל רגשות ותובנה בסיסית. ברגע שתשכנע אותו, הוא יוכל להיות למרותך.
"אני לא מצליח להחתים אותו על העסקה..."
הקול הנשי ענה לו הפעם. רעיון ההחתמות היה שלך, אוסמרו. כפי שעלית עליו, כך תעלה על רעיון לשכנע את ההוקאגה החמישית. משחנו אותך לתפקיד, בחסד ולא במזל... זכור זאת.
"תודה לכם, אלי הבריאה..."
אוסמרו... ענה הקול המחוספס. זה אולי יעניין אותך, אבל ראינו שבני התמותה אשר קוראים לעצמם אקצוקי זוממים תכנית חדשה. אני מציע לך להעלות את זה בפני אוזומאקי נארוטו.
"תודה, אלי הבריאה. הייתם לי לעזר."
הוא הרגיש כיצד הוא חוזר במהרה לעולם החומרי, כשבראשו כבר עולה רעיון לגביי נארוטו וסאסוקה.

אינו ישנה באוהל חיילים. היא כבר הספיקה באותו ערב לחזור לחזית השיקום, שהייתה לא רחוקה מהענן הנסתר. עמה באוהל ישנו נינג'ות רפואה רבות, ביניהם במיטה הסמוכה הייתה סקורה, שותפתו לשעבר של נארוטו. אינו חשבה שהצליחה להירדם, וגילתה שלא נכון הדבר. המחשבה על שיקמרו הטרידה אותה, והיא לא ידעה מה לעשות ברגע המתאים. היא החליטה לחמם לעצמה תה, ויצאה מהאוהל.
השעה הייתה מאוחרת. המחנה בו שהתה היה מוקף בחומת אדמה יציבה, ולכל שטחו פרוסים אוהלים רבים, מקטנים ועד גדולים. מבעד למחנה, יער גדול וחשוך אפף אותם, והותיר רושם מסתורי ואפל. הם היו בקרחת יער, ולכן השמיים היו בהירים ונוצצים. היא התקרבה למדורה שעדיין דלקה, ומצאה ערכת תה וקנקן. היא חיממה אותם על הלהבות היוקדות, בעוד רוקעת בעצבנות ברגלה. אחרי כמה רגעים, היא שמה לב שעוד מישהי הייתה נוכחת. היא לקחה את התה, והביטה בדמות הנוספת. במחנה החשוך הזה, בו כולם ישנו, היא לא ציפתה לגלות עוד אדם ער, מלבד השומרים. הדמות שעמדה מולה הייתה קמורי, לבושה במעיל האקצוקי. אינו נבהלה וצעקה.
"זה לא יעזור לך, זאת אשליה."
"גנג'וטסו?!" נבהלה אינו ורעדה. "איך- אבל- המחנה מוגן טוב ו-"
"אין זה משנה. את עולה מעל הציפיות שלי..." קמורי ענתה לה בקור. "השמועות נכונות לגבי העלה הנסתר. יש להם את הבנות היפות ביותר..." היא עמדה קפואה במקומה והביטה באינו בריקנות. אינו המפוחדת הרגישה קפואה בעצמה, ולא משה ממקומה.
"מה... מה את רוצה?"
"אני רציתי לפגוש את הנערה ששיקמרו סיפר לי עליה, והנה, היא יושבת מולי" ענתה לה קמורי, והניפה את ידה מול פניה. "את באמת מושלמת. יפה ואמיצה. מה עוד שיקמרו היה מבקש."
"אם את מתכננת להרוג אותי אז-"
"אני לא מטומטמת" ענתה לה במרירות. "אני יודעת מתי אני רצויה ומתי לא. המוות שלך לא יניב דבר. אני רק רציתי לראות אותך, ולספר לך כמה עובדות, ולהתחנן לבקשה."
"להתחנן לבקשה?"
"אני פיתחתי רגשות אהבה לשיקמרו, אך הוא אמר לי שהוא אוהב אותך. הוא סירב שאני אפגיש ביניכם, משום שהוא לא רוצה לעורר בעיות. לכן אני כאן. אני רוצה לבקש דבר מה."
"מה מישהי במצבך יכולה לבקש? נדמה שיש לך הכול!"
"לו זה היה נכון... יכול להיות שבתקופה הקרובה, שיקמרו ואני נלכד. אני מפחדת שזה יסתכם בזה. אנחנו נלכד על ידיכם. אתם יכולים להתעלל בי ולהרוג אותי, אבל שיקמרו..." היא אמרה, וכרעה על רגליה, "תשאירו אותו בחיים. אל תהרגו אותו. תחזירו אותו לעלה הנסתר. הוא לא האויב שלכם. הוא לא באקצוקי בגלל שום סיבה רעה. הוא רק רצה להתרחק מהכול... וגילה שזה לא פשוט."
"למה שזאת לא תהייה מלכודת?"
"אם הייתי רוצה להרוג אותך הייתי עושה זאת" קמורי קמה על רגליה, "אבל זאת לא המטרה שלי. זאת מטרתי הטהורה- שיקמרו חייב להישאר בחיים. ואני רוצה שהוא יחזור אלייך... משום שעתה, אני אדע שעשיתי דבר אחד נכון בחיי."
"כרצונך. אז מתי הגנג'וטסו נגמר?"
לאחר ששאלה, היא הרגישה ניעור קל. "אינו!" ניערה אותו סקורה. "את הלכת מתוך שינה! לא ידעתי שאת כזאת מוזרה..."
"למי את קוראת מוזרה!" התפוצצה עליה אהובתו של שיקמרו. "שום דבר לא מוזר אצלי, אם כבר את מוזרה, עם המצח המפלצתי שלך! אפשר לצייר את כל ממלכת האש עליו!"
ורידי המצח של סקורה פמפמו בכוח, והיא שפלה שרוולים. "לא כדאי לך לדבר על המצח שלי איי פעם שוב..." היא התרתחה, ונתנה לאינו הזדמנות להימלט. אחריי שאינו רצה, היא רדפה אחריה בכעס רב.
L.Wolf
הסיפור מתקדם בקצב טוב והמון אירועים מתרחשים דבר שגורם לכך שאני אישית בתור קורא ימשך יותר לספר אני חייב לציין שאני אוהב את האורך של הפרקים שלך ואת סגנון הכתיבה שלך
מחכה לפרק הבא
yanivyack
עד כמה שאני זוכר, אין דבר כזה "שארינגן בצורת אמאטראסו"
אמאטראסו זה מתקפה, לא סוג של השארינגן
יכול להיות שהתכוונת ל"מנגאקיו"?

בכל מקרה, סיפור נחמד
לא קורה הרבה שאני מוצא פאנפיק טוב לנארוטו
Dr_Ellert
ציטוט(yanivyack @ 29.12.2012, 17:49) *
עד כמה שאני זוכר, אין דבר כזה "שארינגן בצורת אמאטראסו"
אמאטראסו זה מתקפה, לא סוג של השארינגן
יכול להיות שהתכוונת ל"מנגאקיו"?

בכל מקרה, סיפור נחמד
לא קורה הרבה שאני מוצא פאנפיק טוב לנארוטו


אתה צודק וזה יתוקן- לא בדקתי את הנושא לעומק מספיק.
התכוונתי לצורה שהעין השמאלית של המנגקיו של סאסוקה מקבלת כשהוא משתמש באמטרסו (התמונה בספויילר)
ספוילר:


תודה שהארת את עיניי smile.gif
Dr_Ellert
חלק נוסף, הפעם ממגילה 6.
קריאה מהנה!

פתיחה 6:

זוהי השנה ה-65 לחמשת הארצות המובילות. לפני שנה תמימה, עולמם של השינובי הספיק להזדעזע דיו. אירועים רבים וקשים עברו על כלל הכפרים הנסתרים, כאשר בכולם עוברים שני חוטי שני בולטים: נארוטו, והאקצוקי.
לאחר שכל האירועים הוצתו, לא הותרה ברירה ומלחמה פרצה. בניגוד למצופה, המלחמה אינה בין האומות השונות. להיפך, האומות התאחדו בצוותא לכדי "שינובי": המכנה המשותף לכולם. אם כך, מי האויב? כוחות האקצוקי, ארגון טרור חשאי ונסתר אשר מתקיים בכל רחבי הארצות, במטרה להפילן. הוא משתמש בג'וטסוים אסורים מכל הסוגים, רק על מנת לממש את מטרותיו האישיות.
חברי האקצוקי מפקפקים בסאסוקה והוא נותן להם תזכורת, בנוסף משנה את הצוותים. נארוטו מגיע למפקדה הגדולה ומגלה את האמת אודות אוסמרו, ועל אוסמרו וגארה. אחריי שחושף זאת הוא מספר לזקן על מה שידע ואוסמרו נרתע. קמורי מסורבת ע"י שיקמרו, אך היא לא מרימה ידיים. היא פונה לאינו ומבקשת ממנה שתשמור עליו בחיים.

חלק 11: זיכרון הבעתות

קונוה, לפני שבע-עשרה שנים, בשעת לילה מאוחרת.
הכפר השקט הנסתר בינות עצי היער העניק הרגשה ביתית ישנה. מאז הקמתו, הכפר עבר תהפוכות ומאבקים רבים... אך רצון האש, שורשי הקיום של הכפר, אלו הם שהחזיקו אותו מהתפוררות. בני אדם, כשיבולת השדה- ברי חלוף ורבים, אך האידיאל, רצון האש, הוא הנצחי, המשתקף לנצח בעד ים השיבולים הארעי. בזכות רצון האש, אפילו ביום הנורא ביותר שעבר על הכפר השלו, קונוה הצליח לעמוד לעוד שש-עשרה שנים, עד שהאסון הבא ארע, על ידי ארגון האקצוקי. למרות זאת, אפילו שכלל מבני הכפר נמחו לחלוטין מהאדמה- רצון האש, הלפיד הסמלי של מגני הכפר המשיך להאיר את דרך התושבים האבודים, ונתן להם את היכולת לשקם את הכפר שלהם מאפס.
אולם לפני האסון של פיין, חבר האקצוקי, אסון אחר הקדים לכך. ההוקאגה הרביעי הוכרז כאב לבן בריא ושלם, אשר שמו נארוטו. זמן קצר לאחר הלידה, טובי חבר האקצוקי ניצל את הפגיעות של ההוקאגה הרביעי, מינטו, ולפני שמינטו הספיק לנעול את שד תשע-הזנבות באשתו, טובי שחרר אותו והשתמש בו ככלב מאולף כדי לפגוע בקונוה.

קונוה, לפני שבע עשרה שנים, בשעת לילה מוקדמת.
לאור הירח בלילה שקט זה, נשמעו אך רשרושי הציקאדות. כאשר רוב התושבים מטיילים ומבקרים בדוכנים שונים, חלק מהנינג'ות במשימות שונות מסביב לכפר, או בתוך הכפר, שינובי אחד ניסה להירדם ולא הצליח. באחד מחדרי בית שבט סרוטובי, טנפופו סר ממיטתו. הוא התלבש בזריזות, ויצא מהחדר החשוך, אל המסדרון. טנפופו הזכיר מאוד את שאר חברי השבט; הוא היה גבר מבוגר, בסביבות גיל חמישים וארבע. מבנה גופו היה יחסית עדין, עם זאת חסון ויציב. היו לו תוויי פנים נשיים יחסית; עיניים מאורכות וצרות עוד יותר מהשאר, שפתיים בולטות, ועור חלק ועדין, אפילו לגילו. הוא היה לבוש באפודת ג'ונינים, כשעל מהודק בקשירה כיסוי הראש של קונוה.
הוא צעד בזהירות ובשקט לכיוון היציאה מהבית. לאחר שסגר אחריו בדממה את דלת, הוא וידא שאף אחד לא עוקב אחריו. לצערו, הוא גילה שמישהו כן עקב אחריו. אחיו הגדול, אוסמרו, דאז כבר בן שישים ושתיים. כבר אז ניכרה בו הזקנה, נינג'ה שעבר הרבה בחייה. הוא עמד על גג סמוך, משולב ידיים. "טנפופו... חזור לישון."
"השינה נדדה ממני. חשבתי למצוא אותה. אז אני אחזור לישון."
"שנות לא נודדות על דעת עצמן" אוסמרו זינק ממקומו, ונחת על יד אחיו. "אני כאן. יחד נחזיר את השינה שלך."
"הו אוסמרו... תמיד דאגת לי כל כך. לפעמים אני תוהה אם זאת הסיבה האמתית מדוע לא נהיית ההוקאגה."
"גם..." אוסמרו חייך, ונתן לקמטי הזקנה המנביטים לבלוט, "אבל גם בגלל שמינטו הוא המתאים ביותר לתפקיד. אנחנו הזקנים נמשיך להילחם, אך על הצעירים להוביל."
טנפופו נשען על דלת הבית, ונאנח. "אתה בטח יודע למה אני לא נרדם."
"זה בקשר לאקצוקי? זה בנוגע לבחור במסכה, נכון? האקצוקי הם לא החבר'ה הרעים, אל תדאג. זאת הייתה רק אי הבנה. דאנזו... הצעיר החצוף הזה אף פעם לא השכיל."
האח הקטן חייך חצי חיוך. "אתה ראית אותו?... מי שג'יראיה סיפר לנו עליו?..."
"אתה מדבר על הילד המיוחד? על נָגָאטוֹ? זה עם הרינגן?..." טנפופו הנהן, "למה אתה שואל?"
"איך זה? לראות אגדה חיה?..."
"מיוחד במינו" חייך אוסמרו, והתקרב לאחיו. "אבל אחריי שנות נדודים בעולם, ואחריי כל מה שעברתי... אני מבטיח לך שאני לא צריך לראות אגדות, כדי לדעת מה הוא הדבר החשוב ביותר" הוא טפח על שכמו של טנפופו. "האקצוקי הם לא רעים. אולי הבחור במסכה שסיפרתי לך עליו הוא מסוכן, אבל הוא תחת ההשגחה של זה שאולי יום אחד יפסיק את כל המלחמות. מה דעתך על זה? יותר טוב מזה אתה לא תמצא."
"אני מניח שאתה צודק, ני-סן..." הוא הרים את ראשו אל השמיים מלאי הכוכבים. אוסמרו השתעל מעט, ולאחר מכן כוכב נפל.
"ביקשת משאלה?" שאל אותו אחיו הגדול.
"זה לעולם לא יתיישן, הא?" צחק. "הירוזן שוב בחדר הלימודים?" שאל את אוסמרו. "הוא תמיד אוהב לבלות שם עד מאוחר..."
"חלקנו לומדים מספרים, וחלקנו לומדים מהניסיון האישי-" אוסמרו מלמל, והרגיש אנרגיה מוזרה באוויר. "האם חושיי מרמים אותי?" שאל את טנפופו. "אתה מרגיש את זה גם?"
"אני פעם הרגשתי את זה... במלחמה..."
אוסמרו מיד חשף את עצמו לאור. הוא היה לבוש בחלוק ארוך ולבן, בעל עיטורים שחורים. על מצחו הוא עטה גם כיסוי ראש של קונוה. "תסתתר במבטחים, טנפופו. זה יהיה מסוכן."
"אני כבר לא הילד בן ה-13 שנשאר מאחוריך כל הזמן, אוסמרו!" התעקש טנפופו, "אני מסוגל להתמודד מולו."
"זאת לא בדיחה!" נלחץ אוסמרו. רעש והמולה נשמעו מהעיר, ובאופק- תשע הזנבות. "איך לעזאזל זה קרה?..." נחרד אוסמרו. "זה מה שקורה כשנותנים למינטו לנהל את העניינים!" הוא התרגז, וזינק חזרה לגג הסמוך. "טנפופו, אני לא אוכל לפקוח עליך עין. תסתתר. תגן על עצמך. אני והירוזן נצליח להחזיק אותו עד שנדע מה המצב שלנו כרגע-"
"אנחנו יודעים מה המצב, יש שד גדול והוא תוקף את קונוה!" התעקש טנפופו. "אני לא אלחם נגדו לבד. אני עם חברים, עם הצוות שלי. לך, תעשה את מה שאתה מצטיין בו, ותסב לנו גאווה" טנפופו חייך, ולחץ את יד אחיו, "אנחנו נתראה אחריי."
"כדאי לך! אין דבר יקר יותר עבורי ממך!"
טנפופו נופף לו להתראות, ואץ משם. אוסמרו עשה כן, וזינק גם הוא לעבר כיוונו של אחיו הבינוני.

הירוזן, ההוקאגה השלישי, ישב בחדר הלימודים שלו. עברו כבר כמה דקות מאז חש את האנרגיה האדומה והמרושעת של תשע-הזנבות. הוא ידע שזה אמתי, והוא ידע שעליו לעשות משהו בנידון. הוא הביט אל החלון, ולפני שידע זאת- סוכן אנבו כבר הגיח לנגדו.
"אדון הוקאגה השלישי! הקיובי הוא... הקיובי צץ משום מקום בכפר!"
"אני מודע לכך. אני אצליח להתגבר על כך. אתה והשאר הגנו על התושבים!"
"כן אדוני!" ענה לו, ונעלם. הירוזן הסב ממנו את מבטו, ותהה, "החותם של קושינה נשבר? למרות כל אמצעי הזהירות, נכשלנו? ביוואקו..."

לא עבר יותר מדיי זמן, והירוזן כבר היה בחוץ, לבוש במדי הקרב המפורסמים שלו. הוא זינק מעל כמה גגות, כשנפגש על סוכני אנבו. "קיבלתם את ההודעה?"
"כן, להגן על האזרחים. מה בנוגע אליך?"
"אני אסתדר, עשו כפי שהדרכתי אתכם!"
"כן!" הם ענו בחיוב, ונגוזו. הוא המשיך לרוץ לכיוון המפלצת המגודלת, תוך שהוא תוהה לגביי מיקומו של מינטו. כמה רגעים חלפו, ונוכחות אחרת מצאה אותו.
"לכל השדים- מה אתה עושה כאן? תעזור לנו להגן על התושבים!"
"אם אתה חושב שסרוטובי אחד מספיק לקרב הזה, אז אתה טועה" תיקן אותו אוסמרו.
"זה לא הזמן לשטויות האלו! איפה טנפופו?"
"טנפופו נמצא יחד עם היחידה שלו, הם פועלים תחת ההוראות שלך."
"יופי, מעכשיו זה רק עניין של זמן. אני אצליח להסתדר, יש לי את החיילים שלי."
כמות אדירה של צ'אקרה אפלה נוצרה בסמוך לקיובי. "לעזאזל!" קרא אוסמרו, "אין זמן. הירוזן, אני אלך להסיח אותו- תדאג למצוא דרך לפגוע בו!"
"אני יודע שאתה חזק, אוסמרו, אך אינך צעיר כפי שהיית בעבר! אל תסחף!"
"אין טעם בלהגיד לי את זה..." הוא חייך, ואץ משם לכיוונו של הקיובי.

לפני שכדור הצ'אקרה האפל הספיק ליצור נזק, הוא נשאב. אוסמרו היה המום. זה היה יכול להיות רק דבר אחד. "מינטו..." הוא לחש לעצמו, כשנעמד מעל כמה גגות הרוסים. "הייתי צריך לנחש. לשד הארור אין סיכוי!" הוא צחק, והחל להשתמש בידיו ליצור סימוני ג'וטסו.
"טכניקת אור: גורם שמימי!" הוא הכריז, וגופו זהר כבאור יום. הוא החל לרוץ מהר ככל שהיה יכול לעבר השד המפלצתי. מעל הגגות, הוא הבחין בשינובי רבים שהתאגדו סביב אחיו הבינוני, הירוזן. הוא היה בטוח בעצמו- השד בחר לתקוף את הכפר הלא נכון. הוא התקרב אליו, והתרוצץ סביבו בדילוגים. "קיובי!" הוא צעק. הסנוור של גופו הקורן של אוסמרו משך את תשומת לבה של המפלצת האדירה, והשד ניסה להכות בו כהוגן. אחריי כמה פעמים שפספס, הוא הצליח לתפוס את הנינג'ה הזוהרת בידו. האור בקע מבין חריצי אגרופו, והשד הרגיש כיצד ידו נהפכה קלה יותר. הוא התרגז ונרעם.

