IPB

ברוך הבא אורח ( התחבר | הירשם )


> 


81 עמודים V  « < 79 80 81  
Reply to this topicStart new topic
> ||-ראסט-||, "אם הייתי רוצה לקרוא על המציאות, הייתי פותח עיתון"
Amaterasu
הודעה 23.12.2014, 13:30
הודעה #1601


halom.co.il
סמל קבוצה

קבוצה: חברי כבוד
הודעות: 1,924
תאריך הצטרפות: 12.08.06
מיקום: halom.co.il
משתמש מספר: 13,082



שלום לכולם, כאן מיכאל אלבוים! on25.gif

כתבתי את ראסט ב-2006 בתקווה שיהפוך לאנימה יום אחד, ועכשיו 2014. בין הזמנים חשבתי לעצמי שאני רוצה להוציא את ראסט לאור וכתבתי את הספר הראשון (13 הפרקים הראשונים) מחדש (מ-20,000 מילה ל-40,000 מילה).
בזמן הזה חשבתי שאני לא רוצה שהוצאות לאור יראו את הספר מפורסם באינטרנט, כי אז לא ירצו להוציא אותו, אז ביקשתי למחוק את הנושא. תודה לאל שרן (The Crow) אחראי פה, כי הוא אמר שזה לא יקרה, ושבמקום זה הוא רק יסתיר את הנושא. אז הנושא היה מוסתר במשך שנים והוצאות דחו את הספר בכל מקרה. בואו נודו על האמת, ראסט לא בנוי טוב מבחינה ספרותית.

ביקשתי השבוע מהמנהלים הראשיים והבעלים לשחרר את ראסט לחופשי, ו-Gush הראשון שראה את ההודעה. מי שרוצה יכול לקרוא שוב בשם הנוסטלגיה, אבל קחו בחשבון שהסיפור ישן ובנוי רע. זה לא הארי פוטר או שר הטבעות, זה סתם ילד שנלחם בכל העולם.

בחודשים האחרונים לקחתי את שלושת הספרים הראשונים של ראסט וכתבתי אותם מחדש כספר אחד. זה שונה ממה שבפורום, אבל זה כי אין ברירה - הייתי צריך לבנות את הספר מההתחלה, ושני הספרים הראשונים לא נגמרים כמו ספרים. נקודת העצירה הראשונה ההגיונית היא בסוף הספר השלישי, לכן הייתי צריך לאחד אותם. שני הספרים הראשונים של ראסט צומצמו ביותר מחצי (סטטיסטיקה של סופרים: הספר הראשון היה 20,000 מילה וירד בחצי, השני 25,000 וירד בשני שליש, והשלישי 45,000 ועלה בקצת. הספר החדש יהיה כל 39 הפרקים הראשונים של ראסט ב-70,000 מילה. הארי פוטר ואבן החכמים הוא כמעט 80,000 מילה). הספר כעת בשלבי עריכה מתקדמים ואני אשלח אותו לאחר מכן להוצאות לאור. במידה והספר לא יתקבל גם הפעם, אולי אני אפרסם אותו כאן.

עד אז!


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
יוסיהו
הודעה 28.12.2014, 20:02
הודעה #1602


גאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 332
תאריך הצטרפות: 11.09.06
מיקום: חיפה
משתמש מספר: 14,269



ציטוט(Amaterasu @ 23.12.2014, 14:30) *
שלום לכולם, כאן מיכאל אלבוים! on25.gif

ככתבתי את ראסט ב-2006 בתקווה שיהפוך לאנימה יום אחד, ועכשיו 2014. בין הזמנים חשבתי לעצמי שאני רוצה להוציא את ראסט לאור וכתבתי את הספר הראשון (13 הפרקים הראשונים) מחדש (מ-20,000 מילה ל-40,000 מילה).
בזמן הזה חשבתי שאני לא רוצה שהוצאות לאור יראו את הספר מפורסם באינטרנט, כי אז לא ירצו להוציא אותו, אז ביקשתי למחוק את הנושא. תודה לאל שרן (The Crow) אחראי פה, כי הוא אמר שזה לא יקרה, ושבמקום זה הוא רק יסתיר את הנושא. אז הנושא היה מוסתר במשך שנים והוצאות דחו את הספר בכל מקרה. בואו נודו על האמת, ראסט לא בנוי טוב מבחינה ספרותית.

ביקשתי השבוע מהמנהלים הראשיים והבעלים לשחרר את ראסט לחופשי, ו-Gush הראשון שראה את ההודעה. מי שרוצה יכול לקרוא שוב בשם הנוסטלגיה, אבל קחו בחשבון שהסיפור ישן ובנוי רע. זה לא הארי פוטר או שר הטבעות, זה סתם ילד שנלחם בכל העולם.

בחודשים האחרונים לקחתי את שלושת הספרים הראשונים של ראסט וכתבתי אותם מחדש כספר אחד. זה שונה ממה שבפורום, אבל זה כי אין ברירה - הייתי צריך לבנות את הספר מההתחלה, ושני הספרים הראשונים לא נגמרים כמו ספרים. נקודת העצירה הראשונה ההגיונית היא בסוף הספר השלישי, לכן הייתי צריך לאחד אותם. שני הספרים הראשונים של ראסט צומצמו ביותר מחצי (סטטיסטיקה של סופרים: הספר הראשון היה 20,000 מילה וירד בחצי, השני 25,000 וירד בשני שליש, והשלישי 45,000 ועלה בקצת. הספר החדש יהיה כל 39 הפרקים הראשונים של ראסט ב-70,000 מילה. הארי פוטר ואבן החכמים הוא כמעט 80,000 מילה). הספר כעת בשלבי עריכה מתקדמים ואני אשלח אותו לאחר מכן להוצאות לאור. במידה והספר לא יתקבל גם הפעם, אולי אני אפרסם אותו כאן.

עד אז!


מיכאל, אחי! איך אני שמח ששחררת את הסיפור לחופשי!

תפסיק להחמיר עם עצמך בגלל האמא הסופרת שלך (שאגב, הספרים שלה בספריה שאני עובד בה). הסיפור היה מדהים ונהדר, ואני מת לחזור לקרוא אותו. כן, היו דברים גרועים (אלמנט פרדוקס חותך את כל העלילות, הארק השמיני שלא היה קשור לכלום, כמה רגעי הארם שנראו כאילו באו לעשות לך נעים) אבל היה כיף!

אני זוכר את הכיף בארקים החמישי, השישי והשביעי. האימונים של אופל, הלילה הארוך שהוא נלחם מול כל האלמנטים, ונגה! דיברנו על נגה?! זה היה כשבאמת החלטתי לעבור מה"כוחות" והילדותיות לדמויות.

המיזוגים, הדרגות, לורן וריימי! המאבק במוסד המסואב שהוא המקדש השמיימי כשהמדענים מנסים להשתלט על הכל...

רבאק, מיכאל, אתה יודע כמה רציתי לקרוא שוב את ההרצאות שלך על שלד הסיפור כדי שתהיה לי דוגמה? במה שכתבת בזמנו אין דוגמה לשלד.

מקווה שיום אחד אני אזכה לקטלג את הספר הזה, ואגיד "אתם יודעים, אני הכרתי את הסופר באינטרנט כשהוא פירסם טיוטה... וטיוטה נוספת... וכשאחד מהקטעים שם פורסם בכלל באתר הרשמי של פיפוש".

ראסט פור אבר! צוות ראסט פור לייף!
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Cronus
הודעה 28.12.2014, 22:28
הודעה #1603


Veni, Vidi, Vici
סמל קבוצה

קבוצה: משגיחים
הודעות: 4,296
תאריך הצטרפות: 27.08.06
מיקום: בתוך בקבוק וודקה
משתמש מספר: 13,672



ג'יזס מיכאל, כמה שנים!
גילוי נאות:
עברתי לאנימה IL בעקבות מר אלבוים כי הוא החליט להפסיק לפרסם את הסיפור שלו בפורום הקודם שהוא היה בו (פאקינג הפונדק מיכאל, פאקינג הפונדק!).

מאז הפורום הזה הפך להיות הבית האינטרנטי שלי בתקופת התיכון ותחילת הצבא, ועכשיו הסיבה שהביאה אותי לפה מלכתחילה גם חזרה!

כיף לראות אותך חבר, מקווה לראות עוד מהעולם המופלא שיצרת!


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Amaterasu
הודעה 22.03.2016, 20:29
הודעה #1604


halom.co.il
סמל קבוצה

קבוצה: חברי כבוד
הודעות: 1,924
תאריך הצטרפות: 12.08.06
מיקום: halom.co.il
משתמש מספר: 13,082



מכיוון שהפורום חזר לפעילות, הנה הגרסה החדשה שהבטחתי לפני שנה וחצי.
שרף חלוד (בתחתית העמוד): http://www.rust.co.il

הגרסה הזאת היא כתיבה מחדש של שלושת הספרים הראשונים כספר אחד. מקווה שתיהנו.


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
לא כוחות
הודעה 23.03.2016, 14:01
הודעה #1605


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: רשומים
הודעות: 5
תאריך הצטרפות: 20.08.15
משתמש מספר: 203,277



הולי שיט בן אדם, איזה טירוף. הרבה פעמים ניסיתי למצוא את ראסט ברחבי האינטרנט(אפילו חשבתי לכתוב לך באופן אישי), טוב לראות שזה עוד חיי וקיים.
מאז שקראתי את ראסט אי אז בגילאי העשרה שלי הטעם שלי השתנה והתבגר, מעניין עם ראסט התבגר ביחד איתי.
טוב, זאת הולכת להיות חתיכת פצצת נוסטלגיה smile.gif

נ.ב.
השירשור הזה לא היה זמין כל הזמן הזה נכון?

הודעה זו נערכה על ידי לא כוחות: 23.03.2016, 14:03
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Gush
הודעה 25.03.2016, 10:03
הודעה #1606


אני? אני מסיפור אחר
סמל קבוצה

קבוצה: משגיחים
הודעות: 930
תאריך הצטרפות: 19.10.07
מיקום: ארץ לעולם לא
משתמש מספר: 46,459



ציטוט(לא כוחות @ 23.03.2016, 15:01) *
נ.ב.
השירשור הזה לא היה זמין כל הזמן הזה נכון?


לבקשת היוצר פתחתי מחדש את הנושא, הוא היה מוסתר.


--------------------


מוגן מכל אויב בתוך שריון דמוי שמיכה

--

כתיבה
Go to the top of the page
 
+Quote Post
yanivyack
הודעה 25.03.2016, 15:37
הודעה #1607


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 76
תאריך הצטרפות: 9.09.09
מיקום: רוב הסיכויים שבבית(הראשון, השני, השביעי, למ
משתמש מספר: 70,056



קודם כל, אני חייב לציין שאני לא בטוח אם מותר להגיב פה על הגרסה החדשה(היות והיא לא בפורום אלא באתר נפרד), אז אם זה נגד החוקים-אני מתנצל מראש
לגבי 10 הפרקים הראשונים-למרות שזה נראה טוב אני חייב לציין שזה מרגיש די דחוס(לורן וריימי, חלק גדול מהמיזוגים, ההגעה של מיק, הדרגות השניות, אלמנט עצם-הכל הרגיש כאילו לא היה זמן לעכל את המצב בין לבין). אני מניח שזה הגיוני כשמנסים לסכם את 26 הפרקים המקוריים ב-10 פרקים, אבל זה עדיין מרגיש מאוד עמוס ומעורבב
בנוסף, אני זוכר שקראתי פעם גרסה מחודשת אחרת(שהופיעה באותו אתר, והסתיימה בקרב עם הדרקון), והרבה מהשינויים די צרמו לי(בעיקר בשמות, ובגרסה הזו גם שינוי הנשק של חשמל)-אני שמח לראות שלפחות אחד מהם(השינוי בשם של טכ') ירד מהפרק, אבל עדיין חסרים לי צרחה, סורה ולי.
אני מניח שפשוט ציפיתי להמשך של הגרסה המקורית יותר מגרסה מחודשת, אבל זה עדיין מרגיש מוזר(יותר מוזר מה'חידוש' הקודם, למען האמת)
אבל בוא נתמקד בדברים החיוביים-הריחות של האלמנטים נשמעים מעניינים, הוספת פה די הרבה פרטים שתהיתי לגביהם כבר כמה שנים טובות(הסימנים והתנועות של האלמנטים, מיזוגים שלא השתתפו בגרסאות הקודמות), ההופעה הראשונה של אלמנט חיים הרגישה במקום, ואני חייב לציין שההרחבה על מיק(איך שהוא איבד את הנגטיבים) הרגישה כמו משהו שהייתי מוצא בגרסה המקורית.
השמות החדשים לדרגות והמיזוגים(סגסוגות, חישולים וריתוכים) גם הם נשמעו לי קצת מוזר בהתחלה, אבל אחרי קצת מחשבה זה נשמע מתאים(כשמצרפים לזה את הקטע של שיתוך וגלוון), והקטע שמיק כל הזמן קורא לאלוהים 'אבא' נשמע מצוין.

בכל מקרה, כמו שאמרתי-החלק הראשון, עד המקדש השמימי, הרגיש כאילו מיהרת יותר מדי וניסית רק להכין את הקרקע להמשך(לפחות עד הקרב האחרון עם דם)

לגבי החלק של המקדש השמימי-ראיתי שעשית כמה שינויים רציניים(ההחלפה של מאליס, השומרים, הפירמידות והמדענים ב'מהללאל', אופנים, מלאכי פנים ועמודים)-פה דווקא אין לי גרסה מועדפת. הגרסה הקודמת הרגישה יותר מקורית(בעיקר בגלל השמות), אבל הגרסה החדשה מרגישה טובה באותה מידה
בכל מקרה, זה כבר נראה הרבה יותר טוב, מרגיש יותר כאילו אתה מנסה לספר ולא רק לסכם, וגם השינויים שהכנסת מרגישים יותר מתאימים(למרות שהשמות של כל המלאכים די מבלבלים). לקראת הסיום התחלתי גם לחשוב שבעצם אתה מנסה לסיים את כל הסיפור בסאגת המקדש, אבל שמחתי לראות שעדיין השארת מספיק קצוות משוחררים.
אהבתי את קאנון הרבה יותר ממלודי(אני מניח שזו אמורה להיות אותה דמות, אחרי כמה שינויים), השאלות שמיק צריך לענות עליהן מוסיפות משהו שאני חושב שרק גירדת בגרסה המקורית, והקרב עם קאנון, שוב, הרגיש כמו משהו שהיה מתאים בגרסה הקודמת
באופן כללי, אני חייב לציין גם שהגעת בחלק הזה לעומקים שקודם הגיעו רק בחלקים הרבה יותר מאוחרים(מדבר נפוד, בעיקר), ובהחלט רואים שחשבת הרבה על מה שאתה רוצה לספר עכשיו
ועוד משהו-מאז שקראתי את הגרסה הקודמת בפעם הראשונה(קיץ 2010) ועד היום, חיכיתי לתשובה על שתי שאלות-מאיפה הגיעו האלמנטים(ועל זה אני חושב שהבטחת לענות בזמן שפרסמת פה את הגרסה הקודמת), ואיך הם התגשמו/התפרצו-טוב לדעת, סוף סוף, את התשובה לפחות לאחת מהשאלות האלה.

ולסיום, בחלק שמיק מחפש את קאנון השתמשת בשם הקודם של אלמנט הר-אני מניח שגם לך לוקח זמן להתרגל לחלק מהשינויים
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Amaterasu
הודעה 21.11.2016, 22:39
הודעה #1608


halom.co.il
סמל קבוצה

קבוצה: חברי כבוד
הודעות: 1,924
תאריך הצטרפות: 12.08.06
מיקום: halom.co.il
משתמש מספר: 13,082



פרק 7-9 (111) - קדושת שבע
הרעש האדיר של התנגשות הכוחות הרעיד את הקומה. נורמה מעד ונפל על ברכיו. הוא הפנה מבט של הלם מהיר לעבר אביו, שנראה מעט משועמם.
"מה היה הרעש הזה?" שאל נורמה.
"התעלם מכך אם תבחר. האורחים שלנו משחקים." קלאריוס כמעט פיהק בזמן שדיבר.
"אבא..." נורמה החל לעכל את מה שקרה. הוא רצה להקשיב לאביו, אך ראה לפניו חלון להזדמנות להוכיח את עצמו. "אני אטפל בזה!" הכריז בזמן שנעמד בגאווה.
"באמת, תוכל להתעלם מכך. אין כל סיבה להטריד אותם בזמן שהם הורסים את הבית שלנו."
נורמה הבחין בציניות. הוא הבין את דברי אביו כאילו פקד עליו להסתער אל שדה הקרב.
"אני אוודא שהשקט יחזור מיד!" הכריז. "אל תדאג אבא, אני אטפל בכול!" נורמה הסתובב והחל לרוץ.
"מובן שתטפל..." אמר קלאריוס בחצי חיוך. הוא המשיך ללכת משם.

