IPB

ברוך הבא אורח ( התחבר | הירשם )


> 


2 עמודים V   1 2 >  
Closed TopicStart new topic
> סייבל- אוצר המענה, טיפה ארוך בשביל הקדמה
Nekros
הודעה 21.03.2011, 22:54
הודעה #1


צ'ונין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 904
תאריך הצטרפות: 31.08.10
משתמש מספר: 80,792



הייתה זו שעת צהריים מאוחרת. כיכר העיר הייתה מלאה קהל חסר סבלנות ועצבני. הקהל הקיף במה רחבה ועגולה עשויה אבן. במרכז הבמה ניצב מעמד שחור, עשוי פלדה. מתופפים עמדו על חומות הטירה המשקיפה אל הכיכר ותופפו על תופים צבאיים. קולות התופים הגיעו למרחק רב.
דרך שער הטירה צעד אדם גדול גוף אל הטירה, ביד האחת מובילה אדם כבול בשלשלאות, בידו השנייה גרזן מאיים.
ההמון הביט על האדם הכבול בשלשלאות בבוז ובגועל. אדם אחד זרק לעברו ירק רקוב כלשהו, אך חייל שעמד בסביבה דחף אותו בפראות אחורה.
מול במת ההוצאה להרוג עמדה במה גבוה יותר, עליה שלושה כיסאות מלכות ועליהם ישבו שלושה אנשים. בכיסא האמצעי והגדול והמפואר ביותר ישב אדם זקן ומזוקן. פניו המצולקות העידו על ניסיונו הרב, ועל אף גילו, היה יכול להילחם בשלושה בחורים חזקים בבת אחת. עיניו הירוקות היו עייפות, לא רק מחוסר שינה, אלא גם בגלל מה שעבר בחיים. הוא הרגיש ששום דבר לא יפתיע אותו עוד.
על ראשו הונח כתר מזהב, משובץ אבני חן. במרכזו הוטבעה גולת הכותרת, תרתי משמע. גולה גדולה וכבדה שהכפילה את משקלו של הכתר, שגם ככה היה כבד.
אף אחד חוץ מהמלך והנפח שהכין אותו, שמת מזמן, לא ידע למה הוטבעה הגולה הפשוטה במרכזו של הכתר היקר ביותר שנוצר אי פעם, אבל לא פיקפקו בהחלטותיו של המלך. גם בהיותו זקן כל כך, לא איבד מהתחשבותו בנתיניו.
הוא לבש בגדי אביר לכבוד המאורע החשוב, הריגת הפושע המבוקש ביותר בממלכה, בנו המאומץ.
לצידו ישבו המלכה והנסיכה, אשר לבשו טוניקות שחורות וגלימות תכולות. על ראשן חבשו כתרים פשוטים שבמרכזם הוטבע סמל הממלכה, נחש זהוב מתפתל מסביב לחרב בעלת להב אדום וניצב מעוגל אפוף להבות.
המלך היה עצוב. הוא רצה שהטקס יסתיים, כדי להתאבל על מותם של שני בניו.
התליין ובנו של המלך הגיעו אל הבמה ועלו עליה באיטיות. בנו של המלך נעמד לפני המעמד השחור. על הבמה עלה אדם נוסף, לבוש גלימה תכולה ולבנה, בידו נושא ספר שכריכתו עשויה עץ אלון מעוטר ברונות.
הבישופ אלריק פתח את הספר והחל לקרוא מהכתוב. המתופפים חדלו מלתופף.
"על אף פשעיו של הבוגד בבוראים, מי יתן והבריות הקדושות רחמו על נשמתו של-"
"אני מאוד עייף, אדוני הבישופ. תדלג לקטע של המילים האחרונות." קטע בנו של המלך את הבישופ.
הבישופ הביט על אלריין, בנו של המלך בבוז, אך עשה כבקשתו.
"האם יש לך מילים אחרונות, אלריין בן סיירו?"
אלריין הביט על הקהל, ולאחר מכן ישירות אל עיניו של אביו.
"אני יודע שעשיתי דברים שגויים בחיי." אמר אלריין.
"גדלתי כאיכר עני, הורי נהרגו ע"י שודדים והמלך אימץ אותי. התנגדתי לרעיון בהתחלה, אבל התרגלתי לאהוב את המלך בתור אבא, את המלכה בתור אחות, את הנסיך בתור אח, ואת הנסיכה,"
אלריין הפנה מבט מהיר אל עבר סולנה הנסיכה וראה דמעות בעיניה. הוא שחרר אנחה עצובה.
"את הנסיכה אפילו יותר מזה."
קריאות זעם עלו מהקהל.
"איך אתה מעז?!" צעק אחד האנשים.
"תישרף עם נושמי הגופרית!" צעק אחר.
המלך הרים את ידו, והתושבים השתתקו.
"תנו לו לסיים." אמר המלך בקול נמוך.
אלריין הנהן בראשו להוכרת תודה והמשיך.
"אני לא מצפה שתבינו למה עשיתי את מה שעשיתי. למה שרפתי את ערי הפסוקים עם סוגדי הרוחות, למה גנבתי את הקרח הטהור, ולמה הרגתי את אחי." אמר אלריין, בעצב קל.
הנסיכה שחררה יבבה חנוקה. היא עמדה לצפות בראשו של האדם שאהבה שנים מתגלגל אל רצפת האבן של הכיכר.
"ולמרות שעשיתי את הדברים הללו," אלריין שוב הישיר מבט אל עבר עיניו הירוקות של המלך. "אבי החליט לקבור אותי לצד אחי המנוח, שחיסלתי במו ידי המזהומות." חיוך משועשע הופיע על פניו של אלריין.
"איך אתה מעז לצחוק על מותו של בני?!" צעקה אליו המלכה אלייזה בכעס.
הקהל הצטרף אליה.
המלך הרים את ידו בשנית, והקהל השתתק שוב.
"זה הכל?" שאל הבישופ.
אלריין הנהן. הוא כופף את ברכיו והניח את ראשו על המעמד השחור.
"בעוון פשעיך הנתעבים נגד המדינה," החל הבישופ אלריק לומר, "בזיזה מעיר הירח ושריפתה, שיתוף פעולה עם סוגדי הרוחות, השמדת ערי הפסוקים, הריגת חפים מפשע, הריגת נסיך ממלכת מרוניה וגניבת האוצר הקדוש למדינה, הקרח הטהור, נגזר עליך עונש מוות. אך אף על פי פשעיך הנתעבים, המלך החליט לערוך לך טקס קבורה של גיבורים לצידו של הנסיך המנוח. מי יתן והבריות הקדושות ירחמו עליך." סיים הבישופ הזקן את דבריו.
התליין הרים את גרזנו הכבד אל על. הפלדה שיקפה את אור שמש הצהריים והאירה את פניו של אלריין.
"כמעט שכחתי." אמר אלריין למלך, רגע לפני שהתליין הניף את גרזנו מטה.
פניו לא היו פני אדם שהולך למות, פניו היו פניו של אדם שניצח בקרב החשוב ביותר בחייו.
המלך הרים גבה.
"מצאתי את סייבל."
המלך פער את עיניו לרווחה.
הגרזן הכבד הונף אל עבר צווארו של אלריין.
"עצור!" צעק המלך וקם מהכיסא, אך זה היה מאוחר מידי.
ראשו של אלריין התגלגל מטה אל עבר ההמון, פניו מביעים הכרת תודה עמוקה.
המלך נפל בקרקוש מתכתי על רצפת הבמה בזמן שהקהל חגג בקול.
"ס... סייבל..." גמגם המלך בלחש.

הודעה זו נערכה על ידי Nekros: 30.05.2011, 17:53


--------------------
סייבל- אוצר המענה

אשמח מאוד אם תקראו
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Dr. Shoko
הודעה 25.03.2011, 13:42
הודעה #2


מישהו בטח כבר כתב את זה.
סמל קבוצה

קבוצה: חברי כבוד
הודעות: 5,010
תאריך הצטרפות: 28.03.07
מיקום: On Hell's Precipice, smiling.
משתמש מספר: 29,611



אני עומד לעשות משהו שלא עשיתי כבר הרבה זמן, וזה להגיב על כול דבר בנפרד. אני אקח לי קצת חופש אמנותי בהצעות שאציע לך. אם אתה מחליט לאמץ, תרגיש חופשי להעתיק אחד-לאחד, למרות שאני הייתי מציע שתיקח כול דבר שאתה בוחר ללכת לפיו למקום שלך ^^

ציטוט
ועל אף גילו, היה יכול להילחם בשלושה בחורים חזקים בבת אחת.

בבקשה - בבקשה תנסח את זה מחדש ><
עוד לא ראינו אותו זז מהכיסא, ואתה כבר אומר כמה חבר'ה הוא יכול להרוג?
תכתוב משהו כמו "על אף גילו, הוא עדיין היה בכושר לא רע.", או "על אף גילו, כושרו היה כשהיה בעת שהתעטר בצלקות אלה." או משהו בסגנון. אם לא הייתי מכיר אותך קצת, הייתי מפסיק לקרוא רגע אחרי השורה הזו.

ציטוט
עיניו הירוקות היו עייפות, לא רק מחוסר שינה, אלא גם בגלל מה שעבר בחיים.

במקרה הזה, הקבלה יכולה מאוד לעזור לך. "לא רק מחוסר שינה, אלא גם מחייו הארוכים ושנותיו המצולקות." יכול לשדרג את המשפט, כיוון שאתה משווה את החיים לחוסר שינה מתמשך.

ציטוט
גם בהיותו זקן כל כך, לא איבד מהתחשבותו בנתיניו.

הכול טוב ויפה, אבל רגע לפני זה דיברת על זה שהנתינים סומכים עליו - איך זה מתקשר לפה?

חוץ מזה, אני חושב שעד לרגע זה, היה רק אנטר אחד שהצדיק את עצמו. זה שאחרי
ציטוט
אך חייל שעמד בסביבה דחף אותו בפראות אחורה.

חוץ מהאנטר הזה, אין אנטרים שמצדיקים את עצמם. אם אתה בוחר לכתוב סיפור, ורק סיפור, בלי כול מיני מסרים ואמירות, אני בעד שתכתוב במבנה תקין ככל שתוכל.

האנטר הבא שאני חושב שמתאים הוא אחרי
ציטוט
נחש זהוב מתפתל מסביב לחרב בעלת להב אדום וניצב מעוגל אפוף להבות.


ציטוט
"אני יודע שעשיתי דברים שגויים בחיי." אמר אלריין.

אני חושב ש"אני יודע ששגיתי בחיי." יכול להתאים יותר. פחות מילים, יותר פואנטה.

בכללי, שמתי לב שיש לך בעיה עם אנטרים. כשאלריין מדבר אין צורך שתרד שורות. רצף הדיבור חשוב, וירידות השורה שלך קוטעות אותו.

חשוב לי לציין שהפרולוג עצמו, חוץ מהקטע הטכני, הוא די נהדר. אם תמשיך לכתוב את זה ברמה שכתבת עד עכשיו, אתה אפילו תוכל לשמר אותי כקורא (שזו מחמאה לא קטנה בכלל בהתחשב בהרגלי הקריאה הפורומית שלי).

לבסוף, החלטתי (בקש ממני למחוק את זה אם אתה לא מסכים, ואעשה זאת מיד) להראות לך איך הקטע יראה כשהוא משוכתב לפי ההערות שלי:
ספוילר:

הייתה זו שעת צהריים מאוחרת. כיכר העיר הייתה מלאה קהל חסר סבלנות ועצבני. הקהל הקיף במה רחבה ועגולה עשויה אבן. במרכז הבמה ניצב מעמד שחור, עשוי פלדה. מתופפים עמדו על חומות הטירה המשקיפה אל הכיכר ותופפו על תופים צבאיים. קולות התופים הגיעו למרחק רב. דמות נכנסה אל הכיכר דרך שער הטירה. צעד אדם גדול גוף, ביד האחת מובילה אדם כבול בשלשלאות, בידו השנייה גרזן מאיים. ההמון הביט על האדם הכבול בשלשלאות בבוז ובגועל. אדם אחד זרק לעברו ירק רקוב כלשהו, אך חייל שעמד בסביבה דחף אותו בפראות אחורה.
מול במת ההוצאה להרוג עמדה במה גבוה יותר, עליה שלושה כיסאות מלכות ועליהם ישבו שלושה אנשים. בכיסא האמצעי, הגדול והמפואר ביותר, ישב אדם זקן ומזוקן. פניו המצולקות העידו על ניסיונו הרב. על אף גילו, כושרו נשאר כשהיה בימים בהם התעטר בצלקותיו הרבות. עיניו הירוקות היו עייפות; לא רק מחוסר שינה, אלא גם מחייו הארוכים ושנותיו המצולקות. הוא הרגיש ששום דבר לא יפתיע אותו עוד.
על ראשו הונח כתר מזהב, משובץ אבני חן. במרכזו הוטבעה גולת הכותרת, תרתי משמע. גולה גדולה וכבדה שהכפילה את משקלו של הכתר, שגם ככה היה כבד. אף אחד חוץ מהמלך והנפח שהכין אותו, שמת מזמן, לא ידע למה הוטבעה הגולה הפשוטה במרכזו של הכתר היקר ביותר שנוצר אי פעם, אבל לא פקפקו בהחלטותיו של המלך. גם בהיותו זקן כל כך, לא איבד מכוחו בעיני נתיניו. הוא לבש בגדי אביר לכבוד המאורע החשוב, הריגת הפושע המבוקש ביותר בממלכה: בנו המאומץ. לצידו ישבו המלכה והנסיכה, אשר לבשו טוניקות שחורות וגלימות תכולות. על ראשן חבשו כתרים פשוטים שבמרכזם הוטבע סמל הממלכה, נחש זהוב מתפתל מסביב לחרב בעלת להב אדום וניצב מעוגל אפוף להבות.
המלך היה עצוב. הוא רצה שהטקס יסתיים, כדי להתאבל על מותם של שני בניו.
התליין ובנו של המלך הגיעו אל הבמה ועלו עליה באיטיות. בנו של המלך נעמד לפני המעמד השחור. על הבמה עלה אדם נוסף, לבוש גלימה תכולה ולבנה, בידו נושא ספר שכריכתו עשויה עץ אלון מעוטר ברונות. הבישופ אלריק פתח את הספר והחל לקרוא מהכתוב. המתופפים חדלו מלתופף. "על אף פשעיו של הבוגד בבוראים, מי ייתן והבריות הקדושות רחמו על נשמתו של-"
"אני מאוד עייף, אדוני הבישופ. תדלג לקטע של המילים האחרונות." קטע בנו של המלך את הבישופ.
הבישופ הביט על אלריין, בנו של המלך בבוז, אך עשה כבקשתו, "האם יש לך מילים אחרונות, אלריין בן סיירו?"
אלריין הביט על הקהל, ולאחר מכן ישירות אל עיניו של אביו, "אני יודע שעשיתי דברים שגויים בחיי." אמר אלריין, "גדלתי כאיכר עני, הורי נהרגו ע"י שודדים והמלך אימץ אותי. התנגדתי לרעיון בהתחלה, אבל התרגלתי לאהוב את המלך בתור אבא, את המלכה בתור אחות, את הנסיך בתור אח, ואת הנסיכה," אלריין הפנה מבט מהיר אל עבר סולנה הנסיכה וראה דמעות בעיניה. הוא שחרר אנחה עצובה, "את הנסיכה אפילו יותר מזה."
קריאות זעם עלו מהקהל.
"איך אתה מעז?!" צעק אחד האנשים.
"תישרף עם נושמי הגופרית!" צעק אחר.
המלך הרים את ידו, והתושבים השתתקו. "תנו לו לסיים." אמר המלך בקול נמוך.
אלריין הנהן בראשו להוקרת תודה והמשיך, "אני לא מצפה שתבינו למה עשיתי את מה שעשיתי. למה שרפתי את ערי הפסוקים עם סוגדי הרוחות, למה גנבתי את הקרח הטהור, ולמה הרגתי את אחי," אמר אלריין, בעצב קל.
הנסיכה שחררה יבבה חנוקה. היא עמדה לצפות בראשו של האדם שאהבה שנים מתגלגל אל רצפת האבן של הכיכר.
"ולמרות שעשיתי את הדברים הללו," אלריין הישיר מבט נוסף אל עבר עיניו הירוקות של המלך, "אבי החליט לקבור אותי לצד אחי המנוח, שחיסלתי במו ידי המזוהמות," חיוך משועשע הופיע על פניו של אלריין.
"איך אתה מעז לצחוק על מותו של בני?!" צעקה אליו המלכה אלייזה בכעס. הקהל הצטרף אליה.
המלך הרים את ידו בשנית, והקהל השתתק שוב.
"זה הכול?" שאל הבישופ.
אלריין הנהן. הוא כופף את ברכיו והניח את ראשו על המעמד השחור.
"בעוון פשעיך הנתעבים נגד המדינה," החל הבישופ אלריק לומר, "בזיזה מעיר הירח, שיתוף פעולה עם סוגדי הרוחות, השמדת ערי הפסוקים, הריגת חפים מפשע, הריגת נסיך ממלכת מרוניה וגניבת האוצר הקדוש למדינה, הקרח הטהור, נגזר עליך עונש מוות. אך אף על פי פשעיך הנתעבים, המלך החליט לערוך לך טקס קבורה של גיבורים לצידו של הנסיך המנוח. מי ייתן והבריות הקדושות ירחמו עליך." סיים הבישופ הזקן את דבריו.
התליין הרים את גרזנו הכבד אל על. הפלדה שיקפה את אור שמש הצהריים והאירה את פניו של אלריין.
"כמעט שכחתי." אמר אלריין למלך, רגע לפני שהתליין הניף את גרזנו מטה. פניו לא היו פני אדם שהולך למות, פניו היו פניו של אדם שניצח בקרב החשוב ביותר בחייו.
המלך הרים גבה.
"מצאתי את סייבל."
המלך פער את עיניו לרווחה. הגרזן הכבד הונף אל עבר צווארו של אלריין.
"עצור!" צעק המלך וקם מהכיסא, אך זה היה מאוחר מידי. ראשו של אלריין התגלגל מטה אל עבר ההמון, פניו מביעים הכרת תודה עמוקה.
המלך נפל בקרקוש מתכתי על רצפת הבמה בזמן שהקהל חגג בקול. "ס... סייבל..." גמגם המלך בלחש.


תודה אם קראת את כול ההודעה. אני מקווה שכן ^^


--------------------
פעם להיות כאן אמר משהו.
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Nekros
הודעה 05.04.2011, 23:23
הודעה #3


צ'ונין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 904
תאריך הצטרפות: 31.08.10
משתמש מספר: 80,792



פרק 1- זימון

-----------------------------------------------------------------

ישנם כמה סיבות טובות לחיות בממלכת מרוניה, ובעיר הבירה פלרום בפרט.
בני המלוכה אדיבים כלפי נתיניהם, עול המיסים אינו כבד, יש מזון ומים בשפע. הסיכוי למות ממחלה היה גבוה כמו להיאכל על ידי זאב. אבל הסיבה הטובה ביותר לגור בממלכה הייתה צבאה של הממלכה.
בממלכה לא היו בתי כלא בכלל, מהסיבה הפשוטה שהצבא מחה את כל הפושעים מפני המדינה. אף אדם לא העיז לבצע פשע, אחרת היה מוגלה מהממלכה, או מוצא את עצמו נתלה מגרדום.
את הצבא הנהיג הנסיך המנוח דיאז, אשר נרצח על ידי אחיו המאומץ אלריין. אלריין הנהיג ארגון צבאי אחר בשם סנגוניום. הסנגוניום היה ארגון של רוצחים מיומנים שביצעו בקשות מיוחדות מפי המלך עצמו. הם היו יכולים לרצוח מישהו בזמן שאכל, ולגרום לכך להיראות כאילו הוא נרדם על שולחן האוכל. כשהידיעה שארגון כזה קיים, רוב אזרחי ממלכת מרוניה התנגדו לרעיון. הדבר כמעט גרם למלחמה בין הממלכה לממלכה השכנה, מכיוון שהאשימו את הארגון בכך שהרגו את הכומר הראשי של הממלכה. בלית ברירה, המלך נאלץ לפרק את הארגון.
הנסיך דיאז הציע להקים יחידה מיוחדת בתוך הצבא, יחידת עלית שתורכב מאנשי הצבא החזקים ביותר, ואנשי הסנגוניום הטובים ביותר. היחידה נקראה סייפר, על שם האל הקדוש והגדול מכולם. הסייפרים יצאו למשימות בכל רחבי ארץ ארקדיה, לחסל יצורים שמסכנים את התושבים, ולעזור לממלכות במלחמות.
את היחידה הנהיגו הנסיך דיאז ואלריין ביחד. הנסיכים אהבו אחד את השני יותר מכל אחד אחר.
בתור סגן, הנסיכים גייסו את ג'ונתן, שמלבד היותו חברם הטוב ביותר של הנסיכים, היה גם החייל הטוב ביותר בצבא, והיה מיומן בנשק כמעט כמו הנסיכים. מאחר ששני הנסיכים מתו, ג'ונתן הפך להיות ראש הסייפר.
שלושה חודשים עברו מאז ההוצאה להורג של הנסיך אלריין. זה היה יום רגוע. השמיים היו כחולים ובהירים. לא היה אף ענן ברקיע.
אור השמש חדר מבין חלון ביתו הפתוח של ג'ונתן והאיר על פניו. ג'ונתן פקח את עיניו ומצמץ פעמיים.
הוא הסתובב במיטתו והביט בפניה של אשתו ג'ואנה. עיניה הכחולות היו עצומות. קווצות שיער שחורות נפלו על פניה בחן.
ג'ונתן הסיט את קווצות השיער מפניה של ג'ואנה ונשק על שפתיה הרכות. איזבלה פקחה את עיניה באיטיות, וחיוך עלה על פניה. היא נשקה לג'ונתן בחזרה.
"בוקר טוב." אמרה בקול שקט. ג'ונתן תיאר את הקול של כקול חלול, מה שעיצבן את ג'ואנה. אבל ג'ונתן אמר שקולה הוא מה ששבה את ליבו מלכתחילה.
"מה שלומכם?" שאל ג'ונתן, וליטף את בטנה של ג'ואנה, שהתחילה לתפוח. ג'ואנה
"בינתיים בסדר." אמרה והביטה בג'ונתן במבט חודר. המבט של ג'ואנה תמיד צמרר את ג'ונתן, למרות שאהב את עיניה הבהירות.
"את יודעת," אמר ג'ונתן, "אני חושב שאני באמת אגדל זקן תיש."
"הגיע הזמן שתקשיב לי. אמרתי לך לא פעם שזה מוסיף לך למראה, הופך אותך לגברי יותר."
"חשבתי שאני כבר גברי, אני בכל זאת מנהיג הסייפר." אמר ג'ונתן. ג'ואנה ליטפה את לחיו של ג'ונתן המלאה בזיפים, ולאחר מכן טפחה עליה.
"תנהיג קודם את כל הצבא, ואז אני אחשוב על זה." אמר ג'ואנה. היא נשקה על שפתיו של ג'ונתן שוב, וקמה מהמיטה.
ג'ונתן הביט עליה בזמן שהיא הלכה אל המטבח, ולאחר מכן נאנח בקול.
"שמעתי את זה!" צעקה עליו מהמטבח.
"אני מאוכזב מזה שאני לא מספק אותך." השיב לה. ג'ונתן שמע את ג'ואנה מגחכת. הוא אהב את הצחוק שלה. הוא אהב כל דבר בה, ומצא את עצמו בר מזל שהתחתן עם אישה כמו ג'ואנה.
הוא קם לאיטו מהמיטה, משפשף את עיניו. הוא הביט מחוץ לחלון. הטירה של ממלכת מרוניה נשקפה מהחלון, מתנשאת מעל גובה העצים הרבים. מאז הקמת הממלכה גרה בטירה משפחת פוראייס. מספרים שסיירו הראשון, מקים המשפחה, שחרר את הארץ משלטונם של נושמי הגופרית בעזרתם של בהריות הקדושות. קראו לאותו קרב על שחרור העולם 'הגליית הארורים', מפני שסיירו הראשון הגלה את נושמי הגופרית הרחק אל השמיים. סיירו איבד את חייו באותו קרב, למרות שהרישומים אמרו שהוא היה חי לאחר הקרב עם הנושמים. הפרטים על הקרב נאבדו במהלך ההיסטוריה, ופרטים מעטים נשארו מאותו קרב.
ג'ונתן ביקר לא פעם בטירה, ובכל פעם הופתע מגודלה העצום. מאז מותו של הנסיך דיאז לא ביקר שם פעם אחת.
ג'ונתן הלך אל עבר המטבח נעמד מאחורי ג'ואנה וחיבק אותה. שיערה הרך דגדג את פניו, והוא התענג על הרגע. נראה היה שדבר לא היה מפריד בין השניים.
"אני אוהבת אות-" דפיקה בדלת קטעה את משפטה של ג'ואנה.
ג'ונתן, בחוסר רצון, עזב את ג'ואנה והלך אל הדלת. ג'ואנה הלכה אחריו. ג'ונתן פתח את הדלת ואמר, "לא מוקדם מידי בבוקר מכדי שיהיו אור-" אך ג'ונתן הפסיק את המשפט באמצע כשראה מי ניצב מולו.
בחשדנות שאל, "מה אתם עושים כאן?"
מולו ניצבו עשרים אנשים, אבירי הממלכה. אחד מהאבירים, איש גדול וגבוה צעד קדימה וקד קידה.
"אדון ג'ונתן," אמר האביר בקול עמוק, "המלך מבקש לראותך."

