IPB

ברוך הבא אורח ( התחבר | הירשם )


> יש לכם רעיון למשחק חדש? רוצים להשתתף במשחק? כנסו לכאן!


3 עמודים V   1 2 3 >  
Reply to this topicStart new topic
> DRAGONSTORY, .This time it's different
Burūberī
הודעה 20.09.2014, 11:13
הודעה #1


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 133
תאריך הצטרפות: 29.06.07
מיקום: בארגז הצעצועים של הילה
משתמש מספר: 36,326



DRAGONSTORY



הסיפור
ספוילר:
הסיפור שלנו מתחיל לפני כמאות שנים, בעולם בו קסם נחשב כדבר שכיח וגיבורים כאגדה. זהו היה עידן הדרקונים, התקופה בה דרקונים שלטו בשמים והוכרו כאלים.
הוא פילס את דרכו האבודה ביער הסבוך, כה קטן וחסר אונים - הילד הכפרי הקטן. לובש מכנס בד כחול וחולצה משובצת בצבעי כתום-צהוב, נועל נעלי עור שחורות כשעל ראשו נח כובע קש גדול, הוא יצא לטייל ביער הגדול. הוא ניסה לתפוס פרפרים ואסף פטריות, כל כך תמים, אינו יודע שהעתיד צופן לו גיבורות. נדמה היה שהגורל הוא שבחר אותו. ילד הכפר הקטן רץ בכל כוחו אחר הפרפר הצבעוני, ידיו מושטות קדימה והוא אינו שם לב למתרחש סביבו. רגליו בגדו בו ונשימתו נעשתה כבדה, אז הוא עצר למנוחה. הוא שמע קולות שינה עמוקים, אז חיפש מבעד לעלים וגילה את הדרקון. היצור האלוהי אשר שלט בשמים ומדי שנה הקריבו קורבנות עבורו, נמנם לו בלב היער כשהילה קסומה ומשונה מכסה אותו כמו שמיכה, זוהרת בגווני כחול.
הוא עמד דום, מפחד לבצע צעד נוסף. זו הייתה הפעם הראשונה שאדם נעמד מול היצור האגדי הגדול ורב העוצמה.
הדרקון הגדול פקח בזהירות את עיניו הגדולות. כנפיו נמתחו לצדדים כמו מפרשים, והוא נהם בחוזקה. הילד הקטן נבהל, נסוג לאחור כשרגליו הרועדות קופאות במקומן. הוא נסה להמלט אך לא הצליח, גופו היה משותק.
המבטים שלהם נפגשו, והם הבינו שחזונם משותף, החזון לשלום ולסילוק האפלה שתמיד איימה על האור.
הדרקון הרים את ראשו מעלה אל השמיים הכחולים, מנפח את חזהו כשזרועותיו הגדולות פתוחות לשלום. הוא עטף את הילד בעזרת כנפיו, מגן עליו. היה זה קסם. הוא הכיר את הילד כיתום שהלך לאיבוד, ואימץ אותו.

השנים המשיכו לחלוף והאפלה הלכה וגברה על האור, נעשת חזקה יותר מתמיד. העתיד ממנו כולם ניסו להמלט הגיע סוף כל סוף ואיתו יום הדין, היום בו העולם החסיר נשימה והשמים כוסו בשחור לעד.
מכשף האופל עלה לשלטון, ידוע כאדון האופל, הקוסם החזק ביותר, זורע רשע וטרור.
כוחו היה בלתי ניתן לתיאור. הוא יכל ליצור יש מאין, ומיש ליצור אין. צבאו היה חזק ומנה כאלפי לוחמים ומאות מפלצות אפלות שנוצרו מכח הקסם האפל שלו.
היה זה עידן חדש, עידן האפלה. הדרקונים, שבעבר נחשבו ליצורים אגדיים שיכלו בהנפת כנף אחת להחריב ממלכות, כרעו ברך בפני אדון האופל. הוא צד אותם אחד אחד, מכחיד אותם אחד אחרי השני. במהרה החיים הפכו לסיוט אין סופי. זה היה צריך להפסק, היה צריך לשים סוף לשלטון האפל. וכך זה קרה. הם יצאו במרד, לוחמי השלום, לוחמי האור, המורדים.

זו הייתה מלחמה קשה. שני הצדדים נלחמו בכל הכח עד טיפת הדם האחרונה.
בין אותם המורדים היה האחד שזכה בתואר "הגיבור", האחד שהיה מספיק חזק בשביל לאתגר את מכשף האופל. הוא היה לוחם הדרקון.
הוא היה יתום אשר מעולם לא הכיר את הוריו, ואומץ על ידי הדרקון האגדי. עם הכח שניתן לו, הוא נשבע להלחם למען השלום, למען האור. שמו הלך לפניו, מרתיע אפילו את אדון האופל וגורם לו להתהפך בכס המלכות. הגורל בחר בו.
כח קסם חזק אפף אותו, הופך אותו ללוחם הדרקונים, האחד שמחזיק בידו הימנית גרזן ובידו השניה את היכולת לעצור את המלחמה.

הוא פרץ אל שדה הקרב כשהוא מרסק את המפלצות המרושעות, מחסל באכזריות ובעוצמה רבה את לוחמי האופל, הופך במהרה את תוצאות הקרב. כוחו היה חזק, בהנפת גרזן אחת הוא היה מוחק עשרות לוחמים מצבא האופל, משנה את חוקי המשחק.
הוא היה אמיץ, בעל לב טהור וחזון לשלום ולסילוק האפלה הנוראית. הוא אחז בחוזקה במוט הגרזן, קורא תיגר על אדון האופל, קורא לו אל שדה הקרב.
הקרב היה קשה ודם רב נשפך. לוחם הדרקון נלחם בכל כוחו אך אדון האופל לא הרפה ולא נסוג לאחור, כוחו האפל רק גבר יותר ויותר.
הם נלחמו ימים ולילות, נלחמים עד טיפת הדם האחרונה. הגרזן הגדול הכה בחוזקה אך האפלה רק התגברה, הופכת קשה ועוצמתית יותר ויותר.
כשהיה נדמה שהסוף למלחמה סוף כל סוף הגיע והשלטון המרושע של אדון האופל ייפול, תוצאות הקרב התהפכו שוב - הפעם נגד המורדים שספגו פגיעה ישירה.

לוחם הדרקון היה קשוח וחזק, מרתיע בכוחו הקטלני אפילו את המכשף האפל שהתחיל להזיע. הוא איבד שליטה, דבר שלא חשב שיקרה. הם נלחמו אחד בשני, האור נגד החושך. התקווה האחרונה התפוגגה בעשן הלהבות, הקרב האדיר בין לוחם הדרקון למכשף האופל הגיע לקיצו.
גופו של לוחם הדרקון התכסה בשכבות קרח, קרח שלא ימס לעולם. עם הכח האגדי והגורל שלצידו, הוא נכשל והפסיד בקרב. המכשף האפל השתמש בכוחו האפל וחתם את לוחם הדרקון בתוך כלא הקרח האין סופי.
תקוותם האחרונה של המורדים קפאה יחד עם הגיבור. זה היה ברור לכולם, האור הפסיד.
היה זה הסוף המלחמה. האפלה נצחה.
המורדים נסוגו לאחור, מכירים בתבוסתם - אך לא נכנעים. הם המשיכו להכות בחוזקה, ממשיכים להלחם באופל - מתוך הצללים.

השנים חלפו וכוחו של מכשף האופל התחזק. מדי יום היו נוצרות מעל לעשרות אלפי מפלצות ששרתו את אדונן האפל בנאמנות, נלחמות עבורו וצדות את המורדים עד שאפילו אחד לא ישאר.
היה נדמה שצבעם הכחול של השמים לא יחזור לעולם ושהשמש החמה והלוהטת לא תאיר עוד.
היה זה סיוט, סיוט שהמורדים ניסו בכל כוחם להמלט ממנו, אך נכשלו.
הדרקונים שבעבר שלטו בשמים נחשבו לא יותר מסתם אגדה, סיפור ילדים. הם נכחדו, ולא נשאר אף לא אחד מהם.
העולם נעצר, אך הזמן המשיך לנוע - מתעלם מהחשיכה הקודרת. השנים המשיכו לחלוף לאט וברוגע, מכסות את זכרונות מלחמת המורדים בשמיכת החשכה, מחזקות את אדון האופל והרעיון שלעולם לא יובס.
אך למרות שהזמן נע, הוא נע בדרכים משלו. הגורל שיחק בחיים בידיו הגדולות, זורק את הקוביות על השולחן ומחכה לראות מהי התוצאה.
והתוצאות לא התאימו לתכנון של כולם.

במהלך המלחמה, אדון האופל יצר את דיימון, לוחם האופל החזק ביותר במסדר הצללים. באגדות הוא תמיד הוזכר כשד, אוחז בידו הימנית בשרביט ששימש כאלה, ובידו השניה אוחז במגן עשוי אנרגיה אפלה החסינה לכל דבר. מגבו נשלפו כנפי השטן שלו, הכנפיים שבעזרתן יכל לחתוך את גופם המשוריין של הדרקונים, שוחט אותם ללא רחמים.
הוא היה חזק, מתקרב לאדונו האפל שיצר אותו. הוא פיקד על צבא האופל בנאמנות, במסדר הצללים, הנהיג את המלחמה והביא אותה אל סופה המר.
לילה אחד הוא חזר אל הכפר ממנו הוא בא. הוא רצה לבקר את בית אימו, אימו שהוכרחה לאמץ אותו כשנוצר מכח הקסם של אדונו. ואז הוא ראה את הלהבות ואת החורבן.
על פי פקודתו של אדון האופל, הם פרצו אל הכפר וחסלו את כולם, מעלים את המקום בלהבות האש, לא משאירים ניצולים.
הוא ריחף למעלה בשמים השחורים, מתבונן בלהבות השורפות את כל זכרונותיו. האש החזקה המשיכה לבעור, שורפת את הכל עד אפר.
קמטי זעם נוצרו על פניו הצעירות, עיניו האדומות של דיימון התכווצו, מתכסות בצללים של השנאה שבתוכו. זעמו האדיר הרעיד יבשות וגרם לשטפונות, נשבע שינקום. הוא חיטט בפרעות בתוך כיסי חליפתו, שולף תליון מצופה זהב, התליון שתמיד לקח אותו עימו, לאן שלא הלך.
דמעות זלגו מעיניו האדומות והמפלצתיות, דמעות טהורות מלאות ברגשות, דבר שלא קרה מעולם. הוא אחז בתליון הזהב בנוקשות, מתבונן בתמונה השמורה בפנים.
הוא הרגיש את ליבו מתנפץ לרסיסים, מביט בעצב רב בתמונה שלו עם אימו. הוא היה בה ילד, כל כך תמים, אינו יודע שבעתיד הרחוק ינהיג את צבא האופל של המכשף ויהיה האחד שישים קץ אל האור.
הוא נשבע שינקום - יום יבוא והמכשף האפל ייענש על מעשיו.

דיימון, אותו מפקד צבא האופל, האחד ששרת את אדונו בנאמנות מוחלטת, יצא נגדו במרד. הוא פרץ את שערי המלוכה וחיסל את שומרי הטירה. דיימון פילס את דרכו והופיע בתוך חדרו הפרטי של אדונו כשמסביבו ההילה האפלה, נודפת לכל עבר.
הוא פרס את כנפי השטן שלו כשמסביבו הכל קורס. להבות סגולות התפרצו לכל עבר ובמהרה שניהם מצאו את עצמם באמצע קרב אדיר.
היה זה אתגר קשה עבור שניים אשר כוחם זהה. הם נלחמו אחד בשני, מכים באכזריות כשמסביבם הטירה קורסת ומתחתם נפתחת האדמה, פותחת את השער אל האבדון.
אוחז בחוזקה בשרביט שלו, מכה ללא רחמים באדונו, דיימון ידע שלצאת במרד נגד מכשף האופל זוהי משימת התאבדות והוא הבין היטב שהוא לא ישרוד.
ממלכת האופל קרסה. נבלעת בתוך עצמה.
היה זה הסוף. לפני שהספיק המכשף האפל להנחית את המכה הסופית, נכלאה נשמתו.
דיימון השתמש בכוחו הקסום והאפל, ופתח את שערי האבדון. שם הוא אטם בתוך כלא הזמן את נשמתו ואת כח הקסם האפל של אדונו, חותם את כוחו בתוך מימד הזמן אשר לעולם לא יפתח עוד.
בתמורה, שילם דיימון בחייו ונעלם גם הוא, יחדיו עם אדונו. הם נקשרו בעשרות שלשלאות ברזל ונגררו מחוסרי אונים אל המקום שממנו בלתי אפשרי לחזור, העולם שאפילו דרקונים פחדו להתקרב אליו, כלא האבדון.

כיום, לאחר מאות שנים של חורבן ואבדון, האור סוף כל סוף מכסה את השמים הכחולים, והם מתחממים מזוהר השמש הלוהטת בחוזקה.
זהו עידן הגיבורים, עידן בו כולם יכולים להיות גיבורים, ואגדות נהפכות למציאות.



הסיפור שלכם
ספוילר:
ארץ אינדיגו ידועה ומוכרת לעולם בשל לוחמיה החזקים, מפוזרים בערים השונות כשכל אחד לעצמו. מרביתם יוצאים למסעות, חלקם משלימים משימות למען רווחם האישי ומעטים מצטרפים לאחוות לוחמים מסויימות.
אתם, לוחמים צעירים הרעבים להרפתקאות וריגושים, חיים את חייכם בארץ אינדיגו כשרגלכם מעולם לא דרכה מחוץ לשעריה.
יום חדש מאיר על הרפתקה חדשה כשמשימה נוספת מסתיימת בתגמול נוסף. להיות החזק שבחזקים ולהלחם במפלצות קסומות ובשדים אפלים. להיות גיבור או למות למען היקר לכם מכל.
הבחירה בידיים שלכם.



טופס הרשמה למשחק + הסבר
שם הדמות: שם ושם משפחה של הדמות שלכם. תחשבו היטב וכדאי שהשם יהיה טוב מכיוון שאתם תהיו תקועים איתו לשארית חייכם במשחק.
גיל: הגיל של הדמות שלכם במשחק.
מקצוע: לוחם, קוסם, קשת, גנב ואחרון חביב אך לא פחות מגניב מהשאר...הפיראט. תשתו מים, תרגעו ותנשמו עמוק. תחשבו טוב לפני שאתם בוחרים את המקצוע של הדמות שלכם כי אתם לא תוכלו להחליף אותו וסתם חבל שתהיו תקועים איתו. *למי שמתקשה, יש סעיף מידע על המקצועות השונים. אל תהיו עצלנים ולכו לקרוא.*
רקע: החיים של הדמות שלכם מאז שנולדה ועד עכשיו. תתפרעו, תהיו יצירתיים ותפציצו כי בכל מקרה דני המסכן יקרא הכל. *חשוב לציין שהדמות מעולם לא יצאה מגבולות ארץ אינדיגו ולכן אל תמציאו מקומות. ניתן ליצור כפר שכיח בו הדמות גדלה אך אעדיף שתשתמשו בערים המוכרות שאותן אני אוסיף אל המשחק כערים מרכזיות.*
תיאור: איך נראת הדמות שלכם. אני מעדיף שתכתבו במילים אך אם קשה לכם, ניתן להוסיף תמונה.
סלסלת ביצים: יש לכם משהו להגיד? רוצים להתוודות בפניי? לכו על זה, הפינה הזו בשבילכם!


קוד
[b]שם הדמות:[/b] שם ושם משפחה של הדמות שלכם. תחשבו היטב וכדאי שהשם יהיה טוב מכיוון שאתם תהיו תקועים איתו לשארית חייכם במשחק.
[b]גיל:[/b] הגיל של הדמות שלכם במשחק.
[b]מקצוע:[/b] לוחם, קוסם, קשת, גנב ואחרון חביב אך לא פחות מגניב מהשאר...הפיראט. תשתו מים, תרגעו ותנשמו עמוק. תחשבו טוב לפני שאתם בוחרים את המקצוע של הדמות שלכם כי אתם לא תוכלו להחליף אותו וסתם חבל שתהיו תקועים איתו. *למי שמתקשה, יש סעיף מידע על המקצועות השונים. אל תהיו עצלנים ולכו לקרוא.*
[b]רקע:[/b] החיים של הדמות שלכם מאז שנולדה ועד עכשיו. תתפרעו, תהיו יצירתיים ותפציצו כי בכל מקרה דני המסכן יקרא הכל. *חשוב לציין שהדמות מעולם לא יצאה מגבולות ארץ אינדיגו ולכן אל תמציאו מקומות. ניתן ליצור כפר שכיח בו הדמות גדלה אך אעדיף שתשתמשו בערים המוכרות שאותן אני אוסיף אל המשחק כערים מרכזיות.*
[b]תיאור:[/b] איך נראת הדמות שלכם. אני מעדיף שתכתבו במילים אך אם קשה לכם, ניתן להוסיף תמונה.
[b]סלסלת ביצים:[/b] יש לכם משהו להגיד? רוצים להתוודות בפניי? לכו על זה, הפינה הזו בשבילכם!



שאלות ותשובות
השאלות והתשובות הומצאו על ידיי ונכתבו מתוך פרי דמיוני. עמכם הסליחה.

ש. איזה משחק זה? או יותר נכון, איזה ז'אנר?
ת. פנטזיה. אני בטוח שהבנתם זאת כבר על ההתחלה כשראיתם בתמונה למעלה את הדרקון המנמנם.

ש. איזה מקצוע לבחור? מה הכי חזק? אני רוצה לכסח את כולם!!!
ת. קודם כל תרגע. עכשיו, בטופס ההרשמה יש הסבר מפורט על אלו מקצועות ניתן לבחור וכמובן שיש את סעיף המידע. תקראו על כל מקצוע ולבסוף תבחרו. אל תדאגו, אין מקצוע שחזק יותר מהאחר, כולם שווים ph34r.gif .

ש. מתחילים את המשחק עם המקצוע שבחרנו?
ת. לא. החלטתי שהכי טוב יהיה לכולנו אם נתחיל את המשחק משום דבר. אל תבהלו, בהמשך המשחק אתם תלמדו את המקצוע שלכם ותהיו מגניבים.

ש. שכחת להגיב לי והמשכת הלאה! עכשיו אני בכוונה אעשה לך ספאם בנושא!
ת. לא כדאי לך ph34r.gif . אל תדאגו בקשר לזה. אם ויצא שבטעות הגבתי לכולם ורק לכם לא אז כנראה שלא שמתי לב. תחכו דקה או יותר ותבדקו מחדש בנושא אם ערכתי את ההודעה שלי. אם ובאמת לא שמתי לב ונראה שאני מתעלם וממשיך הלאה, תשלחו לי הודעה פרטית.

ש. איך אני מגיב להודעות ההמשך שלך? איך שבא לי?
ת. ברור שלא, שובב קטן. פשוט תעשו ציטוט להודעת ההמשך ותמחקו את כל ההמשכים שלא קשורים לדמות שלכם. ככה נוכל לנהל משחק כיפי ונוח לכולם.
אני גם אבקש להוסיף את התגובות שלכם בתגית הספויילר. ככה יותר קל לי להגיב לכם ולכן יהיה נחמד אם תעשו זאת.

ש. לא קיבלת אותי למשחק! אני מדווח למנהלים!
ת. תשמעו, אם ולא התקבלתם למשחק מסיבות כאלו ואחרות, זה לא אומר שצריך לדווח עלי למנהלים של הפורום או לשנוא אותי. יש לי סיבות ויש לי תנאים. אני תמיד מודיע למי שלא התקבל למה ומדוע, תסמכו עליי.

ש. תהיה רומנטיקה במשחק שלך? כאילו, אתה יודע, קצת פה וקצת שם ובסוף...
ת. כל עוד זה רגיל ולא נושק את גבול הגועל אז אני בסדר עם זה לגמרי.

