IPB

ברוך הבא אורח ( התחבר | הירשם )


> 


 
Reply to this topicStart new topic
> ציידים- קללה, ספר ראשון
Minseo
הודעה 27.12.2013, 00:23
הודעה #1


♫JUST LOOK HOW BEAUTIFUL IS WORLD
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 5,062
תאריך הצטרפות: 4.01.08
מיקום: אי שם בעולם מקביל
משתמש מספר: 53,653




ציידים
קללה


קודם כל- כל הזכויות שמורות לי, אין להעתיק, לשכפל או להשתמש בחומרים מהספר שלי מכל סיבה שהיא!. ^^
יש לי המון טרילוגיות אבל לא כמו זאת, הספר הראשון בסדרת ציידים שנקרא קללה כבר כתוב- אני צריכה להעביר אותו רק למחשב. (ולהדפיס ולשלוח להוצאה לאור)
הספר השני בסדרה שנקרא סוד- אני עובדת עליו ויש לי כבר את כל העלילה והאירועים בראש.
זוהי סדרת פנזטיה שאפילו עשיתי לה מחקר קטן- מה שאני בדרך כלל לא עושה.

אז אני מקווה שתהנו ותגיבו. הדעות שלכם על הסדרה הזאת מאוד חשובות לי!
את הפרק הראשון שאני אפרסם במלואו(שמונה עמודי WORD), אם זה ארוך מידי בשבילכם תאמרו לי ואני אחלק את הפרקים הבאים ל2 חלקים כדי שלא יהיה לכם קיר טקסט שלם שימנע מכם לקרוא.

ותקציר (כדי שתדעו פחות או יותר על מה מדובר).

ספוילר:
החיים של אמילי השתנו מקצה אל קצה כשאביה עזב והקים לו משפחה חדשה.
אמה החליטה להתחיל חיים חדשים במקום אחר, רחוק מבוסטון, רחוק מניו-יורק.
הן עוברות לגור באי שעליו מספרים מעשיות רבות ומקשרים אליו דברים מוזרים וזה לא אחר מאשר אי הברמודה המפורסם.
אמילי מתנגדת לגור שם אבל אחרי כמה אירועים שמתרחשים היא מחליטה לתת למקום ניסיון.
כמובן שהדברים לא יכלו להיות גרועים אבל הם מתגלים כגרועים ביותר, אמילי מגלה דברים על אמה, על האי ועל עצמה, סודות שהיו צריכים להישאר קבורים עולים על פני השטח וגורמים לה להרגיש מבולבלת ואשמה.

הציידים שומרים עליה בשבע עיניים אבל הכוח יוצא משליטה שוב, כאוס אופף את האי ומאיים על חייהם של אלפי תושבים והדרך היחידה לעצור הכול היא הדרך שאין ממנה חזרה. מה אמילי תעשה, איך הציידים ינהלו את העניינים, והאם הלב יהיה מספיק חזק כדי להיפרד.




פרק 1

אמילי ישבה על רצפת החדר הריק שלה וחיבקה את ברכיה. חפציה היו ארוזים בקופסאות וחיכו במשאית, היא פשוט ישבה ובהתה בקירות הלבנים שפעם היו צבועים בצבע השמים. רק לפני כמה שעות היא הורידה את כל התמונות שציירה וארזה אותן ביתר זהירות. היא שנאה את ההרגשה הזאת- פרידה. היא גרה כאן כל חייה, היו לה כאן זיכרונות של חמש עשרה שנים ופתאום הכול השתנה כשאמה החליטה לעבור מכאן: מהמקום שהיו להן כל כך הרבה זיכרונות "אמילי, המונית לא תחכה לנצח." נשמע קולה של אמה מפתח הבית. אמילי קמה על רגליה והחליקה את הקמטים בשמלת הקיץ הירוקה שלה, היא אספה את שיערה השחור בגומייה והביטה בחדר הריק בפעם האחרונה "להתראות." היא מלמלה וסגרה אחריה את הדלת.
המשאית כבר השאירה אבק מאחוריהן- ככה זה כשעוברים למקום אחר בעולם, מקום שאמה עדיין לא סיפרה לה עליו עדיין. שתיהן התיישבו במונית "לנמל התעופה בברוקלין." אמרה האם לנהג המונית הזקן שחבש לראשו כובע בייסבול לבן. 'הנה נגמרו החיים הטובים במנהטן' חשבה אמילי ותחבה אוזניות שחורות לאוזניה והדליקה את הנגן שלה על פול ווליום, נסיעה משעממת של כמה שעות בהחלט תדרוש מוזיקה מרגיעה או רועשת. המונית יצאה לדרך ואמילי ראתה איך הבית מתרחק וזה העציב אותה, היא לא רצתה להתחיל חיים חדשים רק בגלל שאבא שלה החליט להקים משפחה חדשה. היא לא הצליחה להבין את אימא שלה, הרי אפשר היה פשוט לעבור לעיר אחרת ולא להגזים במעבר מחוץ למדינה בכלל. המחשבות הציפו את ראשה: בית הספר, חברים וחברות, הנער שהיא חיבבה, זיכרונות מהילדות כשאבא היה עוד חלק מהמשפחה ולפני שהיא שמה לב היא נרדמה והתחילה לחלום שהיא מעולם לא עזבה, שאבא שלה מעולם לא עזב ואז היא התעוררה בבהלה כשאמה טלטלה אותה קלות "הגענו חומד". הן יצאו מהמונית והוציאו את התיקים הנישאים מתא המטען, האם שילמה לנהג והוא נסע.
הן עמדו ליד האנגר מספר שלוש לטיסות פרטיות, שם חיכה להם מטוס פרטי קטן ולבן עם כיתוב "Sky Air" בשחור על כנף המטוס 'נחמד' חשבה אמילי "לאן טסים אמא?" היא שאלה "את תגלי כשנגיע חומד" השיבה האם וחייכה ברוך. אמילי שנאה כשאמה חייכה כך, זה גרם לה להרגיש כמו ילדה קטנה שאוהבת הפתעות והיא לא אהבה הפתעות מאז שאביה החליט לעזוב. טייס שחום עור ונאה למראה ניגש אליהן, היה לו מבטא בריטי כשדיבר "את נראית נהדר גברת ריינה." "תודה סם" השיבה ריינה. אמילי גלגלה עיניים, כל גבר שראה את אמה אמר את אותו הדבר, אמה בהחלט הייתה אישה יפה. תלתלים סבוכים בצבע דבש נחו על כתפיה בשלמות ועיניה הירוקות הבריקו כמו אזמרגד, תווי פניה היו מושלמים והיא נראתה צעירה ממה שהיא באמת. רוב האמהות של חבריה קנאו בה על כך שיש לה אימא יפה אבל לאמילי זה לא שינה הרבה, ריינה הייתה אימא שלה ולא איזה מלכת יופי. "המטוס מוכן להמראה" אמר סם והוביל אותן למטוס "יש לנו טיסה של שלוש שעות לכל היותר, אני מציעה לך לישון קצת" אמרה ריינה ונכנסה למטוס בעקבות בתה. דלת המטוס נסגרה והמנוע התחיל לפעול "לחגור חגורות בטיחות גבירותיי" נשמע קולו של סם ברמקולים, אמילי וריינה עשו את הנאמר והמטוס החל לנוע לעבר מסלול ההמראה, תוך מספר דקות הם היו באוויר לאחר שהטייס קיבל אישור המראה ממגדל הפיקוח. "יהיו לך חברים חדשים" אמרה ריינה, אמילי לא השיבה, היא שוב הפעילה את הנגן על פול ווליום ועצמה את עיניה. השינה נשאה אותה לחלום אחר: קודר יותר, היא לא ראתה את הפרטים בבהירות אבל קול אחד בתוכו אמר לה להתכונן. היא פקחה את עיניה בפתאומיות שגרמה לאמה להיבהל "הכול בסדר, חומד?" "כן. סתם חלמתי, הגענו?" "כן, הרגע נחתו ובדיוק רציתי להעיר אותך" השיבה ריינה. אמילי שחררה את אבזם חגורת הבטיחות והתמתחה, לישון בישיבה במטוס זו לא חוויה נעימה לשרירים צעירים. שתיהן יצאו מהמטוס וסם הושיט להן את התיקים הנישאים. אמילי הביטה מסביב, לא היו האנגרים, לא מטוסים נוספים ואפילו לא אנשים, רק מסלול טיסה מבטון ובקתת עץ קטנה ושדה ירוק מסביב. היא מצמצה מספר פעמים ושפשפה את עיניה, למרבה חוסר המזל מה שראתה היה אמיתי "אמא, אני חושבת שטעינו בכתובת" אמרה אמילי "מה פתאום חומד, זה המקום!" היא השיבה בחיוך ותפסה את ידה של בתה וגררה אותה לעבר הבקתה "איפה שדה התעופה?" היא דרשה לדעת "את בטח מתכוונת לשדות התעופה המפוארים שבניו-יורק" צחק הטייס שהלך לצידן "ובכן לא תמצאי כאן משהו כזה, אין לכאן הרבה טיסות ורק לעיתים נדירות יוצאות מכאן טיסות, כך שאין צורך בשדה תעופה מפואר" צחק שוב. אמילי הרגישה מטופשת, הרי זה ברור שאף אחד לא יגיע לחור הזה.
גבר נמוך קומה, שחום עור וחסר שיער יצא מהבקתה ונופף בהתרגשות רבה לעברם, הוא לבש סרבל ג'ינס כחול וחולצת טריקו צבעונית ומזעזעת לטעמה של אמילי. כשהתקרבו מספיק, הגבר שהיה לפחות בן שישים מסתבר, ניגש לריינה ולחץ את ידה בשתי ידיו המקומטות "כמה טוב לראות אותך גברת ריינה" קולו רעד. הוא העביר את מבטו אל אמילי וחייך חיוך מלא שיניים עקומות "את בטח אמילי, ברוכה הבא לברמודה".
התיק נשמט מידה של אמילי והיא הביטה בפה פעור בגבר הזקן "אתה מתכוון לברמודה שאף אחד לא חזר ממנה, שמטוסים נעלמו מעל שמיה וספינות טבעו ללא זכר סביבה." אמרה אמילי כשנזכרה איך לדבר, הגבר צחק "ראית יותר מידי סרטים ילדתי, כל הסיפורים האלה הם בדיחה אחת גדולה". אמילי הרימה את התיק שלה ולא אמרה דבר נוסף, איך אימא שלה העלתה בדעתה להביא אותה למקום כזה, היא הייתה מעדיפה לגור בסנטרל פארק ולא במקום הזה שיש עליו סיפורים שהוכיחו את עצמם כשספינות טבעו ולא נמצאו ומטוסים פשוט נעלמו מהרדאר וכשאנשים יצאו לדוג או לטיול הם מעולם לא חזרו כשהתקרבו לברמודה. אמילי פחדה שהיא לעולם לא תוכל לחזור לציביליזציה.
הם נכנסו לבקתה, בתוכה היה שולחן קבלה עם מלא ניירות ומחשב נייד סגור, מאחורי השולחן הייתה דלת נוספת. הגבר הוביל אותם לשם, הם יצאו לכביש צר שהיו דו צדדי. בשוליו חנה רכב שטח פתוח בצבע בז' מתקלף "קלאסיקה!" אמר סם והתיישב במושב הנהג "אבוא לבקר בקרוב" אמר הגבר הזקן וחזר לבקתה שלו, אמילי התיישבה במושב האחורי וחגרה חגורת בטיחות, היא לא טרחה להדליק את הנגן, כל מה שעניין אותה היה להגיע בשלום לבית החדש ברכב הלא בטיחותי למראה. "את תאהבי את המקום הזה" אמרה ריינה כשהתיישבה לצד סם. "כן..." מלמלה אמילי. סם התניע את הרכב והעביר הילוך, הרכב התעורר לחיים בשאגה רמה. הם נסעו במהירות של שבעים קמ"ש, אמילי חששה שהרכב יתפרק בכל רגע, למזלה זה לא קרה. הנסיעה הייתה ארוכה אז אמילי השתמשה בזה כדי לנסות להנאות מהנוף שהיה בסדר לטעמה: עצים סבוכים והרבה ירוק בעיניים, אוויר נקי ושמים צלולים. ציוצי ציפורים וקולות של כל מיני חיות נוספות נשמעו במרחק ולמרות האוויר החמים הרוח שנשבה הייתה נעימה וקרירה, היא הייתה יכולה להתרגל לגור כאן אלמלא זה היה אי הברמודה המסוכן. אולי לחלום האחרון שלה הייתה משמעות כלשהי אבל רק אולי.