-------------------------------------------------------------------------------------

כמה גרוע יצא?




--------------------
סייבל- אוצר המענה

אשמח מאוד אם תקראו
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Dr. Shoko
הודעה 06.04.2011, 08:52
הודעה #4


מישהו בטח כבר כתב את זה.
סמל קבוצה

קבוצה: חברי כבוד
הודעות: 5,010
תאריך הצטרפות: 28.03.07
מיקום: On Hell's Precipice, smiling.
משתמש מספר: 29,611



עוד לא קראתי הכול, אבל אני רוצה הערה קטנה לפני זה:
כשמישהו מגיב לך ולא מקבל יחס, הוא אף פעם לא מרגיש טוב. כשיש לך כמות עצומה של מגיבים, אז זה נסלח שאתה לא מגיב לכמה - כי הרי, אתה לא תמיד צריך לענות לכולם. אבל כשיש מעט קוראים, לטפח אותם כדי שיבואו עוד. כשאני כותב הודעה ארוכה ומושקעת ואני לא מקבל ממך תגובה בנוגע אליה, אני אפילו קצת נפגע ונרתע מלהגיב לך שוב.

סתם תגובה בונה בקטע הפחות אמנותי של פרסום יצירות בפורום P:


--------------------
פעם להיות כאן אמר משהו.
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Nekros
הודעה 06.04.2011, 10:31
הודעה #5


צ'ונין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 904
תאריך הצטרפות: 31.08.10
משתמש מספר: 80,792



חחח...
לא חשבתי על זה...
אתה ממש צודק
לא הגבתי לך לתגובה כי בגדול, כל מה שרשמת היה נכון ולא הייי צריך להעיר על משהו, אבל כנראה שבכל זאת הייתי צריך להודות לך ^^"

אז טיפה באיחור: תודה רבה לך על התגובה הזאת, ועל התגובה הקודמת שלך


--------------------
סייבל- אוצר המענה

אשמח מאוד אם תקראו
Go to the top of the page
 
+Quote Post
.Seth.P
הודעה 07.04.2011, 13:21
הודעה #6


גאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 305
תאריך הצטרפות: 22.11.09
מיקום: במקום כלשהו בין המודע ללא מודע
משתמש מספר: 71,540



סיפור ממש נחמד, קראתי את הכל עכשיו, ונהניתי מכל רגע.
צורת הכתיבה שלך ממש טובה, ובאמת מציירת תמונה בראשי, מקווה לראות עוד מעלילותיו של ג'ונתן (אגב, נושמי הגופרית, זה רפרנס למשהו לא?)

תמשיך לכתוב, ואני אמשיך להגיב!

אל תפסיק לכתוב!


--------------------

(My (true) name is Seth)
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Nekros
הודעה 07.04.2011, 17:01
הודעה #7


צ'ונין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 904
תאריך הצטרפות: 31.08.10
משתמש מספר: 80,792



נושמי הגופרית זה רפרנס לשדים
ת'אמת, אני לא זוכר את הקשר בין גופקית לשדים, נראה לי שהם משאירים גופרית מאחוריהם או משהו...
בכל מקרה, בגיהנום יש גופרית, והם נושמים את הגופרית הזאת (אני לא אקרא להם שדים בסיפור אבל)


--------------------
סייבל- אוצר המענה

אשמח מאוד אם תקראו
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Nekros
הודעה 30.04.2011, 21:28
הודעה #8


צ'ונין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 904
תאריך הצטרפות: 31.08.10
משתמש מספר: 80,792



פרק שני- אל הטירה.

---------------------------------------

"המלך מבקש לראות אותי?! הוא התאושש?!" שאל ג'ונתן בתדהמה. האבירים הנהנו.
לשם מה הוא רוצה לפגוש אותי, כשיש אנשים חשובים יותר שהוא צריך לפגוש?" שאל ג'ונתן. ג'ונתן הביט על האבירים והתפעל ממספרם הרב.
"הוא לא אמר. הוא אמר לנו ללוות את ג'ונתן בן הריוס מבית קוראניה ואת ג'ונתן בן ג'רארד מבית ארמליון אל הטירה." אמר האביר.
"ג'ונתן בן הריוס? הסגן שלי? למה שהמלך ירצה לדבר עם שנינו?" שאל ג'ונתן.
"כמו שאמרתי, אינני יודע. הוא רק אמר לנו ללוות אתכם אל הטירה." אמר האביר הגבוה.
ג'ונתן שם לב שמחלונות הבתים השכנים אנשים סקרנים הביטו על ג'ונתן והאבירים בחשש, ובצדק. הם ידעו שכאשר אבירים רבים באים, הם בדרך כלל מבשרים בשורה רעה. אך כמות האבירים הזו הייתה יותר ממה שהיא במקרים כאלו, והשכניו של ג'ונתן ידעו שאין לו שום משפחה מלבד ג'ואנה אשתו.
"מדוע אתם כל כך הרבה?" שאלה ג'ואנה מעבר לכתפו של ג'ונתן.
"המלך אמר לנו לשמור על ג'ונתן מפני סכנות." אמר אביר אחר, רציני למראה וחמור סבר.
"סכנות? אלו סכנות?" שאל ג'ונתן בחשד.
"'ממה שלא יהיה', המלך אמר, אבל גם לדעתנו זה נראה קצת מוזר." אמר האביר הגבוה.
"ג'ונתן..." אמר ג'ואנה בחשש, אבל ג'ונתן השתיק אותה בנשיקה.
"לא יקרה לי כלום, אל תדאגי." אמר ג'ונתן בקול מנחם. ג'ונתן הסתובב בחזרה אל עבר האבירים.
"אני מקווה שהמלך יוכל לחכות קצת, בזמן שאני לובש בגדים מכובדים יותר."
האביר הנהן, וג'ונתן צעד אחורה וסגר את הדלת.
"ג'ונתן, תיזהר." אמרה ג'ואנה בדאגה. היא ידעה שהוא יהיה בטוח בארמון, אבל משהו בתוכה אמר לה שהוא בסכנה.
"אל תדאגי, יותר בטוח בטירה מאשר פה." אמר ג'ונתן. הוא מיד התחרט על מה שאמר. הבית הזה היה ביתם של הוריה של ג'ואנה, ואחריי שמתו הורישו להם את הבית הזה. ג'ואנה הייתה קשורה מאוד לבית הזה, והיה ברור לגמרי שנעלבה ממה שאמר ג'ונתן.
"אין צורך להיעלב, ג'ואנה. הרי את יודעת שהסכנה הכי גדולה בבית הזה הוא אני." התבדח ג'ונתן. ג'ואנה העלתה חיוך קטן, מה שגרם לג'ונתן לשמוח.
"רואה, את יודעת שזה נכון." אמר ג'ונתן ונישק את ג'ואנה. ג'ואנה צחקה וניסתה להתנגד, אך ג'ונתן הפיל אותה על המיטה ונשכב מעליה. הם חייכו זה אל זה. ג'ונתן הביט בפניה החלקות וקירב את מצחו אל מצחה ונגע בה.
"אני אוהבת אותך." אמרה ג'ואנה בלחש ונישקה אותו.
"אדון ג'ונתן, אנא ממך, תמהר." קרא האביר הגבוה מחוץ לחלון. ג'ונתן נאנח בקול.
"אסור לתת למלך לחכות." אמר ג'ונתן בעצבנות וקם מעל ג'ואנה.
הוא יצא מבעד לדלת והביט באבירים.
"שנצא לדרך?" שאל ג'ונתן.
"אחריך." אמר האביר. הוא החל ללכת, האבירים אחריו. בכל הדרך ג'ונתן ראה שאנשים נועצים בהם מבטים. הוא שנא תשומת לב. הוא תמיד חשב שיעשה מעצמו צחוק בדרך כלשהי.
הם הגיעו אל הכיכר המרכזית של העיר החיצונית שעמדה מול הטירה. בכיכר הזו שכן השוק הגדול של העיר. על אף השעה המוקדמת, הכיכר כבר הייתה מלאת נפשות ושאון ההמון. המוכרים של חנויות האוכל צעקו מחירים על הסחורה, סוחר תכשיטים התמקח עם לקוח עקשן, ילד אבוד חיפש את אמו. אך למרות כל הרעש מסביבו, ג'ונתן מיקד את מבטו בבימה שבמרכז השוק, וליבו התמלא עצב.
הוא זכר בבירור את ההוצאה להורג של חברו הטוב אלריין. הוא זכר אותו דוחף בזעם את האיכר החצוף שזרק ירק רקוב על אלריין, את ראשו של אלריין מתגלגל במורד הבימה, ובמיוחד זכר את מילותיו האחרונות, ואת המלך יורד על ברכיו בתדהמה. במשך חודש רצה לראות את המלך ולשאול אותו לגבי סייבל, מי היא הייתה ומה היא בשביל המלך. אך מאז ההוצאה להורג, המלך סגר את עצמו בפני הקהל. אפילו מלכי ממלכות אחרות לא ראו אותו מאז. הדבר עירער את השלום בין הממלכות.
'אם הוא ביקש לראות את אותי ואת ג'ון לפני מנהיגי הממלכות, כנראה שזה ממש חשוב.' חשב ג'ונתן.
הקבוצה עברה דרך שער החומה של העיר הפנימית. ג'ונתן הביט על הטירה העצומה שנעמדה מולו. מעבר לתעלת המגן הרחבה, הוצבה חומה שהקיפה את העיר הפנימית. שמונה מגדלי שמירה גדולים נבנו על החומה. כל מגדל יכל להכיל קרוב למאתיים קשתים. על אף שהיו מבנים גדולים הרבה יותר מהבית של ג'ונתן בעיר הפנימית, שבעה צריחים התנשאו מעל העיר. צריח אחד, הקרוב אל חומות הטירה היה צריח הסטרלקה, בניין ההכשרה של הקשתים, התצפיתנים והצלפים של הצבא.
לכל מחלקה צבאית, בין אם זה סטרלקה או אחרת, היו שלוש יחידות. במקרה של הקשתים, יחידת הצלף הייתה היחידה הכי 'חזקה' מהסטרלקה.
הצריח השני היה הארכיון של הממלכה. חמשת הצריחים האחרים היו הייחודיים ביותר. ארבעה צריחים צרים אשר היו מחוברים בגרם מדרגות אל צריח עבה וגדול יותר. ראש הצריח לא היה חרוטי כמו הצריחים האחרים. ראש הצריח היה קעור, ועליו הונח בדולח עצום, ובתוכו מה שנראה כמו נוזל אדום שהעניק לבדולח ברק מוזר. כל העיר הפנימית נבנתה מסביב עמוד אבן עצום שהתנשא לגובה 'בלתי אפשרי', כך תיארו אותו אזרחי הממלכה. האנשים שיערו שאת הטירה בנו במשך כמה מאות שנים, עוד מימיו של סיירו הראשון. על העמוד נבנה מדף אבן גדול, עליו נבנו כמה עשרות צריפים, ובקצה הצפוני של מדף האבן נבנה בניין גבוה, הקראדאס, מקום הכשרתם של האבירים, הרגליים והוסלים. הוסלים היו היחידה החזקה מבין תפקידי הקראדאס. בראש עמוד התוך עמד היכל האור, ביתם של משפחת המלוכה. היכל האור היה מבנה לבן בצורת כיפה שהיה מחובר לשני מגדלים לבנים גם הם, ומרכזם היה פס חלול. בשני המגדלים חיו משפחת המלוכה, המשרתים והשומרים. מבנה הכיפה היה אולם נשפים ואירועים חשובים.
"הבה נלך." אמר האביר הגבוה והחל להתקדם, ג'ונתן אחריו.
'אני מקווה שתענה על שאלותיי, מלכי.' חשב ג'ונתן בעודו צועד על גשר העץ הגדול אל עבר הטירה.

----------------------------------------------

שנים לקח לי לחשוב איך לתאר את הטירה, ועד שהצלחתי יצא לי מחורבן
לידע כללי:
סטרלקה- חץ בבולגרית
קראדאס- חרב בליטאית

תהנו D:

הודעה זו נערכה על ידי Nekros: 30.04.2011, 21:30


--------------------
סייבל- אוצר המענה

אשמח מאוד אם תקראו
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Nekros
הודעה 23.05.2011, 18:52
הודעה #9


צ'ונין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 904
תאריך הצטרפות: 31.08.10
משתמש מספר: 80,792



פרק 3 חלק ראשון- גריפין

-----------------------------------------------

ג'ונתן הביט מסביבו כשצעד בעיר הפנימית. הוא הרגיש כאילו שנים עברו מאז הפעם האחרונה שדרך שם. הבתים היו צפופים יותר מהבתים בעיר החיצונית, וגדולים הרבה יותר. אזרחי העיר הפנימית הביטו על חבורת האבירים ועל ג'ונתן והמשיכו בשגרת יומם, כאילו זה דבר של מה בכך. ואכן, ג'ונתן שם לב שבכל מקום מסתובבים אבירים, רגליים, ואפילו ווסליים. בכל הפעמים שהיה בעיר הפנימית, לא היה משמר כבד כל כך על העיר.
'משהו קורה.' חשב ג'ונתן. הקבוצה הגיעה לקצה האיזור המיושב של העיר הפנימית וחיוך גדול הופיע על פניו של ג'ונתן. שדות ירוקים נפרשו על גבי עשרות דונמים, מקיפים את עמוד האבן העצום. ג'ונתן, אלריין ודיאז, ולפעמים גם הנסיכה סולנה, בילו את רוב הזמן שהיו ביחד בשדות הירוקים הללו, ורחשו שם זכרונות שלא היו מחליפים בעד שום הון שבעולם. דמעות חנקו את גרונו של ג'ונתן כאשר נזכר בזמנים הללו. הוא היה נותן הכל כדי להשיב את דיאז ואת אלריין אל החיים, אך נקרומנסיה היא עסק מפוקפק, שלא לדבר על מסוכן. ג'ונתן מחה את הדמעות שבעיניו במהירות, והמשיך ללכת.
מלבד עמוד האבן וחמשת הצריחים המסתוריים, היו עוד מספר מצומצם של מבנים על אדמת האיזור החקלאי של העיר הפנימית. רובם היו צריפים ובקתות של איכרים שטיפלו בגידולי השדה, אך היה שם מבנה נוסף, קרוב לאגם בייסון, מקור המים העיקרי של העיר הפנימית. אורוות סוסים נבנתה ליד האגם, ולא הרחק ממנה היה מגרש אימונים, בו מספר פרשים נלחמו והתאמנו. בצמוד למגרש האימונים היה בניין גדול בו הוכשרו הפרשים בלחימה מיוחדת ובטיפול בסוסים, שהיה דבר לא פחות חשוב מהלחימה. כל האיזור הזה נקרא הקוואלריה, בו הוכשרו הטמפלרים, היחידה החזקה ביותר בצבא מרוניה, הפלאדינים והאלופים. לפני שהפך לסגנם של הנסיכים בסייפר, ג'ונתן היה מהטמפלרים המיומנים בממלכה.
"לפני שנראה את המלך נוכל לבקר בוואלריה?" שאל ג'ונתן את האביר הגבוה.
"אנו רוצים להימנע מעיכובים מיותרים. המלך ביקש לראותך מיד. כשתסיים לדבר איתו תוכל לעבור שם." השיב האביר הגבוה.
"אז אני מבין שאני אלך לבד בדרך חזרה." אמר ג'ונתן. האביר לא הגיב.
הם המשיכו ללכת באיזור החקלאי, בשביל המסומן בקושי אל עבר עמוד האבן.
לבסוף הם הגיעו אל דלת הכניסה הגדולה העשויה ממתכת כבדה. כמובן שזו לא הייתה הכניסה היחידה אל תוך עמוד האבן. מכיוון שהחלק המיושב הקיף את עמוד האבן העצום, היו מספר כניסות לכל רובע באיזור המיושב. בסך הכל חמש עשרה דלתות.
מלפני הדלת עמדו שני שומרים עצומים, עטויים שריון לוחות לבן ותכול, במרכזו מוטבע סמל הממלכה בזהב, שהסתיר את גופם. קסדה תכולה הסתירה את פניהם. בקצה הקסדה היו מעין קרניים ששיווה לאבירים מראה דמוי שור. מלבד פס קטן לראייה, הקסדה הייתה אטומה לגמרי. בידיהם אחזו האבירים חניתות ארוכות, על להבן מוטבע סמל הממלכה. מוטות החנית היו רחבים ועשויים ממתכת כבדה. אחד השומרים נתן לג'ונתן להחזיק את החנית הזו יום אחד. ג'ונתן כמעט נפל כשניסה להרים את החנית מעל הקרקע.
מראה השומרים העצומים, בעלי השריון המאיים, האוחזים בחניתות הכבדות יכל להרתיע אויבים בקלות, אך האבירים הללו מעולם לא עזבו את עמדותם ולכן לא הועילו במלחמות. בכל דלת עמדו שני שומרים כמו אלו.
כשהגיעו ג'ונתן והאבירים אל השומרים, מיד ובתיאום מוחלט השעינו את חניתותיהם באלכסון, מה שיצר צורת איקס, וחסמו את דלת הכניסה הגדולה.
"לשם מה באתם?" שאל השומר הימני בקול עמוק ועמום. בקושי אפשר היה להבין מילה ממה שאמר.
"כפי שביקש המלך, הבאנו את ג'ונתן בן ג'רארד." ענה האביר הגבוה.
"המלך לא יידע אותנו על דבר כזה." אמר השומר השני, בקול גבוה מעט מהאביר השני, אך עדיין עמום כמוהו.
"המלך ביקש לשמור על העניין בסוד. אפילו אנחנו לא יודעים במה מדובר." אמר האביר.
שני השומרים הביטו אחד בשני, והורידו את החניתות בכדי לאפשר לקבוצה להיכנס. השומרים שמו יד אחת על דלת הברזל הכבדה ובדחיפה קלה הדלת נפתחה לרווחה. על אף הקלות בה פתחו השומרים את הדלת, נזקקו עשרה אנשים רגילים כדי לפתוח את הדלת. השומרים היו בעלי כוח פיזי עצום, ובהחלט היו יצורים מטילי מורא.
הקבוצה צעדה אל תוך תא רחב שיכל להכיל עד עשרה אנשים. תשעה אבירים פסעו אל תוך התא.
"היכנס." אמר האביר הגבוה בשקט. ג'ונתן הנהן במהירות ונכנס אל התא הרחב.
ג'ונתן ראה את שאר האבירים פונים חזרה אל האיזור המיושב בדיוק כשדלת המתכת נסגרה בקול עמום. כל קירות התא היו עשויים ממתכת. נרות שעווה לבנים האירו את התא באור כתום וחלש. קרקוש מתכתי נשמע מעל התא, כשלפתע החל התא הרחב לנוע. היה נראה שדלת הברזל החלה לשקוע לאיטה למטה, אך למעשה התא הוא זה שנע למעלה. זו המצאה שפיתח קנסל, היועץ הראשי של סיירו הראשון. שלשלאות מתכת עצומות החזיקו את תא המתכת. השלשלאות חוברו למנגנון עצום שהרים את תא המתכת אל ראש עמוד האבן, או הוריד אותו אל תחתית העמוד. המנגנון פעל תמיד, אך ניצרה גדולה שמקומה במרכז המנגנון מנעה ממנו למשוך את התאים למעלה. ג'ונתן ראה בתאים הללו את הדבר הכי פלאי בממלכה, לאחר כנסיית איזבלה, הקרויה על בתו הבכורה של המלך, שנעלמה יום אחד מבלי להשאיר זכר.
לבסוף, לאחר כמה דקות בתוך התא הצפוף והמחניק, הגיעה הקבוצה אל יעדם.
דלת ברזל, זהה לזו שבתחתיתת העמוד, נפתחה בקול חריקה וחשפה שני שומרים, זהים לחלוטין לשומרים שבתחתית העמוד. השומרים פינו להם את הדרך, והקבוצה יצאה מתוך תא המתכת. לפניהם היה גרם מדרגות צר שהוביל אל ראש עמוד האבן.
הקבוצה החלה לעלות. לאחר חצי דקה הגיעו הקבוצה אל ראש העמוד. אור בוהק נשפך על פניו של ג'ונתן, שסוכך על עיניו עם ידו כדי להגן מהאור העז.
לאחר כמה שניות התרגל אל האור, והוריד את ידו מעיניו. ג'ונתן פער את עיניו וחיוך רחב נפרש על פניו. מולו הוא ראה את הנוף המרהיב ביותר בכל ארץ ארקדיה. מאות מטרים מתחתיהם, העיר הפנימית והעיר התחתית נפרשו על שטח עצום, מוקפים באלפי דונמים של שדות ירוקים ויערות. מאות קילומטרים ממנו ניצב הר גאייר המושלג, מתנשא לגובה של עשרות קילומטרים. בפסגת ההר הלבן נצץ אליו בזוהר אדום החפץ המסתורי ביותר בממלכה. בדולח הבריות. בדולח אדום ובוהק שזהר בחוזקה והיה אפשר לראותו רק מראש עמוד האבן. אומרים שבקרב 'הגליית הארורים' תיעלו הבריות הקדושות את כל כוחותיהם הנותרים אל תוך סיירו הראשון, וככה הצליח סיירו להביס את נושמי הגופרית.
בעזרת כוחותיו החדשים כלא סיירו את הנושמים בתוך בדולח עצום, ושלח את הבדולח הזה אל תוך הר גאייר. הכלא היה בלתי חדיר לחלוטין וכל אדם שניסה להתקרב אל הכלא, גורלו היה מר. ג'ונתן הוריד את מבטו מבדולח הבריות, ועצב כבד הכה את לבו. היישר מתחת להר גאייר עמדו שרידי צריח צר וגבוה, מוקף בעשרות צריחים קטנים יותר. עיר הירח, או לפחות מה שנשאר ממנה, הייתה העיר הקדושה ביותר בארץ ארקדיה. אמרו שהעיר הייתה בקו ישיר עם הירח, ושהצריח הגבוה שאב את אנרגיית הירח והעביר אותה לכל העיר. אנשי העיר הושפעו מאנרגיית הירח וקיבלו תכונות מיוחדות וכוחות יחודיים. אך קדושתה אינה באה מהקשר שלה אל הירח. בעיר העתיקה הזו בירך סייפר את סיירו הראשון בחוכמה עילאית, אותה העניק לשאר בני האנוש. ג'ונתן נזכר באלריין, ולא האמין שאלריין, שאהב את ארצו יותר מכל, היה מסוגל לדבר כזה. ג'ונתן הסתובב והביט על הבניין הגדול שניצב מולו. ארמון המלך היה מרהיב, ומקרוב היה מרהיב עוד יותר. הארמון היה במרכז מעגל בלתי מוגדר המורכב מגרמי המדרגות שמובילים אל תאי המתכת. ג'ונתן החל להתקדם אל עבר הארמון, כשלפתע האביר הגבוה עצר אותו.
"המלך לא נמצא בארמון." אמר האביר.
"אז היכן הוא?" שאל ג'ונתן בחשדנות.
"בכנסיית איזבלה." אמר האביר.

