IPB

ברוך הבא אורח ( התחבר | הירשם )





> יש לכם רעיון למשחק חדש? רוצים להשתתף במשחק? כנסו לכאן!


4 עמודים V  « < 2 3 4  
Reply to this topicStart new topic
> The Contract, האם אתם מספיק נואשים כדי למכור את נשמתכם לשטן?
Storyteller
הודעה 23.12.2009, 23:21
הודעה #61


Marching Fishes!
סמל קבוצה

קבוצה: ראשיים
הודעות: 5,846
תאריך הצטרפות: 17.08.06
מיקום: ארץ לעולם לא
משתמש מספר: 13,237



ציטוט(Dulce de Leche @ 23.12.2009, 23:00) *
ציטוט(Storyteller @ 23.12.2009, 10:35) *
ליסנדרה טיליוני

ספוילר:
"טוב אמא" את אומרת ומחבקת אותה, נותנת לה את ההרגשה שהכל יהיה בסדר גם כן אבל בתוך תוכך יודעת שיש לך כוונה ללכת. לא יודעת אם זה בשביל הנקמה שאת עוד לא יודעת איך להוציא לפועל או עקב רצון לא מוסבר לעינויים עצמיים. את מודה לאימך ועולה בחזרה למעלה לחדרך. שיערך שלא התייבש וסורק כמו שצריך נראה כמו שדה מלחמה. את מתיישבת על מיטתך, לוקחת את המברשת שמונחת על השולחן ומתחילה לסרק. בזמן שאת מסרקת את שיערך את מביטה לצד והנה הוא שם... מונח על הכרית שלך. הספר השחור המוזר. את מניחה את המברשת על השולחן באיטיות. מביטה בספר ואז בדלת חדרך. את קמה וסוגרת את הדלת, מסובבת את המנעול. כשנשמע ה"קליק" והחדר ננעל המנורה שלך מהבהבת לרגע ומשב רוח קל מנופף בוילון על החלון. את מתיישבת שוב באיטיות על המיטה, פותחת את הספר בעמוד אקראי באמצע ומביטה בדף הלבן.... "שלום ליסי"... הכתובת נחרטת באיטיות בדיו אדום על הדף...


ספוילר:
אני עוצמת את העיינים בחוזקה. מסרבת לפקוח אותן. מה נסגר עם היום הזה? האם הוא יכול להיות מוזר יותר? הזוי יותר? מעיק יותר? "לא עברתי מספיק בשביל יום אחד?" אני שואלת יישות בלתי קיימת ובלתי נראית, לא מפנה את דבריי כלפי מישהו ספציפי. קולי שטוף רחמים עצמיים. די. נמאס לי. אני לא ביקשתי את הספר המוזר הזה, לא רציתי לראות הודעות-אדים לא מובנות על ראי האמבטיה, לא רציתי להתעסק עם קו התפר ההפכפך שעובר לו באלגנטיות בין מציאות לדמיון, בין אמת לשקר, בין שפיות לטירוף.
אני פוקחת עין אחת, מהססת. הכתובת עדיין מתנוססת בגאון על הספר, שחור (טוב, למעשה אדום.) על גבי לבן. אני מושיטה יד נרעדת. האותיות מרגישות חמימות למגע. אני מנסה למרוח אותן, אבל דומה כי מישהו חרט אותן בחוזקה, אני לא מצליחה אפילו לטשטש אותן מעט. שתי המילים בוהקות, נוצצות כתמיד. הצבע האדום שלהן נראה כמעט אדום מדי, כל כך אדום עד שמשהו בו חייב להיות לא נכון, לא בסדר. אדום שאיננו אדום עוד. אני מסתכלת על המילים בשתיקה. בסך הכל שתי מילים. "שלום." "ליסי." כמה פעמים המילים הללו הופנו אליי? הופרחו לעברי בלי כל מחשבה? אבל הפעם זה אחרת. הפעם, למילים האלו יש משמעות נסתרת. משמעות שאולי אוכל לגלות, אם אבחר בכך. ייתכן וכל הזמן הזה הסתכלתי על העניין בצורה שגויה. כן, היום הזה מוזר. כן, אני מרגישה כאילו נשאבתי לתוך מערבולת אשר הותירה אותי נטולת שליטה, אבל מי בכלל קבע ששליטה היא דבר טוב? למעלה מעשור שלטתי בגוף שלי ביד רמה, רק כדי לראות אותו מתמרד, רק כדי לאבד כליל את המושכות בשנייה גורלית ובלתי נמנעת אחת. זהו. אני יותר לא שולטת. מעכשיו אתן לחיים לגרור אותי בכל מסלול שרק יצוץ בדרכי. העיינים שלי, אשר אך לפני רגע היו עצומות בחוזקה, מותירות את העולם בחוץ, גורם זר ומיותר, נצצו עכשיו בהתרגשות סמוקה, פקוחות לרווחה. כן, מעכשיו אני פשוט נסחפת לי בזרם.
ידי נמשכת כמו מאליה לעבר המגירה בשולחן הכתיבה. כמה שנים לא פתחתי אותה, בעצם? אני מוצאת עטיפת מסטיק, תמונות בית ספר ישנות (אני בתלבושת אחידה, אני בחצר בית הספר, אני במסיבת הסיום. אני אני אני. אף אחד לא חולק איתי את התמונות האלה, בדיוק כפי שאף אחד לא חלק איתי את חיי.) ושני עטים שחורים. זה לא טוב מספיק. אני זקוקה לעט אדום. ברור לי (ברור כשמש. אני מרגישה כאילו ידעתי שזאת מאז ומעולם.) שרק עט אדום יתאים. אני שולחת יד עיוורת אל מתחת למיטה. עוד עטיפת מסטיק. חצאית שהחבאתי לג'ורג'יה בתור עונש (על מה? אני כבר לא זוכרת.) וגם עט אדום. אני לא מופתעת. לא באמת. משהו בתוך תוכי ידע כי העט יהיה שם. זה היה כל כך פשוט. זה היה כל כך מובן. שום מחשבה לא נדרשה ממני. שום מאמץ. הרמתי את העט, אוחזת בו בחוזקה. אבל רגע, משהו לא בסדר. משהו לא שלם. אני כמה בכבדות, עדיין אוחזת בעט, ובדחף רגעי מסובבת את מנעול החדר. שום קול לא נשמע מכיוון המטבח. אולי אמא לא שמה לב. אולי לא היה למה לשים לב. העט בוער בידיים שלי, לא מותיר לי ברירה אחרת. אני מקרבת אותו אל הדפים מהשתוקקים, מאפשרת לאותיות לרקוד על הדף, כמעט בלי להתערב במחול הזה. האותיות נטמעו בדף, הופכות לחלק בלתי נפרד ממנו. לא שאלתי אותו "מי אתה". גם לא כתבתי ברכת שלום בחזרה. היד שלי ידעה טוב ממני מה הדבר הנכון לומר, מה הדבר הנכון לעשות. "חיכיתי לך."


*OOC- בהתחלה התחשק לי לנהל שיחה שלמה עם הספר, אבל אני מעדיפה שאת הכיוון היותר 'קסום' אתה תטווה. מצטערת אם ציפית למשהו קצת יותר דומיננטי smile.gif התגובה הזו גם קצרה באופן יחסי, פשוט כי הרגשתי שלא כאן המקום להתקדם יותר מדי רחוק בלי ההנחיה שלך. אתה מוזמן לתקן אותי אם אתה מעדיף גישה אחרת מכיווני*




ספוילר:
*לא, זה מצוין. עצרת בדיוק ברגע מתאים. יש דברים שהם בכל זאת התפקיד שלי. לפחות עד שתכירי את הנפשות המשחקות יותר טוב 8)

את מסיימת לכתוב, מסתכלת על הכתב שלך, מסודר להפליא ונשי. לעומת זאת הכתב שלו, ברור והחלטי, כתב גברי אך בכל זאת עדין. את מביטה בספר, תוהה אם כל זה בכל זאת איזה חלום מוזר או האם התגובה באמת תגיע, האם באמת יכול להיות שאת ממש מדברת עם מישהו... או משהו... ממשי. החלון דופק ברוח ומשב רוח נכנס לחדר. צמרמורת עוברת בגופך כשאת מביטה אל החלון ואז רואה את התגובה מגיעה... "חיכיתי לך ליסי" האותיות נרשמות באיטיות על הדף... "חיכיתי לרגע שבו תצטרכי אותי..." שורה נוספת מופיעה. "והנה אני כאן, מבין אותך ומקשיב לך בעולם שאף אחד בו לא מבין אותך...". הכתובת נגמרת בשורה שלישית. את מביטה עוד כמה רגעים בדף אבל לא מופיעות שורות נוספות.