הדרך התעקלה מעט ימינה ואז שוב שמאלה, אמילי ראתה שהדרך ממשיכה בתוך גבעה קטנה, הרכב רעד והטלטל מעט כשהדרך הסלולה הפכה לחצץ וחול 'למה אין חלונות וגג ברכבים כאלה?' היא חשבה לעצמה והתפללה שהרכב לא יחליט להתפרק לפני שהם יגיעו למקום שאליו הם נוסעים. לפעמים היא לא הבינה איך הראש של אימא שלה עובד: היא אף פעם לא הייתה מספרת דברים עד הסוף, אפילו לא את הסיפורים שסיפרה לה לפני השינה וגם לא מתוך ספר, עד שהיא למדה לקרוא היא תמיד תהתה לגבי הסופים. את חלקם היא גילתה ואת חלקם שהיו מומצאים על ידי אמה היא לא גילתה מעולם. אפילו עכשיו כשהן עברו דירה היא לא סיפרה לה לאן או למה, גם כשאבא שלה עזב למשפחה אחרת, אימא שלה רק אמרה שסופים טובים ונצחיים זה רק באגדות ובכך סיימה את השיחה.
הנסיעה המייגעת נמשכה כשעה וחצי, המכונית עצרה בכיכר גדולה עם כמה צמחים ואבנים שסודרו בצורה אומנותית ושלט זהיר ועדין הכריז שזאת כיכר פריקר, אמילי רק משכה כתפיים למראה השם המוזר. מסביב לכיכר היה כביש רגיל ומעברו האחר עמדו בניינים לבנים וצמודים אחד אל השני, שלטים בכל מיני צורות וצבעים התנוססו מעל הדלתות וחלונות הראווה- זה היה מרכז קניות קטן. בצד שבו הם חנו היו בניינים נוספים של שתי קומות ומעל כניסותיהם התנוססו מספרים שונים בצבע שחור. בין הבניין האחרון בשורה ולבין חנות סגורה וחסרת שלט הפריד כביש נוסף שהוביל למקום שאמילי לא הצליחה לראותו 'הוא בטח מוביל לצד השני של המקום הזה' חשבה. "את לא מתכוונת לשבת פה לנצח, נכון?" קולו של סם קטע את מחשבותיה, היא הייתה עסוקה בסריקת האזור עד כדי כך שלא הבחינה שסם מחכה שהיא תרד מהרכב. היא התירה את חגורת הבטיחות וירדה, היא הייתה שמחה לעמוד שוב על קרקע יציבה שמשום מה התחילה לרעוד תחת רגליה, לרגע היא חשבה שזה ככה בגלל הטיסה והנסיעה הלא נוחה עד שקולה של אמה פילח את האוויר בצעקה "אמילי זוזי משם!" דברים קרו במהירות- לפני שהיא הספיקה לעכל שעמוד חשמל נופל לעברה, אמה צעקה וביחד עם סם הם כבר התרחקו ממנה והיא פשוט נשארה עומדת במקום כמו גזע עץ וכשהפנימה מה בעצם קורה, העמוד כבר היה קרוב למחוץ אותה. וכמו משום מקום היא הרגישה אחיזה חזקה במותנה וטעם של חול בפה, עיניה נעצמו אוטומטית והיא סירבה לפקוח אותן- היא שמעה קול התרסקות וצופר שלא הפסיק ליילל.
"אמילי מותק! את בסדר?" נשמע קולה המודאג של אמה 'אלוהים אדירים! אני בחיים!' היא חשבה בליבה ופקחה את עיניה. העמוד מסתבר התרסק על המכונית באזור שבו היא עמדה לפני כמה רגעים, כרגע היא הייתה במרחק של כמטר מהמקום, אמה וסם רכנו מעליה והיא הצליחה לראות מצידה השני רגליים יחפות ושחומות עור. היא שכבה באמצע הכביש קרוב לכיכר "רעידת אדמה? באמת אימא זה מקום נהדר למות בו" היה כל מה שהצליחה להוציא מפיה. אמילי התחילה לחשוב שאימא שלה הגזימה- היא החליטה לעבור מבוסטון השקטה והחברתית (למרות שגם שם לא היה חסר סכנות) לאיזו עיר עם רעידות אדמה שנמצאת במקרה על האי ה"מקולל והרדוף" : ברמודה. היא כעסה ולא בגלל שכמעט נהרגה מעמוד שהחליט ליפול בכיוונה אלא על אמה שהחליטה יום אחד פשוט לקחת את החיים שלהן למקום אחר בעולם ולא סתם מקום נחמד אלא מקום שנמצא בים ומי יודע עוד כמה סכנות חוץ מרעידות אדמה ועמודים נופלים. בסופו של דבר היא קמה מהאדמה וניקתה את האבק משמלתה. "הייתי שמח לשמוע תודה" נשמע קול חדש וגברי "הצלתי את החיים שלך." הקול היה שייך לרגליים היחפות עם העור היפה. אמילי הביטה בו- הוא היה גבוה ממנה בראש וחצי, הגופייה הלבנה שלבש הבליטה את שרירי חזהו וחשפו את ידיו-שנראו חזקות. הוא לבש מכנס שחור קצר. שיערו היה קצר, שחור ומבולגן כאילו מעולם לא שמע על מסרק או ג'ל לשיער, עיניו היו בצבע כחול כמו של הים אלמלא היו לו פנים של נער היא הייתה חושבת שהוא מורה כלשהו לאומנויות לחימה. אמילי התפלאה ממנו, הוא היה ההפך המוחלט מהנערים בבוסטון : שם הרוב היו צנומים או שמנים שלבשו את הבגדים הכי אופנתיים או סתם חליפות ספורט. הנער שעמד מולה היה הכי פשוט שיש, לפי דעתה, והיא הייתה חייבת להודות שהוא גם נראה הרבה יותר טוב מכל הבנים שראתה בתיכונה, כולל הנער שחיבבה. "תודה" היא מלמלה "אז איפה נגור?" היא שאלה כבדרך אגב את אמה והרימה את התיק שלה.
הנער סימן להן לבוא אחריו בעוד שסם בכה על הרכב הקלאסי, אמילי קצת יותר דאגה למה שהאיש הזקן עלול לעשות לסם כשיגלה שהרכב הפך לפנקייק. אמילי וריינה הלכו אחרי הנער בשתיקה, הוא הוביל אותן לבניין הקיצוני והמספר שבע היה מקובע מעל הכניסה, מזווית עיניה היא ראתה משאית חונה בכביש המפריד בין הבתים לחנויות- הא תהתה האם החפצים שלהן הגיעו יותר מהר מהן. הם נכנסו למסדרון ארוך- אפילו יותר ארוך מהמסדרונות שאמילי הכירה בבית ספרה. בקירות משני הצדדים היו פתחים חסרי דלתות וליד כל פתח היה שלטים קטנים עם שמות של הדיירים- בכל שלט היה כתב שונה, ומדרגות שהובילו מעלה אל דלתות ממוספרות.
בסוף המסדרון הייתה דלת נוספת והם נעצרו לידה, מעל הדלת היה שלט שנכתב עליו 'חדר אוכל ומטבח' באותיות צבעוניות. "כמו שאתן רואות כאן זה המטבח והחדר אוכל- הוא גם מוביל לסלון גדול וגם גינה: המקום שייך לכולם אז תשמרו עליו" אמר הנער בסמכותיות ואז פנה אל ריינה "הצלחנו לסדר לכן את דירות מספר שמונה ותשע, החפצים שלכן כבר שם וגם המפתחות לדירה. אם יש בעיה אני בדירה מספר עשר." לאחר מכן הוא פשוט עלה במדרגות שהובילו לדירתו ונעלם מהשטח. "למה אנחנו צריכות שתי דירות?" שאלה אמילי מבולבלת, ריינה חייכה אליה "הארכיטקטורה כאן שונה ממה שאת מכירה בבוסטון, הדירות כאן הם חדר שינה אחד גדול ויש עוד חדר קטן עם מלקחת ושירותים פרטיים." אמילי הופתעה מכך שהיא מקבלת דירה משלה למרות שעדיין קטינה, אולי בלכ זאת במקום הזה היה משהו טוב. אמה עמדה בפתח של דירה שמונה "את דירה תשע אז תתארגני לך בנחת, אם את צריכה משהו אני פה ליד, יש את סם בדירה שמונה עשרה- מולי וגם את השכן הנחמד שלך מדירה עשר." היא אמרה וקרצה לה. אמילי גלגלה עיניים 'אימא טיפוסית לנערה מתבגרת' חשבה.
אימא שלה נעלמה במדרגות, לפני שאמילי עלתה לדירה שלה היא ראתה שהשלט שלה ריק, היא הוציאה טוש עבה ושחור מהתיק שלה וכתבה את השם שלה בגדול 'אמילי ברייבסטון'. "ככה יותר טוב" היא אמרה לעצמה והציצה בשלט של שכנה, היה כתוב שם "ג'יי " בכתב יפה ומסולסל, היא חייכה לעצמה ועלתה לדירה הפרטית שלה.
היא פתחה את הדלת וחייכה, הדירה הייתה גדולה ומרווחת: קופסאות עם חפציה נערמו ליד הספרייה הפינתית שלה שהייתה מימינה, הספרייה הקטנה שלה עמדה ליד החלון כמו שהיא אהבה ביחד עם הכיסא הירוק שלה, המיטה שלה עמדה משמאלה בקיר הנגדי ביחד עם השידה והארון. חדר האמבטיה היה משמאל, זה נראה כמו קיר בתוך הדירה בלי קשר לשום דבר והטלוויזיה שלה עמדה באמצע החדר. מישהו סידר לה את החדר בדיוק לטעמה "נחמד" היא אמרה ונכנסה לחדר האמבטיה- היו שם שירותים, מקלחת וכיור עם מראה וארון קטן מתחתיו, הקרמיקה הייתה בצבע כחול עדין עם איורי בועות וגלים, בדיוק לטעמה.
היא אהבה את העיצוב הכללי של הדירה חוץ מהעובדה שכמעט ולא היה לה מקום על הקירות כדי לתלות את הציורים שלה, המקום נראה לה דיי מגניב. היא הניחה את התיק שלה על המיטה ודלת חומה שהייתה ממוקמת בין הספרייה הפינתית לספרייה הקטנה תפסה את תשומת ליבה, היא ניגשה אליה, פתחה אותה ללא היסוס ונכנסה, זאת הייתה דירה נוספת והיא פלטה צרחה קטנה כשתפסה את הנער עטוף במגבת בלבד ושיער רטוב. כשהוא הבחין בה הוא צעק "מה את עושה פה?!"ונכנס לחדר האמבטיה שלו בחיפזון, לאחר כמה רגעים הוא יצא משם לבוש בחולצת טריקו פשוטה בצבע כחול ומכנס ברמודה חום. "א..אני מצטערת.. הדלת... חשבתי..."גמגמה אמילי והסמיקה מבושה. לא רק שהיא קיבלה דירה משלה, היא גם הייתה מחוברת ישירות לדירה של הנער שהציל אותה מעמוד החשמל.
"זה בסדר, שכחתי להזכיר שכל זוג דירות מחובר אחד לשני למטרות בטיחותיות" הוא הסביר וצחק קלות. החיוך שלו היה מדהים, אמילי לא הצליחה להבין איך נער כמוהו נמצא במקום כזה, זה כמו לשים לוויתן במדבר ולצפות שהוא יחיה שם.
"אני ג'יי" אמר "אני יודעת, ראיתי את השלט" השיבה אמילי "וואו, האנשים בבוסטון צריכים ללמוד להציג את עצמם" הוא אמר "את צריכה להגיד- נעים להכיר אני אמילי ולא- אני יודעת". אמילי הרגישה עוד יותר נבוכה, ברור שהיא הייתה צריכה להציג את עצמה אבל במקום זאת היא אמרה שהיא יודעת, טוב לפחות הוא ידע את השם שלה. "אז יש מפתח לדלת הזאת?" היא שאלה "לא" השיב ג'יי "לא?" שאלה אמילי מופתעת "לא." סיכם ג'יי "אל תדאגי אף אחד לא פותח את הדלת הזאת אלא במקרה חירום" הוא הוסיף "אז מה מקרה החירום שלך?" "זאת הייתה טעות" אמרה אמילי, חזרה לדירתה וסגרה את הדלת. היא סיכמה זאת בתור הדבר המביך ביותר שקרה לה אי פעם.
הדלת נפתחה שוב והפעם ג'יי נכנס לדירה שלה "נחמד" הוא אמר "אבל את צריכה לבחור ריהוט ששוקל פחות" הוא צחק "מאיפה לך לדעת כמה הריהוט שלי שוקל?" "אולי כי אני זה שהעלה את הכול וסידר מהבוקר" השיב והתיישב על הכיסא הירוק שלה "יש לך טעם טוב" היא מלמלה וישבה בשיכול רגליים מול הקופסאות שלה ובגבה אל ג'יי. משום מה היא לא הרגישה צורך לסלק אותו מהדירה, חברה של מישהו שהיא יכולה להתחבר אליו בקלות עזרה לה להירגע, לפחות עד שתלך לבית הספר מחר ותכיר עוד אנשים. "הבית ספר קרוב לכאן?" שאלה כשפירקה את הקופסאות עם הספרים וסידרה אותם בערמות- ערמות על הרצפה, "חצי שעה הליכה מכאן, הלימודים מתחילים בתשע ומסתיימים בשתיים" השיב ג'יי ועבר להתיישב לצידה "איזה כיתה אתה?" שאלה, ג'יי חייך "אנחנו באותה כיתה, אין כאן הרבה ילדים כמו בסנט ג'ורג'ס. כל מי שבגילאים בין חמש עשרה לשמונה עשרה נמצא באותה כיתה, והילדים הקטנים יותר בכיתה אחרת והגן זו גם כיתה נפרדת. מערכת החינוך כאן שונה ממה שאת מכירה בבוסטון" הסביר "את קוראת הרבה ספרים" העיר "כן, יש לי יותר מחמש מאות ספרים" היא אמרה בגאווה והתחילה לפרק את הקופסא השלישית, ג'יי שרק בהפתעה ואמילי חייכה "אימא שלי אף פעם לא הייתה מספרת לי את הסוף של הסיפורים כשהייתי קטנה, רוב הספרים כאן הם מתקופת הילדות שלי." ג'יי הנהן בהבנה והתחיל לעזור לה לפרוק את הקופסאות שהיה כתוב עליהם 'ספרים'. ביחד תוך שעתיים הם סיימו לפרק את כולן "שבע עשרה קופסאות זה הרבה" אמר ג'יי "תודה" אמרה אמילי "שמח לעזור" השיב."כבר חשוך בחוץ" הוא אמר ונעמד, אמילי גם קמה על רגליה "ניפגש מחר בחדר האוכל בשמונה וחצי ונלך לבית הספר" אמר ועמד כבר בפתח הדלת המשותפת "בסדר" השיבה אמילי בחיוך. יהיה לה יותר קל להשתלב בחברתו של ג'יי מאשר לבד "אה וג'יי באמת תודה על היום" היא אמרה כבדרך אגב "אני לא יכול להשאיר נערה מול סכנה, אז אין בעד מה" השיב וסגר את הדלת.