------------------------------------------------

סוף חלק ראשון.
מזל"ט לי



--------------------
סייבל- אוצר המענה

אשמח מאוד אם תקראו
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Nekros
הודעה 02.07.2011, 20:31
הודעה #10


צ'ונין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 904
תאריך הצטרפות: 31.08.10
משתמש מספר: 80,792



פרק 3 חלק שני- גריפין
------------------------------------------
ברגע שג'ונתן שמע את שם הכנסייה, סובב בחדות את ראשו אל עבר האביר.
"אסור להיכנס לכנסיית איזבלה." אמר בנימה קרה. זהו דבר לקח אשר למד על בשרו.
יום אחד, כאשר היו צעירים, הראתה הנסיכה לג'ונתן את ארנב המחמד שלה. ג'ונתן החזיק את הארנב, אך זה נמלט מזרועותיו והחל לרוץ אל עבר הכנסייה, אשר דלתה הייתה פתוחה במקצת. הארנב השתחל דרך הפתח הצר של הדלת ונכנס אל הכנסייה.
ג'ונתן מיהר לרוץ אחר הארנב, מתעלם מקריאות ה'עצור' של הנסיכה. שנייה לפני שפתח את הדלת אדם יצא ממנה ודחף את ג'ונתן בחוזקה אחורה. ג'ונתן המבוהל הביט במלך הלבוש בבגדי אביר מתקדם לעברו באיטיות, מבט כועס על פניו.
"אסור להיכנס לכנסייה!" צעק עליו המלך. המלך שלף את חרבו מנדנה.
"אני מקווה שתלמד מזה לקח." אמר המלך בקרירות, ובמהירות מדהימה חרט על לחיו של ג'ונתן שני חתכים בצורת איקס, החזיר את חרבו לנדנה, חזר לכנסייה וטרק את הדלת הכבדה אחריו. ג'ונתן המודהם חסם את הדם שנזל לו מהפצעים עם ידו. הנסיכה מיהרה אל עבר ג'ונתן וחיבקה אותו.
"אני מצטערת..." לחשה אליו הנסיכה.
ג'ונתן נגע עם אצבעו בצלקות שהמלך חרט על פניו. הוא למד שני דברים באותו היום. אסור להיכנס אל הכנסייה, ושהמלך אינו נחמד כמו שהוא נראה.
"המלך נתן אישור מיוחד להיכנס לכנסייה." אמר האביר. "הבה נלך, אדוני."
ג'ונתן היסס לרגע, אך לבסוף השתכנע והחל ללכת מסביב לארמון, אל הדרך המובילה אל הכנסייה. כשלבסוף הקיף את הארמון ראה ג'ונתן את שיא הפאר שבעמוד האבן. מולו נמתח גשר אבנים המתחבר אל עמוד אבן נוסף, אך הרבה יותר דק. עמוד האבן הזה נבנה בתוך תעלת המים של העיר הפנימית, והגיע לגובה של עמוד האבן. כמה מטרים מתחת לגשר הייתה מעין מערה החפורה בתוך העמוד. עמודי אבן ירדו מתקרת המערה אל תחתיתה ושיוו לה מראה של כלא. לא פעם ג'ונתן שאל את המלך לגבי המערה המוזרה, אך המלך תמיד אמר "אם אספר עליה, אצטרך לספר לך דברים סודיים הרבה יותר."
הקבוצה החלה להתקדם אל עבר הכנסייה. כאשר הגיעו אל סוף הגשר, עצרו לפתע האבירים. ג'ונתן המופתע כמעט ונתקע באחד מהם.
"אתה תמשיך מכאן לבד, אדוני." אמר האביר הגבוה. כל האבירים קדו קידה כאחד, ועזבו אל יעדיהם הבאים. ג'ונתן הפנה את מבטו מהאבירים והביט כלפי מעלה, אל הפסל הגדול שניצב לפני הכנסייה. גובהו של הפסל היה כפול משל שומרי עמוד האבן. לאדם המפוסל היה שיער ארוך שנפל על כתפיו ועל חלק מפניו המושפלים מטה. פלג גופו העליון היה עירום מלבד שני כפפות דוקרניות אשר אחזו בחרב מפוארת בעלת ניצב עגול אשר להבה מופנה מטה. פניו של האדם כמעט נגעו בניצב החרב. מגבו של האדם יצאו כנפי נוצות גדולות ומרשימות אשר סוככו על האדם.
"מלאך..." אמר ג'ונתן בשקט.
"אתה מכיר אותם?" אמר קול לפתע מאחורי הפסל. ג'ונתן קפץ בהפתעה אחורה.
דמות גבוהה עקפה את הפסל לכיוון ג'ונתן.
"מצטער אם הפחדתי אותך." אמר המלך בחיוך עדין. הוא לבש חולצת משי לבנה בעלת שרוולים ארוכים ומכנסי פשתן עבים. מעל הבגדים הללו לבש אדרת כחולה וארוכה שנגררה על הרצפה. שיערו הלבן היה מוסתר מתחת לכתרו המפואר וזקנו היה נקי ומסודר, שונה לגמרי מההוצאה להורג של אלריין, בה היה מרופט ומלוכלך. עיניו הכחולות סקרו במהירות את מראו של ג'ונתן וחיוכו התרחב בסיפוק.
"אתה נראה נהדר." אמר המלך בחדווה. ג'ונתן המופתע הביט על המלך כלא מאמין. הוא מעולם לא לבש בגדים פשוטים כאלו. ג'ונתן התעשת במהרה וכרע על ברכיו והרכין את ראשו.
"מלכי, אני שמח שהבראת." אמר ג'ונתן, ראשו עוד מורכן. המלך התקרב אל ג'ונתן והניח את ידו על כתפו. ג'ונתן הרים את ראשו והביט בעיניו של המלך.
"מעולם לא הייתי חולה. הייתי צריך זמן לחשוב."
"לחשוב על מה, מלכי?" שאל ג'ונתן בסקרנות. למרות מה שהמלך אמר, ניכר עליו שמצבו הבריאותי היה חמור. המלך חייך, טפח על כתפו של ג'ונתן והסתובב אל הכנסייה.
"אני חושב שמגיעים לך הסברים. בוא אחריי."
ג'ונתן השתאה לכמה שניות, חושש עדיין לגבי הכניסה לכנסייה.
"אתה צריך לבוא." אמר המלך. על אף קולו העדין, ג'ונתן הרגיש בפקודה באמירה זו.
ג'ונתן קם, ניקה את האבק שדבק לבגדיו והלך אחר המלך.
הם עקפו את הפסל והגיעו אל הכנסייה המפוארת. דלת הכניסה הייתה עושיה עץ קשה ועמיד. לא ידעו מה העץ הזה ומאין הגיע, אך הוא שרד במשך מאות שנים, מראשיתה של הכנסייה, שהייתה עתיקה כמו עמוד האבן. מסגרת הדלת הייתה עשויה זהב טהור. מעל הדלת הוטבע על הכניסה הגבוהה פסיפס צבעוני, המתאר שני הרים גבוהים ומושלגים העומדים זה מול זה. על ההרים עמדו חמשת הבריות הקדושות, נשקיהם שלופים ומביטים כלפי מעלה. מולם עמדו חמישה דמויות נוספות, נושמי הגופרית, נשקיהם שלופים גם כן ומבטיהם נישאים מעלה כמו הבריות.
מעליהם, בין שני ההרים ריחפה דמות. ברדס מרופט הסתיר את פניה ומעיל ישן כיסה את גופה. הדמות פרסה את ידיה הכחושות לצדדים. בידה האחת אחזה חרב בעלת ניצב מעוגל, ועל ידה השנייה נכרך נחש זהוב.
ג'ונתן הוריד את מבטו מהתמונה והביט על קיר הכנסייה. על קיר הכנסייה היו שמיים. שמיים תכולים ובהירים. עננים זעו באיטיות על הכנסייה התכולה, זהים לעננים אשר ריחפו ברקיע מעליהם. סדקים עיטרו את קירות הכנסייה, אך אלו לא היו סדקים. אלו היו מרווחים קטנים בין האבנים שעיטרו את קירות הכנסייה. אבנים נדירות ביותר שהראו את מצב השמיים ותזוזת העננים. אלו היו אבני שמיים.
המלך התקרב אל דלת העץ ופתח אותה בחריקה. הוא צעד מבעד לפתח הגדול ונכנס אל הכנסייה. ג'ונתן התקרב אל הכנסייה והביט מבעד לפתח אל האולם הגדול. על אף שהחדר היה אטום לחלוטין ולא היו שום נרות בכל האולם, הכנסייה הייתה מוארת בדיוק כמו בחוץ. אבני השמיים עיטרו גם את פנים הכנסייה, והשמש שזרחה באבנים האירה את הכנסייה.
הוא נכנס מבעד למפתן הדלת והופתע לגלות שהכנסייה הייתה ריקה כמעט לגמרי. בקצה הכנסייה הייתה בימה עגולה ועליה היה גרם מדרגות קצר. גרם המדרגות הוביל אל פסיפס נוסף, גדול יותר מהפסיפס בקדמת הכנסייה, אך הרבה פחות מפורט. דמות יחידה הופיעה בתמונה. ברדס מרופט הסתיר את פניה ומעיל ישן כיסה את גופה. הדמות איגפה בידיה הכחושות שקע בלי צורה מוגדרת. נראה היה כאילו השקע נועד למשהו מסוים.
ג'ונתן המשיך לצעוד אל עבר המלך כשעצר לפתע והסתכל מטה. בין המלך ובינו היה בור גדול ועגול. נראה היה שהבור ממשיך עוד עשרות מטרים מתחת לכנסייה. ג'ונתן ראה גרם מדרגות צמוד לקירות הבור אשר ירד מטה ונבלע בין צללי הבור.
"במשך מאות שנים שמרנו על כך בסוד." אמר המלך, מביט מטה כלפי הבור. "במשך מאות שנים, ארץ ארקדיה הסתירה את הכוחות של נתיניה ואת הפוטנציאל הטמון בהם."
"אני לא מבין אדוני," אמר ג'ונתן במבט אטום, "על אילו כוחות אתה מדבר?"
"אתה שמעת על האנשים המיוחדים בעיר הירח, נכון?" שאל המלך. ג'ונתן הנהן.
"אותם כוחות קיימים בכל אחד, בך, בי, באשתך ג'ואנה, אפילו לאיכרים במחוזות היבשים. ארץ ארקדיה שמרה על כוחות אלו בסוד, מחשש שישתמשו בכוחות אלו לרעה."
"אדוני, אתה לא מדבר בהיגיון, אתה צריך לשכב לנוח." אמר ג'ונתן בדאגה.
"אל תגיד לי מה הגיוני ומה לא!" הרים המלך את קולו. ג'ונתן נרתע לאחור.
"אני חייתי במשך הרבה זמן, ג'ונתן. למדתי שהחיים אינם כפי שהם נראים," המלך הרים את ידו אל מול פניו. ג'ונתן מיקד את עיניו בידו של המלך. "למדתי שהחיים יכולים להפתיע לעיתים קרובות."
המלך נקש באצבעו, ולפתע להבה אדומה הופיעה בהבזק אדום מעל כף ידו של המלך. ג'ונתן הביט על כף ידו של המלך בהלם מוחלט.
"אלו הכוחות שחבויים בתוך בני האדם, והלהבה הקטנה והבלתי מזיקה הזו היא רק ההתחלה." המלך פרש את ידו ועטף אותה על הלהבה. לאחר מכן פתח אותה וחשף כדור אש קטן ולוהט. זרמי להבות יצאו מהכדור ונעלמו אל חלל האויר.
ג'ונתן לא ידע מה לחשוב. הוא רצה לפנות אחורה ולברוח, לשכוח ממה שראה עכשיו, אך משהו בתוכו אמר לו להישאר.
המלך ניער את ידו והכדור נעלם כלא היה.
"אני אחזור לזה אחר כך. עכשיו אני רוצה לדבר איתך על עניין אחר. אתה זוכר שתמיד שאלת אותי מה המבנה המוזר הזה, אשר מתחת לכנסייה?" שאל המלך. ג'ונתן בלע את רוקו והתאמץ לדבר. הוא היה בהלם מוחלט.
"ת...תמיד אמרת לי שאם תספר לי על המבנה הזה תצטרך לספר לי על דברים סודיים הרבה יותר. אבל אחריי שראיתי מה עשית, אני לא בטוח שאני רוצה לדעת מה המבנה הזה אומר." אמר ג'ונתן בגמגום. המלך הביט עליו. עיניו היו עצובות, ונראה כאילו המלך ריחם על ג'ונתן.
"כפי שוודאי הבנת, הבור הזה מוביל ישירות אל המבנה הזה, והמבנה הזה מכיל את אחד הסודות הגדולים ביותר של הממלכה." הסביר המלך.
"אני בספק." אמר ג'ונתן בניסיון לחייך, אך על פניו נשקפה רק בהלה.
"שם, במעמקי הבור, ישנם הסיבות למה הצבא שלנו כמעט בלתי מנוצח. שוכנים שם אספני המודיעין הטובים ביותר." אמר המלך בחיוך נרגש. ג'ונתן השפיל מבטו כלפי הבור.
"אויון!" קרא המלך בקול. למשך זמן מה השניים רק הביטו בבור בלי שקרה דבר. לפתע קול נשמע במעמקי הבור. הקול התקרב אל השניים, מתחזק ומתחזק עד שנשמע בבירור. משק כנפיים.
לפתע דמות פרצה מהבור בתעופה, צווחת בהתרגשות. ג'ונתן נבהל מהיצור ונפל על רצפת הכנסייה. היצור נעצר באויר ופרש כנפיו לצדדים. שמש האבנים זרחה על היצור והאירה אותו באור בוהק. ג'ונתן סקר את היצור ביראה.
גופו היה חתולי וראשו היה של עיט. נוצות היצור הגיעו עד למחצית גופו החתולי וכנפיו החומות היו כנפי נשר. טפרים חדים יצאו מכפות רגליו. עיניו החתוליות סקרו את ג'ונתן במבט זהיר. לפתע היצור פתח את מקורו הכתום וצווח צווחה מחרישת אוזניים. ג'ונתן אטם את אוזניו עם ידיו, מנסה להימלט מהרעש המחריד.
"אויון!" ג'ונתן שמע את המלך צועק על היצור מבעד לרעש הנורא. הרעש לפתע נפסק. ג'ונתן הביט על היצור בעודו מסתובב סביב המלך ונוחת לצידו, טפריו החדים חורצים תלמים ברצפת הכנסייה.
"ג'ונתן, זהו אויון. אויון שייך לגזע גאה ונאמן, קטלני וחזק." אמר המלך והניח את ידו על כתפו השרירית של אויון. "אויון הוא גריפין."

-------------------------------------------------------------

חודש לקח לי לכתוב את הפרק הזה
אפשר לצפות שבחודש יצא משהו טוב, אבל כנראה שזו תקווה של טיפש...
בכל מקרה, מקווה שתהנו


--------------------
סייבל- אוצר המענה

אשמח מאוד אם תקראו
Go to the top of the page
 
+Quote Post
kaizer girl
הודעה 09.08.2011, 21:11
הודעה #11


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: רשומים
הודעות: 1
תאריך הצטרפות: 28.09.09
מיקום: בדיאלוג עמוק עם קערת פסטה
משתמש מספר: 70,436



אני מכירה את אנימה ישראל הרבה שנים(אבל אף פעם לא מצאתי סיבה להגיב על משהו,עכשיו מצאתי )אבל לא ידעתי שיש פורום כתיבה!-הפתעה נעימה במיוחד, שהודות לך ולתגובה שלך בפורום וואן פיס גיליתי **ועם כבר מדברים על וואן פיס-הפרולוג שלך מושפע ממנה מאוד .ובקיצור הסיפור והסגנון שלו מצוינים!מחכה כבר להמשך smile.gif

Dr. Shoko: את חדשה, ואנחנו מאוד אוהבים משתמשים חדשים, אבל בעיה אחת היא שהגבת כול כך מהר, שלא הספקת לקרוא את החוקים לפני. לפי החוקים של פורום כתיבה, אסור להקפיץ נושאשעבר יותר מחודש מהיום בו הגיבו בו את התגובה האחרונה. המקרה הזה נמצא על הגבל, ואת חדשה אז למרות ההקפצה, אני לא אנעל את הנושא - תיזהרי להבא, וקראי חוקים smile.gif
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Nekros
הודעה 21.08.2011, 23:12
הודעה #12


צ'ונין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 904
תאריך הצטרפות: 31.08.10
משתמש מספר: 80,792



תודה רבה על התגובה!
איזה כיף לקבל תגובה אחריי כמה חודשים שלא קיבלתי אחת (: (למרות שהיא כמעט נעלה לי את הסיפור D: )
בכל מקרה
פרק רביעי, יאיי