--------------------




הטיול שלי ביפן בקרו באתר שלי

http://myanimelist.net/animelist/TheStoryteller :MAL
ככה הכל התחיל: http://www.anime-il.com/index.php?s=&s...t&p=1119254
גם אני אוהב יאוי

-----------------------------------
משגיח פורום מחשבים לשעבר
משגיח פורום יפן לשעבר
פקח לשעבר
ראשי לשעבר
משגיח פורום מרצ'נדייס
ובחזרה לראשי^^
Go to the top of the page
 
+Quote Post
guyguy22
הודעה 24.12.2009, 21:50
הודעה #62


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: רשומים
הודעות: 61
תאריך הצטרפות: 9.10.08
מיקום: חיפה
משתמש מספר: 61,788



ג'ייק לנדר:
ציטוט
ספוילר:
"רגע..." אתה אומר בקול רם בזמן שאתה יורד מהמיטה ומתקדם לכיוון הדלת. רואה צללית של אדם מעבר לשמשה הכהה של הדלת. צלצול נוסף נשמע בדלת, "רגע!" אתה אומר שוב פעם, מגיע לדלת ופותח אותה. בפתח עומד איש לבוש במדים של הדואר, מחזיק חבילה בידו. "שלום, יש לי חבילה למר.." הוא בודק את מה שכתוב בניירות שלו "לנדר ג'ייק". הוא משלים ומסתכל עליך. אתה מהנהן בראשך והוא נותן לך את החבילה, מחתים אותם והולך לדרכו. אתה תוהה מה יש בחבילה בזמן שאתה סוגר את הדלת ומתקדם לכיוון שולחן האוכל. מניח עליו את החבילה ופותח אותה. בתוך החבילה אין שום מכתב או כתובת של השולח ובפנים מונח ספר קטן בעל כריכה שחורה מבריקה שבמרכזה מצויר כוכב מחומש בזהב. ~מה לעזאזל?~ אתה חושב לעצמך ופותח את הספר... ריק. כל הדפים כולם, ריקים..

ספוילר:
מה זה לעזאזל, איזהשהי בדיחה?" אני חושב לעצמי בקול מכיוון שאני לבד בביתי. אולי זה איזה גאדג'ט... אני משער ומנסה אולי לדפוק את הספר בשולחן, פותח אותו ורואה שכל הדפים עדיין ריקים ומבין כמה טיפשי היה המעשה שלי.
מי כבר יכול לשלוח לי את הדבר המוזר הזה... אני ממשיך לתהות ואז עולה במוחי הרעיון. אני "מתגלגל" עם הכיסא כשהספר המוזר בידי, והולך לכיוון המחשב, ואז מחפש באינטרנט איזכור כלשהו או איזהשהו רקע או פירוש לסמל המוזר של הכוכב המחומש בצבע זהב...


--------------------

תפעילו את הראש...

http://anime-il.showme.co.il/index.php?showforum=10
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Storyteller
הודעה 24.12.2009, 21:59
הודעה #63


Marching Fishes!
סמל קבוצה

קבוצה: ראשיים
הודעות: 5,846
תאריך הצטרפות: 17.08.06
מיקום: ארץ לעולם לא
משתמש מספר: 13,237



ציטוט(guyguy22 @ 24.12.2009, 21:50) *
ג'ייק לנדר:
ציטוט
ספוילר:
"רגע..." אתה אומר בקול רם בזמן שאתה יורד מהמיטה ומתקדם לכיוון הדלת. רואה צללית של אדם מעבר לשמשה הכהה של הדלת. צלצול נוסף נשמע בדלת, "רגע!" אתה אומר שוב פעם, מגיע לדלת ופותח אותה. בפתח עומד איש לבוש במדים של הדואר, מחזיק חבילה בידו. "שלום, יש לי חבילה למר.." הוא בודק את מה שכתוב בניירות שלו "לנדר ג'ייק". הוא משלים ומסתכל עליך. אתה מהנהן בראשך והוא נותן לך את החבילה, מחתים אותם והולך לדרכו. אתה תוהה מה יש בחבילה בזמן שאתה סוגר את הדלת ומתקדם לכיוון שולחן האוכל. מניח עליו את החבילה ופותח אותה. בתוך החבילה אין שום מכתב או כתובת של השולח ובפנים מונח ספר קטן בעל כריכה שחורה מבריקה שבמרכזה מצויר כוכב מחומש בזהב. ~מה לעזאזל?~ אתה חושב לעצמך ופותח את הספר... ריק. כל הדפים כולם, ריקים..

ספוילר:
מה זה לעזאזל, איזהשהי בדיחה?" אני חושב לעצמי בקול מכיוון שאני לבד בביתי. אולי זה איזה גאדג'ט... אני משער ומנסה אולי לדפוק את הספר בשולחן, פותח אותו ורואה שכל הדפים עדיין ריקים ומבין כמה טיפשי היה המעשה שלי.
מי כבר יכול לשלוח לי את הדבר המוזר הזה... אני ממשיך לתהות ואז עולה במוחי הרעיון. אני "מתגלגל" עם הכיסא כשהספר המוזר בידי, והולך לכיוון המחשב, ואז מחפש באינטרנט איזכור כלשהו או איזהשהו רקע או פירוש לסמל המוזר של הכוכב המחומש בצבע זהב...





--------------------




הטיול שלי ביפן בקרו באתר שלי

http://myanimelist.net/animelist/TheStoryteller :MAL
ככה הכל התחיל: http://www.anime-il.com/index.php?s=&s...t&p=1119254
גם אני אוהב יאוי

-----------------------------------
משגיח פורום מחשבים לשעבר
משגיח פורום יפן לשעבר
פקח לשעבר
ראשי לשעבר
משגיח פורום מרצ'נדייס
ובחזרה לראשי^^
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Dulce de Leche
הודעה 25.12.2009, 09:54
הודעה #64


Ars Longa, Vita Brevis
סמל קבוצה

קבוצה: רשומים
הודעות: 43
תאריך הצטרפות: 6.12.09
מיקום: Court of Miracles
משתמש מספר: 71,860



ציטוט(Storyteller @ 23.12.2009, 23:21) *
ליסנדרה טיליוני
ספוילר:
*לא, זה מצוין. עצרת בדיוק ברגע מתאים. יש דברים שהם בכל זאת התפקיד שלי. לפחות עד שתכירי את הנפשות המשחקות יותר טוב 8)

את מסיימת לכתוב, מסתכלת על הכתב שלך, מסודר להפליא ונשי. לעומת זאת הכתב שלו, ברור והחלטי, כתב גברי אך בכל זאת עדין. את מביטה בספר, תוהה אם כל זה בכל זאת איזה חלום מוזר או האם התגובה באמת תגיע, האם באמת יכול להיות שאת ממש מדברת עם מישהו... או משהו... ממשי. החלון דופק ברוח ומשב רוח נכנס לחדר. צמרמורת עוברת בגופך כשאת מביטה אל החלון ואז רואה את התגובה מגיעה... "חיכיתי לך ליסי" האותיות נרשמות באיטיות על הדף... "חיכיתי לרגע שבו תצטרכי אותי..." שורה נוספת מופיעה. "והנה אני כאן, מבין אותך ומקשיב לך בעולם שאף אחד בו לא מבין אותך...". הכתובת נגמרת בשורה שלישית. את מביטה עוד כמה רגעים בדף אבל לא מופיעות שורות נוספות.




ספוילר:


*אולי אתה גם רוצה להראות לי איך פותחים את חדר הסודות? (:

ליסנדרה טיליוני
אני סוגרת את הספר, וממהרת לפתוח אותו שוב. לרגע פוחדת ששברתי את האשליה, פירקתי את הקסם. אבל לא. המילים עדיין שם. אני מחייכת. המילים הכתובות מתנגנות לי בראש, הופכות להן לשיר עם לחן, שיר עתיק שכמו תמיד קינן עמוק בתוכי. אני יודעת שאינני לבד עוד. שלעולם לא אצטרך להיות לבד. אצבעותיי מלטפות את הדפים, עכשיו הגיע תורי. אני מרימה את העט ובתנועה חלקה נותנת למילים לזרום מתוכי, מתנקזות הישר אל הדף, כמו מעיין ללא התחלה וללא סוף. אין לי כל שליטה עליהן (וייתכן שהדבר היה מפריע לי לולא החלטתי לוותר על כל פיסת שליטה מיותרת בחיי, כל פיסת שליטה עתידית.)
המשפט הראשון שנוצר לו לאיטו, אות אחר אות, מילה אחר מילה הוא 'הייתי בלרינה. אני לא יודעת מי אני עכשיו.' והמשפטים הבאים לא מאחרים לבוא, רודפים זה אחר זה. העבר שלי נשרז בחלומות העתיד. מילות התואר של המשפחה שלי נדבקות לשמות העצם של החברים (לא שהחלק הזה ארוך במיוחד.) השם של ג'ורג'יה צץ ועולה על פני המים. גם אבא מופיע פעם או פעמיים. ומאדאם פאולינה. העט צורב לי ביד כשהשם שלה מתועד לו על הדפים. אנטון לא מאחר לבוא. דומה כאילו האותיות המרכיבות את שמו אדומות במיוחד. אני כותבת וכותבת. הדיו לא נגמר, ואני יודעת שגם לא ייגמר. לא כל עוד יש בי עוד כח לשתף. לא כל עוד יש בו רצון לדעת. לא כל עוד יש בנו (ממש כמו היינו יישות אחת.) חיים. כל המילים שלי הופכות להיות המילים שלו. אינני שומרת דבר לעצמי. שום זיכרון ילדות, שום משאלה כמוסה. הכל נשפך, מוטל על הדף. קיא של מילים. אני מחכה להקלה המובטחת. דומה כי לספר לוקח כמה דקות לקרוא הכל (טוב, להגנתו ייאמר שבכל זאת כתבתי כמה עמודים טובים.) אני יכולה לשים את האצבע שלי על השנייה המדוייקת שבה הוא מסיים לקרוא, כי באותו הרגע ריקנות איומה מציפה אותי. לא זו ההקלה לה ייחלתי. אני מתחילה להרגיש כמו דף מתוך ספר בעצמי, נטולת כל עומק, פשוטה ושטחית. היד שלי חלשה מדי מכדי להרימה ולכתוב ולו סימן שאלה אחד על הדפים. אבל לספר בכל מקרה רצונות משלו. אני מביטה בו בעייפות כשמילים נוספות מרצדות להן מולי. "אני איתך" הוא רושם, ופתאום הריקנות הזו נראית כמו מחיר זעום לשלם תמורת הקרבה, תמורת ההרגשה שלמישהו אכפת. אני מחייכת בלאות, רוצה לכתוב תודה, או כל מילה אחרת שתביע את ההערכה העמוקה שאני חשה, אבל הספר טרם סיים. "מעכשיו, קחי אותי איתך לכל מקום. ביחד, אנחנו נדאג שהכל יהיה בסדר." ואני מאמינה לו. אני מאמינה. למילים הכתובות האלה יש כח לשנות את כל המחשבות וכל המילים הנאמרות בקול ומתפוגגות להן באוויר, נטולות כל אחיזה במציאות, נטולות כל השפעה. אני נוטלת את הספר בעדינות אין קץ, עוטפת אותו בציפית שלי ומכניסה לתיק ג'ינס זרוק שקיבלתי פעם מאיזה עיתון נוער מטופש שניסה לשכנע אותי שהדבר שאני הכי צריכה עכשיו הוא להיות מנויה עליו. גם את העט אני משליכה אל התיק (אחרי שוידאתי שהפקק סגור היטב.) *OOC- בתור שה"מ, אם יש דברים נוספים שמתחשק לך להכניס לתיק, תרגיש חופשי.* אני מאזינה בשקט. הטלוויזיה בחדר של אמא פתוחה. אני יכולה לעשות כל העולה על רוחי מבלי מפריע. היא לא תעזוב את השעשועון שלה רק בגלל חריקת דלת אחת, או סיבוב מנעול מתחמק. וזהו. אני בחוץ. בפעם השנייה ביומיים אני מרגישה את אור השמש על פניי. זה צורב אותי, אני ממצמצת ודומעת. היום החדש מתגרה בי, אבל הוא לא יכול להכניע אותי. חמושה בספר ועט, כל הדרכים שבעולם פתוחות בפניי, מחכות שאחליט לקראת מה אני בוחרת לצעוד.