נורמה רץ בכל המהירות, מלא התרגשות ומתכנן כיצד יעצור את האלמנטים. הוא ישתמש בכמה קסמים כדי לגרום להם להפסיק להילחם זה עם זה. הוא ירשים אותם ויפחיד אותם, ויאיים עליהם שאם לא יפסיקו - יסלק אותם מביתו. הוא אף תכנן מספר קסמים ראשוניים שבהם ישתמש...
אבל כשהגיע נהדף לאחור מגל אדום-שקוף ונפל על ישבנו. ראשו היה סחרחר וכל שערות גופו סמרו.
"מה אתם עושים?!" צעק אלמנט חשמל שעמד על המדרגות, כל גופו סומר גם כן.
עיניו של נורמה בהו באימה באגרוף אדום גדול שהוטח בעוצמה שהרעידה את כל האזור אל תוך מגן מתכת כבד.
"מה... מה זה...!?" ניסה נורמה ללחוש. הוא בקושי הצליח לדבר מרוב ההלם. העוצמה גרמה לזרמים לשבש את כל המערכת העצבית שלו. הוא מעולם לא נתקל בכוח חזק שכזה, ולא הצליח לקום מההלם.
"אתה רואה? קצת קרב רציני וכולם יגיעו לפה!!!" צעק אלמנט כוח. הוא נעצר על רגליו וחייך כשהוא בוחן את נורמה. "איפה אבא שלך?!" צעק בחצי חיוך - חצי כעס.
אלמנט כוח נראה לנורמה כמו מיק, רק בעל שיער אדום-חום עד העורף. השיער עמד בצורה נוקשה ונראה שסביבו וסביב כל האלמנט התלהטה הילה של חום שקימרה את האוויר ואת הרצפה. בגדיו היו עדיין אותה הפיג'מה שלבש, רק נטולת השרוולים שקרע, ובגווני אדום וחום בהירים המשולבים זה בזה. עיניו של האלמנט היו מכווצות ועוינות, כאילו נועדו רק כדי להרוס. הוא נראה לרגע כמו חיית פרא. צמידיו האדומים הזוהרים היו בקוטר של כחצי מטר, מנופחים וכמעט נוגעים ברצפה בזמן שעמד כשגבו זקוף.
אלמנט כאוס מהצד השני נראה שונה לחלוטין. עור גופו היה בצבע חיוור שהזכיר מעט צבע עור של נגאי - אחד מהאנשים ההפוכים שראה נורמה רק בתמונות. שיערו של האלמנט היה אפרפר-כסוף ובעל שלושה קצוות עיקריים; שניים סביב העורף ועוד אחד יורד מקדמת ראשו ומכסה את מרכז המצח, מכיוון הקודקוד ולעבר אפו. השיער התרומם מעט מגלי החום שהפיץ אלמנט כוח מצידו השני. בגדיו של כאוס היו אפורים-כסופים גם כן בגוונים חיוורים ומשונים וחריטות שונות זהרו עליהם. צמידיו העבים היו צרים יחסית וכמעט צמודים לידיו, אך רחבים ומלאי חריטות זוהרות בשפה לא מוכרת מבפנים ומבחוץ. בשתי ידיו הוא אחז מגן מתכת עצום, גדול ממנו, שהיה קמור מבפנים מכל החבטות של אלמנט כוח. עיניו של אלמנט כאוס היו ממוקדות. הוא נראה כמו מישהו שרק הגן על עצמו עד אותו הרגע. אך אז, כשהבחין בנורמה, זרק לצד את המגן - שנעלם באוויר.
"עשינו מספיק רעש," אמר כאוס ומתח את צווארו. הוא התכונן להתנתק, אך כוח קטע אותו.
"זה אפילו לא קרוב! אני לא מפסיק עד שכולם מגיעים לכאן!!!" צעק ורץ לעבר כאוס.
"הי, אמרתי שזה מספיק!" צעק כאוס והצליב את ידיו להגנה.
האגרוף של אלמנט כוח לחץ על ידיו של כאוס וסדק את הקרשים שכיסו את הרצפה מתחתיו. גלי ההדף הניפו את חולצתו ואת השיער שלו, והרימו באוויר את שתי הספות שעמדו מצדדיו מעט. הספות נחתו על הרצפה ברעש קל וכוח קפץ לאחור, מתכונן להסתער בשנית.
"אמרתי לך להפסיק! זו לא הדרך שלנו למצוא את מיק!!!" צעק כאוס כשהוא אוחז את ידיו בכאב.
"מיק..." כוח נראה כאילו נפגע בנקודה רגישה. "אתה... אל תגיד לי... מה הדרך הנכונה למצוא את מיק!!!"
אלמנט כוח רץ קדימה והניף אגרוף אדיר שוב. כאוס התכונן לכך והתכופף כשהוא מתקדם. הוא נעמד מאחורי כוח - שהטיח גל הדף שהפך את אחת הספות - ותפס את שתי ידיו בריתוק.
"תירגע עכשיו, זה נגמר! אנחנו נמצא את מיק בדרך הרגועה-"
"אל תחשוב... שיש לך זכות... להגיד לי איך למצוא את מיק!!!"
כוח צרח וגל אדיר של להבות כיסה את גבו ונהדף לאחור לעבר בטנו של כאוס. הלהבות היו רותחות והעיפו את כאוס באוויר בזמן שהוא מרגיש את בטנו נכוות. הוא עף לאחור ונחת על גבו, מתהפך מיד ונופל על ברכיו.
"אתה ממש רציני... מה קרה לך?!" צעק כאוס כשהוא כורע בכאב ואוחז את בטנו.
"תפסיקו, מה קרה לשניכם? למה לעזאזל אתם רבים?!" צעק חשמל.
"תסתום את הפה!!!" צרח כוח בחזרה. גל של חום הדף את חשמל והושיב אותו בבהלה. "האידיוט הזה משגע אותי מאז שהגענו לכאן! כל מה שהייתי צריך זה פשוט לעזוב את המקום הזה ברגע שיצאתי! הייתי צריך להרוס את הבית הזה, להשמיד את המשפחה הדפוקה הזאת, להיפטר מכולם ולמצוא את מיק בעצמי!!! למה לעזאזל אני צריך לחכות פה להחלטות הקטנוניות שלהם?! למה אני צריך לחכות פה למחקרים שלהם?! למה אני צריך לחכות פה לבירוקרטיות ולחוקים שלהם?! למה אני לא יכולה עכשיו פשוט ללכת ולמצוא את מיק!? הבאנו להם את האבן המטופשת, למה הם לא יכולים להשתמש בה כדי למצוא אותו?! אוווו, נמאס לי כבר לחכות!!!" הוא תפס את שערות ראשו. "אנחנו פשוט יושבים כאן כל היום ולא עושים כלום, בזמן שמיק תקוע איפשהו ומחכה לנו, ואתה שואל אותי למה אני כועסת?! מה קרה לי?! מה קרה לכם!!! למה אתם לא כועסים כמוני?!" חשמל וכאוס הצטמררו. כוח הניף את ידיו מטה וקרש נוסף נסדק. "באיזו זכות כל אחד מאיתנו מרשה לעצמו לשבת כאן רגל על רגל בזמן שיש לנו אפשרות למצוא את מיק! אני בטוחה שאופל כבר הלך לאיפשהו לאיים על החיים של איזה אידיוט מהמשפחה הזאת כדי שיזדרז, וזה בדיוק מה שאני הולכת לעשות עכשיו! אני לא מסתפקת בפחות מזה! נמאס - לי - להמתין!!!" כוח המשיך להתנשף והחל לרוץ לעבר כאוס שוב.
"אתה חייב להיות יותר סבלני!" חייך כאוס. "ולדבר בלשון זכר!"
"ואם תחסום אותי, אני אפיל אותך ביחד עם כל הבית הזה!!!" צרח כוח.
הוא נעצר במקום והטיח את שתי כפות ידיו זו על זו וכיוון אותן קדימה. להביור עצום בער וקרע את הרצפה בזמן שנורה לעבר כאוס, אך כאוס היה מהיר והתכונן לכך, הוא התכופף שוב כשזינק קדימה ונעמד כשהוא נותן חבטה בעזרת ידו לשתי ידיו של כוח. הלהביור התעקם בזמן שכוח גנח ושתי ידיו נזרקו לצד, מפרקות את האש שנורתה ומכבות אותה באוויר. כאוס שלף את קאליבור, החרב העצומה בעלת הצמידים הלבנים הבוהקים, וזרק אותה במהירות בצידה הקהה לעבר בטנו של כוח, אך כוח זז לצד בזמן שהתקדם, דחף את קאליבור בעזרת ידו, התכופף - וקם כשהוא נותן אגרוף ישר שפיצץ את הרצפה לעבר בטנו של כאוס. האגרוף פגע ישירות, מרים את האלמנט מעט באוויר וקורע את אחורי חולצתו בגל הדף שהרעיד את הגוף של שניהם.
כוח משך את אגרופו לצד וגופו של כאוס נחת על הרצפה כשהוא מתגלגל ומתרסק לתוך ארונית, שובר אותה ומפיל על עצמו עשרות תמונות וציורים. האלמנט השתעל והשתנק.
"אתה חייב להיות יותר סבלני..." לחש כאוס מתוך בזמן שהוא מנסה לקום. "אני לא יודע מה קרה לך, אבל גם מיק וגם הרמוני לא היו רוצים שתתנהג בצורה כזאת-"
"הרמוני?" שאל כוח. "יש לך מושג כמה היא סבלה בשבילנו? יש לך מושג בכלל עם כמה בנות בגדנו בה כשהיינו כביכול מיק?! סוזו, סיריין, הוטרו, אפילו אלירז שצצה פתאום משום מקום! שלא לדבר על אוריאל, קאמי, סיין, אקו, מלודי... איפה שהן לא יהיו! רק לדבר עם הבנות האחרות האלה הייתה בגידה אדירה! הסתובבות קבועה עם קארין, קאורו, איצ'יגו ועוד כל כך הרבה בנות אחרות שהן לא היא... אם היא הייתה יודעת... אם הרמוני הייתה יודעת... היא הייתה בוכה וזועקת בגלל שהיא לא יכולה להיות עם מיכאל אחרי כל מה שהיא עשתה בשבילו!!!"
"אני לא יודע מה קרה לך מאז שנפרדנו, אבל אתה ממש השתנית! אתה לא יכול לדבר ככה בשם מי -"
"- יש לך מושג בכלל," הוא הרים את כאוס בצווארון חולצתו, "מה הרמוני מרגישה?!"
"למה, לך... יש מושג?!" שאל כאוס בזלזול. הוא הבין את הטעות עוד לפני שסיים את המשפט.
פניו של כוח החליפו הבעה מהכעס האדיר לעבר הלם משונה. הוא עזב את כאוס ונתן לו להתרחק מעט. כאוס התכונן לכול כשראה את כוח מרכין את ראשו ומתחיל לרעוד, ושלף את קאליבור מחדש כשהתרחק.
כוח שמע בתוך תוכו את הוטרו צועקת "אני אחכה לך..." ...הוא שמע את אלירז צועקת "צא לי מהחיים!!!" ...ואז הוא שמע את הרמוני בוכה. מתנשפת ובוכה... ומשהו בתוכו, משהו בתוכו נפגע. לא מכך שבגדו בו, לא מכך שבגד במיק, לא מכך שבזבז את הזמן והתבטל, נלחם בדעות של אלמנט אחר שלא שיתף איתו פעולה, והתעסק בשטויות בזמן שמיק חיכה לו... כל זה היה מיותר לחלוטין באותו הרגע. הדבר שמילא את כל ראשו היו אותן המילים החוזרות על עצמן שוב ושוב: "למה, לך יש מושג?!" ...הוא פירש אותן בצורות רבות: "אל תכנס לנעליים שגדולות עליך", "מי אתה שתדבר בשם הרמוני?" "אתה בכלל מכיר אותה?" "אתה יודע מי זאת?" "מה הקשר שלך אל הרמוני, או אל מיק? מי אתה בכלל? אתה לא קשור לכל זה, לא שייך..."
ואז הוא הרים את מבטו, עיניו דומעות מעט ופניו מסמיקים מהזעם והבושה.
"אני הרמוני..." לחש. ידיו המאוגרפות רעדו בכעס.
כאוס התרחק עוד קצת והרים את קאליבור כך שתגן על פניו. רגלו השמאלית החלה לצרוב.
בלי לשים לב כוח החל לרוץ לעברו. הוא נתן אגרוף אל קאליבור בזמן שצעק. החרב רעדה מהעוצמה ומההדף. כאוס לא ראה דבר מלבד את האלמנט האדום המטושטש הדומע מולו. הוא היה מוכרח לרתק את כוח איכשהו, או לעייף אותו, בכל מחיר - גם אם ייאלץ לפצוע אותו. כל עוד הוא לא שולט בעצמו הוא מסוכן לכל אחד.
"מה זאת אומרת - אתה הרמוני?!" צעק כאוס.
"לא יודע!" צעק כוח חזרה.
כאוס הסתובב וחבט בעזרת קאליבור, אך כוח קפץ מעליו בקלילות ודחף את רגליו לעבר עורפו של כאוס. הרגל כאילו הקפיאה את הזמן, ואז התפוצצה והדפה את כאוס לאחור בעזרת שאריות אש הנקרעות באוויר. כאוס התגלגל על הרצפה בזמן שכוח רץ אחריו, שולף את קומט - הפגיון האדום - שהיה יותר ארוך ועבה. כאוס נעמד על רולרבליידס והחליק לאחור, מגן מפני קומט בעזרת קאליבור - כל חבטה ביניהם השמיעה צליל התנגשות מתכות שקרע את האוזניים. "מי - אתה - שתדבר עליה - !!!" צרח כוח בכל מכה. הוא הסתובב לקראת האחרונה כדי לצבור עוצמה, אך כאוס דקר בעזרת קאליבור וכוח נאלץ לעצור את המכה ולהגן בעצמו. כל מכה של החרב הכבדה הרעידה את כל גופו והטתה אותו לצד. קומט לא עמד בכך, וכל חבטה גרמה לידו וכל גופו של כוח לנוע לכיוון המכה לאחריה. כאוס חבט בקומט לשמאל ואז לימין שוב ושוב. קצב המכות הלך והתגבר בזמן שהוא דוחק את כוח לאחור, ובמכה האחרונה הסתובב מהר, מה שהגביר את עוצמת המכה וזרק את ידו המדממת של כוח לצד שמאל, מתיזה את קומט מתוכה ישירות אל תוך קיר העץ. כאוס נתן מכה תחתונה, אך כוח זז לצד וקאליבור חדרה לתוך רצפה העץ ברעש קריעה חזק. כוח טיפס עליה וקפץ מעל כאוס, מתכונן לבעוט בראשו, אך כאוס הרים את קאליבור והסתובב שוב, חובט בעזרת צידה הרחב הקהה בפניו של כוח - שהגן עליהן בידיו - והוטח לאחור באוויר בקול צליל מתכת מצמרר.
כאוס החליק לעבר כוח, שנפל ליד קומט ושלף אותו מהקיר במהירות, מספיק בדיוק לחסום מכה נוספת של קאליבור. שני הנשקים התנגשו בקול מתכות מחריש אוזניים ושרטו את הקיר ואת הרצפה שסביב. שני האלמנטים הזיעו והיו מותשים, מביטים זה לפניו של זה ולוחצים אחד על נשקו של השני.
שרירי גופו של נורמה היו משותקים בזמן שבהה. מה שהתרחש מולו היה עמוק מדי מכדי שיוכל לתפוס ולהבין.
"איך יכולנו לבגוד בה ככה?!" בכה כוח כשאחיזתו נחלשת.
"בכלל לא ידענו עליה עד לא מזמן!" צעק כאוס.
"אני תמיד... אני תמיד ידעתי עליה!!!" כוח רעד. הבכי שבר את אחיזתו. "היא מופיעה בחלומות שלי! היא מישהי שהייתה חשובה למיק יותר מכל דבר אחר, והוא היה חשוב לה! הם היו ביחד תמיד, לא משנה כמה גלגולים הפרידו ביניהם, ועכשיו, בגלגול הזה, הם לא ביחד - בגללנו!!!"
כאוס נעמד בסיבוב כשהוא דוחף את עצמו מהקיר וסובב את קאליבור. צידה הקהה הרחב הוטח בגב ראשו של כוח והעיף אותו קדימה.
"ה... ני..." פלט כשהוא נופל על פניו ומאבד הכרתו.

הרעידות הפילו מדף ספרים נוסף. מים הגן על רונה בעזרת גופו, למרות שאף ספר לא נפל עליהם. היא צייצה ואחזה בו בכוח, לא מעזה אפילו להסתכל על מה שקורה מסביב. אליס עצמה נעלמה מהאזור ברגע שפונס הופיע. הוא עמד וחייך כשכובר נעמד מולו וחוסם את הגישה בינו לבין מים.
"אני לא יודע מה אתה רוצה ממנו, אבל תאמין לי שאתה לא רוצה להילחם נגד כולנו," אמר כובר, מעט רועד.
"אמיץ מאוד, 6, אבל אני יודע שאתה לא הטיפוס הלוחם. אם אתה בכל זאת רוצה לנסות את מזלך, אתה מוזמן להמשיך לעמוד שם. אם לא, תן לי את היצור הכחול ואני אלך לי לדרכי," אמר פונס בחיוך מתחכם.
"שוב, אתה לא רוצה להילחם נגד כולנו," כובר נראה נחוש מעט יותר, אבל עדיין חסר ביטחון.
"אין לכובר סיכוי! אנחנו חייבים לעשות משהו!" לחשה רונה אל מים.
"...כן," אמר מים ועזב אותה. היא נבהלה לרגע, ואז האלמנט התקרב ועקף את כובר.
"מה אתה חשוב שאתה עושה?" שאל כובר בהלם.
"מגן עליכם. תיקח את רונה ותתרחק מפה." הוא הפך לאלמנט נוזל.
"...אתה חושב שאתה יכול להילחם נגדו לבד?!"
"גם אני רציתי לשאול את זה..." אמר פונס, עדיין מחייך.
"רואים עליך שאתה לא בנוי לקרב. פשוט קח אותה ותתרחקו מפה," אמר, והפך לאלמנט אוקיינוס.
שיערו תפס גוון סגלגל בהיר ומסתורי ובגדיו תפסו גוון טורקיז. הבגדים והשיער התמזגו זה עם זה בצורה חריגה שנתנה מעט גוון של אשליה אופטית. עיניו היו סגולות בהירות ועמוקות, וחדרו לתוך הנשמה של פונס כשהביט עליהן. צמידיו הרחבים של אוקיינוס נפערו בגווני טורקיז-סגול והיו עגולים וחלקים, ממש מושלמים. למרות שהוא לא נראה לכובר חזק במיוחד, כובר עדיין הקשיב לו והתרחק כשהוא תופס את ידה של רונה. הוא משך אותה אחריו כששניהם מביטים בדאגה לעבר אוקיינוס. כובר גרר אותה אל מאחורי מדף ספרים עבה.
"אתה טוב בשח-מט?" שאל פונס והתקרב כשהוא מכניס את ידיו לכיסים.
אוקיינוס לא ענה. הוא רק המשיך להתבונן לתוך עיניו של פונס בכעס כששיער ראשו מתחיל לסמור על עורפו.
"ביישן, אה? בוא אני אלמד אותך, מה קורה כשהצריח נשאר לבדו בשדה הקרב."
"אני לא צריח, אני סתם חייל," אמר אוקיינוס.
"סתם חייל?" פונס נעצר.
שוב הייתה שתיקה.
"אתה חושב שלחייל פשוט יש סיכוי לנצח מלכה?" שאל פונס, מגדיל את חיוכו.
"אם הוא ממוקם נכון."
אוקיינוס זינק כשהוא גורם לשני זרמים לפרוץ מאחורי ידיו. הוא הופיע ברגע מול פונס והטיח את מפרקיו זה בזה, יורה זרם סגול זוהר לפנים. הזרם השמיע רעש קריעת רוח וחורר את אחד המדפים מאחורי פונס. להפתעתו של אוקיינוס, לא עמד מולו איש.
הוא הסתובב לאחור וראה את פונס עומד בצד, מביט עליו ברוגע כשידיו עדיין בכיסים.
"אני כאן, אני שם, אולי לא ראית אותי מעולם," אמר כשהוא מגדיל את חיוכו.
הוא החל להתעקם באוויר וצלליות זהות לו הופיעו בכל מקום, חלקן על ארונות שונים וחלקן על הרצפה. אוקיינוס החל לירות זרמים אקראיים, אך אלה עברו דרך הצלליות ולא עשו דבר. הוא חשב שפגע בכולן, אך הן המשיכו להופיע שוב ושוב והוא איבד את הספירה.
רונה וכובר הגנו על ראשיהם בזמן שזרמי מים הוטחו על הארון והעיפו ספרים מעליהם, מרטיבים את השטיחים וגורמים לשניים להתכווץ בפחד. הארון שמעליהם החל לרעוד.
אוקיינוס התנשף ותפס את רגליו. הוא לא ישן מאז שהגיעו בגלל שהיה עסוק בקריאת הספר שמצא. בלי ששם לב, הופיעה אחת הצלליות של פונס מולו והרימה רגל. בעיטה אדירה פגעה בסנטרו של אוקיינוס וסגרה את לסתו, מרימה אותה ומפילה אותו על גבו כשהוא אוחז בפניו בכאב.
"אתה מרחף, הקרב הזה הוא משחק ילדים."
פונס תפס את אוקיינוס ברגלו וזרק אותו לאחור. אוקיינוס חצה את כל החדר והוטח על קיר הספרייה החיצוני. לא היו שם חלונות, אך האבן העבה בה נתקל נתנה לו תחושה שבצידה השני אין דבר מלבד קצה הטירה. הוא נעזר בקיר כדי לקום, אך חטף את ברכו של פונס בבטנו. הוא חטף ברך נוספת בסנטר, ואז רגל מלאה בבטן.
"קל מדי!" צעק פונס והניח את שתי ידיו על חזהו של אוקיינוס. "אבא יסלח לי על הקיר הזה אם אני אסביר לו לצורך מה זה היה, נכון?" שאל בנימוס מזויף.
"מים!" צעק קסם שנכנס לחדר. הוא הבחין באלמנט אוקיינוס וטס לעברו כשדינג בידיו.
פונס התעלם ממנו. הוא לחש כמה מילים ואז לחץ את ידיו. אוקיינוס הרגיש משהו נפתח בתוך החזה שלו ומשהו נסדק מאחוריו. הלחץ דמה לזה של פיל שדרך עליו, ובלי שהבחין מה קרה הוא נזרק לאחור כשסלעים גדולים מרחפים סביבו בתוך חלל אינסופי של כתום זוהר, מחוץ לטירה. הבעת פניו נותרה חלולה.
קסם זינק דרך החור, מתעלם מפונס לחלוטין ותופס את ידו של אוקיינוס כשהוא מרחף מחוץ לטירה איתו.
"הוא חזק," לחש אוקיינוס.
"לא הוא לא, כל מה שאתה צריך זה מעט עזרה---"
"המקום הזה יפה," המשיך ללחוש.
הקרע בקיר העץ הציג חלל אדיר של כתום זוהר מחוץ לטירה בה ריחפו השניים.
"לא הוא לא!" קסם סטר לאוקיינוס, שחזר להביט בו כשלחיו אדומה. "תחזור איתי ונפיל אותו ביחד! זו הדרך שלנו להגן על מיק!" קסם חייך לעברו.
אוקיינוס נזכר באנשים שסביבו שתומכים בו. הוא הנהן לאישור בראשו והסתובב.
"5 כזה אידיוט... מה הוא חושב שהוא עושה?! חכי שאבא ישמע על זה," התלונן כובר.
"נראה לך שמים יהיה בסדר?" שאלה רונה בפחד. השניים ניסו להציץ בין הספרים.
"הם נפלו ממש מהר," אמר פונס וניסה להביט למטה. "והשני בכלל פשוט קפץ אחריו! כמה נוח---"
זרם מהיר של כחול-זהוב חדר בחזרה דרך הקיר הפרוץ. החלק האחורי של הספרייה היה הרוס לגמרי. אלמנט מפל נחת במרכז אחד המקומות היחידים שעדיין לא היו קרועים או שלא נפלו עליהם ספרים או שאריות מארונות העץ השבורים. הוא הרים את ידיו למעלה, כאילו היה אתלט שהרגע הצליח לבצע תרגיל מסובך במיוחד. בגדיו היו מעוטרים בשילוב של כחול וזהב, וכך גם עיניו - אחת כזו ואחת כזו. שיערו היה כחול - מעוטר בסרטים זהובים, ובקצה חולצתו עמד זנב בד כחלחל בעל מסגרת זהובה שהתלפף סביב רגלו השמאלית.
"בוא נמשיך," אמר מפל בחיוך מאושר. מים הרגיש את כל האושר וההתרגשות של קסם עוטפים אותו. התחושה הייתה חדשה ולא מוכרת, אך נעימה. הוא החליט לחייך יחד איתו.
"שוב פעם... תדעו לכם שאת ההשתלבות הקודמת שלכם הבסתי בקלות. אני יודע הכול על נקודות התורפה שלכם---" הכריז פונס בגאווה.
"שקרן," קטע אותו מפל. "אני יכול לראות כוויית קור שנרפאה על היד שלך, ויש בה משהו אפל. הייתי אומר שנתקלת באלמנט קור."
פונס הסתיר את ידו מאחורי גבו ומבטו הרצין. "יש לך הבחנה חדה," ציין.
"הם לא סתם האחים שלי," אמר בחיוך. "אני מניח שאתה לא מתכוון ללכת בשקט אם אני אקפיא לך את היד גם, נכון?"
"ספק אם אתה יכול להקפיא. אתה עובד על בסיס מים," אמר פונס, עדיין חשדן.
הוא הניע את אצבעותיו בתנועה מהירה, אך מפל הבחין בכך.
"עוד אשליות," אמר מפל והתיז מים בעזרת ידו בצורת קשה. המים עברו דרך פונס ונפלו על הרצפה.
"אתה יכול להשפריץ עליי כמה שתרצה," אמר פונס. "זה לא יעשה כלום!"
פונס רץ לעבר מפל, שקלט עוד מספר צלליות סביבו. הוא הסתובב וירה זרנוק של מים שהתיז עיגול כמו ממטרה סביבו. המים חדרו דרך כל הצלליות, מלבד אחת, שנרטבה בחולצה. מפל רץ לעבר הצללית, שוב מתיז את עצמו על ידי זריקת ידיו לאחור, והטיח את ידו על המצח של פונס האמיתי. רצפה שקופה הופיעה וחסמה את גבו בזמן שזרם מים כחול-מבריק הטיח את פונס לאורך מספר רצפות שקופות שהופיעו לצד ימין. הוא נחבט לאורכן ונזרק על הרצפה כשהוא ספוג מים.
"המיזוג הזה נהדר, נראה לי שהם מצליחים!" לחש כובר בהתלהבות לעבר רונה.
"נראה לי ש-5 קם שוב!" אמרה רונה בלחץ.
פונס אכן נעמד שוב, מתעלם לחלוטין ממה שקרה ומחזיר את ידיו לכיסים.
"לא הספיק לך?" שאל מפל בחיוך.
"הבט סביבך," אמר פונס, עוצם את עיניו ונושם לאט כדי להישאר רגוע.
מפל הביט סביב וזיהה כעשרה כתמים שחורים על הרצפה במעגל, כולם מלאים בזיו משונה.
"קישוטים יפים," ציין מפל ובחן את הסמלים. הוא לא זיהה אף אחד מהם.
"אלה סמלים טיבטיים הפוכים. סמלים טיבטיים רגילים אמורים לאזן את האנרגיה ואת הצ'אקרות בגוף, אבל אני הפכתי אותם כדי להפר אותה." הוא נקש בידיו וברקים שחורים פגעו בגופו של מפל, גורמים לו להתקפל על הרצפה ולאחוז בחזהו בכאב. הוא חש שהוא עומד להקיא.
"מה... מה זה?!" צעק כשהוא נופל על ברכיו.
"הגוף שלך משתגע. הוא לא מאוזן מלכתחילה וכרגע האיזון מופר עוד יותר. עוד דקה כזאת ואתה תתעלף. דקה נוספת ואתה תמות. כל כך פשוט... כל מה שהייתי צריך זה קצת לדבר ולהשוויץ ולגרום לך לחשוב שאני אידיוט שרק יודע להילחם, ובינתיים להכין מלכודת מתוחכמת שתחסל אותך בלי מאמץ. בכלל לא שמת לב כשציירתי את הסמלים." פונס כלל לא חייך. הוא כעס על כך שנפגע במצחו מזרם המים הפתאומי. כעת היה לו מעט רצון לנקמה אישית. הוא רצה לראות אותם סובלים.