הירוזן עמד על גג לא רחוק מהקיובי, שהיה עסוק בלזרוע הרס ולנסות ללכוד את כפיל האור של אוסמרו. הוא פנה אל השינובי שהיו עמו. "אתם חייבים להימנע מנזק לכפר! תמשכו את הקיובי מחוץ לחומות הכפר!"
"כן אדוני!" הסכים קפטן הנבחרת שהייתה עמו.
"קנו עבורי זמן כך שאוכל לבצע את הטכניקה שלי! אל תנסו להאט את התקפתו!"
"חיובי! קדימה!" הקפטן התריע בפני שאר הנבחרת, והם יצאו לדרכם אל הקיובי.
אוסמרו, שהתרוצץ ומשך את תשומת לבו של הקיובי, שם לב שעוד הצטרפו למאבק. אלו היו הנינג'ות של אחיו הבינוני. "הגיע הזמן!" הוא התלונן לעצמו. "לא הייתי יכול להמשיך כך לנצח!" ענה, ונמלט משם כל עוד נפשו בו. לאחר שהצליח להתרחק דיו כדי לאפשר להם לתקוף, הוא ראה כיצד הקיובי הטיח את כולם מטה בהנפה אחת של ידו. "הצעירים הללו..." התרגז הנינג'ה הוותיק.
הירוזן, במקביל, השתמש ביכולת הזימון. הוא הביא הלאה את אנמה, שותף הזימון המהולל.
"הקיובי, הא?... אז החותם נשבר?" שאל את הירוזן.
"אנו הולכים למשוך אותו מהכפר עם האדמנטין ניואי!"
"הישר! שינוי צורה!" הכריז אנמה, והשתנה למטה האגדי, שמסוגל לשנות את אורכו וגודלו, ונחת לידיו של שותפו לזימון.
"קדימה, אנמה, התרחב!" ציווה, ואנמה בצורת המטה התארך כל כך, שהצליח להגיע עד לקיובי שעמד במרחק מה, ולפגוע בו. הקיובי שאג בקולי קולות, בעוד שהוא נדחף על ידי מלך הקופים.
כל הכבוד, הירוזן! חשב לעצמו אוסמרו, כשהתבונן בצוות המהולל. "כדאי למינטו לחזור לעצמו לפני שיהיה מאוחר מדיי..."
המפלצת המגודלת נדחקה כל כך על ידי אנמה, שהיא כבר הייתה מחוץ לכפר. מאחוריה, שובל של הרס ועי עירוני, שייקחו שנים של שיפוץ ובנייה מחדש. בעודו מחזיק במטה, הירוזן המשיך בדבריו. "דחקתי אותו מחוץ לכפר! אל תוותרו! תחזיקו אותו!" הכריז, והנבחרת הנאמנה הסתערה קדימה. "הם לא יצליחו לבד!" נרעם אוסמרו. "תפסיק להיות אנוכי, הירוזן!" התרגז ומצא מקום נוח לעמוד. "אני חייב עוד תגבורת... אני חייב להחזיק אותו!" הוא חשב. "טכניקת אור: כפילי אור!" הכריז הכפיל, ונוצרו עוד שניים. "אנחנו חייבים למנוע מהקיובי להתקרב לכפר, ולעזור לנינג'ות שמולו! כפילים, הסתערו על רגליו!"
כפילי האור של אוסמרו הסתערו על רגליו של הקיובי, והצליחו להסיח אותו. בעוד שהכפילים נוהגים כך, הנבחרת של הירוזן, ושאר נינג'ות שהתנדבו, הסתערו על המפלצת האדירה, שנשארה במקומה מפאת חוסר ברירה. "תשמרו עליו עסוק עד שההוקאגה הרביעי יבוא!" הכריז אחד מהשינובי, לרקע חבריו הנפגעים.
הקיובי התרגז עוד יותר, והתמלא בחמה על האימפוטנציה שלו להגיב לנינג'ות. הוא החל לטעון מחדש את הצ'אקרה השחורה, דבר שהחריד את אוסמרו. "לעזאזל עם כל השדים האלו! תמיד תהייה להם טכניקה אחת יותר טובה משלי!" הוא נלחץ, וניסה לחשוב על תגובה, בעוד שאחיו עושה אותו הדבר.
"אדון הוקאגה השלישי..." ניסה לתמוך בו אחד מהנינג'ות.
כשהכול נראה אבוד, והנינג'ות שנותרו היו בטוחים שהקרב ייגמר, התקווה שבה אליהם. מינטו, על גבו של צפרדע הענק גָמָבּוּנְטוֹ, נחת על גבו של הקיובי. כפילי האור של אוסמרו התפוגגו, והוא נשאר לא רחוק מהנינג'ות, מתבונן בתשוקה. "הגיע הזמן!" מלמל לעצמו. "האידיוט המתנשא הזה... כדאי שיהיה לו הסבר טוב!"
"זה..." התפעל הירוזן, "זה ההוקאגה הרביעי!" קרא אחריו בהתלהבות הנינג'ה התומך.
"תחזיק את הקיובי רק לקצת זמן!" מינטו קרא לגמבונטו.
"זה הולך להיות קשה... אפילו עבורי!" השיב לו.
"על מנת לשגר משהו כל כך מאסיבי, אצטרך כמות אדירה של צ'אקרה..." מלמל לעצמו מינטו.
אחריי שניות ספורות, הקיובי נעלם- יחד עם הרביעי. גמבונטו נותר מאחור, יחד עם שאר הנינג'ות. אוסמרו היה מופתע. "איך הוא עושה את זה... הוא מהיר כמעט כמו טכניקת האור שלי!" מלמל לעצמו. "מינטו... הוא הסתלק ביחד עם הקיובי?" שאל את עצמו, והבחין בבוהק עצום מבעד להרים הקרובים. "בכיוון ההוא!" קרא.
"הירוזן!" התקרב אליו אוסמרו. הירוזן הציץ לכיוונו. "אוסמרו, אתה דאגת שהוא לא יזוז ממקומו?"
"אני שמח לראות שהוא חזר!" קרא בהתלהבות. "ולהחזיק את הקיובי? אני אמנם לא הוקאגה, אך אתה נוטה לשכוח מי לימד אותך את טכניקת הזימון..."
"שום דבר לא יתקרב למה שאתה עשית" הסכים עמו הירוזן, ונופף בידו. "כולם, אחריי! אנחנו צריכים להגיע לשם ולעזור לרביעי!"
כולם הסכימו, והחלו לדלוק אחריי השלישי, שעשה את דרכו למקום ההתרחשות.

הירוזן הגיע ראשון, כאשר השאר השתרכו מאחור. כשהיה שם, הוא ראה את מינטו משתמש בסימוני ידיים שהכיר. "הסימונים הללו. אל תגיד לי...! כן, זה חותם קוצר המוות." הוא ניסה להתקרב, והושיט את ידו למה שזיהה כמחסום כיפה שקוף. "זה לא טוב! אני לא יכול להמשיך מעבר לנקודה זו, עקב המחסום שמונע מהקיובי לברוח!" אמר לעצמו. "השניים האלו מתכננים לטפל בקיובי בעצמם!"
אוסמרו הגיע. "מה קורה כאן?"
"הרביעי החליט לקחת את העניינים לידי עצמו! הוא מתכוון להפטר ממנו עם חותם קוצר המוות!"
"הוא טיפש!" התרגז אוסמרו. "אני אלך לטפל בזה!" הוא ניסה להתקרב, ונחסם. "לעזאזל... אני חייב למצוא דרך!" הוא זינק הלאה, והתרוצץ סביב מחסום הכיפה.
הירוזן המשיך להתבונן בחשש לעבר פעולותיו של מינטו, בעוד ששאר הנינג'ות הצטרפו אליו. "זה חותם קוצר המוות, ככלות הכול. הוא באמת השתמש בה."
"אבל הקיובי עדיין...! הוא לא הצליח לנעול אותו לחלוטין? זה התכווץ, אבל..."
הם המשיכו לדבר, תוך כדי שהם חוקרים את פעולותיו של מינטו. אוסמרו, במקביל אליהם, גם התבונן במעשיו. "מאז ומתמיד הוא חשב שהוא יכול להתנהג כך! אמרתי לו שזה יעלה לו בחייו, אך נדמה שהוא מתייחס לכך בקלות יתרה!" התרגז ועצר מהתרוצצותו. "זה אבוד. מה שנעשה, נעשה."
מנקודתם של שאר הנינג'ות, הם הבחינו ברביעי ובאשתו סופגים בבטנם את הטופר העצום של הקיובי. הירוזן, שנשאר מבולבל מכל החלטותיו של הרביעי, נוכח לשים לב לדבר נוסף.
"יש שם ילד?!"
"הם הגנו עליו..." הוסיף הנינג'ה שלידו.
"אני מבין..." החל הירוזן, "מינטו מתכנן להפוך את בנו לג'ינצ'וריקי כדי להגן על הכפר!"
באורך מדהים, אחיו הגדול של הירוזן חשב את אותה המחשבה, ואף הוסיף בראשו על כך. "אני חי בעולם הנינג'ות מעל לשישים שנה. ראיתי דברים, שאף אחד לא היה מתאווה לדעת. עשיתי דברים, שאני לא מתכוון לחזור עליהם. והנה, כאן והיום, נמיקאזה מינטו, הוכיח מחדש שלא ראיתי דיי."

לבסוף, התהליך הושלם. כשהכיפה נמוגה, הזוג המאוהב שגונן על ילדו כבר היה בצד השני. השינובי הקיפו את המקום, כאשר הירוזן הרים את הולד בן יומו. "הוא אמר..." הירוזן נענע אותו בעדנה בינות ידיו, על מנת להרגיעו, "שהוא יקרא לו נארוטו..." מלמל בקול חלש. "אם כך... אוזומאקי... נארוטו..." הוא העביר את נארוטו הבוכה אל ידיים בטוחות וקרובות. לאחר, הוא חשב מיד על אחיו הצעיר, שהיה באחד מהצוותים שטיפלו באירוע. הוא התקרב לכמה מהנינג'ות. "ראיתם את אחי? ראיתם את טנפופו?"
כמה מהנינג'ות היו המומות. חלקן הביטו לכל עבר, בתקווה שמבטו לא ייפגש בשלהם, וחלקם כדי למצוא את האובד. "ראיתם אותו? ראיתם את טנפופו?" הוא שאל שוב. לבסוף, שִיקָאקוּ, אביו של שיקמרו, התקרב אליו, והחזיק ביריעת בד מוכרת. זה היה כיסוי הראש של טנפופו. "זה היה... בלתי נמנע" הסביר. "כשפינינו את האזרחים, טנפופו סנסיי ניסה למשוך את תשומת לבו של הקיובי. אז המפלצת הזו פלטה את הצ'אקרה השחורה. במזל שאף אחד לא נפגע, אבל..." הוא שלשל את השארית לידו של השלישי, "אבל המזל עלה לנו ביוקר. אני מניח שזה לא כואב לי כפי שזה כואב לך, הוקאגה-סמה, אבל..." שיקאקו מחה דמעה קטנה שזלגה מעינו. הירוזן החזיק בפיסת הבד בחרדה, והרגיש משותק.
לא עברו יותר מכמה רגעים, ואוסמרו הצטרף לקהל המצטבר. "אני שמח שזה נגמר!" ענה עם חיוך. "איפה טנפופו?" שאל. כולם הביטו בו, ובהירוזן. הוא הרגיש שמשהו לא בסדר, ופנה לאחיו. "איפה טנפופו?" חזר על עצמו, ממש בדומה לאחיו כששאל. הירוזן לא הצליח לבטא מילה אחת כראוי. אוסמרו החל לשקשק. "איפה טנפופו?!" הוא נרעם. "אני לא ברור?-" הוא שם לב לכיסוי הראש. עיניו נפערו לרווחה, ובפעם הראשונה בחייו, הרגיש את המוות מקרוב עד ממש. אחריי שהבין שהוא עומד בסמוך לאנשים, הוא עצם את עיניו, והתרחק. "לא..." הוא מלמל, ונמלט משם חזרה לכפר. הירוזן נאנח, והורה לכולם להתפזר.

אוסמרו פקח את עיניו. הוא היה במקדש החשוך והקודר. הוא בדיוק התעורר מעוד חלום רע. "הו, אלי הבריאה..." הוא החל, "האם זהו עונש?... האם זהו העונש שמגיע לי, על היוהרה שלי?... כל אחד שזלזלתי בו, לבסוף מצא את מותו..." הוא קימץ אגרוף משקשק, "אני מצטער, נארוטו... אני מצטער, הירוזן... טנפופו... אבא..." הוא התכווץ בתוך עצמו, "מעולם לא הגנתי עליכם... באיזו זכות נתתם לי לחיות?"
L.Wolf
הפרק היה מאוד יפה והכתיבה שלו הייתה נפלאה אהבתי את המסע בזמן זה גרם לכך שנדע מה קרה בזמן הזה שגורם לאירועים העכשוויים וגם לכך שקצב הסיפור יאט קצת(כדי שהוא לא יגמר מהר מידי)
Dr_Ellert
החלק השני של מגילה 6, לקריאתכם המהנה!

------------

חלק 12: ערמומיות

שיקמרו וסאסוקה ישבו על התוכנית, ביחד עם זטסו. זטסו וסאסוקה היו באשליות הרוחניות המקרטעות, בעוד ששיקמרו ישב לנגדם, במסתור האקצוקי שבו היה. מנגד שניהם, היו דפי חישובים, ומפה של ארץ הברק, כאשר קומו מוקפת במיניאטורות פיונים. שיקמרו החל להסביר.
"על פי החישוב שלי, בכל שעה זטסו מסוגל לשכפל 50 זטסוים. לכן, ביממה הוא מגיע לכמות של 1200 זטסוים, ובשבוע ל-8400. בשבועיים, מאז שהתחלנו את התהליך כגיבוי, 16800 זטסוים. מאז המלחמה איבדנו דיי הרבה זטסוים, אך בעקבות קצב גידול מהיר-"
"תחסוך ממני את הנתונים היבשים. אנחנו עומדים ביעד?"
"נכון להיום, השלמנו את כמות הזטסוים ל-60,000, שזה שווה לכמות החיילים של כוחות השינובי המאוחדים."
"זה מה שהייתי צריך לשמוע. הם עומדים לפי התקן שקבענו? תקן סאסוקה?"
"כן..." שיקמרו נחרד מהרעיון. "כפי שאתה רצית, כן... הם כולם שיבוטים לא-מלאים שלך."
"מצוין..." סאסוקה האשליה קיפל מגילה. "אנחנו עומדים כראוי בתוכנית."
"על זה רציתי לדבר אתך, סאסוקה. תקשיב, אני יודע שבמקור התכוונת להשמיד את העלה הנסתר דרך עשר הזנבות..."
"אמרתי לך, אני מוותר כי זה לא ריאלי. לא במצב שאנחנו בו היום, ובטח לא כשאוסמרו מתערב בעניינים."
"סאסוקה, התוכנית שלך לא תעבוד. אוסמרו עדיין מתערב לנארוטו בדברים, אתה ראית-"
"יש לי צבא של שישים-אלף שיבוטים, בעלי פוטנציאל זהה מלבד העיניים. חזק ככל שיהיה, יש לי גם ליגה של שינובי אכזריים וחזקים הרבה מעבר למה שיהיה מסוגל לדמיין. הניצחון שלי."
"אצל אוסמרו זה רק עניין של זמן, סאסוקה. אתה לא יכול לנצח אותו, זה קרב אבוד!"
"יש לך תכנית? אתה יכול להציע לי משהו בתמורה?"
"ובכן... בעייתי" שיקמרו שלף סיגריה, והדליקה. "יש טכניקה שחשבתי עליה... אבל אתה לא תוכל ליצור מאבק כוחות על הרגע הראשון."
"מה זאת אומרת?"
"לקמורי יש יכולת לחבר בין אנשים באמצעות גנג'וטסו, ובכך להסב נזק ללא צורך לשרוף צ'אקרה מיותרת. לנארוטו... ובכן, הוא יודע איפה נארוטו נמצא, לפי תיאוריה שחשבתי עליה, משום שהוא משתמש בטכניקת האור."
"תסביר את עצמך."
"במפגש הראשון עם אוסמרו, הייתי בטוח שהוא בלתי ניתן להריגה, משום שכשהסתערנו עליו יחד הוא פשוט נמוג, כמו טובי... אבל אז במפגש השני, זה נפל לי. זה גם ההסבר שמצאתי בינתיים איך הוא מצא אותנו במקלט הדרומי, אבל לא מצא אותנו כאן, במערבי."
"דבר כבר!"
"אמרתי לך- הוא משתמש בטכניקת אור. טכניקה שמאפשרת לו להשתמש בקרני אור לתועלתו. אני זוכר שלמדנו על זה פעם בכיתה. זאת טכניקה מאוד נדירה, והבודדים שהגיעו אליה היו רק ג'ינצ'וריקים, ואלו שהגיעו להארה בחייהם. כמו אוסמרו, למשל..."
"מה התוכנית, שיקמרו? איך אתה חושב להביס את הג'וטסו שלו?"
"ובכן, אחת מהיכולות המיוחדות של קמורי, כפי שאמרתי, היא להשתמש בגנג'וטסו כבגשר. אחת היכולות המיוחדות של אומו היא הטנקאיגן. הטנקאיגן מאפשר לה לא רק להעיר את הסערה שבנקודות הצ'י שלך..."
"שיקמרו, תגיע לנקודה. אני שונא כשאתה מתברבר על השטויות האלו."
"קמורי תחבר את אומו לנארוטו. אומו תוכל לגרום לו להשתגע דרך הטנקאיגן, ולתת לקיובי לצאת, ולהחזיק את נארוטו בכוח."
"מה זה נותן לי בדיוק, שנארוטו לא מסוגל לתפקד? אז אוסמרו בטוח יבוא!"
"בפעם הראשונה שנפגשנו עם אוסמרו, הוא אמר שאין לו עניין במלחמה. הוא רק מעוניין בנארוטו, ככל הנראה, ורוצה להגן עליו. הוא יחלץ להגן על נארוטו, ולא יילחם בנו. זה יעסיק אותו."
"זה יכול לעבוד, שיקמרו. זה רעיון מעניין. אבל אני צריך תכנית שמאפשרת את חופש התנועה והתפקוד של כל חברי האקצוקי."
"סאסוקה... התוכנית שלך גרועה" שיקמרו קימץ את אגרופיו. "גם אם נמצא דרך להעסיק את אוסמרו... ונצליח לחטוף את נארוטו, ואיך שהוא בין לבין נמצא מקום לשאוב ממנו את הנשמה... יש להם מספיק כוחות כדי למנוע שזה יקרה בזמן. לשאוב את הקיובי ממנו ייקח שלושה ימים. זה מספיק זמן בשבילם לאתר אותנו וליצור איזה ג'וטסו שימחה אותנו קליל."
"תשאיר לי את הדאגות, שיקמרו. התוכנית תצא לפועל, ואין דבר לעשות בנידון."
"מתי אתה רוצה להוציאה לפועל?"
סאסוקה הצביע על הפיונים השונים. הוא הצביע על שני פיונים, אחד היה דומה לשיקמרו, והשני לאומו. "הכול מוכן ומסודר למתקפה על קומו ועל כוחות השינובי. אנחנו ניתן לך ולקמורי פור של יום להגיע לשטח." הוא הצביע על פיונים שנראו כמוהו וכמו טד. "אני וטד נמצאים בחופי עיירת בילויים, שנמצאת מרחק מה מקומו. לפני שהתחלנו את הישיבה, סיימתי שיחה עם ליים, והם יגיעו בעוד בפחות מיום לחופי ארץ הברק." הוא הפעם הצביע על סויגטסו וג'וגו. "מאז שעזבו את המסתור המערבי, שני אלו כבר הגיעו לצד השני של קומו."
"אתה מנסה לאגף אותם?" הוא שאל, כשהבין שהוא יוצר מבנה מעגלי מכלל הפיונים.
"ישנם שישים אלף שינובי. על כל צוות יהיה בקירוב חמש וחצי אלף שיבוטים שלי. זה צריך להיות די והותר כדי להביס את כוחות השינובי, אחת ולתמיד! לכן אתה חייב למצוא תכנית נוספת, שיקמרו, בה נוכל להחזיק את אוסמרו."
"הבנתי... יש עוד דרך שאולי נוכל למנוע את התערבותו של אוסמרו. אבל אנחנו נצטרך לעשות אותה עכשיו. ואני וקמורי נצטרך כבר עכשיו לצאת לדרך."
"יש לך את הרשות. אני צריך להתכונן, ולוודא את התוכנית עם שאר החברים. להתראות עד להודעה הבאה" ענה לשיקמרו, והאשליות הרוחניות שלו ושל זטסו נעלמו. שיקמרו קם, ועישן סיגריה נוספת. במבוא הכניסה להיכל שבו ישבו שיקמרו וסאסוקה עמדה קמורי, מאוד נינוחה וקרה. "זה גזר דין מוות" אמרה.
"בעייתי... אבל זה מה יש."
היא הסתכלה על ידיה. היא הרגישה מבוכה. "אני לא הולכת לעשות את זה... שיקמרו..."
"שיקרתי לו."
קמורי סתמה. היא התבוננה בדומייה מוחלטת בשותפה לצוות. היא לא חשבה שהוא יעשה דבר כזה. הוא המשיך. "שיקרתי לו. אני יודע שאת לא באמת היית יכולה לעשות את זה, אבל הייתי חייב לתת לו משהו. הדבר האחרון שהייתי רוצה עכשיו זה להתעסק עם צבא של סאסוקים."
"מה אתה מתכוון לעשות, שיקמרו-קון?"
"אני לא יודע... אבל חייבים לחשוב על משהו" שיקמרו התמתח, וניער את אפר הסיגריה. "אני בטוח שנוכל לחשוב על משהו." שניהם התקדמו לכיוון החדרים, כדי לארוז את חפציהם. מצפה להם כברת דרך.