-------------------------------------------------------

ג'ונתן הביט בעיניו הצהובות של הגריפין בפחד. הוא היה משותק, כאילו נוכחות היצור כובלת אותו אל הרצפה.
"תירגע ג'ונתן," אמר המלך. "אויון נחמד מאוד."
ג'ונתן לא הקשיב לדברי המלך. הוא רק המשיך להביט בגריפין. המלך נאנח והלך אל עבר ג'ונתן, מקיף את הבור שמוביל אל משכן הגריפינים. המלך כרע ברך ליד ג'ונתן והניח יד על כתפו.
"זהו הלם גדול בשבילך, אני יודע. למדת עכשיו על קיומם של שני דברים שהיו צריכים להישאר בסוד, ואם הייתי יכול, הם היו נשארים כך." אמר המלך.
"ל...למה?" שאל ג'ונתן בגמגום.
"מעשיו של אלריין..." המלך שקל איך להמשיך את המשפט, "מעשיו של אלריין גרמו להרבה דברים, ג'ונתן. הוא נתן לאויבנו הזדמנות לפעול."
"אויבנו?" שאל ג'ונתן. "איובנו חוסלו בקרב בו דיאז מת." ג'ונתן הסיט את מבטו בכוח מהגריפין והביט בעיניו הכחולות של המלך.
"המבליאנים אינם אויבנו היחידים." אמר המלך. "יצורים שהתחבאו מאחורי הצללים במשך מאות שנים יוצאים ממחבואם. הם מחפשים את מה שאלריין מצא."
"מה אלריין מצא?" שאל ג'ונתן, אך לא היה בטוח שרצה לדעת. המלך קם מרצפת הכנסייה והצביע על הפסיפס בקדמת הכנסייה, על הדמות אשר הייתה במרכז התמונה.
"סייבל." אמר המלך, ספק באכזבה ספק בהתרגשות.
"זה בת?" שאל ג'ונתן, "חשבתי שהיצור הזה הוא בן." אמר ג'ונתן שסוף סוף החל להתאושש מההלם. המלך הביט בג'ונתן בחוסר הבנה, ואז גיחך.
"היצור הה הוא אכן גבר, אך מה שהוא מחזיק אינו גבר." אמר המלך, "למעשה, סייבל אינה אישה, אך היא קרובה מאוד."
ג'ונתן בחן שוב את הדמות המסתורית, ואז הבין על מה המלך דיבר.
"החרב?" שאל ג'ונתן. המלך הנהן.
"מה זו החרב הזו? למה היא כל כך חשובה לך?" שאל ג'ונתן.
"סייבל אינה חשובה לי." אמר המלך בחוסר עניין.
"אז מדוע כשאלריין סיפר עליה, הגבת בצורה הזו?"
"מכיוון שסייבל חשובה לאויבנו." השיב המלך. ג'ונתן שם לב שאויון גם הוא מסתכל על החרב, ופחד מהול בשנאה נשקף מעיניו.
"למה?" שאל ג'ונתן בסקרנות, וסוף סוף מצא את הכוח לקום מהרצפה.
"מעטים האנשים היודעים על סייבל, ומעטים עוד יותר האנשים היודעים את סודותיה." אמר המלך, מחזיר מבטו אל ג'ונתן. "לצערי, שמעתי עליה רק באגדות ובסיפורים שאבי סיפר לי."
"ומעולם לא חשבת לברר אם הם נכונים?" שאל ג'ונתן.
"ניסיתי. כמה ניסיתי. ביקרתי בכל ספרייה וארכיון בארץ ארקדיה ואפילו. מצאתי רק רמזים לא ברורים ועדויות בשפה עתיקה ולא מובנת. תקוותי למצוא את סייבל אבדה." המלך נאנח, צער היה בקולו. "אמנם רמז חדש התגלה לא מזמן." הוסיף המלך.
ג'ונתן הרים גבה בשאלה, אך המלך התעלם ממנו והלך אל עבר הבימה העגולה שבסוף הכנסייה. בהגיעה אליה המלך התכופף ונגע באחת הלבנים שהרכיבו את הבימה. ג'ונתן שמע קול חריקה, ולאחר מכן ראה את המלך קם ומחזיק בידו חפץ מרובע. המלך התקרב וג'ונתן ראה שהוא מחזיק ספר ישן בעל כריכת קלף מתפוררת.
"אני מזהה את הספר הזה." אמר ג'ונתן בפליאה.
"היומן של אלריין." אישר המלך ופתח את הספר. הוא הגיש את היומן אל ג'ונתן בעמוד בו פתח אותו. ג'ונתן לקח את הספר וקרא מן הכתוב.
"סגנו של הבוגד, משרתו של האחד, יעקוב אחר דרכו וימצא את המפתח." ציטט ג'ונתן. "מה זה אומר?"
"אתה מאמין בנבואות ג'ונתן?" שאל המלך. ג'ונתן נענע בראשו.
"נהדר. אל תאמין בהן. אלו שטויות."
"אז למה אתה רואה בנבואה הזאת בתור רמז?" שאל ג'ונתן.
"מכיוון שנבואות הן הדבר היחיד שנותר לנו להאמין בו." אמר המלך.
"מה היא אומרת?" שאל ג'ונתן.
"'סגנו של הבוגד, משרתו של האחד'. 'האחד' הוא אחד הכינויים של סייפר. 'הבוגד' הוא אלריין," הסביר המלך. "ו'המפתח' היא סייבל."
"מדוע קוראים לה כך?" שאל ג'ונתן.
"אולי היא פותחת דלת סתרים. אני באמת לא יודע. סייבל אפופה במסתורין." אמר המלך ולקח בחזרה את יומנו של אלריין.
"רגע אחד אדוני, מדוע קראתם לסגני ג'ונתן אם אני הייתי סגנו של..." ג'ונתן נאבק לבטא את המילה האחרונה, "סגנו של הבוגד?"
"נבואות מתייחסות לעתיד, ג'ונתן." הסביר המלך. "אין לדעת מתי תבגוד וכיצד תבגוד, אם בכלל. אך בתור אמצעי ביטחון גייסנו גם את סגנך למשימה."
"אני לא מאמין!" אמר ג'ונתן. "אתה מכיר אותי מלכי. אתה יודע שגם אם היו מענים אותי בצורה הכי נוראה שאפשר לא הייתי בוגד בממלכה!"
"בגידות הן לא רק במולדת. הן יכולות להיות גם בין החברים, או במשפחה."
"שלא תעז להגיד דבר כזה!" צעק ג'ונתן בכעס. "לעולם לא אבגוד בג'ואנה."
"אני בטוח שלא תעשה דבר כזה. אך עליי לחשוב על העתיד." אמר המלך. ג'ונתן נאנח.
"אני מצטער." אמר.
"לא קרה שום נזק." אמר המלך בחיוך.
"אדוני, האויבים שהזכרת. מי הם?" שאל ג'ונתן. המלך הביט אל השמיים הטמועים באבנים, מבט עצוב היה בעיניו. נראה כאילו הוא נזכר בזכרונות כואבים.
"לפני שנים, כשעוד הייתי הנסיך של ממלכת מרוניה, אבי, שהיה אז המלך וראש הצבא, ביקש ממני לצאת איתו למשימה. לכבוש את אחרוני המחוזות היבשים. במשך ימים נאבקנו על האיזורים, ולבסוף כבשנו את רובם. היינו הממלכה החזקה ביותר בארץ ארקדיה."
"אדוני, כיצד זה קשור לאויבנו?" שאל ג'ונתן.
"הגענו למחוז המרוחק ביותר בארץ." המשיך המלך, מתעלם משאלתו של ג'ונתן. "שלחנו סיירים כדי לבדוק את השטח מלפנינו. לאחר כמה ימים אחד מהם חזר. הוא היה מפוחד, התקשה לדבר. הוא הצליח להגיד שכולם מתים לפני שהוא החל לצרוח בפחד. הם חקרו אזור שלא הופיע במפה. שלחנו לשם את אנשינו החזקים ביותר, כולל אבי. לא שמענו מהם במשך ימים." סיפר המלך. ג'ונתן לא הבין איך הסיפור קשור אל המצב שלהם.
"אני והמפקדים שנשארו היינו בפגישה באותו יום," אמר המלך. "דנו על מצבם של החיילים באוהל המאובטח ביותר במחנה. משב רוח חזק כיבה לפתע את הלפידים והמדורות לכל אורך המחנה. חושך מוחלט שרר באיזור. להבה אדומה ועצומה הופיעה פתאום באוהל, וממנה יצא גבר גבוה ומזוקן. עורו היה אדמוני וחיוך זחוח היה על פניו. הוא הניף את ידו והלהבה האדומה שמאחוריו עקבה אחריה והדליקה את המנורות הכבויות שהיו באוהל. שלפנו את חרבותינו, והן התפוררו לאפר. 'איני רוצה לפגוע בכם.' הוא אמר."
"מי הוא היה?" שאל ג'ונתן המסוקרן.
"הוא אמר ששמו טריאלי, רוזן עשיר מבני עמו. שאלתי אותו מה הוא רוצה. הוא טען שפלשנו לביתו ותקפנו אותו. לאחר מכן הוא הגיש לנו מתנה." המשיך המלך בסיפורו.
"מה היא הייתה?" שאל ג'ונתן.
דמעה זלגה על לחיו של המלך, ונראה היה שאויון מזדהה עם כאבו.
"ראשו של אבי."

-------------------------------------------------------------------------

האקשן יתחיל בקרוב
תפסיקו ללחוץ עליי!


--------------------
סייבל- אוצר המענה

אשמח מאוד אם תקראו
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Nekros
הודעה 28.10.2011, 22:23
הודעה #13


צ'ונין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 904
תאריך הצטרפות: 31.08.10
משתמש מספר: 80,792



פרק חמישי
דרמטי בצורה עלובה
-----------------------------------------------

ג'ונתן הביט במלך, והופתע לשמוע על הדבר.
"תמיד אמרו שהמלך הקודם מת כשהגן על אנשיו." אמר ג'ונתן.
"זה נכון," אמר המלך, "טריאלי אמר שאבי הגן על אנשיו ונתן להם הזמדנות לברוח. אך טריאלי השיג אותם והרג אותם."
אויון עף אל עבר המלך וחיכך את ראשו בבטנו של סיירו, כאילו מנסה לנחם אותו. המלך ליטף את ראשו הלבן של אויון.
"אף פעם לא שמעתי על אנשים בעלי עור אדמוני. מי אלו?" שאל ג'ונתן בסקרנות.
"ג'ונתן, אתה ראית כבר אנשים בעלי עורות משונים בעבר, נכון?" שאל המלך.
"כמובן. העור הכהה של נוודי המדבר, העור הכחלחל של המבליאנים בארצות הקרח, אך מעולם לא שמעתי על עור אדמוני."
"פעם, האנשים האלו היו החזקים ביבשת. אנשים פחדו מהם, התייחסו אליהם כאל מבשרי האופל. הם סגדו לנושמי הגופרית בפרהסיה, בלי פחד שמישהו יעניש אותם. הם היו יצורים מטילי מורא. אך יום אחד, הם נעלמו. כאילו בלעה אותם האדמה. זה קרה לפני מאות שנים והאנשים שכחו מהם לחלוטין." הסביר המלך. "אך שמם מוזכר לא פעם בספרי היסטוריה ישנים, ואפילו בסנקטוס, הספר הקדוש. הם נקראים דמוניאנים, אך פרט זה שולי כרגע. תן לי להמשיך בסיפורי."
לג'ונתן היו עוד שאלות אך הוא שתק. הוא האמין ששאלות אלו יקבלו מענה בקרוב.
המלך שפשף את עיניו וחזר לסיפורו.
"טריאלי זרק את ראשו של אבי על השולחן שהיה במרכז האוהל. ראשו התגלגל ישירות אליי. על ראשו הכרות של אבי היה מבט של פחד מוחלט. מרוב זעם הסתערתי על טריאלי. הייתי בן עשרים ושניים אז, וכוחי כבר היה מהחזקים בצבא. שליטתי בכוחות הייתה מרהיבה. למדתי בחודשים מה שלאנשים לוקח ללמוד בשנים. יכלתי להשמיד גדוד שלם של לוחמים בהפת יד, ואצבע אחת נדרשה בשבילו כדי לעצור אותי."
"אילו כוחות?" שאל ג'ונתן. המלך הרים גבה והביט בג'ונתן, בספקנות.
"אתה לא זוכר מה ראית?" שאל המלך והרים את ידו למעלה. מידו החל להיווצר כדור אש כגודל ראשו של ג'ונתן מעל כף ידו. ג'ונתן קפץ בהפתעה למראה כדור הלהבות הבוהק. הוא לא התרגל לעצם העובדה שאנשים יכולים להפריח כדורי אש מידיהם. הכדור בהק בחוזקה ונעלם כמה שניות לאחר מכן. "הכוחות האלו."
ג'ונתן לקח נשימה עמוקה וניסה להגות את השאלה שעלתה בראשו. הוא היה המום לגמרי.
"אם כן, למה התכוונת כשאמרת שהוא עצר אותך בעזרת אצבע אחת?" שאל לבסוף.
"לכוחות אינספור אפשרויות. אתה יכול ליצור כדור אש בעזרתם, ואתה יכול להזיז הרים בעזרתם. בעזרת אצבע אחת, טריאלי מנע ממני לזוז לחלוטין." הסביר המלך. ג'ונתן בלע את רוקו.
'אלו הם אויבנו?' חשב בפחד.
"הוא הוריד את ידו, ואני שוב הצלחתי לזוז. הוא אמר לי שאבי היה אדם דגול, ושאני צריך להיות גאה בו. השד יודע איך ידע שהוא אבי." העצב והיגון שהורגשו מהמלך היו אדירים. דמעה נקוותה בעינו של אויון.
"אדוני, על אף שזה מדהים לגלות על כל הדברים האלו, על הגריפין, על הכוחות ועל הדמוניאנים, איך זה קשור אליי. במה אני אוכל לעזור כדי למצוא את סייבל?" שאל ג'ונתן.
"תביט בשאר היומן של אלריין." אמר המלך, והגיש לג'ונתן את היומן.
ג'ונתן פתח את היומן ודפדף בו. הוא פער את עיניו כאשר סיים לדפדף.
"הספר... ריק." אמר ג'ונתן בהפתעה. למרות שראה את אלריין כותב ביומנו עשרות פעמים, מלבד המשפט היחיד בעמוד הראשון דפי הספר היו חלקים.
ג'ונתן חזר לעמוד הראשון של היומן, היכן שהנבואה הייתה כתובה.
"אני לא זוכר את זה." אמר לפתע ג'ונתן, לאחר שבחן את העמוד שוב. "סנקטוס אלטרה, משפט השערים." קרא ג'ונתן בקול מהכתוב.
"מה? על מה אתה מדבר?" שאל המלך בהפתעה וחטף את הספר מידיו של ג'ונתן. עיניו של המלך נפערו בהפתעה, וחיוך נפרש על פניו.
"ידעתי! ידעתי! אלריין, ממזר שכמוך!" קרא המלך בשמחה.
"אדוני, מה קרה?" שאל ג'ונתן בחשש שהמלך יפגע.
סיירו פתח את הספר והצביע על המשפט שהופיע מתחת לנבואה.
"המשפט הזה לא היה שם קודם! הוא הופיע כשאתה אחזת בספר! חששתי שאלריין השתמש בלחש הזה על הספר, אך הייתי זקוק לך כדי להוכיח זאת." הסביר המלך. נדמה היה כאילו הוא עומד להתפוצץ משמחה.
"אני לא מבין." אמר ג'ונתן.
"אלריין מחק את הדברים שהוא כתב מיומנו, וכתב במקומם דברים חדשים. את הכיתובים הללו היה אפשר לחשוף רק אם הם התקרבו אל הדבר אותו אלריין קישר אליהם, הכיתובים נחשפו. לחש בעייתי מאוד, אך חכם בנוסף לכל." הסביר המלך.
"אני עדיין לא מבין."
המלך נאנח והחל להסביר בשנית. "במהלך המסע שלו, כאשר נעלמו עקבותיו, הוא החביא את הרמזים שהוא מצא בתוך הספר הזה, והסתיר אותם כדי שלא יפלו לידי איוביו. אמש בחנתי את היומן שוב. ניסיתי למצוא רמז כלשהו. כשהתקרבתי אל פסל המלאך שבכניסת הכנסייה, הנבואה החלה להיחשף מול עיניי! זה היה פלא אמיתי. לפתע שם החל לזהור על חרבו של המלאך. 'ג'ונתן'. זה מה שהיה רשום שם." אמר המלך. "ועכשיו, כשהגשתי את הספר לך, הרמז השני הופיע. אתה מבין עכשיו?"
ג'ונתן הנהן.
"לכן קראת לי לכאן." אמר ג'ונתן.
"זו הייתה אחת מהסיבות."
"אז עכשיו אני אזהר ואגלה את השם של מי שאנחנו צריכים למצוא?" שאל ג'ונתן, אף על פי שידע שזוהי שאלה מטופשת.
"אני חושש שלא תזהר היום." צחק המלך בחדווה. נראה שהוא התגבר על הדכאון הרגעי שקף אותו, ונראה שאויון הזדהה איתו. ג'ונתן הרגיש שהם קשורים יותר מחיית מחמד ובעלים.
"אם כך, מה עושים? אנו לא יודעים את מי אנחנו צריכים למצוא כדי לחשוף את הרמז הבא." אמר ג'ונתן.
"חוששני שנצטרך לפעול על פי הנבואה." אמר המלך במעין אכזבה.
"מה עם הנבואה?" שאל ג'ונתן, אך היה בספק אם רצה מענה על כך.
"הגיע הזמן שסגנו של הבוגד, ילך בדרכו של הבוגד. אתה וסגנך ראסל תעקבו אחר אלריין, תלכו בעקבות מסעו האחרון."
"אך אנו לא יודעים לאן אלריין הלך." אמר ג'ונתן.
"לפני שאלריין יצא אל המסע, הוא לקח איתו עשרה אנשים. אלו היו אנשים פשוטים, נושאי כלים ונווטים. אפילו לוחם אחד לא היה ביניהם. אלריין כנראה הספיק להם." אמר המלך. נראה כאילו החל שוב להעלות זכרונות, אך הוא המשיך בכל זאת. "ביום שבו אלריין נעלם, שלושה אנשים מהעשרה שהוא לקח חזרו. הם לא זכרו כלום מהמאורע באותו יום, אך הם זכרו את המסע ואת הדרך שהם הלכו בה. והמידע הזה הוא כל מה שאתה וראסל צריכים."
"אם כך, מה נעשה כשנגיע אל המקום בו אלריין נעלם?" שאל ג'ונתן.
"את זה הספר יגיד לכם." אמר המלך והגיש אותו אל אלריין בחיוך מלא תקווה.
"אבל מה אני וראסל לבדנו יכולים לעשות נגד הדמוניאנים?" שאל ג'ונתן. הוא היה סייף מהולל ולוחם אמיץ, אך נגד אדם שמסוגל למחות את קיומו בהינף יד לא היה שורד דקה.
"אני לא שולח אתכם למשימת התאבדות." גיחך המלך והתחיל ללכת לכיוון היציאה. ג'ונתן עקב אחר המלך במבטו.
"אם כך, מה נעשה?" שאל ג'ונתן. המלך כבר הגיע ליציאה מהגנסייה כשהסתובב והביט בג'ונתן.
"אויון, אתה יכול לחזור." אמר המלך בלי להוריד את מבטו מג'ונתן. ג'ונתן הסתובב להביט אל הגריפין, שבדיוק פרש את כנפיו וקפץ אל החור הגדול שבמרכז הכנסייה.
"כמובן ששניכם ביחד לא תוכלו לעשות כלום נגד אויבנו. אני בספק אם בכלל תפגשו דמוניאני אחד לפני שתאבדו את חייכם." אמר המלך. ג'ונתן בלע את רוקו. המלך אמר זאת מבלי להניד עפעף, כאילו שחייהם של השניים לא חשובים לו.
"לבדכם לא תוכלו אפילו לחלום על לשרוד את המסע, אך עם קצת עזרה אני בטוח שתצליחו." חיוך הבזיק על פניו של המלך.
"עזרה?" שאל ג'ונתן. הוא התחיל לאבד אמון במלך. הוא כבר החל להתחרט שלמד על הדברים שראה כרגע.
"הגיע הזמן לגייס מחדש את הסייפר." אמר המלך, הסתובב והחל ללכת אל הארמון.
"חכה, אדוני! מה אני אמור לעשות עכשיו?" שאל ג'ונתן. הוא לא קיבל מספיק תשובות כפי שקיווה לקבל.
"ראסל מחכה בקוואלריה. תקבלו תדרוך שם." אמר המלך בלי להביט לאחור. ג'ונתן נשאר בתוך הכנסייה, ספק מאוכזב ספק מופתע.
הוא תהה לעצמו מדוע המלך הפך לקריר כל כך. הוא הביט על הכנסייה פעם נוספת. היא הייתה ריקה לגמרי.
'מדוע אסור היה להיכנס לכאן?" חשב לעצמו ג'ונתן. הוא רצה להישאר ולבחון את הכנסייה, אך הוא מיהר. עברו שישה חודשים מאז שביקר בקוואלריה בפעם האחרונה. חיוך עלה על פניו.
'טייפה תשמח לראות אותי.' חשב לעצמו בשמחה ויצא מהכנסייה.

-------------------------------------------------------------------------
מממ...
אני לא מרוצה מהפרק, אבל אני לא בטוח למה...
טייפה הכוסית P:


--------------------
סייבל- אוצר המענה

אשמח מאוד אם תקראו
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Nekros
הודעה 08.12.2011, 23:05
הודעה #14


צ'ונין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 904
תאריך הצטרפות: 31.08.10
משתמש מספר: 80,792



פרק שישי
אני מושך את הפרקים יותר מידי, אני יודע
אני מקווה שתגלו הבנה ותמשיכו לקרוא
אני נשמע רציני מידי... אני הולך לחתוך ורידים ):

-------------------------------------------

על אף שהיה במרחק של עשרות מטרים משם, ג'ונתן שמע מהקוואלריה את קרקוש החרבות הצורמני העולה ממגרש האימונים. אמנם זה לא היה יותר מידי מפתיע. שמיעתו של ג'ונתן הייתה חדה ביותר.
"אני מסוגל ללכת לשם בעצמי." אמר ג'ונתן אל האביר הגבוה שעמד לצידו.
כאשר יצא ג'ונתן מהכנסייה, מצא את האביר הגבוה שליווה אותו אל הכנסייה נשען על הפסל של המלאך. כאשר ראה אותו האביר מיהר לעמוד בעמידה נאותה, ומעד תוך כדי. ג'ונתן עצר את עצמו מלצחוק, אך חיוך משועשע חמק מבין שפתיו.
"כמון שאתה יכול אדוני. אך מתפקידי לדאוג שתגיע ליעדך ותקבל תידרוכים על המשימה שלך." אמר האביר בנימה רשמית.
ג'ונתן שחרר אנחה כבדה, והחל ללכת אל עבר המבנה. האביר החל ללכת גם הוא, אך שמר על מרחק מסוים מג'ונתן.
"שכחתי לשאול מה שמך." אמר ג'ונתן, אשר פתאום נזכר בנימוסיו.
"דיי." אמר האביר בקצרות.
"דיי? זה לא שם שכיח באיזורים האלו."
"מכיוון שאני לא מארץ ארקדיה במקור. באתי מבלקיאן, הארץ השכנה." הסביר דיי באותה נימה רשמית.
ג'ונתן עצר והביט בדיי בהפתעה.
"זו פעם ראשונה שאני שומע על דבר כזה." אמר בחשדנות.
מלבד קשרי מסחר מעטים, בין ארץ ארקדיה לארצותיה השכנות לא היו קשרים. שאדם שלא מארץ ארקדיה ישרת בצבא מרוניה היה דבר בלתי נתפס.
דיי הביט בג'ונתן במבט משועמם.
"בעקבות מותו של הנסיך, וחוסר פעילותו של המלך, הצבא שלכם הידרדר. מלכי היה נדיב מספיק לספק לכם ממון ואנשים. אני אעזוב ברגע שמצבכם השתפר." אמר דיי כבדרך אגב.
"זה מעודד." אמר ג'ונתן בציניות, והשניים המשיכו לקוואלריה בלי להחליף מילה נוספת.
ג'ונתן ודיי עברו מבעד לדלתות העץ הגדולות של הבניין המרכזי בקוואלריה, בו החיילים קיבלו תדרוכים למשימות מקציני הצבא.
ג'ונתן הביט סביב בעוד הלכו במסדרון הרחב של הבניין. בדרך כלל המקום היה מלא בחיילים, אנשי צבא המתכוננים למסע או אפילו אוכלים צהריים, אך מלבד שני פרשים שמדברים ביניהם, המקום היה ריק.
"איפה כולם?" שאל ג'ונתן.
"שומרים על העיר, הוראות של המלך." אמר דיי.
"מדוע?"
"אלוהים יודע מה עובר בראשו של הזקן המשוגע הזה." אמר דיי.
באותו הרגע ג'ונתן תפס בצווארו של דיי והצמיד אותו לקיר בעוצמה. דיי פלט אנחת כאב והביט על ג'ונתן בהפתעה. שני הפרשים שהיו במסדרון הפסיקו את שיחתם והביטו בשניים.
"לא אכפת לי מי אתה או מאיפה באת. לא אכפת לי מה אתה עושה פה ולא אכפת לי שאתה לא מכבד את הארץ הזו. אבל אם תגיד משהו רע על המלך, בפעם הבאה הראש שלך יהיה זה שיפגע בקיר קודם." אמר ג'ונתן בקור ועזב את דיי.
דיי הזדקף וניער וסובב את כתפו הפגועה, מבט של בוז עמוק על פניו.
"אתה מאחר לתדרוך." אמר דיי בקור והמשיך ללכת לאורך המסדרון. החיילים האחרים שהיו במסדרון הפנו מבט כאשר דיי עבר לידם והמשיכו בשיחתם כאילו כלום לא קרה.ג'ונתן עמד לצעוד לעבר חדר המשימות כשלפתע קול קרא לעברו.
"ואנחנו חשבנו שכבר נפטרנו ממך." אמר הקול בשמחה.
ג'ונתן הסתובב אל עבר הקול בהתרגשות. מולו עמד גבר מבוגר וקירח. זקן עבות גדל על פניו, ולמרות שהסתיר את פיו היה ניתן לראות שחייך. בגדי עור ופרווה היו עליו, אף על פי שהיה חם בחוץ.
"אם לא הייתי לא היה מי שידאג לך." השיב ג'ונתן וחיבק את האדם המבוגר בחוזקה.
"טוב לראותך שוב ת'ורן. מאיפה חזרת שאתה לבוש כך בתקופה הזו בשנה?" שאל ג'ונתן.
"בדיוק חזרתי ממשימה במבליאן ובאתי להגיש דוח על המשימה. דיכאנו את אחרוני סוגדי הרוחות. ותאמין או לא, אפילו המבליאנים עזרו לנו." הסביר ת'ורן.
"המבליאנים שיתפו פעולה?" התפלא ג'ונתן. "הם תמיד עצרו בעדנו כאשר ניסינו להגיע אל ביצורי סוגדי הרוחות."
"הם כנראה הבינו שסוגדי הרוחות הם רק מטרד לארצם. חולי הנפש האלו כמעט גרמו למלחמה. בקרב בו דיאז מת הצלחנו לנצח רק כי המבליאנים באו לעזרתנו." ת'ורן שפשף את כתפו. "שמעת על פיירייל?" שאל ת'ורן את ג'ונתן.
"היא מי שנתנה לך את הצלקת הזו, כך שמעתי." אמר ג'ונתן תוך כדי שהוא מביט על כתפו של ת'ורן.
"היא הייתה המנהיגה הרוחנית של סוגדי הרוחות. הייתה חתיכת כלבה קשוחה. היא הייתה הורגת אותי אלמלא המבליאנים היו מתערבים. למזלי אחד הקשתים שלהם פילח לה את הלב לפני שהצליחה להרוג אותי. כמובן שאם היינו צבא שלם ולא גדוד של לוחמים מובחרים לא היינו צריכים את עזרתם, אך המחווה הייתה טובה" אמר ת'ורן בחיוך.
"העיקר שאתה בסדר." אמר ג'ונתן בשמחה.
"דרך אגב," אמר ג'ונתן, "אילו מין דברים אלריין עשה בקרב הזה?"
לשבריר שנייה ראה ג'ונתן הפתעה בעיניו של ת'ורן, שמיד נעלמה.
"הוא נלחם כמו שלא ראיתי מעולם. המיומנויות שלו בחרב היו מרהיבות. הוא לבדו הרג שנים עשר מחיילנו הטובים ביותר." אמר ת'ורן בגאווה המלווה בעצב.
"והוא לא עשה משהו חריג? יוצא דופן?" שאל ג'ונתן. הוא ידע שת'ורן מסתיר ממנו משהו.
"כמו מה?" שאל ת'ורן.
"דברים שלא היו יותר מידי..." ג'ונתן חשב איך לנסח את סוף המשפט, "טבעיים."
"הוא לא עף, אם זה מה שאתה שואל." אמר ת'ורן בצחוק, אך שינה הבעה כאשר ראה את פניו של ג'ונתן.
"אני לא מבין למה אתה מתכוון ג'ונתן."
"זה לא חשוב," חיוך עלה על פניו של ג'ונתן. "אני מאחר לתדרוך, היה נחמד לדבר איתך ת'ורן."
"גם איתך נערי." אמר ת'ורן והלך אל דרכו. כאשר ת'ורן עבר את ג'ונתן, ג'ונתו בעט לו ברגל בדיוק כשהרים אותה, ות'ורן מעד.
הוא הסתובב והביט על ג'ונתן בעצבנות, וג'ונתן השיב לו חיוך שובב.
"אמרתי לך לא לקרוא לי ככה." אמר ג'ונתן בצחוק. ת'ורן צחק בחדווה והמשיך בדרכו.
ג'ונתן חיכה שת'ורן יעלם מהעין, ואז המשיך אל חדר התדרוך. דיי חיכה לו ליד הדלת.
"שניכנס?" שאל ג'ונתן. דיי נחר בבוז, פתח את הדלת ונכנס דרכה. ג'ונתן נאנח ועקב אחריו בשקט.