"זהו, ריימי לא כזאת לא יעילה," אמר לורן לעצמו כשהוא יוצא מדלת התא. הוא זרק פנימה את חתיכת הברזל העקומה שקרע מהקיר והשתמש בה כדי לפרוץ את המנעול. ידו הייתה שרוטה ומדממת. הוא התמתח קצת. "הדברים האלה גורמים לך להעריך את הקסמים!"
לורן פתח בריצה מהירה והחליט למצוא את אמו כמה שיותר מהר ולספר לה על 5 ו-8 ועל מה שעשו לו. הוא עלה קומה והחל לשמוע רעשי מכות וצעקות. האלמנטים והאחים שלו לא היו יכולים להחזיק את האגו שלהם אפילו דקה.
"לורן!" נשמעה הצווחה הקטנה. קוּרי, המשרתת הזעירה, קיפצה מתוך אחד הארונות וזינקה עליו בחיבוק.
"מה את חושבת שאת עושה?!" צעק ודחה אותה. הוא תפס אותה בכתפיים ונהיה רציני. "קורי, מה קורה פה? מי נלחם?"
"א-אני לא יודעת!" צעקה בדמעות וחיבקה אותו שוב. "הם כולם רבים כל הזמן ומרביצים אחד לשני! אבל לורן יגן עליי, נכון?" שאלה בתקווה.
"...כן, משהו כזה---"
"- ואז נתחתן?"
"מה? איך זה קשור!? ...בכל מקרה, את יודעת איפה אמא נמצאת?"
"היא צריכה להיות בחדר העבודה שלה-"
"תודה!" צעק לורן והחל לרוץ.
"חכה לי!" צעק קורי ורצה אחריו.

עיגולים שונים התווספו לטווח הראייה של מפל. הכתמים הפכו מטושטשים והוא כבר לא הרגיש את אותו החשמל שעטף אותו. אז, ברגע אחד, כל הכאב נעלם והוא הצליח לקום כשהוא שומע רעשים כבדים סביבו ועורו מעקצץ. הוא ראה את פונס רץ לעברו אבל לא שמע דבר מלבד אותו הרעש הכבד ולא הצליח לזוז. הוא כאילו המתין למכה שתהרוג אותו.
אבל רגע לפני שהוא נפגע, יד שחורה תפסה את פונס והטיחה אותו לצד. היד סטרה למפל, והוא ניער את ראשו כשאלמנט אופל מולו. החושים חזרו לעצמם והוא אחז את ראשו המסתובב.
"אופל?" שאל. "מה אתה עושה פה? איפה קרח?"
"אין לי מושג," אמר אופל בסתמיות. "אז איך שני אלמנטים ממוזגים מצליחים להיכשל בצורה כל כך מביכה?"
"לא ישנו הרבה זמן," אמר מפל וקם כשהוא מנקה את מכנסיו.
"שוב אתה!" צעק פונס ואחז את לחיו האדומה.
"שוב אני, ושוב, ושוב, ושוב, עד שתמות. אני הולך להיות הדבר האחרון שתראה," אמר אופל ברוגע.
"אז מה תגיד על זה!" צעק פונס ומחא פעם אחת חזקה בכפות ידיו. הסמלים המשונים זהרו שוב וירו ברקים לעבר שני האלמנטים.
אופל הרגיש משהו מבעבע מבפנים וידו השחורה החלה להתקמר. הוא התקפל לרגע ואז נזכר בקרח... פרש את ידיו לצדדים וצעק. גבישים לבנים עטפו את כל הקרקע, העלימו את הברקים וכיסו את הסמלים בקרח נוקשה. אופל הביט על כפות ידיו והרגיש עקצוצים קפואים שנותרו כשאריות מאלמנט קור.
"אפשר להשתמש באלמנט רעל כדי להשתעשע," הציע אופל והפנה חצי מבט לעבר מפל.
"לא תודה," ענה מפל. "אני רוצה לעשות את זה לבד." הוא התנתק וקסם נותר בהלם.
"אתה בטוח?" "אין לך שום סיכוי!" העירו אופל וקסם.
"תסתכלו," אמר מים.
"הוא כמעט הרג אותך כשהיית ממוזג עם קסם! מה אתה חושב שאתה יכול לעשות ככה!" צעק אופל.
"אל תחשוב שאתה גיבור, מים!" צעק קסם.
"תנו לי להוכיח את עצמי," אמר מים בשקט.
"מים," הזהיר אופל.
"בבקשה!"
"ליריה," ניסה קסם.
"...קוראים לי אקו."
"אקו?" שאל קסם בבלבול. "מאיפה זה הגיע?" אופל לעומתו, נזכר במשהו שחמק מזיכרונו.
"קראתי את זה בספר."
מים רץ לעבר פונס, אבל זה נעלם שוב והופיע מספר פעמים מסביב. האלמנט לא הפסיק וקיפץ על ידיו כשהוא מסתובב באוויר ויורה זרמי מים קטנים לכל מקום. "מזרקה!" צעק, וזרמי המים ריסקו את השטיחים וניסרו את המדפים. הם פגעו בכל אחת מהצלליות, אך פונס לא היה ביניהן.
"אם אתה מתעקש להילחם נגדי ככה---!" צעק פונס וחבט באחורי ראשו של מים, שעף ונחת על ארבע.
'אם רק היה לי נשק!' חשב מים. ואז, כמו שזכר את השם אקו, זכר גם צורה של עוגן... הוא נעמד ויצר אותו בידיו, כאילו היה הדבר פשוט כל כך מאז ומתמיד. גם השם קפץ לראשו.
"הנשק של מים!" קרא קסם בהתרגשות.
"היה לו נשק?" שאל אופל בהרמת גבה.
"אתה חושב שהוא ינצח?" שאל קסם.
"אני די בטח שסדקתי לו את הלחי עם הסטירה הזאת. למים יש סיכוי טוב כשפונס במצב הזה," אמר אופל.
העוגן הענקי גדל בידו של מים עד שהיה גדול ממנו. הוא הצמיח להבים חדים ואף להב לא היה זהה לאחר, כולם עקומים ומגולפים בצורות אומנותיות שונות. שרשרת ברזל ארוכה רשרשה כשהופיעה ונמתחה אל כף ידו של מים.
"קרמה... אקו קיבלה אותך כדי שתגן עליה. עכשיו, סוף סוף, אני אשתמש בך!"
"דיבורים ושכנוע עצמי לא יעזרו לך!" צעק פונס. "תסתכל מסביב!" הוא פרש את ידיו והותיר את האחרים בהלם. פונס הספיק לסדר 6 סמלים נוספים סביב מים והחל לצייר משהו באוויר. מיד כשסיים חייך ונקש בידיו. גלים לבנים עקומים פרצו מתוך הכתמים, כמו פרצי רוח, הסתחררו ונתקלו באמצע, אבל מים נותר ללא פגע. "מה? איך... מה עשית?!" צעק פונס כשהוא מביט לכל עבר.
"תסתכל איפה אני עומד."
גם כובר ורונה ניסו להבין מה שקרה, אבל מים נותר לא ברור.
"שיערתי שהכתמים שלך במעגל מסיבה מסוימת. ציירתי בדמיון שלי מעגל בין ששת הכתמים החדשים ופשוט נעמדתי מחוצה לו. מסתבר שצדקתי."
לפונס לא הייתה תשובה. הוא נראה כאילו חשפו אותו ערום.
מים סובב את קרמה, הצמיד אותו לכפות ידיו וירה אותו. קרמה התנגש בקיר שמאחורי פונס - שהתכופף - ברעש ריסוק אדיר. הוא העיף לכל עבר דפים מתוך ספרים שחוררו. כשגרר אותו חזרה, השמיע הברזל רעש חריקה נוראי כשחרט פסים על הרצפה, קורע את השטיח עוד יותר.
מים הרים את קרמה שוב וירה אותו פעם נוספת לעבר פונס, אך זה נעלם לחלוטין. הכתמים נעלמו גם כן.
"אל תבטחו בו," אמר אופל ועמד על המשמר.
"זה בסדר," אמר כובר ויצא יחד עם רונה. "הוא הלך. הוא כנראה הבין שאתם יותר מדי בשבילו."
"ואיך נדע שאתה לא תתקוף אותנו כמוהו?" שאל אופל בחשדנות.
"בבקשה אל תשים אותי ואת האחים שלי באותה הרמה." המתח בין השניים רק עלה.

עד פה נכתב במקור.
8 שנים לאחר מכן, העקשנות של הקוראים המוחלטים הכניעה אותי.
אני מקווה שהפעם יהיה בי הכוח לסיים את הכול בצורה ראויה.


שבע פסע לתוך חדר ההבראה של הטירה. הוא בחן את אֶדֶל עטוף התחבושות, ישב לידו והחל בקסם הריפוי הקבוע. מכיוון שלא היה בבית הרבה זמן, התורנות שלו הייתה כפולה.
"יש הרבה רעש למטה," אמר שבע. אדל לא הגיב, אם הוא בכלל שמע. שבע עצר את עצמו בזמן כשנפל לפנים לפתע. רעש חזק מהרגיל נשמע והרעיד את הטירה. "מה לכל הרוחות הולך כאן היום?!" שאל ויצא מהחדר.

למטה, במרתפים, אלמנט יהלום שבר חצי מהקומה כשריסק את עצמו מחוץ לתא.
"ישנתי טוב," אמר, התמתח ועלה למעלה, מתחיל לטייל במסדרונות.

דקה לאחר מכן, קינו וניקו התגנבו לחדר ההבראה כשהם מציצים אל החדר הפתוח.
"3 כאן!" אמר קינו כשהוא בוחן את האח החבוש בחשש.
"למי אכפת? הוא לא שומע כלום," אמר ניקו ושלף את שני חלקי האבן כשהוא סוגר את הדלת. הוא חיפש במגירות ומצא את אחת המשחות המסריחות יותר שזכר. "זה מדביק תחבושות, נכון?" שאל.
"א-אני לא יודע!"
"בוא ננסה, מה כבר יכול לקרות," אמר ניקו ומרח כמות נדיבה מהנוזל השקוף על שני הרסיסים. הוא חיבר ביניהם בזהירות וביצע כמה תנועות בעזרת ידיו שראה את אחיו מבצעים כשנשברה צלחת פעם, אבל הרסיסים לא זזו. "אוף, איך הם עשו את זה?"
"תן לי לנסות," אמר קינו והתיישב על ידו, מנסה להניע את ידיו ולוחש, "תתחברו...!"
הרסיסים התקרבו זה אל זה ונקשו. הם התאחו לרסיס אחד, והתאומים צרחו מאושר ונתנו כִּיף זה לזה.
"אתה טוב! איפה למדת את זה?"
"האמת שלא הרגשתי קסם בכלל. אני לא יודע איך זה קרה."
"הא! זה כאילו שאחד האחים עזר לך מאחורינו..." אמר ניקו וסובב את ראשו בחשש. אדל ישב על מיטתו כשידיו עוד נעות ותחבושת נופלת מעל ראשו. "אהה..." אמר ניקו.
"לא!" צרח קינו וניסה להגיע אל הדלת, אבל התחבושות ריחפו בחדר ונכרכו סביבו. התאומים צרחו בבהלה בזמן שהם נקשרו זה אל זה, וצפו חסרי אונים באדל לוקח את הרסיס השלם ומותיר אותם נעולים בחדר.

בחוץ, במגרשים, קרח התעורר מהרעש וחיפש את אופל.
"נו ברור שהוא נטש אותי," נאנח.
הוא טייל בחוץ בחיפושים אחר הכניסה לטירה, והגיע לגינה. בקצה הגינה הוא מצא דלת זכוכית שהובילה למסדרון ארוך. בקצה המסדרון עמדה דלת נוספת, וכשקרח נכנס פנימה הוא מצא את עצמו באולם גדול עם מזרקה עשוית זכוכית במרכז, ודשא אפור-כסוף סביבה. צליל טפטופים הדהד מעל, וערפל עטף את קרח כשהוא עבר בידיו על הקירות הנעימים למגע.
"וואו, יש דברים יפים בבית הזה. אבל אין לי מושג איפה אני."

בסלון, טכ' ביצע את תנועת הניתוק עבור אש והניח אותו על הספה. כל אותו הזמן הוא נעץ מבט בנורמה, שנותר על הרצפה פעור פה.
"היי," אמרה ריימי ועקפה את נורמה. היא נעמדה מול טכ' והחלה לשחק בשיער שלה. "אז... מה בדיוק קרה פה?"
"הלכנו מכות," הסביר טכ' בחיוך מאוזן לאוזן והצביע על אש.
"אני רואה. הוא יהיה בסדר?"
"בגוף כן. בראש, אני כבר לא כל כך בטוח," אמר טכ' באנחה.
"א-אבא!!!" צעק נורמה וקם.
"הופ, חכה רגע," אמר טכ' ושלף חוט תיל שלפת את רגלו של נורמה וריסק אותו על הפרצוף. לאחר מכן טכ' גרר את נורמה אליו כשזה מסתובב ומתפרע, בועט ברגליו ושורט בידיו לכל עבר.
"אתה מספר 11, נכון? רציתי שתגיד לי איפה לורן," אמר טכ'.
"תעזוב אותי, מפלצת! למי אכפת מלורן - התשומת-לב המפונק הזה! בכלל, מי נולד במספר 13? זה מביא מזל רע!"
"אה, כן. אני מתחיל להבין למה לא רצית לחזור הביתה," אמר טכ' לריימי.
"דווקא הוא אחד הפחות גרועים. אני מופתעת," אמרה ריימי ובחנה את נורמה במבטה.
"טוב, כל עוד אתה מתפרע ככה אתה לא הולך לשום מקום."
"היי, מה קורה פה?!" צעק שבע שנכנס לחדר.
"בדיוק סיימנו," אמר טכ' והושיב את נורמה על כורסה, שכעת צרח לעזרה לעבר אחיו, "הם תקפו אותי! הם מפלצות!"
"מה עשית?" שאל שבע בידיים משולבות ומבט ספקני.
"אני? אתה תמיד חושד בי!"
"אני מכיר אותם," משך שבע בכתפיו. "חוץ מזה, הם האורחים שלנו! 5 ו-8 משתוללים, מי יודע איפה אמא ואבא בכל הרעש הזה. הראשון שאני אחשוד בו זה---"
"7," נשמע קול צרוד. אדל עמד בראש המדרגות, שיערו אפור נושר ופרצופו מצולק. תחבושות רבות נותרו כרוכות סביב פלג גופו התחתון, ורסיס האבן של אריפוס זוהר בכף ידו.
"3?!" קרא שבע. "מה--- אתה עומד? מה זה הרסיס הזה?"
"חיכיתי לרגע הנכון. לא סיפרתם לי שהאבן חזרה," אמר והשתעל כמו מי שלא דיבר זמן רב. "איפה אבא?"
"אנחנו לא יודעים. תן לי את הרסיס הזה. איפה השגת אותו?" אמר שבע וניגש אל אדל, אבל התחבושות נכרכו סביב רגליו של שבע, וקרב מבטים קצר נפתח בין שני האחים. "מה אתה עושה?"
"הרסיס הזה שלי עכשיו."
"הם תמיד ככה?" שאל טכ' את נורמה ואת רימי. נורמה הניד בראשו לשלילה בפראות וריימי משכה כתפיים.
"חשבתי שאתה חולה כבר יותר מדי זמן, אז הכנתי גיבוי," אמר שבע ונקש באוויר סביבו שבע פעמים באצבעותיו. אדל התכווץ בכאב והתחבושות חזרו אליו ונכרכו סביב ראשו.
"מה זה? מה עשית לי?!"
"ידע זה כוח. זה קסם של המלאכים. אני מזכיר לך שאני ו-5, שבנינו את הספרייה, אולי לא לוחמים גדולים - אבל אנחנו כן חכמים. הקסם הזה נקרא קדושת שבע. מצאתי אותו בספר על פולסאות בגירסה משולשת, אבל הייתי חייב ליצור גרסה משלי. כשמלאך עושה את זה הוא נפצע, אז שיניתי את הקסם קצת וגרמתי לפציעה לעבור אל המותקף." שבע חייך מלוא השיניים ולקח את הרסיס. "תראה איזה יופי זה עובד."
"היי," אמרו חשמל ויהלום בו זמנית, וכשראו זה את זה, יהלום התנתק וחזר להיות אדמה. הם התקרבו אל טכ' וצפו בשני האחים, שבע בוחן את הרסיס ואדל כורע לפניו, משותק.
"איפה הייתם?" שאל טכ'.
"למעלה, שמרתי על אוויר," אמר חשמל.
"למטה, אבא של לורן כלא אותי," אמר אדמה.
"מה?!" צעקו טכ' וריימי, ושבע הסתובב להתבונן בהם במבט נזהר.