*אני ממש מצטערת- התגובה הזו הייתה אמורה להישלח אתמול, אבל קשיים טכניים בשילוב עם היעדר זמן פנוי להתמודד איתם מנעו ממני לשלוח אותה. זה לא יקרה שוב.


הודעה זו נערכה על ידי Dulce de Leche: 25.12.2009, 09:57


--------------------

חברים טובים, ספרים טובים ומצפון ישנוני: אלו החיים האידיאליים.

Go to the top of the page
 
+Quote Post
AntiChrist
הודעה 25.12.2009, 18:56
הודעה #65


הכינוי? הפסדתי לדרור בהתערבות :(
סמל קבוצה

קבוצה: חברי כבוד
הודעות: 1,725
תאריך הצטרפות: 7.03.05
מיקום: 1 1 ואין שם אף אחד
משתמש מספר: 515



ציטוט(Storyteller @ 21.12.2009, 11:27) *
*עמכם הסליחה, היה לי אתמול יום מטורף לגמרי ולא הספקתי להגיב.

כריס סייבן

ספוילר:
ציטוט
אחרי 5 דקות שנראו כמו נצח, אבי יצא לבסוף מהשירותים מלווה ע"י אימי ואמר "בסך הכל כאב בטן קטן" אבל היה ברור לי שהוא משקר, "בוא פשוט נשכח שקרה משהו" אימי מיד תמכה והלכה למטבח.
אני נעמדתי ופשוט הסתכלתי עליהם המומים, אני כל פעם נדהם מחדש עד כמה בני אדם יכולים להיות צבועים...
רציתי לגשת ולהמשיך לראות את הכתבה שאבי סגר בצורה די נחרצת את הטלויזיה וחייך לעברי בתקווה שאעבור לצד שלהם ואשכח שכל זה קרה.
לרגע היה נדמה כאילו הדבר אפשרי, אך אז שמענו דפיקה בדלת, ומהחלון ראיתי ניידת משטרה, נלחצתי...


דפיקה בדלת... ושקט... עוד דפיקה בדלת, אמך ואביך מחליפים מבטים כשלבסוף אביך לוקח נשימה ארוכה והולך לפתוח את הדלת. בכניסה עומדים שוטר ושוטרת במדים, מציגים את התג שלהם ואומרים, "מר סייבן, הרכב שלך היה מעורב בתאונת פגע וברח. האם נוכל לשאול אותך מספר שאלות?" אביך נותן להם להיכנס לבית, מביט עליך ואומר "תעלה למעלה כריס" בכל נחרץ שלא משאיר לך הרבה ברירות. הוריך והשוטרים מתיישבים בסלון בזמן שאתה עולה לאט לאט במדרגות למעלה. הקולות בהם הם מדברים הם חלשים מדי ואתה לא מצליח לשמוע מהמדרגות מה הם אומרים. אתה עולה לחדרך בתסכול וסוגר את הדלת. מחשבות מתרוצצות בראשך, ~האם ייתכן שאביך דרס ילד וברח? מה יקרה עכשיו? האם הוא ילך לכלא?~ אתה אמנם לא הרגשת כל כך מחובר להוריך, אבל בתוך תוכך אתה אוהב אותם בין אם תרצה או לא. מן דבר גנטי שכזה שאי אפשר להתנגד אליו...


ספוילר:

השקט שיגע אותי, רציתי כל כך לרדת ולשמוע על מה הם מדברים, אך מצד שני פחדתי ממה שאני עלול לשמוע.
חיכיתי שהדממה תיפסק, ומנגד קיוויתי שהיא תמשך ואז היא נקטעה, אימי השמיע קול צעקה פתאומי.
ירדתי מעט למטה וראיתי שאזקים את אבי, 'הטיפש בטח הודה' חשבתי לעצמי ואז הבנתי את המשמעות של מחשבתי, הוא באמת עשה את זה; הוא פגע בילדה הקטנה הזאת.
אימי התחילה לבכות ואבא שלי פשוט הוריד את מבטו למטה בשעה שהשוטרים החלו לעשות את דרכם למטה.
בדרך כלל לא התרגשתי מכך שהוריי הולכים להעדר זמן רב מהבית, אבל הפעם כל מה שרציתי היה שהוא יישאר עוד קצת, רגשות לא ברורים...
השוטרים יצאו החוצה ואמי התחילה לבכות, לא ידעתי מה עלי לעשות, קפאתי במקום...


--------------------
[/b][/size]קליפ המשחק
קישור למשחק
מ"ת הגדול והמושקע ביותר שידע וכנראה יידע הפורום,אתם מוזמנים להירשם
...
*קרדיט לDeraHotGeriNot על הבאנר*

Go to the top of the page
 
+Quote Post
guyguy22
הודעה 26.12.2009, 21:27
הודעה #66


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: רשומים
הודעות: 61
תאריך הצטרפות: 9.10.08
מיקום: חיפה
משתמש מספר: 61,788



ציטוט

ספוילר:
"הממ, כנראה שזה סמל ממש מעניין, והוא גם דיי מפורסם, הוא אפילו מסמל את השטן, חחח..." אני אומר לעצמי בקול לאחר שאני קורא את הערך בוויקיפדיה, לוקח שוב את הספר ומסתכל כמה שניות בספר. למה שמישהו ישלח לי ספר עם סמל של השטן על הכריכה אבל הוא ריק לחלוטין, ואני כבר ציפיתי שאם כריכה כזאת יהיו איזה מתכונים לשיקויים שטניים או משהו כזה..., הממ, אולי זה בשביל אימא, אולי היא החליטה למכור את נשמתה לשטן או משהו, חחח אני חושב ומגחכך לעצמי מהמחשבה. *אני מעביר את הזמן עד הערב כשאימי מגיעה* אני פותח לאימי את הדלת אחרי שהיא צלצלה. "היי ג'ייק, מה קורה?" היא אומרת לי, מחבקת אותי ושמה את התיק שלה על שולחן האוכל שבמטבח. "הכל בסדר..." אני אומר לה באדישות ואז נזכר בספר המוזר שנשלח לפה בצהריים. "אממ, אימא, היית צריכה לקבל את הספר הזה אולי, כי הוא נשלח לפה בצהריים?" אני שואל אותה ומבציע לה על המיקום של הספר...


--------------------

תפעילו את הראש...

http://anime-il.showme.co.il/index.php?showforum=10
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Storyteller
הודעה 27.12.2009, 11:03
הודעה #67


Marching Fishes!
סמל קבוצה

קבוצה: ראשיים
הודעות: 5,846
תאריך הצטרפות: 17.08.06
מיקום: ארץ לעולם לא
משתמש מספר: 13,237



*שבוע חדש, שיהיה בהצלחה לכולנו on2.gif

ג'ייק לנדר:
ספוילר:

ציטוט
"הממ, כנראה שזה סמל ממש מעניין, והוא גם דיי מפורסם, הוא אפילו מסמל את השטן, חחח..." אני אומר לעצמי בקול לאחר שאני קורא את הערך בוויקיפדיה, לוקח שוב את הספר ומסתכל כמה שניות בספר. למה שמישהו ישלח לי ספר עם סמל של השטן על הכריכה אבל הוא ריק לחלוטין, ואני כבר ציפיתי שאם כריכה כזאת יהיו איזה מתכונים לשיקויים שטניים או משהו כזה..., הממ, אולי זה בשביל אימא, אולי היא החליטה למכור את נשמתה לשטן או משהו, חחח אני חושב ומגחכך לעצמי מהמחשבה. *אני מעביר את הזמן עד הערב כשאימי מגיעה* אני פותח לאימי את הדלת אחרי שהיא צלצלה. "היי ג'ייק, מה קורה?" היא אומרת לי, מחבקת אותי ושמה את התיק שלה על שולחן האוכל שבמטבח. "הכל בסדר..." אני אומר לה באדישות ואז נזכר בספר המוזר שנשלח לפה בצהריים. "אממ, אימא, היית צריכה לקבל את הספר הזה אולי, כי הוא נשלח לפה בצהריים?" אני שואל אותה ומבציע לה על המיקום של הספר...