--------------------------------------------------------------------------------------

הבישופ אלריק התעורר משנתו והתיישב על מיטתו. החלום שחלם הטריד אותו מאוד. בתור המנהיג הדתי של הממלכה, הבישופ היה אדם בעל עוצמה. הוא גר בארמון, ביחד עם משפחת המלוכה והיה חשוב כמעט כמו המלך עצמו. כדי להפוך לבישופ, אדם צריך להקדיש את כל חייו לדת ולהיבחר על ידי הנביא, שהיה אדם מוערך לא פחות מהבישופ. אך לעומת בישופים קודמים, אלריק נבחר לתפקיד כשהיה בגיל שלושים ושבע.
הייתה לו הרגשה רעה. זכרונות מהחלום שחלם תקפו אותו.
שדה טבח ראה בחלומו, אך אף לא גופה אחת הייתה שם. באמצע השדה הייתה עיר הבירה פלרום, רק מיניאטורית. צל גדול העפיל עליה ועל כל שדה הטבח, שבמהרה הפך לארץ ארקדיה, כולה חרבה ומושחטת. עד מהרה התפרש הצל והחשיך את כל היבשת. ואז קול עמוק נשמע. 'אנו סומכים עליך, בתור שליחנו.'
ואז נעלם הצל וחרב גדולה בעלת ניצב עגול, יפה מאין כמוה, הופיעה במרכז היכל לבן. בהיכל היו שלושה שערים עגולים, בלתי חדירים, ולהבה של החרב מצביע לשער הימני ביותר.
'אתה יודע מה לעשות.' אמר הקול העמוק, ובאותו הרגע התעורר הבישופ מחלומו.
'אני לא אאכזב אתכם, אדוניי.' חשב לעצמו אלריק. דפיקה חזקה בדלת חדרו קטעה את חוט מחשבתו.
"היכנס." אמר אלריק. הדלת נפתחה לרווחה, ובכניסה עמד לא אחר מאשר המלך, יומנו של אלריין בידו.
אלריק קם ממיטתו מיד ומיהר ללבוש את חולצתו ולהסתדר לכבוד המלך.
"אתה לא חייב להסתדר לכבודי, אדוני הבישופ." אמר המלך ונכנס אל חדרו של אלריק.
"אל תדבר שטויות אדוני. איזה מן בן אדם אהיה אם לא אכבד את מלכי?" שאל אלריק ולחץ את ידו של המלך בחיוך.
"במה כיבדת אותי בנוכחותך?" שאל אלריק.
"מישהו היה חייב לבוא ולהעיר אותך." צחק המלך צחוק צרוד.
"יש לי הרגשה שזה יותר מזה." חייך הבישופ. "אפשר להציע לך משהו לשתות?"
"הייתי אומר אלכוהול, אבל עכשיו עוד מוקדם, ואתה הרי איש דת." אמר המלך. "רציתי לדבר איתך על משהו חשוב."
מבטו של המלך נדד מהבישופ אל השולחן שעמד מתחת לחלון. על השולחן היה מונח ספר גדול, בעל כריכת עץ עלון מעוטרת ברונות. הספר הקדוש שהבריות הקדושות בעצמם העניקו לבני האנוש, הסנקטוס.
"אתה זוכר את הנבואה המופיעה ביומנו של אלריין?" שאל המלך.
"כמובן שאני זוכר," אמר אלריק, "חיפשתי בכל הסנקטוס אחר הנבואה הזאת, אך לא הצלחתי למצוא אותה."
"נתקלתי ברמז נוסף." אמר המלך בפשטות. אלריק הביט בו בהפתעה, והמלך הגיש לו את יומנו של אלריין בעמוד הראשון.
אלריק לקח את הספר וקרא מן הכתוב.
"סנקטוס אלטרה..." אמר בשקט.
"על זה בדיוק רציתי לדבר איתך." אמר סיירו. "ידוע לך משהו על זה?"
אלריק החזיר את היומן אל סיירו והלך אל עבר הסנקטוס. סיירו עקב אחר הבישופ במבטו. אלריק פתח את הספר הגדול ודפדף בו עד שהגיע לעמוד האחרון בספר. אלריק החל לקרוא מהכתוב.
"ובאשר הלך סייפר, האדמה פורייה. ובאשר הלך פיורין, השמיים מאירים. ובלית ברירה יצעדו השניים ויעברו בשעריהם." אלריק סגר את הספר והניח אותו בחזרה על השולחן.
"זהו?" שאל המלך. הוא ציפה שהמשפט האחרון בספר הקדוש יהיה מלהיב יותר.
אלריק הנהן.
"היו הרבה בישופים לפני שניסו לפענח את הפסוק. הפסוק מתאר את סייפר, שלאן שהלך האדמה פרחה, ואת פיורין, אחיו של סייפר ומנהיג נושמי הגופרית, שהאיר את השמיים. בסוף הפסוק נראה כאילו מישהו מכריח את השניים לצעוד דרך שערים כלשהם. ישנם הסוברים כי הפסוק מתייחס אל חתימתם של שני הישויות הללו בכלאם, ומסביר למה הם לא נמצאים בעולמנו. אך ישנה עוד סברה. לפני חמישים ושבע שנים העלה הבישופ דנקן השערה, שהסנקטוס הוא חלק אחד משניים, וזה מסביר את הפסוק הלא ברור." הסביר הבישופ.
"אז אתה רוצה לומר לי שיש עוד ספר קדוש?" שאל המלך.
"זו המסקנה המתבקשת."
"ואם כן, מה זה משנה? הרי זה לא יתן לנו קצה חוט."
"אני דווקא חולק עליך, מלכי." אמר אלריק. "אלריין איכשהו ציטט נבואה מהספר. בין אם זה נכון ואם לא, החלק השני של הסנקטוס יכול לחשוף לנו סודות שלא היו ברורים לנו עד כה. מה בדיוק קרה לסיירו הראשון, מהם סודותיה של סייבל, ואפילו יותר חשוב, מי היא הדמות המסתורית הזו שנמצאת מעל הבריות הקדושות ואויביהן."
אלריק הצביע על החלון, משם נראתה כנסיית איזבלה במלוא הדרה. סיירו הביט על הדמות בסקרנות.
"הדברים שיקרו בזמן הקרוב יקבעו את גורל כולנו. חיינו תלויים בג'ונתן וראסל הצעירים. אתה חושב שהם יוכלו להשיב את סייבל?" שאל אלריק בחשש קל.
"אולי אם נתפלל חזק מספיק." אמר המלך במסתוריות ויצא מחדרו של הבישופ.

-------------------------------------------------------------------------------------

פאק יה!
עשיתי קאמבק מהפרק הקודם
נרה לי יצא אדיר


--------------------
סייבל- אוצר המענה

אשמח מאוד אם תקראו
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Nekros
הודעה 28.01.2012, 22:24
הודעה #15


צ'ונין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 904
תאריך הצטרפות: 31.08.10
משתמש מספר: 80,792



פרק... שביעי?

------------------------------------------------------------------

"הגיע הזמן." אמר אדם מצולק ורחב כתפיים כאשר דיי וג'ונתן נכנסו לחדר התדרוך.
ג'ונתן לא אהב את חדר בתדרוך. היה שם צפוף ומחניק, ארגזים מלאים במפות בקושי אפשרו תזוזה בחדר, וריח בלתי נסבל של פרווה רטובה תמיד היה שם, ולא משנה כמה חיפש, ג'ונתן אף פעם לא הצליח למצוא את המקור לריח. אך כשנכנס לחדר שרק בהפתעה. החדר היה מרווח ורחב והתאים לעשרים אנשים לפחות. הריח הנורא שהיה שם הוחלף בריח נעים של פרחי בר. שני ספסלים היו מוצמדים לקירות החדר וחמישה אנשים היו יכולים לשבת על כל אחד מהם. בקצה החדר ניצב שולחן רחב ומסמכים, מעטפות ומפות היו פזורים לכל אורך השולחן. ליד השולחן נעמדו חמישה אנשים אותם ג'ונתן זיהה מיד, ושניים מהם אפילו שמח לראות.
"שיפצתם." אמר ג'ונתן, סוקר את החדר במהירות.
"מתנה מיוחדת לכבוד חזרתך." אמר בחור צעיר לבוש בחלק העליון של שריון קשקשים מבריק. שריטות מעטות העידו שהשריון, אף על פי מראו החדיש, חווה כבר כמה קרבות. שיערו החום של הבחור בצבץ מתחת לקסדתו, שהבריקה כמו השריון.
הוא התקרב אל ג'ונתן ולחץ את ידו בהתרגשות. ג'ונתן התרגש לראות את סגנו ראסל בדיוק כפי שהוא התרגש לראות את ג'ונתן.
"אתה נראה מגוחך כמו תמיד." אמר ג'ונתן כאשר סקר את ראסל במהירות.
"יום אחד כל אחד בממלכת מרוניה יתלבש ככה." אמר ראסל בחיוך.
"אפילו הנשים?" שאל ג'ונתן.
"אפילו הנשים." מבטו של ראסל עבר אל דיי שעמד ליד ג'ונתן ושתק. הוא הרכין את ראשו אל דיי, כאות מחווה, אך דיי רק הסיט את מבטו בעצבנות וסינן משהו מבין שיניו. ג'ונתן היה בטוח ששמע אותו אומר 'מרונים מלוכלכים'.
"ראסל, אל תעכב אותם לשווא. יש לי לוח זמנים צפוף ויש עוד המון מקומות שאני צריך להיות בהם היום!" ציווה האדם המצולק בעצבנות. האדם המצולק, אלביין, היה ראש הצבא המרוני והאדם המנוסה ביותר שג'ונתן הכיר מלבד המלך.
פניו וידיו היו מצולקות מקרבות מרובים. הוא לבש בגדי עור ופרווה עבים ומחממים כמו של ת'ורן, אך לא מאותה סיבה כמו של ת'ורן.
יש שמספרים שבמהלך אחת ממשימותיו בארצות הקרח נלכד במערת קרחונים. כשהוציאו אותו משם העור שלו כבר הפך לכחול. מאז הוא לובש בגדים חמים לא משנה כמה חם בחוץ.
"אף פעם לא נמאס לשמוע את קולך, אלביין." אמר ג'ונתן כשהתקרב אל השולחן הרחב. ראסל ודיי עקבו אחריו.
"אל תתנשא מעליי רק כי אתה ראש פלוגת הרוצחים הזאת, ילד." אמר אלביין בבוז. היה ברור לעין כל שאלביין לא מחבב את ג'ונתן. הרגש הזה היה הדדי.
ג'ונתן נאנח בקול ונשען על השולחן ועיין במסמכים המונחים עליו. אף אחד מהם לא פירט על המשימה שלו.
"אם כולם מוכנים, אני אסביר עכשיו על המצב." אמר אדם רזה וגבוה שעמד ליד אלביין. "קיבלנו אמש הוראה מוזרה מהמלך, לארגן עשרה מהחיילים הטובים ביותר שלנו למסע בחודש הבא. בהתחלה לא הבנו את בהילותו של המלך, אך כשהסביר את המצב התחוור לנו גודל הבעיה." הבחור הרזה ניגש אל דלת החדר ונעל אותה.
"בהוצאתו להורג של אלריין בה רובכם נכחתם," הוא הביט על ג'ונתן מבט מהיר, "הנסיך ציין שם רגע לפני שמת. סייבל."
ג'ונתן שם לב שאלביין גלגל את עיניו למשמע השם.
"אני זוכר." אמר ראסל. "המלך נפל למשכב אחרי שאלריין אמר את השם הזה אבל שיערתי שזה מפני ששני בניו מתו."
"חוששני שלא." המשיך האדם הגבוה. "סייבל היא אוצר שהמלך חיפש כבר שנים, ועכשיו הוא מצא רמז למקום הימצאה. אנו מוכרחים למצוא אותה."
"מדוע האוצר הזה כל כך חשוב?" שאל אדם מזוקן, דסמונד. דסמונד היה אחד מהאנשים ששירתו בסנגוניום, לפני הפיכתו ליחידת הסייפר. הוא היה מהאנשים המיומנים ביותר שג'ונתן ראה בימיו. הוא יכל לגנוב ממך כסף בזמן ששילמת איתו על בשר, ובאותה מידה יכל לתקוע לך סכין בלב בחדר מלא אנשים ולהתחמק מכך בלי עונש.
"איש לא יודע, אך הוא חשוב לאויבנו." אמר אלביין בקצרה. לג'ונתן הייתה הרגשה שהוא חווה את שיחתו עם המלך מחדש.
"ולכן אנו חייבים להשיג את סייבל במהירות האפשרית." השלים הבחור הגבוה.
"אילו אויבים? חיסלנו את סוגדי הרוחות." אמר האדם החמישי בחדר. שמו היה לואיס, והיה אחד מחבריו הטובים של ג'ונתן.
"יצורים רבי עוצמה, מסוכנים יותר מסוגדי הרוחות או מכל אויב שנלחמנו נגדו. הם יצאו מהחורים שהתחבאו בהם כששמעו על מה שקרה עם אלריין." אמר האדם הגבוה.
"מי אלו?" שאל דיי.
"דמוניאנים." אמר אלביין בשנאה.
ג'ונתן לא היה יכול שלא לגחך. בבת אחת כל המבטים הופנו אל ג'ונתן.
"אני מצטער." אמר ג'ונתן במבוכה. "כבר שמעתי את השיחה הזאת."
"זה עניין רציני, ג'ונתן." אמר אלביין בחומרה.
"לפי איך שזה נשמע כבר הייתה לך פגישה עם אחד מהיצורים האלו." אמר ג'ונתן. "טריאלי, אולי?"
"אתה מרגיש גאה על כך שאתה יודע דברים שאחרים פה לא יודעים, ג'ונתן?" אמר אלביין. "אל תנסה להכעיס אותי רק בגלל האיבה שבינינו. אני עדיין הממונה עליך."
ג'ונתן שתק במבוכה. מבטיהם של הנוכחים בחדר עברו מג'ונתן לאלביין ובחזרה, ודיי נראה מרוצה מהעניין.
האדם הרזה השתעל והמשיך בהסבר.
"לפני שהגיע לפה, ג'ונתן קיבל תדרוך מהמלך עצמו לגבי המשימה והוא יוביל את האנשים ליעדם."
ג'ונתן שם לב שראסל מסתכל עליו בשאלה.
'אסביר אחר כך.' ביטא ג'ונתן עם שפתיו, בלי להוציא קול. ראסל הנהן.
"ולבסוף, הדבר החשוב מכל." אמר האדם הגבוה ושלף סכין מחגורתו. "הסיבה שהדמוניאנים מסוכנים לנו, היא שהם משתמשים בנשקים שמעבר לחרבות וחצים."
הוא הצמיד את הסכין כנגד עורו ובתנועה מהירה חתך את ידו.
"השתגעת קלייד?!" נבהל לואיס. קלייד חייך חיוך ערמומי.
הוא הצמיד את ידו השנייה אל הפצע המדמם. לפתע עור זרח מבין אצבעותיו. כל האנשים בחדר, מלבד אלביין, הופתעו.
קלייד הרים את ידו, והחתך נעלם.
"מה לעזאזל..." מלמל דסמונד.
"מה שראיתם עכשיו הוא סוד שנשכח מעולמנו." אמר קלייד, מרוצה מהמבטים ההמומים שעל האנשים בחדר.
"טאקטוס קריטרה." אמר אלביין. "נגיעת הבריות. כוחות מיוחדים שסייפר ואחיו העניקו לבני התמותה."
"לא חשבתי שגם אתם מסוגלים לעשות זאת." אמר ג'ונתן.
"באמת חשבת שהמלך היה היחיד? בקרב במישור פייד, בקרב האחרון של דיאז, אלו היו אמצעי הלחימה העיקריים." אמר אלביין, כאילו זה מובן מאליו.
"גם ת'ורן יודע להשתמש בכוחות האלו?" שאל ג'ונתן.
"ת'ורן הוא מהטובים ביותר שאני מכיר בשימוש בטאקטוס." אמר אלביין. ג'ונתן רטן בשקט כשהבין שת'ורן שיקר לו אז.
"ידעת על זה?" שאל לואיס את ג'ונתן.
"המלך הראה לי." הסביר ג'ונתן.
"פגשת את המלך?" שאל דסמונד. ג'ונתן הנהן.
"אם תרשו לי לשאול," התפרץ דיי באמצע השיחה, "כיצד יוכלו חברי המשלחת להילחם באנשים בעלי כוחות כאלו?"
"הם ילמדו איך להשתמש בהם." הסביר קלייד.
"איך נוכל ללמוד אותם בהתראה כה קצרה?" שאל ראסל.
"התהליך הוא מאוד פשוט. חיזוק היכולות שלכם הוא החלק הקשה. עוררות הכוחות אמורה להיערך שבוע, שבועיים לכל היותר. במהלך המסע אתם תלמדו לחזק אותם." השיב קלייד.
"איך נחזק אותם?" שאל ראסל.
"משתמשי כוחות ילוו אתכם במסע." הסביר קלייד בפשטות.
"המלך סיפר לי שבפגישה שלו עם דמוניאני, המלך לא יכל לנקוף אצבע נגדו. איך אנו אמורים להתמודד נגד אנשים בעלי כוח שכזה, כשכל כך מעט זמן עומד לצידנו?"
"טריאלי היה שונה." אמר אלביין. "הוא היה חזק, הרבה משאר בני עמו. בעזרת ההכשרה המתאימה תהיו מסוגלים להתמודד נגד הדמוניאנים."
"איך אתה יודע שטריאלי חזק משאר הדמוניאנים?" שאל ג'ונתן.
"כשהוא הביא איתו את ראשו של המלך הקודם, הוא לא רק בירך אותנו לשלום והלך. הוא סיפר לנו דברים, על עמו ועל עצמו."
"רגע אחד," קטע ראסל את אלביין, "מי זה טריאלי? מדוע היה לו את הראש של המלך אנדו?"
"סיפור ארוך ומייגע." אמר אלביין. "ג'ונתן יסביר לך עליו במסעכם."
"אם הדמוניאנים הללו מחפשים את סייבל, מדוע אנו יוצאים בעוד חודש? לא עדיף שנצא כמה שיותר מהר?" שאל לואיס.
"אנחנו לא יכולים לתת לדמוניאנים לטבוח בכם. אנחנו צריכים להכשיר אתכם קודם." אמר קלייד. "וחוץ מזה, הרמז היחיד למקום הימצאה של סייבל נמצא אצלנו. הדמוניאנים תלויים בהתקדמות שלנו. הם לא יכולים לחפש את סייבל בלי אף רמז."
"ומה מונע מהם לבוא הנה ולגנוב את הרמז מאיתנו?" שאל דסמונד.
"אתה מפקפק בערכנו." חייך קלייד במסתוריות.
"יש לי עוד שאלה אחת." אמר ראסל. "מדוע הכוחות האלו סודיים? מדוע הדמוניאנים משתמשים בהם באופן חופשי, בעוד שאנחנו שומרים עליהם בסוד?"
"אנו לא יודעים על הדמוניאנים מלבד מה שטריאלי סיפר עלינו, לכן איננו יודעים מדוע הם משתמשים בכוחות ככה," אלביין אמר, "אך באשר אלינו, אנו יודעים כמה הכוחות האלו מסוכנים. לא פעם הם התחילו מאבקים חסרי תכלית עבור שליטה ומלחמות אזרחים, הם הרגו את האנשים שחרגו מגבולות היכולות שלהם, ולעיתים גם שיגעו אנשים." אלביין הרים גביע מתכת מהשולחן ולגם מן המשקה הארגמני שהיה בו. "היה שר מלחמה, בימים ההם, שאיבד את דעתו בגלל הכוחות וטבח ושחט עיר שלמה ולא חס על אף נפש. בעקבות המקרה, בפעם הראשונה בהסטוריה, נפגשו שבעה עשר המולכים והחליטו שמוכרחים לדכא את הכוחות הללו, שאסור שמקרה כזה יקרה עוד פעם. לכן הם עצרו את השימוש בכוחות. הם הענישו בצורה חמורה מי שנתפס משתמש בהם, ולאט לאט הטאקטוס קריטרה נעלמו מן העולם." הסביר אלביין. "או לפחות זה מה שמספרים."
"אתה לא מאמין לזה?" שאל ג'ונתן.
"יש לי ספקות." השיב אלביין והניח את הגביע על השולחן.
"שר הצבא שטבח בעיר ההיא, מדוע האנשים שלו הסכימו לעשות את הדבר הזה? לטבוח אנשים חפים מפשע?" שאל לואיס.
"זה מה שמפחיד בכוחות." אמר קלייד. "הוא לא השתמש בצבא כדי להשמיד את העיר ההיא."
לואיס פער את עיניו בתדהמה.
"אם כך למה אתם משתמשים בהם?" שאל ג'ונתן.
"אמצעי הגנה ולחימה. ממלכות אחרות משתמשות בהם והדבר מקנה להם יתרון עצום בשדה הקרב. אם אחרים עושים זאת, מדוע לא אנחנו?" הסביר אלביין.
"היכן נלמד אותם? אני בספק אם יש מקום מיוחד שמלמד אותם." שאל דסמונד.
"למעשה יש, וזה מקום שכולכם מודעים אליו." אמר קלייד והצביע אל החלון השמאלי בחדר. כל הנוכחים בחדר הביטו מבעד לחלון אל חמשת הצריחים הגבוהים והמסתוריים שעמדו באיזור החקלאי.
"הם משמשים ללימוד הכוחות?" שאל ג'ונתן.
"בעיקר. לא חשבתם שהצריחים הללו הם רק לקישוט, נכון?" שאל אלביין.
"אז אנחנו ניכנס לשם?" שאל ג'ונתן בהתרגשות.
"תמיד הייתה לך חיבה לגלות דברים חדשים." אמר אלביין. ג'ונתן חייך. היו פעמים שהוא חשב שמפקד הצבא לא היה כל כך נורא. ואז נזכר בדברים שגרמו לו לשנוא אותו.
"אם הדברים מובנים ואין עוד שאלות, אתם יכולים ללכת." אמר אלביין והתיישב על הכיסא המרופד שהיה לצד השולחן הרחב.
"מי יהיו במשלחת?" שאל ג'ונתן. אלביין הביט בו בשאלה.
"אני בספק אם שלושה אנשים יספיקו כדי להשיג את סייבל."
"אתה שוכח את ידידך הבלקיאני." אמר אלביין והורה עם סנטרו על דיי. דיי פער את עיניו בהפתעה.
"אדוני, מה זאת אומרת?" שאל דיי.
"אתה תצא עם חברי המשלחת. לפי מה שהבנתי אתה סייף מוכשר ביותר. לא יזיק עוד אשף חרבות בקבוצה."
"אבל-" "בלי אבל, ילד!" צעק אלביין בכעס. דיי השתתק במהירות. אלביין תמיד היה קצר מזג. "אתה מודע לאחד מהסודות הגדולים של הממלכה הזאת, של כל היבשת הזאת. כדי שתעשה בו שימוש הולם."
דיי שתק. הוא לא היה נלהב לצאת למסע מסכן חיים, ועוד פחות נלהב למות לצד ארקדים.
"ולגבי שאלתך, ג'ונתן." אמר אלביין. "יצאו איתכם עוד שבעה חיילים נוספים, העילית של הממלכה. כולל ת'ורן ודרד. בנוסף יצאו אתכם שני נווטים ושני משתמשי כוחות מהחזקים באיזור שיחזקו אתכם וידריכו אתכם להשתמש בכוחות."
"נהדר." אמר ג'ונתן באכזבה. דרד היה אדם נוסף מהסנגוניום, והיה מיומן כמו דסמונד ואפילו יותר. ג'ונתן לא חיבב אותו במיוחד.
"אם אין עוד משהו להוסיף, צאו בבקשה." ציווה אלביין. בלי להוסיף מילה, החדר התרוקן.
אלביין חיכה שאחרון האנשים יצא מהחדר, ונאנח בתחושת הקלה.
קלייד הניף את ידו ודלת החדר נסגרה במהירות.
"הפציעה הישנה עדיין כואבת?" שאל.
"לא קל להסתיר את הכאב הזה במשך הרבה זמן." השיב אלביין. הוא לגם עוד מהמשקה הצלול שהיה בגביע. "התרופה הזאת עוזרת."
"הדמוניאני הנבל הזה." זעם קלייד. "איך הוא מעז להשתמש בדבר כל כך מקולל?"
"הם לא הולכים על פי הנורמות קלייד." אמר אלביין. "זה אומנם היה מעשה שפל מאוד, אך אין טעם לצפות יותר מהדמוניאנים."
"ועדיין, מרשים שמהסייר המבוהל שחזר מביתו של טריאלי הפכת להיות ראש הצבא המרוני." אמר קלייד.
"רק בגלל שאתה אחי, לא אומר שאתה יכול לדבר אליי כך." אמר אלביין. קלייד חייך אליו, והוא חייך בחזרה.