השעון צלצל 12 פעמים. השעה הייתה חצות היום וכל הנוכחים בטירה קפאו במקומותיהם, טכ' ואש מחוסר ההכרה בסלון, לצד ריימי, נורמה הקשור, חשמל ויהלום שרק הגיעו ושבע ואדל המקופל על המדרגות. קרח במזרקת הזכוכית, לורן וקורי בדרכם אל פוליאג', אוויר עם זורה בוהה בשמים, פונס עוצר לנוח לאחר הקרב המתיש, קינו וניקו קשורים בחדר ההבראה, מים, קסם ואופל יחד עם כובר, רונה ואליס בספרייה, וקלאריוס, שותה כוס יין במטבחון ומקשיב בהנאה.
ובין כל הרעש, דלת החדר של דשא נפתחה ואליה נכנס פרימולה, שרוט ופצוע בחלקים ניכרים בגופו ועסוק בריפוי חלקים אחרים. הוא בהה בדשא בפה פעור ובעיניים זוהרות, וסגר את הדלת מאחוריו בדממה.
"לקח לי כל כך הרבה זמן למצוא אותך, אבל הריח שלך פשוט בלתי נשכח, פרח יפה שלי," אמר.


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
יוסיהו
הודעה 23.11.2016, 14:56
הודעה #1609


גאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 332
תאריך הצטרפות: 11.09.06
מיקום: חיפה
משתמש מספר: 14,269



מההההההההההההההההה?!

אתה לא יכול לעשות הפסקה של שמונה שנים ואז לחזור!

אני לא זוכר מה קרה! טוב, סתם, אני כן זוכר.

אני ממזמן לא כתבתי פה! טוב, בשביל ראסט אני אכתוב...

אתה לא יכול ל... להעלות לי ציפיות ואז אולי עוד פעם הסיפור ייפסק...

בן אדם, כשגמרנו הייתי בכיתה ח'! טראמפ לא היה נשיא! אובמה בקושי נכנס לתפקיד! ביבי לא היה ראש ממשלה, הייתה מפלגת קדימה, למען השם!

ואתה לא יכ... קסם, כן, תודה. אז אתה לא... אופל, סתום. בכל מק... לא, מים, אל תעשה את... אש, בחייך...

למה הם קופאים ב-12?! למה?!

אוף, חשבתי שנגמלתי ממך, מיכאל...
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Amaterasu
הודעה 24.11.2016, 02:12
הודעה #1610


halom.co.il
סמל קבוצה

קבוצה: חברי כבוד
הודעות: 1,924
תאריך הצטרפות: 12.08.06
מיקום: halom.co.il
משתמש מספר: 13,082



פרק 8-9 (112) - קרב פראי
לורן וקורי הגיעו לחדרה של פוליאג' ולורן נקש בדלת בפזיזות. כשלא נשמע אף צליל הוא פתח את הדלת החורקת, ומצא את אמו ישנה.
"אל תעיר אותה, היא תכעס עליי אחר כך!" לחשה קורי.
"לורן?" נשמעה הלחישה של פוליאג', וקורי צייצה והסתתרה מאחוריו.
"אמא, אני מצטער שאני מעיר אותך, אבל קרו כמה דברים---" אמר לורן וניגש לעבר המיטה.
"שמעתי את הרעש. תן לאחים שלך לריב ביניהם. הם יגדלו," אמרה בחצי מתוך שינה וחזרה להתכרבל מתחת לשמיכה.
"הם פוגעים באורח שלנו!"
"אורחים," תיקנה קורי. מבט אחד של פוליאג' גרם לה לצייץ שנית וכעת להסתתר מחוץ לחדר.
"אורחים?" שאל לורן.
"טוב, תפסת אותי," אמרה פוליאג' והעיפה מעליה את השמיכה. צמוד אליה עמד כדור בדולח גדול שהציג את כל מה שקורה בסלון. פוליאג' זינקה מחוץ למיטה ומשכה את לורן אליה. היא חיבקה אותו ושניהם בהו בכדור הבדולח, שם הוצגו האלמנטים לנוכח פניו המבועתים של לורן.
"מה זה? מה הם עשו?!" שאל לורן וניסה להשתחרר.
"שב ברוגע ותצפה. לא כל יום רואים הצגה טובה כל כך," אמרה פוליאג'.
"אמא, בלי גוף שיחזיק אותם הם שבירים! הם יכולים לפגוע בעצמם! יותר גרוע, הם יכולים לפגוע בנו!"
"אבא שלך ביקש---"
"לא, אתם לא מכירים אותם כמוני!" צעק לורן ודחף את הכדור כשהוא משתחרר. "כשהם תקועים יחד הם מאזנים זה את זה. כשהם מפוצלים הם לא יכולים לשלוט בעצמם, ואם אלמנטים כמו אש או חשמל--- לעזאזל, אופל! אם הם יאבדו שליטה הם יכולים להשמיד את כל הטירה ולשרוף את כולנו!"
לורן זינק מהמיטה ורץ לכיוון הדלת, אבל רגליו קפאו והוא נותר לעמוד. אמו הניעה את ידיה בעדינות כמו מנצחת ומנעה ממנו לזוז. לאט לאט, לורן הסתובב וחזר לשבת על המיטה כשעיניו הפקוחות לרווחה נעוצות בכדור הבדולח לצד אמו, והוא לא מסוגל לדבר.
"יקרה מה שיקרה. אבא שלך ביקש שלא נתערב, אז שנינו הולכים לצפות יחד עד סוף העולם," אמרה פוליאג'. "אה, ולגביך..." המשיכה ופנתה אל קורי המצייצת. הינף אחד של האצבעות גרם לקורי לרחף לתוך החדר וליפול חסרת הכרה על השטיח, כמו בובת סמרטוטים.

קרח ישב על יד מזרקת הכסף בחממת הזכוכית שבגינה. הוא הקפיא את הזרם בעזרת אצבעותיו ונתן לו להישבר לעיתים ולהמשיך באקראי. הוא אמנם ישן מעט הלילה, אבל עדיין היה כל כך עייף שכל הדשא הכסוף סביב המזרקה נראה כמו אינספור מיטות נוחות.
"אל תישן על זה," נשמע הד.
קרח פקח את עיניו וזינק לעמידה כמו כלב שמירה. הוא בחן כל זווית בחממה וכל חלון זכוכית, אבל מלבד צחקוקים מהדהדים לא ראה דבר.
"מי שם?" שאל כשהוא מתהלך סביב המזרקה ומכין את ידיו למקרה שיצטרך לתקוף בעזרת איזו טירה או מלכודת דובים קפואה, אחת מאותן התקפות שהוא עדיין לא הראה לאלמנטים האחרים.
"אני," נשמע הקול. המזרקה געשה והתפוצצה, ובמרכזה עמדה רוח רפאים שקופה-תכולה ומצחקקת בדמות נערה בחליפה, ועל החליפה נראה סמל משפחת גיפט.
קרח כמעט צעק וזינק לאחור, אבל במקום זה הוא נותר קפוא במקום. כשהחליט שהשטח אינו מסוכן, פנה אליה בזהירות. "מי את?"
"אקווריה גיפט. אבל את השם נתתי לעצמי," אמרה ועצמה את עיניה כשהיא ממש מתיישבת על המזרקה - שחזרה לפעול. הרוח התרוממה וקיפצה באוויר על זרם המים.
"את סבתא של לורן או משהו כזה---?"
"סבתא?! חצוף. אני האחות הגדולה שלו. מספר 0."
"מספר 0...?"
"אתה לא צריך להיות מופתע כל כך. זה נפוץ שקוסמים נפטרים מהבת הראשונה שלהם. כמובן, אבא מעולם לא החשיב אותי בספירה, אז ניקל הפך להיות מספר 1." היא ממש התפקעה מצחוק לפתע. "הוא טען... הוא טען שהשכנים שלו כישפו אותו שתיוולד לו בת. בגלל זה הוא עבר למימד נפרד! הבושה שלו הייתה כל כך גדולה, שבאחד הוויכוחים שלנו אמרתי לו, 'אז אולי תהרוג אותי וזהו!' אה. לא חשבתי שזה באמת יקרה."
"הוא... אבא שלכם לא נורמלי!" אמר קרח ולקח צעד לאחור.
"כן, יש שיגידו ככה."
"אני חייב ללכת אל האחרים! אנחנו חייבים לעוף מהמקום הזה!" אמר קרח וכבר רץ לעבר הדלת.
"חכה! אבא הוא לא זה שהרג אותי," צעקה כשהבינה מה קרח חשב. קרח עצר. "לאבא אמנם יש סדר עדיפויות משונה, אבל הוא בנה את המזרקה הזאת לזכרי. לפעמים הוא מבקר אותי. יש לו לב רחום. מי שהרג אותי היה ניקל."

"אבא של לורן כלא אותי," אמר אדמה כשהוא מתפרץ לסלון. כולם בהו בו, ואז טכ' וריימי בהו זה בזה, שבע ונורמה בהו זה בזה, שבע אף מוריד את המבט מאדל הכורע בכאב, וחשמל התקרב אל אש שנותר לישון על הספה.
"למה שאבא יעשה כזה דבר?" שאל שבע.
"זה קרה, תאמין לי או לא," אמר אדמה. "איפה האחרים?" שאל את טכ'.
"מפוזרים."
"אוויר למעלה. מים וקסם הלכו לספרייה. אופל מטייל איפשהו ואנחנו לא יודעים איפה קרח ודשא," ספר חשמל.
"אני אתחיל בספרייה. תישארו בסלון!" אמר אדמה וחלף על פני המקום.
"רגע, אתה לא יודע איפה הספרייה!" צעק שבע בעקבותיו.
"אוי, אתה לא באמת יודע עם מי אתם מתעסקים, הא?" שאל אדמה כשהוא עוצר ומסתובב. הוא כרע על ברכיו ונגע בקרקע בשתי הידיים. צמידיו התרחבו והוא הפך לדרגתו השנייה, אלמנט מסע. נתיבים של אבקה הופיעו בהבזק מכף ידו והתפזרו ברחבי הטירה, לאורך המסדרונות, מתחת לדלתות ובמעלה ובמורד המדרגות. אחד מהם נצבע בכחול, בכיוון שאליו הלכו מים וקסם, ומסע הסתובב לשם. "אני אראה אתכם אחר כך!" אמר ורץ דרך הנתיב החדש.
מסע חלף על פני שני מסדרונות וחצה את המטבחון. הוא חלף על פניו של קלאריוס - השניים מביטים רק לרגע זה בזה - אבל מסע המשיך בריצה כשהוא מתעלם מאביו של לורן. אם הוא היה רוצה להילחם בהם הוא כבר היה עושה את זה. כרגע האלמנטים צריכים להיות מאוחדים ואין טעם להתמקד בנקמה.
מסע פנה ועבר את המסדרון הארוך, הוא פתח במכה את שתי דלתות הענק ונכנס לספרייה האינסופית, רק שם הוא עצר והתייעץ עם הנתיבים שוב. מים וקסם היו בכל המקום, וגם אופל היה שם, אבל המקום היה גדול ומפוזר. הוא חזר להיות אדמה כדי לחסוך אנרגיה והחל ללכת במקום כשהוא משתדל שלא לנעול את מבטו יותר מדי על אינספור הספרים העתיקים.
דמות של אלמנט מרחף שהפך לדפי נייר ושמר על כמות גדולה פי כמה של ספרים צצה בראשו. "מעניין איפה מוזיקה והנגטיבים," תהה בקול.
"הם לא כאן," אמרה נערה בלונדינית שישבה וקראה שלושה ספרים בו זמנית.
"אה... אני מחפש את מים וקסם---"
"בארון החמישי תפנה ימינה, בכיוון הזה," אמרה אליס והצביעה לכיוון המרוחק מהכניסה. "עזרה שנייה."
"אה, תודה," אמר אדמה ורץ לשם. הוא ספר חמישה ארונות והמשיך בריצה קלה, עד שנגמרו ארונות הספרים ונחשף לפניו חלל גדול של ארונות ספרים שנפלו ונשברו, לצד עשרות ספרים קרועים וחור עצום בקיר הטירה שהוביל החוצה. לא רחוק משם, סביב שולחן עץ רעוע, ישבו מים (חובש את הכובע של קארין), קסם ואופל, לצד נערה לא מוכרת.
"אדמה! איפה היית?" קרא קסם.
"אבא של לורן חטף אותי," אמר אדמה במשיכת כתפיים והתיישב סביב השולחן על כיסא שיצר מחול שפרץ מתחת לקרשים.
"מה?!" שאלו האחרים, חוץ מאופל, שנאנח.
"לפחות טיפלת בו כשברחת?" שאל אופל.
"הוא לא היה שם, הוא במטבח, צופה בנו נלחמים בילדים שלו. משהו באיש הזה מטורף לגמרי. הוא רוצה לאחד אותנו עם האבן של אריפוס ולהציג אותנו כמו באיזה גן חיות.
"ז-זה נורא!" קראה הנערה הלא מוכרת.
"אה, זאת רוּנה," אמר מים. "זה אדמה, הוא איתנו."
"נעים להכיר," אמר אדמה. רונה קדה.
"בדיוק סיפרתי להם על הספר הזה," אמר מים והציג את הספר 'אוקיינוס הזכוכית' לאדמה.
"תראה לי אותו בדרך. אנחנו חייבים לחזור לספרייה---"
"הוא נכתב על ידי מיק! היית מאמין?"
אדמה עצר וחטף את הספר. הוא דפדף בו ומים הראה לו את החתימה של מיק בסוף הספר.
"אנחנו חושבים שאולי זה נכתב בגלגול קודם. יכול להיות שמיק תכנן את כל זה," אמר קסם.
"מצאתי כמה דברים," נשמע קולו של כובר, שדידה לעבר האחרים כשלפחות עשרים ספרים מרחפים סביבו. הוא עצר במקומו כשראה את אדמה, אבל אז המשיך ללכת כשראה שהאחרים רגועים על ידו.
"אנחנו לא קוראים את כל זה!" צעק אופל וקם כשהוא מעיף את הכיסא שלו לאחור. "אין לי כוח לשבת פה עוד!"
"כבר קראתי אותם," המשיך כובר. "קסם הקרמה לא צריך להיות מסובך. בעצם, סביר להניח שאתם כבר יודעים איך לעשות אותו."
"מה?" שאל קסם. אפילו אופל שתק פתאום והתעניין.
"כן. זה אמור להיות כמו אחד המיזוגים האלה שלכם. אחרי שחוויתם את זה פעם אחת, אתם אמורים לדעת לעשות את זה פעם נוספת. בעצם, תחשוב שהגוף הזמני שהייתם בו כשהגעתם לכאן היה סוג של מיזוג של כולכם ביחד."
"כמו... אלמנט מיק?" שאל מים בחיוך דבילי. האחרים בהו בו לרגע.
"משהו כזה," אמר כובר וצחק. "אבל כדי למצוא את מיק האמיתי אנחנו נצטרך לגלות לאן הוא משויך. תסתכלו כאן," אמר כובר והטיח בשולחן ספר כבד בשם, 'נשמות אבודות', אותו הוא פתח במרכז. היו שם כל כך הרבה מילים קטנות ומילים על גבי מילים שאף אחד מהאלמנטים לא הצליח לקרוא את הספר. "לפי זה אנחנו חייבים למצוא לאן הנשמה של מיק משויכת, שזה הגיוני. אני מניח שהיא משויכת למקדש השמימי, כי הוא שרף."
"זה הגיוני," אמר קסם.
"דיברתם איתם? יכול להיות שהנשמה של מיק פשוט חזרה לשם."
האלמנטים בהו זה בזה לרגע, ואז אופל דפק את ידיו על השולחן. "איך לא חשבנו על זה?! זה היה הדבר הראשון שהיינו צריכים לעשות!" צעק.
"חשבנו שאוֹריאל תיצור איתנו קשר במקרה כזה," אמר קסם.
"למה לה לטרוח? בפעם הקודמת שהיינו שם הם שפטו את מיק על גניבת הכוחות האלה--- אנחנו! יהיה להם הרבה יותר קל להתמודד איתו כשאנחנו לא שם! הם בטח זרקו אותו לאיזה תא מעופש---! אנחנו צריכים לעזוב הכול עכשיו וללכת למקדש השמימי ולשבור את המקום לחתיכות!"
"7 בקשרים טובים עם רונאריו מהמקדש השמימי. אתם יכולים לבקש ממנו לדבר איתו," אמר כובר. "אחרי זה לעבור למקדש השמימי זה לא מסובך. אבל אם מיק לא שם אחרי הכול---"
"קומו! בואו נעשה את זה עכשיו!" צעק אופל על האחרים.
אדמה רצה ללכת לסלון גם כן, אבל חשב שיש להם יתרון כאן, כל עוד קלאריוס לא ידע מה הם עושים. "שבע עסוק כרגע בסלון. אנחנו לא יכולים ליצור קשר עם המקדש מפה?"
"אני מניח. זה לא צריך להיות מסובך. אליס!" צעק כובר וחזר לתוך הספרייה.
"איזה בזבוז זמן!" צעק אופל והעיף את השולחן כך שאדמה, קסם ומים קפצו לאחור והספר של כובר עף על הרצפה.
"דווקא מסקרן אותי ללמוד איך לתקשר איתם. אני יכול להשתמש בזה אחר כך," אמר קסם.
"טוב, אתם תעבדו על זה, אני בינתיים אלך למצוא את האחרים. איפה קרח ודשא?" שאל אדמה וקם.
"השארתי אותם במגרש, אני אלך," גער אופל. "כמה מהר שנסיים עם השטות הזאת, ככה יותר טוב. גם ככה אני לא מסוגל לשבת פה עוד דקה."
"אוי, לא!" אמר קסם וקפץ מהכיסא כשנזכר שהשאיר את דשא לבדו. "אני יודע איפה דשא."
"רגע, אתם משאירים אותי פה לבד?!" שאל מים.
"אני כאן," אמרה רונה.
"אוף, טוב, אני אשאר איתך עד שניצור קשר עם המקדש. אתם תמצאו את קרח ואת דשא ותביאו אותם לכאן או לסלון," אמר אדמה. "ותשמרו מרחק מקלאריוס."
"ומפונס," הוסיף מים.
"ומפרימולה," הוסיף קסם.
"פשוט תרסקו את כל מי שאתם רואים מהמשפחה ההזויה הזאת!" צעק אופל ויצא משם בקפיצה פתאומית דרך החור שבקיר - כשכנפי העור של אלמנט כאב נפרשות מאחוריו.