ש. שמועות רצות שהמשחק הוא בהשראת המשחק מייפל סטורי. האם זה נכון ועליי לפחד?
ת. כן ולא. אכן רעיון המשחק נלקח ממשחק הרשת מייפל סטורי. השתמשתי בעלילה של המשחק ובחלק מהמקצועות ואולי בקצת תמונות אדירות שלא יכלתי להתעלם מהן אך לא יותר מזה, אני מבטיח! אין צורך בלפחד, אני מבטיח הנאה מספקת לאורך כל המשחק.

ש. למה יש כל כך הרבה שאלות ותשובות?!
ת. סתם כי אני אוהב לנהל דו שיח עם עצמי.




צאו לדרך!


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Burūberī
הודעה 20.09.2014, 11:13
הודעה #2


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 133
תאריך הצטרפות: 29.06.07
מיקום: בארגז הצעצועים של הילה
משתמש מספר: 36,326



מידע והסברים
מאגר המידע הגדול של המשחק. כל מה שאתם צריכים ואמורים לדעת.



המקצועות


ספוילר:

מקצוע: לוחם - Warrior
מידע: הלוחם בעל כח התקפה גבוה וכושר עמידה מצויין, מתאים לחזית הקרב. הלוחם משתמש בנשקו העקרי למתקפות רגילות. בעל מיומנויות מתקדמות וחזקות ביותר הנלמדות בעת התקדמות מקצועו.
נשק עקרי: חרב, מגן, חנית, אלה.



מקצוע: קוסם - Magician
מידע: בהשוואה למקצועות אחרים- ההגנה וכושר העמידה של הקוסם נמוכים בהרבה אך בתמורה, ברשותו כישופים חזקים והיכולת שימוש במיומנויות רבות המחזקות את כוחו ואת מי שאיתו, מחלישות את האוייב ועוד.
נשק עקרי: שרביט.



מקצוע: קשת - Bowman
מידע: הקשת משתמש בכח ובזריזות, בעל יכולת ראייה חדה המזכה אותו להתקפה מרחוק. ככל שעולה הרמה וההתקדמות במקצוע, משתפרת הזריזות וכך גם הדיוק. מיומנויות רבות לקשת הקשורות בעיקר לחץ וקשת ונלמדות בעת התקדמותו כקשת.
נשק עקרי: חץ וקשת.



מקצוע: גנב - Thief
מידע: לגנב זריזות גבוהה ומדהימה, יכולת ראייה חדה ודיוק המזכים אותו לתקיפה מרחוק- מהצללים. לגנב מיומנויות רבות וחזקות המאפשרות לו להכניע את אוייביו בהתקפה אחת. האפשרות להשתמש בפגיון ובכוכבי זריקה בעת הצורך נותנת לגנב יתרון גדול ומשמעותי.
נשק עקרי: פגיון, סכין, כוכבי זריקה.



מקצוע: פיראט - Pirate
מידע: הפיראט משתמש באקדחים לתקיפה מרחוק אך במידת הצורך מסוגל להשתמש גם באגרופנים למתקפה חזיתית. לפיראט כח פיזי חזק, זריזות וכמובן יכולת הדיוק הטובה המאפשרת לו לפגוע במטרה ולא לפספס. מיומנויות רבות וקטלניות לפיראט אשר נלמדות בעת התקדמות מקצועו ואימונים.
נשק עקרי: אקדחים, אגרופנים.




ארץ אינדיגו והערים המפורסמות שלה

ספוילר:

אמבר סיטי / Amber City


עיר גדולה ומפותחת נורא כששמה תמיד הולך לפניה. בעיר הזו לא חסר דבר.
העיר הזו לעולם לא יושנת, לעולם. למי שמחפש כיף וריגושים יוכל למצוא את מקומו בעיר הזו שתקבל אותו בברכה.
העיר תמיד מככבת במרכז המפה ומוכרת לכל העולם בשל היותה עיר האורות.

 

פיורה / Fiore


העיר סגורה, מתחבאת אי שם בתוך היערות הסבוכים של ארץ אינדיגו הגדולה. העיר קטנה ופורייה, עשירה בצמחייה רבה ובחיים.
ראש העיר של פיורה הינו אחד מעשרת הקשתים החזקים ביותר בארץ אינדיגו וידוע גם כ"הצלף שלא פספס מעולם." ומכאן השמועות רק מתפתחות. שמו "הנרי טרינר" וכפי שכך נראה, שמו הולך לפניו.
אמנם היותו ראש עיר וידוע בקרב האזרחים, הוא מרבה להתחבא באחד הבסיסים שלו הממוקמים אי שם בלב היער, בתוך העצים הרבים והעבים, מתגורר שם. מעטים ראו אותו ורבים מכירים בו כאגדה.

 

אמופוליס / Amopolis


המקום המבוקש ביותר, אי שם למטה על מפת הארץ. עיר התיירות והנופש וכמובן העיר בעלת השוק הגדול ביותר.
העיר עצמה יחסית קטנה ורוב שטחה הינו מדברי אך מה שמייחד אותה הוא בעיקר הנמל הגדול שלה. כמו כן, העיר ידועה ומפורסמת עקב שוק הסוחרים הגדול שלה, כה עשיר בסחורה רבה ושימושית!
תיירים מכל הארצות והיבשות מגיעים למקום הקטנטן והחמים הזה. סוחרים רבים חוצים את האוקינוס בשביל להגיע אל השוק המפורסם ולמכור את האוצרות שלהם וכמובן שכמו בכל עיר, גם פה ניתן לחיות ולנוח.
ראש העיר ידוע כסוחר מפורסם. יש לו שמות רבים ואף כינויים משונים אך תושבי העיר נוהגים לקרוא לו "שן זהב" מכיוון שבחיוך התמים שלו תמיד תבצבץ ללא כוונה שן הזהב שלו הזוהרת אי שם במרכז, כה טהורה בזהב המשובח. מכל ראשי הערים, זהו ראש העיר הבטלן ביותר, שמנמן ונוהג להזיע רבות. לובש חליפה נאה ואפורה כשעניבה שחורה נמתחת סביב צווארו הלח מזיעה. ראשו העגלגל נוטה להקריח ופניו יבשות כשהזיפים הקוצניים שלו נוצצים למרחקים. לא משנה עד כמה הוא יראה מטופח ולבוש חגיגי, עדין ריח הדגים המסריח ילווה את הרגע.

 

כלובר / Clover


העיר לא כה מפוארת ומפורסמת אך שטחה גדול. העיר הירוקה, בעלת האוויר הנקי והצמחייה העשירה והפורייה. העיר שוקעת עמוק בתוך היער הסבוך בעצים הרבים והצמחים מכל הסוגים כשיצורים רבים חיים בתוכו. העיר שכנה אל העיר פיורה.
מי שאוהב שקט ושלווה, רוגע ומקום מחבוא מכל הרעש של הערים הגדולות- זהו המקום בשבילכם!
העיר חביבה במיוחד. לא הרבה נמצא בה אך יש המוצאים בה את מה שהאחרים לא.

 

ילוו הילס / Yellow Hills


עיר החולות האין סופיים. העיר שכנה אל העיר אמופוליס.
שטחה של העיר קטן ורובו מדברי. מזג האוויר הקייצי מקשה על החיים בעיר אך מביא תיירים רבים.
גשם הינו דבר שכיח בעיר הזו ולכן אנשים משתמשים באלטרנטיבות שונות ומגוונות.
לעיר זו יש ראש עיר מיוחד מאוד. הוא ידוע כאחד מעשרת הפיראטים החזקים של ארץ אינדיגו. "דמיאן." זהו שמו אשר תמיד הולך לפניו ומזכה את העיר בתיירים נוספים.




מסדר הצללים

ספוילר:
במסדר הצללים מדורגים מפקדי צבא האופל מהמספר החלש והגבוה ביותר אל המספר החזק והנמוך ביותר, זוהי בעצם הזרוע הפיקודית של צבא האופל.
מאז מלחמת האופל אשר פרצה לפני כמאות שנים ועד היום, אין מידע רב אודות מסדר הצללים אך השמועות מספרות ששלושת המספרים הראשונים במסדר שייכים לשלושת הגנרלים הגדולים של צבא האופל כשדיימון בראשם, עד שיצא במרד נגד אדונו ושלטונו הטירני כמובן.



מאגר המידע מתעדכן מפעם לפעם ולכן רצוי שתבדקו אותו לעיתים קרובות על מנת להשאר מעודכנים.


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Burūberī
הודעה 20.09.2014, 11:14
הודעה #3


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 133
תאריך הצטרפות: 29.06.07
מיקום: בארגז הצעצועים של הילה
משתמש מספר: 36,326



Hall of Fame



Ganondorf

ספוילר:
שם הדמות: סוזאקו קוג'ורו
גיל: 19
מקצוע: קשת
רקע: מדהים איך שאדם אחד יכול לשנות אדם אחר. או קבוצה של אנשים אחרים. אזור שלם. ארץ. עולם. סוזאקו תמיד ידע שאם אתה מתאמץ אתה יכול להשיג הכל. כל מה שתרצה. הוא פשוט... לא רצה להתאמץ. לא היה לו מה להשיג. הוא אף פעם לא חשב שיש סיבה לכך שהוא קיים. הוא פשוט... כאן. ואם הוא כבר נמצא, אז העיקר שיהיה לו טוב, ולמי אכפת מכל השאר. זאת הפילוסופיה שלו ועל פיה הוא חי כל השנים האלה. לא שהוא היה צריך להתאמץ בכלל - הוא חי במשפחה פשוטה, בן יחיד לשני הוריו בכפר קטן סמוך לפיורה. משפחה פשוטה, חיים פשוטים, כפר פשוט. הכל היה פשוט. ושקט. לא היו ריגושים, לא היה שום דבר מיוחד. כולם הכירו את כולם וחיו בשלווה. וסוזאקו לא התנגד לכך. הוא ידע שהעולם גדול, אבל מה זה משנה כשהחיים שלך שלווים ורגועים? מי צריך מסעות, קרבות ואוצרות כשאתה יכול לשכב על הדשא ולהביט בעננים עד השקיעה? או לפחות כך הוא חשב. והשנים חלפו. הוא עזר לאביו החקלאי עם הייבול במשך היום, ובערב לימדה אותו אמו כל מה שיש לדעת, שכן הייתה מורה בבית הספר של הכפר ודאגה שגם לבן שלה תהיה השכלה. לבסוף הגיע סוזאקו לגיל 16 כגבר נאה וחסון, חסר דאגות שאוהב לחיות בקלילות. והכפר עדיין היה שקט ורגוע, והחיים המשיכו להיות שלווים ורגועים.
כל זאת עד שביום אחד, סוזאקו שמע דפיקות על דלת ביתם. כשפתח אותה ראה זר עומד בחוץ, מתנודד בחולשה. שנים לאחר מכן עוד תציק לו המחשבה למה אותו זר בחר דווקא בבית שלו, והאם הייתה זו יד הגורל או סתם צירוף מקרים. אותו זר התמוטט לידיו של סוזאקו המופתע, חלש מכדי לזוז צעד אחד נוסף. מידיו נפלו קשת עץ מרהיבה ביופייה ומספר חצים, ורעש פגיעתם ברצפת העץ עדיין מהדהד בראשו של סוזאקו עד היום. סוזאקו הרגיש אז את הדם נספג בבגדיו, וסוף סוף הבחין במספר פצעים פזורים לאורך חזהו של הזר. לאחר שטיפלו בו במסירות מספר ימים, התעורר אותו זר מהשינה העמוקה בה שקע. הוא סיפר לסוזאקו ששמו הוא אלכס טרינר. סוזאקו חשב שהוא מזהה את השם, אבל כשבסוף זיהה את השם, זמן רב לאחר מכן, זה היה כבר מאוחר מדי. אלכס סיפר לסוזאקו שהוא נרדף, ושעליו לעזוב את ביתו של סוזאקו מיידית כדי למנוע מהם סכנה. אך סוזאקו לא נתן לו לעזוב, הוא החליט לטפל בו למרות הכל. הוא לא היה יכול לתת לבנאדם למות כשהוא ידע שיוכל להציל אותו, ולעזוב את ביתו של סוזאקו בלי ספק יהרוג את אלכס בסופו של דבר. לכן, סוזאקו המשיך לטפל באלכס מספר ימים לאחר מכן. הוריו ידעו על הכל, אבל לא התווכחו. אחרי הכל, כשסוזאקו מחליט משהו, קשה לעצור אותו. אבל אולי הם ידעו מה תגרור ההחלטה הזאת. מבטיהם הקודרים הסגירו שהייתה להם תחושה שמשהו רע מתקרב. סוזאקו היה עדיין תמים, ולא שם לב לכך. הוא התמסר לטיפול באלכס, שניסה להתנגד לסוזאקו לשווא. לאחר מספר ימים נוספים אלכס החלים מפציעותיו, ועמד להיפרד מסוזאקו ומשפחתו ולהמשיך בדרכו. לפני שעזב שאל אותו סוזאקו מי רדף אחריו, ולמה, ולאן הוא ממשיך מכאן, אבל אלכס בחר שלא לגלות לו, ועזב. והחיים חזרו להיות שקטים ושלווים. עבר זמן מה ואלכס כמעט ונשכח. או כך רצו להאמין. שכן לאחר חודש וחצי מהיעלמותו של אלכס הכפר הותקף, בשמו של הנרי טרינר, "הקשת שלא פספס מעולם" וראש העיר של פיורה. ואז זיהה סוזאקו את השם של הזר שהופיע בפתח ביתו באותו לילה גורלי. היה זה בן דודו של הנרי טרינר, שהיה גם הוא אחד מעשרת הקשתים החזקים באינדיגו, שאתגר אותו לקרב והפסיד הפסד קשה, ולאחר מכן נמלט ונעלם למרות חיפושיו הרבים של הנרי אחריו. הנרי עצמו פרץ לביתו של סוזאקו, והפתיע את סוזאקו עצמו שהיה היחיד בבית. הוא הרים אותו מצווארונו והביט בו במבט זועם. סוזאקו זיהה אותו מיד, אך לא היה יכול לעשות דבר חוץ מלבלוע את רוקו בבהלה. "אני יודע שטיפלת באלכס. בני הכפר הלשינו עליך, בתמורה לחייהם. אבל זה לא מספיק. אם אתה רוצה לשמור את הכפר שלך, אתה תגלה לי לאן אלכס הלך... או שהכפר שלך יישא בתוצאות."
מבועת, סוזאקו ניסה לשווא להיזכר, רק כדי להבין שאלכס החליט בסוף שלא לגלות לו לאן מועדות פניו, ובכך חרץ את גורלו. מלא במרירות הוא סינן: "אני... לא יודע." הנרי הביט בו בחיוך, והפיל אותו על רצפת העץ הקשה. "אם כך, אתן לך הזדמנות אחרונה להציל את הכפר שלך, ואת עצמך. אתה תילחם בי בקרב של אחד על אחד, עד הסוף. אם תנצח, יינתנו לך חייך והכפר שלך בחזרה." הוא קרץ לעברו, ועזב עם צבאו, מותיר את סוזאקו עם השעות האחרונות לפני שיתייצב מולו, בבוקר של היום הבא לדבריו. סוזאקו ידע שאין לו ברירה, שהכפר תלוי בו. אבל שעה לפני תחילת הקרב, הוא ברח. הוא לא רצה למות. הוא בחר שלא למות. ובבחירה הזו, השליך הצידה את חייו הקודמים ואת כל מה שיקר לו. הוא רץ בחרדה, מותיר את הכפר מאחוריו, יודע שכבר לא יחזור אליו יותר. אבל להנרי היו תוכניות אחרות. הוא מצא אותו, מופיע לפניו כאילו ידע כל הזמן שהוא ינסה לברוח. "זה אף פעם לא אצילי לברוח מקרב, גם אם אתה יודע שתפסיד. אפילו ילד בגילך אמור לדעת את זה," הוא צחקק, ומתח חץ בקשתו. סוזאקו לא עצם את עיניו בפני המוות. הוא רק בירך אותו, יודע שהוא ישים קץ לאשמה המרה שחש על הבחירה שבחר. אבל החץ עבר רק דרך לחיו, מותיר לו צלקת, ואת חייו. הנרי נעלם, ומילותיו האחרונות היו חרוטות במוחו של סוזאקו: "אני לא מפספס לעולם."
את השנים לאחר מכן העביר בנדודים, מבצע עבודות כדי להרוויח כסף קל, חי מהיד אל הפה, חי את החיים שכל כך תיעב, החיים שלא רצה לחיות. הוא לא ידע מה עלה בגורל הכפר, הוא לא טרח לברר. אפילו את הוריו השאיר מאחור, הדחיק את הזכרונות. הוא הפך את אלכס ליריבו המושבע, והחליט שימצא אותו וישים קץ לחייו, יחזיר לו על מה שעשה לו. הוא ידע שהסיכוי שיראה את הנרי נמוך, ושאם יוכל יודה לו על שנתן לו את חייו, ואז ינעץ סכין בליבו. נראה כי במהלך מסעו יישאר תמיד עם יותר אויבים מאשר חברים... הוא החליט להפוך לקשת, להתעלות על אלכס, ועל הנרי. להפוך לקשת שלא יפספס לעולם. קשת שלא יפספס את אלכס ולא את הנרי. שכן זהו לא מסע נקמה, אלא משימת התאבדות. הוא לא הסכים עם העובדה שהציל את חייו של אלכס. הוא לא הסכים עם העובדה שהנרי נתן לו לחיות. הוא רצה לבחור בעצמו אם לחיות או למות, שהדבר יקרה בתנאים שלו. אם הרצון הזה יתגשם ואם לא, הוא יוכל רק להמשיך ללכת, ולראות מה יהיה גורלו.
תיאור: תמונה.
סלסלת ביצים: אני רוצה דרקון *-*

חפצים
תיק חפצים

יכולות מיוחדות
--




Organ Donor

ספוילר:
שם הדמות: דוריאן לה-מורס (Dorian La-Morse)
גיל: 20
מקצוע: פיראט
רקע: היום:
אוושת הגלים שניתכים אל המזח, קריאות השחפים, הריח המלוח של המים והשקיעה האדמומית שמילאה את השמיים בחמימות. עמדתי על המזח והבטתי אל האופק, היום לפני 12 שנים אבי, קלוד לה מורס, יצא אל הים והבטיח לי שישוב. אני לא ממש זוכר את היום הזה, אבל זה מה שאנשים ממשיכים לומר לי כל שנה. אז החלטתי שמן הראוי יהיה שאני יראה כאילו אכפת לי. ''מחכה לשובו, דוריאן?'' נשמע קולו של חברי, גריי, מאחוריי.
''כן! נראה לי...'' השבתי באדישות.
''עדיין לא זוכר אותו?'' שאל כשהוא נעמד לידי.
''בדיוק!'' השבתי כשחיוך של מבוכה עולה על פניי.
''אני עדיין לא מבין, למה אתה לא מספר לכולם שאתה לא זוכר אותו?'' שאל ולגם מכוס משקה בעל ריח אלכוהולי שהייתה בידו.
''אוח... כולם כל כך מעריצים ומעריכים אותו, ואני בכלל לא מכיר אותו... אז אני מרגיש חייב להם באיזושהי צורה.'' השבתי כשאני מגרד את ראשי מעל אוזני הימנית באי נוחות.
''אני זוכר איך מצאתי אותך לפני חמש שנים, אמרו לי שניסית לצאת אחריו...'' הוא אמר וטפח על גבי.
''כן גם אני...'' השבתי לו כשאני חושב על אותו יום גורלי.

