קטע קצר שכתבתי, לפני שנה בדיוק, על המלחמה בדרום. אפשרויות

[Solitude]

טוב אז זה קטע שבערך כתבתי לפני שנה... שנה וכמה ימים. האמת. פרסמתי אותו איפשהו ואף פעם לא חשבתי להעביר אותו לכאן.
אז סתם מתוך סקרנות, יהיה מעניין לראות מה יהיו התגובות שלכם. אפשר להגיד שאני לא באמת רודף אחרי תגובות בונות, אבל אני מניח שאשמח לדעת מה אתם חושבים על הקטע בפן היצירתי יותר מאשר בפן האמיתי.
--

אתמול בבוקר, הייתי לבד. בהיעדר חושים טוטאלי הצלחתי איכשהו להתעורר אחרי לילה ללא שינה לקול האזעקה, קול צורם.
ב20 שניות הראשונות היה קשה לי להבין, להפנים. לא ידעתי מה קורה ואיך. לאחר מכן הלכתי לפתח הדלת ופשוט התיישבתי שם כנגד הקיר, עם הפנים כלפי מטה. עם קול האזעקה נשמעות דפיקות חזקות בדלת, דפיקות שנהפכות לבעיטות... אנשים חשבו שאני עדיין ישן ככל הנראה. לא פתחתי, ההיסטריה ואני לא באותו קו מחשבה. שניות בודדות לאחר מכן נשמע פיצוץ חזק, חזק יותר מקודמיו. המלחמה בדרום נכנסה ליומה החמישי, ואני כבר התחלתי להתרגל. המיטה קראה לי חזרה ופשוט צנחתי. אבל עם כל העייפות והתשישות מהשבוע האחרון, הרגשתי שאני פשוט לא יכול להירדם.
הדלקתי את מסך המחשב וכבר הייתי עד לנוכח החדשות העדכניות. טיל גראד פגע בבניין והרס 3 קומות ממנו ואחת לגמרי בפיצוץ. הפיצוץ היה באיזור שנמצא כק"מ ממני, אני לא יכול לתאר לעצמי שיותר. הפלאפון התחיל לרטוט, הטלפון פשוט צלצל בלי הפסקה. עניתי באדישות ונחשפתי לקולם של אנשים... אנשים שאני מכיר, אנשים שאפשר לשמוע את הפחד בקול שלהם. לדמיין את פניהם המבועתות לנוכח מה שקרה. כמובן שאני לא אטרקציה מסוימת, וכאחד שלא מתרגש מסמנים אותו ישירות כ'גיבור, חולה נפש שלא דואג לחיים שלו.' כמובן כל השיחות נותקו לאחר שהבהרתי שהכל בסדר פה.
זו הייתה בערך הכניסה שלי לשנת 2009. בבוקר ה1.1, כך נראה הבוקר הזה, לפחות מבחינתי.
המשך תחילת השנה לא היה יותר טוב. לקראת הערב נשמעת אזעקה בשנית. המשפחה שלי נוטה לשמור על הוראות פיקוד העורף בהגזמת יתר, וכן לנסות להכריח אותי לצאת לחדר מדרגות בזמן שיש לי מספיק מקומות שאני יכול להיות בהם מוגן גם בפנים הבית. אחרי שהבהרתי שאין לי כל כוונה לצאת החוצה, להיות שותף להיסטריה של 20 איש מ4 דירות, לראות שוב את הפחד הבלתי מוסבר על פניהם ואת ההגעה לסף האובדן הנפשי, הדלת נסגרה ואני בתוך הבית. נשמעו 2 קולות נפץ, קולות שלא היו חזקים כקודמים. ברגע שהכל נגמר, כולם חזרו אל תוך הבית וכן קרה מה שקורה כל פעם, הפניית אצבע מאשימה אליי. כמובן, למה לא? אני שומר על השפיות פה, בלעדיי המשפחה הזאת הייתה נפגעת חרדה כבדה במיוחד, אבל להאשים אותי זה פאקטור חיובי מבחינתם, אז פשוט... למה לא?
לאחר מכן כמובן, כל השיחות לאחים, לחברים, הבדיקה של 'הכל בסדר?'
כן, לעומת זאת שקלתי וחשבתי על כל מה שהיה. משפחה אחת ככל הנראה לא תחזור לביתה היום שנהרס כליל, לעומתי שקורת הגג שלי נשארה שלמה. הדברים הללו כואבים, אך הם בלתי נמנעים... אבידות בנפש לא היו, להיכנס לחרדה אין סיבה.
אז כן, אני שומר לעצמי את הזכות שקיבלתי להיות אדיש לזה. להיות חסין חרדה, להיות אאוטסיידר לחלוטין ממה שקורה במשפחה הזאת. לדעתי הם מאוד מודים לי, פשוט קשה להם להראות את זה. הרי שפוי בין חרדים לבסוף נעשה למלך, או לנביא. אני לא רואה את עצמי אחד מאלה, אני לא רואה את עצמי שום דבר בימים האלו... אני פשוט שמח שאני מסוגל לאזן את הכוחות פה. כי גם בזמן כזה צריכים להוציא את מה שטוב מהמצב, ולא את מה שרע.
ארגון הטרור הזה, שאני מאוד מקווה שבקרוב ימחק, אולי הצליח לקחת את שלוותם של המשפחה שלי, אבל הם לא מסתכלים על מנוע אחר, מהצד השני... מהצד שלי לפחות, הוא הצליח לקחת את השלווה, בזה אני לא אשקר. אך את התקווה והאמונה, הוא יצטרך עוד הרבה הרבה פייר פאוור.
ולחדשות עכשוויות... אני נמצא בפנים הבית, בחדר 'האינטימי' שלי. כל המשפחה ישנה בסלון, לא ממש מבין את זה אבל בסיידר, אם זה מה שמפיג מהם את הלחץ. כמה שהם מרגישים לחוצים או לא, אני נשאר ער עד הבוקר, לוודא שהם באמת יצליחו לישון כראוי. אני הולך ביניהם והם לא מרגישים בקיומי. מסתכל מחוץ לחלון, הנשיפות על הזכוכית מעלות אדים... זה אומנם מטשטש את התמונה, אבל עשן לא נראה באוויר, לפחות לא עכשיו.
--
הפוסט הזה נכתב נדמה לי בשעה שקרובה ל5 בבוקר,
1.1.2009.