----------------------------------------------------------------------------------------

ג'ונתן יצא במהירות מחדר התדרוך, ואפילו לא שמע שראסל צועק אליו מאחור. הוא מיהר אל האורווה, שם חברתו הטובה ביותר חיכתה. חיוך גדול היה על פניו.
הוא עצר רגע לפני שנכנס אל האורווה הגדולה, שאף מהאוויר שאהב כל כך-אף על פי סלידתם של רוב האנשים- ונכנס אל האורווה.
מאות סוסים צהלו מסביבו, ובן אדם רגיל היה יכול לבזבז שעות בחיפוש אחר סוסו, אך ג'ונתן ידע היכן סוסתו הנאמנה נמצאת בדיוק.
הוא רץ אל התא שהיה מאז ומתמיד של הסוסה, וכשהגיעה אליו זרחו עיניו.
סוסה לבנה, מרהיבה ביופייה, עמדה בתא ואכלה מן החציר. פס שחור נמשך לאורך ראשה הארוך ונמשך עד לאפה. פרוותה הייתה חלקה ומבריקה, והיה נראה לעיני כל שטיפלו בה כראוי. הסוסה הרימה את ראשה כדי לראות מי הגיע וצהלה בשמחה.
סוסים בדרך כלל לא מתלהבים כשהבעלים שלהם מתקרב, אך טייפה אהבה את ג'ונתן, והוא אהב אותה.
ג'ונתן התקרב אל ראשה וחיבק אותה, והיא חיככה את ראשה בגופו.
"התגעגעתי." לחש ג'ונתן והצמיד את ראשה לגופו.
"הנה אתה!" צעק עליו ראסל, שמצא אותו לבסוף. ג'ונתן שחרר את טייפה והביט בראסל.
"אתה מפריע לאיחוד שלנו." אמר ג'ונתן.
"ומה עם האיחוד שלנו?" שאל ראסל. ג'ונתן שם לב שהוא מחזיק בידיו שתי חרבות. ג'ונתן חייך בערמומיות.
"אתה חושב שאתה יכול לנצח אותי?" שאל ג'ונתן. "לא מאבדים את היכולות אחריי שלושה חודשים."
"אבל משתפרים אם מתאמנים במשך חודשים במקום לשבת בבית." אמר ראסל ומסר לג'ונתן את החרב.
ג'ונתן שלף את הלהב מהנדן והביט בחרב המבריקה. הוא הניף אותה כמה פעמים כדי להתרגל למשקל ונכנס לעמדת תקיפה.
"תתחיל." אמר ג'ונתן. ראסל שלף את החרב ובמהירות מפתיעה זינק על ג'ונתן.
ג'ונתן בקושי הצליח לחסום את המתקפה. ראסל תקף במהירות וחוזקה, אך ג'ונתן הדף כל מכה.
"לא ציפיתי לזה." אמר ג'ונתן בהתפעלות, בזמן שהרחיק את ראסל עם מהלומת חרב.
"כמו שאמרתי, התאמנתי." אמר ראסל והמשיך לתקוף. ג'ונתן הניף את חרבו מצד ימין וראסל עצר את המהלומה. הוא התכופף ושלח את חרבו מעלה. ג'ונתן הסיט את ראשו והדף את הלהב עם חרבו. ראסל מעד וג'ונתן הנחית את חרבו על ראסל. בשנייה האחרונה ראסל התעשת ובקושי הדף את המתקפה. הוא התגלגל על הרצפה, התייצב ושלח את חרבו אל עבר רגלו של ג'ונתן. ג'ונתן קפץ מעל החרב, הסתובב באוויר ושלח את חרבו אל צווארו של ראסל. ראסל לא הספיק להגיב, ועצם את עיניו בבהלה. ג'ונתן עצר את החרב סנטימטרים ספורים מצווארו של ראסל.
"וכמו שאני אמרתי," אמר ג'ונתן, "לא מאבדים כולת אחריי כמה חודשים."
ראסל חייך במבוכה. ג'ונתן שלח את ידו וראסל נעזר בה כדי לקום.
"יום יבוא ואני אשפיל אותך בסייף." אמר ראסל.
"יום יבוא וסייפר יערוך משתה עבור נושמי הגופרית." השיב ג'ונתן. ראסל צחק והכניס את חרבו לנדן.
"טוב לצחוק ככה מידי פעם. אני בספק אם יהיו לנו ימים שקטים בזמן הקרוב." אמר ראסל.
"עד אז אפשר לנצל את הרגעים שנותרו לנו." אמר ג'ונתן והכניס גם הוא את החרב לנדנה.

------------------------------------------------------------------------------

אני כל כך עסוק בלזבל את המוח שכבר שכחתי איך מתארים קרב. נו טוב.
תהנו


--------------------
סייבל- אוצר המענה

אשמח מאוד אם תקראו
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Nekros
הודעה 14.04.2012, 16:37
הודעה #16


צ'ונין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 904
תאריך הצטרפות: 31.08.10
משתמש מספר: 80,792



*טקסט כלשהו*

-----------------------------------------------------------------------------

"ג'ונתן, אני לא מבינה. למה אתה יוצא למסע בפתאומיות כזו?" שאלה ג'ואנה בדאגה. היא נשענה על שולחן האוכל שהיה במרכז המטבח ואחזה את בטנה שהכילה את תינוקה.
"זה לא בפתאומיות ג'ואנה." הסביר ג'ונתן בניסיון להרגיע את אהובתו."אנחנו יוצאים בעוד חודש, וזה מספיק זמן להתארגן."
"אל תדבר שטויות ג'ונתן. בקרב בזיאד הצבא התארגן במשך חצי שנה!" מחתה ג'ואנה.
"זיאד היה שונה. רוב הצבא יצא לאותו קרב. פה מדובר על חמישה עשר אנשים. חודשהוא די והותר בשבילנו. האמיני בנו." אמר ג'ונתן והתקרב לג'ואנה לנשק אותה, אך ג'ואנה הזיזה את ראשה. ג'ונתן סובב את ראשה והביט בעיניה הכחולות החיוורות.
"תסמכי עליי." אמר בעדינות ויצא מהמטבח.
ג'ואנה הביטה בג'ונתן בעודו יוצא מהחדר, ונאנחה בשקט. היא ליטפה את בטנה העגולה והביטה מחוץ לחלון החדר אל עבר השמיים.
'אני לא יכולה לשנות את דעתו. אני מתחננת בפניך סייפר, שמור עליו.'

---------------------------------------------------------------------------------

נקישות חזקות העירו את ג'ונתן משנתו. הוא קם ודידה אל עבר הדלת בישנוניות.
"מי שם?" שאל בעייפות.
"אדון ג'ונתן, פתח את הדלת." אמר קול מצדה השני של הדלת.
"אתה לא מצפה שאפתח את פתח ביתי כלפי אנשים לא מוכרים." אמר ג'ונתן.
"כרצונך." אמר הקול. למשך כמה שניות שקט שרר במקום, ואז נשמע צליל קרקוש מתכתי מכיוון מנעול הדלת.
ג'ונתן הביט בהפתעה בעוד דלת העץ נפתחת כלפיו, ושלושה אנשים נכנסים בעקבותיה אל תוך הבית.
"מה לעזאזל?" שאל ג'ונתן, שעכשיו כבר הפך לערני לגמרי, בהפתעה.
"האימונים שלך מתחילים עכשיו. בוא איתנו." אמר אדם מוצק ורחב, לבוש במעיל פרווה עבה. מתחתיו לבש חולצת משי כחולה וארוכה, שהגיעה עד לברכיו. חגורת עור שחורה הידקה את החולצה והמכנס הכחול שלבש מתחת לחולצה למותניו. על החגורה הייתה תלויה סכין מעוקלת, עטופה ברצועת עור שחורה וניצבה היה מעוטר באבני חן, סכין שהייתה מוכרת לג'ונתן מאוד.
כאשר הבחין בסכין, ג'ונתן מיד תפס את האיש הזר והצמיד אותו בחוזקה אל הקיר. הוא שלף את הסכין מחגורתו של האיש וכיוון אותה אל עבר חבריו של האיש, על אף שלא הנידו עפעף.
"אני לא יודע מי אתה, אבל יש לך חוצפה גדולה מאוד להסתובבב ממלכתנו ברברי." אמר ג'ונתן בקור.
"ג'ונתן?" קראה ג'ואנה מחדר השינה שלהם. היא ירדה במדרגות הבית ועצרה כאשר הבחינה במתרחש, מבט מבולבל על פניה.
"אני מטפל בזה ג'ואנה, תחזרי לחדר." אמר ג'ונתן בלי להוריד את מבטו מן האיש,שלהפתעתו, נשאר אדיש כל הזמן הזה.
"גברת ג'ואנה, נעים לי מאוד להכיר אותך." אמר האיש.
"סתום את הפה." אמר ג'ונתן והצמיד את האיש חזק יותר אל הקיר.
"אני מקווה שתסלחי לי." אמר האיש, ולפתע, ג'ואנה קרסה על הרצפה מעולפת.
"ג'ואנה!" קרא ג'ונתן, עזב את האיש ורץ אליה.
"חתיכת כלב ברברי עלוב, מה עשית לה?!" שאג ג'ונתן.
"לגבירה ג'ואנה לא צריכה להיות שום מעורבות באימונך, אשר כפי שאמרתי, מתחילים עכשיו." אמר האדם ושלח את ידו קדימה.
הסכין שבידו של ג'ונתן רעדה ומשכה את עצמה כלפי ידו של האיש. ג'ונתן ניסה לאחוז בה, אך זו חמקה מבין אצבעותיו ועפה אל האיש.
הוא תפס את הסכין והשיב אותה למקומה בחגורה.
"אני הוא זאי לודאר. נווד ממדבר האדורה, ברברי כפי שאתה נהנה לקרוא לי. כמו כן אני הכלב הברברי העלוב החזק ביותר שתפגוש בחייך." אמר זאי לודאר בעוינות.
"מה קורה פה?" שאל ג'ונתן, עיניו שידרו רצון עז להרוג.
"נו באמת ילד. אפילו מישהו בעל ראש אטום כמוך יכול להבין מה קורה פה."תורן לפתע הגיח מבין שני האנשים האחרים שעמדו והסתכלו על המתרחש.
"ת'ורן? מה אתה-" "אני באתי ללוות אותך, כמו זאי לודאר ושני השתקנים האלו." אמר ת'ורן והצביע על שני האנשים האחרים. כשג'ונתן בחן אותם מקרוב הופתע, ואפילו נבהל, כשראה ששפתותיהם נתפרו אחת לשנייה. עיניהם היו שחורות כמו שתי גולות נוצצות וסמלים בשפה מוכרת אך בלתי ידועה לג'ונתן היו חרוטים על כל פניהם.
"ת'ורן, מה לעזאזל קורה פה?! קודם הברברי הזה הגיע לכאן ועילף את ג'ואנה,ועכשיו אתה צץ משום מקום."
"תירגע ג'ונתן, אתה תעיר את כל האיזור." אמר ת'ורן ברוגע, כאילו דבר לא קרה.
"אני מקווה שלא אכפת לך, אדון ת'ורן, אבל הרשה לי להסביר לו את המצב."אמר זאי לודאר והתקדם לעבר ג'ונתן.
"הישאר במקומך." אמר ג'ונתן בקול עוין.
"כרצונך." נאנח זאי לודאר. "אני הוא ראש המעגל השלישי, עושה הלהטים החזק ביותר במדבר האדורה, והרביעי בכוחו בממלכה."
"עושה להטים? מעגל שלישי? על מה לעזאזל אתה מדבר?" שאל ג'ונתן. הוא הרים את ג'ואנה על ידיו והביט בפניה הישנות. לא נראה שהיא נפגעה.
"עושה להטים, מטיל כשפים, משתמש בכוחות. תקרא לזה איך שתקרא, כולם בעלי אותה משמעות. ובאשר למעגל השלישי..." זאי לודאר הסתובב ויצא מביתו של ג'ונתן."תגלה אם תבוא איתנו."
שני האנשים המוזרים הסתובבו גם הם והדלת נטרקה אחריהם, כאילו כוח בלתי נראה דחף אותה.
"שים אותה במיטה ובוא. הזמן שלנו קצוב." אמר ת'ורן. ג'ונתן הנהן וסחב את ג'ואנה במעלה המדרגות.
הוא השכיב אותה על המיטה והזיז שערות מפניה. הוא נשק לה נשיקה אחרונה, כיסה אותה בשמיכה העבה והלך אל הארבעה שחיכו לו בחוץ.

-------------------------------------------------------------------------------

ג'ונתן הלך מאחורי הארבעה אל עבר הצריחים הגבוהים שברקיע הלילה הזכירו יצור עצום ועוין אשר מרחף על פני הממלכה.
הוא בחן את זאי לודאר ואת שני האנשים שלצידו וניסה להבחין בכמה שיותר פרטים בחושך ששרר במקום, אך ללא הצלחה. למרות שהצליח להבחין בגופם של האנשים שמולו, ברגע שניסה להתרכז בהם הם נבלעו בחושך, כאילו אפלה מתרכזת על גופם ומעלימה כל זכר לקיומם.
היה חושך מוחלט, ולמרות זאת ג'ונתן ראה בבירור את חמשת הצריחים שניצבו מולו,נישאים גבוה על פני רקיע הלילה. הארבעה הלכו אל הצריח המרכזי, הרחב ביותר.
"איפה הכניסה?" שאל ג'ונתן, שהבחין שאין דלת בצריח הגדול.
"המתן בסבלנות." אמר ת'ורן. זאי לודאר דחף את אחד מהשתקנים אל עבר הכניסה. השתקן מעד, אך לא נראה שהוא מתלונן על היחס שהוא מקבל.
הוא הרים את אצבעו, ודחף אותה אל תוך קיר האבן הקשיח, כאילו היה עשוי מבוץ. לפתע אור תכול החל לזהור מהאצבע של השתקן. האור עבר מהאצבע אל תוך הקיר, ומשם התפזר אל כל עבר, יוצר מעין דפוס בקיר הקשיח. האור יצר תבנית מלבנית זוהרת בקיר, ולפתע הקיר החל להיפתח כלפי פנים. כעבור שניות אחדות נוצר פתח בגודל מלא בקיר הצריח. ג'ונתן שרק בפליאה.
"הנה הכניסה שלך." אמר ת'ורן ועבר דרך הפתח. זאי לודאר והשתקן השני עברו גם הם, ונראה שהשתקן האחר מחכה רק לג'ונתן, מביט בו בעיניים חסרות הבעה. ג'ונתן היסס. ברגע שהוא ידרוך במגדל לא תהיה דרך חזרה.
"היכנס, אדון ג'ונתן. אין טעם לחזור עכשיו" אמר זאי לודאר בנימה מתנשאת, כאילו הוא קורא את מחשבותיו של ג'ונתן. ג'ונתן רטן בשקט ונכנס דרך הפתח. השתקן גם הוא נכנס דרך הפתח, וברגע שעבר את הכניסה הפתח נסגר במהירות ונעלם כלא היה.
שרר חושך מוחלט בחדר אליהם נכנסו. ג'ונתן לא ראה אפילו את כף ידו.
בבת אחת נדלקו אורות תכולים בכל רחבי החדר. כדורי אור נוצצים שעמדו באוויר צמוד לקיר החדר והאירו את המקום. ג'ונתן סקר את החדר, וראה שאין שם דבר. הוא נחרד לגלות שהצריח הרחב והגדול שהוא נמצא בו חלול לגמרי.
"מה קורה פה?" שאל ג'ונתן בכעס. "המקום הזה ריק לגמרי!"
"ג'ונתן, הבטח לי שלא תלחץ." אמר ת'ורן. ג'ונתן הביט בו במבט שואל, ות'ורן הורה לו עם ראשו כלפי מטה.
ג'ונתן המבולבל הביט כלפי מטה, וליבו החסיר פעימה מרוב בהלה.
מתחתיהם לא היה דבר. רק בור עגול עמוק וחשוך. הם עמדו על אוויר.
"מה לעזאזל?!" קרא ג'ונתן בפחד. ת'ורן צחק צחוק מתגלגל וטפח על שכמו של ג'ונתן. אפילו זאי לודאר נראה משועשע מהעניין.
"כשאני נכנסתי לכאן בפעם הראשונה כמעט נפלתי מרוב פחד." הסביר ת'ורן. "זו מלכודת שעובדת באופן אוטומטי לחלוטין. ברגע שגורם עוין נכנס, המשטח עליו אנחנו עומדים נעלם והאויב נופל אל תוך בור ללא תחתית."
"משטח?" הצליח ג'ונתן להגיד, למרות שליבו עדיין נסער. ת'ורן הרים את רגלו ורקע בחוזקה על המקום בו עמד. רעש מתכתי נשמע מהמקום בו הוא עמד.
"אז המשטח הזה הוא בלתי נראה?" שאל ג'ונתן. ת'ורן הנהן.
"זה לא קצת מיותר?"
"זה משעשע להפחיד ככה את החדשים." צחק ת'ורן. ג'ונתן רטן בשקט. הוא מעולם לא חיבב את חוש ההומור של ת'ורן.
"ועכשיו ילד," אמר ת'ורן. ג'ונתן הביט בו במבט כעוס וביטא בלי קול, 'אל קרא לי כך.'
ת'ורן חייך והמשיך, "החזק חזק."
לפתע האדמה החלה לרעוד. ג'ונתן המופתע כשל ונפל על רצפת המשטח. אור תכול האיר את פניו של ג'ונתן. הוא הביט מטה וראה כדור אנרגיה תכול במרכז החדר העגול, שללא ספק לא היה שם קודם. מתוך הכדור הגדול יצאו רצועות אנרגיה שהתפתלו והתפשטו לכל רחבי המשטח כאילו היו יצורים חיים. רצועות האנרגיה יצרו מין שרטוט על המשטח שהזכיר לג'ונתן צורה של פרפר.
"מה קורה כאן?!" קרא ג'ונתן בקול אל עבר ת'ורן, מנסה להתגבר על רעש הרעידות.
"אנחנו צריכים להגיע למעלה איכשהו." אמר ת'ורן ברוגע. נראה שהוא, זאי לודאר ושני השתקנים אפילו לא מבחינים ברעידות. הם פשוט עמדו יציבים על גבי המשטח.
"מה יש למעלה?!" שאל ג'ונתן. ת'ורן הביט למעלה וג'ונתן עקב אחר מבטו. ליבו החסיר פעימה.
גולגולת עצומה, רחבה כמעט כמו החלל בו נמצאו החבורה, יצאה מהתקרה ופערה את לסתותיה העצומות המלאות בניבים חדים כתער. הגולגולת לא הייתה דומה לשום דבר שג'ונתן ראה מעולם. במבנה הזכירה נחש, שקעי עיניים בצדי הפנים ומבנה מוארך. אך מה שהבדיל אותה מנחשים אחרים, מלבד הגודל העצום שלה, היו הקרניים העצומות שיצאו מקצה הגולגולת. הגולגולת התקרבה אל הקבוצה במהירות, פוערת את לסתותיה יותר ויותר. וכאשר הקבוצה הייתה בתוך פייה של הגולגולת, סגרה את לועה במהירות, ונשאבה בחזרה אל תוך התקרה.