לפני חמש שנים:
'איפה אני?' זאת הייתה המחשבה הראשונה שעברה במוחי כשהתעוררתי צף במי הים החמימים והאדמדמים. 'מי אני?' הייתה המחשבה השנייה. 'אני לא מצליח לזוז!' הייתה השלישית ו-'אני לא מצליח לנשום!'' הייתה הרביעית. הרגשתי יד לופתת אותי, משהו משך אותי למעלה כשאני מותיר אחרי שובל אדום. 'הדם הזה שלי?' הייתה המחשבה החמישית. הרגשתי איך העולם הולך ונסגר עליי כשאור השמש הכה בפניי ואוויר צרב את דרכו דרך אפי ופי אל ריאותיי. השתנקתי כמה דקות ואז ראיתי זאת בבירור, גבר צעיר בעל שיער אדמוני ועור שזוף החזיק אותי מעל פניי המים, כש רגליו בועטות תחתיי משאירות אותנו למעלה. ''תודה...'' הייתה המילה הראשונה שאמרתי, ואז איבדתי את ההכרה שוב.
בפעם השנייה בה פקחתי את עיני שמעתי צלילי מיתר שקטים ורוח ערב קרירה העבירה בי צמרמורת. משהו לחץ על ראשי, הושטתי יד זאת הייתה תחבושת. התרוממתי לישיבה וגופי התנגד לכך בכאב. הייתי בתוך בקתת עץ, אור אדום חדר דרך חריצי העץ והעיד על כך שהשמש שוקעת. צלילי המיתר פסקו, ''היי...'' הבחור האדמוני ניגש אליי כשמבט מודאג על פניו. ''אני גריי...'' אמר כשחיוך נמתח על פניו, ''מי אתה?'' שאל. ''אני...'' מחפש את התשובה הכול כך פשוטה לשאלה בתוך ראשי ללא הצלחה, ''אני...'' ניסיתי שוב אבל ראשי התחיל לכאוב. ''אתה דוריאן לה-מורס... הבן של קלוד לה-מורס!'' השלים אותי, והתביישתי שלא זכרתי את שמי. ''זה בסדר, חטפת מכה רצינית בראש כשניסית לתפעל סירת מפרש בעצמך...'' הוא אמר לי כשחיוך עדיין פרוש על פניו. לפתע נשמעו דפיקות על דלת הבקתה. ''תפתח את הדלת גריי! הבאנו את הרופא שיבדוק מה שלומו של הבן של קלוד!'' נשמע כל עבה מאחוריי הדלת. ''מייד...'' גריי נאנח וניגש אל בדלת. לבפנים נהרו מספר אנשים בניהם אדם ממושקף עם סטטוסקופ לצווארו. ''הגעתי כמה שיותר מהר, איפה הנער?'' הוא אמר וגריי הצביע לכיווני וגלגל את עיניו. הרופא ניגש אליי והתחיל לבדוק אותי כשהוא מזיז את גפיי ומבקש ממני להביע התנגדות. כאב לי לי הגוף והראש וציינתי זאת בפניו והוא שלף מתיקו מזרק ובקבוקון. נחרדתי מעט למראה המחט אך לא הייתי יכול להתנגד. צביטה קטנה בירך כמה שניות והכול הפך למטושטש, נרדמתי שוב.
בפעם השלישית בה התעוררתי, עדיין הייתי בבקתה של גריי, האוויר היה חמים ואור צהוב וחם קרע דרכו מבין החריצים. שקט שרר סביבי והנחתי מכך שאיש לא בבית. התרוממתי למצב ישיבה מצפה שגופי יכאב אך למרבה הפלא הוא לא. ראיתי בגדים מקופלים על כיסא ליד המיטה שישנתי בה ועליהם פיסת נייר מקופלת. הרמתי אותה ופתחתי אותה ועליה נכתבו דברים. היה זה מכתב מגריי אליי.
''דוריאן, אם אתה קורא את זה כנראה שקמת ואני לא חזרתי לבית עדיין. הרופא שבדק אותך אתמול סיפר שיתכן ואינך זוכר דבר כי נפגעת בראשך. אנשי העיירה דואגים לך מאוד, אחרי הכל אתה הבן של קלוד לה-מורס ההרפתקן המהולל. אם אתה מרגיש טוב תצטרף אליי אני בנמל.
נ.ב. האקדח שאביך השאיר לך נמצא מתחת לבגדים.''
קמתי,התלבשתי ופתחתי את דלת הבקתה. אור חמים עטף אותי וריח ים פגש את נחיריי. ראיתי מולי עיר ובאופקה ים כחול וגדול. הרגשה של אושר הציפה אותי והתחלתי בדרכי לכיוון הים שם הנמל צריך להיות. לאחר מספר דקות הגעתי לנמל, תוהה במבטי אחר גריי האדם היחיד שמסוגל להראות לי מוכר. זיהיתי אותו הוא עמד על סירה וקרצף אותה. ניגשתי אליו באיטיות. ''מעולה התעוררת!'' חייך אליי, ''קח סחבה ותעזור לי.'' פקד אליי ואני עשיתי כדבריו. ''אני מבין שהכול הסתדר בקופסא...'' אמר והצביע על מצחי שעדיין היה עטוף בתחבושות. הסתכלתי עליו במבט שואל. ''אתה עדיין לא זוכר דבר?'' שאל כשהוא נראה מודאג. ''לא...'' עניתי והרגשתי את הדם מטפס אל פניי. ''אין צורך להתבייש בכך דוריאן... זה בסדר גמור אני יעזור לך להיזכר!'' הבטיח לי. מאז אותו יום גריי היה לצידי עזר לי להכיר מחדש את העיירה בה גדלתי, תוך כדי שאנחנו מתאמנים על כישוריי ועובדים בנמל.

היום:
''כולם אומרים לי שהשתנתי ומספרים לי סיפורים על קלוד לה-מורס. כל מה שנותר לי מהאדם הזה הוא אקדח בעל עיטורים מזהב. לי נמאס כבר להיות הבן של קלוד לה-מורס אני רוצה להיות דוריאן לה-מורס!'' אמרתי לגריי.
''יומך עוד יגיע... בוא נלך להתאמן קצת על כישורי הירי שלך...'' השיב לי ופנה לכיוון המזח, ואני אחריו.
תיאור: דוריאן הוא בחור רזה בעל מבנה גוף שרירי. עורו חיוור למרות העובדה שהוא תמיד מסתובב ללא חולצה, גריי תמיד צוחק עליו שהוא כל כך לבן שהוא זוהר בחושך. שיערו של דוריאן הוא ארוך ובלונדיני, והוא תמיד אוסף אותו עם סרט שחור לאחור. עיניו ירוקות כמו שני אבני ברקת ואפו סולד וקטן. הוא לובש לרגליו מכנס שרוול מעוטר בלהבות בצבע ירוק ולובש כפכפי עץ פשוטים. תמיד יהיה ניתן למצוא תחוב במכנסיו האקדח שאביו הוריש לו.
סלסלת ביצים: אולי הפעם בבקשה on11.gif

חפצים
תיק חפצים

יכולות מיוחדות
--


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Burūberī
הודעה 20.09.2014, 11:14
הודעה #4


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 133
תאריך הצטרפות: 29.06.07
מיקום: בארגז הצעצועים של הילה
משתמש מספר: 36,326



דף שמור


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Juvia
הודעה 20.09.2014, 20:52
הודעה #5


Love is Layered.. ♥
סמל קבוצה

קבוצה: מוערכים
הודעות: 1,645
תאריך הצטרפות: 11.10.06
מיקום: Storybrooke Maine
משתמש מספר: 15,537



שם הדמות: ג'ולייט (קולינס) ואן-דיאז.
גיל: .17
מקצוע: פיראטית.
רקע:
ספוילר:
ג'ולייט נולדה לבת אצולה (אלינור ואן-דיאז) ולקפטן אקוואריוס (דניאל קולינס במקור [מעטים יודעים את שמו האמיתי]), וכל חייה גרה בעיר נמל. הוריה נפגשו לראשונה לפני 18 שנים, כאשר ספינתו של דניאל עגנה במפרץ שבנמל. היתה זו אהבה ממבט ראשון, ולמרות התנגדות המשפחה של אלינור לעניין, תוך זמן קצר הם כבר ציפו לתינוק. הם גם התחתנו, כמובן, אבל כשג'ולייט היתה כמעט בת שנתיים, דניאל לא יכל לסבול עוד את החיים על היבשה, על קרקע יציבה. וזה לא שהוא לא אהב את אשתו ובתו, להפך, הוא אהב אותן יותר מכל דבר אחר! הוא פשוט לא יכל עוד להמשיך לחיות רחוק כל כך מהים, אפילו שביתם היה רק קילומטרים ספורים ממנו. הוא לגמרי היה איש משפחה, למרות ה'מוניטין' שלו. דניאל הציע לאלינור להצטרף אליו, אבל היא סרבה, הרי היתה לה תינוקת בת שנתיים לטפל בה! בצער רב השניים נפרדו, והאהבה שלהם אחד לשניה קיימת עד היום...
את רוב חייה העבירה ג'ולייט בעיר המדוברת לצד אימה, בחברה הגבוהה, אולם תמיד שאפה למשהו מעבר.. במיוחד בהתחשב בעובדה שמאז שהיתה בת 7 בלבד, אביה היה בא לבקר בעיר אחת לכמה חודשים, ומארח אותה על סיפון ספינתו מבוקר עד ערב, במשך ימים. זו היתה ההיפגשות הראשונית שלה עם הים.. והיא התאהבה! ברשרוש המים הצלולים והמרגיעים, בתזוזות הנעימות מהגלים, ברוח הנושבת על פניה.. בילדותה, היה זה ממלא אותה באושר. היא רק היתה מצפה לביקורים של אביה בעיר בכליון עיניים. בפעמים הראשונות עוד היה עליה לשכנע את אימה שתאפשר לה ללכת, וזו תמיד היתה נכנעת בסוף, הרי איך אפשר לעמוד בפני העיניים הגדולות והמתחננות של הבת שלך?? וחוץ מזה, היא עדיין אהבה את דניאל... מעולם לא הצליחה להביא עצמה להרגיש אפילו חצי ממה שהרגישה כלפיו עבור הרוזן דזמונד - שחיזר (ומחזר) אחריה במשך שנים, ובכל פעם מחדש נתקל בסירוב מצידה.
אביה של ג'ולייט היווה השראה עצומה לילדה הצעירה, ולמעשה, הוא גם מהווה חלק לא קטן בעיצוב אופיה כיום. הוא לימד אותה לקחת דברים בקלות, לדעת ליהנות מהדברים הקטנים בחיים, כמה וכמה דברים על להשיט ספינה, לקרוא מפות, מעט לחזות את מזג האוויר באיזור.. הוא גם היה זה שעורר את התשוקה הרדומה ששכנה בה לחופש. למרות שראתה אותו רק ימים ספורים בשנה, עדיין אהבה אותו בכל ליבה והיתה מאד קשורה אליו, ולא רק בגלל שהיה נוהג לתת לה תכשיטים מיוחדים וכו' מהשלל האחרון של צוות הספינה. ביום הולדתה העשירי הוא גם הפתיע בביקור ונתן לה במתנה שרשרת עם תליון אקווארמארין - אותה היא עונדת עד היום, לעולם לא מורידה אותו.. אולם, אביה הפסיק לבקר בפתאומיות, ומזה 5 שנים שאין לו זכר.. הפעם האחרונה שראתה אותו היתה בגיל 12.
כמובן שבתור בת-אצולה יש לה ידע נרחב ביותר נימוסים ובהליכות, אבל לא תמיד היא מקשיבה לאלו שממונים עליה, נוהגת למרוד יותר מבנות כיתתה ו'שכבתה'. שני החברים הטובים ביותר שלה הם: ניקול די-מונז - בת אצולה (בת גילה של ג'ולייט) שתמיד מחפה עליה כשהיא מתגנבת למקומות שבהם היא לא אמורה להיות ודרייק - בחור נאה מהמעמד הנמוך המבוגר ממנה בשנתיים - הידיד הכי טוב שלה בעולם, איתו היא מדברת על הכל. את דרייק היא פגשה באחד הביקורים של אביה, כאשר טיילו בשוק ההמוני שבעיר, הרחק מהחלק היוקרתי שבה. בכל הזדמנות הוא צוחק ואומר שהוא מדרדר אותה, אבל עמוק בפנים הוא נהנה מחברתה לא פחות משהיא נהנית משלו.
כיום היא משתדלת לחיות את חייה בצורה הטובה בביותר, כפי שאביה היה מצפה שתעשה. היא חיה עם אימה באותה דירה יוקרתית בעיר ומדחיקה בכל יום מחדש את הדחף לצאת למסע לראות עולם ולחפש אחר אביה, לגלות מה קרה לו. היא עדיין מתראה עם דרייק על בסיס יומיומי ומנסה כן להביא קצת נחת לאימה, הרי זו סבלה כל כך הרבה בחייה.. ועם זאת, זה לא קל, הרי נפשה של ג'ולייט רק זועקת לעזוב את כל זה, את החיים האלה, ולגלות את האמת לגבי אביה.. ולגבי העולם.

אופי: לפני הכל ג'ולייט היא בחורה אימפולסיבית, הפועלת לא מעט מתוך אינסטינקט רגשי. היא אדם חם, גם מבחינת התחברות לאנשים, אבל גם מבחינת פיוז קצר. ולמרות זאת, עדיין יש בה צד רך ואלגנטי, 'קלאסה' במובן מסוים. היא גם שואפת לצדק ויש לה לא מעט ערכים שלפיהם היא פועלת; נימוס ויחסי אנוש - היא כן יודעת לשמור על טאקט.. רוב הזמן. היא עומדת במילה שלה ושום סיבה בעולם לא תגרום לה לשבור אותה, או לא לקיים משהו שהבטיחה למישהו. אמון - ברגע שמשיגים את האמון שלה, קשה מאד לאבד אותו.. אלא אם היא מאבדת אותו קודם בגלל סיבה כזאת או אחרת.
לרוב ג'ולייט היא אדם מאד ונינוח ומאוזן. היא נוהגת להסתכל על דברים בצורה חיובית, לקחת דברים בקלות. מה שכן, ככל שהיא מתבגרת, נוצר בה מעין צורך שלא לשהות במקום אחד יותר מדי זמן.. סוג של 'בעיה' שהופיעה, אולי מתוך הכמיהה הגוברת בה לראות עולם, לגלות מה קרה לאביה... ועם זאת, היא לעולם לא תודה בכך שיש לה בעיה כזאת. היא רק בחורה צעירה שרוצה לטייל בעולם ולמצוא את האב שאיבדה.. ואולי עוד כמה דברים בדרך. ; )
תיאור: (ציור להמחשה כללית)
לג'ולייט עור בהיר ושיער חלק בגוון בלונד-לבן. את מצחה מכסה פוני צפוף, אך מסודר להפליא, המגיע כמעט עד ריסיה הארוכים, ומשני צדדיו באנגים המגיעים עד חצי-צווארה. שאר השיער מחולק לשני חלקים: החלק הקצר שמגיע גם הוא עד חצי צווארה ולרוב תפזר אותו, והחלק שמגיע עד מותניה, אך לרוב יהיה אסוף בעגבניה גבוהה במרכז ראשה (רק לעתים רחוקות - או בשינה/במקלחת - היא מפזרת אותו). פניה בובתיות, עיניה הגדולות הסגלגלות נמצאות במרכזן, תחתן ממוקמים להם כמה נמשים עדינים סביב אפה הסולד ושפתיה הורדרדות החייכניות נמצאות ממש תחתיו.
גופה ממוצע; היא לא גבוהה או נמוכה מדי, וגם אינה מלאה או רזה מדי, ועם זאת מעט מלאה במקומות הנכונים. לרוב תימצא בשמלה סגלגלה קצרה שבתחתיתה קפלים, מתחתיהם קיימת שכבה נוספת לבנה, מעט ארוכה יותר, שבה הקפלים תואמים לאלו שנמצאים מעליהם בדיוק מושלם. לשמלה עצמה אין שרוולים, אבל יש לה צווארון גולף באותו הצבע, ושסע רוחבי קטן באיזור שבין הצוואר לחזה. מעל השמלה ג'ולייט נוהגת ללבוש עליונית מחמיאה הנקשרת ממש מעל לחזה, אליה מחובר קפוצ'ון. הצד החיצוני של העליונית בגוון של בורדו והצד הפנימי שלה לבן. סביב מותניה כרוכה חגורה דקה בגוון בורדו - חום, אליה צמוד תיק קטן בצבע חום בהיר. לידיה כפפות שמסתימות במפרקי ידיה באותו גוון של החגורה. לרגליה מעין סניקרס 'על רמה' בגוון סגול כהה, מהן מבצבצות חותלות לבנות שמגיעות כמעט עד ברכיה.
סביב צווארה מלופפת כמה פעמים שרשרת שקיבלה מאביה ליום הולדתה העשירי - לה תליון שהוא אבן אקוואמארין (אותו היא לא מורידה מאותו יום).
סלסלת ביצים: אשמח לרומאנס! : )


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
XYR
הודעה 20.09.2014, 23:44
הודעה #6


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 62
תאריך הצטרפות: 25.11.06
משתמש מספר: 18,620



שם הדמות: אקסל מיינהארט

גיל: 22

מקצוע: גנב

רקע:
אקסל נולד באמבר סיטי לשני הורים שמעולם לא הכיר, מהם יש לו זכרונות מעומעמים בלבד. הוא נחטף בגיל צעיר (5) ע"י אדם בשם רוז הארט, מנהיג כנופיית גנבים, שגידל אותו להיות אחד מבני הכנופייה שלו שהתפרנסה ממעשי שוד של בתי עסק ועוברי-אורח. בגיל 14, נשלח יחד עם מספר מחברי הכנופייה לשדוד את אחד מבתי העסק בגדולים בעיר. השוד השתבש, כשאקסל ושלושת חבריו הותקפו על-ידי חבורת לוחמים ששהתה בבית העסק. אקסל וחבריו נתפסו, והושלכו לכלא של אמבר סיטי, בו שהו במשך מעט יותר משנה.
עם שחרורו, החליט אקסל לעזוב את הכנופייה של רוז, בו ראה כבוגד, לאחר שלא פעל כדי לשחרר אותו ואת חבריו שנכלאו. הוא חזר לעסוק במקצוע היחיד אותו הכיר, ונזהר שלא לחדור בשנית למרכזי הערים, כדי לא להיתפס שוב ולהיענש בצורה חמורה בהרבה. לאחר שנה פחות יום משחרורו, נתקל אקסל ברוז הארט. רוז, שהיה אדם שמן מאוד, אך גם גבוה וחזק, תקף את אקסל וגרם לו לשתי צלקות. צלקת אחת בצורת משולש שמעטרת את לחיו השמאלית, שנגרמה ממכת כוכב זריקה שלמזלו הרב של אקסל רק שרטה את פניו, וצלקת ברגלו הימנית, שנגרמה מדקירת הסכין של רוז.
למזלו של אקסל, הוא הצליח לברוח מזירת הקרב מדמם ברגלו הימנית, אך מנצל את זריזותו על פני רוז השמן בעודו נס על חייו בסמטאות העיר. לאחר מספר דקות של ריצה, כאשר קולות צעדיו הרמים של רוז הארט עדיין נשמעו למרחוק, פרץ אקסל לתוך אחד מהבתים והתעלף מהמאמץ ומהדם שאיבד. מאותו היום, הוא לא ראה שוב את רוז הארט.
לאחר מספר לא ידוע של שעות בהן היה מעולף, מצא עצמו אקסל שוכב על גבי מיטה רכה ונעימה. הוא פקח את עיניו כדי לראות צעירה בלונדינית, בת גילו בערך (מאוחר יותר גילה שהיא מבוגרת ממנו בשנה) שטיפלה בו וחבשה את רגלו. לצעירה קראו אלכסנדרה סילבר, שכונתה אלכס.
אלכס סילבר, הייתה צעירה בלונדינית בעלת עיניים כחולות ופנים שמנמנות. היא גרה עם אמה ושתי אחיותיה שהיו יפות ממנה. אניה, שהייתה מבוגרת מאקסל בשלוש שנים (אקסל היה מאוהב בה), וג'ולי, שהייתה צעירה ממנו בשנה. אלכס לחצה על אקסל שיישאר בביתן והוא הסכים (אלכס הייתה מאוהבת באקסל), כאשר מאז ועד היום הוא גר בבית משפחת סילבר ועוזר למשפחה הענייה להתפרנס מנסיונו כגנב.