קסם ריחף במלוא המהירות במעלה במדרגות וחיפש במסדרון את החדר שבו השאיר את דשא. כמה זמן עבר מאז? הוא יצר שעון זהוב שריחף מולו, אבל זה הראה שהם היו בטירה כבר שלושה ימים, והמחוגים נעו בקצב לא אחיד, רגע מהר מדי ורגע לאחור.
"דשא!" צעק קסם ובהינף ידיים פתח את כל הדלתות שבקומה. הוא הציץ בכל מקום, אבל דשא לא היה שם. באחד החדרים הייתה מיטה מבולגנת, וזה נראה כמו החדר שבו ביקר. קסם התכופף וניסה להריח את הרצפה. ריח פרחוני עלה מהשטיח והוביל החוצה, וכשהוא ריחף בעקבות הריח הוא עלה עוד יותר למעלה, עד שהגיע לראש אחד הצריחים של הטירה. הוא פתח את הדלת במכה בעזרת דינג, המוט הזהוב, ובפנים נראו פרימולה ודשא, הראשון יושב מול שתי מבחנות ומערבב נוזלים ירוקים, והשני קשור באינספור צמחים מטפסים ומטושטש.
"דשא!" צעק קסם.
"או, הגעת בדיוק בזמן!" קרא פרימולה והניח את המבחנות בתוך מעמד מיועד על שולחן מעוטר פרחים בגדלים ובצבעים שונים. "תהיתי אם תוכלו להתאחד ביניכם שוב ולהראות לי מה יקרה."
"בשמחה," אמר קסם וריחף על פני פרימולה. הוא בחן בגועל את הצמחים המטפסים הקוצניים שכבר נכנסו לתוך ורידי הידיים של דשא, ועצם את עיניו כשהוא מצמיד את גבו לזה של דשא. האנרגיה של דשא הייתה כל כך נמוכה שקסם היה צריך להחדיר לתוכו כמעט את כל האנרגיה שנותרה לו כדי להעיר אותו, אבל באורות ורודים וירוקים הצמחים המטפסים נקרעו ואלמנט טבע נוצר שנית.
"תודה," אמר החלק של דשא כשהוא מתרחק לכיוון הקיר ובוחן את הגובה דרך החלון הקטן. הוא יכול בקלות לרחף משם---
הקיר נשבר בזמן צחוק מטורף של פרימולה. שורש עצום פרץ דרך הדלת וריסק את האלמנט דרך הקיר. טבע צעק בבהלה, תפס את הצמח בידיו ובשיניו כשהשיער העצום שלו מתנפנף לאחור בפראות והצמח מנסה לנער אותו מעליו.
"נהדר," אמר פרימולה בקול מתנגן והלך על השורש בזהירות כשידיו נעות בעוויתות פתאומיות וגורמות לשורש לנוע בקצב שלהן. הוא הגיע אל טבע, שעוד נותר להיאחז בשורש במאמץ אחרון, שלף סכין ומשך את שיערו הארוך והכבד של טבע למעלה.
"לא!" צעק טבע, אבל בהינף אחד השיער שלו נחתך. פרימולה כמעט התרסק מעודף משקל השיער כשזרק אותו על פניו והריח אותו.
"כן!!!" שר פרימולה ודילג בחזרה לתוך המגדל. הוא השליך את השיער באוויר ורקד בתוך גשם השערות שנפל עליו. "כן, כן, כן! מי צריך את האבן של אריפוס כשיש לי את זה!"
"כמה אפשר להסביר לך... השיער הזה לא מחזיק את הכוח שלי, הוא מכיל אותו," אמר טבע כשהוא נעמד על השורש ולא נופל, לא משנה כמה השורש רעד.
"תעוף כבר," אמר פרימולה כשהוא מנפנף בידו ומנער את השורש, אבל האלמנט קצר השיער נותר שם.
"השיער הזה מונע מהכוח שלי להתפזר."
טבע נעץ את עיניו הורודה והירוקה ונעלם. הוא קרע את השורש כשרץ לתוך החדר כמו טיל. הרגל שלו נחתה בתוך בטנו של פרימולה וריסקה אותו על הקיר בצד השני כשזה משתעל דם.
"לכל הרוחות---!" צעק פרימולה. הוא הניף את ידו ושורש קוצני נוסף פרץ מהקיר, אבל טבע הרים את דינג ושבר את מוט הזהב הורוד לשניים, מסתובב בדילוג וקורע את השורש לגזרים.
"נעים להכיר, אלמנט פרא," אמר האלמנט וחייך בטירוף.
"זה לא הגיוני!"
"אנחנו בדרך כלל לא הגיוניים!!!" צעק פרא ודחף את אחד הפגיונות לבטנו של פרימולה. הוא זינק על הקיר והתחיל לרוץ כשהוא מורח את הדם מבטנו של קוסם הצמחים המבולבל וזורק אותו לאורך החדר. פרימולה, באורך פלא, התאזן ונחת על רגליו כשהוא יוצר בידיו פרח לבן שעטף את פציעתו כמו תחבושת.
"אני אאלץ פשוט לגלח את שארית השיער הזאת מהראש שלך!"
פרא כרע על ארבע כשהוא מחייך ודומע באותו הזמן. "צא לי מהחיים!!!" צרח בכל כוחו, בעט ברצפה ומתנגש בחזהו של פרימולה, שובר את הקיר במקום נוסף וגורם לשניהם לרחף באוויר מעל שום דבר. השמים הכתומים-סגולים המשתנים נראו מכל עבר בזמן שהשניים צפו לרגע, ואז פנו למטה, לעבר הרצפה המתקרבת.
"אתה משוגע, אתה תהרוג את שנינו!" צרח פרימולה כשהוא מנסה לשבור את האחיזה. עשרות שורשים קוצניים נורו מתוך קירות הצריח בזמן הנפילה בניסיון לבלום אותם, אבל פרא דחף למטה והתחמק מהם. הרצפה התקרבה במהירות עד שהלבנים נראו בבירור.

"טיפה שמאלה... וטיפה למעלה," הנחה ניקו.
"ככה?" שאל קינו.
"לא, זה גבוה מדי---" רעש פתאומי הפיל את שניהם זה על גבי זה, והם היו כל כך קרובים לפתוח את הדלת בעזרת הפה.

"יש קסמים מאוד חזקים שמשתוללים בטירה," אמר זורה כשהוא לוגם מספל תה נוסף על יד אוויר, אולי הספל השביעי שלו.
"שיהנו," אמר אוויר. זורה צפה בטלסקופ בכוכבים הכתומים המרוחקים וניסה לשדל את אוויר להצטרף אליו, אבל זה רק ישב על הרעפים ולא הסכים לזוז.
"אני רואה שמיק מאוד חשוב לך," ציין זורה.
"הוא יצר אותנו. זה מצחיק, כי לא זכרנו את זה בהתחלה. פשוט צצנו ביפן יום אחד משום מקום. אבל הוא זה ש... המציא אותנו."
"איך גיליתם את זה?"
"הוא רדף אחרינו." אוויר צחקק כשהוא נזכר באותו היום. "זה נראה כל כך רחוק, כאילו עברו שמונה שנים מאז. מיק הגיע לבית שלנו, דפק בדלת ופגש את אופל. מכולם, דווקא את אופל," אוויר ממש התגלגל מצחוק ודמעות הציפו את עיניו. "אופל זרק אותו לאורך הפארק. מזל שהייתי שם. הלב שלי כמעט התפוצץ כשראיתי את אופל זורק מישהו לכזה מרחק. וכשנחתתי וראיתי שזה מיק..."
"איך ידעת שזה הוא אם לא זכרת אותו? אה, רואים מפה את לומינריה," המשיך זורה וכיוון את הטלסקופ באחת הידיות הקטנות.
"פשוט ידעתי. מה הסיפור עם לומינריה הזאת?" שאל אוויר, קם והתקרב לטלסקופ בפעם הראשונה. זורה זז ונתן לו להסתכל. כוכב צבעוני, דומה לכדור הארץ, נראה שם, אבל העננים לא היו בצבע אחיד; אזורים מסוימים היו בעלי עננים סגולים, אחרים בעלי עננים צהובים, ירוקים או כתומים, ואפילו עננים שחורים.
"זה כוכב החיים השני. המקדש השמימי אחראי על שניהם."
"כוכב החיים?"
"אתם מגיעים מהירנימול, איפה שמיק נולד. בעצם, מיק הוא שרף, אז אולי זה לא בדיוק ככה במקרה שלו."
"יש עוד כדור ארץ?" שאל אוויר.
"עוד עולם. תמיד היו שניים. לומינריה נמצאת מהצד השני של השמש, וייאמר לזכותם, הם עושים הכול כדי שהאנשים בהירנימול לא ידעו עליהם. הכול מגיע אל תותח הנשמות שציינתם שבנו במקדש, זה שהמלכה של נגה ניסתה להפעיל בעזרת האבן של אריפוס," סיפר זורה. אוויר התבונן בו והקשיב. זורה, כתגובה, התיישב על ידו וכישף את כוס התה שתתמלא מחדש ותרחף אל ידיו.
"מספרים שהייתה מלחמה פעם בין המלאכים לבין לומינריה. המלאכים כעסו ושיחררו מפלצת על הכוכב כחלק מההתקפה שלהם. המפלצת אכלת את הליבה, אבל המלחמה נגמרה בכניעה של לומינריה והמפלצת הורדמה. היא שוכנת בליבת הכוכב מאז, ישנה במשך אלפי שנים.
"בשנים האחרונות הליבה של לומינריה מתחילה להתחמם. הלומינרים של היום לא יודעים על המלאכים, לפחות לא רובם, אז יש להם תיאוריות משונות כמו התחממות גלובאלית, לא כמו זו שיש אצלכם בהירנימול, אלא כזו שמאיימת להרוג את כל התושבים מחום בלתי נסבל בעשרות השנים הקרובות.
"הבסטיון של לומינריה, המעטים שיודעים מה קרה באמת, פנו אל המקדש השמימי. למעשה הם פנו אל כל מי שאפשר לפנות אליו ברחבי מערכת השמש, גם אלינו, כך הגיוני לחשוב שאחת הפניות הגיעה גם אל נגה, אולי דרך המרגלים של נגה שהיו במקדש השמימי.
"הפנייה הייתה הגיונית: אם המפלצת של לומינריה תתעורר ותשמיד את הכוכב, זה יגרום נזק בלתי הפיך למערכת השמש. זה יכול לגרום להירנימול - כדור הארץ שלך - לסטות מהמסלול שלו ולהתנגש בשמש או בכוכב אחר. זה גם יכול להשמיד את המקדש השמימי, וכנראה יזיק בטווח הרחוק לנגה, שניזונה, לפי מה שגיליתם כשביקרתם שם, מהכוח של האנשים במקומות האלה.
"כולם מפסידים אם המפלצת מתעוררת ולמקדש השמימי אין דרך להוציא אותה משם. בשנים האחרונות זה הפך לנושא שיחה מרכזי בהרבה מקומות. אני משער שרוב הוויכוחים נראו כמו הוויכוח שהיה לנו במשפחה: האם המפלצת בכלל תתעורר? האם להמתין ולקחת את הסיכון? ההתחממות של השנים האחרונות מסמנת משהו, אבל יכול להיות שהיא בכלל לא קשורה למפלצת.
"כנראה המלכה של נגה והמקדש השמימי עבדו יחד. תותח הנשמות ישמיד את המפלצת יחד עם חצי מלומינריה. הכוכב כנראה ישרוד כשחצי ממנו מושמד ולא יגרום לנזק משמעותי לשאר מערכת השמש. יש כעשרה מיליארד אנשים בלומינריה. אם חצי מהם ימותו, בשביל נגה והמלאכים זה לא נורא כמו המוות של כל שאר העולם."
אוויר נפל על ברכיו והרכין את ראשו. תמונה של מפלצת לא ברורה אוכלת את כוכב וגורמת לתגובת שרשרת שתשמיד את כל היקום הצטיירה בראשו, ומשום מה, ליבו פעם בחוזקה, כאילו הוא ידע שהוא ושאר האלמנטים קשורים באופן ישיר למפלצת הזאת, אבל לא יכול להצביע בדיוק איך. כל שאר הדברים נראו כל כך חסרי משמעות עכשיו. ידיו רעדו כשתהה האם כדאי לספר את זה לאלמנטים האחרים, או אם יגיבו כמוהו, אולי עדיף שהם בכלל לא ידעו שמשהו כזה מתחולל מעליהם.

"וככה גיליתי שהשם שלי הוא לא באמת ליריה, אלא אֶקוֹ!" אמר מים והראה לאדמה מספר עמודים בספר 'אוקיינוס הזכוכית'. "זה מוזכר כאן, כאן, וכאן... יש פה איזה מאה עמודים של אוקיינוסים וזכוכית וים ומימדים ודברים לא מובנים, אבל אחרי זה מתחיל סיפור! יש פה איזה יומן מסע של הקבוצה הזאת; מיקאל, אקו, מלודי והרמוני!"
"הרמוני שם?" שאל אדמה וכעת התעניין עוד יותר.
"לא כתוב עליה הרבה, רק שהיא איזו נערה שמיקאל מצא כשהוא ירד מההר שעליו היה הכפר שלו."
אדמה החל לדפדף בספר ולעבור על יומן המסע. מיקאל הזה, שדמה מאוד למיק מאיזה כבר טיבטי מיושן והתמחה בקסמי קלפים, נבחר לעבור מבחן בגרות ולהגיע לאיזה מקדש. הוא אסף בדרך את הרמוני, נערה ענייה שהבטיחה שתעזור לו למצוא את הדרך בתמורה לתשלום יומי, את מלודי, נערה שנמכרת כעבד, אותה הוא שחרר ולקח איתו, ואת ליריה - או אקו, נערה שאולי הייתה נסיכת בתולות-ים ואולי לא, ואולי ברחה מהכפר התת-ימי שלה ואולי לא, אבל הצטרפה אליו. הארבעה עברו הרפתקאות רבות, ולעיתים מיקאל הראה כוחות שהזכירו את האלמנטים. לבסוף הם הגיעו לאותו מקדש, ושם מתו.
"הם מתו בסוף?" שאל אדמה כשהוא בוחן את העמודים האחרונים.
"כן, אבל יש המשך!" אמר מים ודילג כמה עמודים.
הסיפור היה כתוב בכתב שמשום מה אדמה לא הצליח לקרוא, והוא אמר את זה למים.
"באמת? לי זה נראה כמו שפת המקור," אמר מים וקרא בקול, "'ואחרי שמתנו ויצאנו מאוקיינוס הזכוכית המימדי, נפלנו בחזרה אל היקום הזכוכיתי...'"
"מה זה אומר?"
"כשאתה קורא את זה הרבה זה מתחיל... להיראות אחרת. הוא מדבר פה עלינו - על האלמנטים. הוא כותב שהכינו להם מלכודת במקדש שבקצה העולם, ושהרגו אותם, אבל לא לפני שהם נלחמו עד הסוף, ושהיחידה ששרדה היא ליריה - אקו. זה אני!"
"איך אתה יודע שזה אתה?"
"תקשיב לזה," המשיך מים וקרא. "'ואני אתחזה לו ואכתוב בשמו, ובשבועת השלוש נשבעתי שנרדוף אחריו לכל הגלגולים.' זה לא נשמע לך הגיוני שהיא אני? היא כתבה את הספר וחתמה אותו בשם מיק, והספר הזה כל כך מבולגן כדי שרק אנחנו נדע לקרוא אותו."
"אני לא בטוח..."
"זה כאילו אקו, מלודי והרמוני עשו משהו... כאילו הם הסכימו למות במקדש הזה, אבל הבטיחו שייפגשו שוב בגלגול הבא. ואלה אנחנו! אני אקו, מלודי זאת, אה..."
אדמה הצביע על עצמו בהרמת גבות.
"לא, לא! אולי מוזיקה! והרמוני זאת אש...? אני עוד עובד על זה."
אדמה כיווץ את שפתיו בספק.
"רגע, תקשיב לזה! בקרב האחרון כתוב שמיקאל השתמש במשהו מעבר לאלמנטים, כמו אלמנט אגדי!"
"אלמנט אגדי?"
"כן, זה כמו אלמנט מעבר לאלמנט!"
"אבל אתה אומר שמיקאל עדיין מת בסוף?" שאל אדמה בספק מוחלט. נראה לו שמים מנסה למצוא בכוח הסברים לכל מה שקרא בספר הזה.
"אני לא לגמרי מבין את כל מה שכתוב כאן, אבל כל פעם שאני קורא את הספר זה נהיה ברור יותר."
"מצאתי!" אמר כובר כשהוא חוזר עם ספר אחד, ורונה רצה בעקבותיו עם שני ספרים נוספים.
"או," אמר אדמה כשהוא מותיר את מים לבדו בשולחן המתוקן. מים נאנח וסגר את הספר.
כובר ניגש אל השולחן והעיף ממנו את כל הספרים. הוא פתח את הספר הכבד שהביא איתו, שתפס חצי מהשולחן. באמצע הספר נראה מעגל כישוף וכובר נגע בקצותיו. מים, אדמה ורונה בהו מקרוב, ואפילו אליס הציצה מאחורי אחד המדפים. תמונה עלתה מתוך הספר כמו שיחת וידאו מעורפלת, והמקדש השמימי נראה מהצד השני שלה.

"קרח!" צעק אופל כשהוא מטייל במגרש. "איפה האידיוט הזה?" שובל קפוא של צמחים מתים נראה לאורך אחת הגינות ואופל הלך בעקבותיו עד שהגיע לחממה עשוית זכוכית. "זה קל מדי," סינן כשהוא פותח את הדלת במכה. רגע לפני שהוא נכנס, ידו רעדה והשחירה מעט. "מה?!" צעק עליה. היד שתקה. "אם אתה רוצה להתעורר, בוא נפסיק עם המשחקים. פשוט תעשה את זה וזהו!" לא הייתה תשובה. "לא? אז תסתום את הפה שלך!"
"קרח!" צעק אופל שנית כשהוא מתפרץ לשם. דמות כסופה ריחפה מעל למזרקה קסומה ונעלמה. דשא כסוף מילא את החדר השברירי, וקרח ישב עליו כשהוא נשען על המזרקה.
"אה, אופל," קרא קרח כשהוא נעמד ומותח את רגליו. "אתה לא תאמין מי כאן. זאת האחות הגדולה של לורן."
"ריימי?" שאל אופל בשעמום. "בוא, אנחנו הולכים הביתה," אמר ותפס את קרח באוזנו.
"לא זאת, האחות הגדולה יותר, אקווריה."
"אין לו אחות כזאת."
"הייתה לו! אח שלה רצח אותה---"
"תקשיב, סיפורי הזוועה של משפחת גיפט יכולים לחכות ליום אחר. יכול להיות שמצאנו את מיק, ואני לא מעוניין להישאר פה עוד דקה אחת. אם הייתה לי האפשרות הייתי נוטש אותך, אבל מכיוון שהמשחק הדבילי הזה לא עובד כל עוד אנחנו לא נמצאים יחד, כל העשרה, אתה - בא - איתי!"
רעש חבטה עצום נשמע וכל המקום רעד. אופל וקרח נפלו על הדשא וידו של אופל בערה בצבע שחור.
"אתה שיחררת אותו!" אמרה אקווריה בזמן שהיא מופיעה במלוא הדרה מול אופל, שרק בהה בה בשעמום.
"את מי?"
"היד הזאת שיחררה את ניקל! עכשיו גם אתם תמותו!"
אה? מה זה ניקל?" שאל אופל והסתיר את היד השחורה מאחורי גבו.
"יש לך יד מקוללת ואתה בכלל לא שם לב מה היא עושה," הוסיפה אקווריה וריחפה בעיגולים בעצבנות.
"זה השד הזה מנגה? הוא עדיין אצלך?" שאל קרח ולקח צעד לאחור.
"אז מה אם כן? ויכול להיות שפתחתי איזו דלת ביום שהגענו לפה. פתחתי מיליון דלתות! זאת לא אשמתי שנזרקתי החוצה מהגוף שלנו בלי לדעת כלום. אם יש לכם רוצח מטורף, למה אתם שומרים אותו בטירה הזאת? זה קצת מטומטם אם תשאלי אותי!"
קרח הטיח שתי ידיים בפניו ונאנח כשהוא אומר את שמו של אופל כמעט בבכי.
"מה כבר קרה? אני פשוט אשבור לו את הפרצוף ו---"
"ניקל חזק יותר מכל המשפחה הזאת! אתם חייבים להסתלק מכאן, עכשיו!" הזהירה אקווריה.
"היי, שיחררתי אותו מזמן. כאילו, עברו לפחות כמה שעות מאז. הספקתי להרביץ לקרח ולדשא, לישון, לרוץ לספרייה, להרביץ לפונס, לנמנם בספרייה, להקשיב לשטויות של מים, לרוץ לכאן..." ספר אופל באצבעותיו.
"הוא היה כלוא עשרות שנים! אתה לא מצפה שהוא יקום מיד... ודאי לקח לו זמן להבין שהוא משוחרר."
"אולי הוא עדיין לא יודע? אולי נספיק לחזור ולנעול את הדלת," הציע קרח.
"פפף, למה שנרצה לעשות את זה? שיבוא וכולנו נילחם בו. אני האחרון שזה אכפת לו! ביי, רוח!" צעק אופל, הרים את קרח על כתפו ויצא משם.
"אופל, אתה חייב לסבך כל דבר!" צעק קרח.