הייתה זאת עיירת דייגים שכוחה. הספינה העלובה והדלה שהשתמשו בה אומו וליים עגנה על המזח. העיירה נראתה להם ריקה יחסית. אפילו בשביל עיירה שכוחה, הם ציפו לראות קומץ של דייגים, או כמה דוכנים מסכנים שמנסים למכור תוצרת מגעילה. הם לא חשבו שייתקלו בעיירה ממש ריקה. המזח עצמו, וכל הדרכים בעיירה היו מטונפים ולא מטופחים ברמת ההזנחה. שחפים התעופפו בין העמודים השונים והגגות של המזח, וגעגעו בקולות מונוטוניים. אומו סקרה את הנוף הלא שיגרתי.
"משהו כאן לא כשורה..." היא לחשה לשותפה. "המקום הזה שומם מדיי."
"מה זה משנה? שיבואו! נראה אותם!"
"אתה בטוח שאתה רוצה לעורר בהלה? סאסוקה ביקש במפורש שלא נעשה את השטויות האלו..."
"אם תוקפים אותנו קודם..." הוא חייך, ושילב את ידיו, "זאת לא תהייה באשמתנו."
"אל תמתח את הגבול! חוץ מזה, אם באמת אין פה אף אחד, אולי זה ישחק לטובתנו. אף אחד לא יבוא לבדוק אותנו."
"אולי את צודקת..." מלמל ליים, ושניהם התקדמו מהמקום שבו היו.
לאחר שחקרו כמה רחובות, הם מצאו סמטה, בה הייתה דלת המובילה לחנות. הדלת עצמה הייתה עשויה מעץ, אך הצירים נראו שהוחלפו. בנוסף, היה משורטט במשיכות מגושמות של צבע סמל של נחש וחרב ארוכה. אומו התקדמה לדלת, והעבירה את אצבעה על המשיכות. "אני מזהה את הסמל הזה..."
"כלומר?" שאל אותה ליים, שנראה סקרן. "מה מצאנו?"
"זה הסמל של אורוצ'ימרו. אתה יודע מי זה, נכון?" היא שאלה בלגלוג.
"חבר האקצוקי הישן, זה שסאסוקה הרג לא? אחת הסיבות שהוא אגדה כיום..."
"אוֹרוֹצִ'ימָרוּ היה חלש, ועלוב, כשסאסוקה הרג אותו..." אומו קרבה את היד לגופה, "אבל חבל להתווכח על הנושא. זה הסמל שלו. מה לעזאזל זה עושה פה?"
הם שמעו קול מנוכר וקטלני. מעליהם, על אחד הגגות הנמוכים, צללית עמדה משולבת ידיים. "אני יכול להגיד לכם מה זה עושה פה..." אמר להם בזלזול. "אבל מה אתם עושים כאן... זאת השאלה האמתית" הוא ענה, ושלף שני להבי קונאי. ליים בדיוק הושיט את ידו לשלו, ואומו השתמשה בטנקאיגן.
"אנחנו לא יודעים מי אתה... אבל אתה עושה טעות גדולה כשאתה בוחר לתקוף אותנו!"
"אולי אתם עשיתם טעות גדולה... כשבחרתם לתקוף אותי!" הוא הכריז, ונחת למטה. הוא היה עטוף באדרת ארוכה בצבע ארגמן, ואת פניו החשיך ברדס אפלולי. ליים עמד להסתער, ואומו עצרה בעדו.
"אל תהייה טיפש" התרגזה. "אתה לא יודע מול מי אתה עומד!"
"מאוחר מדיי בשביל זה!" צחק והזיז את ידה של אומו. "רוח: שאגת רוח!" הכריז, אך לא מספיק מהר. הדמות המסתורית דקרה אותו במהירות בזק בקונאי שלו, וזינק אחורה. ליים הביט בפצע שנעשה מהקונאי, ואז הביט בדמות המסתורית. אז, הוא החל לצחוק בלגלוג רב.
"מה מצחיק כל כך?" התרגז האדם המסתורי.
"שום דבר..." הוא מלמל, ולפתע- נעלם. אומו מיד הבינה. האדם המסתורי שם לב לסוג הטכניקה, ומיד הסתובב אחורה כדי לוודא. ליים ועוד כפיל צללים שלו הסתערו, וכל אחד מהם החזיק בקצהו האחר של חוט תיל. הם התרוצצו כה מהר, שהאדם המסתורי לא הצליח אלא להיתפס במלכודתם. הם הסתובבו סביבו במעגלים, עד שכל גופו היה קשור תחת חוטי התיל. "עכשיו לגראנד-פינאלה!" צחק ליים, ומשך בחוטי התיל. אומו הייתה בטוחה שהמעשה הזה יחסל את הזר לחלוטין. אחריי שליים הידק את החוטים מספיק, להפתעתו, הם נקרעו. "זה לא היה אמור לקרות!" הוא זינק אחורה בזריזות, תוך שהכפיל השני נעלם.
האדרת והברדס נקרעו קליל בעקבות הלחץ של החוטים החדים. מתחת להם היה לא אחר, מאשר קבוטו. אומו חייכה. "אני יודעת מי אתה... זה מסביר" היא אותתה לליים להתקרב אליה. "אתה לא מזהה אותו, הא?"
"מי זה?" שאל ליים, והתכונן לנורא מכל.
"זה היה הלקקן של אורוצ'ימרו. שיקמרו סיפר לי עליו. הוא נינג'ה רפואית, ובזמנו היה גם מרגל. בשלב מסוים הוא בגד בעלה והצטרף לאורוצ'ימרו, להיות יד ימינו. בשנה האחרונה הוא התעוות מאוד, וכיום חי בו חלק מאורוצ'ימרו."
"התעוות מאוד זאת מילה כל כך... לא מדויקת" חייך קבוטו, ומתח את שריריו. פניו נעשו דומות לשל נחש, במיוחד באזור הפה והעיניים. גופו נהפך לחלק ומקושקש כפי שיש לנחש, ובמקום רגליים, היה לו זנב ארוך שבקצהו השני היה ראש נחש. "אני מעדיף... שודרג."
"מה הקטע שלו? הוא תמיד היה כזה מכוער?" שאל ליים וכבר חשב על כמה רעיונות.
"אומרים שהומור הוא אמצעי נהדר להתגבר על הפחד, אקצוקי..." הוא קימץ את אגרופיו. "מה דעתכם שנבדוק עד כמה אתם מודעים למשמעות של המילה פחד!" הוא הסתער על ליים במהירות אדירה. ליים רק הספיק לחסום, בקושי רב, ונחת על גבו. אומו עמדה להשתמש בטכניקת הערפל, אך הנחש שבקצה זנבו של קבוטו הקיש אותה. היא הרגישה משותקת לכמה רגעים, והתעלפה.
"לעזאזל אתך!" התרגז ליים, ועצם את עיניו כדי להתרכז. "טכניקת כפילי הצל!" הכריז, וקבוטו מיד הביט מסביבו. הוא היה מוקף בלפחות עשרה נוספים.
"כמות לא תוכל להפיל אותי... ילד מושפל" הוא הידק את החניקה על צווארו של ליים.
ליים רק חייך. "אתה אולי חושב שאני לא טוב כמוך, איש-נחש..." בזמן שדיבר, כפילי הצל הסתחררו במהירות סביב שניהם, "אבל היד שלי היא העליונה!"
"מה?" שאל קבוטו, כששם לב שהכפילים חגים סביבם. "מה קרה... למה הם... מה הולך פה?" שאל ושחרר במעט את החניקה. "מה אתה עושה?" שאל.
"אם אתה תרצה להפטר מהם תצטרך להרוג אותי, גאון" זלזל בו ליים.
"אני יודע את זה!" התרגז, והרים את ליים ביד אחת. "אתה ממעיט בערכי..." הוא אגר תנופה, וריסק את ליים על האדמה. הכאב היה קשה מנשוא, וליים רק הגיב בכך שצחקק וירק שיניים.
"זבל!" צחק עליו ליים, "רק זבל יחשוב שהוא יכול-"
"תשתוק!" קבוטו הידק את אחיזתו כל כך, שהוא הרגיש ששבר את מפרקתו. ליים פער את עיניו מהכאב. קבוטו חייך. "מי הזבל עכשיו?... יש בי את הגנים של הטובים ביותר! אפילו סאסוקה-קון חסר משמעות מולי עכשיו!"
פניו המשותקות של ליים לא הגיבו. קבוטו היה מרוצה מעצמו- אבל הכפילים עדיין התרוצצו! "מה?..." הוא תהה, בעודו מתבונן בכפילים המתרוצצים. הם נעו כל כך מהר סביבו, שהוא הרגיש את הקרקע נישאת. "מה אתם עושים? אתם אמורים להיעלם!"
כולם הכריזו ביחד "רוח: טורנדו!" ובתוך המעגל שלהם החל להיווצר טורנדו קטן. הסופה שיצרו הייתה מעורבלת וסוחפת. כל החפצים, אפילו אומו, שהיו בסביבה, נישאו יחד אתה. קבוטו הרגיש כיצד הוא מתנתק מהקרקע, ומאבד שליטה על גופו.
"מה לעזאזל? זה לא הגיוני! זה לא הגיוני!"
"טכניקת ליים: סופת האגרופים!" אחד מהכפילים הכריז, ובתוך שניות כל כפילי הצל הסתערו על קבוטו באגרופים ובעיטות. קבוטו הצליח לחסום חלק, אך לא היה לו די המהירות או הכוח כדי להימנע מכולם. לאחר דקה או שתיים של בליץ, ליים הפסיק להרביץ, אך ההוריקן נותר במקומו.
"איך... איך?!" קבוטו הנחשי ניסה לנוע ולזוז, אך לא היה מסוגל. "איך הוא עושה את זה?! אני הרגתי אותו!"
"טכניקת אלף האגרופים!" אחד מכפילי הצל הכריז, והוא הסתער על קבוטו. האיש הנחשי הצליח לחסום את ההתקפה, ואף לנשוך בזנבו את הכפיל. "ניסיון נחמד-" רק אמר, וכבר אגרוף נוסף הגיע. קבוטו לא צפה זאת, וחטף אותו כהוגן. היה זה אגרוף כה עוצמתי, שזה הטיס אותו מהטורנדו הקטן והטיח אותו על צריף קרוב. כל הצריף קרס, והקרשים כיסו את גופתו של קבוטו.
כפילי ליים הפסיקו את הטורנאדו, והגיעו בריצה אל הצריף ההרוס. קבוטו שכב שם, כאוב ומושפל. "זה לא... זה לא ייתכן! אתם הייתם צריכים להעלם, כולכם!" הוא התרגז.
אחד מבין הכפילים התקרב. זה היה האמתי. "אתה עלוב, וזבל. מי שחנקת, לא היה אחר מאשר כפיל נוסף."
"הכפילים נעלמים אחריי שהורגים אותם!"
"אתה לא אמור להיות מאסטר-גאון או משהו כזה? אפילו טריק כזה זול עבד עליך? כשלמדתי את טכניקת כפילי הצל בפעם הראשונה, ידעתי שאקלע לבעיה הזו. לכן המצאתי פתרון מעניין. השתמשתי בבובה."
"אבל- מה- אי אפשר לעשות כפיל-צל בובה! זה בלתי אפשרי!"
"אני הצלחתי. אני אלוף בטכניקה הזו, היא הקלף שלי. בכפר שלי קראו לי 'עץ לימון', משום שהיו כל כך הרבה ממני..."
"אני לא הרגשתי את הצ'אקרה שלך! וגם השותפה שלך הייתה שם לבד!"
"ברור שלא הרגשת, היו שם עשרות כמוני. חוץ מזה, אני הלכתי להשתין. כשתקפת את אחד הכפילים ידעתי שמשהו לא בסדר. אני מודה, עבדתי על השותפה שלי, אבל זה היה לטובה."
"חתיכת!" צעק קבוטו, והסתער על ליים. "המון ידי נחשי צל חבויים!" צעק, ומהיכן שהייתה ידו, מאות נחשים זינקו קדימה לכיוונו של ליים. היה זה כה מהיר שכלל הכפילים נעלמו. ליים נותר לבדו. "הפעם אתה לא בובה... התנועות שלך לא מגושמות" הוא צחקק, וקם מבין ההריסות. "זה יהיה הסוף שלך."
"אל תדאג, לא נגמרו כל הקלפים בשרוול שלי" חייך. "יש סיבה לזה שקיבלו אותי לאקצוקי."
"אנחנו עוד נראה! אזמל צ'אקרה!" ידיו של קבוטו זהרו מצ'אקרה כחולה, והוא הסתער על ליים.
ליים הצליח להדוף ולהתחמק מהתקפותיו. "אתה איטי! הנחש שתקוע לך בתחת לא נותן לך יותר תנועה?"
"חתיכת!" הוא פגע בידו של ליים. זה לעומתו זינק אחורה, והחזיק את הנקודה הכואבת. הוא עמד במקום, מה שהציע לקבוטו את ההזדמנות לתקוף.
"מצב סייג': טכניקת זעם לבן!" הוא קרא, ומהפה שלו הסתערה צ'אקרה בצורת דרקון, שהחזיקה בגביש כדורי. ככל שליים היה זהיר ומהיר, הוא לא הספיק להתחמק מההתקפה. דרקון הצ'אקרה פגע בו, ופגע לחלוטין בכל החושים שלו. הוא היה משותק לחלוטין. "ועכשיו... לחלק הטוב!" הוא הכריז, וקימץ את אגרופיו. הוא אץ לעבר גופתו של ליים, אך להפתעתו, גילה שליים לא היה לבד. דבר מה פגע בו מאחור, והוא חטף זאת. כוח אדיר, ממש כמו האגרוף שליים החטיף לו בטורנדו, הטיס אותו שוב ממקומו. הוא התרסק על בית קרוב, ומוטט לחלוטין את קירותיו.
הכפילים של ליים ניערו אותו. אחריי כמה ניעורים טובים, הוא הצליח לחזור לשמוע ולראות. "תודה..." הוא מלמל, וקם. "הוא פצע אותי דיי קשה, אבל זה היה שווה את זה" הוא נתן לידו לזהור, וריפא את פצעיו. "טכניקת אלף הבעיטות?" שאל הכפיל שמולו.
"כפי שלימדת אותנו" אישר לו. ליים חייך. "אם הוא מצליח לקום אחריי זה- תנו את המכה הסופית."
"כמובן!"
"לא סיימתי!" קרא אליו מרחוק קבוטו. ליים נחרד, ומיד סינן לכפיליו. ליים לקח את הזמן, ונתן לעצמו להחלים, באמצעות טכניקת נינג'ות רפואיות שנקרא "טכניקת כף היד המסתורית". הם, בניגוד אליו, תמכו באחד מהכפילים ברגליו, ונתנו לו מומנט כדי לזנק לאוויר.
"רוח: זינוק רוח!" הוא הכריז והיה כבר עשרות מטרים באוויר. קבוטו הביט בו בתמיהה, סובל מאוד מהמהלומה של אלף הבעיטות. "הכול טוב ויפה... לעוף ככה באוויר" זלזל בו קבוטו, "מה תעשה עם זה?"
"רוח: אלף דרקוני רוח!" קרא. הפעם הוא ראה את הטכניקה בפעולה- ולא היה מסוגל לעשות דבר. באוויר, ממש ברדיוס של עשרות מטרים, בערימות, הגיחו מאות ליימים. הם יצרו בידם את סימוני הידיים של טכניקת הרוח, ולאחר שעשו כן- נעלמו. הליים שהיה באוויר, שחרר מידו את כל הטכניקות שלהם יחדיו. דרקון עשוי רוח ענקי ועוצמתי עשה את דרכו אל קבוטו, שלא היה מסוגל לזוז מרוב ששריריו דאבו.
"אני קבוטו! אני לא אמות חסר משמעות-" קרא, ולפני שהיה מסוגל לעשות דבר נוסף, הדרקון השמיד את כל המבנה והמבנים הקרובים שהיו מסביב. ליים נחת בזהירות, והתקרב לקבוטו.
"לא אכפת לי מי אתה..." הוא חייך בנבזיות, ופיזר חלק מהאבנים והקרשים, "אתה עדיין זבל, ואתה לא שווה לחברי האקצוקי." הוא שלף קונאי שהיה ברשותו, ושיסף את גרונו של קבוטו. "אתה מרשים, קבוטו, אבל אתה עדיין לא מתקרב ביכולותיך אליי." הוא עתה אץ לעבר שותפתו, אומו. "לעזאזל שתהיי בסדר!" הוא התקרב אליה, לא רחוק מהסמטה שבה היו. היא שכבה עדיין, משותקת מהרעל. "לעזאזל אומו... לא אמרת שהיית עם שיקמרו?" הוא מלמל לעצמו, והחל להשתמש בכף היד המסתורית כדי לרפא אותה. "צריך לירוק את הרעל..." הוא החל למצוץ את מקום הנשיכה, ופלט את הרעל. "סאסוקה יהרוג אותי על זה" הוא המשיך למצוץ את הדם, ופלט אותו.
אומו התעוררה, ופקחה את עיניה לאט. היא שמה לב לפעולותיו המוזרות של ליים. "מה אתה מנסה לעשות לי?!" התחלחלה.
"לרפא אותך, כלבה מטומטמת!" הוא העביר שוב את ידו הזוהרת, ובדק את נקודת הנשיכה. "יש לך דם. יש לי מתכון שיכול לעזור לך, אצטרך לאסוף את המרכיבים. תצטרכי להסתתר פה באחד המבנים, אני כבר אמצא אותך."
"כל הסיבה שבחרנו באתר הזה" הסבירה לו אומו, "זה כדי שלא תצטרך להיות באור. תצטרך לחכות ללילה, אז יש פחות סיכוי שימצא אותך."
"אין זמן עד הלילה!" התעקש, "הרעל הזה יחמיר!"
"זמן? אני יכולה לקנות בשבילך זמן... טנקאיגן: התפרצות החומר!" קראה, והגוף שלה שקשק. "הרעל לא בוטל, זאת רק השתהות."
"חשבתי שהטכניקה הזו גורמת לדברים להתפוצץ?"
"זה גורם להם להסתחרר. הרעל עכשיו הפסיק להיות במבנה המולקולרי הרגיל שלו. יש לך זמן עד הלילה, כך שאוסמרו לא ימצא אותך."
"את מטורפת, את יודעת את זה?" שאל אותה ליים, ועזר לה לקום וללכת. "בואי נמצא מכסה... חתיכת משוגעת."
"ראיתי את דרקון הרוח" היא חייכה. "זלזלתי בך... יש לך הרבה כוח."
"ברור שיש לי! לא סתם קראו לי 'עץ הלימון'..."
"סתום את הפה שלך!" היא התרגזה, והוא צחק, כשהם נכנסים למבנה שהיה מסומן בנחש והחרב.

Nik Iconoclast
אני מגיב כרגע רק על ההודעה הראשונה, כי לא קראתי את כל השאר.
בוא אני אעשה אותך שמח קצת: הקריאה מאוד זורמת.
טוב תראה, סגנון הכתיבה שלנו שונה, אני בא מבוא נתאר כמה שיותר, נטיה של כל סופרי הפנטזיה מפתחים אותה בשלב כזה או אחר. הבעיה בכתיבה מרובת תיאורים שהיא עלולה להיות מעט לא זורמת(לדוגמה: טולקין היה מחרפן אותי, אני לא אשכח לו את העץ שהוא תיאר במשך עמוד וחצי בשר הטבעות).
אז אני חושב שאני בהחלט יכול לקחת ממך כמה טיפים בנושא זרימה. אם כי אומרים לי שהכתיבה שלי סוחפת, אותי היא לא מספקת, אבל אולי כי אני מחמיר עם עצמי מידי?

טוב בנוגע לפרק/מגילה
כמו שגוש אמר, הכתיבה לא כל כך בנויה נכון, אלא שלי יותר הפריע המבנה. היות ועכשיו 3 בבוקר, אני רק אציין בכלליות שכדאי שתעבוד על חלוקה נכונה יותר לפסקאות ותעבור גם על מעברי השורה. היו פעמים שלדעתי היית צריך לשים נקודה ולעבור שורה אך במקום זאת המשכת. אולי זאת רק דעתי, אבל לי אישית זה מעט הפריע.
שוב, הקריאה נורא זרמה לי. באמת, פרט לכמה עצירות כפויות שהרגשתי נורא מבואס שנעצרתי, לא הפסקתי לגלגל את המסך למטה, אני כמעט מתפתה לקרוא עוד אבל יש לי מחר לקום מוקדם מהרגיל.
אני נורא אוהב נארוטו ומת על שיקה ונורא התעצבנתי שעשית ממנו אקטסוקי. (אני לא אתערב לך בסיפור, אבל קשה לי להאמין ששיקה יצטרף לאקטסורי, אל תשכח כמה קשה הוא לקח את המוות של אסונה(ככה קראו לו, לא?), הסנסיי שלו. טוב תתעלם זה כבר חרבושי פסיכולוגיה ונפש האדם אבל אף אחד לא אמר שבפיק צריך להיצמד לעובדות.) חוץ מזה, נג׳י מופיע כאן נכון? כי הייתה פה דמות שלא הבנתי אם זה נג׳י או לא. אני מעריך כי אתה משתמש בגרסאת תרגום שונה מהאנגלית הנפוצה של פנדה(מנגה) שאגב מדברים על המנגה, נחמד שהבאת זומבי חזרה לחיים בסיפור, אני לא אגיד מי אמנם.
בקיצור שורה תחתונה כשאני באמת נהנה מקריאה של משהו אני לא מצליח להחליט על תגובה בונה טובה וחופר מסביב כדי שחברנו הכחול לא יתבאס עליי. אהבתי את הכתיבה ואת כיוון העלילה. תהיה בטוח שאני אמשיך לקרוא, אבל מחר. צריך להתקפל.