*אני מרגיש שכל החצי הראשון של התגובה שלך מאולץ ומבוסס על ידע שלך מחוץ למשחק. דווקא מכל הדברים שהסמל הזה מסמל הגעת לשטן? למכור את נשמתה לשטן? זה לא נשמע לי שבמקרה הדמות שלך חושבת את זה 8)
**עוד דבר הוא, אתה חייב להיכנס לדמות. הדמות שלך משותקת לגמרי. לזוז זה סיפור גדול מבחינתך. זה קשה וזה מעייף. אמא שלך כל כך לא מתחשבת שהיא מחכה שתפתח לה את הדלת במקום לפתוח אותו עם המפתח?
אני יודע שאולי קשה לך לראות את החשיבות של הדברים האלה אבל כל אלו משפיעים על טיב המשחק, על כמה הוא "מציאותי" ועל כמה הדמות שלך אמינה.

"מה?" היא אומרת אחרי שהיא פוזרת את שיערה שהיה אסוף ומדליקה את הקומקום כדי להרתיח מים. היא מסתובבת ומסתכלת על הספר. "מה זה?" היא מסתכלת, מרימה את הספר ומסתכלת בפנים. "לא אני לא הזמנתי את זה, בעבור מי הגיעה החבילה הזאת?" היא שואלת ומניחה את הספר שוב על השולחן. מתפנה ללהכין לעצמה כוס קפה.


כריס סייבן
ספוילר:

ציטוט
השקט שיגע אותי, רציתי כל כך לרדת ולשמוע על מה הם מדברים, אך מצד שני פחדתי ממה שאני עלול לשמוע.
חיכיתי שהדממה תיפסק, ומנגד קיוויתי שהיא תמשך ואז היא נקטעה, אימי השמיע קול צעקה פתאומי.
ירדתי מעט למטה וראיתי שאזקים את אבי, 'הטיפש בטח הודה' חשבתי לעצמי ואז הבנתי את המשמעות של מחשבתי, הוא באמת עשה את זה; הוא פגע בילדה הקטנה הזאת.
אימי התחילה לבכות ואבא שלי פשוט הוריד את מבטו למטה בשעה שהשוטרים החלו לעשות את דרכם למטה.
בדרך כלל לא התרגשתי מכך שהוריי הולכים להעדר זמן רב מהבית, אבל הפעם כל מה שרציתי היה שהוא יישאר עוד קצת, רגשות לא ברורים...
השוטרים יצאו החוצה ואמי התחילה לבכות, לא ידעתי מה עלי לעשות, קפאתי במקום...


אתה יורד עוד כמה מדרגות למטה, לנקודה בה אתה יכול לראות את אמך עם דמעות בעיניה מקבלת טופס מהשוטרת בעוד אביך עוזב את הבית עם השוטר. "גברת סייבן אני מתנצלת, אני מבינה את המצוקה של בעלך ומקווה שהנסיבות לא יקשו על העונש שלו. אני מציעה לכם להשיג עורך דין טוב" היא אומרת, אמך מהנהנת בראשה ואז השוטרת עוזבת את הבית. קול הדלת הנסגרת נשמע כאילו סגרו אותה בהילוך איטי. ואז שקט. אתה יורד עד למטה, אמך מבחינה בך ואז מתקרבת אליך, כורכת את זרועותיה סביבך. "הכל יהיה בסדר כריס, אבא יהיה בסדר" היא אומרת ומלטפת את גבך. הרפלקס הראשון שיש לך זה לרצות להירתע ממגעה, אך במהרה אתה נרגע ומרפה. דקות ארוכות אתם עומדים ככה במסדרון עד שלבסוף אמך נרגעת. "כ-כדאי שאעשה כמה טלפונים", היא אומרת, מוחה את דמעותיה בשרוולה. מחייכת חיוך מאולץ והולכת לחדר העבודה שלה, סוגרת את הדלת. אתה נשאר לבד במסדרון. מביט בתמונות התלויות במסדרון. תמונה גדולה של אביך בצעירותו, לבוש בגלימת סטודנטים לאחר שסיים את לימודים. אתה מביט בתמונה ולרגע נראה לך שהפרצוף שמסתכל אליך בחזרה מחייך אליך בנבזות, עיניו בוהקות באדום. אתה נרתע לרגע, ממצמץ כמה פעמים בעיניך והתמונה חוזרת לקדמותה...


ליסנדרה טיליוני
ספוילר:

ציטוט
*אולי אתה גם רוצה להראות לי איך פותחים את חדר הסודות? (:

אני סוגרת את הספר, וממהרת לפתוח אותו שוב. לרגע פוחדת ששברתי את האשליה, פירקתי את הקסם. אבל לא. המילים עדיין שם. אני מחייכת. המילים הכתובות מתנגנות לי בראש, הופכות להן לשיר עם לחן, שיר עתיק שכמו תמיד קינן עמוק בתוכי. אני יודעת שאינני לבד עוד. שלעולם לא אצטרך להיות לבד. אצבעותיי מלטפות את הדפים, עכשיו הגיע תורי. אני מרימה את העט ובתנועה חלקה נותנת למילים לזרום מתוכי, מתנקזות הישר אל הדף, כמו מעיין ללא התחלה וללא סוף. אין לי כל שליטה עליהן (וייתכן שהדבר היה מפריע לי לולא החלטתי לוותר על כל פיסת שליטה מיותרת בחיי, כל פיסת שליטה עתידית.)
המשפט הראשון שנוצר לו לאיטו, אות אחר אות, מילה אחר מילה הוא 'הייתי בלרינה. אני לא יודעת מי אני עכשיו.' והמשפטים הבאים לא מאחרים לבוא, רודפים זה אחר זה. העבר שלי נשרז בחלומות העתיד. מילות התואר של המשפחה שלי נדבקות לשמות העצם של החברים (לא שהחלק הזה ארוך במיוחד.) השם של ג'ורג'יה צץ ועולה על פני המים. גם אבא מופיע פעם או פעמיים. ומאדאם פאולינה. העט צורב לי ביד כשהשם שלה מתועד לו על הדפים. אנטון לא מאחר לבוא. דומה כאילו האותיות המרכיבות את שמו אדומות במיוחד. אני כותבת וכותבת. הדיו לא נגמר, ואני יודעת שגם לא ייגמר. לא כל עוד יש בי עוד כח לשתף. לא כל עוד יש בו רצון לדעת. לא כל עוד יש בנו (ממש כמו היינו יישות אחת.) חיים. כל המילים שלי הופכות להיות המילים שלו. אינני שומרת דבר לעצמי. שום זיכרון ילדות, שום משאלה כמוסה. הכל נשפך, מוטל על הדף. קיא של מילים. אני מחכה להקלה המובטחת. דומה כי לספר לוקח כמה דקות לקרוא הכל (טוב, להגנתו ייאמר שבכל זאת כתבתי כמה עמודים טובים.) אני יכולה לשים את האצבע שלי על השנייה המדוייקת שבה הוא מסיים לקרוא, כי באותו הרגע ריקנות איומה מציפה אותי. לא זו ההקלה לה ייחלתי. אני מתחילה להרגיש כמו דף מתוך ספר בעצמי, נטולת כל עומק, פשוטה ושטחית. היד שלי חלשה מדי מכדי להרימה ולכתוב ולו סימן שאלה אחד על הדפים. אבל לספר בכל מקרה רצונות משלו. אני מביטה בו בעייפות כשמילים נוספות מרצדות להן מולי. "אני איתך" הוא רושם, ופתאום הריקנות הזו נראית כמו מחיר זעום לשלם תמורת הקרבה, תמורת ההרגשה שלמישהו אכפת. אני מחייכת בלאות, רוצה לכתוב תודה, או כל מילה אחרת שתביע את ההערכה העמוקה שאני חשה, אבל הספר טרם סיים. "מעכשיו, קחי אותי איתך לכל מקום. ביחד, אנחנו נדאג שהכל יהיה בסדר." ואני מאמינה לו. אני מאמינה. למילים הכתובות האלה יש כח לשנות את כל המחשבות וכל המילים הנאמרות בקול ומתפוגגות להן באוויר, נטולות כל אחיזה במציאות, נטולות כל השפעה. אני נוטלת את הספר בעדינות אין קץ, עוטפת אותו בציפית שלי ומכניסה לתיק ג'ינס זרוק שקיבלתי פעם מאיזה עיתון נוער מטופש שניסה לשכנע אותי שהדבר שאני הכי צריכה עכשיו הוא להיות מנויה עליו. גם את העט אני משליכה אל התיק (אחרי שוידאתי שהפקק סגור היטב.) *OOC- בתור שה"מ, אם יש דברים נוספים שמתחשק לך להכניס לתיק, תרגיש חופשי.* אני מאזינה בשקט. הטלוויזיה בחדר של אמא פתוחה. אני יכולה לעשות כל העולה על רוחי מבלי מפריע. היא לא תעזוב את השעשועון שלה רק בגלל חריקת דלת אחת, או סיבוב מנעול מתחמק. וזהו. אני בחוץ. בפעם השנייה ביומיים אני מרגישה את אור השמש על פניי. זה צורב אותי, אני ממצמצת ודומעת. היום החדש מתגרה בי, אבל הוא לא יכול להכניע אותי. חמושה בספר ועט, כל הדרכים שבעולם פתוחות בפניי, מחכות שאחליט לקראת מה אני בוחרת לצעוד.