------------------------------------------------------------------

אז פרק חדש אחריי חודשיים בערך
הצבתי לעצמי מטרה שאני אסיים אותו לפני שחופש פסח נגמר
הצלחתי, אבל באיזה מחיר?
בכל מקרה, תהנו וזה


--------------------
סייבל- אוצר המענה

אשמח מאוד אם תקראו
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Nekros
הודעה 27.05.2012, 20:52
הודעה #17


צ'ונין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 904
תאריך הצטרפות: 31.08.10
משתמש מספר: 80,792



לרגע קט היה חושך מוחלט. ג'ונתן הרגיש כאילו הוא מרחף, חסר משקל בלועה של הגולגולת.
ואז בבת אחת אור בוהק מילא את החלל בו הקבוצה שהתה. ג'ונתן הרגיש כיצד משקלו חוזר אליו, ונפל על הרצפה.
"לעזאזל..." נאנק ג'ונתן. הוא קם מהרצפה. הוא הרגיש יד טופחת על גבו.
"אני גם לא אוהב את החלק הזה." אמר ת'ורן בחיוך משועשע.
"אז אנחנו לא מתים?" שאל ג'ונתן. הוא הביט קדימה וראה מסדרון רחב וחשוך, ואור ורדרד מעומעם בסופו.
"אני מניח שזו המסקנה המתבקשת. גולגולת ענקית בכל זאת בלעה אותנו. אבל לא, אנחנו עדיין בחתיכה אחת." השיב ת'ורן.
"חלקנו לפחות." אמר זאי לודאר. הוא התכופף והרים משהו מהרצפה. ג'ונתן מיקד את מבטו עד שהצליח להבין מה החפץ.
"זו... זרת?" שאל ג'ונתן.
"אכן," השיב זאי לודאר בגיחוך, "הכפופים הם יצורים כל כך שבירים."
"אתה מתכוון לשתקנים האלו?" שאל ג'ונתן. זאי לודאר הנהן. הוא סימן עם הראש לאחד מהם, ואותו אחד התקרב אליו. זאי לודאר נתן לו את הזרת והשתקן הצמיד אותה למקום שלה ביד. אור תכול קרן מהזרת, וכשעזב השתקן את הזרת, נראה היה שבכלל לא נכרתה.
"ת'ורן, מה לעזאזל קרה כרגע?" שאל ג'ונתן בספק דאגה ספק גועל.
"כרגע בלעה אותך גולגולת ענקית ואתה דואג לזרת של בחור שפגשת לפני שעה?" שאל ת'ורן בשעשוע.
"אני בטוח שההסבר על הגולגולת יגיע. מנגנון הגנה אני מניח. אבל ל... ליצורים האלו חרוטים סמלים מוזרים על הפנים והפה שלהם תפור, שפה אל שפה. כרגע נפלה לבחור ההוא זרת מנפילה קטנה והוא אפילו לא הניד עפעף! ת'ורן, מה לעזאזל היצורים האלו? " החווה ג'ונתן בידו אל עבר השתקנים. לא נראה שאכפת להם. הם רק בהו במרחק במבט חסר הבעה.
"אתה לא יכול לחכות עם השאלות?" נאנח ת'ורן. "כפי שזאי לודאר אמר, הבחורים האלו נקראים כפופים, ובדיוק כפי שזה נשמע, הם כפופים לרצוננו לחלוטין. והזרת שלו התפרקה בקלות מכיוון שהוא שביר, כפי ששמעת."
"ומה זה אומר, שבירים?" שאל ג'ונתן. ת'ורן התקרב אליהם והכה את אחד מהם בפנים. ראשו עף אחורה וג'ונתן שמע את המפרקת של השתקן נשברת. ג'ונתן פער את עיניו בזעזוע. אך למרות שמפרקתו נשברה, השתקן לא נפל.
"הגופים שלהם רקובים והעצמות שלהם חלשות. הכפופים הם אנשים שנשמרו באיזור בין החיים והמוות, גוויות מהלכות." השתקן תפס את ראשו בידיו, ובתנועה חדה החזיר את ראשו למקום. ג'ונתן נתקף בחילה עזה.
"זה מזעזע." אמר ג'ונתן בלי להוריד את מבטו מהשתקן. "אתם מבצעים פה נקרומנסיה!"
"זו לא נקרומנסיה, אדון ג'ונתן, על אף שהכישוף עובד על אותו עיקרון." אמר זאי לודאר.
"אתם מחיים אנשים מהמתים! משתמשים בגוויות שלהם לבצע את עבודכתם!" צעק ג'ונתן.
"אתה טועה." השיב זאי לודאר ברוגע.
"מה זאת אומרת?"
"האנשים האלו מעולם לא מתו."
"מעולם לא מתו?"
"נפצעו קשה יהיה מונח נכון יותר." השיב ת'ורן.
ג'ונתן הביט שוב בכפופים. לרגע קט הוא חשב שראה שמץ של רגש בעיניהם, אומללות.
"ומה בדיוק עשיתם להם? מה פירוש התפרים והסמלים המוזרים?" שאל ג'ונתן.
"נענה על השאלות האלו בקרוב ג'ונתן. כרגע, אתה צריך להיפגש עם הגברת." אמר ת'ורן.
"גברת?"
"הגבירה פת'ר. היא תהיה אחראית על המשלחת." השיב ת'ורן והתחיל ללכת במסדרון. ג'ונתן מיהר להדביק את צעדיו בעוד שזאי לודאר והכפופים השתרכו מאחור.
"ומה מיוחד בפת'ר הזאת?" שאל ג'ונתן.
"לא הרבה. היא אחת מהנשים היפות ביותר שראיתי בחיי. היא ראש המעגל החמישי, היא בת כמה מאות שנים והיא האישה הכי חזקה ביבשת." השיב ת'ורן בנינוחות אך ג'ונתן נעצר בהפתעה.
"לא," מילמל ג'ונתן, "לא מיוחדת כלל."

-------------------------------------------------------------------------

"בחיי נורידיה..." פלט ג'ונתן כשהגיע לקצה המסדרון. הם נעמדו לפני גרם מדרגות צר אשר התאים לבן אדם יחיד. גרם המדרגות נתלה באוויר ולא נתמך על ידי דבר. אך גרם המדרגות החריג לא מה שמשך את עיניו של ג'ונתן. תחילה האור הורוד והחזק סינוור אותו, אך כשהתרגל לבוהק הפתאומי נשא עיניו מעלה ולא האמין למראה עיניו.
ספירה ענקית, קורנת באור ורוד, ריחפה באוויר ומילאה את חלל הצריח הענק כמעט לגמרי. ארבעה גרמי מדרגות נוספים נתלו מהספירה אל מסדרונות נוספים. מעל הספירה ישב מבנה אבן עגול ומתפורר.
"מדהים..." לחש ג'ונתן.
"לא תשאל מה זה כמו תמיד?" שאל ת'ורן. ג'ונתן גיחך.
"כבר התרגלתי לרעיון של דברים לא נורמליים. אני חושב שאני יכול כבר להתפעל מהם." השיב ג'ונתן. "ובכל זאת אני לא יכול שלא לתהות למה זה משמש."
"יש לך השערות?" שאל ת'ורן.
"טוב, גרמי המדרגות האלו," ג'ונתן הצביע על גרמי המדרגות שיצאו מהספירה. "כנראה מובילים אל ארבעת הצריחים האחרים שמחוברים לצריח הזה. אם אני מסתכל טוב יותר אני יכול לראות דרך הספירה מדפים. מדפי ספרים למעשה. זו ספרייה?"
"בדיוק." חייך ת'ורן. הוא התחיל לעלות בגרם המדרגות וג'ונתן מיהר אחריו.
"זהירות ג'ונתן. לא כדאי שתמהר על המדרגות הללו. נפילה למטה יכולה להיות... לא נעימה כלל."הזהיר ת'ורן. ג'ונתן האט את הקצב והביט מטה. על אף שראה רק חושך מוחלט הוא הרגיש שמחכה לו נפילה ארוכה מאוד אם ימעד בטעות. ואולי עוד יצורים שמסתתרים בתחתית למקרה שישרוד את הנפילה.

"למה משמשת הספרייה?" שאל ג'ונתן.
"העשרת הידע, כמו כל ספרייה אחרת. אנשים באים לכאן ללמוד." השיב ת'ורן.
"השאלה שלי לא הייתה למה משמשת ספרייה. השאלה שלי הייתה למה משמשת הספרייה הזו. מה אנשים לומדים כאן?"
"סודות." אמר ת'ורן בפשטות.
'כמובן.' חשב ג'ונתן. הוא הביט אחורה וראה את זאי לודאר עולה על המדרגות והכפופים אחריו.
"ולמה המבנה הזה משמש?" שאל ג'ונתן והצביע על המבנה העגול.
"המעגל החמישי." השיב זאי לודאר.
"מה אלו בדיוק 'המעגלים'?"
"אתה יכול להחשיב אותם בתור רמות הכוח של המשתמש בכוחות." השיב ת'ורן. "'הטירונים' מתחילים במעגל הראשון, בו הם לומדים להשתמש בכוחות שלהם בצורה הבסיסית. כאשר הם מתחזקים, הם עוברים למעגל השני, ואז לשלישי וכן הלאה."
"זהו?" שאל ג'ונתן.
"זה לא פשוט כמו שזה נשמע, אדון ג'ונתן." אמר זאי לודאר. "לשלוט על הכוחות בצורה טובה לוקח הרבה תרגול והתמדה. כמו כן, לכל מעגל יש תחום שהוא מתמחה בו. המעגל השלישי עליו אני אחראי לדוגמא, מתמחה בתחום השליטה."
"שליטה?" אמר ג'ונתן.
"אנשי המעגל השלישי לומדים כיצד להיכנס למוח של אויביהם ולתמרן אותם כרצונם. אך אפשר לקחת את זה לשלב אחר לגמרי. אנו יכולים לשגע אנשים, לגרום להם מראות והזיות. יש המון שימושים לתחום השליטה. מחיקת זכרונות, גרימת נזק בלתי הפיך-"
"עילוף." הוסיף ג'ונתן. זאי לודאר שתק לרגע. הוא הבין למה ג'ונתן התכוון.
"כן, אנו יכולים לעלף אנשים." השיב.
"כמו שעשית לג'ואנה."
"זה היה הכרחי."
"היא לא עשתה כלום."
"היא ראתה אותנו."
"מה זאת אומרת?" שאל ג'ונתן.
"אסור לאזרחים לראות אותנו. הממלכה שלך משתפת פעולה עם אנשים מכל היבשת, אפילו אנשים שעל פני השטח אויבים של הממלכה. ברברים, בלקיאנים, ואנאיים ואפילו כמה אקדמאים. אם אנשי הממלכה היו רואים אותי, הם היו נכנסים לפאניקה."
"יש לכם ארגון מפוקפק ביותר פה." אמר ג'ונתן.
"אני לא מנהל את המקום." אמר זאי לודאר.
"אמרת שאתה ראש המעגל השלישי." אמר ג'ונתן. זאי לודאר הנהן.
"זה אומר שכל מי שבמעגל הרביעי והחמישי חזק ממך?" שאל ג'ונתן, במטרה להתגרות בזאי לודאר.
"כבר אמרתי שאני הרביעי החזק בממלכה שלך. רק אנשים מהמעגל החמישי יכולים להיות אחראים על המעגלים האחרים. אל תנסה להכעיס אותי ג'ונתן, אני ידוע באדישותי הרבה."
"וכיעורך הרב..." סינן ג'ונתן מבין שפתיו. "ומי השלושה החזקים ביותר?"
"פת'ר היא החזקה ביותר, כמו שאמרתי. אלביין אחריה ואני אחריו." אמר ת'ורן.
"מרשים." אמר ג'ונתן. "זה לא אומר שאני אשנה את הגישה שלי כלפיך עכשיו."
"דווקא סמכתי על זה." צחק ת'ורן.
"ומה לגבי המלך?" שאל ג'ונתן. ת'ורן עצר בפתאומיות.
"המלך... המלך הוא אדם מסתורי מאוד. מעולם לא ראינו אותו מפעיל את כוחותיו. למעשה אני חושב שאתה הראשון שראה זאת." השיב ת'ורן.
"אבל הוא כן חזק, נכון?" שאל ג'ונתן בתקווה. הוא לא רצה לראות את המלך בתור קשיש זקן שלא מסוגל להגן על עצמו.
"אנחנו בטוחים שהוא חזק. אך בכל זאת, הוא אדם זקן. זקן מאוד. אך דבר כזה לא אמור להטריד אותך. הרי אתה לא תילחם נגד אף אחד מאיתנו."
"דווקא קיוותי להילחם באלביין." אמר ג'ונתן. ת'ורן פלט צחוק כל כך רועם שהיה נדמה לג'ונתן שהמדרגות יקרסו תחתיהם.
"אם אלביין הוא השני החזק בממלכה, אז הוא כמעט ברמתה של פת'ר ההיא, נכון?" שאל ג'ונתן.
"ממש לא. אמנם אין הרבה הבדל בכוחות בין אלביין, זאי לודאר וביני, אך לעומת פת'ר ההבדל הוא כמו שמיים וארץ." אמר ת'ורן.
הקבוצה הגיעה לספירה הורודה. ת'ורן הושיט את ידו ונגע בספירה. קרן אור ורודה נשלחה אל ידו של ת'ורן, וכשהגיעה למרפק התפוגגה. פתח הופיע בספירה והקבוצה עברה בו.
"על כל שאלותיך הבאות הגבירה תענה. דרכנו נפרדות כאן ג'ונתן, בהצלחה." אמר ת'ורן ופנה ללכת.
"אתה משאיר אותי פה?" שאל ג'ונתן בחשש. הוא לא רצה להישאר במקום הזר הזה לבדו.
"אתה ילד גדול ג'ונתן, תסתדר לבד." אמר ת'ורן בגיחוך ויצא מהספירה.
"הממזר הזה..." לחש ג'ונתן בחיוך.
"אדון ג'ונתן, תצטרך לדבר יפה מעתה והלאה." אמר זאי לודאר שהפנה את מבטו למעלה וחייך. "הגבירה פה."

------------------------------------------------------------------------------------------------------

אז... אתם באים לפה הרבה?


--------------------
סייבל- אוצר המענה

אשמח מאוד אם תקראו
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Nekros
הודעה 22.07.2012, 18:34
הודעה #18


צ'ונין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 904
תאריך הצטרפות: 31.08.10
משתמש מספר: 80,792



ג'ונתן עקב אחר מבטו של זאי לודאר, אל המעגל החמישי.
מהמבנה העגול ירדה קרן אור ורדרדה אשר הגיעה עד לרצפת הספירה. בתוך הקרן הייתה אישה, אשר ירדה באיטיות כלפי הרצפה.
"היא עפה?" שאל ג'ונתן.
"היא יותר... נופלת בחינניות." השיב זאי לודאר, כאילו הוא לא יודע בדיוק איך להגיב. כנראה שהוא לא הכיר את הגבירה טוב כמו שג'ונתן חשב.
כאשר התקרבה אל רצפת הספרייה שלחה רגל יחפה אל מחוץ לשמלתה הלבנה, וברגע שזו נגעה בקרקע נעלמה קרן האור ובבת אחת נפלה פת'ר על ברכיה. ג'ונתן מיהר לעזרתה, אך זאי לודאר עצר בעדו.
באיטיות ובחן שג'ונתן לא ראה מעולם, קמה פת'ר על רגליה וחשפה את עצמה במלוא הדרה. אף על פי שנגעה ברצפה המאובקת, שמלתה של פת'ר נשארה צחורה ונקייה, כמעט זוהרת. עיטורי זהב וכסף נרקמו לשמלתה והפכו אותה לאפילו יותר מפוארת. קווצות שיער לבן נחו על פניה, ואותם הזיזה בעדינות אל מאחורי אוזנה השמאלית, שעליה נתלתה אבן חן תכולה ונוצצת. על אוזנה השנייה נתלו שלוש נוצות בצבעי לבן שחור ותכול. פניה היו הפנים היפות ביותר שג'ונתן ראה מעולם. עיניה היו תכולות באופן לא טבעי. אפה היה סולד ושפתיה רכות.
פת'ר הלכה אל עבר ג'ונתן. הליכתה שידרה ביטחון עצום. גבה היה זקוף וראשה מורם. היא נראתה כמו בת מלוכה מהמעלה הראשונה.
כאשר הגיעה לג'ונתן הוא השתחווה מיד, אפילו שלא חשב לעשות כך כלל שנייה קודם לכן. התעורר בו דחף בלתי מוסבר לכבד את הגבירה.
"אין צורך לקוד, אדון ג'ונתן." אמרה הגבירה בקול מתנגן ונעים.
'האמיני לי, אני יודע.' חשב לעצמו ג'ונתן. הוא אחז בידה של פת'ר ונישק אותה. להפתעתו, עורה היה חלק ונעים, וקר כקרח.
"עבור גברת בעלת מוניטין כמו שלך, אפילו התרפסות לא תכבד אותך מספיק." אמר ג'ונתן וקם על רגליו.
"אתה מנומס מאוד." אמרה פת'ר בהתרשמות.
"חונכתי כמו בן מלוכה, בהיכל האור עם הנסיכים. אבי היה בקשר טוב עם המלך." הסביר ג'ונתן.
"אביך היה סוחר, נכון?" שאלה פת'ר.
"נכון, הוא היה סוחר," אמר ג'ונתן בהפתעה. "סוחר עורות. איש צבא בעברו."
"ומה שלומו כיום?"
"הוא נפטר, לפני שנה."
"אני מצטערת."
"אין צורך," אמר ג'ונתן בחיוך. "נפרדתי ממנו כראוי והשלמתי עם העובדה שאני לא אראה אותו יותר."
פת'ר הביטה בו בחיוך, ובחנה אותו במהירות.
"אתה אדם מיוחד מאוד, אדון ג'ונתן." אמרה.
"אין צורך לקרוא לי אדון. לעומתך, לי לא מגיע תואר כבוד שכזה." צחק ג'ונתן. "מלבד זו, את זו שמיוחדת פה, גברתי. בתור מישהי בת מאות שנים, את בהחלט לא נראית ככה."
"יכול להיות שהחינוך עם בני המלוכה לא באמת עזר." אמרה פת'ר בחיוך קר.
"אני בן של סוחר עורות, בכל זאת." אמר ג'ונתן במבוכה. פת'ר צחקה בתגובה, צחוק צלול ונעים לאוזן.
"אבל אתה לא טועה. אני באמת בת מאות שנים. כבר הפסקתי לספור כמה בדיוק. זה לא מפתיע אותך?"
"הייתי עד לדברים מיוחדים הרבה יותר ביום האחרון. תצטרכי להתאמץ קצת יותר בשביל להפתיע אותי."
"אני לא חושבת שזה יהיה קשה במיוחד." אמרה פת'ר בחיוך מסתורי. "בוא אחריי ג'ונתן. תתחיל מיד בהכשרתך." פת'ר הסתובבה והחלה ללכת. ג'ונתן, זאי לודאר והכפופים הלכו אחריה.
"אתה מדהים אותי, אדוני." לחש זאי לודאר לג'ונתן.
"מדוע?"
"בחיים לא ראיתי מישהו מתחבב על הגבירה מהר כל כך." אמר עם שמץ של קנאה בקולו.
"אולי אני באמת מיוחד." השיב ג'ונתן.
"ג'ונתן, לך לצידי בבקשה." אמרה פת'ר בלי להסיר מבט מהדרך. ג'ונתן מיהר להדביק את צעדיה. החמישה צעדו בין מדפי הספרים הרעועים והגדושים בספרים ומגילות מכל רחבי היבשת. מידי פעם ראה ג'ונתן אנשים מחפשים בספרים ומעיינים במגילות.
"גברתי." אמרו האנשים והרכינו ראש כל פעם שהקבוצה עברה לידם.
"אתה איש דת, לא כן ג'ונתן?" שאלה פת'ר.
"הייתי. איבדתי את אמונתי בעקבות מה שקרה לשני הנסיכים." השיב ג'ונתן.
"זו לא סיבה לאבד את האמונה. קרו כבר טרגדיות גדולות מזו. ממלכות שלמות נפלו לנגד עיניי ואני עדיין מאמינה בבריות הקדושות."
"אנחנו שונים זה מזו, גברתי. אם הבריות הקדושות אינן יכולות לשמור על חבריי הטובים מלהרוג זה את זה, קשה לי להאמין שהן יכולות לעשות יותר מזה."
"אך אתה טמפלר, שליח הקודש." מחתה פת'ר.
"אני שייך לסייפר, כבר מזמן איני טמפלר. מדוע את שואלת אותי שאלות כאלו?" שאל ג'ונתן.
הם הגיעו אל מקום אותו תחמו חמישה מדפי ספרים לצורת עיגול, המלא בספסלים עליהם אנשים מכל רחבי היבשת קראו מהספרים שבספרייה. פת'ר פנתה אל עבר הנתיב שהיה לידם.
"הדבר שאנו עושים כאן, כל המסע הזה הוא בשם הדת שלנו. אנו מנסים להשיב חפץ קדוש לכאורה מידי אנשים שסוגדים לאויבים של האלים שלנו."
"וזה דבר רע? לשלול מאויבנו את הזכות להרוס אותנו?" שאל ג'ונתן.
"מלחמה זה אף פעם לא דבר טוב ג'ונתן. ראיתי אנשים רבים מספור נטבחים לנגד עיניי, הכל למען האמונה. אם הייתי יכולה לא הייתי שולחת אתכם למשימה הזו. האמונה פשוט לא שווה את זה."
"אני לא עושה את זה עבור האמונה, אני עושה את זה עבור מלכי."
"אתה אדם טוב ג'ונתן. במסע הזה תצטרך להקריב הרבה עבור האמונה, ולא עבור מלכך. אני שואלת האם אתה מוכן לעשות זאת."
"אני מאמין במלכי. למענו אני מוכן אפילו למות." אמר ג'ונתן. פת'ר לא הוסיפה מילה, אך ג'ונתן ראה חיוך קטן בזווית פיה.
"אנו צועדים עכשיו אל המעגל הראשון, חלק מחברי המשלחת מחכים שם, חלק יגיעו בקרוב." הסבירה פת'ר.
"ומה נעשה במעגל הראשון אם אנחנו אפילו לא יודעים כיצד להשתמש בכוחות?" שאל ג'ונתן.
"אתם תלמדו. לצערי לא נוכל לקדם אתכם יותר מידי. חלקכם הקטן יספיק להגיע לרמת האימונים של המעגל השני, אך אתם תצטרכו ללמוד במהלך המסע את סודות הכוחות." הישבה פת'ר.
לבסוף הקבוצה הגיעה לקצה הספירה, ממנו התמתח גרם מדרגות אל עבר מסדרון חשוך. לעומת ת'ורן שהיה צריך לגעת בקיר הספירה כדי לפתוח אותה, ברגע שפת'ר התקרבה אליה, הספירה נפתחה מעצמה והקבוצה עלתה על גרם המדרגות.
"לא זו הייתה הכוונה שלי. שאלתי איך נוכל להשתמש בכוחות אם אין לנו את היכולת לעשות זאת?"
"לכל יצור בעולם יש יכולת להשתמש בכוחות, אפילו לקטן שביצורים. גופנו מלא במחסומים שעוצרים את זרימת האנרגיה שמגשימה את הדמיון למציאות. אנחנו פשוט נפתח את המחסומים האלו וכך תוכלו להשתמש בכוחות." הסבירה פת'ר.
"כל כך פשוט? המלך אמר שייקח לפחות שבועיים לאפשר לנו להשתמש בכוחות."
"למלך יש נטייה להגזים." אמרה פת'ר בחיוך.
"אני מבין... ומה הכוונה בלהגשים את הדמיון למציאות?" שאל ג'ונתן.
"הכוחות הם לא משהו קבוע ג'ונתן. הם פרי יצירתנו. אנו מוציאים את האנרגיה שבגופנו אל הסביבה, ובעזרת הדמיון אנו מעצבים אותה לאיזו צורה שנבחר." הסבירה.
"ואנו יכולים ליצור מה שאנחנו רוצים?"
"תלוי מהם גבולות דמיונך." אישרה פת'ר.
"ליצור דברים מהדמיון... זה לא הופך אותנו לאלים?"
"לצערי אנחנו רחוקים מלהיות כאלו. אמנם אנו יוצרים דברים מהדמיון, אך אנחנו לא יכולים ליצור משהו מעבר לכוחותינו."
"מה זה אומר?"
"כמות האנרגיה שבגופנו מוגבלת." הסבירה פת'ר. "כאשר אנחנו מנצלים אותה עד תום אנו מתים. הדברים שאנחנו יוצרים מהדמיון דורשים כמויות שונות של אנרגיה. ליצור כדור אש ייקח פחות אנרגיה מאשר ליצור חרב, לדוגמא."
"אך מה לגבי גדלים שונים של עצמים? ככל שהעצם יותר גדול כך יותר אנרגיה תנוצל ליצירתו, לא כך?"
"הגודל לא תמיד קובע ג'ונתן." פת'ר הרימה אצבע אחת, וממנה יצא ניצוץ בודד וזוהר, שריחף מעל אצבעה. "בעזרת הניצוץ הקטן הזה אני יכולה להשמיד את כל המגדל הזה." פת'ר הורידה את אצבעה והניצוץ נעלם.
"כיצד זה הגיוני?" שאל ג'ונתן בפליאה.
"ככל שאתה דוחף יותר אנרגיה לדבר שאתה יוצר, ככה הוא יותר חזק. הניצוץ שיצרתי כרגע מורכב מכמויות אדירות של אנרגיה דחוסה וצפופה. ברגע שהאנרגיה הזו תשתחרר בבת אחת, היא תשמיד כל דבר שנמצא בטווח ההרס שלה." הסבירה פת'ר.
"כל דבר?" לחש לעצמו ג'ונתן. הוא הביט בכף ידו, שברגע זה הפכה בעיניו לנשק פוטנציאלי להרג המוני. הדברים שהוא יוכל לעשות עם הכוחות...
"הכוחות יכולים להעניק חיים?" שאל ג'ונתן לפתע בתקווה. פת'ר שתקה לכמה שניות.
"הדבר לא בלתי אפשרי." אמרה. "אנשים מתים הם אנשים בלי גוף פועל, שהאנרגיה אזלה מגופם. כדי להחיות מישהו תצטרך להזרים אנרגיה לגופו, אך ברגע שתפסיק לעשות זאת הוא ימות. הדבר דורש כמויות אנרגיה עצומות. אך ברגע שתוכל להעניק למישהו חיים שלמים, תוכל להחשיב את עצמך כאל."
"אני מבין..." אמר ג'ונתן באכזבה מסוימת.
"אתה צריך להבין שהנסיכים לא יחזרו ג'ונתן." אמרה פת'ר בקור. "אל תטפח תקוות שווא להחזירם."
הקבוצה הגיע לראש גרם המדרגות, אשר הוביל למסדרון חשוך.
"יש לך פחד גבהים? שאלה פת'ר. ג'ונתן הניד בראשו.
"תצטרך להיזהר בכל זאת." אמרה בחיוך והמשיכה ללכת במסדרון. ג'ונתן לא הבין למה התכוונה עד שהגיעה לסוף המסדרון.
מולו, על רקע הלילה החשוך, ניצב צריח, המעגל הראשון. הדבר היחיד שקישר בין הצריח בו עמד לצריח שמולו היה גרם מדרגות אבן מתפורר. נפילה מטה תהיה מוות בטוח.
"במעגל הראשון מחכים כבר מרבית החיילים, והם התחילו באימוניהם." אמרה פת'ר בקול רם, מנסה להתגבר על אוושות הרוח.
"אז למה אנחנו מחכים?" שאל ג'ונתן בתגובה. פת'ר חייכה אליו והתחילה ללכת.