עריכה: בכרטיסים של מגילה חמש, תעיף ת׳שם האמיתי של טובי, יכול להיות שיש לך קוראים שלא יודעים מי זה..
Dr_Ellert
היי ניק תודה על התגובה! הנושא שלי באמת היה קצת שומם, חוץ מוולף כמעט שאף אחד לא מגיב.
לא ידעתי שזה מה שגוש אמר, חשבתי שהוא דיבר על שימוש יותר מתוחכם בניסוח, דבר שיבוא אליי רק עם עוד כתיבה וזמן.
אני שמח לשמוע שהקריאה זרמה- בסך הכל לדעתי אחד מהאלמנטים החשובים בקריאה שהיא תזרום, ובדיוק כשהשתמשת בדוגמה של טולקין- זה הדבר הראשון שאני אומר כשאני מסביר את הדעה שלי בנושא כתיבה זורמת ושימוש בתיאורים.
בנוגע לפרטים מהסדרה והסיפור: כשהתחלתי לכתוב את הסיפור כתבתי אותו בחוברת 600 נדמה לי. המנגה עצמה עדיין לא נגמרה, ולכן ישנם מותות שיכולתי לנחש, ומותות שלא יכולתי. לכן כיום, בשלב שבו אני כבר נמצא בסיפור, קשה בשבילי לחזור אחורה ולתקן את כל הפאן-פיק בגלל שינויים קטנים. החלטתי שהוא פשוט יהיה חצי נאמן לקאנון, ושנשרוד כך.
בנוגע לשיקאמארו והאקצוקי- זה היה רעיון שלי ושל ידידה שלי במקור, ואם זה לא היה ברור עד עכשיו- שיקמרו הצטרף בגלל המוות של אבא שלו (בסיפור שלי). חבר אחר שלי התייחס לבעיה בדיוק כמוך, כשאמר לי שהוא אינטליגנט מדיי מכדי להצטרף. הרעיון דווקא ממש קרץ לי וחשבתי לנצל אותו... ואל תדאג- הסיפור עוד רחוק מלהסתיים בשלב שבו אני מפרסם בפורום, ובכל פרק קורים דברים הפכפכים.
בנוגע לטובי- מצטער, אבל אני עובד לפי הקאנון. אני יכול לתקן את זה ולהסתיר את המידע... אבל האתר אומר אחרת.
ולהבא אני ממליץ לך לא לקרוא סיפור ארוך שדורש תגובה בונה בשלוש בבוקר חחח... אני מכיר את ההרגשה wink.gif

ושוב תודה על התגובה!
Nik Iconoclast
אני אתייחס לתגובתך, אחרי זה אערוך ואתייחס לעוד פרק או שתיים, ככה שאם תראה את זה בלי ת״ב תבדוק אחרי כמה זמן.
ההערה שלי בנוגע לזומבי הייתה יותר חיובית, אהבתי אותו מאוד וכמעט שפרשתי אחרי המוות שלו. אבל המשכתי לקרוא, 6 שנים של קריאה שבועית לא הולכים להיקטע כי הדמות בין האהובות עליי מתה. להיפך, אני שמח שהוא חי אצלך!
עכשיו... אני לא בטוח שזה לזה התכוון גאש(יש לי הרגשה שככה קוראים את הכינוי שלו), אבל פשוט מה שהוא אמר נשמע לי מתאים בול למה שרציתי להגיד זה הכל.

טוב תהיה בטוח שיש לך עוד קורא עכשיו, אני מאוד אוהב פיקים, במיוחד על נארוטו.
אגב אשמח את תקרא גם את הסיפור שלי כאן, אמנם פירסמתי בינתיים רק פרולוג אבל הפרקים ימשיכו להגיע.
Dr_Ellert
אם יורשה לי לשאול...
מי הזומבי שאתה מתכוון אליו? אני לא זוכר שהחייתי את המתים בסיפור שלי פשוט חח... התכוונת לדמות שמתה במנגה אבל המשיכה להתקיים בסיפור בניגוד לקאנון?

נ.ב
אני אדאג עוד היום לקרוא את הסיפור שכתבת!
beni903
אחי אתה יכול לשלוח לי את כול ביחד בבקשה ?
L.Wolf
בדרך כלל אני לא מוצא הרבה מה לומר לך על הסיפור כי הכתיבה ממש טובה אבל הפעם הרגשתי שהרמה ירדה אני קראתי את הפרק ולא יודע למה אבל משהו היה לי חסר עם זה בתיאורים של הקרב בין ליים לקבוטו (שהיה חלק מאוד עיקרי בפרק) או בכלל הרגשתי כאילו הפרק הזה נכתב ברמה פחות טובה והאמת שהייתי קצת מאוכזב כי(וכאן מתחילה החפירה)
1) בדרך כלל בכל הפרקים האחרים שלך יש משלב לשוני בין בינוי לגבוה וכאן הרגשתי שהוא ירד לבינוני יום יומי
2)התיאור של הקרב לא היה מספיק חד בעיני והיו חלקים ששאלתי את עצמי האם עברתי לקרוא (בלי להעליב) פאן פיק על פוקימון שבו אומרים את השם של כל מתקפה לפני המתקפה דבר שקצת מוציא את האדם מהסיפור היית יכול (ועשית זאת) לא פעם לא להשתמש בשם אלא להוסיף אותה אחר כך כי גם בקרבות יש מונולוגים
3)בכללי רמת הקרב והתיאורים בו לא היו טובים לעומת קרבות אחרים שבאמת הייתי יכול להישאב לתוכם לזה לא הצלחתי(אם אני מסתכל על הקרב בין אסומרו לטובי שהיה קצר הוא היה מדהים כמו שאז אמרתי ככה שאת הסקת המסקנות משאיר לך)
4)ואחרון טוב עד עכשיו הארתי על מה שלא מצא כן בעיני עכשיו אני אומר מה שכן מצא כן בעיני תיארת את קבוטו דבר שבדרך כלל אתה לא עושה ואהבתי את מה שהפכת אותו להיות לא ממש הבנתי את התוכנית של סאסקה ולמה הוא חושב שאם זאטסו יהיה כמותו הוא יהיה חזק יותר אבל זה סאסקה ככה שאני לא מתערב לו בעיניינים
סך הכל הפרק בכלליותו היה בסדר מחכה לפרק הבא
Dr_Ellert
ציטוט(L.Wolf @ 06.01.2013, 21:11) *
בדרך כלל אני לא מוצא הרבה מה לומר לך על הסיפור כי הכתיבה ממש טובה אבל הפעם הרגשתי שהרמה ירדה אני קראתי את הפרק ולא יודע למה אבל משהו היה לי חסר עם זה בתיאורים של הקרב בין ליים לקבוטו (שהיה חלק מאוד עיקרי בפרק) או בכלל הרגשתי כאילו הפרק הזה נכתב ברמה פחות טובה והאמת שהייתי קצת מאוכזב כי(וכאן מתחילה החפירה)
1) בדרך כלל בכל הפרקים האחרים שלך יש משלב לשוני בין בינוי לגבוה וכאן הרגשתי שהוא ירד לבינוני יום יומי
2)התיאור של הקרב לא היה מספיק חד בעיני והיו חלקים ששאלתי את עצמי האם עברתי לקרוא (בלי להעליב) פאן פיק על פוקימון שבו אומרים את השם של כל מתקפה לפני המתקפה דבר שקצת מוציא את האדם מהסיפור היית יכול (ועשית זאת) לא פעם לא להשתמש בשם אלא להוסיף אותה אחר כך כי גם בקרבות יש מונולוגים
3)בכללי רמת הקרב והתיאורים בו לא היו טובים לעומת קרבות אחרים שבאמת הייתי יכול להישאב לתוכם לזה לא הצלחתי(אם אני מסתכל על הקרב בין אסומרו לטובי שהיה קצר הוא היה מדהים כמו שאז אמרתי ככה שאת הסקת המסקנות משאיר לך)
4)ואחרון טוב עד עכשיו הארתי על מה שלא מצא כן בעיני עכשיו אני אומר מה שכן מצא כן בעיני תיארת את קבוטו דבר שבדרך כלל אתה לא עושה ואהבתי את מה שהפכת אותו להיות לא ממש הבנתי את התוכנית של סאסקה ולמה הוא חושב שאם זאטסו יהיה כמותו הוא יהיה חזק יותר אבל זה סאסקה ככה שאני לא מתערב לו בעיניינים
סך הכל הפרק בכלליותו היה בסדר מחכה לפרק הבא


בנוגע לקרב- noted. זה גם היה קרב יחסית פחות חשוב... וניסיתי לקצר את הסיפור כמה שיותר- כנראה בגלל שקיצצתי המון תיאורים בקרב זה יצא לא ברור.
בנוגע למתקפות- חשבתי על זה גם, ותכלס בסדרה ובמנגה יש הרבה פעמים שהם פשוט צועקים את ההתקפות שלהם, זה מן קטע כזה. אבל אל תדאג, הם לא אומרים את השם שלה יותר מפעם או פעמיים.
הסעיף האחרון- בקשר לסאסוקה, אם זה לא היה מספיק ברור אני אחשוף את הקלפים: סאסוקה יוצר צבא שכפולים של עצמו כדי לתקוף את כוחות השינובי, והוא משתמש ביכולות השכפול של זטסו כדי לעשות את זה. תחשוב על זה- צבא של 40 אלף שינובי לא הולך ברגל, הוא צריך גם צבא משלו. בנוגע לקאבוטו- זה דיי ספויילר למי שלא קרא את המנגה, כך שאני לא יכול לפרט על זה בפרטי... אבל זה משהו שקרה במנגה, לא אני המצאתי את זה.
Dr_Ellert
מגילה 7 לקריאתכם המהנה smile.gif

פתיחה 7:

זוהי השנה ה-65 לחמשת הארצות המובילות. לפני שנה תמימה, עולמם של השינובי הספיק להזדעזע דיו. אירועים רבים וקשים עברו על כלל הכפרים הנסתרים, כאשר בכולם עוברים שני חוטי שני בולטים: נארוטו, והאקצוקי.
לאחר שכל האירועים הוצתו, לא הותרה ברירה ומלחמה פרצה. בניגוד למצופה, המלחמה אינה בין האומות השונות. להיפך, האומות התאחדו בצוותא לכדי "שינובי": המכנה המשותף לכולם. אם כך, מי האויב? כוחות האקצוקי, ארגון טרור חשאי ונסתר אשר מתקיים בכל רחבי הארצות, במטרה להפילן. הוא משתמש בג'וטסוים אסורים מכל הסוגים, רק על מנת לממש את מטרותיו האישיות.
אוסמרו הזקן נזכר באירועי העבר, כיצד איבד את אחיו. אירוע טראגי, שקרה ביום הולדתו של נארוטו. סאסוקה ושיקמרו החליטו על הפצת תוכנית רחבת היקף, פלישה למפקדה הראשית של הכוחות המאוחדים של השינובי. שיקמרו שיקר לסאסוקה, והוא ינסה לערוק. ליים ואומו מצאו מקום מסתור, ונתקפו על ידי קבוטו, וניצחוהו.

חלק 13: מהלך אחד לפני אחרון

מתחת לאדמה, נמצא אחד מהמחבואים הנוספים של האקצוקי, אשר מפוזרים ברחבי תבל. היה חשוך, ומקור האור היחידי נבע מנרות שעווה שמנמנות, שהיו בשובכי יונים לשעבר. בתוך המסדרון שהואר בקושי רב, היו תאי מאסר רבים, שכמעט ולא היו בשימוש. המערה במקור ככל הנראה הייתה בשימוש ארגון נינג'ה כזה או אחר, עוד מלפני השתלטות האקצוקי, אך הם מצאו לו שימוש פעם נוספת. התאים היו מלוכלכים עשויי אבן קרה ולחה, וסורגיהם היו עשויי ברזל יצוקה.
בפינה של אחד התאים שבסוף המסדרון, דמות מוכרת ישבה ושיחקה באצבעותיה בקונאי לא מושחז. הדמות שררה בצללי המערה, כך שלא ניתן יהיה לזהות את פניה. היו לה אפוד ומדים של העלה הנסתר, כך שנינג'ה מיומנת הייתה יכולה לזהות. הוא היה רגוע, ואולי אפילו עצוב. הוא המשיך ללטף את הקונאי, ולאחר שהרגיש שחודה נשחק, הוא השתמש בו כדי לשרטט קווים על רצפת תאו המטונפת. הוא שרטט את הסמל של כפר העלה הנסתר, מכיסויי הראש. הוא עמד לסיים, ואז שמע נקישות וצעדים מתקרבים מרחוק. מישהו התקרב לתאי המאסר. הוא לא ראה אף אחד כבר כמה ימים. הוא מיד הפסיק משעשה, והקשיב ביתר שאת. הצעדים התקרבו, ומישהו נכנס למסדרון. הדמות רק נותרה בצללים, והביטה על הצללים המרצדים של מי שנכנס. היה זה ככל הנראה דמות של אישה, עקב הגודל והתנועה, משמע שיכולות אלו להיות או קמורי או אומו. הוא החזיר את הקונאי לכיסו.
זאת הייתה קמורי, והיא הגיעה אל התא שבו שהה הדמות מהעלה הנסתר. היא הייתה קרה, כהרגלה, מסתירה את האמת אודות שעל לבה. היא התבוננה בו בקור, והרהרה על כמה דברים בלבה.
הוא התבונן אליה חזרה, וחשף את פניו אל האור. היה זה ימטו, מפקדו לשעבר של נארוטו. היה לו זקן, והוא היה נראה מרושל, עייף, מלוכלך ורזה יתר על הרגיל. "זאת אשליה?..." הוא שאל, והחזיק בסורגי הכלוב.
"כן" היא ענתה. "אני רציתי לשאול אותך משהו, ימטו. העלה הנסתר... נארוטו... כמה הם אמינים?"
"אמינים?" הוא וידא ששמע נכון, וחייך. "אמינים?..." הוא חזר על עצמו, ונשען מעט אחורה, כך שפניו חזרו להסתתר בצללים. "אני לא בטוח מה לענות לך. לא הייתי שם כבר שנה."
"אז אני מבטיחה לך שדבר לא השתנה מאז" היא השיבה לו. "תענה על שאלתי."
"אין טעם" עקץ אותה, "את יודעת בעצמך. את ראית אותם."
"למרות שגנג'וטסו היא יכולת מרשימה, שמסוגלת לראות לנפשו של האדם... היא לא יכולה לראות הכול. ענה על שאלתי."
"זאת שאלה טיפשית, אני לא אענה עליה" התעקש ימטו. "אתם סחטתם ממני הכול. את במיוחד. אין עוד טיפה אחת שאת יכולה להוציא ממני!"
קמורי נהפכה ללא-מוצקה, ועברה דרך סורגי הברזל, ממש כמו שטובי היה עושה. ימטו ידע שזו אשליה, הוא לא התרשם. היא התכופפה אליו. הוא היה מבוגר ממנה לפחות בחמש שנים, אך באותו רגע, הדבר לא היה נראה כמשנה כל כך. המחשבה חלפה בראשו, אך בעולם הנינג'ות, במיוחד כשאתה נלכד, אין משמעות לכל הדרגות והייחוס. "אני לא מנסה לסחוט ממך דבר" היא אמרה במונוטוניות מפחידה. "שאלתי שאלה פשוטה: כמה הם אמינים?"
"אז מה את מנסה לעשות?" הוא שאל, וקרב את פניו לאלו שלה. "מה?..."
"אם תענה על שאלתי, אוכל לתת לך לברוח. גם כך חתמנו גזר דין מוות עם סאסוקה היום."
"חתמנו?... מי זה אנחנו?"
"ענה על שאלתי, ותדע הכול."
"העלה הנסתר?... העלה הנסתר מאוד אמינים, במיוחד כשזה מגיע לנינג'ות שלהם."
"מצוין" ענתה, והתיישבה מולו. "אני ושיקמרו יוצאים היום, כביכול למצור על המפקדה של הכוחות המאוחדים. למעשה אנחנו נלכד בכוונה, כך שיקמרו תכנן. הוא מקווה שהעלה הנסתר יחננו אותו מפשעיו."
"אני בספק אם ייתנו לו להילחם" הוא משך בזקנו. "אבל מה יוצא לך מזה?"
היא נשארה קרה, ולא נתנה לרגשותיה להאדים. "אני מוכנה למות. וזה גם לא צריך לעניין אותך. אולי אתה לא יודע, אבל סאסוקה לא מחבב אותי, וזה הדדי."
"אני מתקשה להאמין לך... אבל איזו ברירה יש לי?"
"אני לא צריכה לשמוע על הברירות שלך" אמרה וקמה. היא יצאה מהתא באותה הדרך שנכנסה, ונעמדה באופן המעיד על ניכור. "זאת לא אשליה" אמרה, ומשכה בידית קרובה. משיכת הידית הניעה את הסורגים. אותם סורגים למעשה היו חלק ממערכת של גלגלי שיניים מוסתרת, אשר משכה אותם למטה, לחריציהם. ימטו קם, והתקרב לקמורי. בפעם הראשונה מאז שנה, שהוא פוסע את רגלו מחוץ לתא שהכיר כה טוב.
"לא אשליה?..." הוא שאל, ומיד אחז בשיערה. "אני יכול להרגיש את השיער שלך, אבל כבר עבדו עליי בעבר.
בניגוד לציפיותיו, היא לא התרגשה מהמהלך. היא כנראה ציפתה לזה. "עזוב את השיער שלי" ציוותה עליו. "אם תחשוב על רעיון כזה איי פעם שוב, אני לא חושבת שאהיה רחומה אליך כפי שהייתי עכשיו."
"את לא מה שאת נראית, קמורי..." אמר לה בעוקצנות ושחרר את שיערה. קמורי יצאה מהמסדרון, כאשר ימטו אחריה.

מאז התקרית עם קבוטו, אומו הספיקה להחלים. הם היו בעיירת הדייגים הנטושה, שנמצאת תחת צלו של ההר, לא רחוק מקומו. הם היו בתוך מבנה גדול, שכנראה שימש בעבר כחנות, לפני שננטש לחלוטין. הוא היה ישן; העץ שממנו בנוי המבנה היה רקוב ומצחין, והיה חורק לבריזה שהגיעה מהים. הרהיטים שבו התנדנדו באופן שאינו מבשר על תקינות, אם לא נשברו עד כה. היה אבק בכל מקום, כך שהוא היה נטוש הרבה מאוד זמן. קורי עכביש וחורים היו בפינות החדרים של המבנה, וחיות קטנות כעכברים ושממיות התרוצצו מדיי פעם, כשאף אחד לא שם לב. המקום היה בעצם הגדרתו, מושלם לפושעים ונבלים מסתתרים.
ליים שכב על מיטה שהייתה בחדר בו שהו. היה זה חדר גדול, ככל הנראה הכניסה לחנות. אומו נשענה על הדלפק. היא הציצה אל ליים. "מאיפה המיטה?" היא שאלה.
"מצאתי אותה בקומה העליונה, והורדתי אותה למטה."
"אנחנו מתעכבים. מצאת את כל הצידה שרצית מהחנות הזו?"
"כן, אבל קחי את הזמן- אם המלחמה תלויה בנו, אני רוצה עוד קצת לישון לפני שאנחנו צועדים לקרב ו..."
"אל תהייה מטומטם!" היא התרגזה וזינקה מעל הדלפק, ישירות לליים. "אם אתה תמתח את הגבול יותר מדיי! סאסוקה יעשה ממני וממך מזון לכרישים!"
"הוי באמת" ליים זלזל. "למה את חושבת שאנחנו עדיין באקצוקי? סאסוקה זקוק לנו. הוא לא יעשה לנו כלום על זה שטיפה איחרנו. בינינו, הוא יודה לנו על זה, כי באנו יותר מוכנים ו-"
אומו אחזה בו בצווארון המעיל, והרימה אותו. "תקשיב לי ותקשיב לי טוב, חתיכת עצלן" היא הצמידה אותו לקיר, "אתה אולי נהנה מהפוזה שאתה עושה, אבל היא מתחילה להרגיז אותי. אני לא יודעת מה הם הנהלים המדויקים של האקצוקי, אבל אני יודעת שאין בעיה עם זה שאפרק לך את הצורה כאן ועכשיו!"
"נראה אותך!" קרא אליה בזלזול. היא מיד החליפה את אישוניה הרגילים בטנקאיגן.
"טנקאיגן: סערת מוחות!"
"אההה!" הוא התגלגל מהמיטה ונפל לפני שהנינג'וטסו יחדור לראשו. "זה היה קרוב!" הוא קם. "אל תשתמשי בטנקאיגן, אני גרוע נגד טכניקות עיניים!"
"כדאי שתתחיל לזוז, אחרת אאלץ להשתמש בזה כל הזמן!"
"באמת!" הוא התמרמר, והרים את התיק שלו. "אז לאיפה אנחנו צריכים להגיע?"
"יש אנדרטה ישנה לאיזו מלחמה, לא רחוק מפה, על החוף. מחכה בים הדיביזיה שלנו, של הכפילים. כדאי שנתחיל לנוע."
"כמובן, כמובן..." הוא מלמל. היא יצאה מהמבנה בגאון, בעוד ששותפה במבט מושפל ומובס.