אמילי הדליקה את האור בחדר והתיישבה על המיטה שלה, היא הרגישה את העייפות כמו שק כבד על הגב. היא בדקה את השעה בטלפון הסלולארי שלה- השעון הראה שמונה ארבעים ושלוש. הזמן עבר מהר מכפי שציפתה לכן היא החליטה לנוח קצת לפני שתמשיך במטלת הפירוק אך העייפות גברה עלייה והיא נרדמה לפני שהבחינה בכך.
היא חלמה על בית הספר הקודם שלה, על החברות ועל הנער שחיבבה. כולם נראו מאושרים ביחד ואז התרחקו ממנה במהירות, היא התחילה להרגיש כלואה ובודדה. כל הדברים שהכירה נראו רחוקים מאוד- כאילו ונעלמים ובמקומם התחיל להופיע המקום החדש, רעידת האדמה שפקדה כשהגיעה לכאן, סם וכך גם ג'יי ואפילו האיש הזקן הופיעו. החלום הראה לה שבית ספרה החדש יהיה מדהים והיא תכיר אנשים חדשים והחוויות יהיו בלתי נשכחות. חבריה מבוסטון הופיעו שוב ברקע הקיץ- הם הגיעו לבקרה והנער שחיבבה מרגיש כמוה, היא אפילו שמעה את קולו קורא לה : "אמילי, אמילי, אמילי....תתעוררי את מאחרת!"
עיניה של אמילי נפקחו בפתאומיות, ג'יי רכן מעלייה וניער אותה "בוקר טוב ישנונית" הוא אמר לה. "מה השעה?" היא שאלה וקמה מהמיטה במהירות והתחילה לחטט בקופסאות שלה בחיפוש אחר בגדים "שמונה וחצי" השיב בקלילות "אני לא מאמינה שנרדמתי" היא התלוננה והעיפה מגבות צבעוניות, מצעים וצעצועים פרוותיים מהדרך "איפה הבגדים שלי?" היא נלחצה והתעצבנה, כל מה שמצאה הייתה חולצה עם ציור של סמיילי בעל כובע פיראטים, היו שם רק חולצות- לא חצאיות, לא שמלות, אפילו לא מכנסיים.
"אני יכול להשאיל לך מכנס" הציע ג'יי "ממש מצחיק" ענתה אמילי ונכנסה לחדר האמבטיה לצחצח שיניים ולשטוף פנים "למה אתה עדיין כאן? אתה תאחר" היא שאלה כשבדרך אגב כשפיה מלא משחת שיניים. "אימא שלך מינתה אותי לאחראי שלך, ולדאוג שתגיעי לבית הספר בשלום" השיב. היא ירקה את משחת השיניים ושטפה את הפה "תירגעי, בלי לחץ. ככה או ככה נאחר" הוסיף. "אני לא רוצה לאחר ליום הראשון" מחתה אמילי וסיקרה את השיער באצבעותיה ולאחר מכן קלעה אותו לצמה, בזמן הזה ג'יי חזר לדירתו והביא לה מכנס שחור וקצר "הכי קטן שמצאתי" אמר והושיט לה אותו ביחד עם חגורה לבנה "תודה" היא אמרה, לקחה את המכנס וסגרה את דלת האמבטיה כדי להתלבש. ' אני לא מאמינה' היא חשבה לעצמה, המכנס היה קצת גדול עלייה אבל כמו שאומרים חגורה יכולה לעשות פלאים כשהבגדים גדולים, המכנס הגיע לברכיה. היא הביטה במראה וההשתקפות שלה הייתה נערית מידי, לפחות השיער שלה היה ארוך ורמז שהיא בחורה.
היא יצאה תוך מספר דקות ותחבה את רגליה לכפכפים "אני מוכנה" היא הכריזה ולקחה את התיק שלה "את נראית נהדר" אמר ג'יי וחייך.
השעה הייתה עשרים לתשע כשהם יצאו מהבניין, עמוד החשמל הוזז למקום כלשהו והרחוב היה מלא באנשים מבוגרים וילדים קטנים, החנויות נפתחו לאיטם.
הם פנו בדרך שבה עמדה המשאית אתמול, המדרכה הייתה ישרה והובילה למטה, מידי פעם מכוניות עברו הלוך ושוב על הכביש. "אין כאן אוטובוסים?" שאלה אמילי "לא, רק בעיר הגדולה" השיב ג'יי. הבניין שלהם היה ארוך מכפי שהיא תיארה לעצמה, הם הגיעו לצומת שהתפצלה לארבע כיוונים "זאת הגינה שלנו, למה לא יצאנו דרכה?" מחתה אמילי, הם יכלו לחסוך חמש דקות אם היו יוצאים מהגינה, ג'יי הביט בה במבט מתנצל "אופסי..." אמר והם פנו שמאלה, חצו את הכביש והמשיכו ללכת קדימה. הם עברו על פני שכונת בתים פרטיים שנראו כאילו ונמשכו עד אין סוף. שניהם לא הרבו לדבר אחד עם השנייה בזמן שהלכו, זה לא היה עניין של רצון אלא עניין של נושא, הם לא הכירו ולא ידעו על מה אפשר לדבר.
תוך חצי שעה בדיוק (אמילי בדקה בשעון שלה) הם הגיעו לאזור מגודר "הגענו" הכריז ג'יי ומבטו רמז על מישהו שהוא פחות או יותר כבר לא מסוגל לראות את המקום הזה. הם עברו דרך השער ואמילי הופתעה לגלות שבית הספר נראה ממש קטן וישן- בניין קרקע מלבני וארוך שהזכיר קרוון והיה מחולק לארבע בעזרת דלתות ממוספרות מאחד עד שלוש ודלת אחרונה הייתה בעלת הכיתוב "צוות", מספר מטרים שמאלה היה אזור נוסף בתוך שטח בית הספר- בניין קטן בעל גג צהוב ומגרש משחקים קטן, שלט צבעוני הכריז "גן ילדים". היא הייתה מופתעת אך לא לטובה, היא כבר התרגלה לבית ספר עם מסדרונות ארוכים וגדולים, מלא בני נוער, מגרשי ספורט ופינות ישיבה, אפילו מורים שמתרוצצים מכאן ולשם. היא קיוותה שיהיו פה בני נוער שתוכל להתחבר אליהם- זה אחד הדברים שהיו חשובים לה, היא לא רצתה להיות התלמידה בלי החברים ועוד יותר היא לא רצתה להשתגע במקום הזה.
הם התקרבו לדלת שהייתה כתובה עלייה הספרה שלוש, הדלת נפתחה בפתאומיות ומבעדה יצאה נערה גבוהה ורזה עם שיער בלונדיני מתולתל, היא הייתה מאופרת כמו דוגמנית וכך גם נראתה, בגדי המעצבים שלה היו מקסימים, המותג- זארה שהיא זיהתה מיידית, כי זו הייתה חנות הבגדים האהובה עלייה, עיניה נצצו בגאווה- בכל זאת היא התחילה להרגיש שלא הכול אבוד בחור הזה.
הנערה קלטה את ג'יי בשדה ראייתה והתקרבה אליו במהירות, היא הדביקה לו נשיקה שובבה על שפתיו, אמילי מיהרה להסיט את מבטה, משום מה היא לא הרגישה בנוח- למרות שראתה דברים כאלה בבית ספרה הקודם וזה לא השפיעה עלייה בכלל.
"ג'ייסון אתה מאחר!" היא אמרה, הקול שלה גרם לאמילי צמרמורת, היא לא תיארה שלמישהי בעולם הזה יש קול שנשמע כמו הכלאה בין ציפור לגיר חורק על הלוח. אמילי לא חשבה שנית, אולי היה לה סטייל אבל היא הייתה סנובית.
ג'יי חייך חיוך כועס "ג'יי! מירנדה, תכירי את אמילי ברייבסטון- היא חדשה" הוא אמר.
מירנדה הביטה באמילי שניות אחדות, כשהיא פגשה במבטה היא הרגישה חלחלה, מי שלא תהיה הנערה הזאת מירנדה, היא לא מצאה חן בעיני אמילי. המבט הקפוא של עיניה השחורות העביר מסר חד וברור, מסר שאמילי לא רצתה להיתפס ברשתו גם אם לא התכוונה לכך. "ברוכה הבאה אמילי" אמרה מירנדה ואמילי יכלה להישבע ששמעה טון גועלי בקולה 'חברות כבר לא נהיה' חשבה אמילי לעצמה "תודה" אמרה אך ורק מתוך נימוס וחייכה.
"מר לי בחופש אז יש שיעור חופשי, נהפוך את הזמן הזה להכרות עם כולם." היא אמרה ותפסה בידו של ג'יי.
שלושתם נכנסו לכיתה- היא נראתה כמו כל כיתה רגילה שאמילי הכירה: לוח טוש לבן גדול, שולחן המורה, ארוניות אישיות בסוף הכיתה וטורים של שולחנות יחיד- היו שם עשרים וחמישה מהם. הכיתה הייתה אולי קצת יותר קטנה אבל הדמיון ביניהן היה אותו הדבר.
התלמידים התיישבו במקומותיהם כשהשלושה נכנסו, כל העיניים היו מופנות אל אמילי "תכירו את אמילי ברייבסטון, היא חדשה" הציגה מירנדה והתיישבה בשולחן הראשון של הטור האמצעי, ג'יי התיישב מאחוריה ופיהק.
"אולי תספרי לנו על עצמך אמילי?" הציעה מירנדה, כולם הסכימו איתה, זה היה ברור שיסכימו, מי לא ירצה לדעת את הפרטים החמים על הנערה החדשה.
אמילי התמהמה מעט ואז נשמה עמוק "עברתי לכאן מבוסטון עם אימא שלי" שריקות נשמעו מכמה בנים בטורים הראשונים "למה עברת לכאן מבוסטון?" שאלה נערה מופתעת בעלת שיער ג'ינג'י שהזכירה לה את מירנדה, היא הסיקה שהן חברות, זה לא היה בלתי רגיל שחבורת בנות מונהגת על ידי מישהי וכול האחרות מחקות את הסגנון שלה. היא לעסה מסטיק כחול ופוצצה בלון מידי פעם. "אימא שלי החליטה להתחיל חיים חדשים במקום אחר" ענתה אמילי, היא עדיין כעסה על ההחלטה הזאת. "איפה את גרה עכשיו?" שאל אחד הבנים מהטור הראשון, הוא היה שרירי ולבן כמו קיר, שיערו היה בלונדיני ועיניו היו כמו שני יהלומים בוהקים, סומק קל עלה על פניה של אמילי "מול כיכר פריקר" השיבה, היא התחילה להרגיש שהיא נמצאת בחקירה וזה לא היה לה נוח מפני שכל העיניים היו נעוצות בה.
"לא ידעתי שבבוסטון מתלבשים ככה" אמרה נערה אחרת שישבה ליד הנערה הג'ינג'ית, הקול שלה היה צורמני וכבד, היה לה שיער חום וחלק כמו של בובה וכך גם פוני ישר, עיניה היו חומות והיא לבשה חולצה בעלת מחשוף עמוק, שורטס קצרים וסנדלים, חלק מהחברה פרצו בצחוק ואמילי האדימה יותר ויותר. "רק עברתי לכאן ולא הספקתי למצוא את הבגדים שלי כי לא התעוררתי בבוקר" היא התחילה להסביר ורגליה קצת רעדו "באמת תעשי טובה, הייתי מזהה את המכנסיים הללו ממרחק של עשרים מטר" ירקה הנערה וצחקקה. באופן אוטומטי כל המבטים הופנו למכנס שג'יי השאיל לה, אמילי הרגישה נבוכה, והנה הלכה התקווה שהכול יעבור בשלום ביום הראשון ללימודים, והנערה הזאת הייתה פשוט חייבת לפתוח את הפה הגדול שלה ולהרוס לה הכול. אמילי החזיקה את עצמה מלהתפרץ על הנערה. זו הסתובבה לכיוונו של ג'יי "לא ידעתי שאתה בקטע של קטינות." פלטה "תסתמי ליזי!" התפרץ ג'יי בכעס, הוקל לאמילי רק מעט אך בפנים היא ידעה שזו רק ההתחלה.
"מה אתה נלחץ ג'ייסון, אתה מפחד שמירנדה תגלה שאתה בוגד בה?" השיבה ליזי בשאלה, כל תשומת הלב הייתה מופנית אליהם עכשיו והמבט הזועם שמירנדה שלחה באמילי הרתיע אותה. היום הראשון שלה התחיל ברגל שמאל "אני וג'יי בסך הכול שכנים" היא ניסתה לשפוך אור על המצב הלא נעים הזה, כולם השתתקו וליזי קמה ממקומה, ניגשה אל אמילי ותפסה בחוזקה בידה "היי תעזבי אותי!" נדהמה אמילי "אין מצב ילדה, לא עד שתודי שהיה משהו בינך לבין ג'ייסון, האיחור שלכם זו ההוכחה" היא אמרה וחיזקה את אחיזתה "את מטורפת!" אמילי הרימה את קולה.
ג'יי התחיל לקום ממקומו אך הנער השרירי עצר בעדו "תסתמי ליזי או שאני נשבע..." "שתעשה מה?" התפרצה הנערה הג'ינג'ית לדבריו "אל תתערבי ארין!" סינן ג'יי לעברה. כל הכיתה התחילה להשתולל ולצעוק קריאות בוז.
דמעות הופיעו בעיניה של אמילי, זה עבר כבר כל גבול. היא דרכה בחוזקה על כף רגלה החשופה של ליזי וזו פלטה יבבה ועזבה את ידה, "זה יגמר רע" אמר הנער הבלונדיני שהחזיק את ג'יי "תשחרר אותי פול!" אמר בכעס. אמילי פנתה לכיוון הדלת אך ליזי תפסה אותה ונתנה לה סטירה חזקה על הלחי "אף אחת לא דורכת עליי צוציקית! וכדאי לך לא לחזור לכאן או שזה לא יגמר רק בסטירה אחת ושמרי מרחק מג'ייסון!" איימה ליזי.
אמילי החזיקה בלחייה הבוערת והדמעות התחילו לזלוג במורד לחייה, היא מעולם לא הרגישה מושפלת כל כך, אפילו ג'יי נראה המום "ואתה אדון ג'ייסון תתרחק מקטינות, אתה כבר בן שמונה עשרה, הכלא עלול לסגור אותך" אמרה ארין בזלזול "לכי לעזאזל!" קרא ג'יי.
אמילי ברחה מהכיתה, בוכה ומושפלת. זה היה הקש ששבר את גב הגמל, היא אפילו לא זכרה את הדרך חזרה וג'יי לא נראה כאילו הוא מתכוון ללכת אחריה, עם כל מה שקרה גם הגשם הצטרף לחגיגה. אמילי נכנעה ופשוט רצה לאן שרגליה לקחו אותה, הלחי שלה שרפה ונשמתה זעקה מכאב, היא לא התכוונה להישאר במקום הזה דקה נוספת, ברגע שתמצא את הדרך חזרה לדירה, היא תדבר עם אמה ואם זה לא יעבוד, היא תעזוב לבדה ותחזור לבוסטון.
הסוללה בטלפון של אמילי מתה והיא לא יכלה לדעת כבר כמה זמן היא רצה, כל מה שראתה מסביב היו חורשות, כביש ויער שנראה גדול ומפחיד. הקרירות הגיעה אליה והיא הייתה ספוגה מי גשם, רגליה כבר התחילו לכאוב אז היא החליטה לעצור ולהתיישב בצילו של עץ שהקרקע בסביבתו הייתה יבשה יחסית לשאר האזור.