תיאור: גובהו של אקסל ממוצע (1.75), ומבנה גופו רזה אך זריז. גוון עורו בהיר, ושיער ראשו בצבע בלונדיני בהיר וקצר מאוד.
הוא נוהג ללבוש נעליים קלות, בשילוב ביגוד אוורירי ונוח שמאפשר לו לנוע בשקט ובמהירות. לגופו תמיד חוגר את חגורת הנשק שלו בה חוגר את כוכבי הזריקה והסכין שלו, כאשר פגיונו תמיד מוסתר בשרוול השמאלי של חולצתו.

סלסלת ביצים: יש לכם משהו להגיד? רוצים להתוודות בפניי? לכו על זה, הפינה הזו בשבילכם!


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Yozeffu
הודעה 28.09.2014, 14:41
הודעה #7


סאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 14,617
תאריך הצטרפות: 6.08.07
מיקום: Jigoku
משתמש מספר: 39,781



שם הדמות: Sakamoto Ryoma \ סאקמוטו ריומה.
גיל: 18
מקצוע: קוסם
רקע:

ריומה נולד בעיר קלובר, לזוג הורים קוסמים מוצלחים, מגיל קטן ריומה העריץ את הוריו ובכללי העריץ קוסמים, וחלם להיות קוסם דגול בעצמו באחד הימים.
ריומה היה ידוע כנער חסר סבלנות ורצה כבר להתחיל ללמוד להיות קוסם עוד בצעירותו, אבל הוא חסר מקצוע הוריו ועדיין לא בוגר מספיק, בשביל לקבל את כוחות הקסם שלו ולכן הוא יצטרך לחכות עוד קצת עד שיגדל ואז ללכת ללמוד קסם אצל המדריך.
ריומה תמיד אהב ספרים ובעיקר את העתיקים שבהם, ולכן היה עובד בספרייה המקומית ושם תמיד אהב לקרוא ספרים ולהשכיל עוד יותר בידיוק כמו הוריו.
יום אחד במהלך סידור המדפים וניקיון האבק, נפל ספר עתיק מאוד מהמדף העליון, ספר שאפילו לא היה רשום בספרייה, כי הוא נאבד לפי מאות שנים במהלך המלחמה הגדולה.
כותרת הספר הייתה: "תולדות הקסם", בספר היה כל מה שדרוש בשביל להיות קוסם, שם המחבר של הספר היה מטושטש כנראה שהוא נהרס עם השנים, בספר היו כישופים, לחשים, דרכי אימונים וכל מיני עמודי מידע על חיות אגדיות, מפלצות מקומיות ונדירות, רכיבים וצמחים מסוימות שמשמשים לרפואה ולהכנת רכיבים מסוימים.
ריומה החל לקרוא את הספר במהירות ובעניין רב והחליט שהוא רוצה להפוך להיות קוסם במהירות האפשרית, וכשהוא יגיע לבגרות ויצא ללמוד, הספר הזה יהיה בין הדברים הראשונים שהוא יקח איתו למסע, מי יודע אולי הוא ישמש אותו בעתיד.
בהגיעו לגיל בגרות, הוא החליט ללכת לחפש את המדריך לקסם , שבמקרה הוא היחיד באיזור, וגם הוא היה זה שלימד גם את הוריו ואת הסבים שלו, אבל אף אחד לא יודע היכן הוא מתגורר, ריומה החליט לברר בעיר על המדריך, אבל אף אחד לא ידע היכן הוא נמצא, בכל שנה כשבוגרי העיירה מגיעים לגיל הבגרות, יום למחרת קבוצות של בני נוער צועדים לעבר היער הגדול, ריומה החליט להצטרף לקבוצת האנשים הזאת, ולכן הלך הביתה לארוז תיק עם מעט מזון ומים, וגם תספר הגדול מהספרייה, לקראת היום הגדול מחר, היום שבו הוא יתחיל ללמוד קסם.

תיאור:



סלסלת ביצים: הרסת לי תבריאות.


--------------------


When people ask you what happened here... tell them the Nod remembers
.Tell them winter came for House Legofrey
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Ganondorf
הודעה 29.09.2014, 16:35
הודעה #8


צ'ונין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 1,171
תאריך הצטרפות: 2.05.12
מיקום: מבקר את האישה במטבח
משתמש מספר: 167,120



שם הדמות: סוזאקו קוג'ורו
גיל: 19
מקצוע: קשת
רקע:
ספוילר:
מדהים איך שאדם אחד יכול לשנות אדם אחר. או קבוצה של אנשים אחרים. אזור שלם. ארץ. עולם. סוזאקו תמיד ידע שאם אתה מתאמץ אתה יכול להשיג הכל. כל מה שתרצה. הוא פשוט... לא רצה להתאמץ. לא היה לו מה להשיג. הוא אף פעם לא חשב שיש סיבה לכך שהוא קיים. הוא פשוט... כאן. ואם הוא כבר נמצא, אז העיקר שיהיה לו טוב, ולמי אכפת מכל השאר. זאת הפילוסופיה שלו ועל פיה הוא חי כל השנים האלה. לא שהוא היה צריך להתאמץ בכלל - הוא חי במשפחה פשוטה, בן יחיד לשני הוריו בכפר קטן סמוך לפיורה. משפחה פשוטה, חיים פשוטים, כפר פשוט. הכל היה פשוט. ושקט. לא היו ריגושים, לא היה שום דבר מיוחד. כולם הכירו את כולם וחיו בשלווה. וסוזאקו לא התנגד לכך. הוא ידע שהעולם גדול, אבל מה זה משנה כשהחיים שלך שלווים ורגועים? מי צריך מסעות, קרבות ואוצרות כשאתה יכול לשכב על הדשא ולהביט בעננים עד השקיעה? או לפחות כך הוא חשב. והשנים חלפו. הוא עזר לאביו החקלאי עם הייבול במשך היום, ובערב לימדה אותו אמו כל מה שיש לדעת, שכן הייתה מורה בבית הספר של הכפר ודאגה שגם לבן שלה תהיה השכלה. לבסוף הגיע סוזאקו לגיל 16 כגבר נאה וחסון, חסר דאגות שאוהב לחיות בקלילות. והכפר עדיין היה שקט ורגוע, והחיים המשיכו להיות שלווים ורגועים.
כל זאת עד שביום אחד, סוזאקו שמע דפיקות על דלת ביתם. כשפתח אותה ראה זר עומד בחוץ, מתנודד בחולשה. שנים לאחר מכן עוד תציק לו המחשבה למה אותו זר בחר דווקא בבית שלו, והאם הייתה זו יד הגורל או סתם צירוף מקרים. אותו זר התמוטט לידיו של סוזאקו המופתע, חלש מכדי לזוז צעד אחד נוסף. מידיו נפלו קשת עץ מרהיבה ביופייה ומספר חצים, ורעש פגיעתם ברצפת העץ עדיין מהדהד בראשו של סוזאקו עד היום. סוזאקו הרגיש אז את הדם נספג בבגדיו, וסוף סוף הבחין במספר פצעים פזורים לאורך חזהו של הזר. לאחר שטיפלו בו במסירות מספר ימים, התעורר אותו זר מהשינה העמוקה בה שקע. הוא סיפר לסוזאקו ששמו הוא אלכס טרינר. סוזאקו חשב שהוא מזהה את השם, אבל כשבסוף זיהה את השם, זמן רב לאחר מכן, זה היה כבר מאוחר מדי. אלכס סיפר לסוזאקו שהוא נרדף, ושעליו לעזוב את ביתו של סוזאקו מיידית כדי למנוע מהם סכנה. אך סוזאקו לא נתן לו לעזוב, הוא החליט לטפל בו למרות הכל. הוא לא היה יכול לתת לבנאדם למות כשהוא ידע שיוכל להציל אותו, ולעזוב את ביתו של סוזאקו בלי ספק יהרוג את אלכס בסופו של דבר. לכן, סוזאקו המשיך לטפל באלכס מספר ימים לאחר מכן. הוריו ידעו על הכל, אבל לא התווכחו. אחרי הכל, כשסוזאקו מחליט משהו, קשה לעצור אותו. אבל אולי הם ידעו מה תגרור ההחלטה הזאת. מבטיהם הקודרים הסגירו שהייתה להם תחושה שמשהו רע מתקרב. סוזאקו היה עדיין תמים, ולא שם לב לכך. הוא התמסר לטיפול באלכס, שניסה להתנגד לסוזאקו לשווא. לאחר מספר ימים נוספים אלכס החלים מפציעותיו, ועמד להיפרד מסוזאקו ומשפחתו ולהמשיך בדרכו. לפני שעזב שאל אותו סוזאקו מי רדף אחריו, ולמה, ולאן הוא ממשיך מכאן, אבל אלכס בחר שלא לגלות לו, ועזב. והחיים חזרו להיות שקטים ושלווים. עבר זמן מה ואלכס כמעט ונשכח. או כך רצו להאמין. שכן לאחר חודש וחצי מהיעלמותו של אלכס הכפר הותקף, בשמו של הנרי טרינר, "הקשת שלא פספס מעולם" וראש העיר של פיורה. ואז זיהה סוזאקו את השם של הזר שהופיע בפתח ביתו באותו לילה גורלי. היה זה בן דודו של הנרי טרינר, שהיה גם הוא אחד מעשרת הקשתים החזקים באינדיגו, שאתגר אותו לקרב והפסיד הפסד קשה, ולאחר מכן נמלט ונעלם למרות חיפושיו הרבים של הנרי אחריו. הנרי עצמו פרץ לביתו של סוזאקו, והפתיע את סוזאקו עצמו שהיה היחיד בבית. הוא הרים אותו מצווארונו והביט בו במבט זועם. סוזאקו זיהה אותו מיד, אך לא היה יכול לעשות דבר חוץ מלבלוע את רוקו בבהלה. "אני יודע שטיפלת באלכס. בני הכפר הלשינו עליך, בתמורה לחייהם. אבל זה לא מספיק. אם אתה רוצה לשמור את הכפר שלך, אתה תגלה לי לאן אלכס הלך... או שהכפר שלך יישא בתוצאות."
מבועת, סוזאקו ניסה לשווא להיזכר, רק כדי להבין שאלכס החליט בסוף שלא לגלות לו לאן מועדות פניו, ובכך חרץ את גורלו. מלא במרירות הוא סינן: "אני... לא יודע." הנרי הביט בו בחיוך, והפיל אותו על רצפת העץ הקשה. "אם כך, אתן לך הזדמנות אחרונה להציל את הכפר שלך, ואת עצמך. אתה תילחם בי בקרב של אחד על אחד, עד הסוף. אם תנצח, יינתנו לך חייך והכפר שלך בחזרה." הוא קרץ לעברו, ועזב עם צבאו, מותיר את סוזאקו עם השעות האחרונות לפני שיתייצב מולו, בבוקר של היום הבא לדבריו. סוזאקו ידע שאין לו ברירה, שהכפר תלוי בו. אבל שעה לפני תחילת הקרב, הוא ברח. הוא לא רצה למות. הוא בחר שלא למות. ובבחירה הזו, השליך הצידה את חייו הקודמים ואת כל מה שיקר לו. הוא רץ בחרדה, מותיר את הכפר מאחוריו, יודע שכבר לא יחזור אליו יותר. אבל להנרי היו תוכניות אחרות. הוא מצא אותו, מופיע לפניו כאילו ידע כל הזמן שהוא ינסה לברוח. "זה אף פעם לא אצילי לברוח מקרב, גם אם אתה יודע שתפסיד. אפילו ילד בגילך אמור לדעת את זה," הוא צחקק, ומתח חץ בקשתו. סוזאקו לא עצם את עיניו בפני המוות. הוא רק בירך אותו, יודע שהוא ישים קץ לאשמה המרה שחש על הבחירה שבחר. אבל החץ עבר רק דרך לחיו, מותיר לו צלקת, ואת חייו. הנרי נעלם, ומילותיו האחרונות היו חרוטות במוחו של סוזאקו: "אני לא מפספס לעולם."
את השנים לאחר מכן העביר בנדודים, מבצע עבודות כדי להרוויח כסף קל, חי מהיד אל הפה, חי את החיים שכל כך תיעב, החיים שלא רצה לחיות. הוא לא ידע מה עלה בגורל הכפר, הוא לא טרח לברר. אפילו את הוריו השאיר מאחור, הדחיק את הזכרונות. הוא הפך את אלכס ליריבו המושבע, והחליט שימצא אותו וישים קץ לחייו, יחזיר לו על מה שעשה לו. הוא ידע שהסיכוי שיראה את הנרי נמוך, ושאם יוכל יודה לו על שנתן לו את חייו, ואז ינעץ סכין בליבו. נראה כי במהלך מסעו יישאר תמיד עם יותר אויבים מאשר חברים... הוא החליט להפוך לקשת, להתעלות על אלכס, ועל הנרי. להפוך לקשת שלא יפספס לעולם. קשת שלא יפספס את אלכס ולא את הנרי. שכן זהו לא מסע נקמה, אלא משימת התאבדות. הוא לא הסכים עם העובדה שהציל את חייו של אלכס. הוא לא הסכים עם העובדה שהנרי נתן לו לחיות. הוא רצה לבחור בעצמו אם לחיות או למות, שהדבר יקרה בתנאים שלו. אם הרצון הזה יתגשם ואם לא, הוא יוכל רק להמשיך ללכת, ולראות מה יהיה גורלו.

אופי: סוזאקו הוא מה שמכנים זאב בודד. הוא מתעב עבודת צוות, בטענה שהקבוצה מפריעה ומעכבת אותו. הוא בחור צנוע ומסתפק במועט, לא אוהב לבקש מאנשים יותר ממה שנתנו לו ובכללי מתרחק מחובות או בקשות עזרה, ולהפך; הוא שונא כשמבקשים ממנו עזרה או הלוואות. הוא בחור קודר וציניקן לא קטן, מסתכל על הכל באדישות מרוחקת ואיתה גם בסרקזם שנוטה להרחיק ממנו אנשים, דבר שלא מפריע לו ממש, שכן הוא גם לא בחור חברותי ומעדיף להיות עם עצמו. הוא רוחש כבוד רב לזקנים ממנו ומתנהג ברכות בילדים, ותמיד ינסה להרחיק הן קשישים והן ילדים מצרות. הוא הבחור שיסכן את עצמו כדי להציל את האחר, שכן עם כל הריחוק שלו המצפון שלו לא מאפשר לו לראות אדם במצוקה ולא לעזור לו, אם כי כאמור הוא ישנא כשאותו אחד יודה לו. סוזאקו מחושב מאוד, הוא מסתכל על כל סיטואציה בעין ביקורתית ומשתדל לנתח כל אפשרות כדי להגיע לתוצאות הטובות ביותר, ולהחלטות המשמעותיות ביותר. בגלל אותו ניתוח יש החושבים אותו לטיפש או לאיטי מחשבה, ונבוכים לגלות לאחר מכן שזה לא כך, מפני שלוקח לו זמן רב לנתח את הסיטואציה ולהחליט על החלטתו. לכן הוא גם שונא החלטות, מעדיף להתחמק מהן ולא מצליח לתפקד טוב במצבי לחץ, כך שהוא מעדיף תמיד שיהיה עליו ממונה שיגיד לו מה לעשות, למרות שהוא שונא לקבל פקודות. האוקסימורון הזה מלווה אותו, כמו גם ניגודים אחרים רבים באופיו, לכל אורך מסעותיו. הוא נוהג לאטום את רגשותיו בתוכו, כמו בקבוק סגור בפקק שמלא במים יתר על המידה, ובסוף מתפוצץ, לווא דווקא על האדם הנכון להתפוצץ עליו בזעם.
תיאור: http://img25.wallpapercasa.com/uploads/wal...8b2292b8803.jpg
סלסלת ביצים: אני רוצה דרקון *-*


--------------------
http://myanimelist.net/profile/idom

If you are original, you may not get popular, but you will always be Awesome


קרדיט לחיים

[03:08] Clouds: אוהבים אותך עידו למרות שאתה שוביניסט דוחה וזבל של אח

[17:42] Yosef Buzagllo: עידו ההבטחות שלך זה כמו ההבטחות של הנאצים שהיהודים רק הולכים להתקלח ולקבל בגדים חדשים

[19:29:20] Yosef Buzagllo: ילדי החיים מלאים באכזבות...ונשים זונות.

[19:26:54] Yosef Buzagllo: עידו סתום תפה כבר סראבק ערס יאחושרמוטה פיל ארי


"במסעה של האנושות הנאורה במשעולי הקידמה לא תמיד ברור לאן מועדות פניה, האם קדימה או אחורה?
האם ככל שאנחנו מיטיבים לחקור אנחנו רק מגלים, כמו סוקראטס, כי אנחנו רק מבינים פחות ופחות את העולם בו אנו חיים, רק הולכים ומאבדים את הביטחון בקיומנו?
האם כל ההבטחה לעתיד טוב יותר בזכות הרציונליות והמדע רק הובילו אותנו להרס ושפיכות דמים?"

Go to the top of the page
 
+Quote Post
Organ Donor
הודעה 01.10.2014, 13:42
הודעה #9


גאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 423
תאריך הצטרפות: 24.10.06
משתמש מספר: 16,412



שם הדמות: דוריאן לה-מורס (Dorian La-Morse)
גיל: 20.
מקצוע: שודד-ים.
רקע:
ספוילר:
היום:
אוושת הגלים שניתכים אל המזח, קריאות השחפים, הריח המלוח של המים והשקיעה האדמומית שמילאה את השמיים בחמימות. עמדתי על המזח והבטתי אל האופק, היום לפני 12 שנים אבי, קלוד לה מורס, יצא אל הים והבטיח לי שישוב. אני לא ממש זוכר את היום הזה, אבל זה מה שאנשים ממשיכים לומר לי כל שנה. אז החלטתי שמן הראוי יהיה שאני יראה כאילו אכפת לי. ''מחכה לשובו, דוריאן?'' נשמע קולו של חברי, גריי, מאחוריי.
''כן! נראה לי...'' השבתי באדישות.
''עדיין לא זוכר אותו?'' שאל כשהוא נעמד לידי.
''בדיוק!'' השבתי כשחיוך של מבוכה עולה על פניי.
''אני עדיין לא מבין, למה אתה לא מספר לכולם שאתה לא זוכר אותו?'' שאל ולגם מכוס משקה בעל ריח אלכוהולי שהייתה בידו.
''אוח... כולם כל כך מעריצים ומעריכים אותו, ואני בכלל לא מכיר אותו... אז אני מרגיש חייב להם באיזושהי צורה.'' השבתי כשאני מגרד את ראשי מעל אוזני הימנית באי נוחות.
''אני זוכר איך מצאתי אותך לפני חמש שנים, אמרו לי שניסית לצאת אחריו...'' הוא אמר וטפח על גבי.
''כן גם אני...'' השבתי לו כשאני חושב על אותו יום גורלי.