בינתיים, במרתפי הטירה, אותה דלת שאופל שיחרר לפני זמן לא רב התפוצצה ונזרקה על המדרגות. רגליים רטובות וקשורות בשלשלאות ברזל מרוסקות נגררו לפנים. צחוק איטי ומתגבר נשמע בכל צעד. ניקל צעד חופשי בטירה, בחיפוש צמא דם אחר אביו.


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
יוסיהו
הודעה 24.11.2016, 08:46
הודעה #1611


גאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 332
תאריך הצטרפות: 11.09.06
מיקום: חיפה
משתמש מספר: 14,269



חי חי חי, אוויר, "זה נראה כל כך רחוק, כאילו עברו שמונה שנים מאז". מה אתה אומר, איזה קורע אתה... אוף.

אלמנט פרא?

רוח רפאים?

קארישה עוד קיים?!

מפלצת משתחררת עלינו!
Go to the top of the page
 
+Quote Post
fresh
הודעה 24.11.2016, 20:39
הודעה #1612


צ'ונין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 648
תאריך הצטרפות: 4.11.10
משתמש מספר: 86,988



המממ, מעולם לא קראתי את הדבר הזה.. (הצטרפתי לפני שש שנים).. כדאי לי להתחיל?


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Amaterasu
הודעה 24.11.2016, 22:43
הודעה #1613


halom.co.il
סמל קבוצה

קבוצה: חברי כבוד
הודעות: 1,924
תאריך הצטרפות: 12.08.06
מיקום: halom.co.il
משתמש מספר: 13,082



ציטוט(fresh @ 24.11.2016, 20:39) *
המממ, מעולם לא קראתי את הדבר הזה.. (הצטרפתי לפני שש שנים).. כדאי לי להתחיל?


אל תצפה למשהו מדהים, זה די דבילי רוב הזמן.

אבל אני תמיד בעד לנסות. זה ללא התחייבות. on2.gif


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
יוסיהו
הודעה 25.11.2016, 10:38
הודעה #1614


גאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 332
תאריך הצטרפות: 11.09.06
מיקום: חיפה
משתמש מספר: 14,269



ציטוט(fresh @ 24.11.2016, 20:39) *
המממ, מעולם לא קראתי את הדבר הזה.. (הצטרפתי לפני שש שנים).. כדאי לי להתחיל?


כן. כן וכן וכן.

אתה לא היית פה כשהסיפור נכתב, בין 2006 ל-2008, אבל זאת הייתה תקופה ענקית.

אני מבטיח לך שאתה תתעניין ותתלהב מהרבה דברים.

קצת ילדותי. נכון. בכל זאת, עבר מאז זמן.

אבל מבחינתי לפחות זה נהדר.


טוב, כדי לעזור לנו, החלטתי לסכם את הארק שהיה ולרענן את זכרוננו, וגם את הזיכרון שלי כי אני בקושי זוכר מה קרה.

אז ככה:


להזכירכם, את הארק השמיני סיימנו בחשיפה שהמיק שהכרנו הוא לא מיק אלא שישה עשר אלמנטים ביחד, אשליה של אלמנט פרדוקס. בפרק הראשון, "מיק" חוזר מישראל ליפן, ונשבע למצוא את מיק האמיתי. הוא מתכנן בינואר להגיע עם לורן לבית שלו (לורן טוען שקל יותר להגיע לשם בינואר דרך שער בין מימדי), להביא לאבא שלו את האבן ולמצוא את מיק והרמוני. הוא מגיע ליפן, ומבקר את קרין וקיירו (שחולה בפיצול אישיות). לורן וריימי לא ממש רוצים לחזור הביתה בגלל המעמד הנחות שלהם שם (לורן נולד עם כוחות קסם גדולים יותר ממה שהיה אמור להיות לו, נאמר שכנראה הוא 'גנב' לריימי את הכוחות). מיק מרגיש שהמצב שלו עם סוזו בעייתי, ושהיא יותר מתאימה לליאן (זוכרים אותם? אני כן. תקראו את ארק ארבע כדי לזכור!). הוא עוזר לסאקורצו, פיצול האישיות של קיירו, להיכנס לניתוח (הוא מנשק אותה) ואז הולך לכנס מלאכי הקשת (מתברר שסיריין, העוזרת של האלמנטים זצ"ל, ציירה המון דרגות שמיניות וכאלה). הוא נפגש עם הזמרת ששרה בכנס. ונראה כאילו גם היא התאהבה בו... הוא נפרד מסוזו ומנשק את הזמרת, אבל לצערו הוא רוצה לגמור כבר עם מיק והרמוני. ואז הוא הולך עם לורן הביתה. וואו. במחשבה שנייה זה באמת קצת דבילי. מיכאל של 2008...

בפרק השני, סופסוף נפגשים עם הגיפטים. מגלים שהם קוראים לכולם בשמות המספרים שלהם, ומגלים גם על קורי, המשרתת הקטנה. אנחנו פוגשים את מספר 11- נורמה. ואז את קלאריוס פון ג'ארלד גיפט, אב המשפחה, ואשתו פוליאג'. ושאר המשפחה: קינו וניקו התאומים הקטנים, פרימולה, פונס, כובר, שבע, וזורה. אח נוסף, אדל, נמצא בחדר בגלל כוויות. אגב, שבע, מיק מזהה, היה בנגה ועזר לו לברוח משם. מיק מתעמת עם קינו וניקו ומצליח לנצח אותם באבן, נייר ומספריים (אני אבן!) והם מספרים לו שהם קטנים מלורן כי הם קפאו כשהנגאי ניסה לגנוב את האבן. לאחר מכן מגלים על עוד אחים: חוץ מאדל הגוסס, יש את אח מספר שתיים (ברח מהבית) יש גם את לוסט, מספר ארבע, שמת לפני שבע-עשרה שנים. אגב, ריימי מתעמתת עם ההורים שלה בארוחת הערב (כרגיל, על זה שהיא בת. וגם בלי קסמים).

בפרק השלישי, קינו וניקו ממשיכים לנדב מידע, כמו זה שריימי גדלה מהר יותר מהם. ריימי ופוליאג' מדברות קצת ושוב מתעמתות. בעקבות מרדף של קינו וניקו, פרימולה מחליט לתקוף את מיק ופונס מתעניין בשיער של אלמנט דשא. לצערם מיק נקרע. אלמנט אוויר (שיצא פצוע) מכריז שחייבים להשמיד את האבן. חשמל רץ למצוא אותו, אופל הולך לטייל. אש מעוצבן. קסם ומים הולכים עם שבע לספרייה. אופל פותח את הדלת של אדל ואז מגלה שקארישה השד עדיין אצלו. פונס כולא את לורן בתא כלא.

בפרק הרביעי, מים, קסם ושבע פוגשים את רונה הספרנית. הם מנסים ללמוד על איחוד נשמות. קלאריוס חוטף את אדמה. אוויר וחשמל פוגשים את זורה.

בפרק החמישי, אופל, דשא וקרח מתאמנים. קלאריוס רוצה ליצור חממה ענקית עם האלמנטים והאבן. קסם מגלה בספרייה ספר על האנאלנד. מים מוצא את הספר. אוויר וזורה מסתכלים בכוכבים. פרימולה ופונס נלחמים מול דשא ואופל, כשקרח עוזר לאופל.

בפרק השישי, אש מחליט לעשות רעש יחד עם טכ'. פרימולה רודף אחרי דשא. אלמנט קור מבריח את פונס. קסם וחשמל מגיעים שוב להאנאלנד. קסם מסרב לבחור בין גילוון לשיתוך והם חוזרים למימד הרגיל. נורמה וקלאריוס רוצים לשתף פעולה. ואז אש וטכ' נלחמים. וזהו. שמונה שנים עוברות וזהו.
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Amaterasu
הודעה 08.12.2016, 00:38
הודעה #1615


halom.co.il
סמל קבוצה

קבוצה: חברי כבוד
הודעות: 1,924
תאריך הצטרפות: 12.08.06
מיקום: halom.co.il
משתמש מספר: 13,082



פרק 9-9 (113) - לשרוף את השדים
אלמנט פרא קם כשרגליו רועדות. הוא מעד לכיוון הטירה ונשען על הקיר הקרוב. מאחוריו, פרימולה קם מתוך שקע סדוק בקרקע כשחתיכות לבנים נופלות ממנו. כרית מעוכה של צמחים מטפסים ריככה את הנפילה שלו, ומשום מה, הוא עדיין היה מסוגל להילחם.
"מדהים. נפלא. אתה... נפלא!" צעק בקול רועד ופרץ בצחוק. פרא הסתובב וחייך, מתחיל לצחוק בעצמו.
פרא שלף את אוטה וקטה, שני מקלות העץ של דשא, שכעת היו מכוסים בזהב חלוד, שבורים ודומים לשני פגיונות. הוא נעלם והופיע מול פרימולה, שדילג לאחור. פרא שרט שלוש פעמים בעזרת הפגיונות וזינק לשמים. הוא קפץ על שני בלוקים שקופים ונחת מאחורי פרימולה, שורט פעם נוספת וחותך אותו לאורך בטנו.
פרימולה צעק ונפל לאחור. הוא הניף את שתי ידיו לפנים ושני שורשים עבים פרצו מהקרקע כשהם שוברים את הלבנים ופוגעים בפרא בבטנו. האלמנט חטף שתי מכות, האחת מרימה אותו באוויר והשנייה זורקת אותו מספר מטרים לאורך הקרקע כשהוא מתגלגל ומנסה לעצור. פרא נעמד, צרח לרגע ואז פתח בריצה מהירה. הוא כמעט הגיע, שורש נוסף פרץ וממש חלף על פני לחיו של פרא. פרא הניף את אחד הפגיונות ודקר, אבל פרימולה נלחץ וצעק כששורש פורץ דרך רגלו - מחורר אותה - ופוגע בחזהו של פרא, שהותז אל השמים.
פרא טס מספר מטרים לאחור - ונחת על רגליו כשהקרקע נסדקת תחתיו. הוא כרע על רגל אחת, נותר לחייך בטירוף. הוא רץ שנית, שורשים התלפפו סביב רגליו והוא קרע אותם במבט. הוא הגיע אל פרימולה ומשך אותו קרוב אליו בצווארון החולצה, ואז נתן אגרוף מרסק שיניים שהטיח את פרימולה לאורך הלבנים, erמותיר שובל של דם בעקבותיו.
פרא התיישר בעמידה כשהוא נושם ברעידות. דם ניתז משפתיו, במקום בו כנראה נשך את עצמו.
"אתה הולך למות," אמר פרא וצעד לעבר פרימולה, שכעת זחל הרחק ממנו כשדמעות עולות בעיניו.
"חכה!" צעק פרימולה והסתובב. פרא לא עצר. "רגע, אנחנו יכולים לעבוד ביחד!"
"אנחנו יכולים, אבל אני לא רוצה," אמר פרא וצרח כשהוא זורק את עצמו לפנים. פרימולה צרח גם כן והגן על פניו, אבל פרא רק התיישב עליו, הרים את ראשו והטיח אותו ברצפה בעוצמה. פרימולה איבד את הכרתו.
פרא נשכב לאחור כשבטנו עולה ויורדת במהירות, בגדיו קרועים וראשו מלא זיעה. הוא תפס קווצת שיער ורוד-אפור בידו. השיער שלו החל להתארך שוב. "אה, אתה גדל מחדש... איזה מזל..." אמר ועצם את עיניו.
הוא התיישב ונעמד. לא היה זמן לנוח עכשיו. פרא סימן בידו וצמח מטפס נמתח מתוך הקרקע והתלפף סביב רגלו של פרימולה. הם הלכו כך זמן מה סביב הטירה, פרימולה נגרר בעקבות פרא, עד שהגיעו אל ארונית עץ ישנה. פרא פתח אותה וזרק את פרימולה פנימה, קושר אותו בעשרות שורשים שהתקשו.
"תנוח שם קצת, עד שנסיים עם המשפחה שלך," אמר אלמנט טבע וסגר את הארון. "עכשיו... איפה האחרים?"

"מי זה הניקל הזה?" שאל קרח את אופל. "איפה שיחררת אותו? מה ראית?" השניים היו במהלך ריצה בתוך מסדרונות הטירה.
"לא יודע ולא אכפת לי!" צעק אופל. חיוך של התרגשות התפרש על פניו. סוף סוף הוא קיבל קצת אקשן.
"אתה לא יכול לגעת בכל דבר שאתה רואה," הטיף קרח ועבר מריצה להחלקה לאורך הרצפה, כאילו הייתה קפואה.
הם הגיעו לדלתות הראשיות ואופל בעט בהן כך שנפתחו. הם חלפו בהליכה מהירה על פני המטבחון, והגיעו לסלון, שם נראו שבע ואדל על המדרגות, הראשון מכניע את השני בקסם משונה. באחד הצדדים עמדו טכ' וחשמל, בצד אחר ריימי ונורמה (קשור) מתחבאים מאחורי ספה, ובמרכז החדר אש, ישן כאילו לא קרה שם דבר.
"מי באיזה צד?" צעק אופל לעבר חשמל.
"הכול בשליטה," ענה חשמל כשהוא יוצר שתי חרבות חשמל קצרות ומתקרב אל אדל.
אדל נעל לפתע את מבטו עם זה של אופל, ואז פנה להסתכל על הזרוע שלו. אופל, בטבעיות, הסתיר את הזרוע מאחורי ידו ושלף את וייל, המקל השחור, בידו השנייה.
"בדיוק מה שחיפשתי!" אמר אדל. אחת התחבושות שלו תפסה את הרסיס מידו של שבע וכיוונה אותו אל אופל. אופל כרע על ברכיו בפתאומיות. משהו שחור עוד יותר ממנו עטף אותו ומשך חלק ממנו החוצה, כמו שואב אבק.
"מה קרה לאופל?!" צעק טכ' וקפץ מעל לספה. "מה אתה עושה לו?" צעק על אדל.
שבע הניע את ידיו ועמד לתקוף שנית, אבל ממש לנגד עיני כולם, דמות של מפלצת חשופת שיניים ובוערת באש שחורה פרצה מתוך ידו של אופל כשהיא קורעת את היד לחתיכות משפריצות דם, וריחפה לתוך רסיס האבן של אריפוס. שבע נהדף לאחור ומעד במורד המדרגות, וחשמל מיהר לעמוד לצידו - מול אדל. אדל, באותו הזמן, נעמד כשפיו מתעקם מטה. כל התחבושות שלו נצבעו בשחור והוא בחן את הרסיס שזהר בלבן בכף ידו.
"איזה כוח אדיר," אמר אדל בקול חרוך.
"קארישה... הוא הלך..." אמר אופל כשהוא בוחן את ידו הקרועה. מבין חתיכות העור הפתוחות ניתן לראות את העצם.
"אל תזוז," אמר קרח והתיישב על יד אופל כשהוא תופס את זרועו ומקרר אותה.
"אל תיגע בי!" צעק אופל וניסה לדחוף את קרח, אבל ידו השנייה הייתה כל כך חלשה שהיא פשוט נעצרה על חזהו של קרח, והשניים נעלו מבט מבולבל זה עם זה.
"תסתום את הפה, עושה צרות אחד," אמר טכ' והתיישב על יד אופל. הוא יצר וקיבע משחה שמרח על הפצע (בזמן שאופל צורח וחוכך את שיניו), ועטף אותה בתחבושות שקיבע גם כן. "אנחנו נצטרך להראות את זה לרופא אחר כך," הוסיף טכ' ונעמד.
אדל בהה בשבע ובחשמל, שלא זזו. ואז, ללא הודעה מראש, שתי תחבושות חדרו לתוך השטיח ופרצו בתחתית המדרגות. חשמל היה מהיר מספיק כדי לחתוך את אחת מהן בעזרת החרבות שיצר, אבל שבע חטף את התחבושת השנייה בגבו והתרסק על הקיר כשהמשקפיים שלו נשברים.
"איפה אבא?" שאל אדל כשהוא יורד למטה.
חשמל משך בכתפיו ורץ במעלה המדרגות. תחבושת אחת שברה את שתי החרבות, ובעיטה פתאומית העיפה את חשמל לאורך החדר וריסקה אותו לתוך ארון ספרים. אדל קפץ ונחת בסלון - וחטף קליע בכתף שגרם לו למעוד לאחור. טכ' החזיק רובה ארוך וכסוף שהעלה עשן. הקליע עשה את דרכו אל הצד השני ונפל כשתחבושות מכסות את מקום הפציעה. אדל בחן את טכ' ואז חייך אליו כשהתחבושות שלו מרחפות סביבו כמו נחשים.