סוף כל סוף פול עזב את ג'יי במנוחה כשגברת קולין נכנסה לכיתה "היכן התלמידה החדשה?" שאלה "לא הגיעה" מיהרה ליזי להשיב בחיוך קורן ומזויף. "היא ברחה אחרי שליזי השפילה אותה גברת ק. " אמר ג'יי בכעס, המורה הביטה בליזי שעטפה את פניה בפרצוף הכי תמים שלה "אני? מה פתאום?!" היא נחרדה "מצטערת ג'יי, אין הוכחות אין מקרה, ככה זה עובד." השיבה המורה.
ג'יי פנה לכיוון הדלת ומירנדה מיהרה אחריו "אם תלך זה נגמר בינינו" איימה בהחלטיות "בשמחה!" השיב ג'יי, הוא לא היה צריך לחשוב על זה יותר מידי. הוא יצא מהכיתה והגשם שטף אותו במהירות "לאן הלכת?" הוא שאל והתחיל להרגיש מודאג, הוא גם כעס והאשים את עצמו. הוא אפילו לא הבין מה היה הקטע הזה עם מירנדה וחברותיה ופול שמנע ממנו להתערב. הוא הרגיש שהם מסתירים משהו- הרי פול מעולם לא היה עוצר בעדו לעזור למישהו שמשפילים אותו בלי סיבה. זה עצבן אותו עד כדי כך שהוא רצה לבעוט ולשבור דברים.
הוא שלף את הטלפון הנייד שלו וחייג את המספר של ריינה, תוך שלושה צלצולים היא ענתה "זה אני ג'יי, קרה משהו בבית הספר ואמילי ברחה" הוא אמר "כדאי לך למצוא אותה ג'ייסון, היא הבת היחידה שלי" אמרה ריינה מהצד השני של הקו, היא לא נשמע כועסת אלא מודאגת "זה בדיוק מה שאני הולך לעשות עכשיו, רק רציתי להודיע לך לפני כן." אמר וריינה ניתקה את השיחה.
ג'יי קיווה שאמילי זכרה את הדרך הביתה ולכן החליט קודם לבדוק שם ובסביבה, הוא רץ בכל כוחו ותוך עשרים דקות הגיע לבניין שלהם- הוא היה ריק מפני שכולם היו בעבודה בשעה כזאת. הוא לא חשב וישר ניגש לדירה של אמילי, הוא דפק מספר פעמיים על הדלת וקרא בשמה אך לא היה מענה, הוא לא חשב שהייתה לו ברירה ויהיה מה שיהיה הוא יכנס דרך דלת החירום.
הדירה שלה הייתה ריקה, הוא אפילו בדק בארון, מתחת למיטה ובחדר האמבטיה- אמילי לא חזרה לפה בכלל, מה שהופך את החיפוש לקשה יותר.
הוא החליט להחליף לבגדים יבשים ואז הוא בדק את חדר האוכל, הסלון והגינה. למזלו הגשם נרגע וזה יכול להקל על החיפושים שלו, כי הגשמים בברמודה הפכו את האנשים לעיוורים- אתה יכול לעמוד מול הבן אדם אבל לא תראה אותו בגלל הגשמים השוטפים.
לפני שיצא חזרה לבית הספר כדי לבדוק משם כיוונים אלטרנטיביים, הוא בדק את החנויות רק ליתר ביטחון אך לשווא, היא לא הייתה שם ואף אחד לא ראה אותה "איפה את?!" הוא שאל וגירד את ראשו, הכעס בעבע בו והוא הכניס אגרוף לקיר הקרוב בשביל להוציא קיטור.
אישה בגיל העמידה ניגשה אליו, היא לבשה שמלה סגולה וכובע קש, זאת הייתה גברת קרי- זקנה משוגעת שדיברה הרבה שטויות "איבדת משהו נערי?" היא שאלה והביטה בו בעיניה האפורות עם חיוך על שפתיה. "את השכנה שלי" השיב ג'יי, גברת קרי התחילה לצחוק "אין לי זמן לזה זקנה" אמר ופנה ללכת, גברת קרי תפסה בידו, יחסית לזקנה הייתה לה אחיזה חזקה "אתה תמצא את אשר אתה מחפש כשהירח המלא יאיר את דרכך." היא אמרה בקול רציני ואז שוב צחקה, היא עזבה את ג'יי והמשיכה בדרכה. "משוגעת" מלמל ג'יי והתחיל לחזור לכיוון בית הספר, הוא בחר בדרך קצת יותר ארוכה כדי שיוכל לעבור בין בתי הקרקע ולחפש שם, הוא לא רצה לפספס שום דבר ושום מקום. הוא חזר לאדמת בית הספר והלך לכיוון הנגדי מהכיוון שהוביל את כיכר פריקר. ג'יי חיפש בחורשות ובקצה היער שהיה קרוב לשם, הוא אפילו פנה לשביל המטיילים וחיפש שם אך לא היה זכר לאמילי, היא פשוט נעלמה וג'יי התחיל להרגיש ממש רע עם עצמו. הוא החליט להתקשר לריינה שוב "לא מצאתי אותה, עדיין." אולי היא תפסה אוטובוס לסנט ג'ורג'ס?" שאל "לא ג'ייסון, היא מפחדת לנסוע לבד בכלי תחבורה ושכחתי להשאיר לה כסף" ענתה ריינה בדאגה "אני מבטיח שאמצא אותה" אמר ג'יי "זו לא אשמתך ג'יי, אני הבאתי אותה לאי לכאן וקרעתי אותה מהחיים שלה." אמרה ריינה בעצב וניתקה.
זה היה משהו שהוא לא ידע לגבי אמילי, הוא לא חשב שהיא לא רצתה לעבור לכאן, כעת הוא הבין למה היא ברחה בצורה כזאת. הוא החליט לחזור לדירה שלו ולבנות מסלול חיפושים נוסף בעזרת מפה. בדרך חזרה הוא ראה את פול וליזי יוצאים מבית הספר וצוחקים, הוא עבר על פניהם והתעלם מהם לחלוטין, אפילו כשפול ניסה לומר משהו. מרחוק הוא היה יכול לשמוע את פול אומר לליזי שאולי היא הגזימה קצת.
לפתע הוא נזכר שריינה נתנה לו את המספר של אמילי למקרה חירום, הוא חייג וחיכה, לא עברה שנייה והמשיבון ענה לו "המספר שאליו חייגת אינו זמין כעת, אנא נסה שוב מאוחר יותר." הוא ניסה מספר פעמים ועדיין ענה לו המשיבון.
ג'יי בחן מספר אפשרויות בראשו, אפילו את הגרועות ביותר אך החליט לדבוק בכך שאולי נגמרה לה הסוללה או שהיא הלכה לאיבוד במקום שבו הקליטה מאוד גרועה.
השעה הייתה כמעט שלוש אחר הצהריים כשהוא חזר לדירה שלו פעם נוספת, הוא גם בדק שוב את הדירה של אמילי למקרה שהיא חזרה אך רק התאכזב מהריקנות ששררה שם. "לאן היא נעלמה?" שאל את חלל האוויר, הוא הוציא את מפת העיר מהמגירה בספרייה שלו והתחיל לסמן נתבים ודרכים שהובילו מהנקודה של בית הספר.