קאקאשי היה במפקדה בקומו, היכן שכל הקאגים היו. הוא נפגש בסודיות רבה, יחד עם שאר הקאגים, בחדר ועידה סודי, שממוקם ביסודות המבנה המקורי. החדר הואר במנורות בד תלויות, והעניק אווירה מאוד חשאית ומסתורית. החדר עצמו היה יחסית קטן, ולא היו בו אפילו אמצעים טכנולוגיים באשר הם, וקירותיו מבטון יצוק. גארה, A,מֶיי, אונוקי וצונאדה ישבו במרתף סביב שולחן דיונים סגלגל, כשכל אחד מהם חושד אחד בשני. בצד המרוחק, היכן שעוד היה מקום, עמד קאקאשי מולו דף מקושקש בהערות. "אני שמח שכולכם הצלחתם למצוא זמן ולהתאסף" הודה להם, בעוד ש-A התרגז במיוחד. "קאקאשי, אין לנו זמן לשטויות האלו!"
"זה ממש לא שטויות" קאקאשי פנה אליו בשלווה ובנועם, והתיישב. "מדובר בעניין רציני מאוד."
"מה זה, קאקאשי?" שאלה אותו צונאדה.
"מיד אגיע לכך, הוקאגה-סמה. ובכן, מאז שנארוטו כאן, אנחנו יכולים לנשום לרווחה בידיעה שבאמת הוא תחת השגחתנו, הטובה ביותר. לא יקרה לו דבר מה רע בזמן שהוא פה. מכיוון שגם החלטנו להשאיר את כל חבריו מהעלה הנסתר, הוא במצב יציב ואני אפילו מוצא אותו צוחק. אין מצב שהקיובי יצא מכלל שליטה הפעם."
"אלו דברים טובים" מיי שילבה את ידיה, ורכנה קדימה, "אבל זה לא נשמע רציני במיוחד."
"אחריי שיחה שניהלתי עם נארוטו, הוא נפגש שוב עם אוסמרו."
כולם היו הביטו בקאקאשי בחשד. A מיד נרעם. "כאן?!" הוא הלם בחוזקה על השולחן. "ממש כאן, מתחת לאף שלנו? למה לא הודעת אם ידעת ו-"
"זאת הייתה עלולה להיות טעות גדולה" הדגיש לו. "בנוסף, הוא אמר שהוא היה בעלה הנסתר בעבר. מעולם אני לא זוכר ששמתי לב לנוכחותו."
"מתי?" צונאדה שאלה והרימה גבה.
"בהלוויה של אחיו, הירוזן, כך נדמה. זה מה שהוא טוען. הוא ציין במפורש שהוא היה מודע לנוכחותו של נארוטו."
"זה מדאיג מאוד... לא הייתי ההוקאגה באותו זמן, אבל זה חשוב שציינת את זה. יש עוד עניין?"
"כן. העניינים לא התפתחו כפי שהיית חושבת. אחריי ההסבר שנתת לו, צונאדה-סמה, נארוטו נזף בו. מסתבר שאוסמרו לא מתעניין במלחמה. הוא אמנם לא אמר זאת מפורשות, אבל הוא נפגש עם נארוטו אישית, ללא כל קשר למלחמה שמתנהלת."
כולם נשפו לרווחה. קאקאשי פנה לגארה. "ונדמה שלא כולנו היינו כנים זה עם זה לחלוטין, גארה מהחול." גארה נשאר רגוע, אך הביט בכולם בחשש. קאקאשי המשיך. "אוסמרו ציין בפירוש שביקר אצלך לפני שביקר את נארוטו. יש משהו שאתה מעוניין לספר לנו?"
"זה היה סודי, אף אחד לא ידע על כך מלבדי" גארה ביאר. "אולי חודשיים-שלוש לפני שהמלחמה נפתחה, הוא פנה אליי. לא ידעתי בזמנו מי הוא, ובתמורה ל... עניין אישי, חתמתי אתו על העסקה."
הראיקאגה פנה לגארה. "ועל מה העסקה? מה הוא רצה ממך?"
"אלה דו"חות שבועיים. בדו"חות אני רושם בנקודות את הפעילות שלי בהיקף רחב: הישגים שונים, החלטות וכולי. זה ככל הנראה נותן לו רקע כדי לדעת מה קורה בכל מקום."
"מה קורה אם אתה רושם לו דבר מה שקרי? הוא יידע?"
"כן" גארה נזכר באותה פעם, כשאוסמרו העירו באמצע הלילה. "הוא יודע... אינני בטוח מה השיטות שלו, אבל הוא יודע, והוא יחזור כדי לקבל את הדו"ח הנכון."
"אם מותר לשאול" החל אונוקי, "מה היה הדבר שביקשת בתמורה?"
"זה סודי, וזה יישאר סודי. זה אישי."
"וזה קשור בדרך כלשהי לאחת מהאומות?"
"בדרך כלשהי..." גארה הביט על צונאדה, "אבל זה לא פוגע, או דרך לרגל, אם זה מה שאתם רוצים לדעת."
"למה שנאמין לך?" שאל אותו ראיקאגה בכעס. "ידעתי שאתה לא יותר מאשר נוכל! נתנו לך את האמון שלנו, וניצלת את זה כבר מההתחלה! לו הייתי יודע-"
"חדל!" קטע אותו קאקאשי. "תשאירו את הפוליטיקה לאחריי המלחמה. כרגע בין אם גארה רוצה או לא, ידיו קשורות לשולחן המלחמה. סכסוכים הם חסרי טעם."
"אוסמרו עדיין מסוכן" צונאדה הדגישה. "קאקאשי, הוא אמר מה היעד שלו? מה הוא מתכוון לעשות הלאה? אולי הוא רמז משהו על המוות של טובי?"
"ובכן..." קאקאשי עלעל בפנקסיו, "הוא עתיד לדבר עם נארוטו, אם זה לא קרה כבר. נארוטו לא אמר דבר בנושא, כנראה שהוא לא ידע שהייתי שם, או שהאזנתי לשיחה."
"זה למה אנחנו בדלתיים סגורות?" שאל גארה. "אתה לא רוצה שנארוטו ידע מזה?"
"כן. אבל אני יודע שאני לא היחידי שיש לו חדשות. ראיקאגה?"
"כן, קאקאשי צודק. לפני יום וחצי קיבלנו דיווח ששני חיילים שעשו פטרול בחוף המזרחי של ארץ הברק. לא נותר מהם זכר... זה חשוד. לכן וידאתי שעוד נינג'ות נשלחו. הם לא ראו שם דבר. יש לי הרגשה שהאקצוקי מעורבים בזה."
"חשוב לשים לב. עשית משהו בנידון? משהו נוסף?" שאלה צונאדה.
"כמובן! תגברתי את הסיורים. בינתיים לא עלו כל תוצאות, אבל אם הממזר הזה אוסמרו מתכוון למצוא אותם, הם לא יכולים לעשות יותר מדיי שטויות."
קאקאשי קם. "בסדר גמור. למישהו יש משהו להוסיף?"
גארה נעמד גם הוא. "אני מניח שזה בלתי נמנע. לא רציתי לספר על כך לכולם, אבל מכיוון שקאקאשי התחיל, עדיף שאסיים. כן, אני חתמתי אתו על עסקה. אוסמרו הוא לא אדם רע או שהוא טוב, הוא פשוט מאמין בדרך העסקים. הוא עושה את זה כבר לפחות שלוש שנים, אם לא יותר."
הקאגים קמו גם הם. אונוקי משך בשפמו. "איך אתה יודע?"
"הוא אמר לי כששאלתי אותו. וידאתי את זה, זה נכון. כך הוא משיג את המימון ואת כל היכולת שלו לעמוד בתנאי החוזה- הוא התחיל כששיחד לורדים פיאודלים. הם חתמו אתו על רוב העסקאות. משם זה כבר התפתח לכיוון אחר לחלוטין. בנוגע לשאלתכם, מה ביקשתי ממנו? אני אספר לכם, כבר אין טעם להסתיר את זה. אני ביקשתי שיפקח עין על נארוטו. זה הכול."
"בגללך..." צונאדה התקרבה לגארה. "בגללך הוא הגיע אלינו?" שאלה בזעם. "ענה לי!"
"ביקשתי ממנו לפני שנה. אני לא חושב שבגללי הוא נחשף לנארוטו. אני לא יודע מה כל המניעים שלו... אבל עד כה, הוא היה עונה לי בהתאם למצבו של נארוטו. אז הוא רק איש של עסקים. תטפלו בו בסיום המלחמה."
"זה מוסכם" אונוקי הנהן. קאקאשי המשיך. "בזה הסתיים הדיון. אני אחזור לעבודותיי." הוא אמר, וארז את דבריו.

סויגטסו וג'וגו הלכו על גבעות צחיחות. הם היו באזור המערבי, לא רחוק מקומו. הגבעות היו עוד יחסית מישוריות, לנוף שהשתרע מצדדיהם; פנורמה של הרי המחט המפורסמים של ארץ הברק, כשביניהם חוצצים נהרות. השמיים היו כחולים, וג'וגו הביט בהם בחיוך. הציפורים חגו מסביבם, ומדיי פעם ציפור נחתה על כתפו על מנת לארח לו חברה. על פי הבעות פניו של סויגטסו, הוא מצא את זה מיותר ומשעמם. הם לא דיברו הרבה ביניהם, כנראה מחוסר עניין. לבסוף ג'וגו עצר, וסויגטסו הפסיק ללכת לידו. הם היו על קצה הגבעה עליה הלכו, שהייתה דיי תלולה עתה. "מה מצאת?" שאל סויגטסו.
"זה כאן" הוא הסביר. "מכאן מחכים לכוכב הראשון. שיקמרו וקמורי יהיו צריכים לאגף את הפינה היחידה שלא הגענו אליה. אחריי הכוכב הראשון, אנחנו צועדים אל קומו."
"אתה באמת חושב שילך לנו הפעם? אני לא מטיל ספק בהחלטותיו של סאסוקה, הוא טוב בזה, פשוט... אני לא יודע, משהו לא מסתדר לי."
"חשבתי על זה גם" ג'וגו הביט בו. "הג'ינצ'וריקי עדיין חופשי. הוא בכלל לא הביע בזה עניין, כאילו שהוא לא מעניין אותו. אולי הוא עושה את הכול כהצגה?"
"אולי הוא חושב שיצליח להפטר מאתנו ככה?" שאל סויגטסו בחשש. "מתאים לסאסוקה לא לספר לנו אם הוא רוצה להפטר מאתנו, אבל... זה ממש מרושע. הוא פשוט יזרוק אותנו לכלבים בעוד שהוא חוגג על האוצר! הנוכל הזה."
"לא... סאסוקה לא ייפטר מאתנו. לא עכשיו לפחות" הוא שילב את ידיו, והביט למטה. "אם הוא היה רוצה, מיד אחריי שטובי הלך הוא היה רוצח אותנו בשנתנו."
"ואתה מעריץ אותו" צחקק סויגטסו. "אתה כמו אישה לפעמים, ג'וגו."
"ואתה כמו דג. מסריח ורטוב, אבל אתה לא שומע אותי מתלונן. סאסוקה הוא הסיבה לקיום שלי."
"נעלבתי" נאנח סויגטסו. "אני באמת מסריח כמו דג?" שאל ורחרח את בית השחי.
"לפעמים" ענה לו, והמשיך להתבונן למימי הנהר שנחו מאות מטרים מתחתם. "הוא לא אמר איפה החיילים, אבל..." הוא מלמל, ונשאר במקומו. סויגטסו התיישב לידו, והחזיק את חרבו, "המוציא-להורג", מולו כמשענת.
"לפחות הנוף נחמד" הוסיף לג'וגו, והביט במים. "בא לי לשחות. אתה חושב שאוסמרו ימצא אותנו אם אטבול קצת במים?"
"הוא היה אמור למצוא אותנו עוד כשהיינו בעיירת הדוכנים."
"מה?! ולא אמרת כלום?! הייתי בטוח שהוא לא היה מוצא אותנו בחיים!"
"הוא יכול למצוא אותנו בכל רגע. אל תיתן לזה להפריע לך."
"אני מניח שאתה צודק. אני מיד חוזר!" חייך סויגטסו וזינק למטה. הוא צלל באוויר באושר, ממש צונח אל פני המים. אחריי שנתן למשב הרוח העוצמתי לרטוט את איבריו, הוא הצליח להתרסק על המים, והתרווח בצורתו הנוזלית. הוא איגד את כל חלקי גופו הנוזליים בעודם במים, וחזר להיות מוצק שוב. "נהדר! התגעגעתי למעט מתיחות שרירים..." אמר לעצמו, והחל לצלול. להפתעתו, הוא ראה במים דבר שלא חשב שיראה: כפילי סאסוקה, והרבה מהם. הוא נעצר במקומו, ופער את עיניו. "אני לא מאמין... אלה... אלה מאות!" הוא חשב לעצמו, ועלה מעלה. הוא הביט אל ג'וגו שהיה על ההר. "היי! היי ג'וגו!" קרא אליו. "ג'וגו!"
הבריון חובב הטבע התבונן באיש המים שהיה למרגלות ההר, בנהר. "מה מצאת?" צעק אליו. סויגטסו רק אותת לו לרדת, והוא הסכים. הוא מצא נתיב בצד הגבעה, והזדרז לרדת למטה, עד שהגיע אל הנהר שהיה בו שותפו. לקחו לו כמה דקות, ולבסוף הוא הצטרף אליו. "מה מצאת, סויגטסו?"
"כל הצבא של סאסוקה נמצא כאן. במקום הזה!"
ג'וגו החליט לעשות טבילה גם כן. הוא נכנס למים, והחל לצלול למטה, כדי לראות זאת במו-עיניו. כשסיים, חזר לשותפו והתנשם. "מדהים" הוא סיכם. "אולי יש לנו סיכוי, אחריי הכול."
סויגטסו הנהן, ואז החליט להשפריץ כמות אדירה של מים על שותפו. ג'וגו חייך, והחזיר לו כמנתו. משם הם החלו בקרב השפרצות, אשר רק האחרון בו יקבע את ניצחונו.
L.Wolf
הפרק היה נחמד (למרות שהמשפט האחרון לא ממש מתאים לשניים הללו כי הם אוהבים להילחם אחד בשני וגם זה רק כשגו'גו משתגע)
אהמ בקשר לפרק עצמו אהבתי את האטה של הזמן כאילו עכשיו לא מדובר על אירועים שקורים מידית אחד אחרי השני אלא בצורה איטית יותר במיוחד עכשיו כשהמלחמה מתקרבת שוב
וכמו תמיד מחכה לפרק הבא
Dr_Ellert
החלק השני של מגילה 7.
שתהייה לכם קריאה נחמדה ומחממת לב smile.gif

חלק 14: שבי רצוי

עברו כמעט יממה וחצי, מאז שקמורי, שיקמרו וימטו יצאו מהמחבוא המזרחי. בדרך הכלל המסע מהמחבוא עד לארץ הברק היה לוקח מעל לשבועיים, אבל בשל שכלו החריף של שיקמרו, דבר שסאסוקה נטה להישען עליו, הוא מצא דרך יותר מהירה. בעודם על הספינה ששטו בה במהירות מרהיבה, ימטו, שהיה עטוף באדרת מסעות שמצאו בספינה, פנה לשיקמרו.
"תזכיר לי שוב... איך אנחנו נוסעים כל כך מהר?"
"הספינה עשויה מעץ ארז, עץ שידוע בשל שתי תכונות: הוא יחסית קל, והוא מספיק דחוס וחזק כדי שיעמוד בלחץ. הספינה הזו הייתה בשימושו של קיסמה לפני שהצטרף לאקצוקי, איתה הוא היה עורך את רוב מסעותיו מהערפל וחזרה. אנחנו עכשיו נמצאים בשיאו של הקיץ; מונסונים מערבלים בים סופות ויוצרים תנודה בלתי פוסקת של הגלים, ובכך גם הדף שנותן יתרון למסעות. חוץ מזה, משום שלא היו רוחות בתקופה האחרונה, הבנתי שזה רק עניין של זמן לפני שהרוחות החזקות יבואו. הרוחות מספיק יציבות וחזקות כדי לשאת אותנו בזמן שיחסוך לנו את כל השבועיים. בנוסף, הספינה של קיסמה מספיק חזקה כדי לעמוד בלחץ."
הסופות ששיקמרו דיבר עליהן באמת טלטלו את הספינה כהוגן, ומפרשיה נדחפו בכוח עד שנדמה שאל הרוחות בעצמו נושב על המפרשים בכל אונו. חבלים וחביות התגלגלו וריקדו מצד לצד לתנועותיה המגושמות של הספינה לרוחות המונסון, וכמוהם שיקמרו וימטו. הם נאלצו להיאחז בעצם יציב כגון מעקה או תורן כדי שיוכלו להישאר במקומם ולא לאבד שליטה. "עדיף שנשאר בפנים, ימטו!" קרא אליו שיקמרו. "אנחנו עלולים להיפגע."
"ברור כשמש" הסכים עמו האסיר לשעבר. הוא פתח את דלת הסיפון, שהובילה לירכתי הספינה, וירד למטה. שיקמרו ירד אחריו, ונעל את הדלת בהתאם, בתקווה שהרוחות לא ינתקו אותה מעל ציריה.

קמורי ישבה בחדר הסמוך לחדר הכניסה של ירכתי הספינה. היה זה חדר אפסון, שהכיל בעיקר חביות וארגזים אשר היו מחוברים בקורי עכביש. היא הייתה כה דוממת בעת שישבה, שנדמה שהגיעה להארה גדולה. אחד מיצורי הבריאה הקטנים, עכבר זעיר, החליט להצטרף אליה במעשיה. הוא חש אליה בזריזות, ורחרח סביב שולי מעיל האקצוקי שלה. היא מיד השתמשה בגנג'וטסו, והוא קפא במקומו. היא השתמשה בסימוני ידיים שונים, והעכבר החל לעמוד על זוג רגליו, וגופו ריקד במה שנראה בניגוד לרצונו. היא חייכה, ושחררה את ידה. לבו של העכבר פמפם מהר כפצצת זמן, והוא התעוות מהאימה. הוא ברח חזרה לצללים כאשר ימטו נכנס לאותו חדר. היא הביטה בו בעינה הלא נסתרת, ונשארה שקטה. הוא עצר מולה, ונראה מאוד לא רגוע.
"את לא אדם של מילים רבות?" שאל, ושילב את ידיו. היא רק המשיכה להתבונן בו. "לא פלא שסאסוקה העריך אותך. מההיכרות האישית שלי איתו, הוא שונא נשים ברברניות." היא המשיכה להישאר שקטה, ורק הקשיבה לאשר היה לו להגיד. "אני מבין. קשה לחשוב על מה להגיד, כשאת מהלכת היום מול אדם שכלאת." הוא התיישב מולה. "את שאלת אותי אם העלה הנסתר אמינים, ועניתי לך שהם נאמנים לנינג'ות שלהם. לא שיקרתי," הוא משך בזקנו, "אבל גם לא הייתי כנה לחלוטין. הם אמינים רק כלפי מי שאמין כלפיהם. אם את תתני להם סיבה לסמוך עלייך... הם יסמכו עלייך. זה לא מסובך. זה למה בפיגוע של אורוצ'ימרו מלפני שלוש שנים היינו מופתעים... סמכנו על החול הנסתר והם ניצלו זאת." הוא הרכין את מבטו, ונזכר באירועי העבר. "שנה שלמה... בוודאי כולם גדלו מאוד. שיקמרו גדל מאוד. כבר ממש גבר קטן שנעשה... קובע החלטות גדולות. אני יכול לשאול אותך משהו?" אמר לה, והיא הנהנה בקור רוח. "למה דווקא שיקמרו? מה מיוחד בו? בוודאי ראית שינובי הרבה יותר מרשימים ממה שהיה לשיקמרו להציע."
היא השתדלה לשמור על קור רוח, אך בנושאים שקשורים לשיקמרו, רק פניה נותרו קרות. "אהבה צריכה הסברים שטותיים?" היא שאלה, וליטפה את מגן הראש שלה. "לא חשבתי על זה אף פעם. אני פשוט אוהבת אותו."
"את לא צריכה להתבייש" חייך ימטו, "כשאנחנו לא נלחמים, אנחנו בני אדם" הוא שילב את ידיו מעל רגליו. זה הזכיר לה את דבריו של ראמו, שפגשה בבר לפני ימים ספורים. היא הביטה בעיניו של ימטו. המחשבה על עיניה השחורות והמחרידות מתבוננות אל שערי נשמתך העבירה בו צמרמורת קטנה, והוא התנודד מעט במקומו.
"מישהו אמר לי דבר כזה בעבר..." היא השפילה את מבטה, "והוא צדק. אבל אני השתתפתי במשחק הזה יותר מדיי זמן... זה כל מה שאני יודעת לעשות" היא עצמה את עיניה. "האמת היא ששיקמרו היה היחידי שחשב עליי, בערך. הוא חשב על כולנו באקצוקי, אבל לדעת כזאת הרגשת שייכות... אפילו כשהייתי באנבו לא הכרתי זאת, למרות שהיו לי סוג של חברים."
"גם אני הייתי באנבו" חייך ימטו, "למעשה אני עדיין חלק מהאנבו. אני במשימה של לפקח על נארוטו. את ראית איך התקדמתי עד כה עם זה..." הוא שפשף את עורפו, "לא משהו במיוחד. כולנו עושים טעויות אני מניח. אינני יודע איך האנבו של המעיין הנסתר-"
"למעיין הנסתר אין אנבו" היא תיקנה אותו. "הכפר שלנו כולל נכון להיום מנהיג בשם שִיבּוּקִי. בעבר הרחוק, לפני שהאומות נוסדו, הכפר שלנו היה די יציב לרקע המלחמות הבלתי פוסקות. אחד מחברי האקצוקי לשעבר, קָאקוּזוֹ, היה שינובי מובחר ומוצלח, עד שהוא בחר לעזוב אותנו.
"כאשר חמשת האומות נוסדו, שבטים ומשפחות ערקו מהכפר לטובת אותן אומות. מאז הכפר הכיל כמות מאוד מצומצמת של משפחות פעילות. המעיין הנסתר הצליח להחזיק מעמד ביחס לשאר הכפרים הנידחים עקב יחסי שיתוף עם איווה, עד המאורע לפני שלוש שנים."
"לפני שלוש שנים?"
"כן, אביו של שיבוקי היה המנהיג עד ששינובי נחשב, סויין תקף אותו. זה שטויות, אני לא אכנס לזה. רק רציתי להגיד שהכפר שלנו הצליח להחזיק, אבל אין לו אנבו. משום שהכפר היה ביחסי שיתוף עם האבן הנסתרת, שינובי שנמצאו מתאימים לאנבו, כמוני, נלקחו לכוחות שלהם."
"אז למה?..." ימטו הצביע על כיסוי הראש. היא ליטפה את הכיסוי בעדינות, וגלגלה את עיניה. "בדרך כלל נהוג לוותר. כשהורדתי את הכיסוי פעם כשחזרתי הביתה, אבי נזף בי וסתר לי. זה נהפך לסוג של סמל שלי, סממן הכר."
ימטו נאנח, ושוב התנועע במקומו על מנת למצוא איזון ונוחות. "הייחוד שלך הוא גנג'וטסו, נכון? שמעת פעם על איטאצ'י?"
"אח של סאסוקה? כן שמעתי. הוא היה הרבה יותר טוב מסאסוקה" ימטו קיווה שעקב אמירה זו היא אולי תחשוף מעט הבעות פנים, אך היא נותרה קרה. "מה אני בדיוק צריכה לחשוב עליו?"
"כלום. אולי ראית אותו בפעולה פעם, וחשבת ש-"
"לפני שנה בערך, ראיתי אותו. ערכנו קרב אשליות."
"באמת?" התפלא ימטו, וחיפש דבר מה בכיסו. היא המשיכה. "הוא חשב שאיים עליי באשליותיו. הוא הבין שעשה טעות כשהתחרות התחממה. הבעיה של האוצ'יהה" היא פתחה את ידה כאות לביאור, "זה שהעין שלהם לא רק משמשת לאשליה. היא רב תכליתית. זה למה הבסתי אותו."
"את הבסת את אח של סאסוקה?... זה מרשים. אף אחד לא שרד את הצוקויומי המפורסם שלו, מלבד קאקאשי" ציין ימטו, "והוא מאוד מוכשר בזה. סאסוקה היחידי ששרד, וזאת עקב היותו אחיו בדם ומשתמש באותן טכניקות."
"הם מוכשרים, אני לא אשקר" היא טפחה על שרוולה מאבק, "אך הם כלום ביחס אליי. והצוקויומי? זה פחות או יותר קצה הקרחון של מה שאני יכולה לעשות, אם באמת אשקיע בכך מאמץ. אני לא מתכוונת לפתוח דיון על גנג'וטסו."
"זה בסדר" קם לו ימטו, והניח את אדרת המסעות שלו על אחד הארגזים הקרובים. "אני הולך להתגלח. אני לא מתכוון שחבריי יראו אותי לא מגולח."
היא לא ענתה, והתבוננה בדלת הכניסה לחדר האפסון. הוא חייך, "את לא צריכה להתבייש בלהביע את שעל לבך. אנחנו אמנם לא חברים... אבל לפי איך שזה נראה כרגע, אנחנו גם לא אויבים."
"אנחנו אויבים" היא תיקנה אותו, והביטה בו בקור, "ואם זה בגלל הנחמדות ששוררת כאן, זאת אלא רק עוד אשליה. היא תתפוגג כשנגיע למפקדה."
"כבר מוותרת? הריי זה לא שחור ולבן-"
"זה לא מעניין אותי" היא עצמה את עיניה, והסבה ממנו. הוא הרים את כתפיו כאות לחוסר ברירה, ופנה לשירותים קרובים שהיו בחדר האפסון.