*אני ממש מצטערת- התגובה הזו הייתה אמורה להישלח אתמול, אבל קשיים טכניים בשילוב עם היעדר זמן פנוי להתמודד איתם מנעו ממני לשלוח אותה. זה לא יקרה שוב.


*את מתחילה איתי? 8)
**מה את לוקחת את זה שאירחת בתגובה שלך כל כך קשה?

בוקר שבת קורן בחוץ, מספר ילדים מתרוצצים ברחוב השקט, משחקים בכדור. איש לא שם לב שיצאת מהבית, את מתחילה ללכת במורד הרחוב עד שאת מגיעה לתחנת האוטובוס. את מחכה לאוטובוס ועולה עליו, על האוטובוס הראשון שמגיע. לא יודעת לאן פניך מועדות. את מתיישבת באוטובוס במושב האחורי, פותחת את התיק ומוציאה ממנו בעדינות את הספר שלך. את פותחת אותו שוב, כל הכתב נעלם, הספר ריק. ~הייתכן שחלמת את הכל? לא זה לא ייתכן~ את חושבת לעצמך ומוציאה את העט. מסתכלת אל תוך האוטובוס, מעט האנשים שיושבים בו לא מניחים עליך את דעתם, את בטוחה. את מביטה בדף הריק ורושמת, "אז לאן הולכים?". את מסיימת לכתוב ומביטה בספר, ~עוד רגע זה מגיע~ את חושבת לעצמך. ~רק עוד רגע~ את מביטה בספר ושום דבר לא מופיע... את מביטה שוב באוטובוס, בודקת אם מישהו מסתכל עליף ~האם אני מתנהגת מוזר?~, איש אינו מסתכל. את מוריד שוב את מבטך אל הספר והמילים נרקמות אל מול עינייך, "בואי נלך לאכול גלידה" הוא רושם לך. "לפחות ארבעה כדורים, עם רוטב שוקולד חם" הוא מוסיף ואז משתתק...



--------------------




הטיול שלי ביפן בקרו באתר שלי

http://myanimelist.net/animelist/TheStoryteller :MAL
ככה הכל התחיל: http://www.anime-il.com/index.php?s=&s...t&p=1119254
גם אני אוהב יאוי

-----------------------------------
משגיח פורום מחשבים לשעבר
משגיח פורום יפן לשעבר
פקח לשעבר
ראשי לשעבר
משגיח פורום מרצ'נדייס
ובחזרה לראשי^^
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Dulce de Leche
הודעה 27.12.2009, 21:58
הודעה #68


Ars Longa, Vita Brevis
סמל קבוצה

קבוצה: רשומים
הודעות: 43
תאריך הצטרפות: 6.12.09
מיקום: Court of Miracles
משתמש מספר: 71,860



ציטוט(Storyteller @ 27.12.2009, 11:03) *
*שבוע חדש, שיהיה בהצלחה לכולנו on2.gif

ליסנדרה טיליוני
ספוילר:

*את מתחילה איתי? 8)
**מה את לוקחת את זה שאירחת בתגובה שלך כל כך קשה?

בוקר שבת קורן בחוץ, מספר ילדים מתרוצצים ברחוב השקט, משחקים בכדור. איש לא שם לב שיצאת מהבית, את מתחילה ללכת במורד הרחוב עד שאת מגיעה לתחנת האוטובוס. את מחכה לאוטובוס ועולה עליו, על האוטובוס הראשון שמגיע. לא יודעת לאן פניך מועדות. את מתיישבת באוטובוס במושב האחורי, פותחת את התיק ומוציאה ממנו בעדינות את הספר שלך. את פותחת אותו שוב, כל הכתב נעלם, הספר ריק. ~הייתכן שחלמת את הכל? לא זה לא ייתכן~ את חושבת לעצמך ומוציאה את העט. מסתכלת אל תוך האוטובוס, מעט האנשים שיושבים בו לא מניחים עליך את דעתם, את בטוחה. את מביטה בדף הריק ורושמת, "אז לאן הולכים?". את מסיימת לכתוב ומביטה בספר, ~עוד רגע זה מגיע~ את חושבת לעצמך. ~רק עוד רגע~ את מביטה בספר ושום דבר לא מופיע... את מביטה שוב באוטובוס, בודקת אם מישהו מסתכל עליף ~האם אני מתנהגת מוזר?~, איש אינו מסתכל. את מוריד שוב את מבטך אל הספר והמילים נרקמות אל מול עינייך, "בואי נלך לאכול גלידה" הוא רושם לך. "לפחות ארבעה כדורים, עם רוטב שוקולד חם" הוא מוסיף ואז משתתק...



ספוילר:
*אני חוששת שאתה צעיר מדי בשבילי, אני מתחילה רק עם אנשים שגדולים ממני בעשר שנים לפחות P:
** נו, אמרת שזה משחק רציני, לא רציתי ליצור רושם של זלזול.

גלידה. דומה כי המילה הזו ניפצה את הטראנס המתמשך הזה שבו הייתי שרויה. שוב גלידה? מה נסגר עם כל הגלידות האלה? מה נסגר עם כל האנשים (או החפצים) האלה, שבאים ומציקים לי? השמש הזו, השמש הנוראה הזו. למה בכלל יצאתי החוצה שוב? יכולתי להישאר סגורה בבית, בטוחה מכל פגע. גלידה. מספיק כבר עם הגלידה. מספיק עם הזכרונות. אני חושבת בהתמרדות. דומה כי הספר מבין לליבי, שורה חדשה מציפה את דפיו, מוחקת את שאריות זו הקודמת.
"אל תתני לזכרונות הרעים להשתלט עלייך. אל תהיי שבויה שלהם, ליסה." ליסה. האדם היחיד שקרא לי כך היה אבי. שנאתי את הכינוי הזה. תמיד הרגשתי כאילו לא אליי הוא פונה, כאילו דבריו מכוונים אל הליסה הזאת, אל ילדה אחרת בעולם אחר. "הצמדי לזכרונות הטובים." שוב צץ בראשי אותו אחר צהריים בגלידרייה השכונתית. שוב צחוק ובכי, שוב שמלות צבעוניות וכדורים נוצצים. אבל הפעם, תחושת האשמה לא ממהרת להגיע. למעשה, היא לא באה בכלל. במקומה, זכרון אחר צף לו מעלה במעלי מורד הזכרונות המפותל. לא, 'צף' הינה מילה עדינה מדי. הזכרון הזה בועט ונאבק, ואני מרגישה כיצד הוא נכפה עליי, מוחק כל זכר לזיכרונות אחרים.
הרקע כבר איננו הגלידריה, אלא כיתה. הנפשות הפועלות הן אני, אמא, אבא, והמחנכת שלי אי שם בכיתה ג'. (איך קראו לה? מיס פלימור? מיס קלימור? מה זה כבר משנה בעצם.) אני נמצאת בחדר פיזית, אך נפשי משוטטת לה. השעה חמש. בחמש ועשרים אמור להתחיל שיעור המחול שלי, אבל מיס פלימור/מלימור לא מראה כל סימן כי היא הולכת להפסיק לדבר בקרוב. "אני יודעת מה זה לרצות משהו כל כך עד שנוטשים ומזניחים כל דבר אחר בשבילו." היא אומרת. אני סוף סוף מפנה לה את תשומת ליבי. העיינים שלי סוקרות אותה ללא רחם. אישה שמנמונת, בגיל הארבעים. אין טבעת נישואין על אצבעה. היא לא מאופרת. לא מטופחת. פירור שוקולד דבוק ללחיה השמאלית. 'אין לה טיפה של איפוק, טיפה של משמעת עצמית.' אני חושבת בגועל. מה היא יודעת על שאיפות? על רצונות חזקים כל כך עד שאינך יכולה להירדם בלילה בגללם? "אני יודעת ומבינה." היא ממשיכה לדבר. אני, לעומת זאת, כבר לא מקדישה לה תשומת לב, העיינים שלי מרפרפות על פניי קישוטי הכיתה העגומים. "אבל צריך לדעת היכן הגבול עובר. אני יכולה להמשיך ולדבר איתכם שעות על גבי שעות," (לא! השיעור שלי מתחיל עוד רבע שעה!) "אבל בסופו של דבר השורה התחתונה היא כזו- כבוד הבלט במקומו מונח, אך אם ליסנדרה לא תעבור את המבחן בחשבון שייערך בעוד שבוע מהיום, היא תאלץ ללמוד בבית הספר ללימודי קיץ שלנו." העיינים שלי נמשכו אליה כלא מאמינות. שתינו ידענו (ובסתר ליבה גם אמא חשבה כך) שלא אוכל לעבור את המבחן. בשיעורים לא טרחתי אפילו להעמיד פני מקשיבה ושיעורי הבית נותרו עבורי בגדר המלצה בלבד. תליתי עיינים נואשות באמא, מחפשת חבל הצלה. סמינר הקיץ של מאדאם פאולינה אמנם נחשב כסמינר רשות, אך אף ילדה או נערה לא קיבלה ולו את הסולו הקטן ביותר אם לא נכחה בו. כל הדרך הביתה (אמא סירבה לקחת אותי לשעור באותו היום) יבבתי במכונית. אמא, מצידה, הגיבה בקול יבש. "מה חשבת שיקרה, ליסנדרה? לדעתי לימודי קיץ הם רעיון לא רע בכלל. קצת לימודים עוד לא הזיקו לאף אחד. מה יש? תניחי קצת לכל עניין הבלט הזה", מה שרק הגביר את היבבות. אבא נהג בשתיקה. נכנסתי הביתה ורצתי לחדרי, טורקת אחרי את הדלת בדרמטיות (לא לפני שהספקתי לשמוע את ג'ורג'יה קוראת "אוווו, ליסנדרה בצרות?") נפלתי על המיטה ובכיתי. לא שמעתי את הדלת נפתחת. לא ראיתי את אבא מתיישב בשקט לידי. רק לאחר שהחל ללטף את שיערי הרגשתי בנוכחותו. שבוע שלם הוא ישב איתי. שבוע שלם פתר איתי בעיות מילוליות ותרגילי כפל וחילוק. לא מתייאש ולא מרים ידיים. מתעלם לחלוטין מהערותיה של אמא ש"הילדה צריכה ללמוד לקח. תן לה להיכשל ולשאת בתוצאות." שבוע שלם. בסופו של דבר לא עברתי את המבחן. עברתי אותו בהצטיינות יתרה. המורה שיבחה אותי בפני כל התלמידים והדביקה מדבקה של חתול שמנמן ומחייך על המבחן שלי. אבל החיוך של אבא היה רחב הרבה יותר.
אני מרגישה לחלוחית בעייני, וממהרת לגרש אותה. מדוע הזכרון הזה היה קבור עמוק כל כך בתוכי? היה זה אחד מרגעי השיא הגדולים ביותר שלי. בקיץ ההוא רקדתי כמו שלא רקדתי מעולם. בליבי הקדשתי את הריקודים האלו לאבא. לא ידעתי זאת אז, כמובן, אך היה זה הקיץ האחרון שלו איתנו. "בסדר" אני מוצאת את עצמי כותבת. פתאום השמש כבר לא מפריעה לי כל כך. אני בוהה בחלון, צופה בנוף העובר על ידינו. הנה הקניון, הנה זירת ההחלקה, והנה גם הגלידריה. אני באה לקום ומגלה שאיני יכולה. האם הרגליים שוב עומדות בדרכי? אבל לא, דומה כי הפעם מדובר במשהו אחר. אותיות קטנות וצפופות ממלאות במהירות את הדף. "לא כאן. אנחנו יורדים במקום אחר." אין לי ברירה אלא לציית. הנוף המוכר מתחלף במהרה בנוף ריק. עצים שמעולם לא ראיתי מתחלפים במכוניות בעלות מראה משונה. למשך כחמש דקות אין נוף כלל. "תחנה אחרונה!" הנהג קורא בקול, מביט בי בעניין. אני מגלה כי נשארתי לבדי על האוטובוס. אני קמה באיטיות ממושבי, הרגליים שוב מצייתות לי. אני יורדת מן האוטובוס ומגלה כי איני מזהה את המקום. מובן שידעתי כי החלק שבו אני גרה אינו מן הטובים שבעיר, בלשון המעטה, אך מעולם לא שיערתי כי במרחק כמה תחנות אוטובוס מצוי לו עולם שכזה. חנויות מרהיבות מקדמות את פניי. מדשאות ירוקות זוהרות ואגם רחב ידיים ניבטים ממולי. האמנם אני עדיין בעיר שלי? בארץ שלי? בעולם שלי? לנגד עייני צצה ועולה גלידריה מפוארת. אני מתקדמת לעברה בצעד מהסס, בטוחה כי גם אם אחליט להיעצר, רגליי ימשיכו לצעוד. אני דופקת על הדלת הצבעונית. עוד לפני שהצליל מספיק לדהות, הדלת כבר נפתחת. מולי עומד מלצר, בשנות העשרים לחייו בערך. שיערו השחור מבולגן בקפידה והוא נועץ בי מבט ירוק וחצוף. "השולחן לשניים שהזמנת שמור לך, גברתי." הוא אומר וקד קידה. אני בוהה בו בתדהמה. הספר מתחמם בידי, אני מבינה כי הוא רוצה שאכנס, אבל אני כלל לא בטוחה מה אני רוצה לעשות.