אמילי מאסה מלשבת והחליטה לנסות לחזור לעיר, היא נכנסה ליער בתקווה שתחצה אותו ותגיע במהירות לביתה. היא הייתה כל כך נסערת כשמחשבות לא נתנו לה תמונה ברורה של הדרך חזרה, היה לה קר והיא רעדה, הבטן שלה ביקשה אוכל והיא דאגה לאימא שלה שבטח עכשיו משתגעת מרוב דאגה או כעס ובנוסף הטלפון שלה מת ולא היה לה קשר עם העולם שבחוץ.
היא נכנסה עמוק יותר ליער, העצים והצמחייה נהיו סבוכים יותר והיא הרגישה שהיער לא באמת קטן כמו שהיא חשבה ושהצד השני נמצא רחוק, מאוד רחוק.
פחד אחז בה והיא פנתה חזרה, היה עדיף ללכת לאיבוד בשטח פתוח מאשר בתוך יער לא מוכר ואולי אף מסוכן. האדמה הייתה לחה אז היא חזרה על העקבות שלה. אמילי גם זכרה את מה שמדריך הטיולים היה אומר ללא הרף "אם הלכתם לאיבוד, תישארו במקום ואנחנו כבר נמצא אתכם."
החשכה התחילה לרדת והשמש נעלמה לאיטה באופק כשאמילי הגיעה לעץ שמתחתיו היא ישבה לפני כמה שעות. היא התפללה שאימא שלה שלחה מישהו לחפש אחריה או שאולי ג'יי מחפש אחריה.
רשרושים שהגיעו מהיער הקפיצו אותה כל כמה דקות- פעם זו הייתה הרוח הקרירה שליטפה את העצים ופעם זה היה איזה חרק מזדמן או ארנב, אולי אפילו עכברים.
המחשבות של אמילי עלו על גדותיהם כשהיא חשבה על בוסטון ועל החברים שלה שבטח מבלים עכשיו בסרט, מטיילים, אולי בקניון או בבית קפה כלשהו, זה העלה דמעות בעיניה. היא התיישבה עם גבה אל עץ, חיבקה את רגליה ותחבה את ראשה בין ברכיה, זה חימם אותה מעט ונתן לה לבכות כמו שהיא לא בכתה מעולם.


------
המשך יבוא
ותגיבו 3>


--------------------

On top of this ending melody
I am standing here alone
Now tell me
That it’s over, let me know






Go to the top of the page
 
+Quote Post
Dr_Ellert
הודעה 27.12.2013, 19:06
הודעה #2


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 277
תאריך הצטרפות: 13.11.12
מיקום: מיקומך
משתמש מספר: 182,635



שלחתי לי בעבר את הפרק... יותר נכון רק חלק ממנו (עד הקטע שאמילי מגיעה לבית) ואני שמח שהשלמתי את הפער. היה שווה את זה.
והריי התגובה שלי, לפחות אודות הפרק הראשון.
את מבינה, עם ספרות ארוכה (פרוזה), צריך לקרוא הכל כדי לתת חוות דעת אמתית. עם זאת, חוות הדעת שאתן לך כאן תהייה... לא מספיק כנה. קשה לתת משהו אמתי על סמך פרק אחד. זה כמו לשפוט ציור של ואן-גוך, רק על סמך חמנייה אחת.

מבחינה טכנית: היו כמה שגיאות כתיב, אם תרצי אשלח לך בה"פ או משהו. חוץ מזה, נס, שורות... אני אומר לך שממש התקשיתי בדיאלוגים רק בגלל שהמשפטים היו רציפים באותה השורה ולא פרודים. קשה לקרוא דיאלוג כשאני מסתכל עליו כעל משפט אחד ממש ארוך ולא סדרה של משפטים כמו בתסריט. זאת דעתי.
חוץ מזה, עוד על הפן הטכני? האסתטיקה שלך השתפרה ממש, והסיפור הרבה יותר זרם. זה חשוב, משום שהיית יכולה יותר מפעם אחת לשקוע בתיאורים תפלים, ולא נפלת בזה. אז שאפו על זה.

יותר בכיוון של דעתי...
העלילה מתקדמת בקצב אחיד, טוב, והגיוני. עם זאת יש קטעים שקצת משאירים אותי עם התגובה של רון בורגונדי. למשל, היום הראשון שלה בלימודים היה ממש קיצוני. אני יכול לדמיין איך זה נהפך לקיצוני... אבל תוך חמש דקות? באמת, זה אני חושב שיא חדש ברמה עולמית.

חוץ מזה אני חייב להגיד, אמא שלה היא אדם ממש נורא. אני מכיר אנשים שיש להם הורים מזעזעים (ויותר מאדם אחד, בצער רב), וזה לא מגיע לרמה כזו. טוב שאמא שלה פשוט עושה "טוב, שומעת, אז את נזרקת במקום שאת לא מכירה, ואני הולכת להתבודד בחדר ולהכניס לך לתודעה שאני שוכבת עם גברים". ואוו, כל הכבוד ריינה. כל הכבוד. אמא למופת.

אני מופתע לראות שכתבת את ג'ייסון יחסית מוצלח למה שחששתי שתעשי ממנו. יפה מאוד שהלוגיקה שלך לגביי גברים היא יותר... קרובה לנכונה, מאשר אצל כותבות אחרות (שחלקן ידועות באופן בין-לאומי). אהבתי את הדמות שלו, נראה לאן זה יגיע.

בכל מקרה מחכה לפרק נוסף, רק כדי שאוכל להגיב!


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
L.Wolf
הודעה 04.01.2014, 19:56
הודעה #3


גאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 338
תאריך הצטרפות: 23.02.07
מיקום: תגידו זה באמת משנה גם ככה לא תכירו
משתמש מספר: 26,642



אז עדיף מאוחר מאשר אף פעם הנה הביקורת שלי לגבי הפרק נס

הרבה זזמן לקח לי לכתוב אותה והרבה זמן לחשוב עליה כי לא ידעתי מה לומר
מצד אחד סיפרת לי על העלילה לפני הרבה זמן ולכן הכרתי אותה ומצד אחר פעם נתת לי לקרוא את הפרק הראשון או לפחות חלק ממנו

אז לבסוף החלטתי לכתוב מה שרציתי לכתוב בהתחלה הפרק עצמו היה טוב הכתיבה הייתה זורמת העלילה רמה ואפילו בפרק הראשון שהוא אקספוזציה היה אקשן ומעט רמים לגבי ההמשך ומה יקרה בהם חשפת עולם שלם של דמויות ושל אירועים וזה סקרן אותי אז כל מה שיש לי לומר זה מחכה לפרק הבא על מנת שאוכל גם לתת ביקורת קצת יותר טובה מזו


--------------------
אוציהא סאסקה&אוציהא איטצי


planet.com/images/features/ptests/naruto/sasuke.jpg" alt="naruto test" /></a> COPY BB CODE




Go to the top of the page
 
+Quote Post
Minseo
הודעה 02.06.2014, 00:05
הודעה #4


♫JUST LOOK HOW BEAUTIFUL IS WORLD
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 5,062
תאריך הצטרפות: 4.01.08
מיקום: אי שם בעולם מקביל
משתמש מספר: 53,653



הפלא והפלא... פרק 2 הועתק בהצלחה (תיקנתי גם כמה דברים קטנים מהטקסט המקורי כמו שגיאות ואיזה כמה משפטים שלא היו נכונים)
אז תגיבו!!! כי פרק 3 בקרוב.