תודה (:

[Lady Kaka]

רואים שזה אתה בצורה קשה,אבל רואים שינוי... קשה לי להסביר.
אני לא יכולה להבין את הסיטואציה עצמה שממנה זה נכתב, אבל אני יכולה להבין את התחושה שעברה ושהבעת פה...
זה היה יפה כי זה היה במילים שלך, נטו שלך, וזה העלה לי מסך בראש בו דמיינתי את המצב, ויכולתי להרגיש את התחושה שאתה הרגשת, אולי טיפה.
כנראה שלהשאר שפוי זה הצד החזק שלך... ואולי כולם שפויים ואתה המבולבל, כל אחד יראה את זה אחרת.
רגליים באדמה, ראש על הכתפיים, ששום דבר לא יכול להזיז.

שנה עברה אבל זה אכן אתה שם

[Gonni]

הממ, מעניין אותי לדעת אם באמת חווית את המלחמה.
אני אישית חוויתי אותה, אבל די חלש כי איפה שגרתי נפל רק גראד אחד. בכל מקרה מרגישים הכל, במיוחד את האדמה רועדת כשחיל האוויר משחרר פצצות בעזה.
כתבת בצורה יפה את הקטע, אני בכל זאת חושבת שהיה יותר מעניין אם היית מרחיב על הרגשות שלך (כאילו הדמות המספרת), ולא רק על אדישות. תגיד כמה אתה דואג למשפחה שלה, תגיד כמה אתה דואג לחברים, לזכרונות שלך מרחובות ישנים שהתמוססו מקופסאות מתכת מתנפצות... תן הרגשה של מלחמה, של קושי, של 'להישאר היחד ולעבור את זה'.
אם כן חווית את המלחמה, כנראה גרת בעוטף עזה, כי המלחמה לא התפשטה בינואר.
חיכיתי שמישהו יכתוב קטע על המלחמה, כי אני לא הצלחתי לעשות את זה.
כל הכבוד.