הבוקר הפציע. יום חדש. המונסונים כבר נחלשו והיו פחות משמעותיים, משום שלא היו יותר בשטח פתוח. הם הגיעו לאזור מפורסם, לחורשת הרי המחט של ממלכת הברק. שיקמרו, שהיה על הסיפון אחראי על ההגאים, חייך לראות את קרני השמש חודרות מבעד להרים המרובים. "הגיע הזמן..." הוא מלמל, ושאף באפו את ריח הים המלוח. "ממלכת הברק, אל הענן הנסתר! אולי ההזדמנות שלי בכל זאת לחיות..." אמר, בעוד שימטו עלה מירכתי הספינה.
"שיקמרו, אנחנו מגיעים?"
"מכאן זה רק עניין של כמה שעות עד שנראה חלק מכוחות השינובי. אתה יכול לחזור לישון!"
"אל תדאג לי!" הוא חייך, וחזר למטה. שיקמרו הגן על עיניו מפני האור המסנוור שעתה עשה את דרכו אל עיניו. "עבר כל כך הרבה זמן... התגעגעתי."

נג'י וסאקורה היו בעמדת שמירה, ממוקמת על צריח גבוה. מולם, פנורמה ארוכה ויפהפייה של הימה המשוסעת בהרי המחט, וגלים גואים ומשתפלים מפה לשם. הם היו בעמדת שמירה בכניסה לקומו, למרות שהיה צורך רק באדם אחד שיאייש את העמדה. נג'י למעשה היה מיועד לערוך את השמירה הזו, אולם סאקורה הייתה זו שהתעקשה להישאר עמו. נג'י ראה בזה מטרד, אך לא מעבר.
"... אז מה אתה חושב? נארוטו יכול באמת להיות שותף לאוסמרו?"
"אני לא רוצה לחשוב על זה" נג'י הרהר, "ועדיף שלא תדחפי את האף סתם. אני בטוח שהקאגים עושים כמיטב יכולתם להתמודד עם הבעיה של אוסמרו."
"אני לא דוחפת את האף! אני דואגת לנארוטו! הטיפש הזה לא יוכל לעשות החלטה אחת-"
"מאז שנה שעברה נארוטו עשה צעדי ענק יותר משהיה בן שלוש-עשרה, כעשה את מבחני הצ'ונין. הוא יכול לקבוע החלטות לבדו. וגם אם הוא לא, יש ליגה שלמה של השינובי הטובים ביותר בעולם שעומדים מאחוריו. חבל לבזבז את הזמן בלחשוב על כמה שזה מסוכן."
"אני רק אומרת... אתה יודע... אולי הוא השתנה קצת, אבל אוסמרו הוא מאוד מפחיד ומאיים! אתה ראית אותו בעלה הנסתר כשהוא הרג את טובי!"
"אני מוכן למות במטרה להגן על כוחות השינובי, העלה הנסתר ומשפחתי." הוא אימץ מעט את הביאקוגן, ומרוב הפתעה עיניו נפערו כהוגן. "זה... זה בלתי אפשרי!"
"מה אתה רואה?" היא שאלה ומיד קמה ממקומה.
"שיקמרו. יחד עם קמורי מהאקצוקי, וקפטן ימטו!"
סאקורה הייתה בהלם מוחלט, והיא קימצה אגרופים. "הו, זה הולך להיות טוב!"
שניהם עזבו את עמדת השמירה, ופנו להקפיץ את השינובים השומרים.

הספינה לבסוף עגנה, ואם מותר להגיד, ביתר קלות, במזח של הענן הנסתר. שיקמרו יצא החוצה, אחריו ימטו וקמורי. ברגע ששלושתם היו בחוץ, קבוצה של לפחות חמש-עשרה שינובים מאומות שונות זינקו עליהם וכיוונו קונאים רבים או כלים חדים אחרים. ימטו נלחץ ומיד הרים את ידיו, בעוד ששיקמרו וקמורי נותרו דיי אדישים. סבלנותו של שיקמרו פקעה כאשר הוא שמע קול מוכר.
"שיקמרו-קון?..." שאל קולה של אינו, והיא דחקה חלק מהשינובים המאיימים. הוא החל לרעוד, והרגיש כיצד זרימת הדם נתקעת בעורפו. "אינו..."
"איך יכולת?!" צעקה עליו, וזרקה צמד עגילים. אלו היו העגילים ששיקמרו קיבל כשצוות 10 נהפכו לצ'ונינים. "איך יכולת לעשות לי את זה? ולצ'וג'י?! תירקב בגיהינום!"
שיקמרו התבייש בעצמו, ומכאן קמורי, שנותרה עדיין קרת אופי, עקפה אותו והתקרבה אל שאר השינובים. אינו נשארה במקומה, משום שרצתה לשמוע את אשר יש לה לומר.
"זה חבר שלכם, ימטו. הוא בריא ושלם, אולי קצת רעב. תשאירו את שיקמרו בחיים, זאת הייתה התכנית שלו."
נג'י מיד התכוון להשתמש בביאקוגן. "ומה איתך?"
"אני..." היא הביטה בידיה, "זה לא משנה. תעשו מה שתרצו..." היא נשאה את עיניה אל נג'י, "אני בובת קש מעתה ואילך."
"מה זה אמור להביע?" שאל באי הבנה עד שקאקאשי הצטרף בליוויה של סאקורה. הוא דיבר.
"זה אומר שהיא לא אטרקטיבית. מכיוון שאני היועץ החדש לענייני אסטרטגיה, שני אלה יישארו בחיים."
"קאקאשי-סנפאי!" התרגש ימטו. "נכשלתי במשימתי..." הוא נאנח, "נפלתי למלכודתו של קבוטו, באותו זמן..."
"מה שהיה- היה. בוא הנה," ביקש ממנו, וימטו הצטרף למניין אך פקח עין חושדת בקמורי, "תאזקו את שיקמרו היטב וקחו אותו לחדר החקירות."
"אני אשתף פעולה, אין צורך בכוח-" הוא מלמל את המילה האחרונה, תוך שסאקורה אוזקת את ידיו מאחורי גבו. "מצטערת שיקמרו... אבל קשה לי להאמין שאתה פשוט חזרת להיות טוב אחריי ההמרה."
"זה מורכב" הוא לחש, והציץ מבט לקמורי.
"מה לעשות איתה, קאקאשי סנסיי? אי אפשר להרוג אותה!" שאלה אותו אינו. קאקאשי הביט בה בפליאה. "ולמה לא?" שאל בסקרנות. "מפתיע שזה בא ממך..."
"אני- אה- ובכן..."
"התחננתי על חיי שהיא תשאיר את שיקמרו בחיים" קמורי ענתה לקאקאשי בקור, "אולי זה דרבן אותה לרצות לשמור גם עליי בחיים."
"את קמורי, נכון? זה מוזר... ברגע שתהיי בתוך המפקדה, את לא תצליחי להשתמש באשליה. גם הגנג'וטסו המוצלח ביותר לא פעל בתחומי המפקדה. אז למה?..."
"אמרתי לכם: אני בובת קש."
החשד בקאקאשי עלה רק יותר. "אזקו אותה. קחו אותה למרתפי הכלא. צריך לחכות להוראה מפורשת של ראיקאגה ושאר הקאגים. הו, ודבר אחד נוסף, אף מילה לנארוטו. האם אני ברור?" הוא שאל כשפנה לסאקורה ושאר חבריו של נארוטו שהיו שם. "אם זה נודע לו, יהיו לנו יותר צרות מאשר קודם."
כולם הנהנו, ואינו אזקה את קמורי. לא הייתה אף התנגדות, שום רושם מאיים. היא הייתה מנוכרת ואפילו במקום מסוים מנותקת. אינו מצאה את זה מעט מרתיע, במקום מסוים לא אנושי.
"אנחנו נדבר אחר כך..." לחשה לקמורי באוזן, ודחפה אותה. קמורי התנדנדה מצד לצד בעודה נדחפת, במקביל לשיקמרו. הם הובלו על ידי קאקאשי ושאר השינובים אל המפקדה, שם יבררו את כל העניין החשוד.

אינו הגיעה עם קמורי לאחד מתאי המאסר. היה זה תא שמוקם בתוך מבנה שצמוד למפקדה עצמה. הוא היה עשוי אבן, וקש מפוזר כאן ושם. אינו שחררה את האזיקים, וזרקה את קמורי אל תוך התא. היא דאגה לנעול מהר את הדלת, ולאחר מכן נשארה. היא הביטה בקמורי בחשד רב, אך זאת לעומתה נותרה קרה ומנוכרת. היא נראתה עייפה, מפוזרת ומלוכלכת. בגדיה היו מלאי לכלוך ובוץ, שיערה היה פרוע ומבולגן, ופניה היו מאובקות וחבוטות. היא הסתכלה ישירות אל אינו, שהרגישה את מבטה חודר מבעד לנשמתה.
"למה... למה את מתנהגת ככה? את חברת אקצוקי! את צריכה להיות מפלצת, מאיימת!"
היא נשארה שקטה, ואינו המשיכה. "אני לא מאמינה לרגע אחד עם הבולשיט שלך על שיקמרו! אם את שייכת למפלצות האלו את בוודאי מפלצת בעצמך!"
היא עדיין לא דיברה, והייתה קפואה במקומה, ממש כפסל. אינו המשיכה. "למה... למה את לא עונה לי חזרה? אני מדברת אלייך!" צעקה עליה, כשדמעה קטנה זלגה מעינה. "אל תתעלמי ממני! את סוכנת אקצוקי! למה התחננת אליי באשליה?! למה את עושה את כל זה?!"
קמורי קמה, והתקרבה אל סורגי התא. היא אחזה בהם, דבר שהרתיע את אינו שהתרחקה. עתה, אינו הבינה שהיא פחדה ממנה עד מאוד. "למדתי שגם אם הייתי נראית כמוך, מריחה כמוך ומדברת כמוך, שיקמרו עדיין לא היה אוהב אותי" היא הביטה ישירות אל עיניה של אינו, "זאת הסיבה, שאני בתא הזה. אם שיקמרו שמח, אני שמחה. פשוט מאוד."
"למה שבכלל תרצי אותו? את לא אוהבת נינג'ות מרושעות רוצחות ואלימות?"
קמורי התיישבה על הרצפה הקרה, וערמה מעט קש כדי שיהיה עבורה נוח. "אני לא יודעת מה מספרים לכם על האקצוקי, אבל זה עניין של נקודת מבט. ובנוסף, אני פשוט נואשת."
"אני עדיין לא מאמינה לך... ואני לא מפחדת ממך!" פלטה באנחה והלכה משם בחשש. קמורי התקרבה לפינת התא, והתבוננה בריקנות בחלל החדר. דמות מוכרת הגיחה מכלום.
אוסמרו.
נשימתה מיד נעתקה ממנה, והיא נצמדה כמה שיותר אל הקיר. פניה שהיו עד כה קרות ומנוכרות גילו פחד ורצון עז להימלט. אוסמרו התקרב אליה, והיא דחקה את עצמה כמה שיותר רחוק. "אני אגיד לך הכול! אני מתחננת, לא כך! יש דברים שאני חייבת להספיק!"
"זה לא מעניין אותי!" התרעם מעליה בקולו העייף, והרים מעליה את ידו. "על הפרת החוזה-"
"אני מתחננת!" היא עמדה לבכות. "בבקשה... אוסמרו... אנחנו אמנם אויבים... אבל אתה חייב להבין!"
"אני לא חושב שיש סיבה להשאירך בחיים."
היא תפסה בשולי בגדיו. המראה שלה היה מעורר רחמים. "אני אוהבת אותו..." היא מלמלה. הוא נדהם, וניסה לנער אותה מעליו. "עזבי אותי" קרא.
"אני לא יכולה למות עכשיו... מה אתה רוצה לדעת? אספר לך הכול! הכול! הנח לי!"
"אולי אוכל להפיק ממך תועלת. סאסוקה נמצא?"
"לא רחוק מכאן! יש עמדה קרובה לים יחסית, יחד עם שאר החיילים שלו!"
"איפה?"
"מישור החוף המזרחי! עכשיו בבקשה, אני מתחננת-"
"הבנתי!" הוא נזף בה וניער אותה מעליו. "את תישארי בחיים, אולי."
היא התנשפה מרוב לחץ וחרדה, וגרדה במהרה את קרקפתה. היא הייתה בטוחה שעמדה למות. אז הפתיעה אוסמרו. "אור: טכניקת היפוך צבעים!" הוא קרא, והשתמש בסימוני הידיים כדי להפעילה. לפתע קמורי ראתה את הכול מתעוות והצורות חוגגות מסביבה. זה הסב לה כאב ראש ענקי- ממש כמו באשליה, אך בעל השפעות אמתיות!
"מה... מה זה?..." לחשה בקושי, והרגישה על סף התעלפות. היא ראתה כיצד דמותו של אוסמרו נשאבה לאוויר, כפי שטובי היה עושה, ולבסוף נפלה לידי תבוסה.
blom
שלום רצתי לומר לכותב הסיפור שלדעתי הסיפור שלך מדהים וכתוב בצורה טובה ביותר
אה ואני בת
Dr_Ellert
אה, תודה אני חושב? את מוזמנת להמשיך לקרוא אותו כאן בפורום!
אני בעיקרון הכותב (זה שממלא את הדף במילים לצורך העניין) אבל סוג-של עורכת היא ידידה טובה שלי.

תיקון:
ערכתי, לא ידעתי שמדובר בבת!
L.Wolf
הפרק היה נחמד לא ממש אהבתי אותו כאילו כן היה מעיין עלילה אבל זה הרגיש לי כזה מרוח לא יודע למה אני מבין מה ניסית לעשות אבל אני לא בטוח שהצלחת
Dr_Ellert
בדר"כ כשנותנים ביקורת של "אני מבין מה ניסית לעשות..." נהוג לרוב לציין גם את הנושא עליו אתה מדבר- כי אני לא בטוח שאני הבנתי אותך חח.
האמת היא שלא ניסיתי לעשות משהו מיוחד... החלק הזה בא למלא כמה מהתפקידים הבאים:
1. להסביר איך שיקמרו וקמורי עברו צד.
2. להסביר קצת על הרקע של קמורי (רקע בכללי) ולהשלים את החסר לגבי כפר המעיין הנסתר.
3. להשלים פערים בכללי מהתקופה האחרונה על קמורי.
4. כמובן באופן סופי, לחבר בין מגילות 6 ו-8, כשמגילה שמונה נפתחת בתמונה זרה לחלוטין. הייתי יכול לחסוך ולסכם את האירועים של מגילה 7 ב-8, אבל כפי שאתה ראית- זה היה ארוך מדיי מכדי להיות מסוכם במגילה אחת, זה מספיק חומר לשתי מגילות.
Dr_Ellert
לחלק שחיכיתי כ"כ הרבה זמן לפרסם... קמורי גאידן! הפעם מגילות 8-9 מספרות את הסיפור של קמורי, מתחילתו ועד לסופו!
קריאה מהנה smile.gif

פתיחה 8: קמורי גאידן

זוהי השנה ה-65 לחמשת הארצות המובילות. לפני שנה תמימה, עולמם של השינובי הספיק להזדעזע דיו. אירועים רבים וקשים עברו על כלל הכפרים הנסתרים, כאשר בכולם עוברים שני חוטי שני בולטים: נארוטו, והאקצוקי.
לאחר שכל האירועים הוצתו, לא הותרה ברירה ומלחמה פרצה. בניגוד למצופה, המלחמה אינה בין האומות השונות. להיפך, האומות התאחדו בצוותא לכדי "שינובי": המכנה המשותף לכולם. אם כך, מי האויב? כוחות האקצוקי, ארגון טרור חשאי ונסתר אשר מתקיים בכל רחבי הארצות, במטרה להפילן. הוא משתמש בג'וטסוים אסורים מכל הסוגים, רק על מנת לממש את מטרותיו האישיות.
כל חברי האקצוקי ממתינים לפקודתו של סאסוקה, מלבד קמורי ושיקמרו, שערקו לטובת כוחות השינובי. משום שהביאו עמם את ימטו, מצאו לנכון להותיר אותם בחיים, אפילו את קמורי שלא הכירוה. במפקדה הראשית היכן שכולם נמצאים כרגע, קאקאשי חשף שגארה חתם על עסקה עם אוסמרו.

חלק 15: שדים מן העבר

החוף בו שהו סאסוקה וטד היה דיי שקט. הרוחות העוצמתיות שכמעט והעיפו את אוהלם שקטה לעת עתה, ונתנה להם הזדמנות לרוקן את מחשבותיהם מדאגה ללינה תחת גג. שני השותפים, סאסוקה וטד ישבו באוהל, במדיטציה. הם השתתפו בדיון של האקצוקי.

הדיון היה באחד מהמחבואים החשאיים. כולם היו בהקרנותיהם הרוחניות. סאסוקה פנה לכולם בעצביו. "כולכם כבר שמעתם על אירועי אמש?"
"לא..." מלמל ליים.
טד צחקק. "אני שמעתי. אני וסאסוקה, אם זה לא היה ברור. אתם הולכים לעוף על זה."
"אל תתגרה בי טד" ענה לו בקור, ופנה לכולם, "קמורי ושיקמרו בגדו בנו. הם כרגע אסירים של כוחות השינובי."
"אבל... אתה תכננת עם שיקמרו את האסטרטגיה!" סויגטסו נלחץ. "הם יודעים מה אנחנו מתכוונים לעשות?"
"ככל הנראה" ענה לו במשוב אוטומטי. "אך אין זה משנה. הם לא יכולים לעשות דבר. חוץ מזה..." הוא הביט אל אומו, "הכרתי את שיקמרו הרבה, עוד מלפני שהגיע הנה. לא רק ששנינו מהעלה הנסתר, שיקמרו למד איתי בכיתה. מאוחר יותר שני הצוותים שלנו נטו לשתף פעולה. אני הכרתי את האסטרטגיה שלו- הוא תמיד דואג לא להשמיט אף פרט. לכן נאלצתי לשקר לו. הוא לא יודע את כלל התוכנית שלי."
"איך אתה יכול להיות כל כך בטוח?" שאל סויגטסו, "הוא ממש גאון. הוא בוודאי חשב על אופציה שרימית אותו."
"זה לא משנה. אם הוא חשב באמת על הדרך שבה רימיתי אותו..." הוא עצר לכמה שניות, "הוא יודע שזה אבוד עבורו, ועבור כל כוחות השינובי."
"אלא אם כן יתערב אוסמרו" לגלג טד. "אז אנחנו האבודים כאן."
"האסיפה הסתיימה" פסק סאסוקה, "הישארו במקומותיכם. זטסו ישלים את משימת הריגול שלו, וכשיעשה כן, אנחנו נוכל לפתוח במערכה הסופית."
כולם הסכימו, והקרנותיהם הרוחניות נעלמו.