----------------------------

פרק 2-

ריינה חזרה מהעבודה שעה לפני המתוכנן, היא נכנסה לחדר האוכל בסערה. ג'יי היה ישוב באחד השולחנות ואכל חצי כריך ושתה כוס מים גדולה. הוא לבש חולצה ארוכת שרוולים ומכנס ג'ינס ארוך, לידו עמד תיק ומפה עם סימונים צבעוניים נחה על השולחן ליד צלחתו.
ריינה ניגשה אליו, הוא היה לבדו בחדר האוכל למרות השעה- שעת ארוחת הערב. "אתה יוצא לחיפוש מקיף?" היא שאלה. ג'יי הרים את מבטו אליה, היה לו קשה להביט בה בגלל האשמה שהרגיש על כך שאמילי נאבדה. "כן, אני מכיר את האזור יחסית טוב. אני רק מקווה שהיא בסדר ושלא נכנסה ליער" "גם אני מקווה לכך ג'יי, היער הוא לא אזור טוב, במיוחד במקום הזה." השיבה ריינה בדאגה. "אולי סם יוכל לעזור לך?" שאלה כבדרך אגב "לא. זה התפקיד שלי ואני אעשה הכול כדי למצוא אותה" ענה ג'יי.
הוא קם ממקומו, אסף את כל הציוד שלו והשאיר את אימא של אמילי לבדה בחדר האוכל.


הוא יצא מהמגורים, הירח האיר גבוה בשמיים מלוא יופיו וצבעו היה לבן כשלג, אפשר היה אפילו לראות את מכתשיו בגווני אפור. לא היו עננים וכוכבים קישטו את השמיים בזוהרם הקט.
ג'יי פנה לכיוון בית הספר, הוא החליט שחיפוש מוצלח מתחיל בנקודה האחרונה שבה ראו את האבדה- במקרה שלו, המקום האחרון שבו הייתה אמילי. מנורות הרחוב דלקו לאורך כל הדרך, החנויות היו סגורות למעט החנות של ג'ימי שעבדה עשרים וארבע שבע ומכרה כמעט הכול למקרי חירום.
הוא הלך במהירות, מתאפק שלא לפרוץ בריצה בכדי לחסוך זמן אבל הוא היה חייב לשמור אנרגיה למקרה שמשהו ישתבש. הוא אפילו לא ידע מה יכול להשתבש בחיפושים אחר מישהי.
כשהגיע לשערי בית הספר הוא עצר. מנורה יחידה האירה את האזור, הוא לא נכנס לחצר- רק הביט מסביב ואז אחרי מספר שניות החליט ללכת לכיוון היער, אולי בכל זאת הוא פספס את אמילי באחד מחלקיו- היער היה ענקי והשתרע לכמה עשרות קילומטרים. הוא החליט לחפש קודם כל קרוב לפאתי היער והכביש ואם במקרה ולא ימצא אותה אז הוא יכנס לחיפוש עמוק יותר ביער- מחשבה שהעבירה בו צמרמורת. הוא המשיך ללכת לכיוון החורשה וממנה פנה שמאלה- הכיוון הנגדי לשביל המטיילים. הוא התחיל להאט בצעדיו כשהתקרב ליער, האור היה מאוד מצומצם במקום אז הוא נאלץ לצמצם את עיניו ולהתרגל לחשכה, הוא כעס על עצמו כי שכח לקחת עימו פנס,אך המחשבה על כך שהאזור כאן פחות מאור בגלל שחיות נמשכות למקורות אור גדולים הרגיעה אותו. אולם הוא נרעד מהתהייה שאולי אמילי משתמשת בפנס, הוא היה חייב למהר.
העצים הרמים הטילו צללים מאיימים לכיוון הכביש והדרך וזה הקשה על לראות משהו בצורה ברורה שלא לדבר בכלל על לזהות צלם אנושי בכל החשכה הזאת ואור הירח לא עזר בכך, להפך בגללו הצללים היו עמוקים ותעתעו את העין האנושית : כאילו שמישהו עומד מולך או שאפשר לראות איזה יצור מפלצתי שבכלל לא שם.
בזמן החיפוש ג'יי טעה מספר פעמים בכך שחשב שגזע עץ שבור שנח קרוב לעצים העומדים היה אמילי ששוכבת על האדמה, שיח נראה לו כמו אמילי מקופלת. הוא שפשף את עיניו עד כדי כאב, הוא ממש לא התכוון להיכנע ולתת לצללים לתעתע בו ולהוציא אותו מדעתו, במיוחד לא בזמן קריטי כל כך. הוא המשיך לצעוד, סורק את כל האזור בעיניו. רשרוש פתאומי הקפיץ אותו עד פחד והלב שלו כמעט נפל לתחתונים, הוא הסב את מבטו לכיוון מקור הרעש ואז פרץ בצחוק- ארנב יצא מבין השיחים והלך לדרכו ללא דאגות. "חתיכת ארנב." מלמל ג'יי והסדיר את נשימתו, אם זה היה אור יום, הוא אפילו לא היה מבחין ברעש שהארנב עשה אבל בלילות כל רעש, קטן ככול שיהיה, היה נשמע רועם ומפחיד.
הוא חשב לעצמו על איך אמילי הייתה מגיבה במצב כזה, הוא בקושי הכיר אותה אז המסקנה שעלתה לו הייתה זאת שבדרך כלל אפיינה בנות- לפי דעתו. הוא דמיין שהיא נבהלה כמו מטורפת והתחילה לרוץ על מנת לברוח מהקולות והרעשים המפחידים. 'כל כך שוביניסטי מצידי' חשב לעצמו וחייך בטיפשות רק כי אף אחד לא היה יכול לראותו. הוא המשיך ללכת עוד כמה מטרים נוספים, החשכה הייתה בלתי נסבלת מפני שרוב שדה הראייה שלו נחסם והוא היה חייב פשוט להתגאות בראיית השש-שש שלו. ג'יי התאכזב מכך שאין ראיית שישים-שישים, כזאת שתהיה מיוחדת לחושך.
ניצוץ מתכתי קלוש תפס את תשומת ליבו. הוא לקח את עצמו בידיים והתקרב לאט ובזהירות למקור הניצוץ. למרות כובד הצללים הניצוץ המתכתי בלט היטב, דמות מקופלת ואנושית התגלתה לעיניו "עוד תעתועי צללים? כמה אפשר?!" הוא שאל בקול רם, לפתע הצל נע "ג'יי" וקרא בשמו.
זה היה אחד הדברים המפחידים שג'יי נאלץ להתמודד איתם, הוא כמעט תפס את הרגליים שלו וברח מהמקום. לקח לו מספר רגעים להשתלט על הדחף שלו, הוא לקח נשימה עמוקה והתקרב לעבר המקום שממנו הגיע הקול הצרוד, אחרי המעשה הזה הקלה גדולה שטפה אותו- אילו השמש התחלפה עם הירח בפתאומיות.


אמילי ישבה שעונה על עץ וחיבקה את ברכיה הבגדים שלה היו מרוחים בבוץ ונראו רטובים. השיער שלה היה מבולגן וקולה היה צרוד כמו מנוע מקולקל. הדבר הנוצץ שהוביל את ג'יי היה חלק מהתיק שלה. הוא כרע ברך מולה ותפס את ידיה בחוזקה "יש לך מושג עד כמה דאגנו לך? אני ואימא שלך?!" שאל בכעס, מודאג. אמילי לא השיבה כי דמעות שוב מלאו את עיניה והיא עשתה את הדבר היחיד שהיה נחוץ לה ברגע הזה: היא עזבה את ידיו של ג'יי וחיבקה אותו בחוזקה, ג'יי הופתע מהמעשה אך לא היה לו קשה להבין אותה. הוא הרגיש אותה רועדת מקור ושמע ממנה יפחות בכי מקוטעות. "זה בסדר אמילי. מצאתי אותך אז בואי נחזור הביתה, אימא שלך משתגעת מרוב דאגה." אמר ג'יי ועזר לה לעמוד. היא עדיין החזיקה בו ובכתה אל תוך חזהו.
האמת שהוא בכלל לא ידע איך להסתדר עם בנות שבוכות, הוא לא נתקל במצבים כאלו בעבר אז הוא פשוט נתן לה לבכות ולהחזיק בו.
"תודה ג'יי... באמת תודה." היא יבבה, ג'יי טפח על ראשה בעדינות.
היא הפסיקה לבכות רק לאחר שעה ובזאת גם שיחררה את אחיזתה בג'יי. הוא לקח את ההזדמנות הזאת והוריד את החולצה שלו והושיט אותה לאמילי "תלבשי" הוא אמר לה, ועצמו נשאר בגופיה שחורה. היא לקחה את החולצה בשמחה מכיוון שקפאה מקור בשעות הללו והמחשבה על כך שאולי תהפוך לקרחון לא עזבה את מוחה.
הוא לקח את התיק שלה והם התחילו ללכת לכיוון כיכר פריקר. לאור הירח, ג'יי ראה את עיניה הנפוחות מבכי של אמילי, לחיה היו אדומות כמו עגבנייה והוא גם הבחין שהיא עדיין רועדת מקור למרות החולצה הארוכה. המצב רוח שלו ירד מעט מכיוון שלא היה יכול לחמם אותה כמו שצריך.
"לא היית צריכה לברוח." אמר "ואני מצטער שלא הלכתי אחרייך באותו רגע, פול לא נתן לי" הוסיף והתחרט על כך מיד 'למה אני מתרץ תירוצים טיפשיים?' אמר לעצמו בראשו. "אני יודעת..." מלמלה אמילי אבל הבעתה נותרה ריקנית וקרירה, כנראה בגלל הקור ומצב הרוח שנשאר מהבכי. "אוקי." השיב ג'יי רוצה לדעת לאילו משני הדברים היא התכוונה, הוא רצה לשאול אך החליט לוותר על כך.
"אני אחזור לבוסטון, עם או בלי אימא שלי." היא אמרה לפתע בהחלטיות "מה?!" הופתע ג'יי ועצר מול אמילי "למה שתעזבי אם רק הגעת לכאן?" שאל "אני לא יכולה לחיות במקום הזה, אין לי פה אף אחד ואני צריכה את החברים שלי שיש לי בבוסטון." היא השיבה והייתה על סף בכי אך החזיקה בעצמה מלבכות שוב. "אל תתני למטומטמות ההן להרוס לך את החיים" אמר ג'יי ואמילי חייכה, דבר שהעביר בג'יי צמרמורת לאורך גבו "הן כבר עשו זאת.." "אז את בורחת במקום להתמודד?" קטע אותה ג'יי כי לא רצה לשמוע את המשך דבריה. "לפעמים לברוח זה הפתרון הכי טוב." ענתה והמשיכה ללכת, היה קר מידי לעמוד במקום אחד. ג'יי המשיך לעמוד במקומו לרגע ואז תפס בידה של אמילי וסובב אותה אליו "לא אמילי! בריחה זה לא פתרון טוב, ככל שבורחים יותר כך נרדפים יותר ואם תברחי עכשיו, המקרה ההוא ירדוף אותך כל חייך. הלעג, הדאגה, הפחד: הכול ימשיך ללכת ממש מאחוריך!" התפרץ ג'יי ונראה זועם. "מצטערת ג'יי, אני חוזרת הביתה- לבוסטון." סיכמה אמילי. ג'יי החליט שלא להמשיך לנסות לשכנע אותה "שיהיה" אמר בפשטות ועזב את ידה.
הם המשיכו ללכת זה לצד זה בשתיקה מלחיצה. כל מה שהיה חשוב לאמילי זה לחזור לבוסטון כמה שיותר מהר, היא קיוותה שאמה תסכים לחזור כי אם לא אז היא ככל הנראה תצטרך ללכת לגור אצל אביה ככל הנראה, אם לא תהיה לה ברירה אחרת.
הם הגיעו לבניין שבע לאחר חצי שעה הליכה, האור היחיד שדלק הגיע מהדירה של אימה שלה וממסדרון הכניסה. כל השכנים כבר הלכו לישון והשעה כרגע הייתה אחד ארבעים וחמש לפנות בוקר. הם עשו את דרכם במסדרון בשקט בכדי לא לגרום מהומה, בסופו ריינה וסם חיכו להם.
כשריינה ראתה את אמילי היא ניגשה אליה במהירות וחיבקה אותה חזק, היא הגניבה מבט אסיר תודה לג'יי וביטאה ללא קול "תודה רבה לך.". סם היה מחויך מאוזן לאוזן בעקבות האיחוד המרגש, ג'יי ניגש אליו "מה אתה עושה כאן?" "תומך בריינה. אין לדעת מתי מישהו יצטרך כתף לבכות עלייה" השיב סם "תומך הא?" קרץ ג'יי. "תירגע אחי! ריינה היא קרובת משפחה" אמר סם בשעשוע קל.
ג'יי הביט בפעם האחרונה באיחוד אם-בת ועלה לדירה שלו.
הוא הניח את התיקים על הספה שעמדה באמצע החדר, מול דלת החירום. הוא הוריד את נעליו ואז הדליק את האור הקטן. פתאום הוא הרגיש כל כך עייף וכל מה שעבר בראשו היה ללכת לישון כמה שיותר שעות. הוא פשט את הגופייה שלו והשאיר אותה זרוקה על הספה, החליף את מכנסי הג'ינס שלו במכנסי פיג'מה שהיו בסגנון מכנסי ברמודה- הוא הזמין אותם במיוחד מאירופה. הוא פשוט השתגע על מכנסיים כאלה והיו לו איזה חמישים זוגות מכל הצבעים והדגמים. פול תמיד היה אומר לו שהוא יותר מידי אובססיבי. הזיכרון על פול הכעיס אותו, לכן הוא אמר לעצמו שכשיראה אותו- הוא יפרק אותו במכות על כך שמנע ממנו ללכת אחרי אמילי והוביל לכל התסביך הזה.
ג'יי כיבה את האור ופתח את החלון לרווחה, הוא נשם את האוויר הנקי של לפנות בוקר ואז נשכב במיטתו על הגב, כשידיו שלובות מאחורי ראשו ועצם את עיניו 'מעניין מה אמילי תחליט בסופו של דבר?' חשב לעצמו ונרדם במחשבה שאולי אם הוא לא היה מעיר אותה בבוקר והיא הייתה מאחרת לבית הספר, בשעה או יותר. הדברים היו נראים אחרת.