ניקל לקח את הזמן ועלה את המדרגות היוצאות מן המרתף, אחת אחת. הוא שמע את הקולות ברחבי הטירה כשידו חולפת בעדינות על הקירות המתקלפים. רגליו היחפות לא נגעו בשטיח כל כך הרבה שנים שהוא לא זכר איך השערות הקצרות האלו אמורות להרגיש, והוא כבר מזמן איבד את תחושת המגע בעורו.
הוא שמע בבירור את כל מה שקרה בספרייה הקרובה, וכשעצם את עיניו ממש הצליח לראות את זה.
מים, אדמה, כובר ורונה ישבו מול הספר שנפתח, ותמונת המקדש השמימי הצטיירה לפניהם. מלאך חום-כנפיים בעל בגדים לבנים ומכובדים הופיע מולם.
"שלום רב למקדש השמימי. אנחנו יוצרים אתכם קשר מהטירה של קלאריוס פון ג'רלד גיפט," אמר כובר כשהוא נעמד ברשמיות.
"אנחנו עסוקים מאוד בימים אלה. מה אתם רוצים?" שאל המלאך בחוסר סבלנות ובכל רגע הביט לאחור.
"היי, זה אנחנו. אה, הכוחות... של מיכאל," הסביר אדמה שנעמד לצד כובר. "אנחנו רוצים לדבר בדחיפות עם מישהו מהשרפים, או עם רו---"
"מיכאל!" צעק המלאך ובחן את פניו של אדמה כשהוא ממש נצמד לתמונה שיצאה מתוך הספר. "חכה פה! אל תזוז! אני מיד אקרא ל... לכל מי שאני אמצא!"
המלאך ברח משם כשמים ואדמה פורצים בצחוק, וחזר בתוך פחות מדקה כשמאחוריו משתרך רו, גבוה ומכובד בבגדיו השחורים. רו כרע לפנים וחייך חיוך חם. "שלום מיכאל," אמר ברכות.
"היי," אמר מים ונעמד גם הוא.
"אה, אני רואה שאני מדבר עם הכוחות הגנובים," הוסיף רו.
אדמה כחכח בגרונו. "רצינו לשאול לגבי הנשמה של מיק--- של מיכאל. כשהוא מת, הוא היה אמור לחזור אליכם."
רו נאנח. הוא עצם את עיניו למשך זמן מה והרכין את ראשו, ואז הסתכל ברצינות אל אדמה ומים, שהמתינו בחוסר סבלנות לתשובה. "הוא לא כאן," אמר רו והניד בראשו לשלילה. "אני מניח שבשלב הזה כבר הבנתם את זה. אתם מסוגלים לשרוף נשמות---"
"לא!" צעק מים כשידיו מזנקות אל פיו.
"צפינו בכם אחרי שהלכתם. כמעט שלחנו יחידת מלאכים כדי להתערב כשאותן פצצות נזרקו על יפן, אבל אנחנו לא יכולים להתערב במה שבני האדם מחליטים לעשות. אנחנו יכולים רק להנחות אותם לאחר מעשה."
"אז מיק נשרף ולא עשיתם שום דבר?!" צעק מים.
רו הרכין את ראשו פעם נוספת.
"לא... זה לא יכול להיות..." מים צנח אל הכיסא.
"יש דרך להחזיר אותו?" שאל אדמה.
"אני לא מכיר אחת כזאת. נשמה שנשרפת מפסיקה להתקיים."
אדמה לקח צעד לאחור ותפס כיסא בעצמו. הוא ומים בהו ברצפה חסרי מילים.
"אדוני," אמר כובר וכחכח בגרונו. "אני מצטער להעביר נושא בצורה כל כך בוטה, אבל היה לי רעיון שאולי יכול לעזור לכל הצדדים. האבן של אריפוס שנגנבה מאיתנו, אם אתה זוכר---"
"אני זוכר," המשיך רו.
"מיק... האלמנטים שלו, מצאו אותה והחזירו אותה אלינו. אני יודע שלאבן יש כוחות גדולים. אומרים שאריפוס שמר את הכוחות שלו בעצמו בתוך האבן. חשבתי, אולי... אולי יש דרך להשתמש באבן כדי לחזור בזמן כדי להציל את הנשמה האבודה של מיק, או---"
"זמן נתפס על ידי בני האנוש בצורה לא נכונה," הסביר רו." אתם רואים אותו כעבר, הווה ועתיד, אבל למעשה ישנו רק הווה. הכול מתרחש כל הזמן - באותו הזמן."
"אלמנט פרדוקס! מה אם נשתמש במשהו כזה---" אמר מים.
"ואיפה הנגטיבים?" שאל אדמה כשהוא לא משנה את מבטו. "כבר חשבתי על זה, אבל הנגטיבים... פרדוקס השמיד אותם, לא? ראית אותם מאז שהוא הופיע?" מים הניד בראשו לשלילה. "אוריאל והאחרים שם?" שאל אדמה.
"הם לא כאן כרגע. אנחנו נודיע להם שיצרתם קשר," אמר רו ובחן משהו שהתרחש מאחורי התמונה.
"טוב, אנחנו נחשוב על משהו. תודה," אמר כובר וניגש לסגור את הספר.
"חכה. מר גיפט," אמר רו. כובר עצר. "האבן של אריפוס... תשמידו אותה."
"אבא שלי לא ייתן לכזה דבר לקרות," צחק כובר.
"זו לא בקשה. המקדש השמימי לא יכול לתת לאבן המסוכנת הזאת להתקיים עוד. אם היא לא תושמד בקרוב, אנחנו ניאלץ להגיע אליכם ולהשמיד אותה בעצמנו." מבטו של רו היה כל כך רציני שכובר ממש נרתע לאחור.
"ב-בסדר... אני אעביר את ההודעה---"
"לא ביקשתי ממך להעביר הודעה."
הם ישבו כך זמן מה והביטו זה בזה. רונה גילגלה עיניים אל התקרה.
"בסדר. אני אעשה את זה," אמר כובר וניגש לסגור את הספר.
"לא סיימתי," המשיך רו. "לומינריה."
"לומינריה?"
הוא נאנח. "לא רציתי שתחזרו לשם, אבל כדאי שתיצרו איתו קשר. אולי יש להם דרך... לעזור לכם למצוא את מיכאל."
הספר נסגר מעצמו בדיוק כשמים ואדמה קמו והכיסא של אדמה נופל. "מה הוא אמר?" שאל מים.
"תיצור קשר עם לומינריה, עכשיו!" דרש אדמה.
"בסדר, בסדר!" צעק כובר ופתח את הספר שנית. הוא דפדף במהירות ועצר על עמוד סגול לחלוטין. הוא סובב את הספר מספר פעמים וביצע שלל תנועות, עד שתמונה זהה נוצרה, הפעם של רקע שחור, וארון חשמל מלא שבבים וטכנולוגיה מתקדמת מאחור. מול שולחן עבודה מתכתי שעליו פוזרו שבבים וחוטים, ישבה בחורה צעירה בעלת שיער סגול קשור בקוקייה, כשראשה מושען על השולחן והיא ישנה.
"סליחה? שלום?" ביקש כובר.
"רגע..." אמרה והרימה את ראשה. היא שפשפה את עיניה ופיהקה, ואז בהתה זמן מה בכובר. עיניה היו סגולות לחלוטין, והיא לבשה חליפה שחורה בעלת סמל סולמית משולשת לבן. "אה!!!" צרחה לפתע בבעתה ונעמדה כשהכיסא שלה עף לאחור. היא התקרבה אל התמונה עד שאפה נגע בה. "מה-מה זה! אתם אמיתיים!"
"אה..." אמר כובר. "הגעתי ללומינריה, נכון?"
"כ-כן! רגע, אתה מלאך?!"
"לא. אני קוסם. אני יוצר קשר מהטירה של קלאריוס---"
"מה? מי אתה? מה אתה רוצה? הקו הזה הוא לשיחות חירום בלבבבבאאאהההההה!" היא נצמדה אל התמונה שוב. "זוז! מי זה שם מאחוריך!" צעקה על כובר. כובר פינה מקום ומים הצביע על עצמו. "וזה שם!" צעקה כשהיא מצביעה על אדמה. "חכו רגע..." היא הסירה צמיד אלקטרוני מידה ודיפדפה בתוכו כמו היה טלפון סלולרי מתקדם בעל מסך בלתי נראה, והשוותה תמונה שראתה לפרצופם של האלמנטים. "אלה אתם! אתם הכוחות של אלוהים!!!"
"כן!" צעק אדמה.
"את מכירה אותנו?" שאל מים.
"מכירה? כל התרבות שלנו מבוססת עליכם! זאת אומרת, אף אחד לא יודע היום ואתם רק סיפורי עם... אה! אני צריכה להציג את עצמי. רגע. אההם. אני קאמי, מההבירות של לומריה שבלומינריה. מוניתי על ידי הבסטיון להשגיח.... למקרה שתיצרו קשר---" דמעות התרגשות עלו בעיניה והיא לא הצליחה להשתלט על קולה. "הם לא יאמינו לי שאתם אמיתיים.... חיכינו כל כך הרבה... אמרו לי שאתם רק סיפורים... מונולית אמר לי שזו עבודה חשובה אבל חשבתי שאני רק אשב פה כל החיים ולא יקרה כלום... אמא שלי הייתה הבירה ועשתה את זה... היא לא תאמין לי! ...מונולית! אני חייבת לספר למונולית! ואנחנו צריכים לארגן לכם העברה מיידית לאיאוניה! ת-תישארו שם!"
"חכי, אנחנו לא עוברים לשום מקום. אנחנו צריכים לדעת אם את יכולה לעזור לנו למצוא את מיק!" צעק אדמה, אבל קאמי כבר הייתה עסוקה בהעפה של מכשירים שונים לכל עבר וניסיון לעמוד לנוכח רגליה הרועדות.
"אנחנו מחפשים את מיכאל, השרף!" הוסיף מים.
"כן, כן, אנחנו נדאג לכל מה שאתם צריכים! אני אצור קשר בקרוב!" אמרה כשהיא נופלת על התמונה והספר נסגר.
"נו, באמת," אמר אדמה ונאנח.
ניקל פנה לאחור. הם מעניינים, אבל הוא ילך לשם אחר כך. במקום גבוה יותר בטירה התרחש משהו לא פחות מעניין, והנקמה שלו הייתה כרגע חשובה יותר.

אוויר וזורה שמעו את הרעשים מלמטה, אבל לאף אחד מהם לא היה החשק לרדת ולבדוק מה קרה שם, וכל עוד אף אחד מהאלמנטים לא קרא לעזרה, זה כנראה היה בסדר. זורה היה עסוק ביצירת מעגל קסמים משונה שהעתיק משלושה ספרים שריחפו סביבו, ואוויר חשב על כל מה שלמד על המפלצת שבלומינריה. משהו בו רצה לרדת למטה עכשיו ולספר את זה לכולם, ובאותו הזמן, משהו בתוכו לא רצה לדבר על זה יותר אף פעם.
"זה צריך להיות מוכן," אמר זורה כשהוא זורק את הגיר שבו השתמש לצד ובוחן את המעגל הגדול במבטו. "זה קסם איתור כוכבים. ניסיתי להתאים אותו כך שיאתר נשמות, אבל אני לא יודע אם זה יעבוד."
השניים יצאו אל הגג וזורה הרים את ידיו. זרקור לבן בקע דרך הגג מהמיקום של המעגל, והמשיך עד שנעלם בשמים הכתומים. הזרקור התפצל למספר קווי אור שהתחברו ביניהם בנקודות אקראיות בין הכוכבים. לבסוף הם יצרו שלל צורות משנות ולא מובנות.
"מה זה אומר?" שאל את זורה.
"אני צריך לתרגם את זה," אמר זורה וחזר פנימה כשהוא מחפש בין דפים ישנים ויומנים שכנראה נכתבו על ידו.
אוויר התיישב ובהה בשמים. "אי אפשר היה לקבל פשוט איזה חץ שיצביע ויגיד לנו לאן ללכת?"
"אם זה היה כל כך פשוט, זה לא היה סיפור מעניין במיוחד, נכון?" שאל זורה וקרץ.

"זה עובד! זה עובד!" התרעם אדל כשהוא מעיף שדים דמויי קארישה לכל עבר. התחבושות הספיקו להרוס כבר חצי מהמקום, קרעו ספות ושברו את הקמין. טכ' הרים את אש והניח אותו בצד כשהוא מקבע מגן מתכתי סביבו, וחשמל ניסה לתקוף שוב ושוב, אבל הוטח על קיר אחר בכל פעם. קרח הקפיא את הרצפה וירה חניתות קפואות על אדל, אבל התחבושות תפסו את החניתות והשליכו אותן בחזרה עליו. הסלון נראה כמו בונקר ממלחמה נוראית.
שבע, באותו הזמן, ניגש אל ריימי ואל נורמה ועזר להם לקום כשהוא מסמן להם לצאת מהחדר.
"תסתתרו במקום אחר," אמר שבע והתיר את הקשרים מעל נורמה, שברח משם בלי להסס.
"תודה," אמרה ריימי ותפסה את ידיו של שבע. היא בחנה את טכ', ששלף חרב גדולה וזינק לעבר אדל, אבל תחבושות נכרכו סביב החרב וסביב רגליו של טכ' ותקעו אותו במקום. משהו בכל זה היה מוכר מדי... האור או התחושה שבקעו מהאבן.
"מהר, לכי מכאן!" אמר שבע ודחף אותה, אבל ריימי נתקלה במישהו גדול ומוצק ולקחה צעד לאחור. קלאריוס עמד שם בראש מורם ונורמה מתחבא מאחוריו.
"3. לא חשבתי שרסיס מהאבן יהיה ברשותך. אני מוכרח לומר שאני מאוכזב עד מאוד---" פתח קלאריוס כשהוא עוקף ספה הפוכה.
"אתה!" צעק אדל והשפיל מבט מול אביו. "נעלת אותי בחדר ההוא, דאגת שאני אשאר פצוע והתעללת בי יום יום. עשית עליי כל כך הרבה ניסויים, אבל עכשיו זה נגמר. כולכם תמותו!"
"וואו, כמה בעיות משפחתיות. אני צודק, אופל?" שאל חשמל בקול כשהוא מרים את עצמו מתוך ערימה של תמונות קרועות, אבל אופל לא צחק ולא הגיב. הוא עדיין כרע בכאב כשהוא אוחז את ידו החבושה.
"3, תפסיק עם הקרב הזה!" צעק נורמה, עדיין מסתתר מאחורי אביו. "אתה חלק מהמשפחה הזאת! האויב זה הם, לא אנחנו!"
"אני כבר מזמן לא חלק מהמשפחה הזאת!!!" צעק אדל וירה שתי תחבושות לעבר נורמה. קלאריוס הניף את ידו בסתמיות והן נבלמו באוויר, ואז נמשכו פנימה, לתוך החליפה שלו. אדל נזרק לפנים וניסה לעצור את עצמו. "מה זה? מה אתה עושה?!" צעק.
"3 היקר, גילית את תפקידה של האבן. היא מספחת כוחות. אבל כשיש בידיך רסיס עלוב, מי אתה חושב שינצח? האם מטאור קטן מושך כוכבים שלמים אליו, או להפך?" שאל קלאריוס והוציא את שאר האבן של אריפוס מכיס חליפתו. הרסיס נשלף מידו של אדל וכמו התמגנט אל האבן. הוא התחבר אליה בנקישה וחיוך המתיק על שפתיו של קלאריוס.
"אני... לא..." אמר אדל וכרע על ברכיו.
"הו, אבל אתה כן," אמר קלאריוס והתקדם אליו כשהוא ממשיך לכוון את האבן אל ראשו. אורות צבעוניים וחצי-שקופים נשאבו מתוך גופו של אדל עד שאוחסנו ונבלעו לחלוטין בתוך האבן. אדל שכב שם, עוד מכוסה במעט תחבושות, אבל לא זז.
"אבא... מה עשית לו?" שאל שבע.
"3 נענש ואיבד את כוחות הקסם שלו. הם מאוחסנים בתוך האבן כעת, כמו הכוחות של אריפוס," אמר קלאריוס בסתמיות. הוא הניף את ידו ואדל ריחף בחזרה במעלה המדרגות, משם נשמע רעש חבטה וטריקת דלת. "עכשיו, שנמשיך?" שאל קלאריוס ובחן את טכ', את חשמל ואת קרח, שבהו זה בזה ואז בו.
"זה.. אני מכירה את זה!" צעקה ריימי לפתע. זיכרונות מטושטשים התערבלו בתוכה. היא זיהתה את הריח השרוף המסתורי שעלה מתוך האבן, ובלי שום ספק, הרגישה כבר בעבר את מה שהרגישה עכשיו. "השתמשת באבן הזאת עליי!!!" צעקה והצביעה על קלאריוס.
קאלריוס נאנח. "ובכן, יצא המרצע מן השק. כן, נולדת עם מעט כוחות קסם. רק מעט," אמר קלאריוס וסימן כמות זעומה באצבעותיו. "אבל תביני, 12, אם היו לך מעט כוחות קסם, המועצה לא הייתה מאשרת לי את המימד הנפרד הזה. כשיש לך בת מוגבלת, כולם כל כך מרחמים עליך..."
"מה...?!" שאלה ריימי כשגופה מתעורר בזעם.
"רגע אחד, ריימי כן נולדה עם כוחות קסם, ואתה שאבת את הכוחות שלה בעזרת האבן הזאת - כדי שאיזו מועצה תרחם עליך ותיתן לך מימד מקביל משלך?" שאל טכ', מבולבל לחלוטין.
"תאשר, לא תיתן," ירק קלאריוס. "שילמתי את מיטב כספי עבור---"
"אתה חולה בראש," אמר חשמל והצביע על האבן בעזרת שתי החרבות החשמליות שלו.
"הוא? אתם אלה שתקפו אותנו משום מקום!" צרח נורמה.
"שקט, 11," אמר קלאריוס ונורמה השתתק. "אני מאוד מאוכזב ממך. לכל אחד בקרב יש את התפקיד שיועד לו. יש לך אחים שמתמחים בקסמי ריפוי או חיפוש, אבל אתה תהיה לוחם. אני מאוד מאוכזב שנאלצתי לצאת ולהגן עליך."
"לוחם אמיתי יודע לקרוא לעזרה," אמר קרח. נורמה חייך לרגע, אבל אז חטף מכה על ראשו מאביו.
"אל תקשיב לשטויות האלה," אמר קלאריוס וצעד למרכז הסלון. "אלמנטים יקרים, האם תצטרפו אליי? כבר קיבלתי את תשובתו החיובית של אחד מכם, אלמנט אדמה - אם אני לא טועה."
"אוי, תסתום את הפה," אמר אופל ונעמד. "אתה חושב שזאת הפעם הראשונה שמשקרים לנו או מנסים עלינו פסיכולוגיה? אם אתה לא יכול לעזור לנו למצוא את מיק, יש לך שתי אפשרויות: תן לנו ללכת הביתה, או תקוף אותנו בכל הכוח!"
"אה," נאנח קלאריוס. הוא בחן את התקרה, ואז את שבע שהתגונן בפינה, את ריימי שכרעה על הרצפה בדמעות, ואת נורמה שעוד אחז את ראשו בכאב. "טוב, נו."
שד עצום דמוי קארישה פרץ מתוך האבן בצרחות ושיניים חשופות וזינק על אופל. אופל שלף את וייל וחסם את קארישה בידיו. פיצוץ שחור קרע את השטיחים והדף את כולם לאחור. אופל כרע על ברכיו בכאב וצרח. טכ', חשמל וקרח זינקו לפנים, אבל נפלו על פניהם כשצלליות שחורות נועלות אותם במקומם. ריימי צרחה כששבע מכפה עליה, ונורמה התקפל בהתגוננות מאחורי אביו.
"תצפו בו נשאב והופך להיות שלי!" הכריז קלאריוס והתקדם כשהאבן של אריפוס מופנית כלפי אופל.
"אופל!" צעק קרח.
"תסתום את הפה!!!" צעק אופל, אבל קארישה היה חזק יותר ודחף אותו לאחור. זיעה נפלה על עיניו של אופל והוא לא ראה דבר מלבד רוק שחור סוגר עליו.
"להבת 1/50!!!" נשמעה הצרחה, והרגל האדומה והבוערת של אש נעמדה מול אופל והתקבעה ברצפת העץ הנסדקת. השטיחים התרוממו ובערו, וכל החדר פרץ בלהבות בזמן שגל אש צהוב-לבן ועצום פרץ מידיו של האלמנט שהתעורר ושרף את קארישה לחלוטין, כך שלא נותר ממנו דבר.
קלאריוס צעד לאחור וכיבה את הלהבות בהינף יד, אבל משום מה, הוא עוד בהה באש בעיניים פעורות ומבוהלות.
"כמה רעש אתם עושים. אי אפשר לישון פה," הוסיף אש בחיוך חמים.


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
יוסיהו
הודעה 10.12.2016, 18:23
הודעה #1616


גאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 332
תאריך הצטרפות: 11.09.06
מיקום: חיפה
משתמש מספר: 14,269



שאבו לריימי את הכוחות?!

בן אלף קלאריוס! תמיד שנאתי אותו!

פוגשים לראשונה את הלומינרים. אני מתרגש.

היו לך שתי טעויות ממה שקראתי:

"אוויר וזורה שמעו את הרעשים מלמטה, אבל לאף אחד מהם לא היה החשק לרדת ולבדוק מה קרה שם, וכל עוד אף אחד מהאלמנטים לא קרה לעזרה,"- קרא, כמובן.

"יש לך אחים שמתחמים בקסמי ריפוי או חיפוש,"- מתמחים, כמובן.

אבל חוץ מזה אחלה.
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Amaterasu
הודעה 14.03.2017, 16:43
הודעה #1617


halom.co.il
סמל קבוצה

קבוצה: חברי כבוד
הודעות: 1,924
תאריך הצטרפות: 12.08.06
מיקום: halom.co.il
משתמש מספר: 13,082



לקח לי קצת זמן להגיע לזה.

הוצאתי לאחרונה ספר בשם בתולת החלומות: http://www.halom.co.il/dreamv
ואני מוציא בקרוב ספר נוסף.

במקביל אני עובד על סדרה של שישה ספרים (עוד פרטים בעתיד). אבל עכשיו כשסיימתי את הספר החמישי בסדרה, עצרתי כדי לסיים את הארק התשיעי בראסט. הפרק הזה והפרק הבא יהיו כפולים ויסיימו את הארק. אני לא יודע מתי אני אכתוב את הארק העשירי, וסביר להניח שזה יהיה אחרי שאני אסיים את הסדרה שאני כותב, אבל אני מתכנן לסיים את ראסט יום אחד.

בכל אופן, הנה זה בא!