לפני חמש שנים:
'איפה אני?' זאת הייתה המחשבה הראשונה שעברה במוחי כשהתעוררתי צף במי הים החמימים והאדמדמים. 'מי אני?' הייתה המחשבה השנייה. 'אני לא מצליח לזוז!' הייתה השלישית ו-'אני לא מצליח לנשום!'' הייתה הרביעית. הרגשתי יד לופתת אותי, משהו משך אותי למעלה כשאני מותיר אחרי שובל אדום. 'הדם הזה שלי?' הייתה המחשבה החמישית. הרגשתי איך העולם הולך ונסגר עליי כשאור השמש הכה בפניי ואוויר צרב את דרכו דרך אפי ופי אל ריאותיי. השתנקתי כמה דקות ואז ראיתי זאת בבירור, גבר צעיר בעל שיער אדמוני ועור שזוף החזיק אותי מעל פניי המים, כש רגליו בועטות תחתיי משאירות אותנו למעלה. ''תודה...'' הייתה המילה הראשונה שאמרתי, ואז איבדתי את ההכרה שוב.
בפעם השנייה בה פקחתי את עיני שמעתי צלילי מיתר שקטים ורוח ערב קרירה העבירה בי צמרמורת. משהו לחץ על ראשי, הושטתי יד זאת הייתה תחבושת. התרוממתי לישיבה וגופי התנגד לכך בכאב. הייתי בתוך בקתת עץ, אור אדום חדר דרך חריצי העץ והעיד על כך שהשמש שוקעת. צלילי המיתר פסקו, ''היי...'' הבחור האדמוני ניגש אליי כשמבט מודאג על פניו. ''אני גריי...'' אמר כשחיוך נמתח על פניו, ''מי אתה?'' שאל. ''אני...'' מחפש את התשובה הכול כך פשוטה לשאלה בתוך ראשי ללא הצלחה, ''אני...'' ניסיתי שוב אבל ראשי התחיל לכאוב. ''אתה דוריאן לה-מורס... הבן של קלוד לה-מורס!'' השלים אותי, והתביישתי שלא זכרתי את שמי. ''זה בסדר, חטפת מכה רצינית בראש כשניסית לתפעל סירת מפרש בעצמך...'' הוא אמר לי כשחיוך עדיין פרוש על פניו. לפתע נשמעו דפיקות על דלת הבקתה. ''תפתח את הדלת גריי! הבאנו את הרופא שיבדוק מה שלומו של הבן של קלוד!'' נשמע כל עבה מאחוריי הדלת. ''מייד...'' גריי נאנח וניגש אל בדלת. לבפנים נהרו מספר אנשים בניהם אדם ממושקף עם סטטוסקופ לצווארו. ''הגעתי כמה שיותר מהר, איפה הנער?'' הוא אמר וגריי הצביע לכיווני וגלגל את עיניו. הרופא ניגש אליי והתחיל לבדוק אותי כשהוא מזיז את גפיי ומבקש ממני להביע התנגדות. כאב לי לי הגוף והראש וציינתי זאת בפניו והוא שלף מתיקו מזרק ובקבוקון. נחרדתי מעט למראה המחט אך לא הייתי יכול להתנגד. צביטה קטנה בירך כמה שניות והכול הפך למטושטש, נרדמתי שוב.
בפעם השלישית בה התעוררתי, עדיין הייתי בבקתה של גריי, האוויר היה חמים ואור צהוב וחם קרע דרכו מבין החריצים. שקט שרר סביבי והנחתי מכך שאיש לא בבית. התרוממתי למצב ישיבה מצפה שגופי יכאב אך למרבה הפלא הוא לא. ראיתי בגדים מקופלים על כיסא ליד המיטה שישנתי בה ועליהם פיסת נייר מקופלת. הרמתי אותה ופתחתי אותה ועליה נכתבו דברים. היה זה מכתב מגריי אליי.
''דוריאן, אם אתה קורא את זה כנראה שקמת ואני לא חזרתי לבית עדיין. הרופא שבדק אותך אתמול סיפר שיתכן ואינך זוכר דבר כי נפגעת בראשך. אנשי העיירה דואגים לך מאוד, אחרי הכל אתה הבן של קלוד לה-מורס ההרפתקן המהולל. אם אתה מרגיש טוב תצטרף אליי אני בנמל.
נ.ב. האקדח שאביך השאיר לך נמצא מתחת לבגדים.''

קמתי,התלבשתי ופתחתי את דלת הבקתה. אור חמים עטף אותי וריח ים פגש את נחיריי. ראיתי מולי עיר ובאופקה ים כחול וגדול. הרגשה של אושר הציפה אותי והתחלתי בדרכי לכיוון הים שם הנמל צריך להיות. לאחר מספר דקות הגעתי לנמל, תוהה במבטי אחר גריי האדם היחיד שמסוגל להראות לי מוכר. זיהיתי אותו הוא עמד על סירה וקרצף אותה. ניגשתי אליו באיטיות. ''מעולה התעוררת!'' חייך אליי, ''קח סחבה ותעזור לי.'' פקד אליי ואני עשיתי כדבריו. ''אני מבין שהכול הסתדר בקופסא...'' אמר והצביע על מצחי שעדיין היה עטוף בתחבושות. הסתכלתי עליו במבט שואל. ''אתה עדיין לא זוכר דבר?'' שאל כשהוא נראה מודאג. ''לא...'' עניתי והרגשתי את הדם מטפס אל פניי. ''אין צורך להתבייש בכך דוריאן... זה בסדר גמור אני יעזור לך להיזכר!'' הבטיח לי. מאז אותו יום גריי היה לצידי עזר לי להכיר מחדש את העיירה בה גדלתי, תוך כדי שאנחנו מתאמנים על כישוריי ועובדים בנמל.

היום:
''כולם אומרים לי שהשתנתי ומספרים לי סיפורים על קלוד לה-מורס. כל מה שנותר לי מהאדם הזה הוא אקדח בעל עיטורים מזהב. לי נמאס כבר להיות הבן של קלוד לה-מורס אני רוצה להיות דוריאן לה-מורס!'' אמרתי לגריי.
''יומך עוד יגיע... בוא נלך להתאמן קצת על כישורי הירי שלך...'' השיב לי ופנה לכיוון המזח, ואני אחריו.

אופי: דוריאן הוא בחור מאוד שקט וביישן. למרות שנפגע בראשו הוא זריז מחשבה ופעולה, קולט הכול מהר ומגיב לעניין. למרות הביטחון העצמי הנמוך שלו לדוריאן יש מאין כריזמה הנהגתית שסוחפת אחריו אנשים. הוא אינו מתרגז בקלות ומאוד מאופק, אך כשהוא יאבד שליטה הוא יפגע בכל מי שסביבו ובעצמו. הוא מאמין בעבודה ובהשקעה ואינו מתעצל בעבודתו. אחת הבעיות שיש לדוריאן היא חוסר הרגישות שלו מבחינה פיזית, הוא לא מרגיש כאב כמו שצריך.
תיאור: דוריאן הוא בחור רזה בעל מבנה גוף שרירי. עורו חיוור למרות העובדה שהוא תמיד מסתובב ללא חולצה, גריי תמיד צוחק עליו שהוא כל כך לבן שהוא זוהר בחושך. שיערו של קן הוא ארוך ובלונדיני, והוא תמיד אוסף אותו עם סרט שחור לאחור. עיניו ירוקות כמו שני אבני ברקת ואפו סולד וקטן. הוא לובש לרגליו מכנס שרוול מעוטר בלהבות בצבע ירוק ולובש כפכפי עץ פשוטים. תמיד יהיה ניתן למצוא תחוב במכנסיו האקדח שאביו הוריש לו.
הערות, הארות או סתם משהו שאני צריך לדעת:
אולי הפעם בבקשה on11.gif


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Lidi-Chan
הודעה 22.10.2014, 19:41
הודעה #10


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 179
תאריך הצטרפות: 14.10.09
משתמש מספר: 70,822



שם הדמות: פרינסס קונסואלה בננה האמוק
גיל: 20
מקצוע: פיראטית!
רקע: יום אחד הייתה ילדה. יום אחד היא אכלה את פרי הדינו דינו והפכה לדינוזאור. מאז אותו היום החלום שלה היה למצוא את הוואן פיס מפה לשם היא מצאה את עצמה בדרך אל הגראנד ליין!
תיאור: בגלל שאני זאת אני, תיאור אתה לא מקבל. רק תמונות סקסיות. קליק. קליק.
סלסלת ביצים: עדיין בא לי להיות דינוזאור אגב. אם תוכל לסדר את זה זה יהיה נפלא. וגם, אל תעשה לי רומן עם גברים בבקשה.

זאת לא הטרלה, אני פשוט עדיין לא חשבתי על רקע. חכה טיפה, אני לא רוצה לאבד את התמונותXD


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Burūberī
הודעה 30.11.2014, 20:59
הודעה #11


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 133
תאריך הצטרפות: 29.06.07
מיקום: בארגז הצעצועים של הילה
משתמש מספר: 36,326



אז לאחר תרדמת עמוקה החלטתי לשוב ולהפעיל את המשחק הזה. חיכיתי שאנשים נוספים ישלחו טפסים בשביל שיהיה לי מבחר רב של שחקנים שאוכל לבחור למשחק אך אני מניח שאצתרך להסתפק במה שיש. המשחק אמנם מתחיל לרוץ אך ההרשמה לא נסגרת ולכן מי שעדיין לא הכין טופס ורוצה לנסות, אתם יותר ממוזמנים.

בכל מקרה, הרשומים, זה היה מאוד קשה אך אני בחרתי את השחקנים שלי למשחק. ישנן סיבות רבות מדוע ולמה ואני לא מתכוון לפרט עליהן כאן בנושא.
למי שלא התקבל, אני נורא מצטער.
שנתחיל...?


...

לפני שאתם מתחילים לשחק ולהנות, שימו לב שקראתם את הסיפור של המשחק אשר מופיע בראש עמוד הנושא. העלילה של המשחק סובבת סביב הסיפור הזה ולכן מומלץ לכם לשנן אותו היטב על מנת שלא ללכת לאיבוד באירועים מסויימים בהמשך. כמו כן, עדכנתי את מאגר המידע והוספתי תמונות לערים של ארץ אינדיגו. ממליץ בחום להעיף מבט <:
אה כן, ובקשר לתיק החפצים שיש לכם, הוא עדיין לא אתכם. הדמות שלכם תקבל אותו בהמשך המשחק.


Ganondorf
ספוילר:
פקחת את עיניך למשמע דהירת הסוסים החזקה. הדבר הראשון שראית הייתה החשכה העמוקה אשר בלעה את מבטך בתוכה והדבר השני שראית היו פרצופים מעוותים אשר התבלבלו בין עצמם בראייתך המטושטשת. היית מסוחרר, תהית האם זה קורה בגלל אותו המשקה המשכר אשר לגמת ממנו אתמול או שזהו בעצם חלום, חלום אשר אתה עלול להתעורר בדיוק ברגע זה.
המחשבות הרבות לא פסקו להטריד אותך אך ככל שעבר הזמן, כך הבנת שהחלום בכלל לא הולך להגמר או שבעצם, הוא רק התחיל?
המשכת להתבונן בחשכה העמוקה ובפרצופים הזרים אשר בוהים בך בתמהון רב עד שחשת בראשך הקורס מטה ושוב מצאת את עצמך ברצפה. זה היה מוזר. בכל החלומות אשר חלמת עד כה, לא היית מוצא את עצמך כבול בשלשלאות רבות. במהרה הבחנת בידיך ורגליך הכבולות, זה היה ברור לכולם, אתה כלוא.
הסחרחורת המרגיזה לא פסקה לרגע כשגופך היה מטולטל מצד אל צד כמו נדנדה. הבטת מסביב, לאט לאט היית מצליח לראות מבעד לשמיכת הצללים הכבדה אשר בלעה את הכל בתוכה. הייתה זו כרכרה, כרכרה גדולה מאוד אם לדייק. יכלת לשמוע את דהירת הסוסים החזקה אשר הרעידה את האדמה, יכלת להניח שאתה נלקח למקום מסויים על ידי אנשים שאתה בכלל לא מכיר.
הוספת להתבונן מסביב. הבחנת מחדש באותם הפרצופים המשונים אשר בהו בך לאורך כל הזמן הזה אך הפעם, הם נראו מעט יותר אנושיים כשהבעת הבהלה הרבה החרידה אותך עד מאוד. הם היו שלושה, ארבעה אם לכלול אותך בסיפור. שני גברים ובחורה נאה אחת. האחד היה שמנמן אך עם זרועות גדולות ונראות חזקות מאוד. יכלת לדמיין את אותו השמנמן מרסק קיר לבנים בעזרת אותן הזרועות, בהחלט משהו לא רגיל. היה לו שיער שחור וקצר אך נוטה להקריח מפעם לפעם. עיניו הקטנות והחומות המשיכו להתבונן בך בצורה לא רגילה אך אתה כבר התרגלת לזה. הבחור השני אשר ישב ליד, היה רזה ומעט יותר נאה מהראשון. שיערו היה שחור ופרוע במקצת כשעיניו החומות והקטנות לא פסקו לחקור אותך, עוקבות אחר כל תזוזה שלך. והדובדבן שבקצפת, הבחורה הנאה והאדם השלישי אשר השתתף אתכם יחדיו באותו הסיפור. היא נראתה תמימה מאוד, יכלת להבחין במעט סומק שעל פניה היפות. היה זה יופי שמעולם לא ראית עוד בחייך, היה זה דבר מדהים בעינייך כשלרגע שכחת שאתה כבול בשלשלאות ושאתה נלקח למקום לא ידוע על ידי אנשים לא ידועים. כן, בהחלט המצב היה מתוסבך בשבילך. המשכת להתבונן באותה הבחורה הנאה. לא יכלת שלא לשים לב לשיערה הבלונד והארוך, כה חלק ומסודר הנושק את כתפיה הרזות והקטנות. עיניה הכחולות והגדולות היו מלאות בעצב רב וכשמבטיכם נפגשו, יכלת אף לחוש בקור הצורב של דמעותיה אשר זלגו בלי סוף.
הם, בדיוק כמוך, היו כלואים בשלשלאות רבות, ללא יכולת לזוז. הם כולם היו לבושים בבגדים קרועים ואפורים, בגדי עבדים וכשאתה חזרת להביט בעצמך, הופתעת לגלות שגם אתה כמו כולם, לבוש באותה הצורה.


Organ Donor
ספוילר:
אמופוליס, המקום המבוקש ביותר, אי שם למטה על מפת הארץ. עיר התיירות והנופש וכמובן העיר בעלת השוק הגדול ביותר. כן, בדיוק שם אתה חי את חייך. מעולם לא ניסית לעזוב את שערי העיר בגלל סיבות רבות ותמיד חלמת על היום הגורלי, היום בו סוף סוף אתה תצא מהעיר הזו ותחקור את העולם הגדול. רצית להיות פיראט, בדיוק כמו אביך שהבטיח שיחזור אך לא חזר, בינתיים.
למזלך היה לך את גריי לצידך לאורך כל הזמן הזה. הוא תמיד היה שם, מתי שהיית צריך ואפילו מתי שלא. היו אלו חיים נפלאים, חיים שרצית לשמר בכל מחיר.

היה זה עוד יום בהיר נוסף. השמים היו כחולים כששום ענן אפור לא בצבץ באופק. הים היה שקט מאוד ומנגינת הציפורים פתחה את הבוקר הטוב.
בשעה המוקדמת הזו של הבוקר, אתה וגריי כבר הייתם בסיפון הספינה, מקרצפים כל פינה, אפילו את הקטנה והמוסתרת ביותר לעין. לא, זו לא הייתה הספינה שלך ובטח שלא של גריי, הייתה זו ספינה של אחד הפיראטים אשר באו לסחור בשוק הגדול של העיר. גריי כמו תמיד הציע רעיון מטורף ואתה זרמת איתו. תמורת תשלום סביר, הסכמתם לקרצף את ספינתו הגדולה של אחד הפיראטים אשר באו אל העיר בשביל לסחור בשוק הגדול. הוא לא היה מפורסם ומעולם לא נתקלתם בשמו אך ספינתו הייתה מרשימה בגודלה העצום וביופייה המדהים. אתה חלמת יחד עם גריי שיום אחד, גם לכם תהיה ספינה מדהימה שכזו וגם אתם תהיו פיראטים אך לבינתיים, את החלומות שלכם אתם יכולים להרטיב במעט מים וסבון.
את השקט ואת עבודתכם החרוצה קטע פיצוץ חזק אשר הרעיד את כל העיר ואת הים שהחל להיות סוער. הבעת פניו של גריי הייתה מודאגת. הוא הביט בך בדאגה רבה. "זה מגיע מהפאב שליד. עלינו למהר!" הוא אמר ומיד קם על רגליו אשר החלו לנוע. זרקת את הכל והתחלת לרוץ בעקבותיו. הוא רץ מהר מאוד, כה נסער ונחוש להגיע לשם בזמן.
הריצה שלכם לא נמשכה זמן רב כשכבר מצאתם את עצמכם בפאב. זה היה מזעזע. אנשים רבים עמדו מסביב כשבהלה רבה שתקה את גופם. במרכז שכב בחור מבוגר, קשיש אם לדייק. הוא שכב מחוסר הכרה כששלולית דם הלכה והתפשטה תחתיו ברחבי כל רצפת הפאב החורקת עשויית העץ.
"חה!" נשמע קול מתוך הצללים. היה זה בחור גדול, גדול מאוד. הוא לבש חליפת מלחים כששיערו השחור והארוך היה אסוף בסרט שחור ושמן. הוא רקע ברגלו הימנית בחוזקה כשהרצפה של הפאב רעדה בחוזקה, מטלטלת את נפשותיכם. הוא קמץ את אגרופו הימני והגדול והיכה איתו בכף ידו השמאלית בחוזקה, עושה רושם שהוא בלתי מנוצח. "זקן טיפש." הוא אמר וירק עליו, על אותו הקשיש החסר אונים שכבר לא יזכה לראות אור יום. הבחנת בגמטי הזעם של גריי הנחשפים על פניו. הוא היה חסר מקצוע והוא לא יכל לאתגר את אותו הבחור הגדול שככל הנראה בעל מקצוע הפיראט אך הוא עדיין סרב לעמוד ולשתוק. הוא פרץ קדימה בריצה ועם אגרוף מוכן להתקפה. זה קרה מהר מאוד. אתה אפילו לא הספקת להבין את זה אך היה כבר מאוחר מדי. קול האקדח צרח באוזניך כשראית את חברך הטוב ביותר גריי נופל על רצפת הפאב, חסר רוח חיים. היית מבוהל נורא וההלם הרב שתק את גופך. גריי כבר לא בחיים, הוא כבר לא יזכה להיות פיראט יחד איתך ולגלות את הים ואת העולם הגדול. כעת זהו רק אתה, מגשים חלום בשביל שניכם. "עוד מישהו רוצה לאתגר את ארנולד הגדול...?" קרא בקול רם הבחור הגדול וצחק את הצחוק המרושע שלו. אתה רצית לנקום אך ידעת שאתה תמצא את מותך במהרה. "כן, אני רוצה." נשמע קול עמוק בלב הכאוס. הוא חשף את עצמו, מפלס את דרכו בין ההמון המטורף. הוא נראה צעיר, יכלת להשבע שהוא לא יותר מבוגר ממך. "אפשר...?" הוא שאל בחיוך רחב ותמים נורא. הוא לבש חליפה מרשימה בגווני אדום ושחור כשנעלי עור שחורות וגדולות זיכו אותו בגובה נוסף. על כפות ידיו הוא לבש כפפות שריון גדולות ונראות כבדות מאוד. זוג קוצים חדים בצבצו על גב כל כפפת שריון. הוא התקרב בצעדים איטיים אל הבחור הגדול אשר התאפק שלא לפרוץ בצחוק לועג לעברו. "אתה צריך ללמוד נימוסים, ארנולד." אמר הבחור הצעיר וכופף את ברכיו במקצת. הוא קמץ את אגרופו הימני כשבמהרה ברקים החלו להווצר מסביבו. הבטת בסקרנות במה שהולך לקרות, היה זה מחזה מדהים. הוא היה פיראט, ללא כל צל של ספק. "אגרוף רעם!" הוא הכריז ומיד היכה בחוזקה בגופו של ארנולד הגדול, פוגע עם אגרופו הרועם בעוצמה רבה ומשחרר את ארנולד הגדול אל השמיים. הברקים התפוגגו במהרה באוויר והשקט חזר העירה כשהאנשים החלו להתפזר, משאירים אותך ואת הבחור הצעיר מוקפים בדם ובזוג גופות כשנשמותיהן בדרך אל העולם הבא. "היי, אני מצטער על חברך." שמעת לפתע את קולו העמוק של הבחור הצעיר. הוא פנה אליך. הוא התקרב אליך והושיט את כף ידו הימנית, פתוחה לשלום. הוא חייך. "קוראים לי שאטר, שאטר "אגרוף הרעם" ויילורד." הוא הכריז. עיניו הקטנות והכחולות התמקדו בך כששיערו השחור והפרוע התנופף ברוח הקרירה.