[Zero Wave]

זה קטע שהייתי אומר 'טל כתב את זה'..
ממ, אני יכול להתחבר לחלק מהדברים כאן. יש דברים שאני עדיין לא מכיר, עדיין לא מרגיש, ואולי לעולם לא ארגיש.. אבל אני מתחבר.
אהבתי.

[Solitude]

הממ, מעניין אותי לדעת אם באמת חווית את המלחמה.
אני אישית חוויתי אותה, אבל די חלש כי איפה שגרתי נפל רק גראד אחד. בכל מקרה מרגישים הכל, במיוחד את האדמה רועדת כשחיל האוויר משחרר פצצות בעזה.
כתבת בצורה יפה את הקטע, אני בכל זאת חושבת שהיה יותר מעניין אם היית מרחיב על הרגשות שלך (כאילו הדמות המספרת), ולא רק על אדישות. תגיד כמה אתה דואג למשפחה שלה, תגיד כמה אתה דואג לחברים, לזכרונות שלך מרחובות ישנים שהתמוססו מקופסאות מתכת מתנפצות... תן הרגשה של מלחמה, של קושי, של 'להישאר היחד ולעבור את זה'.
אם כן חווית את המלחמה, כנראה גרת בעוטף עזה, כי המלחמה לא התפשטה בינואר.
חיכיתי שמישהו יכתוב קטע על המלחמה, כי אני לא הצלחתי לעשות את זה.
כל הכבוד.

אני אשדודי, המלחמה שלנו נמשכה עד אמצע ינואר.
הקטע פה הוא שאני בעצם מבליט את הרגשות שלי כנגד אלו של המשפחה שלי, אדיש למפוחדים.
אין מה להרחיב על הרגשות האחרים, כי בתקופת מלחמה - אין כאלו. זה לא שאי אפשר להרגיש, מרגישים אהבה, שנאה והכל ביחד, פשוט כל זה לא משנה לנוכח מה שקורה.
אין מה לתת הרגשה, זה לא CALL OF DUTY או איזה משחק מחשב מקרטע. זה קודם כל קטע שנכתב לפני הגראד האחרון שנפל 55 מטר מהבית שלי, שבעצם כמעט ריסק לי את כל הזכוכיות של הבית. זה התקופה שבה היינו תקועים בבית לנוכח האזעקות הבלתי פוסקות ופשוט המשפחות היו מטורפות מפחד.
הייתי יכול לתת הרגשה של מלחמה, אבל זה לא קטע שתכננתי לכתוב, זה קטע שנכתב מעצמו. ולדעתי זה כל המשמעות בכתיבה, להביא משהו ממעמקי הלב באותו הרגע שהוא באמת רוצה לצאת.

תודה לכולם על התגובות!

[Dew]

זה קטע יפה. הצלחתי להתחבר, למען האמת. אף טיל לא הגיע באמת קרוב לבית שלי - אבל הייתי בטווח, והייתי צריך להיכנס לממד כשהיו אזעקות. אני זוכר בקרים כאלה..
ואני זוכר שהייתה תחושהב שהפחדים והחששות שלי לא היו אמיתיים. היה קשה לי לסבול, באמת לחשוב על כמה זה מסוכן. בסופו של דבר, לא הלכתי לבית ספר, ואיכשהו... חלק בי לא באמת סבל או פחד מזה, וניסיתי באופן מאולץ לפחוד, כי לא הרגשתי בסדר עם עצמי, שאני במובן מסויים נהנה מזה שיש מלחמה, כי אני לא הולך לבית ספר.
אני יודע שזה לא בדיוק מה שתיארת, אבל.. הצלחתי להתחבר.
קטע יפה.