--------------------------------------------------------------------------------------
איזה משעמם הסיפור הזה, רק דיאלוגים
לא נורא, יבוא יום והוא יגיע לפואנטה שלו


--------------------
סייבל- אוצר המענה

אשמח מאוד אם תקראו
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Nekros
הודעה 28.09.2012, 14:34
הודעה #19


צ'ונין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 904
תאריך הצטרפות: 31.08.10
משתמש מספר: 80,792



"מה לומדים במעגל הראשון?" שאל ג'ונתן בזמן שהקבוצה התקדמה במעלה גרם המדרגות.
"את הבסיס." אמרה פת'ר בפשטות.
"הבנתי את זה, אבל מה הייחוד של המעגל הראשון? אם לומדים לשלוט באנשים במעגל השלישי מה לומדים בראשון?"
"לומדים את הבסיס, פשוט כמשמעו." השיבה פת'ר. היא הביטה בפרצוף האטום של ג'ונתן ונאנחה. "אתה לא מצפה שאנשים שרק לומדים להשתמש בכוחותיהם ישגרו כדורי אש או יזמנו ברק מהשמיים."
"אני מניח שלא..." ענה ג'ונתן בהבנה.
הקבוצה הגיעה אל קצה גרם המדרגות ועמדו מול קיר לבנים ענק ועתיק.
"איפה הכניסה?" שאל ג'ונתן.
"אנחנו לא בוחלים באמצעים כדי להגן על הדברים היקרים לנו." אמר זאי לודאר.
"אז שמתם את הדברים היקרים לכם בתוך צריח בלתי חדיר. חשיבה נהדרת."
"הוא לא לגמרי בלתי חדיר ג'ונתן," אמרה פת'ר. "כשאין כניסה, צריך ליצור אחת."
פת'ר הרימה יד עדינה אל מול פניה וקיפצה אותה לאגרוף. האוויר מסביב לאגרוף החל להתעוות. פת'ר חבטה בקיר הלבנים, שנשבר כמו זרד והעיף אבק וחתיכות אבנים לכל עבר. הפתח שנפער היה גדול מספיק עבור אדם יחיד לעבור בו.
ג'ונתן מעד לאחור בהפתעה ובהלם, וכמעט נפל מגרם המדרגות אלמלא אחד מהכפופים שתפס אותו לפני שהחליק מהמדרגות אל האדמה.
אך ג'ונתן אפילו לא שם לב לזה. הוא רק הסתכל על פת'ר בתדהמה בעודה היא מנקה את שמלתה הלבנה מהאבק שדבק אליה.
"הרי לך, כניסה חדשה ומכובדת." אמרה פת'ר בחיוכה הכובש. היא החלה ללכת, אך רגלה נתקעה במדרגה האחרונה והפילה אותה על רצפת הצריח.
"גברתי!" קרא זאי לודאר בבהלה. ג'ונתן מיהר לעזור לגבירה לקום.
"אני כזו מגושמת." אמרה פת'ר בחיוך מובך ובלחיים סמוקות.
"נפצעת?" שאל ג'ונתן.
"אני בסדר, נפילו כזו לא תפצע אותי." חייכה פת'ר, הסתובבה ומיהרה להיכנס אל הצריח. האפלה שבצריח בלעה אותה בשניות.
"יחסית לאישה החזקה ביבשת היא לא זהירה במיוחד." אמר ג'ונתן.
"זה מה שמיוחד בה. היא אישה ככל הנשים בדרך כלל. היא הייתה כל כך מובכת ממה שקרה עכשיו שהיא מיהרה אל האפלה כדי לא לראות את המבטים שלנו וכדי לנזוף בעצמה על חוסר זהירותה. אך כשהיא כועסת... אפילו החברים הקרובים ביותר שלה מפחדים." אמר זאי לודאר. "עכשיו הזדרז, אחרת אצטרך לשבור את הקיר שוב."
"למה אתה מתכוון?" שאל ג'ונתן, אך במהרה קיבל תשובה לשאלתו. הלבנים השבורות ששרו על הרצפה החלו לזוז ולהצמד לקיר השבור. האבנים שנפלו לקרקע עפו בחזרה אל הצריח והחלו לבנות מחדש את הקיר. אפילו האבק חזר למקומו הקודם בקיר.
הקבוצה מיהרה לעבור דרך הקיר השבור לפני שייסגר לגמרי. הכפוף האחרון בקושי הצליח להיכנס לצריח לפני שהלבנה האחרונה חסמה את הקיר מאחוריו. אפלה מוחלטת שררה בצריח. ג'ונתן אפילו לא ראה מעבר לכף ידו. לפתע כדור אור תכול וזוהר האיר את החדר באור חיוור. החדר בו עמדו הוביל לגרם מדרגות לולייניות שנבלע בתקרה.
"עוד מדרגות. נהדר." אמר ג'ונתן במרמור. זאי לודאר החניק צחקוק. 'יכול להיות שכן יש לו חוש הומור.' חשב ג'ונתן.
"כיצד הגבירה שברה את הקיר ההוא? מאיפה לבחורה רזה ושברירית שכמותה יש כוח גדול כל כך?" שאל ג'ונתן.
"מראה יכול להטעות." השיב זאי לודאר.
"אבל זה לא העניין, נכון? אף אדם רגיל לא יכול לשבור קיר עבה כמו זה." אמר ג'ונתן והצביע על הקיר שנבנה מחדש.
"ראית כיצד האוויר התעוות מסביב אגרופה של פת'ר." אמר זאי לודאר. ג'ונתן הנהן.
"הגבירה ריכזה אנרגיה באגרופה וחיזקה והקשיחה אותה וכך הצליחה לשבור את הקיר מבלי להיפגע." הסביר בחוסר חשק.
"מדהים... אין גבול לדברים שאפשר לבצע עם הכוחות." אמר ג'ונתן ביראה.
"יש גבול, אך רוב האנשים אינם יודעים מהו. לרוב הם חוצים את הגבול הזה ומכלים את עצמם תוך כדי." אמר זאי לודאר באדישות, אך ג'ונתן זיהה שמץ יגון בקולו. יתכן שיש יותר מהברברי ממה שנראה לעין.
זאי לודאר החל לעלות במדרגות וג'ונתן אחריו. הכפופים חיכו מספר שניות לפני שעלו גם הם, כנראה כדי לתת להם מרחב.
"ומדוע האוויר התעוות כשפת'ר השתמשה באנרגיה?" שאל ג'ונתן.
"ברגע שמכלי האנרגיה בגוף נפתחים, האנרגיה מתחילה לדלוף מהגוף. מכיוון שהגבירה ריכזה את האנרגיה שלה בכף ידה, האנרגיה דלפה משם. האנרגיה היא זו שעיוותה את האוויר." הסביר זאי לודאר.
"אין זה מסוכן שהאנרגיה דולפת בלי שליטה?" שאל ג'ונתן.
"אין לך מושג עד כמה..." מלמל זאי לודאר.
ג'ונתן לא דיבר מילה נוספת עד שהגיעו לקצה המדרגות.
"עצרתם להפסקה בדרך?" שאלה פת'ר שהמתינה בידיים שלובות בקצה המדרגות, והביטה בקבוצה במבט חודר.
"אני מתנצל מקרב ליבי, גבירתי," כרע זאי לודאר והרכין ראשו מטה, "לאדון ג'ונתן היו מספר שאלות שהיו מצריכות מענה."
"היית יכול להשיב לו בזמן הליכה." אמרה פת'ר בקרירות. רעד חלף בגבו של ג'ונתן. אמנם היא לא אמרה דבר מאיים, אך ההילה ששידרה הקפיאה עצמות. ג'ונתן ראה את הבהלה בעיניו של זאי לודאר.
"אין לנו זמן לבזבז," אמרה פת'ר, משנה את הבעת פניה הקרירה לחיוכה הקורן והשמח, "קדימה ג'ונתן, עקוב אחריי."
ג'ונתן צעד צעד מהוסס והלך אחריי פת'ר, משאיר את זאי לודאר מאחור.
"הוא לא עשה דבר, מדוע היית צריכה לנזוף בו כך?" שאל ג'ונתן את פת'ר.
"אני לא משאירה מקום לטעויות אצל הנתינים שלי." אמרה פת'ר בקרירות, לא מורידה את עיניה מהדרך החשוכה.
ג'ונתן השפיל מבטו. 'אין לי זכות להגיד לה איך להתנהג, ואני לא חושב שזה יהיה דבר חכם לעשות.' אמר ג'ונתן לעצמו, מרסן את מילותיו.
השניים הגיעו אל דלת עץ ישנה חסרת ייחוד. מתחתית הדלת נשפך אור צהוב והאיר במקצת את המסדרון. מאחוריהם שמע ג'ונתן את צעדיהם של זאי לודאר והכפופים, אך פת'ר לא עצרה להמתין להם. היא פתחה את הדלת ונתנה לאור הבוהק לשטוף את המסדרון.
ג'ונתן הסיט מבטו מהאור המסנוור אך לאחר מספר שניות עיניו התרגלו לבהירות הפתאומית והוא הישיר מבטו אל החדר.
ג'ונתן שרק בפליאה בעוד הוא עובר במפתן הדלת הישנה. החדר- או יותר נכון האולם- היה בנוי בצורת כדור בעל קומות. ג'ונתן, שעמד בקומה הראשונה, הביט מעלה וראה חמש קומות בעלות רצפה שקופה עליהן עמדו מטילי כשפים ועושי להטים אשר ליטשו את כישוריהם. מקור האור הבוהק היה קירות האולם אשר היו משובצים באבני שמיים, זהות לאלו שבכנסיית איזבלה. אך למרות שהלילה היה בשיאו מחוץ לקירות הצריח, בתוך האולם השמש זהרה כאילו היה זה אמצע היום.
"עכשיו שעת לילה." אמר ג'ונתן.
"הבחנה דקה." אמרה פת'ר בחיוך. נראה שמצב רוחה השתפר.
"אם כך מדוע אבני השמיים שכאן מראות שעכשיו אמצע היום?" שאל ג'ונתן.
"אבני השמיים לא עובדות בדיוק כמו שחשבת שהן עובדות." אמרה פת'ר והתקדמה אל עבר קבוצה של עשרה אנשים אשר הביטו אל תוך שקע בקומה שזהר באור תכול, כאילו שקועים בטראנס. ורידיהם בלטו בצורה בלתי רגילה ושריריהם זזו בעווית משונה. בין האנשים ראה ג'ונתן את דסמונד, לואיס וראסל, ועוד שלושה אנשים ששירתו תחתיו כשהיה טמפלר שאת שמותיהם לא זכר. שאר האנשים היו זרים לו.
"אם כך איך הן עובדות? הן לא מראות את מצב הרקיע באיזור בו הן נמצאות?" שאל ג'ונתן.
"לא, תאומותיהן מראות אותו." אמרה פת'ר. זאי לודאר והכפופים סוף סוף הגיעו אל ההיכל. הדלת נסגרה אחריהם ונטמעה בקיר ההיכל, כאילו לא הייתה שם כלל.
"האבנים שכאן הן חלק משלם," הסבירה פת'ר לג'ונתן המבולבל. "שדה גדול של אבני שמיים נמצא באורילאת', מקום השמש העומדת." "שמעתי על המקום הזה. הלילה לעולם לא יורד במקום הזה. אומרים שזהו גן עדן אסור."
"אכן, זהו מקום קדוש שלא כל אחד יכול לצעוד בו. אם אתה לא נמצא מתאים, אתה נשרף בעודך חי. אבני השמיים שבצריח הן חלק משלם. כאשר מכניסים את אבני השמיים אל תוך מבנה סגור, בו הן לא יכולות להשקיף אל השמיים, חיבור נוצר בין החלק האחר שלהן, והן משקפות את מה ש'אחיותיהן' רואות. השמש תמיד זורחת במעגל הראשון." הסבירה פת'ר.
"את גרומת לכך להישמע כאילו האבנים הן יצורים חיים." השיב ג'ונתן בזלזול מסוים. פת'ר רק חייכה כתגובה.
"ומה קורה שם?" שאל ג'ונתן והצביעה על קבוצת האנשים.
"ברגעים אלו הם פותחים את מאגרי האנרגיה בגופם. גורמים לאנרגיה לזרום בחופשיות בגופם ומקנים לעצמם את השליטה בכוחות." הסבירה פת'ר.
ג'ונתן הביט באנשים בתמיהה. לפתע, אחד מהאנשים שסבבו את מעגל האור זעק בחוזקה ועף אחורה. האוויר שמסביבו החל להתעוות, והגבר התפתל וזעק מכאב. גלי האנרגיה זרמו מגופו ללא שליטה והתפשטו לכל רחבי הקומה הראשונה. ג'ונתן הרגיש כיצד כוח בלתי נראה לוחץ על גופו ודוחק אותו מטה כאשר האנרגיה הגיעה אליו. הוא חשב שהוא עומד להקיא.
פת'ר רצה במהרה אל הגבר המתפתל והניחה את ידה החיוורת על החזה של האיש. גלי האנרגיה בחדר החלו ליסוג חזרה אל כיוונו של הגבר, שבינתיים הפסיק להתפתל. דם ירד מפיו.
הלחץ הכבד הוסר מגופו של ג'ונתן והוא הזדקף, זיעה קרה החלה לרדת במורד פניו.
"מה לעזאזל קרה כאן?!" צעק ג'ונתן בבהלה ורץ אל פת'ר.
"פת'ר הביטה עליו בחיוך. היא הרימה את האיש לישיבה. הוא הביט על פת'ר בבלבול ואחז את ראשו בכאב.
"תופעת לוואי של שחרור הכוחות. בדרך כלל אמורים רק לעוף אחורה, אך כשהאנרגיה מתחילה לדלוף בצורה כזאת ובעוצמה כזאת, האדם יהיה לבטח מכשף דגול." אמרה פת'ר.
ג'ונתן התקרב אל האיש המבולבל וכרע לצידו ברך.
"מה שמך חייל?" שאל ג'ונתן.
"ג-גודפרי אדוני... גודפרי בן אלדור." השיב בבלבול.
"אני ג'ונתן בן ג'רארד, המפקד שלך למסע הקרוב. איך הראש גודפרי?"
"כואב כמו שלא כאב מעולם. אני אתגבר על זה." ענה גודפרי. ג'ונתן השיב לו בחיוך. הוא שלח יד ועזר לגודפרי לקום.
"ובכן גודפרי, מאחר שהצלחת לשחרר את כוחותיך, ואני חייבת לציין שבזמן שיא, הגיע הזמן לעלות לשלב הבא." אמרה פת'ר. בן אדם עטוי ברדס הגיע מאחורי ג'ונתן והחווה בידו אל עבר גרם מדרגות שהוביל לקומה השנייה.
"מכאן, אדון גודפרי." אמר האיש בקול גבוה. גודפרי הביט בפת'ר בשאלה, והיא הנהנה לו לחיוב. האיש עטוי הברדס הלך אל גרם המדרגות וגודפרי אחריו.
ג'ונתן הביט בגודפרי בעודו עולה במדרגות אל הקומה השנייה. הוא לא שם לב שפת'ר קוראת לו לבוא אליה, אלא רק אחרי הרימה את קולה.
"תביט לכאן." אמרה פת'ר והצביעה אל תוך השקע הזוהר שם היה כדור תכול ענק וזוהר ששלח לשונות אש כחולה אל על.
ברגע שג'ונתן הניח עליו את עיניו, עצר במקומו, כאילו הוא משותק. ורידים החלו לבלוט בגוף בצורה בלתי רגילה ושריריו החלו להתעוות. ראייתו החלה מתערפלת, כמו גם שאר חושיו האחרים.
"ברגעים אלו כדור האנרגיה הזה מתחבר אל מאגרי האנרגיה הפנימיים שבגוף שלך ופוער בהם פתח. לא משנה כמה תנסה להתנגד, ברגע שנוצר החיבור לא תוכל להתנתק עד שיפתחו מאגרי האנרגיה בגופך." אמרה פת'ר בקול מעומעם.
ג'ונתן נעץ בה מבט זועם. הוא לא ראה יותר מצללית של גופה החיוור והעדין. הכל החל להתערפל ולהאפיר, עד שהדבר היחיד שנראה בבירור היה כדור האנרגיה הגדול.
הוא שמע מילים קלושות יוצאות מפיה של פת'ר, כאילו נאמרו ממרחק של עשרות מטרים ממנו.
"בהצלחה ג'ונתן."

-----------------------------------------------------------------------------

...וזה


--------------------
סייבל- אוצר המענה

אשמח מאוד אם תקראו
Go to the top of the page
 
+Quote Post
avi_k
הודעה 26.06.2013, 23:50
הודעה #20


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: רשומים
הודעות: 76
תאריך הצטרפות: 16.12.12
משתמש מספר: 187,066



אני זוכר שפרסמת את הסיפור בfxp. שינית משהו משם? המשכת אחרי הנקודה שבה עצרת שם?
כך או כך, אני אשמח אם תמשיך, אתה כותב מעולה.
Go to the top of the page
 
+Quote Post

2 עמודים V   1 2 >
Closed TopicStart new topic
1 משתמשים נמצאים בנושא זה (1 אורחים ו-0 משתמשים אנונימים)
0 משתמשים:

 



RSS גרסת ארכיון הזמן כרגע: 23.07.2019 , 06:45