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Ganondorf
הודעה 30.11.2014, 22:37
הודעה #12


צ'ונין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 1,171
תאריך הצטרפות: 2.05.12
מיקום: מבקר את האישה במטבח
משתמש מספר: 167,120



ציטוט(Kimi @ 30.11.2014, 20:59) *
אז לאחר תרדמת עמוקה החלטתי לשוב ולהפעיל את המשחק הזה. חיכיתי שאנשים נוספים ישלחו טפסים בשביל שיהיה לי מבחר רב של שחקנים שאוכל לבחור למשחק אך אני מניח שאצתרך להסתפק במה שיש. המשחק אמנם מתחיל לרוץ אך ההרשמה לא נסגרת ולכן מי שעדיין לא הכין טופס ורוצה לנסות, אתם יותר ממוזמנים.

בכל מקרה, הרשומים, זה היה מאוד קשה אך אני בחרתי את השחקנים שלי למשחק. ישנן סיבות רבות מדוע ולמה ואני לא מתכוון לפרט עליהן כאן בנושא.
למי שלא התקבל, אני נורא מצטער.
שנתחיל...?


...

לפני שאתם מתחילים לשחק ולהנות, שימו לב שקראתם את הסיפור של המשחק אשר מופיע בראש עמוד הנושא. העלילה של המשחק סובבת סביב הסיפור הזה ולכן מומלץ לכם לשנן אותו היטב על מנת שלא ללכת לאיבוד באירועים מסויימים בהמשך. כמו כן, עדכנתי את מאגר המידע והוספתי תמונות לערים של ארץ אינדיגו. ממליץ בחום להעיף מבט <:
אה כן, ובקשר לתיק החפצים שיש לכם, הוא עדיין לא אתכם. הדמות שלכם תקבל אותו בהמשך המשחק.


Ganondorf
ספוילר:
פקחת את עיניך למשמע דהירת הסוסים החזקה. הדבר הראשון שראית הייתה החשכה העמוקה אשר בלעה את מבטך בתוכה והדבר השני שראית היו פרצופים מעוותים אשר התבלבלו בין עצמם בראייתך המטושטשת. היית מסוחרר, תהית האם זה קורה בגלל אותו המשקה המשכר אשר לגמת ממנו אתמול או שזהו בעצם חלום, חלום אשר אתה עלול להתעורר בדיוק ברגע זה.
המחשבות הרבות לא פסקו להטריד אותך אך ככל שעבר הזמן, כך הבנת שהחלום בכלל לא הולך להגמר או שבעצם, הוא רק התחיל?
המשכת להתבונן בחשכה העמוקה ובפרצופים הזרים אשר בוהים בך בתמהון רב עד שחשת בראשך הקורס מטה ושוב מצאת את עצמך ברצפה. זה היה מוזר. בכל החלומות אשר חלמת עד כה, לא היית מוצא את עצמך כבול בשלשלאות רבות. במהרה הבחנת בידיך ורגליך הכבולות, זה היה ברור לכולם, אתה כלוא.
הסחרחורת המרגיזה לא פסקה לרגע כשגופך היה מטולטל מצד אל צד כמו נדנדה. הבטת מסביב, לאט לאט היית מצליח לראות מבעד לשמיכת הצללים הכבדה אשר בלעה את הכל בתוכה. הייתה זו כרכרה, כרכרה גדולה מאוד אם לדייק. יכלת לשמוע את דהירת הסוסים החזקה אשר הרעידה את האדמה, יכלת להניח שאתה נלקח למקום מסויים על ידי אנשים שאתה בכלל לא מכיר.
הוספת להתבונן מסביב. הבחנת מחדש באותם הפרצופים המשונים אשר בהו בך לאורך כל הזמן הזה אך הפעם, הם נראו מעט יותר אנושיים כשהבעת הבהלה הרבה החרידה אותך עד מאוד. הם היו שלושה, ארבעה אם לכלול אותך בסיפור. שני גברים ובחורה נאה אחת. האחד היה שמנמן אך עם זרועות גדולות ונראות חזקות מאוד. יכלת לדמיין את אותו השמנמן מרסק קיר לבנים בעזרת אותן הזרועות, בהחלט משהו לא רגיל. היה לו שיער שחור וקצר אך נוטה להקריח מפעם לפעם. עיניו הקטנות והחומות המשיכו להתבונן בך בצורה לא רגילה אך אתה כבר התרגלת לזה. הבחור השני אשר ישב ליד, היה רזה ומעט יותר נאה מהראשון. שיערו היה שחור ופרוע במקצת כשעיניו החומות והקטנות לא פסקו לחקור אותך, עוקבות אחר כל תזוזה שלך. והדובדבן שבקצפת, הבחורה הנאה והאדם השלישי אשר השתתף אתכם יחדיו באותו הסיפור. היא נראתה תמימה מאוד, יכלת להבחין במעט סומק שעל פניה היפות. היה זה יופי שמעולם לא ראית עוד בחייך, היה זה דבר מדהים בעינייך כשלרגע שכחת שאתה כבול בשלשלאות ושאתה נלקח למקום לא ידוע על ידי אנשים לא ידועים. כן, בהחלט המצב היה מתוסבך בשבילך. המשכת להתבונן באותה הבחורה הנאה. לא יכלת שלא לשים לב לשיערה הבלונד והארוך, כה חלק ומסודר הנושק את כתפיה הרזות והקטנות. עיניה הכחולות והגדולות היו מלאות בעצב רב וכשמבטיכם נפגשו, יכלת אף לחוש בקור הצורב של דמעותיה אשר זלגו בלי סוף.
הם, בדיוק כמוך, היו כלואים בשלשלאות רבות, ללא יכולת לזוז. הם כולם היו לבושים בבגדים קרועים ואפורים, בגדי עבדים וכשאתה חזרת להביט בעצמך, הופתעת לגלות שגם אתה כמו כולם, לבוש באותה הצורה.


אני אצור מהם את אחוות הטבעת החדשה
---------------
ספוילר:

חושך. זה הדבר הראשון שאני רואה. מצחיק איך הכל נובע מהחושך, איך החושך הוא נקודת הפתיחה של כל דבר. אני אוהב את החושך, הרי במשך זמן רב הוא היה ועדיין חברי הטוב ביותר, חברי היחיד. זוהי מערכת יחסים מעט מורכבת, שלי ושל החושך. 'מה קורה פה?' אני חושב כשאני מתעורר, מנסה לשווא להיזכר במה שקרה, מנסה להבין איך הגעתי למצב הזה. ברור שמהלך אירועים כלשהו הוביל לתוצאה הזאת, אבל מה בדיוק קרה אין לי איך לגלות, ואני שונא לא לדעת דברים. 'פרצופים..?' אני נאנק, רק רוצה לראות בצורה ברורה שוב, להצליח לשלוט בעיניים הטיפשיות שלי, שאפילו לא יכולות לבצע את התפקיד היחיד שלהן. 'רק זה היה חסר לי, שיראו אותי במצב כזה של חולשה,' אני נאנח בכעס עצמי. להשאיר את עצמך במצב של חולשה זה דבר רע לכשעצמו, אבל לתת לאחרים לראות אותך כשאתה בתחתית זו כבר השפלה שקשה לאדם נאור לסבול. בעצם, עדיף אם זה היה חלום. אבל המציאות לא עובדת ככה.
שלשלאות. יופי, רק זה היה חסר לי. להיות במצב שבו מי שכלא אותי יוכל להחליט אם אחיה או אמות. שוב, הבחירה לא בידיי. כמו אותו יום גורלי. נראה כי היקום תמיד יוצר שביל בו אף פעם לא אוכל להחליט בעצמי מתי אחיה ומתי אמות. מעניין אם זאת המשמעות האמיתית של חופש, להחליט דברים לעצמך. אם כן, אז למה זה הופך אותי? עבד של הגורל, או של האנשים?
אני מנסה להתרומם, מביט בתיעוב בחבריי לכרכרה הזו. כן, כולם כלואים, בדיוק כמוני. הם כולם חלשים, וגם אני חלש כמוהם. לפחות כרגע, או ככה אני בוחר לחשוב. "אז מי אתם? השמן, המכוער והנסיכה?" אני שואל בלעג, מחווה בראשי לעבר כל אחד מהאנשים בתורו ולבסוף קורץ לבחורה היפה שנתקעה עם חבורת הגברים המלוכלכת הזאת. אני מתרומם, לא מוותר לעצמי עד שאני מצליח, וממשיך: "אם כן, מישהו מוכן להסביר לי איך נתקענו כולנו בבוץ הזה? אני לא זוכר שום דבר מהלילה של אתמול, אשמח אם תאירו את עיניי," אני מנסה לקוד לפניהם בנימה משועשעת עם פלג גופי העליון, משתדל לא להפיל את גופי החלש והעייף. "אני מניח שאנחנו בדרך למקום כלשהו, לכל נסיעה יש יעד, זה מה שאני תמיד אומר. אתם יודעים אולי משהו על כל זה?" אני מוסיף, משווה לדבריי נימה מרוככת יותר. למרות כל הזעם שלי, עדיף להתנהג קצת יותר בנימוס אל הרכיכות האלה אם אני רוצה להשיג מידע, ותמיד קיים הסיכוי שהם שמעו משהו, אם הם היו ערים ואני לא. אני מביט בעיון בבחורה היפה, בוחן אותה בחיוך רחב. עם כל התסכול על המצב אליו הגעתי, זה יהיה שווה את זה אם אצליח להשיג אותה, והיא בהחלט נראית כמו טרף קל. יופי כזה הוא דבר נדיר, ועדיף לא לתת לו להתבזבז עד שפגשתי בו.


הודעה זו נערכה על ידי Ganondorf: 30.11.2014, 22:38


--------------------
http://myanimelist.net/profile/idom

If you are original, you may not get popular, but you will always be Awesome


קרדיט לחיים

[03:08] Clouds: אוהבים אותך עידו למרות שאתה שוביניסט דוחה וזבל של אח

[17:42] Yosef Buzagllo: עידו ההבטחות שלך זה כמו ההבטחות של הנאצים שהיהודים רק הולכים להתקלח ולקבל בגדים חדשים

[19:29:20] Yosef Buzagllo: ילדי החיים מלאים באכזבות...ונשים זונות.

[19:26:54] Yosef Buzagllo: עידו סתום תפה כבר סראבק ערס יאחושרמוטה פיל ארי


"במסעה של האנושות הנאורה במשעולי הקידמה לא תמיד ברור לאן מועדות פניה, האם קדימה או אחורה?
האם ככל שאנחנו מיטיבים לחקור אנחנו רק מגלים, כמו סוקראטס, כי אנחנו רק מבינים פחות ופחות את העולם בו אנו חיים, רק הולכים ומאבדים את הביטחון בקיומנו?
האם כל ההבטחה לעתיד טוב יותר בזכות הרציונליות והמדע רק הובילו אותנו להרס ושפיכות דמים?"

Go to the top of the page
 
+Quote Post
rix1928
הודעה 30.11.2014, 23:57
הודעה #13


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 0
תאריך הצטרפות: 24.06.14
מיקום: ויתקין-ישראל
משתמש מספר: 202,221



הטופס ישלח בפרטי עקב בעיה של הפורום(בהודעות ארוכות)

הודעה זו נערכה על ידי rix1928: 05.12.2014, 11:51
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Organ Donor
הודעה 01.12.2014, 18:01
הודעה #14


גאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 423
תאריך הצטרפות: 24.10.06
משתמש מספר: 16,412



ציטוט(Kimi @ 30.11.2014, 20:59) *
אז לאחר תרדמת עמוקה החלטתי לשוב ולהפעיל את המשחק הזה. חיכיתי שאנשים נוספים ישלחו טפסים בשביל שיהיה לי מבחר רב של שחקנים שאוכל לבחור למשחק אך אני מניח שאצתרך להסתפק במה שיש. המשחק אמנם מתחיל לרוץ אך ההרשמה לא נסגרת ולכן מי שעדיין לא הכין טופס ורוצה לנסות, אתם יותר ממוזמנים.

בכל מקרה, הרשומים, זה היה מאוד קשה אך אני בחרתי את השחקנים שלי למשחק. ישנן סיבות רבות מדוע ולמה ואני לא מתכוון לפרט עליהן כאן בנושא.
למי שלא התקבל, אני נורא מצטער.
שנתחיל...?


...

לפני שאתם מתחילים לשחק ולהנות, שימו לב שקראתם את הסיפור של המשחק אשר מופיע בראש עמוד הנושא. העלילה של המשחק סובבת סביב הסיפור הזה ולכן מומלץ לכם לשנן אותו היטב על מנת שלא ללכת לאיבוד באירועים מסויימים בהמשך. כמו כן, עדכנתי את מאגר המידע והוספתי תמונות לערים של ארץ אינדיגו. ממליץ בחום להעיף מבט <:
אה כן, ובקשר לתיק החפצים שיש לכם, הוא עדיין לא אתכם. הדמות שלכם תקבל אותו בהמשך המשחק.

Organ Donor
ספוילר:
אמופוליס, המקום המבוקש ביותר, אי שם למטה על מפת הארץ. עיר התיירות והנופש וכמובן העיר בעלת השוק הגדול ביותר. כן, בדיוק שם אתה חי את חייך. מעולם לא ניסית לעזוב את שערי העיר בגלל סיבות רבות ותמיד חלמת על היום הגורלי, היום בו סוף סוף אתה תצא מהעיר הזו ותחקור את העולם הגדול. רצית להיות פיראט, בדיוק כמו אביך שהבטיח שיחזור אך לא חזר, בינתיים.
למזלך היה לך את גריי לצידך לאורך כל הזמן הזה. הוא תמיד היה שם, מתי שהיית צריך ואפילו מתי שלא. היו אלו חיים נפלאים, חיים שרצית לשמר בכל מחיר.

היה זה עוד יום בהיר נוסף. השמים היו כחולים כששום ענן אפור לא בצבץ באופק. הים היה שקט מאוד ומנגינת הציפורים פתחה את הבוקר הטוב.
בשעה המוקדמת הזו של הבוקר, אתה וגריי כבר הייתם בסיפון הספינה, מקרצפים כל פינה, אפילו את הקטנה והמוסתרת ביותר לעין. לא, זו לא הייתה הספינה שלך ובטח שלא של גריי, הייתה זו ספינה של אחד הפיראטים אשר באו לסחור בשוק הגדול של העיר. גריי כמו תמיד הציע רעיון מטורף ואתה זרמת איתו. תמורת תשלום סביר, הסכמתם לקרצף את ספינתו הגדולה של אחד הפיראטים אשר באו אל העיר בשביל לסחור בשוק הגדול. הוא לא היה מפורסם ומעולם לא נתקלתם בשמו אך ספינתו הייתה מרשימה בגודלה העצום וביופייה המדהים. אתה חלמת יחד עם גריי שיום אחד, גם לכם תהיה ספינה מדהימה שכזו וגם אתם תהיו פיראטים אך לבינתיים, את החלומות שלכם אתם יכולים להרטיב במעט מים וסבון.
את השקט ואת עבודתכם החרוצה קטע פיצוץ חזק אשר הרעיד את כל העיר ואת הים שהחל להיות סוער. הבעת פניו של גריי הייתה מודאגת. הוא הביט בך בדאגה רבה. "זה מגיע מהפאב שליד. עלינו למהר!" הוא אמר ומיד קם על רגליו אשר החלו לנוע. זרקת את הכל והתחלת לרוץ בעקבותיו. הוא רץ מהר מאוד, כה נסער ונחוש להגיע לשם בזמן.
הריצה שלכם לא נמשכה זמן רב כשכבר מצאתם את עצמכם בפאב. זה היה מזעזע. אנשים רבים עמדו מסביב כשבהלה רבה שתקה את גופם. במרכז שכב בחור מבוגר, קשיש אם לדייק. הוא שכב מחוסר הכרה כששלולית דם הלכה והתפשטה תחתיו ברחבי כל רצפת הפאב החורקת עשויית העץ.
"חה!" נשמע קול מתוך הצללים. היה זה בחור גדול, גדול מאוד. הוא לבש חליפת מלחים כששיערו השחור והארוך היה אסוף בסרט שחור ושמן. הוא רקע ברגלו הימנית בחוזקה כשהרצפה של הפאב רעדה בחוזקה, מטלטלת את נפשותיכם. הוא קמץ את אגרופו הימני והגדול והיכה איתו בכף ידו השמאלית בחוזקה, עושה רושם שהוא בלתי מנוצח. "זקן טיפש." הוא אמר וירק עליו, על אותו הקשיש החסר אונים שכבר לא יזכה לראות אור יום. הבחנת בגמטי הזעם של גריי הנחשפים על פניו. הוא היה חסר מקצוע והוא לא יכל לאתגר את אותו הבחור הגדול שככל הנראה בעל מקצוע הפיראט אך הוא עדיין סרב לעמוד ולשתוק. הוא פרץ קדימה בריצה ועם אגרוף מוכן להתקפה. זה קרה מהר מאוד. אתה אפילו לא הספקת להבין את זה אך היה כבר מאוחר מדי. קול האקדח צרח באוזניך כשראית את חברך הטוב ביותר גריי נופל על רצפת הפאב, חסר רוח חיים. היית מבוהל נורא וההלם הרב שתק את גופך. גריי כבר לא בחיים, הוא כבר לא יזכה להיות פיראט יחד איתך ולגלות את הים ואת העולם הגדול. כעת זהו רק אתה, מגשים חלום בשביל שניכם. "עוד מישהו רוצה לאתגר את ארנולד הגדול...?" קרא בקול רם הבחור הגדול וצחק את הצחוק המרושע שלו. אתה רצית לנקום אך ידעת שאתה תמצא את מותך במהרה. "כן, אני רוצה." נשמע קול עמוק בלב הכאוס. הוא חשף את עצמו, מפלס את דרכו בין ההמון המטורף. הוא נראה צעיר, יכלת להשבע שהוא לא יותר מבוגר ממך. "אפשר...?" הוא שאל בחיוך רחב ותמים נורא. הוא לבש חליפה מרשימה בגווני אדום ושחור כשנעלי עור שחורות וגדולות זיכו אותו בגובה נוסף. על כפות ידיו הוא לבש כפפות שריון גדולות ונראות כבדות מאוד. זוג קוצים חדים בצבצו על גב כל כפפת שריון. הוא התקרב בצעדים איטיים אל הבחור הגדול אשר התאפק שלא לפרוץ בצחוק לועג לעברו. "אתה צריך ללמוד נימוסים, ארנולד." אמר הבחור הצעיר וכופף את ברכיו במקצת. הוא קמץ את אגרופו הימני כשבמהרה ברקים החלו להווצר מסביבו. הבטת בסקרנות במה שהולך לקרות, היה זה מחזה מדהים. הוא היה פיראט, ללא כל צל של ספק. "אגרוף רעם!" הוא הכריז ומיד היכה בחוזקה בגופו של ארנולד הגדול, פוגע עם אגרופו הרועם בעוצמה רבה ומשחרר את ארנולד הגדול אל השמיים. הברקים התפוגגו במהרה באוויר והשקט חזר העירה כשהאנשים החלו להתפזר, משאירים אותך ואת הבחור הצעיר מוקפים בדם ובזוג גופות כשנשמותיהן בדרך אל העולם הבא. "היי, אני מצטער על חברך." שמעת לפתע את קולו העמוק של הבחור הצעיר. הוא פנה אליך. הוא התקרב אליך והושיט את כף ידו הימנית, פתוחה לשלום. הוא חייך. "קוראים לי שאטר, שאטר "אגרוף הרעם" ויילורד." הוא הכריז. עיניו הקטנות והכחולות התמקדו בך כששיערו השחור והפרוע התנופף ברוח הקרירה.