סאסוקה ושותפו התעוררו באוהל. השעה הייתה שעת בוקר, כמה שעות לאחר ששיקמרו וקמורי נלכדו. סאסוקה כהרגלו שלף את פנקסי הרשימות, והחל לרשום את תכניותיו. טד הסתקרן לראות מה הוא רושם. סאסוקה הפסיק לכמה רגעים, והביט בטד. "לך מפה."
"מה אכפת לך?" שאל בלעג, "זה לא כאילו שזה חשוב."
"עוף מפה!" צעק על טד, שנעלב קשות וקם. "אתה לא צריך לצעוק!" ענה לו וחשף את לשונו, ולאחר יצא מהאוהל. סאסוקה נשם נשימה ארוכה, ונשף לרווחה. לפני שהספיק להעביר אפילו משיכה אחת של דיו על פנקסו, טד נכנס במפתיע כשחיוך גדול על פניו. "אני יודע! סיפרתי לך איי פעם איך קיבלתי את השדים שלי?!"
סאסוקה היה כה מהיר, שאפילו השד המהיר של טד לא היה מסוגל לחזות את הדבר הבא שעשה. הוא הגיח בפתאומיות מנגד לשותפו, כשהידק את אצבעותיו סביב צווארו. "אל תתחיל..." הזהירו, "אני לא במצב הרוח. מחר הקרב שלנו. לך תחשוב על אסטרטגיה."
"אתה והאסטרטגיה שלך!" טד לפת את ידיו בעוצמה, והכאיב להן. סאסוקה מיד נפנף אותו, ופסע אחורה בזהירות. טד המשיך. "לא צריך אותך! זימון השדים: טאידה!" הכריז, ושד שנראה כרופס מבטן מלאה ומגושם צץ מהאוויר הדק.
"כן, אדון טד?..." שאל לו בעצלנות איטית.
"הנה, יש לי כאן את טאידה! אני לא צריך אותך סאסוקה!" סאסוקה התעלם, וטד המשיך. "טאידה, סיפרתי לך פעם איך אספתי את כל ארבעים השדים שלי?"
"אני יודע אדוני... אני אחד מהם-"
"אני שמח ששאלת! בוא ותקשיב!" השד נאנח, וטד החל. "ובכן, אולי כדאי שאתחיל יותר אחורה ממני, אני עדיין יחסית צעיר לשאר השדים שנמצאים בי.
"אני מדבר על תקופה שהייתה לפני יותר ממאה שנים! חשוב על כך, נינג'ות שחיו לפני מאה שנים! בעבר היה להם ידע עצום, והרבה ג'וטסוים התפתחו! אבל חכה-חכה... יש אפילו לפני זה!
"לפני שהאדם שלט בעולם, את הארץ חלשו שדים רבים, כאשר כל שד דרש לחלקת אדמה. לכן שטחים רבים שכיום האדם מטפח היו שייכים לשדים, שנאבקו עליהם במלחמות בלתי נגמרות. אחד מהם הוא אני, בצורתי הקודמת: גקידו. גקידו וששת אחיו שלטו בארץ מרוחקת שאינה מהיבשת המרכזית. שמותיהם היו שיטו, גומן, דוניוקו, ניקויוקו, בושוקו, ואתה, טאידה!"
טאידה משך באפו. "אני יודע, האדון טד... אני הייתי שם."
"מי אלו היו? אתה מאזין כל כך נלהב! השדים הללו היו קללה, שבעת החטאים שהפריעו לאדם לגדול והתפתח. הם נחשבו ל'שבעת החטאים', אחים בדם שהגנו אחד על השני באמצעות שנאה וקללות. אין ספק שהיה זה שילוב עוצמתי שמרתיע כל אויב!
"במשך עידנים שאהבנו לשגע ולהרגיז את האלים ובני האדם כאחד, כאשר אני עמדתי בראשם- גקידו! אולם אז האלים התלוננו ש'הפרנו את האיזון' או איזו שטות כזו, והחליטו לעשות לנו את הנורא מכל! הם ביקשו מסנין ששת הדרכים האגדי לכלוא ולפזר אותנו בבני אדם שונים, כפי שעשה ב ביג'ו! הבושה!
"אנחנו היינו לכודים בגופות של בני אדם ללא מוצא, וסבלנו מאוד! זה אמנם קרה, עד שהיום המופלא בו בני האדם העניקו לנו את ההזדמנות לברוח. אני מדבר על מלחמת הנינג'ות הראשונה כמובן. אנחנו היינו לכודים בבני אדם, משום ששבט אוזומאקי המקולל החזיק אותנו בתוכם. אולם לא עבר דיי זמן, והכל מת. השבט הושמד כליל, ובלי שבני אדם יתחזקו את החותמות, הייתה לנו כשדים ההזדמנות לברוח!"
"טד..." נחר טאידה, "אני הייתי שם, אמרתי לך. אתה לא צריך לספר לי!"
"הו, אתה צודק! זה באמת מוזר שלא מצאנו אחד את השני!"
"אתה בכלל מקשיב לי?!" השתגע טאידה. "אפילו אני לא דיי עצלן מכדי לא לשמוע!"
"אנחנו שמענו אחד את השני" טד אישר עבור אדם שחשב שדיבר אתו, "אין ספק. לשדים יש יכולת מופלאה לדעת על קיומם אחד של השני. לא ערך זמן רב, והאחים, שבעת החטאים, נפגשו מחדש. היה מרגש. מפה בנינו מחדש את הקריירה שלנו.
"גקידו אסף את אחיו, והפעם הוא לא רצה לוותר לאף בן אדם. הוא ידע שעתה כשהעולם נשלט על ידי בני אדם, שמסוגלים להיאבק בשדים, הוא בסכנת הכחדה. הוא ואחיו החליטו לאתר שדים אחרים ולנסות לפתוח במלחמה, להחזיר את הימים העתיקים והשמחים. הוא התעלק על אדם, ששמו עד היום אבד ברשומות הגדולות. אותו אדם נשא את כל שבעת האחים, וכך היה לבלתי מנוצח. עשינו איתו עסקה: הוא נתן לנו לחיות בגופו, ובתמורה, נאלץ לעשות את שציווינו עליו. כך התחלנו לאסוף את השדים. על פני מאה שנים החלפנו אין ספור גופות, כשהצבא הקטן שלנו גדל. עד לפני כמעט מאתיים שנה, מצאנו את השדה מספר ארבעים שלנו, קרימוסומה!"
"זה היה נחמד" מלמל טאידה, וחזר להביט בעצלנות רבה באדונו. "סיימת עם בלבולי המוח?"
טד התמתח במקומו. "אני מניח. היה נחמד לפרוק את זה. הרבה זמן שתכננתי את הנאום הזה, אתה יודע? משעמם לפעמים להיות לבד. זה משעשע: כשאתה לבד, אתה מקבל רעיונות מה לעשות כשאתה עם חברים. כשאתה עם חברים, אתה מקבל רעיונות מה לעשות כשאתה לבד. כמו איזון, אבל של שטויות."
"בחיי שאני לא מבין למה אחינו הגדול בחר בך בתור יורש..."
"כי אני הסכמתי לעסקה המעוותת שלו" טד חייך בזדוניות מרושעת, "אני משוגע מספיק כדי להבין איך אתם חושבים..." הוא קם, וטאטא את האבק מעל בגדיו. "טוב, כדאי שנתכונן. עוד מעט תתחיל המלחמה." הוא אמר, ולבסוף קם מהיכן שישב. השד התבונן בו, בעודו עושה את דרכו החוצה.
"מה בנוגע אליי, אדוני?" שאל אותו טאידה, שד העצלנות. הוא הסב אליו, בחיוך זדוני ואלים. "לא שמעת את מה אמרתי? צריך להתכונן... יש מלחמה באופק!" הוא צחק, ופיזז במקומו. טאידה נלחץ מעט מהתגובה המאושרת, ונגוז לאוויר הדק.

אמנם עבר זמן קצר, אך מאז שנכנסה לתאה, קמורי הספיקה לקבל את מדי הכלא. את מעיל האקצוקי המופלא שלה החליף סרבל אסירים מלוכלך ומשומש בצבא כתום מחליא. זה התאים לקמורי עצמה, שהייתה עתה מלוכלכת ומסריחה, עקב חוסר במקלחת, ונראתה עייפה וטרודה עקב חוסר יכולת להירדם. היא התהפכה על ערימות הקש המאוד לא נדיבות שהקדישו עבורה, בעודה שומעת קולות שלא הכירה, ממש קרוב לסורגי התא.
"היא אפילו לא נגעה באוכל שלה..." היה זה קול נשי, גבוה יחסית.
"את חושבת שהיא ישנה?" שאל קולה של אינו.
קמורי התהפכה אל שתי הבנות, והצליחה לראות אותן בקושי. היא הסתנוורה מהאור שבקע מהמסדרון, ודחקה את עצמה לקיר. אחריי ששפשפה את עיניה הדלוחות, היא הצליחה לזהות את אינו בוודאות; הדמות השנייה נראתה לה מוכרת. היא ראתה אותה היכן שהוא; היו לה שיער ורוד, עיני טורקיז, לבושה באדום. היא הביטה בהן, והתביישה בעצמה תוך כדי. הנערה בעלת השיער הוורוד דיברה אליה. "לא נגעת באוכל שלך!"
"סאקורה!" התרגזה אינו, "את לא רוצה להרגיז אותה! היא אלימה!"
מהרגל, ככל הנראה, עינה הקרה של קמורי התמקדה בחוסר רגש בשתי הבנות, מה שהחדיר בהן חלחלה מחרידה. אינו הרגישה את עורפה רוטט רק למבטה הרצחני של קמורי, והעדיפה להתרחק. סאקורה שילבה את ידיה כבנזיפה והרימה את קולה. "לא אכפת לי!" היא ציינה. "היא יצור אנושי והיא צריכה לאכול! למה לא נגעת בו? הוא אמנם לא מזהיר אבל הוא אוכל!"
קמורי התבוננה בקערת המרק העלובה שקיבלה, שעתה העלתה עובש. היא הביטה חזרה בסאקורה. קולה היה חלש ומעט חנוק. "לא..." היא מלמלה.
"תצטרכי לדבר יותר חזק, אני לא שומעת-" ומיד קיבלה על התשובה המעליבה סתירה מאינו.
"תתרחקו ממני!" קמורי כיסתה את פניה והתכווצה בפינת התא. שתי הבנות הביטו בה בתמיהה מוחלטת, שמא אמרו דבר שאיים עליה. סאקורה שפשפה את עורפה. "לא התכוונתי..."
"אני מפלצת!" קמורי הרימה את קולה מהפינה שלה. "תנו לי להירקב לבד!"
אינו לחשה לסאקורה, "אני חושבת שהיא צריכה זמן לבד... אולי אפשר לתת לה קצת ויטמין נ', אם את מבינה אותי?"
"ויטמין נ'?" תהתה סאקורה, ומיד הבינה אותה. "זה רעיון רע! אסור לנארוטו לדעת שהיא פה! הוא אפילו עדיין לא יודע על שיקמרו! חכי שקאקאשי סנסיי יעדכן אותנו!"
"את צודקת, כמו תמיד..." התרגזה אינו והלכה משם, כאשר סאקורה משתרכת אחריה. קמורי שמה לב שהן התרחקו, אבל החליטה להישאר בפינה הקרירה. היא נזכרה בעבר, ועוד לפני ששתי הבנות פנו אליה, היא עשתה עם עצמה חשבון נפש. היא חשבה על כל הפעמים שפגעה באנשים בעבר, אם לא הרגה. אירועי העבר עלו בה כבועות במעיין חם. הן צפו והתרוממו, והתבהרו ככל ששקעה בהם. "אני מצטערת..." לחשה לעצמה, והתכנסה בתוך עצמה בפינת החדר.

נארוטו היה בחצר, ודיבר עם קילר-בי, הג'ינצ'וריקי מהענן הנסתר. הם היו באחת מהחצרות התלויות של המפקדה, שהיו חרושות בחיילי שינובי פצועים או מהמאבטחים של המקום. החצר עצמה הייתה מרוצפת וכמעט נטולת צמחייה, מלבד אלו ששתלו באדנים שמסביב. נארוטו התבונן בנוף שהשתרע, פנורמה של כל הרחובות והבתים שהרכיבו את כפר הענן הנסתר.
"קילר-בי... אתה חושב שהמלחמה הזו תגמר בזמן הקרוב?"
כמובן שאדם כמו קילר-בי לא היה מסוגל לענות באופן הרגיל. הוא היה חייב לחרוז.
"יו-יו, באקה-יארו! המלחמה לא נגמרת עד שהגברת השמנה מזמרת, יו! אתה ואני אנשי המפתח, לכן אנחנו אותה ננצח! 'תה מבין, יו?"
נארוטו חייך. "זה קצת אופטימי, אבל חשוב להיות אופטימיים כשהמצב קשה. הייתי רוצה שהיא תגמר. אני מתגעגע לימים שלפני המלחמה. אני מבין למה קאקאשי-סנסיי וכולם שנאו את המלחמות. בטח ככה הם הרגישו..."
"האמת היא" קאקאשי המתקרב פנה אל שניהם, "כשהשתתפתי במלחמה השלישית, הייתי רק בן שלוש-עשרה. אני חייב להודות שזה היה נראה בעיניי הרבה יותר גרוע מכפי שזה עכשיו."
"יו-יו!" נכנס קילר-בי, "גם קילר-בי שמע, ואני לא יודע למה, מישהו אומר במחנה 'המלחמה הזאת הכי קלה', אתה יודע?"
קאקאשי נשען על המעקה ליד נארוטו. "אנחנו עוד נראה בנוגע לזה. נארוטו, אני צריך להיות כנה אתך. משום שהמלחמה שלנו תלויה בך מאוד, לא יכולתי להיות אתך כנה לחלוטין. מאחר שסיימתי את מה שעשיתי, אני יכול. אתמול שיקמרו חזר אלינו."
"מה?!" נארוטו זינק ממקומו, וחשב שקאקאשי לרגע מנסה למתוח אותו. "בבקשה תגיד לי שאתה משקר!"
"אתמול שיקמרו הציע את עצמו, את השותפה שלו לאקצוקי ואת ימטו החטוף, בתמורה שנשאיר אותו ואת השותפה שלו בחיים."
"הוא... הוא כאן?! מה עם סאסוקה? סאסוקה איתו?"
"אל תהייה כל כך אופטימי" קאקאשי שילב את ידיו, "סאסוקה לא נופל לשטויות כאלו. בכל מקרה בקרוב נסיים לתחקר אותו, אתה יכול ללכת להגיד לו שלום."
"וקפטן ימטו?"
"ימטו בחדר ההבראה, יחד עם שאר הפצועים. הוא במצב נוראי, אני ממליץ לך לקחת קצת את הזמן לפני שאתה רואה אותו."
"ו... מי אמרת שהגיעה איתו מהאקצוקי?"
"אני בספק שאתה תכיר אותה. קוראים לה קמורי, היא הייתה השותפה שלו. אני מציע לך להתרחק ממנה. היא אמנם הציעה את עצמה ממש על מגש של כסף, אבל זה רק מחשיד את העניין. היא אדם מאוד מופנם ומשוגע. שיקמרו בתחקור אמר שהיא מאוד 'מונעת נפשית' ו'בלתי יציבה'."
"כל עוד היא מאחורי סורגים ובלתי חמושה אני מניח שהיא לא כזו מסוכנת."
"היא משתמשת בגנג'וטסו. למעשה, הגורמים שלנו מיחידת המודיעין אומרים שיש לה את הגנג'וטסו הכי טוב שנראה איי פעם. כשדיברתי עם ימטו, הוא סיפר לי שבשיחה עם קמורי הוא שאל אותה אם הכירה את איטאצ'י, אח של סאסוקה," כשאמר זאת נרוטו הקדיר את פניו, "והיא ענתה לו שהיא הביסה אותו בקרב אשליות. היא מאוד אלימה ואכזרית. אנחנו לא יודעים מה מנעד היכולות שלה, ולכן אל תתקרב אליה. היא מסוכנת."
"הבנתי... לפחות אלך לראות את שיקמרו! התגעגעתי אליו!"
"נארוטו, שיקמרו הוא עדיין חבר אקצוקי לשעבר, אני מזכיר לך," קאקאשי הדגיש, "אל תשכח את זה. הוא עשוי להיות מאוד הפכפך. הוא כבר לא השיקמרו שהכרנו בעבר."
"אני יודע!" נארוטו נפנף אותו במהירות ואץ משם. קאקאשי נאנח, ופנה לדבר עם קילר-בי.