*כן, כן, אני יודעת. ממש רצתי וממש התקדמתי וממש חציתי את הגבולות. לא יכולתי לעצור את עצמי. אם זה too much תרגיש חופשי להצעיד את ליסי ואת הספר לכל מקום אחר שמתחשק לך.


--------------------

חברים טובים, ספרים טובים ומצפון ישנוני: אלו החיים האידיאליים.

Go to the top of the page
 
+Quote Post
Storyteller
הודעה 29.12.2009, 09:11
הודעה #69


Marching Fishes!
סמל קבוצה

קבוצה: ראשיים
הודעות: 5,846
תאריך הצטרפות: 17.08.06
מיקום: ארץ לעולם לא
משתמש מספר: 13,237



ליסנדרה טיליוני
ספוילר:

ציטוט
*אני חוששת שאתה צעיר מדי בשבילי, אני מתחילה רק עם אנשים שגדולים ממני בעשר שנים לפחות P:
** נו, אמרת שזה משחק רציני, לא רציתי ליצור רושם של זלזול.

גלידה. דומה כי המילה הזו ניפצה את הטראנס המתמשך הזה שבו הייתי שרויה. שוב גלידה? מה נסגר עם כל הגלידות האלה? מה נסגר עם כל האנשים (או החפצים) האלה, שבאים ומציקים לי? השמש הזו, השמש הנוראה הזו. למה בכלל יצאתי החוצה שוב? יכולתי להישאר סגורה בבית, בטוחה מכל פגע. גלידה. מספיק כבר עם הגלידה. מספיק עם הזכרונות. אני חושבת בהתמרדות. דומה כי הספר מבין לליבי, שורה חדשה מציפה את דפיו, מוחקת את שאריות זו הקודמת.
"אל תתני לזכרונות הרעים להשתלט עלייך. אל תהיי שבויה שלהם, ליסה." ליסה. האדם היחיד שקרא לי כך היה אבי. שנאתי את הכינוי הזה. תמיד הרגשתי כאילו לא אליי הוא פונה, כאילו דבריו מכוונים אל הליסה הזאת, אל ילדה אחרת בעולם אחר. "הצמדי לזכרונות הטובים." שוב צץ בראשי אותו אחר צהריים בגלידרייה השכונתית. שוב צחוק ובכי, שוב שמלות צבעוניות וכדורים נוצצים. אבל הפעם, תחושת האשמה לא ממהרת להגיע. למעשה, היא לא באה בכלל. במקומה, זכרון אחר צף לו מעלה במעלי מורד הזכרונות המפותל. לא, 'צף' הינה מילה עדינה מדי. הזכרון הזה בועט ונאבק, ואני מרגישה כיצד הוא נכפה עליי, מוחק כל זכר לזיכרונות אחרים.
הרקע כבר איננו הגלידריה, אלא כיתה. הנפשות הפועלות הן אני, אמא, אבא, והמחנכת שלי אי שם בכיתה ג'. (איך קראו לה? מיס פלימור? מיס קלימור? מה זה כבר משנה בעצם.) אני נמצאת בחדר פיזית, אך נפשי משוטטת לה. השעה חמש. בחמש ועשרים אמור להתחיל שיעור המחול שלי, אבל מיס פלימור/מלימור לא מראה כל סימן כי היא הולכת להפסיק לדבר בקרוב. "אני יודעת מה זה לרצות משהו כל כך עד שנוטשים ומזניחים כל דבר אחר בשבילו." היא אומרת. אני סוף סוף מפנה לה את תשומת ליבי. העיינים שלי סוקרות אותה ללא רחם. אישה שמנמונת, בגיל הארבעים. אין טבעת נישואין על אצבעה. היא לא מאופרת. לא מטופחת. פירור שוקולד דבוק ללחיה השמאלית. 'אין לה טיפה של איפוק, טיפה של משמעת עצמית.' אני חושבת בגועל. מה היא יודעת על שאיפות? על רצונות חזקים כל כך עד שאינך יכולה להירדם בלילה בגללם? "אני יודעת ומבינה." היא ממשיכה לדבר. אני, לעומת זאת, כבר לא מקדישה לה תשומת לב, העיינים שלי מרפרפות על פניי קישוטי הכיתה העגומים. "אבל צריך לדעת היכן הגבול עובר. אני יכולה להמשיך ולדבר איתכם שעות על גבי שעות," (לא! השיעור שלי מתחיל עוד רבע שעה!) "אבל בסופו של דבר השורה התחתונה היא כזו- כבוד הבלט במקומו מונח, אך אם ליסנדרה לא תעבור את המבחן בחשבון שייערך בעוד שבוע מהיום, היא תאלץ ללמוד בבית הספר ללימודי קיץ שלנו." העיינים שלי נמשכו אליה כלא מאמינות. שתינו ידענו (ובסתר ליבה גם אמא חשבה כך) שלא אוכל לעבור את המבחן. בשיעורים לא טרחתי אפילו להעמיד פני מקשיבה ושיעורי הבית נותרו עבורי בגדר המלצה בלבד. תליתי עיינים נואשות באמא, מחפשת חבל הצלה. סמינר הקיץ של מאדאם פאולינה אמנם נחשב כסמינר רשות, אך אף ילדה או נערה לא קיבלה ולו את הסולו הקטן ביותר אם לא נכחה בו. כל הדרך הביתה (אמא סירבה לקחת אותי לשעור באותו היום) יבבתי במכונית. אמא, מצידה, הגיבה בקול יבש. "מה חשבת שיקרה, ליסנדרה? לדעתי לימודי קיץ הם רעיון לא רע בכלל. קצת לימודים עוד לא הזיקו לאף אחד. מה יש? תניחי קצת לכל עניין הבלט הזה", מה שרק הגביר את היבבות. אבא נהג בשתיקה. נכנסתי הביתה ורצתי לחדרי, טורקת אחרי את הדלת בדרמטיות (לא לפני שהספקתי לשמוע את ג'ורג'יה קוראת "אוווו, ליסנדרה בצרות?") נפלתי על המיטה ובכיתי. לא שמעתי את הדלת נפתחת. לא ראיתי את אבא מתיישב בשקט לידי. רק לאחר שהחל ללטף את שיערי הרגשתי בנוכחותו. שבוע שלם הוא ישב איתי. שבוע שלם פתר איתי בעיות מילוליות ותרגילי כפל וחילוק. לא מתייאש ולא מרים ידיים. מתעלם לחלוטין מהערותיה של אמא ש"הילדה צריכה ללמוד לקח. תן לה להיכשל ולשאת בתוצאות." שבוע שלם. בסופו של דבר לא עברתי את המבחן. עברתי אותו בהצטיינות יתרה. המורה שיבחה אותי בפני כל התלמידים והדביקה מדבקה של חתול שמנמן ומחייך על המבחן שלי. אבל החיוך של אבא היה רחב הרבה יותר.
אני מרגישה לחלוחית בעייני, וממהרת לגרש אותה. מדוע הזכרון הזה היה קבור עמוק כל כך בתוכי? היה זה אחד מרגעי השיא הגדולים ביותר שלי. בקיץ ההוא רקדתי כמו שלא רקדתי מעולם. בליבי הקדשתי את הריקודים האלו לאבא. לא ידעתי זאת אז, כמובן, אך היה זה הקיץ האחרון שלו איתנו. "בסדר" אני מוצאת את עצמי כותבת. פתאום השמש כבר לא מפריעה לי כל כך. אני בוהה בחלון, צופה בנוף העובר על ידינו. הנה הקניון, הנה זירת ההחלקה, והנה גם הגלידריה. אני באה לקום ומגלה שאיני יכולה. האם הרגליים שוב עומדות בדרכי? אבל לא, דומה כי הפעם מדובר במשהו אחר. אותיות קטנות וצפופות ממלאות במהירות את הדף. "לא כאן. אנחנו יורדים במקום אחר." אין לי ברירה אלא לציית. הנוף המוכר מתחלף במהרה בנוף ריק. עצים שמעולם לא ראיתי מתחלפים במכוניות בעלות מראה משונה. למשך כחמש דקות אין נוף כלל. "תחנה אחרונה!" הנהג קורא בקול, מביט בי בעניין. אני מגלה כי נשארתי לבדי על האוטובוס. אני קמה באיטיות ממושבי, הרגליים שוב מצייתות לי. אני יורדת מן האוטובוס ומגלה כי איני מזהה את המקום. מובן שידעתי כי החלק שבו אני גרה אינו מן הטובים שבעיר, בלשון המעטה, אך מעולם לא שיערתי כי במרחק כמה תחנות אוטובוס מצוי לו עולם שכזה. חנויות מרהיבות מקדמות את פניי. מדשאות ירוקות זוהרות ואגם רחב ידיים ניבטים ממולי. האמנם אני עדיין בעיר שלי? בארץ שלי? בעולם שלי? לנגד עייני צצה ועולה גלידריה מפוארת. אני מתקדמת לעברה בצעד מהסס, בטוחה כי גם אם אחליט להיעצר, רגליי ימשיכו לצעוד. אני דופקת על הדלת הצבעונית. עוד לפני שהצליל מספיק לדהות, הדלת כבר נפתחת. מולי עומד מלצר, בשנות העשרים לחייו בערך. שיערו השחור מבולגן בקפידה והוא נועץ בי מבט ירוק וחצוף. "השולחן לשניים שהזמנת שמור לך, גברתי." הוא אומר וקד קידה. אני בוהה בו בתדהמה. הספר מתחמם בידי, אני מבינה כי הוא רוצה שאכנס, אבל אני כלל לא בטוחה מה אני רוצה לעשות.