ספוילר:
''ג-ג-גריי?'' התעלמתי מן הנער שחור השיער שדיבר אליי, הבן אדם היחיד בכל העיר הארורה הזאת שיכולתי לסמוך עליו בעיניים עצמות, שהיה לי כמו אבא, שכב על הרצפה ללא ניע, דם מכסה את בגדיו וניגר על הרצפה סביבו. ''גריי?'' שאלתי בשנית, מקווה לזכות לתשובה חרישית ככל שתהיה, איזשהו סימן שהאדם שהציל את חיי עוד איתי. ''גריי!'' צעקתי, אולי הוא לא שומע, ''גריי!'' התקרבתי אל גופו הדומם, דמעות נקוות בעיני. ''גרררררררררררררייייי!'' צרחתי כשאני אוחז בגופו הדומם, ופורץ בבכי תמרורים, ''גררררייי ל'ב'ה עשי'דה' א'ד' זה?! ל'ב'ה א'ד'ה?!'' בכיתי מקלל את אופיו האבירי את של גריי, מערסל את גופתו החמימה בידיי, דמו מלכלך את גופי. ''ווואאאאאאאאאאההההה!!!'' צרחתי בקול כשדמעות רבות זולגות במורד פניי. כלום לא חשוב עכשיו, גריי מת.



--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Burūberī
הודעה 01.12.2014, 20:21
הודעה #15


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 133
תאריך הצטרפות: 29.06.07
מיקום: בארגז הצעצועים של הילה
משתמש מספר: 36,326



rix1928
אני מניח שהטופס שלך עדיין בעריכה. כשתסיים, תעדכן אותי ואני אעבור עליו.


Ganondorf
ספוילר:
OOG: אחוות הטבעת החדשה...? ם:

IG:
"למי קראת שמן?!" התרגז הבחור המגודל וקמץ את אגרופו הענקי. זה היה מדהים, מעולם לא ראית אגרוף כה גדול ועוצמתי, כך לפחות חשבת באותו הרגע. "ראקו, תרגע, הוא לא התכוון להעליב." השמיע הבחור הרזה את קולו, בוהה בך בצורה לא רגילה. עיניו הקטנות לא פסקו לבהות בך, לאן שלא זזת, הן עקבו אחריך. המבט הקר הזה, מבט כה נתעב וחסר כל רגש אנושית, מבט שבהחלט לא הרגיש לך נעים. "אני מתנצל על חוסר הנימוס של חברי, הוא לא התכוון לכעוס." המשיך הבחור השני לדבר. להפתעתך, הוא דיבר יפה ובצורה מאוד מכובדת. "מי אנחנו?" הוא חזר על שאלתך. "לבחור הגדול קוראים ראקו, כמו שכבר שמעת." הוא אמר והצביע על ראקו השמנמן. נדמה היה שראקו בכלל לא מחבב אותך, לא שזה היה משנה לך האמת. לאחר מכן, הצביע הבחור על הבחורה הנאה אשר שתקה עד כה. יכלת לשים לב לפניה היפות אשר מוסיפות להאדים מהביישנות הרבה, דבר אשר מצא חן בעיניך. "קוראים לה אנאבל." רק מלשמוע את שמה האדימו פניה אף יותר ממקודם. ואז, הצביע הבחור על עצמו בגאווה. מבטו הקר הוסיף להביט בך בצורה חודרת ולא נעימה. "השם שלי הוא קאיו. ובקשר לשאלתך הנוספת, אנחנו בדרך אל הסוף."
מילותיו האחרונות גרמו לצמרמורת איומה לעבור בכל גופך. אתה עדיין לא הצלחת לעכל את כל האירועים האחרונים שקרו לך וכעת אתה נאלץ להתמודד עם הרעיון שאתה וחבריך החדשים בדרך אל הסוף, דבר אשר בכלל לא רצית באותו הרגע לשמוע.
הבטת בהם מחדש, בהחלט יכלת לראות את העצב הרב בעיניהם. הם כלל לא בהו בך. לא נותר שום רגש אנושי במבטיהם, כל מה שהם ראו הייתה הריקנות שבחשכה העמוקה אשר בלעה אתכם בתוכה. נראה שלא משנה עד כמה אתה תנסה לברוח או כמה שלא תשקר לעצמך, אתה עדיין לא תוכל להיות חופשי, לפחות לא בדרך שבה אתה רוצה.
לפתע, דהירת הסוסים פסקה כשהכרכרה נעצרה. יכלת להרגיש את הצעדים הכבדים המתקרבים אליכם באיטיות.


Organ Donor
ספוילר:
בהתעלמות אדירה רצת אל גריי השוכב על רצפת הפאב החורקת, חסר רוח חיים. רצת אליו במהירות הבזק כשאתה חולף על פניי שאטר העוצם את עיניו הקטנות, מפגין כבוד לחברך שנפל.
צעקת שוב ושוב אך מענה לקריאותך לא נשמע. לא יכלת להפרד ממנו, לא עכשיו. אתה לא יכלת להאמין שזה באמת קורה איתך, לא יכלת לעכל את מות חברך הטוב ביותר, האחד שהיית חייב לו את חייך.
אחזת בגופו, יכלת לחוש בחום הגוף שלו הולך ונעלם. הדמעות הוסיפו להרטיב את פניך כשליבך פעם בחוזקה, עוד רגע מנתפץ לרסיסים. לא, לא יכלת לתת לזה לקרות, אתה סרבת לתת לו למות אך לא הייתה לך האפשרות לשנות את הגורל.
"הוא היה אמיץ, אל תתן למוות שלו להתבזבז לחינם." יכלת לשמוע את קולו העמוק של שאטר מאחורייך, מתקרב אליך בשנית. כף ידו הימנית כבר לא הייתה פתוחה לשלום, נראה שהתכסיס הזה לא עובד פעמיים.


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Organ Donor
הודעה 01.12.2014, 20:42
הודעה #16


גאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 423
תאריך הצטרפות: 24.10.06
משתמש מספר: 16,412



ציטוט(Kimi @ 01.12.2014, 20:21) *
Organ Donor
ספוילר:
בהתעלמות אדירה רצת אל גריי השוכב על רצפת הפאב החורקת, חסר רוח חיים. רצת אליו במהירות הבזק כשאתה חולף על פניי שאטר העוצם את עיניו הקטנות, מפגין כבוד לחברך שנפל.
צעקת שוב ושוב אך מענה לקריאותך לא נשמע. לא יכלת להפרד ממנו, לא עכשיו. אתה לא יכלת להאמין שזה באמת קורה איתך, לא יכלת לעכל את מות חברך הטוב ביותר, האחד שהיית חייב לו את חייך.
אחזת בגופו, יכלת לחוש בחום הגוף שלו הולך ונעלם. הדמעות הוסיפו להרטיב את פניך כשליבך פעם בחוזקה, עוד רגע מנתפץ לרסיסים. לא, לא יכלת לתת לזה לקרות, אתה סרבת לתת לו למות אך לא הייתה לך האפשרות לשנות את הגורל.
"הוא היה אמיץ, אל תתן למוות שלו להתבזבז לחינם." יכלת לשמוע את קולו העמוק של שאטר מאחורייך, מתקרב אליך בשנית. כף ידו הימנית כבר לא הייתה פתוחה לשלום, נראה שהתכסיס הזה לא עובד פעמיים.


ספוילר:
''ה-היה לנו חלום משותף אתה יודע?'' דיברתי אל שאטר, ''רצינו להיות פ-פ-פיראטים, רצינו להיות חזקים יחד! עכשיו אני לבד...'' המשכתי שאני מייבב בבכי. ''אין לי אף אחד חוץ מאבא פיראט שיצא אל הים והשאיר אותי כאן, ואני אפילו לא זוכר דבר מהאדם הזה!'' המשכתי לרטון על מר גורלי, ''א-אולי תוכל לעזור לי לפחות לקבור אותו בצורה ראויה?'' שאלתי את שאטר כמתחנן, כי הרגשתי שרגליי לא יכולות לשאת אותי יותר.


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Ganondorf
הודעה 01.12.2014, 21:45
הודעה #17


צ'ונין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 1,171
תאריך הצטרפות: 2.05.12
מיקום: מבקר את האישה במטבח
משתמש מספר: 167,120



ציטוט(Kimi @ 01.12.2014, 20:21) *
rix1928
אני מניח שהטופס שלך עדיין בעריכה. כשתסיים, תעדכן אותי ואני אעבור עליו.


Ganondorf
ספוילר:
OOG: אחוות הטבעת החדשה...? ם:

IG:
"למי קראת שמן?!" התרגז הבחור המגודל וקמץ את אגרופו הענקי. זה היה מדהים, מעולם לא ראית אגרוף כה גדול ועוצמתי, כך לפחות חשבת באותו הרגע. "ראקו, תרגע, הוא לא התכוון להעליב." השמיע הבחור הרזה את קולו, בוהה בך בצורה לא רגילה. עיניו הקטנות לא פסקו לבהות בך, לאן שלא זזת, הן עקבו אחריך. המבט הקר הזה, מבט כה נתעב וחסר כל רגש אנושית, מבט שבהחלט לא הרגיש לך נעים. "אני מתנצל על חוסר הנימוס של חברי, הוא לא התכוון לכעוס." המשיך הבחור השני לדבר. להפתעתך, הוא דיבר יפה ובצורה מאוד מכובדת. "מי אנחנו?" הוא חזר על שאלתך. "לבחור הגדול קוראים ראקו, כמו שכבר שמעת." הוא אמר והצביע על ראקו השמנמן. נדמה היה שראקו בכלל לא מחבב אותך, לא שזה היה משנה לך האמת. לאחר מכן, הצביע הבחור על הבחורה הנאה אשר שתקה עד כה. יכלת לשים לב לפניה היפות אשר מוסיפות להאדים מהביישנות הרבה, דבר אשר מצא חן בעיניך. "קוראים לה אנאבל." רק מלשמוע את שמה האדימו פניה אף יותר ממקודם. ואז, הצביע הבחור על עצמו בגאווה. מבטו הקר הוסיף להביט בך בצורה חודרת ולא נעימה. "השם שלי הוא קאיו. ובקשר לשאלתך הנוספת, אנחנו בדרך אל הסוף."
מילותיו האחרונות גרמו לצמרמורת איומה לעבור בכל גופך. אתה עדיין לא הצלחת לעכל את כל האירועים האחרונים שקרו לך וכעת אתה נאלץ להתמודד עם הרעיון שאתה וחבריך החדשים בדרך אל הסוף, דבר אשר בכלל לא רצית באותו הרגע לשמוע.
הבטת בהם מחדש, בהחלט יכלת לראות את העצב הרב בעיניהם. הם כלל לא בהו בך. לא נותר שום רגש אנושי במבטיהם, כל מה שהם ראו הייתה הריקנות שבחשכה העמוקה אשר בלעה אתכם בתוכה. נראה שלא משנה עד כמה אתה תנסה לברוח או כמה שלא תשקר לעצמך, אתה עדיין לא תוכל להיות חופשי, לפחות לא בדרך שבה אתה רוצה.
לפתע, דהירת הסוסים פסקה כשהכרכרה נעצרה. יכלת להרגיש את הצעדים הכבדים המתקרבים אליכם באיטיות.


שר הטבעות אחי
נו כי השמן הוא סאם והרזה הוא פרודו והאישה היא לגולאס כי לגולאס Fabulous
אוף איתך
----------------
ספוילר:

'הוא מתעצבן!' אני חושב בשעשוע כשהשמן קופץ את אגרופו. אכן בחור מסוכן, אבל זה רק עושה את זה כיף יותר להציק לו, בעיקר כשהוא לא יכול לעשות כלום בנוגע לזה במצבו הנוכחי. אני מעביר את מבטי עליו ומצקצק בלשוני, מפגין בכך את הבוז שאני חש לו. בחור גדול כמוהו לא אמורים להכניע, אז אפשר לראות זאת גם כמחווה של כבוד. לאחר מכן אני מעביר את מבטי לבחור הצנום, קאיו. בהחלט בחור מרשים. העובדה שהוא לא התרגז מנימת הזלזול שלי ככל הנראה מצביעה על תבונה, נראה שהוא החכם מביניהם. השמן והרזה, החכם והטיפש. באמת אפשר לתת להם הרבה כינויים. אני מביט בעיניו התזזיתיות בהפתעה. 'הוא נראה כמו נחש,' אני חושב ומגחך לעצמי בשקט, משתדל שלא ישימו לב לכך, אבל לא מסוגל להסתיר את הצחוק. והמבט הקריר והמתנשא מראה עד כמה הוא שונה מחברו הפגוע. איזה צמד חמד. 'הוא בכלל לא הבין מה שאלתי. לא רציתי לדעת את השמות שלהם, אלא את מעמדם, המקצוע שלהם או חוסר המקצוע שלהם. הוא לא נתן לי שום דבר לעבוד איתו. אולי יכולתי לנסח את השאלה יותר טוב, אבל הוא היה צריך להבין בעצמו. לפחות הוא יודע כיצד לדבר ולהתבטא, זה כלי חשוב. אולי אוכל להגיע איתו להבנה מסוימת אם אתעמק בשיחה עימו, אבל צריך לקחת בחשבון שהוא בכל זאת ענה תשובה שגויה לשאלה שלי, לא דבר שמותיר רושם טוב,' אני נאנח. אולי טעיתי בשיפוטי והוא לא נבון כמו שהוא נראה. אני מחזיר את מבטי לשמן, מאוכזב מהרזה. 'אם הוא נעלב בצורה כזו, סימן שהוא רגיש. ליבם של אנשים כאלה עשוי חמאה וקל מאוד להגיע אליהם. אני יכול להשתמש באפיון האופי הזה לטובתי,' אני חושב לעצמי ומחייך אל ראקו בהתנצלות, משווה לפניי נימה של חרטה ומוריד את עיניי לרצפה, מסתיר את החיוך המשועשע שלי כשאני עושה כן. בכל מקרה, הרגש היחיד שיש לי כלפי ראקו הוא רחמים, רגש שלא קיים כלפי הנחש המתנשא הזה, קאיו. מדהים איך אפשר ללמוד אופיו של בן אדם ממשפט אחד, תגובה אחת. כל מה שצריך זה גירוי, והצד השני כבר יעשה את העבודה בשבילך. "לא התכוונתי להעליב אתכם, רק ציינתי עובדות יבשות כדי שיהיה קל יותר להתייחס אליכם," אני פותח, ומעביר את מבטי לאנאבל היפה, "והאפיון שלי תאם כל אחד מכם באופן מושלם." אני נועץ את מבטי בעיניה, כמו מנסה לחדור לנפשה. כמה ניסיונות הספיקו לי כדי לדעת שכאשר אתה מצליח להביט בעיניו של מישהו זמן רב נוצר חיבור מיוחד ביניכם, וכך עשיתי, עד שהוא סיים את משפטו.
"בדרך אל הסוף? מה זאת אומרת?" אני ממלמל, מנסה לפענח את החידה הזאת במוחי. הסוף הוא כמובן, המוות. אם כן, אנחנו בדרך אל המוות. אבל המוות בא בהרבה צורות, ויש אלפי דרכים שונות לגרום לו. נראה כי אין להם מושג לאן הם נשלחים והייאוש כבר מילא אותם, או שהם בוחרים להסתיר מפניי. אלה הן שתי האפשרויות. 'הדבר החשוב ביותר הוא לברר לאן מועדות פנינו, אבל נראה שהם לא באמת יודעים,' אני מרים את ידי כדי לגרד בראשי, מנהג מעצבן שפיתחתי במהלך הזמן, אבל נזכר בדיעבד שידיי כבולות ועוצר בעדי. אני ממשיך להרהר כך עד שאני שומע את אותם צעדים וחיוך גדול עולה על פניי. זו ההזדמנות שחיכיתי לה, אוכל לברר מי לקח אותנו ולאן. אנחנו ככל הנראה אסירים, אבל יש הרבה שאלות לא פתורות שארצה תשובות עליהן. "אגב, אני סוזאקו," אני מוסר לשלישייה כבדרך אגב, משחיל את המשפט לפני שהאיש או האנשים המשמיעים את הצעדים מופיעים, וממתין בסקרנות לראות כיצד הסיטואציה תתגלגל מכאן.


--------------------
http://myanimelist.net/profile/idom

If you are original, you may not get popular, but you will always be Awesome


קרדיט לחיים

[03:08] Clouds: אוהבים אותך עידו למרות שאתה שוביניסט דוחה וזבל של אח

[17:42] Yosef Buzagllo: עידו ההבטחות שלך זה כמו ההבטחות של הנאצים שהיהודים רק הולכים להתקלח ולקבל בגדים חדשים

[19:29:20] Yosef Buzagllo: ילדי החיים מלאים באכזבות...ונשים זונות.

[19:26:54] Yosef Buzagllo: עידו סתום תפה כבר סראבק ערס יאחושרמוטה פיל ארי


"במסעה של האנושות הנאורה במשעולי הקידמה לא תמיד ברור לאן מועדות פניה, האם קדימה או אחורה?
האם ככל שאנחנו מיטיבים לחקור אנחנו רק מגלים, כמו סוקראטס, כי אנחנו רק מבינים פחות ופחות את העולם בו אנו חיים, רק הולכים ומאבדים את הביטחון בקיומנו?
האם כל ההבטחה לעתיד טוב יותר בזכות הרציונליות והמדע רק הובילו אותנו להרס ושפיכות דמים?"