קמורי התהפכה על ערימת הקש. הסרבל הכתום והמעופש גרד על עורה הצחור, שהיה מוגן עד כה תחת הקימונו שהיה עמה תמיד, ומעיל האקצוקי. היא התכווצה על ערימת הקש שהתרכזה בפינת התא, וניסתה לדחוק את מחשבות הבדידות והעצב. היא ידעה שתשלם מחיר כבד לאחר שתבגוד באקצוקי... אבל היא לא ידעה עד כמה. היא חשבה על עצמה כעל קדושה מעונה, הגיג שהעניק לה אמנם מעט ביטחון מאשר שהיה לה קודם לכן. למרות זאת היא לא רצתה לצאת מהשוחה הקטנה שלה, ולאחר שחשבה על פניו הערמומיות והכנות של שיקמרו, היא הצליחה למצוא את שלוותה הפנימית, ולהירדם.
הייתה זו חצר גדולה, מרוצפת בשיש חלק ומלוכלך. השמיים הפתוחים היו בשעת צהריים, כשהשמש היוקדת חיממה את שיערה השחור של קמורי. היא הייתה בת חמש בערך. עיניה הגדולות לא היו צרות וחרושות עייפות כפי שהן כיום, ואפילו עינה הימנית הייתה חשופה. עינה השמאלית הייתה שחורה ככתם דיו אפל ותהומי, בעוד שעינה השנייה הייתה יחסית אפרפרה, כעכבר טמא. ילדים רבים, בני גילה, שהסתובבו סביבה בחצר המרוצפת עברו על ידה, וכינוה בשמות. כמה מהם נחרטו בזיכרונה. "כתם דיו" צעק ילד בעל קול יחסית גבוה. "קמורי-שיראמי" (קמורי הכינה烟シラミ) לגלג מעליה נער בלונדיני בעל שיער שופע. היא הייתה מוקפת בילדים שרעש צחוקם המתנשא צרם באוזניה של קמורי הזאטוטה. היא עצמה את עיניה, והתקפלה מפחד וחרדה במקומה. "לכו..." התחננה. דמעות עצב ובלבול זלגו מעיניה, והיא השתתקה מפחד. לעגם של הילדים רק גבר לכדי רעש מטושטש ולא ברור, והיא כיסתה את אוזניה. "לכו..." לחשה.
החלק הגרוע מכל הגיע.
הילדים הפסיקו לצחוק. היא תהתה מדוע, ופקחה את עינה האפרפרה. היא ראתה דמות מוכרת. היא הייתה של ילד, שהיה גדול ממנה בשנה או שנתיים. הוא היה מגודל, ושמן, יחסית לגילו. השמש נחסמה על ידי אותו ילד, וכל גופו נראה כצללית גדולה ומאיימת עבורה. היא התבוננה בו בחשש, בתקווה שאולי הוא יסכים לעזור לה. עם זאת, הנער לא היה בדיוק לצידה של קמורי...
שאר הילדים לחששו "בנו של קיצוצ'י!" התלהב אחד, והשני תיקן אותו ל"גַקֶצוּצִ'י", כשהנער חוסם השמש דאג לסנן את קרני החמה. קמורי רק נשאה את מבטה, ונתנה ללבה לא לצנוח. היא הייתה צריכה להיות חזקה! אביה לא יסכים לשמוע כיצד בכתה לנגד בנו של השינובי מספר אחד באבן הנסתרת!
קולו היה מתנשא, אפילו בשביל ילד קטן. "מה זה?..." שאל בחיוך. "מישהו השאיר זבל מחוץ לפחים!" זלזל וצחק בקול רם. הילדים הצטרפו ללגלוג, מה שגרם לפניה של קמורי להלבין.
"בבקשה..." יבבה בלחש, שלשמע הצעקות והצחוק היא נשמעה אך בקושי רב.
היא עתה שמה לב שגקצוצ'י החזיק דבר מה בידו. זה הבריק לאור החמה, זה היה עשוי מברזל. לפחות החלק שהחזיק היה. השאר היה כצינור, ארוך ונמשך עד למבנה הקרוב, שהיה בית ספרם. "אבי מספר לי שכל החלאות מהמעיין הנסתר מטונפים ומגעילים" הוא חייך בזדוניות, "כמו כלבים שוטים! את יודעת מה את צריכה, כלבה שוטה?"
היא הביטה בו ברחמים. היא הייתה מוכשרת, והכירה כמה תרגילים בהשלכות קונאי ואפילו ידעה מעט טאיג'וטסו, אבל אביה חינך אותה בחיים לא להשתמש בהם כנגד כל שינובי שהוא מכפר האבן הנסתר. היא קשקשה במקומה, משותקת מפחד. היא לא ידעה מה הוא עומד לעשות.
"אני אגיד לך מה!" הוא צחק ברשעות, ומשך בידית שהייתה על פה הצינור. זרם מים עוצמתי התפלח לכיוונה, ופגע בה בעוצמה אדירה. הסילון הצליח לדחוף אותה בכוח כה אדיר, שהיא התרסקה בכאב רב על הפח הקרוב. קולו של הנער התעוות לפתע, לקול מבוגר. "עלובה!"
היא התעוררה. שצף מים עוצמתי ניגח אותה בפינת החדר, והרטיב את סרבל הכלא המכליא שלה, מה שנתן לו ריח מעיק שגבר בסירחונו על הריח שנשאה עד עכשיו. שני שינובים שעמדו מצדם השני של הסורגים, השתמשו בזרנוק שטיפה כדי להשתעשע ברוע בעליבותה של קמורי. "תראה אותה! עלובה!" צחק אחד מהם. המדים שלו היו של אחד מהכפר הנסתר של הערפל. "מתהפכת שם כמו איזו חיפושית! כמו איזו... כינה!" הוא צחק. שותפו לפטרול, בעל מדים של הכפר הנסתר של החול, התחנן שיפסיק. "היא מסוכנת!" התעקש. "אינך יודע מי היא? היא קמורי שיטונו! יש סיבה ששמנו אותה מאחורי הסורגים! אל תשחק יותר מדיי על טוב לבה-"
"טוב לבה!" לעג כמעט ביריקה לו שותפו. "היא נוכלת נלוזה, חברת אקצוקי! היא לא יותר מאשר פחדנית!"
"טיפש!" לקח ממנו את הזרנוק, והשליכו. "מלבד שנתנו לנו הוראות מה לא לעשות, זה יהיה טיפשי להתגרות בקונואיצ'י האשליות מספר אחד בכל חמשת הארצות!"
קמורי, שהייתה עתה ספוגת מים לא מסוננים מכף רגל ועד ראש, פרכסה מחרדה, אדרנלין וקור. עינה הרגילה שוטטה מפה לשם בחיפוש אחר משמעות לדברים. כשהבחינה בשני השינובים, היא אמנם המשיכה לרעוד, אך עתה מבטה היה שקוע בהם. שניהם נדמו וניסו להתרחק. היא רק המשיכה להתבונן בהם, עיניה קוטלות כל רגש. לבסוף אחריי רגעים ספורים של מתח באוויר, שניהם לא עמדו בזה ונסו על נפשם. היא חזרה לנסות להירדם, כאשר ראשה רועם מעייפות ותשישות.
היא הייתה שוב הנערה בת החמש. חצר בית הספר, האקדמיה בה הוכשרו הנינג'ות הצעירות של כפר האבן הנסתר, נותרה חמימה בשמש הקיץ כפי שהייתה בפעם האחרונה שחלמה. היא כמובן נשארה רטובה, אך הרגישה כיצד קרני החמה אט-אט מייבשים את גופה.
בניגוד לאשר חשבה, הילדים לא צחקו. הם היו אפילו מעט מפוחדים. היא הציצה במבט מלוכסן בבנו של קיצוצ'י. הוא נראה זועם, והביט סביבו בחבריו להתעללות בתמיהה ובלבול. "מה?" הוא שאל. "מה קרה? זה מצחיק! תראו את הכלבה, עשיתי לכלבה אמבטיה!"
היא הביטה בו ביראה, וקשקשה במקומה. היא אמנם לא אמרה זאת, אך חשבה זו בקול כה רם, שרבים מהילדים לא היו צריכים להיות קוראי מחשבות כדי לדעת את שבעבע בה. היא רק המשיכה להתבונן, וקיוותה שזה יגרום לו להפסיק. הוא התקרב אליה, והטיל את צלו המגודל.
גקצוצ'י היה גדול ממנה לפחות בשנתיים, אם לא יותר. הוא היה נחשב לנער שכל הבנות העריצו, שכל הבנים שאפו להיות כמוהו. קמורי הייתה הניגוד המוחלט- היא הייתה עכברוש, יצור נחות בעינם. הם אפילו לא הסתכלו עליה, שמא היא תביא עליהם כלון, מזל רע.
"למה אתם לא צוחקים?!" שאל בזעם. "זה מצחיק! תראו אותה!" הוא צעק על ילד שהיה קרוב אליו. אותו ילד רק התכווץ במקומו וניסה להתרחק. "אני יודע..." מלמל לעצמו גקצוצ'י. הוא חייך, והפשיל את שרוולי בגדיו. רוחם של הילדים התרוממה, והם החלו להריע. "קרב! קרב! קרב!" זעקות התרגשות ועידוד נשמעו מכל עבר.
"בבקשה..." התחננה קמורי. "אני לא רוצה... אני לא..." היא השפילה את מבטה. "אני לא רוצה!" היא מלמלה. היא לא הספיקה להגיד דבר נוסף, ובעיטה משוגרת שלא ראתה גלגלה אותה ממקומה. הכאב הדהד בבטנה, היכן שהייתה הפגיעה, ולשם שלחה את ידיה. היא הרגישה אבודה, ולא ידעה מה לעשות. הנער המשיך ללעוג, להקניט.
" 'בבקשה'! 'אני לא'!" חיכה אותה באופן ילדותי ונלוז. היא הזילה דמעות, ורק רצתה שזה ייפסק. היא חשבה על אביה, שבמידה וישמע שהכאיבה למישהו, יסתור לה כפי שהיה סותר לה כאשר העליבה אותו, או לא קיימה את הבטחותיה אליו. הבטחותיה, כגון לא לפגוע בילדים מכפר האבן. הכאב צרם בנוראיות בבטנה, ולא עבר. רעש ההמולה של הילדים גבר והיא בקושי שמעה את דבריו של גקצוצ'י, אך משהתקרב אליה מעט יותר, היא הבינה אותו. "כלבה שוטה..." הוא צחק, ובעט בה שוב. הבעיטה הייתה כה עזה, שהיא לא חשבה שתוכל להתמודד אתה. לא עם המציאות. היא עצמה את עיניה מהכאב.
כשפקחה אותן, היא הייתה בשדה שיבולים פתוח. מסביב לשדה היו יערות במבוק. היא לא הכירה את המקום, אך הוא היה נראה לה מוכר... השמיים היו מוזרים. אלו היו שמי יום, אך הם היו בצבע אדום, כאילו ששצפו בדם. העננים היו שחורים ודחוסים, כענני אבק מזוהמים. השמיים, והכל סביבה, היה קפוא- היה בזה מעט חוסר מציאות בעליל. היא גם זכרה שהייתה באמצע הקרב עם בנו של קיצוצ'י. איך היא הגיעה הנה? "זה לא הגיוני..." היא ליטפה את השיבולים השעירים, שהיו כה נעימים למגע בידה. "איך..." היא קמה, והביטה סביב. הכול נתן לה הרגשה אינסופית, כאילו שהשיבולים סביבה לא ייגמרו לא משנה כמה תתקרב אל החזרנים, ושהשדה עצמו, שממש לא משנה כמה הייתה מנסה לצאת ממנו, היא הייתה נשארת באותה נקודה. היא עצמה לרגע שוב את עיניה, מצמצה, ושמעה צעקות וזעקות של עידוד. באותו שבריר שנייה של מצמוץ, היא הרגישה מהלומה כואבת. זה ניער אותה לחלוטין ממה שהרגישה, וכשפקחה שוב את עיניה, היא ידעה שבכתה.
היא חזרה לחצר בית הספר, היכן שהייתה. הילדים שמרו על יותר מרחק ממנה, ועל שקט עתה. כלל גקצוצ'י. "מכשפה!" הוא צעק. "את מכשפה! כלבה-שוטה-מכשפה! אל תתקרבו אליה, היא תהפוך אתכם לכינים כמוה!" היא הזדעזע מהרעיון, והרגישה נפגעת עד מעמקי לבה. הוא המשיך. "אבי סיפר לי על הנשים מכפר המעיין הנסתר! הן כולן מכשפות, והן הופכות אותנו לכינים כמוהם!"
הילדים צרחו ונבהלו, ורובם נסו על נפשם, יחד עם גקצוצ'י, בנו של קיצוצ'י.
היא אמנם הספיקה להתייבש בזמן שלקח לקהל להתפזר, אך בגדיה נשארו צמודים ולחים מהמים. היא ניסתה לקום, ולעמוד על רגליה. יד הושטה אליה. היא הייתה של ילד, מאותו כפר שלה. היא ראתה שהוא היה אולי גדול ממנה בשנה. הוא גם היה מלוכלך מעט, אבל ביישן ומסור. "קמורי?" שאל בקול חלש. היא חייכה ונעזרה בו לעמוד.
"ראמו..." היא חייכה. הוא השיב לה חזרה בחיוך, וניער את בגדיו. "מה קרה? את בסדר?" הוסיף ושאל.
"אני לא יודעת..." היא מלמלה וגרדה את זרועה. "זאת אומרת, אני בסדר, אבל אני לא יודעת מה קרה..." היא נאנחה. "אבל אני לא רוצה הביתה. אני חייבת להסתתר."
"אבא שלך ידאג!" נחרד ראמו. "את לא תרצי להדאיג אותו!"
"זה מסוכן! אני לא יכולה להגיד לך למה! אתה חייב לעזור לי להסתתר!"
ראמו נותר מבולבל וחסר ישע. "קמורי, זה לא רעיון טוב. אני ואת נחטוף על הראש בגלל זה! אי אפשר להערים על העיניים של אבא שלך!"
היא הנהנה בחוסר רצון, והושיטה לו שוב את ידה. "אתה יכול ללוות אותי הביתה, ראמו?..." שאלה בהסמקה קלה. ראמו בעצמו הסמיק לא פחות, עקב שהרעיון מצא חן בעיניו עד מאוד. "בוודאי!" הוא צחק מעט כדי להקל על המבוכה, ולפת את ידה. שניהם צעדו יחדיו לכיוון ביתה.

קמורי התעוררה, וניסתה לאחוז ביד שלא הייתה שם. האוויר היה מעט מחניק, ובגדיה הספיקו להתייבש מעט מהרטיבות של סילון המים שהכה בה. גופה הצליח לאגור די חום, אך נותר משקשק מהקור ששרר בתאי המאסר. ערימת הקש ה"נוחה" שארגנה לה לא באמת ריככה את הבטון היצוקה של התא, ולכן הקור היה ממש לרגליה. לא נכנס אור מבחוץ, ולכן השעה הייתה מאוחרת. דמות חסמה את האור של פרוזדור התאים. היה זה נארוטו. הוא נראה מודאג, אך יחד עם זאת שידר אווירת ביטחון. לאחר הסיפורים ששמע מקאקאשי עליה, הוא רק דאג להיות מוכן לכל מקרה. הוא התקרב אליה, בידיים משולבות. "ערב טוב" ענה לה בספק. היא הביטה בו בקור הרגיל שלה, למרות שזה עתה התעוררה.
"שמעתי עלייך הרבה" נארוטו החל, "וגם שמעתי שהיית שותפה של שיקמרו." היא נותרה שקטה, ורגעים ספורים של דומייה שררו. הוא המשיך. "שיקמרו בתהליכי חקירה, כך שהוא תפוס. אבל אני רואה שחתכו אתך ישר אל תא המאסר."
לקחו לה כמה רגעים, ולאחר זיהתה אותו מיד. היה בו משהו מושך שהפריע לשלוותה, בניגוד המוחלט לסאסוקה. "אתה... אתה הג'ינצ'וריקי" היא דיברה חלש, ונזכרה בכל הפעמים שסאסוקה ושיקמרו דיברו עליו. "אתה וההאצ'יבי הם אלו שסאסוקה מנסה ללכוד."
"אני יודע" הוא ענה והתיישב. היא נראתה לו מוזרה, היה בה אלמנט מאיים. עבורה, הוא היה כה בטוח ורענן, שהיא הרגישה מוערכת לידו. "הזהירו אותי מלדבר איתך, אבל הייתי סקרן לראות על מה המהומה. למה את רטובה כל כך?" הוא שאל כששם לב לשאריות שלולית המים שהייתה בפינה, ולברק שיערה הפרוע. היא ליטפה את סרבל המאסר הלח שלה, ומיששה בינות אצבעותיה את הלחות המזערית. נארוטו המשיך. "מה קרה? יש כאן נזילה?"
היא חייכה מעט. "נזילה?..." היא שאלה והביטה מסביב. היא לא ציפתה לשמוע משהו שכזה. "גם אם כן- מה זה משנה?" היא שאלה את נארוטו.
"טפטוף יכול להיות מאוד לא נעים כשמנסים לישון" נארוטו הוסיף בשנינות. היא הביטה בו בפליאה, והייתה בטוחה שהיא הוזה. היא כרגע חיה בתוך חדר עשוי בטון יצוק, בעל טמפרטורה צוננת מלא באבק ולכלוך. כל שינובי שעובר לידה מזלזל בה ושואף לירוק בה- אם לא "לקלח" אותה בזרנוקי כיבוי שריפות. היא שמרה על חיוכה. "אתה?... אתה אמתי?"
נארוטו הרים את גבתו. "כן. מה זאת אומרת?" שאל בחוסר הבנה. "זה היה אישי מדיי או משהו כזה?"
אישי מדיי, חשבה לעצמה, וצחקה. "אישי מדיי?... אני חושבת שאני הוזה" היא עצמה את עיניה, ופקחה אותם שוב. הוא עדיין היה שם, ישוב, ועוד יותר מבולבל.
"היי!" נארוטו התרגז ושילב את ידיו. "מה זה אמור להביע? את צוחקת עליי?"
"לא..." היא גרדה את שיערה, "אתה... אתה מוזר. ונחמד, ותמים. אתה אדם טוב..." היא מצמצה, והתקרבה אליו מעט. הוא היה שליו, והביט בה בסקרנות. "למה בחרת להיות חבר של המפלצת הזו, סאסוקה? למה אכפת לך ממנו?" היא שאלה בחוסר הבנה.
"סאסוקה הוא לא מפלצת!" נארוטו כעס. "סאסוקה הוא חבר, ורק בתקופה שהיינו באותו צוות-"
"הוא חלאה ומפלצת. הוא הסיבה שבגללה אני ושיקמרו הלכנו משם. סאסוקה הרג אנשים, שלא נדבר על אחיו, במטרה לממש את האגו המטופש שלו. אבל אתה..." היא הושיטה לנארוטו את ידה. נארוטו בהתחלה חשש היא תשתמש באשליה, אבל כשבחן את הצ'אקרה שלו, הוא הרגיש שהיא זורמת בנקודות הצ'י הנכונות. "אתה... טהור-לב. וטוב. אתה הרבה יותר מוצלח ממנו."
"למה?... אמרו לי שאת אויבת-"
"של מי?... אפילו אני כבר לא יודעת." היא שפשפה את אפה בגסות, "וגם אם הייתי, כנראה שלא הייתי יכולה להיות האויבת שלך."
"את... מוזרה."
"אני לא מפחידה אותך?..." היא שאלה, והניחה את ידה על כף רגלו. הוא חשד מעט בהחלטותיה, אבל הבין שהיא נטולת כל יכולת להשתמש בכלים בעלי רעל, או דבר שיפגע בו. הוא בחר לענות. "מפחידה? אני חייב להודות שכשישבת בפינה זה היה קצת מפחיד. אבל חוץ מזה... אני רק רואה מישהי שעומדת מולי. למה שתשאלי משהו כזה?"
"כולם כאן שונאים אותי ופוחדים ממני. אפילו השומרים כאן. זה למה אני רטובה- הם ניסו להתעלל בי."
"מי!" נארוטו מיד הזעיף מבט. "אני אתפוס אותו ו-"
היא חייכה וליטפה את כף רגלו. "מיותר. למה אתה מבזבז את הזמן היקר שלך בתאים עלובים ודיבור עם נערה מעוותת וטיפשה? לך, ותהייה הוקאגה! זה לפחות מה ששיקמרו סיפר לי אודותיך."
"הוא לא שיקר" נארוטו היה מופתע. "הוא אמר עליי דברים טובים?"
"רק טובים" היא אישרה עבורו, ולא שמה לב- אך היא חייכה לאורך כל השיחה. היא לא חייכה כבר יובלות. "נארוטו... למה אתה מבזבז כאן את זמנך?"
"אמרתי לך- שיקמרו בתחקירים, ועד שהוא יסיים, אני חושב שיצמח לי זנב. חשבתי לבלות את הזמן שלי איתך. אני לא יודע למה קאקאשי סנסיי אמר לי להיזהר ממך. את מאוד נחמדה."
"תודה, אבל אני באמת מפלצת..." היא התרחקה מנארוטו, ונשארה ישובה. "עשיתי דברים שלא ייאמנו. אני ממש נוראית. דברים שאומרים לשינובי לא לעשות."
"הכרתי הרבה שינובי שעברו על חוקי השינובי" נארוטו חייך כשחשב על מורו, ג'יראיה, "אבל זאת לא סיבה לחשוב שאת אדם רע. טוב, את היית באקצוקי, אבל את עזרת לשיקמרו וחילצת את ימטו. את לא עשויה מרשע."
"מעשים רעים בעבר, נארוטו, הם כמו כתמים שלא יורדים..." היא ליטפה את הסרבל המצחין, "הם לעולם לא יורדים, לא משנה כמה חזק תכבס את הבד... הם יישארו שם, ויכתימו את העבר שאתה לובש."
"אני לא יודע מה עשית בעבר" נארוטו הקשה את פניו, "אבל אני יודע מה עשית בשביל ימטו ושיקמרו. וזה מספיק בשבילי. אף אחד לא מושלם. וחוץ מזה את לא מעוותת, את דווקא חמודה!"
היא לא נתנה למחמאות לשנות את דעתה בקלות. היא שיחקה באצבעותיה, ובחנה את כנותו במבטה. "למה... למה שתחשוב ככה? אתה האדם הראשון איי פעם שאמר לי דבר כזה."
עלו בו אסוציאציות מסיפוריה של אמו, כשפגש בה. הוא גרד את עורפו. "כי... אה... את, אה... ראיתי יותר גרועות זאת אומרת..." הוא ניסה למצוא הסבר לדבריו. רק שניות ספורות אחריי שאמר את דבריו, הוא חש צמרמורת שחש כאשר סאקורה חובטת בו בכוח. הוא היה בטוח שסאקורה נסתרת תתגנב מאחוריו ותחנוק אותו עד עילפון, אבל כל שקיבל היה את מבטה החשוד של קמורי.
"למה אתה מחמיא לי?" היא שאלה. "זה הדבר השני הכי נחמד שקיבלתי ממישהו איי פעם."
נארוטו חייך. "ידעתי שזה לא דבר רע! סאקורה סתם מתנשאת!"
"אני לא מבינה... אני לא יודעת מה אתה מנסה לעשות לי, אבל זה מוזר. אתה ממש מוזר."
"את מוזרה!" נארוטו שילב את ידיו כנעלב. "אולי אני הראשון להחמיא לך, אבל את הראשונה בשבילי שלא מצליחה לקבל מחמאה!"
"אני לא התכוונתי..." היא שיחקה באצבעותיה, "היו לי סיוטים, נארוטו. חשבתי שאתה שד מפלצתי ומרושע. חשבתי שאתה איום ונוראי. אני לא יודעת איזה סוג של איום אתה מנסה לעשות עליי, אבל אני מבטיחה לך-"
"איום? אני לא מאיים. רק רציתי לשרוף כאן קצת זמן."
בלבה צבטה הרגשה. היא הרגישה כפי שהרגישה על יד ראמו. טיפה נזלה מעינה, והיא התייפחה. "למה..." היא חשה לפינתה בתא, והתכנסה בעצמה. נארוטו התבונן בה בבלבול, אבל המשיך להקשיב לה. "למה?... למה זה תמיד קורה לי?..." היא פיהקה. נארוטו קם. "את בסדר?" שאל.
"אני חיה... נארוטו, אני יכולה לבקש ממך משהו?... אתה תוכל להישאר כאן קצת?... אני... עייפה מאוד..." היא פיהקה שוב. נארוטו הנהן. "אני יכול לעשות זאת" השיב לה, והיא עצמה את עיניה. הוא שילב את ידיו, וחשב לעצמו מסוכנת? אני מטיל בזה הרבה ספק. היא בסך הכל מבולבלת. הוא התבונן בה רגעים ממושכים, עד שלבסוף שמע אותה נוחרת חלש. הוא החליט ללכת משם, ולכשיצא, נפגש בקאקאשי. שיערותיו סמרו, והיה בטוח שהוא יקבל את נזיפת חייו. "הנה אתה" תפס את נארוטו בכתפו. "מחפשים אותך. סאקורה ואינו מחפשות אותך. מה עשית כאן?"
נארוטו הציץ לתאה של קמורי. "אה... כלום?..." שאל בחיוך מרוח ושטותי. הוא נאנח, וגרר אותו אחריו. "אני הייתי המורה שלך, אתה תצטרך לשקר יותר טוב מזה. חוץ מזה, אמרתי לך להתרחק ממנה. מתי תלמד?..."
L.Wolf
הפרק היה מאוד יפה ומסביר המון דברים היו מעט טעויות כתיב אבל זה לא הפריע לקריאה שהייתה רציפה דבר נוסף שמאוד אהבתי הוא את האורך של המגילה(ארוך יותר מכל השאר דבר שגרם לי לשמחה רבה)
Dr_Ellert
ציטוט(L.Wolf @ 21.01.2013, 22:05) *
הפרק היה מאוד יפה ומסביר המון דברים היו מעט טעויות כתיב אבל זה לא הפריע לקריאה שהייתה רציפה דבר נוסף שמאוד אהבתי הוא את האורך של המגילה(ארוך יותר מכל השאר דבר שגרם לי לשמחה רבה)


תראה לי איפה היו לי טעויות כתיב ואני אתקן.
זאת גרסה "קלה" של התוכן הראשי שלנו. כדי לצפות בגרסה המלאה עם מידע נוסף, מבנה ותמונות בבקשה לחץ כאן.
Invision Power Board © 2001-2019 Invision Power Services, Inc.