*כן, כן, אני יודעת. ממש רצתי וממש התקדמתי וממש חציתי את הגבולות. לא יכולתי לעצור את עצמי. אם זה too much תרגיש חופשי להצעיד את ליסי ואת הספר לכל מקום אחר שמתחשק לך.


*אני גדול ממך ב6, אבל יש לך דמיון טוב, את יכולה לדמיין שזה 10 אם את רוצה 8)
**זה בסדר גמור איך שכתבת. אני דווקא נהנה מהצורת משחק הזאת, זה ממש כאילו אנחנו מנחים אחד לשני.

"גברתי" המלצר חוזר על עצמו בחיוך, מחווה לך בידו להיכנס ומושיב אותך בשולחן עגול ליד חלון גדול, בעל נוף יפיפה לסביבה. על השולחן פרוסה מפה לבנה צחורה כשלג. המלצר מזיז עבורך את הכסא אחורנית ואת מתיישבת, הוא עוזר לך להתקרב בחזרה לשולחן ואז שולף משום מקום תפריט מהודר. "בן זוגך יגיע בקרוב גברתי? או שתרצי להזמין כבר?" הוא שואל בעוד הוא מניח מפית עם כפית יוקרתית ומהודרת על השולחן. "אני אקח קצת זמן לחשוב ואז אזמין" את אומרת למלצר. הוא מגיב בחיוך ומשתחווה קלות ואז מסתלק, פונה לעיסוקים אחרים. את נושמת נשימה עמוקה ומניחה את הספר על השולחן, העט מונח לידו ופותחת אותו. כל הטקסט שנכתב בספר עדין נמצא שם, זה לא נעלם, את לא דמיינת. את פותחת עמוד חדש ולפניך נרקמות המילים, "בואי נזמין משהו גדול, משהו שלא היית מזמינה בחיים." הספר משלים את המשפט. לרגע ליבך מחסיר פעימה. ~מילא לאכול כדור גלידה אחד, רצוי משהו לא מתוק מדי, אבל הוא רוצה משהו גדול?~ את חושבת לעצמך. ~אל תדאגי, איתי את יכולה לעשות הכל, שום דבר לא מגביל אותך~ מופיעה השורה השניה...


--------------------




הטיול שלי ביפן בקרו באתר שלי

http://myanimelist.net/animelist/TheStoryteller :MAL
ככה הכל התחיל: http://www.anime-il.com/index.php?s=&s...t&p=1119254
גם אני אוהב יאוי

-----------------------------------
משגיח פורום מחשבים לשעבר
משגיח פורום יפן לשעבר
פקח לשעבר
ראשי לשעבר
משגיח פורום מרצ'נדייס
ובחזרה לראשי^^
Go to the top of the page
 
+Quote Post
guyguy22
הודעה 30.12.2009, 07:28
הודעה #70


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: רשומים
הודעות: 61
תאריך הצטרפות: 9.10.08
מיקום: חיפה
משתמש מספר: 61,788



ציטוט
ספוילר:
"מה?" היא אומרת אחרי שהיא פוזרת את שיערה שהיה אסוף ומדליקה את הקומקום כדי להרתיח מים. היא מסתובבת ומסתכלת על הספר. "מה זה?" היא מסתכלת, מרימה את הספר ומסתכלת בפנים. "לא אני לא הזמנתי את זה, בעבור מי הגיעה החבילה הזאת?" היא שואלת ומניחה את הספר שוב על השולחן. מתפנה ללהכין לעצמה כוס קפה.

ספוילר:
*כן, צודק, אשתדל להפיח חיים בדמות יותר*
"היא ממוענת אליי, ואני יודע שלא הזמנתי את זה..." אני עונה לה בקצרה ומזיז את עצמי עם הכיסא באיטיות כשכאבים שכנראה נגררו מהטיול הארוך עם חברתי מתחילים לצוץ כשאני מתקדם לכיוונה ולוקח את הספר ונותן בו מבט חוזר, מחפש אולי איזה כיתוב קטן בספר שלא הבחנתי בו קודם. לאחר מכן אני מניח שוב את הספר על השולחן ואומר לאימי בקול של "בדרך אגב": "הדיימסונים עוזבים את העיר..." (השם משפחה של ניקי)


--------------------

תפעילו את הראש...

http://anime-il.showme.co.il/index.php?showforum=10
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Dulce de Leche
הודעה 30.12.2009, 21:29
הודעה #71


Ars Longa, Vita Brevis
סמל קבוצה

קבוצה: רשומים
הודעות: 43
תאריך הצטרפות: 6.12.09
מיקום: Court of Miracles
משתמש מספר: 71,860



ציטוט(Storyteller @ 29.12.2009, 09:11) *
ליסנדרה טיליוני
ספוילר:

*אני גדול ממך ב6, אבל יש לך דמיון טוב, את יכולה לדמיין שזה 10 אם את רוצה 8)
**זה בסדר גמור איך שכתבת. אני דווקא נהנה מהצורת משחק הזאת, זה ממש כאילו אנחנו מנחים אחד לשני.