"את לא יכולה לעזוב לבוסטון, וגם אני לא." אמרה ריינה וניסתה להישמע כועסת "למה לא?" שאלה אמילי בעודה מחליפה בגדים שאיכשהו מצאו את דרכם לדירה של אמה במקום לדירה שלה. "אין לנו יותר מקום שם. החיים שלנו הם כאן וכך זה יישאר." הסבירה ריינה בזמן שהכינה שתי ספלים עם תה ירוק. "אני לא מסוגלת להישאר כאן אימא. המקום הזה יהרוס לי את החיים" התפרצה ודמעות עלו בעיניה. ריינה עזבה הכול וניגשה לבתה "את צריכה להבין אותי חומד, אם נחזור לשם אני אהפוך לבטטת כורסא." אמילי הרימה גבה "אז כל מה שאכפת לך ממנו זה שלא תצאי מהבית כי לא יהיה לך מה לעשות בבוסטון?!" הרימה אמילי את קולה ומספר דמעות זלגו מעיניה, ריינה הושיטה יד כדי למחות אותם אך אמילי עצרה בעדה וברחה לחדר שלה בלי לומר מילה נוספת.
היא נעלה את עצמה והדבר הראשון שעשתה מרוב כעס היה לבעוט בספרים שלה ולזרוק אותם על הספרייה "זאת את שלא מבינה כלום!" צעקה חלושות ופרצה בבכי. היא מעולם לא הייתה במצב רוח כה נסער, אפילו לא כשאביה עזב. המקום הזה ניסה לסחוט ממנה כל רגש שהיה נעול אצלה במשך המון זמן. אמילי פשוט לא הבינה את התזמון הגרוע הזה, הרי היא מעולם לא נתנה לעלבונות וניסיונות השפלה להוריד אותה מהפסים, אולי המקרה הזה היה הקש ששבר את גב הגמל?
היא חשבה על מה שג'יי אמר לה, שבריחה היא לא פתרון. אבל איך היא תוכל להתמודד עם הכיתה הנוראית ההיא לבדה? זה היה יותר מידי לכתפיים של נערה בת חמש עשרה.
אמילי נכנסה לחדר האמבטיה שלה וכמעט החליקה כשראתה את עצמה בראי. היא נראתה נורא, השיער שלה היה מבולגן והיו תקועים בו מספר זרדים ועלים. העיניים שלה נראו כמו שני דגי אבונפחה גדולים ואדומים. ולחייה היו סמוקות כאילו ומרחה סומק באופן מוגזם.
היא פתחה את ברז המים הקרים ושטפה את פניה משך עשר דקות, הנפיחות והסומק הטבעי נרגעו מעט, לאחר מכן היא הוציאה את כל העלים והזרדים מהשיער והתחילה לסרק אותו, כמות הקשרים שהייתה בו הטריפה אותה, מה שכן ליער הזה היא לא מתקרבת יותר.
היא אספה את שיער לזנב סוס גבוה "ככה טוב יותר" אמרה ויצאה מחדר האמבטיה, הורידה את כפכפיה "אני אצטרך חדשים.." מלמלה וגרבה גרביים חמות בעלי דוגמאות דובונים שהיו תפורות על הגרביים.
אמילי עשתה את הדבר שחשבה שלעולם לא תעשה, היא ניגשה לדלת החירום ופתחה אותה בשקט. היא ראתה את ג'יי שוכב במיטתו- בצד השני של החדר, היא נכנסה וסגרה אחריה את הדלת. בצעדים חרישיים היא ניגשה אליו- הוא ישן על הצד עם הפנים לכיוון הקיר, מסיבה כלשהי המראה הזה הרגיעה אותה. לאחר כל מה שקרה ג'יי הצליח לישון, נשימותיו היו סדירות ורגועות 'הלוואי והייתי מצליחה לישון ככה' הרהרה לעצמה. היא התיישבה על מיטתו ונשכבה עם הגב שלה לגבו. היא רק רצתה לא להרגיש לבד במקום הזה, היא אמרה לעצמה שתהיה כאן רק כמה דקות ואז תחזור לדירתה אך העייפות עטפה אותה כמו שמיכה והיא נרדמה לאחר זמן קצר.
בחלומה, הפרצופים הלועגים של מירנדה, ליזי וארין הופיעו, הן נראו לה כמו נחשים, חלקלקות וארסיות. ג'יי היה כבול לזנבותיהן ופול צחק כמו משוגע. היא אפילו שמעה את ג'יי צועק ונחבט במשהו, היא ניסתה לעזור לו אבל הרגישה שהיא נופלת ואז היא פקחה את עיניה ומצאה את עצמה על הרצפה.
"את רוצה לגרום לי להתקף לב?!" צעק ג'יי, מעסה את ראשו בעודו מביט באמילי בתדהמה. היא עברה למצב ישיבה וכשהבינה מה קרה, האדימה כמו סלק. "מה את עושה כאן? ועוד במיטה שלי?!" אמילי לא השיבה "בלעת את הלשון כשנפלת? כי אני כמעט איבדתי את המוח כשחטפתי מכה מהקיר!" מחה ג'יי. אמילי קמה במהירות וחזרה לדירתה בעוד יותר מהירות, היא אפילו סגרה את הדלת בטריקה ונשענה עלייה מהצד של הדירה שלה. הלב שלה שאג בפראות 'אני לא מאמינה שנרדמתי!' היא כעסה על עצמה.
לפתע הדלת נפתחה ואמילי התחילה ליפול לאחור אך ג'יי תפס אותה וייצב אותה. אמילי הסתובבה "החלטת להתגנב למיטה שלי ואני אפילו לא זוכה לדעת למה." אמר וכמעט פרץ בצחוק "רק לכמה דקות, לא ציפיתי להירדם." השיבה אמילי ושיחקה באצבעותיה, נמנעת מלהביט ישירות בפניו של ג'יי "ו...?" הוא שאל כי ציפה להסבר מובן יותר "אני פשוט רציתי חברה ולא יכולתי להעיר אותך." ענתה אמילי בכניעה, ג'יי צחק וטפח על ראשה "זה לא היה מפריע לי אם היית מעירה אותי."
"אתה הולך לבית הספר?" שאלה "רק אם את תלכי." השיב "אתה לא מתכוון להיכנע הא!" "לא!" סיכם ג'יי למרות השאלה הרטורית. "גם אני לא." חייכה אמילי.
השעה הייתה כמעט תשע וחצי כשהם סיימו להתארגן וירדו לחדר האוכל, ריינה כבר הייתה שם- היא לגמה מכוס הקפה שלה. אמילי ניגשה אליה וחיבקה אותה חזק "אני באמת מצטערת אימא." "זה בסדר מתוקה, אני מבינה אותך. אנחנו יכולות לחזור לבוסטון עוד היום." השיבה ריינה, אמילי הגניבה מבט אל ג'יי שנראה מופתע וגם כועס "אל תדאגי אימא, חשבתי על זה הרבה ואני לא אתן לכמה בנות לשבור את רוחי." "זאת ההחלטה הסופית שלך?" שאלה אמה "כן. לחיי החיים החדשים!" ענתה אמילי בשמחה "יש עוד סיבה?" שאלה ריינה "בטח, בבוסטון אני בחיים לא אקבל דירה משלי לפני גיל עשרים ואחת." היא צחקה.