Go to the top of the page
 
+Quote Post
מונקי
הודעה 01.12.2014, 22:55
הודעה #18


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: רשומים
הודעות: 0
תאריך הצטרפות: 12.02.14
מיקום: zzzz....
משתמש מספר: 201,850



שם דמות: פיטר רולינן
גיל: 18
מקצוע: קוסם
רקע: כלובר עיר שקטה בעלת אוויר נקי וצמיחיה עשירה. עיר כה שקטה ושלווה שנראה כאילו היא לא שייכת לעולם הזה או לעידן הזה,עידן האגדות והגיבורים.
אולם העידן הזה הוא לא העידן המעניין ביותר אלא העידנים הקודמים ומי אם לא זקני הערים יכולים לספר עליהם?
על כן תמיד כדי להקשיב לדבריהם גם אם הם נשמעים מופרחים ודמיונים במיוחד לאדם פשוט אשר חיי בעיר קטנה ופשוטה.
"הדרקונים הסבא של הסבא של הסבא שלי סיפר לי עליהם יצורים מלכותתים ויפים תמימים ושוחרי שלום. הם היו עצובים כאשר היו מלחמות ושאפו לשלום בדיוק כמונו בני האדם, והגורל הוא בהחלט דבר מצחיק דווקא דיימון שהיה מכונת הרג של דרקונים וגרם להכחדתם הביא גם להתגשמות חלומם וכלא את אדון האופל לנצח ביחד איתו. תזכור זאת היטב כל אחד שפושע ישלם בסוף את המחיר גם אם הוא שינה את דרכיו." אמר לי הקוסם הזקן ביותר בכפר דמבלדור באהבה וחיבה. למרות פאר הגיל העצום בין שנינו תמיד החשבתי את דמבלדור לחברי הקרוב ביותר הסיפורים שהיה מספר לי והמסרים לחיים שקיבלתי ממנו השפיעו עלי רבות ועזרו לי בתקופות קשות.
כמובן מלבד לדמבלדור היו לי את משפחתי שני הורים בסך הכל מתילדה וסבסטין כפי שניתן להבין מבחירת מקום המגורים שלנו לא היה להם צורך בהרפתקאות ושניהם לא היו צעירים למעשה שניהם היו בסוף שנות השלושים שלהם כאשר נולדתי. הם שניהם עבדו קשה בעבודות מזדמנות כדי להרוויח די כסף כדי שנוכל לחיות בצורה מכובדת אך לא ראוותנית, השתדלנו לחיות בצורה צנוע ולא להתבלט בשטח הם גערו בי שלא לעשות צרות ולא להיות שחצן וגאוותן על כן חיי היו שלווים ורגועים כפי שמצופה מאדם אשר נולד בעיר כלובר וחיי שם כל חייו עד שחיי עברו שינוי מטלטל שגרם לאגדות שכל כך אהבתי להתגשם בצורה הנוראה מכל על חשבוני כגיבור הראשי.
באותו היום יצאתי כרגיל להסתובב ביער לנשום את האוויר הצח ולראות את החיות הבר מרחוק משתדל שלא להתקרב ולהיפגע כשלפתע נשמע פיצוף גדול מכיוון העיר וריח של עשן וחום של אש התפזרו וגרמו לחיות היער הפראיות לרוץ הרחק מעיר שאהבו כל כך בגלל אופיה השקט והשליו מיהרתי לכיוון העיר לא היה אכפת לי כלל שהאזור מסוכן רציתי לראות שהורי ושדמבלדור בריאים ושלמים. לרוע מזלי כאשר התקרבי על העיר זה היה ברור הבית שהותקף היה הבית שלי קוסמים רבים נקראו לעזור בנהם דמבלדור בכדי לכבות את האש בעזרת כישופיהם הם נתנו את כל כולם והצליחו לכבות את השריפה לפני שהיא כילתה את העיר והיער הסבוך שעטף אותה.
כבר באותו היום נודע לי שדמבלדור נמצא תחת טיפול רפואי שנמסר לו ע"י טובי הקוסמים ושהוא רוצה לדבר איתי הייתי בשוק העובדה ששני הורי הכאיבה לי מספיק אבל לאבד גם את חברי הטוב ביותר גרם לי לרצות להיתאבד אך אם ההרגשה הזו המשכתי ולא בכיתי השתלדתי שלא התבלט ולשמוך צומת לב והלכתי ללכת עם דמבלדור כפי שנדרשתי.
"פיטר" הוא אמר בדמעות והתחיל להשתעל בכבדות "אתה חייב לדעת את זה ולא להישבר!" הוא אמר בלי כל הגיון ולא הבנתי מה משמעות דבריו "ההורים שלך לא היו רעים הם נלחמו למען כולנו אבל הם כבר הזדקנו וכך גם אני אתה לא יכול להלחם לנצח אבל אתה חייב להילחם ולהיות חזק אל תשכח את האגדות שסיפרתי לך ותהפוך אותם למציאות." הוא סיים מבלי להסביר את כוונתו והתמוטת.
במשך הימים הקורובים לא דיברתי אם איש נשארתי בביתי השרוף לא בטוח מה קרה ולמה ופשוט בכיתי המילים של דמבלדור הפילו אותי לקרשים אני לא ידעתי במה להאמין ולחשוב התנהגתי כפרא מגונן על משכני ומתרחק מבני מיני. המחשבות שרצו בראשי היו כה שלליות ולא ידעתי אם להקשיב לחברי המת דמבלדור או להורי המתים והכל היסתכם במוות ההרפתקאה והנסיון שלהיות שקט לא להתבלט ו"להישאר מתחת לאדמה".
כאשר סוף סוף התעשתתי בטני כירכרה וגרוני היה יבש לגמרי ופשוט התמותטתי חשבתי שאני הולך למות כמו כל קרובי אך כמו שדמבלדור אמר הגורל מצחיק והוא השאיר אותי בחיים.
כפי שלמדתי לאחר המיקרה הורי היו לוחמים בעבר מורדים מסדר הצללים אך ירדו למחתרת כדי להתחתן ולהביא ילדים התהליך לא היה פשוט והם חשבו שחייהם בעיר הזו היו שקטים אך אם עשית דבר מסיוים אתה תשלם עליו ולא חשוב עם אתה חושב שהוא טוב או רע.
החלטתי ללכת בעקבותיהם כמו שדמבלדור אמר לי במילותיו האחרונות במסע למצוא את הגורם לאירועים הנוראים שקרו לי ולנקום בגורל גם אם זה נוגד את החינוך שלי לא יכולתי להישאר שקט הייתי חייב לטרוף את העולם ולהילחם בעבר של הורי.
תיאור:פיטר הוא במחור ממוצא הוא אינו חזק במיוחד או גבוהה במיוחד או יפה במיוחד. עיני חומות וצבע שערו שחור. שערו קצר מאחור וארוך מלפנים כך שנוצר פוני שמסתיר חלק מפניו. גבהו 1.72 ועורו חום בהיר על גבול הלבן הוא לבוש בגדים פשוטים ומאט מסריחים מעשן שנדבק עליהם ולא יוצא לא חשוב כמה פעמים מנקים אותם לאחר האירוע.
סלסלת ביצים:

הודעה זו נערכה על ידי מונקי: 01.12.2014, 22:59
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Burūberī
הודעה 02.12.2014, 20:08
הודעה #19


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 133
תאריך הצטרפות: 29.06.07
מיקום: בארגז הצעצועים של הילה
משתמש מספר: 36,326



Organ Donor
ספוילר:
שאטר התכופף אליך והניח את כף ידו הימנית על כתפך כאות תמיכה. יכלת לחוש בקור הצורב של כפפת השריון הכבדה, מושכת אותך בכוחה הכבד מטה. "פיראטים...?" הוא שאל בקולו העמוק. לא ראית את פניו אך יכלת להרגיש בחיוכו המתרחב על פניו הצעירות. "אביך פיראט...?" שאטר שאל בסקרנות רבה. "אני בטוח שהוא יחזור." דבריו לא הצליחו לנחם אותך ואפילו לא יכלו לרכך את הכאב העז שחשת אך מה שחשוב היה הכוונה שלו לעזור, יש אנשים שגם את זה אין להם. באותו הזמן, המשכת לחבק את גופתו של חברך גריי החסר רוח חיים. גופתו הייתה קרה, קרה כמו המוות. שאטר ענה בחיוב לבקשתך. "ברור. אני אעזור לך לקבור אותו. בחור אמיץ שכזה חייב להקבר כמו גיבור." הוא אמר וחייך חיוך חם ואוהב, עוזב אותך ונותן לך זמן איכות עם חברך היקר. "דרך אגב," הוא אמר, קולו נשמע מרחוק כשהוא התכונן לצאת מהפאב, כבר מחכה לך מבחוץ. "אם אתה באמת רוצה להגשים את החלום הזה שלכם, אני אוכל לעזור לך."


Ganondorf
ספוילר:
OOG: אה. אני ממש לא טיפוס של שר הטבעות XD

IG:
קאיו עצם את עיניו הקטנות והרים את ראשו למעלה, נדמה היה שהוא מאזין לצעדים הכבדים אשר הולכים ומתקרבים אליכם בזהירות רבה. הבחנת בראקו אשר רעד בלי סוף, הוא בהחלט היה מפוחד, ההפך המוחלט מחברו קאיו אשר שמר על רוגע ושלווה. אנאבל הוסיפה לשתף אתכם בשקט שלה כשקאיו הוסיף לדבר, לאחר ששמע את שאלתך. "אנחנו עבדים." הוא אמר. "מכרו אותנו. כעת אנחנו הרכוש של אדון האופל." הוסיף קאיו לדבר, מתעלם משמך אשר נפלט בין המילים. גופו האימתני של ראקו רעד בלי סוף, הוא פחד נורא. היה מדובר בכמה שניות אך בשבילכם זה הרגיש כמו נצח כשאז נפתחו לרווחה דלתות העץ הרחבות של הכרכרה הגדולה. היית סקרן לגלות את פרצופם האמיתי של האנשים אשר חטפו אותך או שבעצם, קנו אותך?
"הגענו." הקול העמוק עורר חרדה איומה בנפשך. הם היו שניים, הם אשר משכו בחוטים, לבושים בחליפת שריון שחור ועל גבם מבצבצת חרב אבירים ענקית. הבטת באותה החרב הענקית, היה קשה לך לדמיין אדם רגיל אשר יהיה מסוגל להניף אותה, אף ראקו שהיה כה עצום, לא האמנת שהוא יהיה מספיק חזק בשביל לאחוז בה. ככל הנראה, היו אלה האבירים של צבא האופל, הצבא אשר משרת בנאמנות את האדון האפל. עיניהם הקטנות זהרו בזוהר אדום ומשונה, יוצר רושם שהם לא אנושיים. "תתחילו לזוז!" פקד אחד האבירים בקולו העמוק ושחרר אתכם לחופשי. הבטת ברגליך ובידיך החופשיות, אתה כבר לא כבול אך ידעת שאם תנסה להמלט, ראשך יערף. היה זה מצב בעייתי ונראה שתצתרך לעת עתה להשמע לפקודות.
התחלתם ללכת בשורה ישרה אחת. מקדימה והאחד שבעצם הוביל את הדרך היה האביר הראשון וכנראה האחד שקובע האם אתם תחיו או לא. הוא אחז בלפיד אשר האיר את הדרך האפלה. האביר השני היה מאחוריכם, סוגר אתכם באמצע כשאתם לכודים. כמובן שיכלתם להמלט אך היה זה מעשה טיפשי.
הייתה זו הליכה ארוכה מאוד. יכלת לחוש ברגליך העייפות אשר עוד רגע קורסות ומפילות אותך ארצה. הרגע הארור הזה, הרגע הזה כאשר אתה לא בטוח אם אתה חי או מת ומה הולך לקרות איתך. הזמן בשבילך נעצר ברגע בו התעוררת באותה הכרכרה המקוללת.
ואז, הוא עצר, האביר אשר הוביל אתכם. הוא הצביע קדימה. הייתה זו מערה. זוהר אדום נדף מתוך הפתח הגדול, יוצר רושם שמשהו לא טוב קורה שם בפנים.
"עבדים, תתחילו לזוז." פקד האביר השני אשר עמד מאחוריכם ודחף אותך קדימה. היה מדובר בדחיפה קלה אך בשבילך זה הרגיש כאילו התרסקת בקיר לבנים. הכח הפיזי הזה, היה זה משהו מדהים, משהו לא אנושי. אם והם כל כך חזקים, אותם האבירים, אז כך הם מסוגלים להרים את אותן החרבות הגדולות.


מונקי
אני אקרא את הטופס שלך בסופ"ש ואעדכן אותך בפרטי לאחר מכן.


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Ganondorf
הודעה 03.12.2014, 00:58
הודעה #20


צ'ונין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 1,171
תאריך הצטרפות: 2.05.12
מיקום: מבקר את האישה במטבח
משתמש מספר: 167,120



ציטוט(Kimi @ 02.12.2014, 20:08) *
Ganondorf
ספוילר:
OOG: אה. אני ממש לא טיפוס של שר הטבעות XD

IG:
קאיו עצם את עיניו הקטנות והרים את ראשו למעלה, נדמה היה שהוא מאזין לצעדים הכבדים אשר הולכים ומתקרבים אליכם בזהירות רבה. הבחנת בראקו אשר רעד בלי סוף, הוא בהחלט היה מפוחד, ההפך המוחלט מחברו קאיו אשר שמר על רוגע ושלווה. אנאבל הוסיפה לשתף אתכם בשקט שלה כשקאיו הוסיף לדבר, לאחר ששמע את שאלתך. "אנחנו עבדים." הוא אמר. "מכרו אותנו. כעת אנחנו הרכוש של אדון האופל." הוסיף קאיו לדבר, מתעלם משמך אשר נפלט בין המילים. גופו האימתני של ראקו רעד בלי סוף, הוא פחד נורא. היה מדובר בכמה שניות אך בשבילכם זה הרגיש כמו נצח כשאז נפתחו לרווחה דלתות העץ הרחבות של הכרכרה הגדולה. היית סקרן לגלות את פרצופם האמיתי של האנשים אשר חטפו אותך או שבעצם, קנו אותך?
"הגענו." הקול העמוק עורר חרדה איומה בנפשך. הם היו שניים, הם אשר משכו בחוטים, לבושים בחליפת שריון שחור ועל גבם מבצבצת חרב אבירים ענקית. הבטת באותה החרב הענקית, היה קשה לך לדמיין אדם רגיל אשר יהיה מסוגל להניף אותה, אף ראקו שהיה כה עצום, לא האמנת שהוא יהיה מספיק חזק בשביל לאחוז בה. ככל הנראה, היו אלה האבירים של צבא האופל, הצבא אשר משרת בנאמנות את האדון האפל. עיניהם הקטנות זהרו בזוהר אדום ומשונה, יוצר רושם שהם לא אנושיים. "תתחילו לזוז!" פקד אחד האבירים בקולו העמוק ושחרר אתכם לחופשי. הבטת ברגליך ובידיך החופשיות, אתה כבר לא כבול אך ידעת שאם תנסה להמלט, ראשך יערף. היה זה מצב בעייתי ונראה שתצתרך לעת עתה להשמע לפקודות.
התחלתם ללכת בשורה ישרה אחת. מקדימה והאחד שבעצם הוביל את הדרך היה האביר הראשון וכנראה האחד שקובע האם אתם תחיו או לא. הוא אחז בלפיד אשר האיר את הדרך האפלה. האביר השני היה מאחוריכם, סוגר אתכם באמצע כשאתם לכודים. כמובן שיכלתם להמלט אך היה זה מעשה טיפשי.
הייתה זו הליכה ארוכה מאוד. יכלת לחוש ברגליך העייפות אשר עוד רגע קורסות ומפילות אותך ארצה. הרגע הארור הזה, הרגע הזה כאשר אתה לא בטוח אם אתה חי או מת ומה הולך לקרות איתך. הזמן בשבילך נעצר ברגע בו התעוררת באותה הכרכרה המקוללת.
ואז, הוא עצר, האביר אשר הוביל אתכם. הוא הצביע קדימה. הייתה זו מערה. זוהר אדום נדף מתוך הפתח הגדול, יוצר רושם שמשהו לא טוב קורה שם בפנים.
"עבדים, תתחילו לזוז." פקד האביר השני אשר עמד מאחוריכם ודחף אותך קדימה. היה מדובר בדחיפה קלה אך בשבילך זה הרגיש כאילו התרסקת בקיר לבנים. הכח הפיזי הזה, היה זה משהו מדהים, משהו לא אנושי. אם והם כל כך חזקים, אותם האבירים, אז כך הם מסוגלים להרים את אותן החרבות הגדולות.


אכזבה עמוקה.
אני מכיר את האגדה על אדון האופל? O:
--------------------
ספוילר:

'עבדים? אני לא עבד של אף אחד, מעדיף למות,' אני מוחה במחשבותיי, מנסה לדחות את המחשבה שמישהו שולט בי בעזרת איום על חיי ומשתדל לדכא את המחשבה לשים קץ לזה כאן ועכשיו. בכל זאת, מעניין למה הם צריכים אותנו כעבדים בכלל. אני מביט בשני האבירים בהשתאות ובוחן אותם במבטי. 'הם נראים גדולים, גדולים מדי. זה באמת לא אנושי. משהו מסריח פה,' אני חושב מיד, אבל לא מצליח לעצור את מחשבותיי שנודדות למכירה. 'מכרו אותי? מתי? לא הייתי רכוש של אף אחד, מתי הספקתי להפוך לרכוש? אני לא זוכר את עצמי כרכוש עד עכשיו,' אני נאנח, מנסה להיזכר שוב מה קרה באותו לילה עגום של אתמול, מודע לכך שזהו מאמץ שווא. אני מוותר במהירות על כל המחשבות הרצות במוחי ומזיז את ידיי מעט. כמה כיף להיות חופשי שוב, לפחות מבחינת הגפיים. זה לא משנה שהרגליים עייפות כל עוד אני יכול להזיז אותן כרצוני, באמת הרגשה נהדרת. אני מגרד בראשי, שמח שאני יכול סוף סוף לעשות זאת, ונגרר שוב למחשבות, כתגובה לשם שציין ראקו שלפתע מצלצל במוחי: 'אדון האופל? זה לא נשמע טוב. הייתי בטוח שהוא נעלם מן העולם. טוב, כנראה שמישהו מנהל את ההצגה הזאת, ולהישאר עבד יאפשר לי לברר מה קורה. אני אמשיך לחיות, לפחות לשם הסקרנות. אני חייב לגלות במה מדובר.' אני ממשיך ללכת בטור, מתענג על התחושה שחזרה לרגליי ולידיי אחרי שהייתי כבול זמן ממושך, ומנסה לשער בשעשוע מה יעשו בכל אחד מאיתנו. "אם הם לוקחים אותנו כעבדים, ככל הנראה זה לעבודות כפייה. אני וראקו כנראה נהפוך לסבלים שיעבדו, קאיו הצנום הזה בטח יהיה המשרת שלהם, זה שמשפילים כל הזמן, ואנאבל תהיה... מצבה העגום ביותר," אני ממלמל לעצמי, אמנם בקול מספיק כדי שההולכים לפניי ומאחוריי יוכלו לשמוע אם יקשיבו, כדי להתגרות בהם קצת ולבדר את עצמי בשעה הקשה הזו. אחרי הכל, אין יותר מדי מה לעשות, ועדיף לא לשקוע במחשבות. ואם כבר שמישהו ישקע במחשבות אובדניות, שזה לא יהיה אני, כי אני מאלה שיכולים ליישם אותן ללא היסוס.
'מה זה האור הזה?' אני חושב כשאנחנו מגיעים למערה, הסקרנות כמעט מפוצצת אותי מבפנים. חיוך רחב עולה על פניי בשעה שאני מבחין באותו זוהר אדום, כבר לא יכול לחכות ולראות מה חבוי שם. אני לא מתייחס לדחיפה שאני מקבל; אחרי הכל, אני עבד, ובעבדים אפשר להתייחס איך שרוצים, ולא מביע התנגדות בעיקר בגלל שהכוח האימתני הזה מעורר בי פחד ישן, אותו פחד שהרגשתי כשאותו חץ נורה לעברי. הפחד מהמוות. פגישה בכוח שכזה בהחלט יכול לעורר בך את היצרים החייתיים והרצון לשרוד, לא יכול להיות שהם באמת אנושיים! אבל כשאצליח להשתחרר היוצרות התהפכו, אז אראה להם את כוחי שלי. עד אז, יש להיאזר בסבלנות. אני ממשיך להתקדם קדימה, מעט חושש אבל בעיקר שמח שיצא לי להשתתף בחוויה כזו. לא כל יום הופכים לעבד אחרי הכל, וברור לי שזה מצב זמני שיסתיים בקרוב. לפחות אני יכול להתנחם בלדמיין את אנאבל עירומה. אישה יפה שכזאת לא פוגשים כל יום, נדיר יותר אפילו מלגלות שאתה עבד כשאתה קם בבוקר, ולא אתן שמישהו יחלל אותה לפניי.


--------------------
http://myanimelist.net/profile/idom

If you are original, you may not get popular, but you will always be Awesome


קרדיט לחיים

[03:08] Clouds: אוהבים אותך עידו למרות שאתה שוביניסט דוחה וזבל של אח

[17:42] Yosef Buzagllo: עידו ההבטחות שלך זה כמו ההבטחות של הנאצים שהיהודים רק הולכים להתקלח ולקבל בגדים חדשים

[19:29:20] Yosef Buzagllo: ילדי החיים מלאים באכזבות...ונשים זונות.

[19:26:54] Yosef Buzagllo: עידו סתום תפה כבר סראבק ערס יאחושרמוטה פיל ארי


"במסעה של האנושות הנאורה במשעולי הקידמה לא תמיד ברור לאן מועדות פניה, האם קדימה או אחורה?
האם ככל שאנחנו מיטיבים לחקור אנחנו רק מגלים, כמו סוקראטס, כי אנחנו רק מבינים פחות ופחות את העולם בו אנו חיים, רק הולכים ומאבדים את הביטחון בקיומנו?
האם כל ההבטחה לעתיד טוב יותר בזכות הרציונליות והמדע רק הובילו אותנו להרס ושפיכות דמים?"

Go to the top of the page
 
+Quote Post

3 עמודים V   1 2 3 >
Reply to this topicStart new topic
1 משתמשים נמצאים בנושא זה (1 אורחים ו-0 משתמשים אנונימים)
0 משתמשים:

 



RSS גרסת ארכיון הזמן כרגע: 17.11.2019 , 09:16