"גברתי" המלצר חוזר על עצמו בחיוך, מחווה לך בידו להיכנס ומושיב אותך בשולחן עגול ליד חלון גדול, בעל נוף יפיפה לסביבה. על השולחן פרוסה מפה לבנה צחורה כשלג. המלצר מזיז עבורך את הכסא אחורנית ואת מתיישבת, הוא עוזר לך להתקרב בחזרה לשולחן ואז שולף משום מקום תפריט מהודר. "בן זוגך יגיע בקרוב גברתי? או שתרצי להזמין כבר?" הוא שואל בעוד הוא מניח מפית עם כפית יוקרתית ומהודרת על השולחן. "אני אקח קצת זמן לחשוב ואז אזמין" את אומרת למלצר. הוא מגיב בחיוך ומשתחווה קלות ואז מסתלק, פונה לעיסוקים אחרים. את נושמת נשימה עמוקה ומניחה את הספר על השולחן, העט מונח לידו ופותחת אותו. כל הטקסט שנכתב בספר עדין נמצא שם, זה לא נעלם, את לא דמיינת. את פותחת עמוד חדש ולפניך נרקמות המילים, "בואי נזמין משהו גדול, משהו שלא היית מזמינה בחיים." הספר משלים את המשפט. לרגע ליבך מחסיר פעימה. ~מילא לאכול כדור גלידה אחד, רצוי משהו לא מתוק מדי, אבל הוא רוצה משהו גדול?~ את חושבת לעצמך. ~אל תדאגי, איתי את יכולה לעשות הכל, שום דבר לא מגביל אותך~ מופיעה השורה השניה...




ספוילר:


ליסנדרה טיליוני

*אני אמנם חדשה בכל הקטע הזה של משחקי תפקידים, אבל "מנחים אחד לשני"? לא ידעתי שזה אפשרי. לא שאני מתלוננת, חלילה (:

גבולות? מה הספר הזה בכלל יודע על גבולות? הוא פשוט לא מבין. מעולם לא הרגשתי מוגבלת. הגבולות שלי הונחו בקפידה, מתוך בחירה אישית ומודעת, מתוך ההבנה הבסיסית שאם אני לא ארסן את עצמי, איש לא יעשה זאת בשבילי. מתוך הידיעה הברורה שהעוגייה הזו, למשל, תעלה לי מחיר כבד. שניית טעם מתוקה וחוטאת שוות ערך לשלוש שעות ריצה מסביב לבניין. זה לא גבולות, זה חשבון פשוט.
הגלידרייה מתמלאת לפתע ריח מתוק ומסחרר, שילוב של ריבת חלב, וניל, שוקו ועוד מרכיב מתוחכם מדי בשביל הנחיריים שלי, שאני לא מצליחה לזהות. הריח אופף אותי, אני כמעט יכולה לראות אותו- סמיך וחמקמק, כמו עשן קטורת. אבל שנים של אימונים עושות את שלהן. הריח הנפלא, ממלא ככל שיהיה, הוא כמו דגדוג קל עבורי. אני מושכת בכתפי ורושמת "אני לא רעבה. הסכמתי לבוא איתך, הסכמתי ללכת אחרייך. לא אמרתי שום דבר בנוגע לאוכל." אני מסתכלת בסיפוק על המילים שלי, כשיד בלתי נראית מתחילה למחוק אותן. העיינים שלי כמעט יוצאות מחוריהן. מה קורה פה? אני ממצמצת לשנייה, וכשאני פוקחת את עייני שוב המילה היחידה שמביטה בי חזרה מהדף היא "רעבה". כמו לפי אות, הבטן שלי מתחילה לקרקר. "אולי, אולי אני בכל זאת אזמין משהו..." אני לוחשת, מרגישה חלשה מתמיד. המלצר מתייצב לידי בשנית. "כבר החלטת?" הוא שואל, הנימה שלו היא סמל ומופת לנימוס, אבל משהו בו עדיין נראה לי מחוצף. ראשי מתמלא לרגע בקרוסלה של טעמים, ואני עונה (לפני שבאמת יוצא לי לחשוב על זה) בקול צלול ומתנגן. "כן, בבקשה. אני רוצה להזמין וופל בלגי עם שלושה כדורי גלידה עליו, מלווים ברוטב שוקולד חם וסמיך, סוכריות קופצות, בוטנים מסוכרים, אגוזי מלך, פירורי קוקוס ואל תתקמצן על הקצפת. ליד זה אני רוצה קרפ צרפתי עם ממרח חלבה. בתור שתייה אני אקח שוקו חם עם מנה כפולה של קקאו, קצפת מלמעלה, כמובן, ואולי גם צלוחית קטנה של דובדבנים ליד." אני נושמת נשימה עמוקה. באמת אמרתי את כל זה כרגע? המלצר מחייך וקד, הוא לא נראה מופתע כלל ודומה כי לא כתב מילה בפנקס שלו. 'אין מצב שהוא זוכר את הכל' אני חושבת לעצמי בשקט, אבל עוד לפני שאני מסיימת לחשוב במוחי את המילה האחרונה הוא צץ לפתע, מלווה בשלוש ילדות קטנות ובלונדיניות, זהות לחלוטין. למעשה, הן זהות כל כך עד שזה כבר מפחיד. אני מכווצת את העיינים ובוהה בהן, מנסה למצוא איזו נקודת חן ייחודית, שריטה בודדת, או סתם תלתל סורר, אך לשווא. דבר אינו מפריד ומבדיל בינהן מלבד הסרטים המעטרים את שיערן הזהוב והמתולתל- ירוק לשמאלית, ורוד לאמצעית ותכלת לימנית. כל אחת מהן מניחה (בתיאום מושלם, כמובן) צלחת על השולחן הערוך- וופל, קרפ וספל שוקו. הצלחות צבועות בגוון נוצץ של סגול, ואור היום משתקף בהן בבירור. "השירות פה ממש טוב" אני ממהרת לרשום. אין כל תגובה מכיוונו של הספר. "אמ, תודה?" אני ממלמלת לעבר הצוות בבלבול. "לא שכחנו את הדובדבנים" המלצר פונה אליי לפתע. טוב, אני דווקא כן שכחתי מהם. "רוזלין יצאה לקטוף אותם הישר מן החצר." ממש כאילו היא חיכתה לסימן, הילדה הרביעית נכנסת, סלסלת דובדבנים בידה. היא דומה כשתי (או בעצם כארבע) טיפות מים לאחיותיה, אבל משהו בה שונה. אני לא מצליחה לשים עליו את האצבע. אבל שוב, המלצר מקדים אותי. "איפה הסרט שלך?" הוא נוזף בה בשקט. נכון! לילדה הרביעית אין שום סרט בשיער, התלתלים הזהובים מקפצים להם בחינניות על העורף שלה, תורמים למראה המרדני במקצת.
"איבדתי אותו" היא ממהרת להשיב, קולה בטוח כמו זרם מים נוצצים. אני מבחינה בפיסת סרט כתום מציצה מתוך סינר שמלתה. גם המלצר מבחין בו. "רוזלין, חזרי בבקשה למטבח. נדבר אחר כך." הנימה שלו מנומסת כתמיד, אבל לא ניתן להתעלם מן הצורה שבה התכווצה רוזלין למשמע קולו. היא קדה בפניו ופונה לכיוון המטבח בצעדים קטנים. שלוש האחרות ממהרות לקוד אחריה ולהצטרף אליה, הן צועדות בתיאום מושלם, אם כי צעדיה של רוזלין נראים לי אחרים, כאילו היא רוקדת לצלילי שיר שונה לחלוטין. המלצר מניח אחר כבוד את סלסלת הדובדבנים על השולחן לפני וחוזר אף הוא לכיוון המטבח.
"בתיאבון", הספר רושם לי, מתעלם לחלוטין מהסצנה המוזרה. "תודה" אני ממהרת לכתוב לפני שאני מתנפלת על האוכל. 'זה לא אופייני לי', אני חושבת בעוד הרוטב החם מטפטף על סנטרי. הבטן שלי מקרקרת אך אני מרגישה כאילו היא עומדת להתפוצץ. "אני לא רעבה יותר" "תמשיכי!" אני מרגישה כאילו המילה נחרטה בבשרי. זו הפעם הראשונה בה השתמש הספר בסימן קריאה, וההשפעה מחשמלת. אני מרימה את המזלג ומעמיסה עליו ביס נוסף, ואחריו עוד ביס, ועוד אחד. הלוואי והייתי יכולה להגיד כי הצלחות התרוקנו לפני שהרגשתי בכך, אבל הרגשתי היטב כל נגיסה ונגיסה. נותר דובדבן אחד בלבד על השולחן. אני מרימה אותו ביד מובסת, בולעת אותו ביחד עם העלה. "ילדה טובה" הספר כותב לי, ואני מרגישה מוזר. אני מחפשת במבטי את המלצר או את אחת הילדות, אבל אף אחד מהם לא נמצא באופק. השולחן נראה כמו שדה קרב- כתמים ופירורים בכל פינה. אני עשיתי את כל זה? כל האזור מלא בטינופת, רק הספר נותר נקי וללא פגע.
אני באה לקרוא למלצר, רוצה להתנצל על הלכלוך, רוצה לשאול איפה פה השירותים, אבל עוד לפני שאני מספיקה לקרוא לו הוא מופיע, מהיר יותר מריצוד האור.
הוא קד קידה נוספת (כל הקידות האלו כבר מתחילות להימאס עליי) ולאחריה מיישיר אליי את אותו המבט הירוק הבוהק. "האורח שגברתי מצפה לו הגיע"


הודעה זו נערכה על ידי Dulce de Leche: 30.12.2009, 21:32


--------------------

חברים טובים, ספרים טובים ומצפון ישנוני: אלו החיים האידיאליים.

Go to the top of the page
 
+Quote Post

4 עמודים V  « < 2 3 4
Reply to this topicStart new topic
1 משתמשים נמצאים בנושא זה (1 אורחים ו-0 משתמשים אנונימים)
0 משתמשים:



 



RSS גרסת ארכיון הזמן כרגע: 29.07.2010 , 23:28
>
Ads by ClickosMEDIA.com