ג'יי ואמילי נפרדו מריינה ויצאו לכיוון בית הספר, הם לקחו את הזמן שלהם והגיעו לשם בעשר ועשרה- אמצע הפסקת הצהריים. הם עברו דרך השער ואמילי לקחה נשימה עמוקה "יהיה בסדר, את נראית נהדר ואני מחפה על הגב שלך, צחק ג'יי.
השלישייה הנחשית עמדו ליד הכיתה וצחקקו בקולי קולות. ביחד הן נשמעו כמו כינור לא מכוון שניסו לנגן עליו את אחת היצירות של מוצרט, פול עמד ליד מירנדה וחייך כמו דביל. אמילי יכלה לראות בעיניו שמשעמם לו ושהוא לא מבין את כל דיבורי הבנות שלהן ואז הוא הבחין באמילי וג'יי והבעת פניו השתנתה. הוא נראה מבוהל, והוא לחש משהו למירנדה ושלושתן הפסיקו לדבר, הן הסתובבו והיו מופתעות לראות את ג'יי ועוד יותר לראות את אמילי. ג'יי הרים את ידו ונופף להם לשלום "אנחנו נרמוס את האגו המלוכלך שלהן." לחש ג'יי ושניהם עצמו במרחק של מטר מהחבורה. ליזי צעדה קדימה, היא לבשה את אותם הבגדים מאתמול- רק בצבעים שונים "חשבתי שהבנת את המסר ילדה." "תתכונני לסיבוב שני." הוסיפה ארין שלבשה חולצה בצבע ורוד זוהר וג'ינס צמוד שהיה באותו צבע ובנוסף הבליט את הצדדים שלה יותר מידי.
ג'יי התכוון לומר משהו אבל אמילי עצרה בעדו ועשתה צעד אחד קדימה "ברור שהבנתי... שלא צריך לקנות בגדים באותה דוגמא וצבע שונה, כל כך חסר טעם את לא חושבת ליזי." אמרה אמילי, ארין החניקה צחוק וג'יי גחך קלות. "היא יותר אופנתית ממך, זה בטוח!" אמרה ארין, ככל הנראה בשביל שליזי לא תשים לב לכך שהיא כמעט צחקה בקול "ארין, אני חושבת שמישהו איבד את המסטיק שלו בגן הילדים." המשיכה אמילי לתקוף, פול לא הצליח להתאפק ופרץ בצחוק "כל כך נכון!" הוא צעק עד שמירנדה הכניסה לו מרפק בצלעות והוא השתתק. "זאת הכרזת מלחמה" אמרה מירנדה "שאני אנצח בה" השיבה אמילי.
בינתיים כמה מחברי הכיתה התאספו סביבם- חלקם היו המומים וחלקם החביאו צחקוקים. ג'יי הניח את ידו על כתפה של אמילי ושניהם נכנסו לכיתה "זה היה מגניב" הוא הגיב "חשבתי שאני אאבד את זה אבל חוש האופנה הגרוע שלהן עזר לי" אמרה ונראתה לחוצה מעט.
ג'יי התיישב במקומו והבחין שסורה יושב לידו- בשקט גמור. סורה היה אחד התלמידים השקטים בכיתה, כולם החשיבו אותו לפריק בגלל השיער הארוך שלו שהיה תמיד אסוף בצמה וצבעו אדום כדם, עיניו האפורות שנראו קרות הלחיצו מספר תלמידים והלבוש השחור התמידי שלו בנוסף למגפי צייד וצמידים רבים שעיטרו את פרקי ידיו. לעומת כל זה ג'יי ידע שסורה הוא בחור לעניין, רק חבל שאחרים לא ראו זאת.
"היי סורה." בירך אותו ג'יי בחיוך "לא חשבתי שתגיע היום." השיב סורה "כן, גם אני לא. אבל הבאתי איתי את אמילי" אמר ג'יי "היי.." מלמלה אמילי, סורה קם ממקומו, ניגש אליה ואז עטף אותה בחיבוק "נעים להכיר אותך אמילי." אמר. אמילי הייתה חסרת מילים וג'יי חייך לעצמו וניצוץ של שובבות נדלק בעיניו "כן..." השיבה אמילי שלא הייתה רגילה למחווה כזאת אלא רק מחברותיה שבבוסטון.
"סיפרתי אתמול להנהלה מה קרה בכיתה." אמר סורה וחזר לשבת במקומו הקבוע- מימינו של ג'יי "הן נענשו?" הוא שאל "בטח, נתנו להן עבודות שירות בבית החולים, בסנט ג'ורג'ס למשך חודש."
ג'יי פרץ בצחוק רם, עבודות שירות והשלישייה היה שילוב גרוע ובכל זאת הדבר הצחיק אותו עד דמעות, הוא ריחם על החולים. "תודה" מלמלה אמילי ואז נשמע הצלצול להיכנס לכיתות. "את יושבת לידי" אמר סורה והחווה בראשו לשולחן הריק מימינו "בשמחה" הסכימה אמילי והתיישבה.
אחרון התלמידים נכנס לכיתה ואחריו מורה נמוך קומה ורזה, לבוש מכנס שחורה וחולצה מכופתרת לבנה עם עניבה כחולה. פניו היו עגולות ועיניו מלוכסנות. אמילי ראתה המון אנשים שתאמו את המראה שלו, מסתובבים בבוסטון- חלקם היו סיניים, יפנים או קוריאנים ועוד אנשים מלוכסני אנשים בעלי שיער שחור חלק.
"בוקר טוב." הוא הכריז "בוקר טוב מר לי." השיבו חלק מהתלמידים. מבטו של מר לי נח לרגע על אמילי וחיוך קטן התפשט על שפתיו. "כמו שרובכם יודעים כבר, מספר עדי ראייה אנונימיים סיפרו להנהלה על כל מה שהתרחש אתמול בכיתה, האשמות נענשו ואני חייב להודות שזה היה מעשה אמיץ לדבר." הוא אמר בגאווה. השלישייה זעה באי נוחות, הן בטח הרגישו מושפלות מכך שכולם ידעו על אופיין האמיתי. "כמו כן, קיבלנו גם שיחה מגברת ברייבסטון שהייתה מאוד נסערת בעקבות העלמות בתה וכישלון בית הספר, לכן מעכשיו העונשים על בריונות יהיו מחמירים יותר." הוסיף מר לי. אמילי וג'יי העבירו מבטים בניהם. "יש לך משהו לומר אמילי?" שאל המורה וכל המבטים הופנו אליה "אני לא נוטרת טינה, מה שהיה עבר." היא ענתה וחייכה את החיוך הכי מוצלח שלה. רוב התלמידים מחאו כפיים, אפילו פול שישב מלפניה. היא כעסה עליו אבל הוא פשוט התנהג כמו אחד שלא רצה לגרום לדברים רעים לקרות אבל גם לא להתערב בהם כשהם מתרחשים.
מר לי לימד היסטוריה והשיעור היום היה על המעשיות שסיפור על ברמודה. הוא הסביר שהאי התגלה בתחילת המאה השש עשרה, בשנת 1503 בקירוב. השנה המדויקת לא הייתה ידוע. האזכור הרשמי והמפורסם על האי הופיע בספרו של פטר מרטיר בשנת 1511. אמילי חשבה שהיא חייבת למצוא את הספר העתיק הזה ולקרוא אותו. מר לי המשיך לספר שבמלחמת העולם השנייה, איי ברמודה הפכו לבסיס צבאי חשוב, אך לא רחוק מתקופתנו- בשנת 1995 כל הבסיסים נסגרו.
'מעניין!' חשבה אמילי וכתבה את כל מה שנאמר במחברת החדשה שלה.
הוא הזכיר לתלמידים שמשולש ברמודה הוא אזור בים בצורת משולש שקודקודיו הם החוף המזרחי של פלורידה, פורטו ריקו ואיי ברמודה ושאנשים לא באמת נעלמו על האי ומעולם לא חזרו ממנו. הוא עבר איתם על פרטים דמוגרפיים והיא הופתעה לגלות שעל האי נמצאים 69,080 נפשות. אמילי דמיינה לעצמה את הצפיפות על חמישים וארבע קילומטר רבוע, נהיה לה חם רק מעצם המחשבה.
השיעורים לאחר מכן היו מתמטיקה, מדעים וספרות. המורים היו נחמדים ודיברו לעניין, כך שלא היה ממש משעמם והזמן עבר דיי מהר. בשעה שתיים כולם יצאו מהכיתות, אמילי ראתה ילדים צעירים יותר ואפילו את ילדי הגן ששיחקו להנאתם בחול. בית ספר משולב- מאוד משולב- שהייתה בו אווירה נחמדה סך הכול, מינוס המקרה שהתרחש אתמול.
אמילי התחילה לקבל הכול בזרועות פתוחות, טוב אולי לא הכול אבל לפחות את המקום הזה, שעדיין הרגיש לה מוזר. בכל זאת היא גרה עכשיו על אי ברמודה המפורסם. היא כל כך רצתה לספר לחברות שלה על המקום בו היא גרה ועל כל מה שקרה ביומיים האחרונים. עבר מעט זמן אך זה הרגיש לה כאילו היא חיה על האי כל חייה, משום מה הכול היה פה משפחתי בשבילה. היא חשבה על כך שחברותיה היו לוודאי משתגעות אם היו שומעות שהיא קיבלה דירה משלה ושיש לה את השכן הכי טוב בעולם. אולי היא הייתה משמיטה את הקטע של השכן, היא לא הייתה מוכנה לכך שהן יתחילו להימרח עליו ושהוא יחשבו שהן כמו השלישייה הנחשית. זה הצחיק אותה מעט אז היא חייכה לעצמה ולא שמה לב שמישהו עמד לפניה, היא נתקלה בו- זה היה פול, הוא הסתובב "סליחה" אמרה אמילי "הו... את, זה בסדר." השיב פול ונראה נבוך 'לבן אדם יש פיצול אישיות' הסיקה אמילי והמשיכה ללכת. ג'יי אפילו לא הביט בפול, הם היו חברים טובים מאז גן הילדים אבל ההתנהגות שלו מאתמול הגיעה לג'יי עד מעל הראש, אז הוא פשוט החליט לפרק את הקשר הזה.
סורה הצטרף אליהם בדרך מהיציאה מבית הספר. "איפה אתה גר?" שאלה אמילי "כיכר פריקר, בניין שלוש." השיב "אנחנו שבע." אמרה אמילי בשמחה, עכשיו יש לה שני חברים טובים שגרו לידה 'תודה לאל שהיום התחיל ברגל ימין' היא אמרה לעצמה.
תוך חצי שעה הם הגיעו לכיכר פריקר ונפרדו מסורה שהמשיך לבניין שלו. "הוא נחמד." הגיבה אמילי, ג'יי הנהן בראשו והם נכנסו לבניין שלהם, הליכה ישירה לחדר האוכל, שהיה ריק- שוב. "הוא תמיד ריק כשאנחנו כאן." התלונן ג'יי "אנחנו בטח מפספסים את השכנים בכמה דקות" הסיקה אמילי והוציאה מהמקרר שתי צלחות שהיו מלאות בתפוחי אדמה אפויים ושניצלים. היא הכניסה אותם למיקרוגל וכיוונה את החימום לשלוש דקות, בינתיים ג'יי הוציא קערת סלט ירקות ושתי לחמניות עגולות "אימא שלך השאירה לנו את זה." אמר בשמחה.
לאחר שהאוכל התחמם, הם התיישבו לשולחן הראשון- ליד המקרר והתחילו לאכול באיטיות בכדי להרגיש את הטעם המדהים של האוכל.


-----
המשך יבוא 3>


--------------------

On top of this ending melody
I am standing here alone
Now tell me
That it’s over, let me know






Go to the top of the page
 
+Quote Post

Reply to this topicStart new topic
1 משתמשים נמצאים בנושא זה (1 אורחים ו-0 משתמשים אנונימים)
0 משתמשים:

 



RSS גרסת ארכיון הזמן כרגע: 18.10.2019 , 08:37