פרקים 10-9 ו-11-9 (114-115) - חומצה סגולה

רעש שהרעיד את כל הטירה גרם לאוויר ליפול על זורה ולפזר את כל הניירת שהם אספו.
"אני בסדר," אמר אוויר.
"אתה יכול לרדת לראות מה קורה בסלון אם אתה דואג להם," אמר זורה.
"אני לא דואג. רק חבל שהם לא עוזרים כמוך. תודה."
"אני יודע מה זה לאבד מישהו." זורה רשם במחברת קווים ומספרים בשפה עתיקה שאוויר לא הצליח לקרוא, אפילו עם שפת המקור של המלאכים.
"את מי איבדת?"
"אישה ובת," המשיך זורה, פשפש בין כמה ספרים ושלף תמונה שהוא הושיט לעבר אוויר.
"סליחה," אמר אוויר ובהה בתמונה. זורה עמד לצד אישה יפה ובת יפה לא פחות, והשמות שלהם היו חתומים מתחת לתמונה: "זורה, אנדריה ואמריטה גיפט."
"אנדריה ואמריטה. איזה שמות יפים," אמר אוויר בחלומיות, ולאט לאט פיו ועיניו נפתחו. "אני מכיר אותן!!!"
"מה?!" צעק זורה ושמט את המחברת.
"שמענו עליהן, בנגה!" אוויר צעק לפתע ואחז בראשו בכאב. "בגלל אלמנט פרדוקס אני לא זוכר הרבה מנגה. הכול מטושטש. אני זוכר שדיברנו על אנדריה ואמריטה. אולי אפילו לא איתי, אולי זה זיכרון של אלמנט אחר. הן נחטפו על ידי הנגאים---"
"כן! נכון! זה מה שחשבתי, לפחות,"
"אבל הן לא בנגה יותר, אני לא חושב. הנגאים יודעים משהו, זה בטוח. שבע היה איתנו בנגה, אז הוא בטח יודע יותר."
"זה נהדר, זה הרבה יותר מידע ממה שהיה לי! תודה! נסיים פה ואני אשאל את שבע." זורה רשם עוד מספר דברים וקם לפתע. "נראה לי שזה צריך לעבוד עכשיו," אמר וחזר אל הגג. "אני צריך את תאריך הלידה של מיק."
"ה-20 באפריל, 1986," אמר אוויר וצעד החוצה לצד זורה. זורה רשם את הפרטים במחברת, פתח אותה והציג לשמים, שם עוד זהרו הכוכבים מהקסם האחרון שלו. הספר זהר וירה קרן נוספת למעלה, שהתפזרה בין הכוכבים ונמתחה ביניהם כמו קווים בציור לילדים. בהתחלה זה לא היה ברור, אבל לאט לאט הכיתוב נראה כמו חץ. זורה חזר לחדר והביא טלסקופ ישן שהוא מתח והשתמש בו כדי לבהות בכוכבים. "זה מצביע... לכאן."
"לכאן - עלינו? מיק כאן?!" שאל אוויר כשהוא תופס את כתפו של זורה.
"אל תתרגש. יכול להיות שזה מזהה את הרסיסים שלו שנמצאים בכם."
"הרסיסים של מיק... נמצאים בנו?"
"אפשר לומר. אפשר גם לומר שאתם הרסיסים שלו. כל אחד יכול לראות את זה," אמר זורה כשהוא בוהה באוויר ומחייך. "בוא נשנה את זה קצת," הוסיף וקשקש על המחברת באותו כתב לא מוכר. הוא כיוון את הספר לשמים שנית, והפעם החץ השתנה.
"מה שאלת?"
"איפה אפשר להרכיב את הרסיסים. זה השתנה שוב. ...לומינריה."
אוויר בהה בשמים הכתומים. הוא לא ידע אם הוא מופתע או לא. הכול הוביל ללומינריה בסופו של דבר.
זורה הרכין את ראשו כשהוא נאנח. "זה לא היה אמור להיות ככה, האירוח הזה. סליחה, על איך שהתייחסנו אליכם. ואל 12--- ליסית'יה. התייחסנו אליה נורא."
"אתה צריך להגיד את זה לה, לא לי," עקץ אוויר.
"כן. אני אפתור את הוויכוח איתה אחר כך. אני מבטיח. ואז, ניקח את כולכם ללומינריה ונעזור לכם להרכיב מחדש את מיק."

ריימי התעטשה כשהיא מסתתרת מאחורי הספה. נורמה הסתתר על ידה כשהוא כמעט בוכה מרוב פחד. אש זינק בצעקה והטיח אגרוף במגן שחור-דהוי של קלאריוס, שצעד לאחור כשהוא מקלל.
"תעצרו, כל הקרב הזה חסר טעם!" צעק שבע על כולם כשהוא נשען על הקיר בכאב.
"אש, תהרוג אותו!" צעק אופל כשהוא מחזיק בידו הפצועה.
"אני לא הורג אף אחד!" צעק אש כשהוא מטיח שני אגרופים נוספים ושובר את המגן. קלאריוס צעק ונתקל בקיר, אבל רגע לפני שאגרוף נוסף של אש פגע בו, גל כפור עצר את אש ומשהו הוטח בבטנו. פונס עמד שם וירה עליו גוש קרח שזרק אותו לאורך החדר, מעל לספות ולתוך אלמנט קרח.
"תודה," אמר אש כשהוא קם.
"אין בעד מה," אמר קרח, עוד שוכב תחתיו ומסמן לאישור באגודלו.
"5, עבודה טובה!" אמר קלאריוס. הוא התיישר, גרם לאבן המלאה של אריפוס לרחף בין ידיו ולירות קרני לייזר שחורות לאורך החדר. חשמל התחמק מקרן אחת, אש זרק את קרח לצד והתחמק בעצמו מקרן נוספת, טכ' הרים מגן שהדף את הקרן מעליו, מעל ריימי ומעל נורמה, ואופל ניסה לתפוס את הקרן בידיו - אבל ידו חוררה עוד יותר והוא צרח בכאב כשהוא מתגלגל על הרצפה.
"מה אתה עושה, דביל?!" צעק חשמל.
"זאת האנרגיה שלי!!!" צעק אופל וירה להביור שחור לעבר קלאריוס, אבל פונס העלים את האש השחורה בהינף יד.
"דיוניאה!" צעק קרח וליפף את אצבעות ידיו זו בזו. צמח טורף עשוי קרח פרץ מהקרקע וסגר על רגליו של פונס, שצרח כשהקוצים הקפואים חוררו את רגליו והתמלאו בדם.
"5!" צעק נורמה וקם מאחורי הספה. "בשם הכוחות העתיקים, אנרגיה הצטברי בידיי," לחש נורמה וכדור כתום נוצר בין כפות ידיו. הוא כיוון את הכדור לעבר אש וקרח וירה אותו בצעקה, אבל חשמל ירה ברק שגרם לכדור להתפוקק ולהיעלם.
"עלוב," אמר חשמל, כמעט צוחק.
"רגע אחד," אמר קלאריוס והרים את אצבעו, כמו מנסה להרגיש עליה את משב הרוח. "הוא השתחרר."
"מי?" שאלו חלק מהנוכחים ובהו זה בזה.
"איך הוא השתחרר? הדלת הייתה מוגנת בקסמים החזקים ביותר שלי."
קרח קם, חצה את החדר, התיישב על יד אופל כשהוא מכה בכתפו ואמר, "אמרתי לך!"
"מה? ראיתי דלת - אז פתחתי! לא היה כתוב עליה כלום!" צעק אופל.
"אתם שחררתם אותו!" צעק קלאריוס, הצביע על האלמנטים, והאבן של אריפוס זהרה באור שחור שעטף אותו וגרם לו לרחף. תחבושות שדמו לאלו של אדל יצאו מתוך האבן וריחפו סביבו גם כן.
"אבא, מי השתחרר?" שאל פונס.
"5, היכן 8? זה דחוף ביותר!" הטיח קלאריוס בפונס.
"ה-הם! הם הרגו אותו!" אמר פונס והצביע על האלמנטים.
"שקרן!" צעק קרח.
"כן, הרגנו אותו! אז מה?" צעק אופל.
"לא הרגנו אותו!" צעק קרח על אופל.
"טוב, זה לא מתקדם לשום מקום. אולי נשב ונדבר במקום---" ניסה טכ' לומר, אבל פונס ירה בו רסיס קרח שאש המיס באוויר.
"זה לא יעבוד איתם. אני יודעת לזהות מלחמות אבודות מראש, וזו אחת מאלו," אמר אש כשלהבות מקיפות אותו.
"אני מסכים עם האלמנטים, אנחנו צריכים לשבת ולדבר. אבא, המעשים שלך לא ראויים," אמר שבע כשהוא מרפא את עצמו.
"4 השיג את האבן הזאת עבור המשפחה. הוא הקריב את עצמו. הניסוי הראשון בוצע עליו, והוא לימד אותנו איך להשתמש באבן. איך לכלוא בתוכה כוחות. הוא לא אבוד, אלא נמצא בתוך האבן, כמו נשמתו של 3 וכמו כוחות הקסם של 12, שהייתה נכנסת לאבן בעצמה אם הוא לא היה מתערב אז!"
"מי התערב?" שאלה ריימי.
"1. הוא הציל אותך, אבל נענש על זה."
"1?!" שאל שבע.
"7, אתה תזדקק לחינוך מחדש אחרי כל זה," אמר קלאריוס.
"כמו שחינכת מחדש את 3?"
קלאריוס בחן את האבן של אריפוס וליקק את שפתיו. "כן."
"זו הבעיה איתכם המבוגרים, אתם תמיד חושבים שאתם צודקים!" צעק ניקו מראש המדרגות. קינו עמד לצדו ושניהם שמטו חבלים על הרצפה וירדו למטה בדרמטיות.
"בוא נראה, למי אנחנו רוצים לעזור?" שאל קינו.
"היי, רוצה שכל אחד יעזור לצד אחר?" שאל אותו ניקו.
"אתם תעזרו לאבא שלכם בזה הרגע!" צעק קלאריוס.
התאומים התבוננו זה בזה ואז אמרו יחד, "לאאאאא!"
"מישהו מכם מבין משהו מכל הדרמה המשפחתית הזאת?" שאל חשמל את האלמנטים האחרים.
"לוסט מצא את האבן של אריפוס, הביא אותה לאבא שלו שרצה להשתמש בה כדי להעלים את ריימי. לוסט ו-1 הזה לא הסכימו והצילו את ריימי, וכך רק כוחות הקסם שלה נשאבו לתוך האבן ולא היא עצמה. כעונש קלאריוס שאב את לוסט פנימה, כלא את 1 והתעלל בו ועכשיו שאב פנימה גם את הנשמה של אדל. אה, והוא מתכנן לשאוב פנימה את כל הבנים שלו ואותנו, ולהחזיק את האבן החזקה ביותר בעולם," סיכם אש במהירות.
"לא התעללתי בו, ואין לי כל כוונה לפגוע במי שלא יתנגד לי," אמר קלאריוס.
"בקיצור, אנחנו צריכים להשמיד את האבן הזאת וכל הצרות שלנו יסתיימו?" שאל חשמל.
"משהו כזה," אמר אש.
"והתאמצנו כל כך כדי למצוא אותה," אמר קרח.
"בואו נשמור אותה לעצמנו ונשתמש בה כדי למצוא את מיק!" הציע אופל.
"...אבא!" צעק פונס, וקלאריוס הספיק לזוז לשמע קול פיצוץ. חור נוצר בקיר מאחורי המקום בו האבן ריחפה, ומהצד השני טכ' ישב כשהוא מחזיק רובה צלבים שכוון על האבן, אבל פספס בגלל אזהרתו של פונס.
"ניסיתי," אמר טכ' במשיכת כתפיים.
"שלא תעזו, אלמנטים ארורים! הכבוד של המשפחה כרוך באבן! אנחנו נהיה ללעג ולקלס. יש לכם מושג איזו השפלה נעבור אם נוותר על האבן? נידוי חברתי כולל. חרם. בושה!" דקלם קלאריוס.
"יש דברים חשובים יותר מהבושה שלך!" צעקה ריימי.
"12, חצופה! איך לא חיסלתי אותך אז."
"שניים מהבנים שלך הגנו עליה, לא? אמרת את זה קודם!" צעק אש וחצה את החדר בריצה פתאומית. קלאריוס זז והאגרוף של אש פגע בקיר והותיר פיצוץ שיצר חור וחיבר בין הסלון למטבח. אש הסתובב וצפה בקלאריוס מרחף במרכז החדר. הוא עצם את עיניו כשלהבות עוטפות אותו ושתי הכנפיים של אלמנט עוף חול פרצו מגבו. הוא הגביר את עצמו עוד יותר, צמידיו התרחבו ובפיצוץ אדיר הפך לאלמנט כוח.
פונס שבר את מלכודת הקרח שכבלה אותו ויצר שלושה דוקרני קרח, אבל כוח כבר היה מולו, המיס אותם במצמוץ והטיח מרפק בבטנו של פונס, שזרק אותו לאורך הסלון והטיח אותו בקיר, מחוסר הכרה.
"11, תעזור לאח שלך!" פקד קלאריוס.
נורמה יצא מאחורי הספה שנית והתקדם לעבר כוח, אבל זה רק הביט בו והילד שותק במקומו מרוב פחד.
"הכוחות שלכם לא מאוזנים! איך אלמנט אחד חזק יותר מכל האחרים גם יחד?!"
"אה," אמר חשמל.
"הוא לא חזק יותר," לעג אופל.
האלמנטים בהו זה בזה ואז בכוח, שכעת בהה בקלאריוס בשנאה עזה.

"אחרי שכולם יסיימו להתווכח, אביך ואני נשתמש באלמנטים כדי לצבור כוח רב יותר," אמרה פוליאג' ללורן. לורן ניסה להיאבק בצמחים המטפסים ובשורשים שכבלו אותו למיטה בזמן שאמו ישבה מול המראה וסידרה את שיערה. קורי עוד שכבה ללא הכרה בכניסה לחדר.
"אמא, הם הורגים אחד את השני למטה! משהו שם לא בסדר!" צעק לורן.
"אני יודעת. זה מלבב, לא כן?"
לורן סיים להיאבק והרפה את גופו. הוא התבונן בתקרה וניסה להיזכר בימים שבהם גדל, כשהתבונן באבן של אריפוס תחת כיפת הזכוכית בחדר האורחים בכל יום. ריימי תמיד פחדה מהאבן הזאת. הוא העריץ את האבן. האבן הייתה הדבר החשוב ביותר למשפחה, וכשהיא נגנבה הוא הרגיש כל כך רע. הוא הלך ועזר לאלמנטים כדי שיעזרו לו למצוא את האבן, אבל כל הבלאגן הזה, זו הייתה האחריות שלו. הוא הביא את האלמנטים לכאן, וכעת הם ייפגעו באשמתו.
צווחה קצרה נשמעה ופוליאג' נפלה על השטיח כשחור מדמם פעור במרכז לבה.
"אמא?" שאל לורן והרים את ראשו. "אמא!!!" צעק וניסה להתבונן בה. מישהו טיפס על המיטה ולפתע זוג עיניים סגולות בהו בלורן. הנשימות החרוכות שיתקו את גופו. הוא מעולם לא רעד כל כך או הרגיש כזה חסר אונים.
"מ-מי אתה?" שאל.
"אח רחוק, אתה יכול לחיות," לחש ניקל, ליטף את לחייו של לורן וגרר את גופו, שנראה כמו סחבה סגולה, לאחור, מחוץ לחדר.
"אמא! אמא!!!" צעק לורן ונאבק בשורשים. אלה הרפו ונמסו. "אוי, לא," אמר לורן ובדק את השורשים. הקסם שלהם נעלם.
הוא קפץ מהמיטה ורכן על יד אמו, אבל הוא לא הכיר קסמי ריפוי חזקים מספיק.
"13..." לחשה פוליאג'.
"אמא, אני אביא את שבע שירפא אותך---"
"לורן... תעצור את ניקל... לפני שהוא ימחק את המשפחה."
"מי זה ניקל?"
"1. אביך כלא אותו. אני מצטערת על השמות... ההורים שלו התחילו את המסורת... הם לא רצו את החיבור הרגשי לילדים, אבל אני לא יכולה יותר," לחשה כשהיא משתעלת. "תשמור על ליסית'יה."
"אמא!" צעק לורן, אבל זו עצמה את עיניה. הוא שמט את גופה וזינק לעמידה כשהוא נתקל במיטה. הוא רץ אל קורי וניסה להעיר אותה, אבל זה לא היה הזמן לזה עכשיו. הוא חייב למצוא את ניקל הזה ולעצור אותו.

ניקל זחל לאורך המסדרונות במהירות גוברת. רעשים רבים הגיעו מלמטה, אבל הוא רצה לסגור את השטח מכל כיוון לפני שיגיע למרכז, כדי שהאחים החזקים לא יוכלו לעזור לאביהם בקרב. למעלה שכן זורה, האח הקרוב שלא עשה דבר כשאבא כלא אותו. הוא עטף את עצמו במעלה המדרגות ופרץ את הדלת כשהוא מתנגש בה בכל גופו.
אוויר שלף את לוסיאן, החרב הלבנה, ולקח צעד לאחור כשכנפיו נמתחות ומתכוננות לחבוט. זורה זרק ערימת ספרים לצד ונעמד כך שהוא חוצץ בין ניקל לבין אוויר.
"מי זה?" שאל אוויר.
"1?!" שאל זורה ובהה ביצור הסגול שלפניו.
"טוב לראות אותך, 2," אמר ניקל. הוא היה נמוך יחסית לזורה, בעל מראה מוצק אבל גוף נוזלי, כמעט כמו חומצה סגולה, והרצפה הפכה לשחורה והעלתה אדים היכן שהוא דרך. ציפורניו היו ארוכות ושיניו שבורות, שיערו פרוע וגופו מצולק.
"זה ניקל, הבן הראשון של המשפחה," הסביר זורה לאוויר. "איך השתחררת?" שאל את ניקל.
"אחד האורחים שלכם עשה לי טובה."
"אני מתערב שזה דשא או אופל," האשים אוויר.
"אני מניח שלא הגעת כדי לעזור לנו," שאל זורה בחיוך ידידותי.
"תלוי איך אתה מגדיר עזרה," אמר ניקל וזינק לפנים. אוויר קפץ לצד אחד וזורה לצד השני בזמן שהעיסה הסגולה מתנגשת בקיר ומעיפה ושורפת דפים ומחברות. ניקל המשיך לאורך הקיר לעבר זורה, שנאבק בו בידיים חשופות.
"אור!" צעק אוויר. כנפיו התפוצצו בענן נוצות וקרן לייזר אדירה בקעה מידיו, שורפת את אחת מידיו של ניקל.
"כאב!" צעק ניקל וידו חדרה לתוך חזהו של זורה, מחוררת אותו ועוקרת את לבו החוצה.
"זורה!!!" צעק אלמנט אור. הוא קפא במקומו, לא יודע מה לעשות. ניקל הסתובב וכעת זרם לעבר אור, שבבהלה קפץ מחוץ לחלון כשניקל רודף אחריו אל הגג. "אוויר!" צעק אור וכנפיו פרצו מגבו. שני קוצי חומצה סגולים חדרו דרך כנפיו והוא נפל מהגג כשהוא מנסה לנופף בהן, אבל ניקל צלל למטה יחד איתו.
בעודם מרחפים בשמים הכתומים, אוויר זיהה חור גדול בצד הטירה וניסה לנופף בכנפיו או לרחף לשם. הוא נזרק דרך החור והתגלגל כשקוצי החומצה נשברים והוא אוחז בחורים שבכנפיו בכאב. ניקל נמרח לתוך הספרייה בעקבות אוויר, וקמו לקראתם בבהלה אדמה, מים ושתי בנות לא מוכרות לאוויר.
"אוויר?!" צעק אדמה.
"אה, אז כן הגעתי לפה לבסוף," אמר ניקל ודמותו נוצקה מול האלמנטים.
"רונה, אליס, מאחוריי!" אמר מים וגונן על שתי הבנות.
"ביי," אמר אליס וברחה לתוך הספרייה כשהיא נעלמת.
"מי זה?" שאל אדמה את אוויר.
"לא יודע, אבל הוא הרג עכשיו את זורה."
"ולא רק אותו," אמר ניקל ושמט קווצת שיער אדום מידיו.
"זה השיער של ריימי?!" שאל אדמה.
"לא של האחות. של האם," אמר ניקל וחיוך ארסי נמרח על שפתיו.
"הוא מסוכן," אמר אוויר.
"דורבנות!" צעק אדמה ודורבנות אבן פרצו מהקרקע תחת ניקל, שקפץ אל התקרה ונדבק אליה. אדמה כיוון את ידיו ודורבנות נוספים פרצו מהקיר לעבר התקרה, אבל ניקל התקדם על ארבע לכיוונו, מהיר מהדורבנות, ונחת מולו. זרם מים הוטח בניקל ועיכב אותו למספר שניות - מספיק זמן בשביל אדמה להתרחק. אוויר קפץ לפנים ודקר בעזרת לוסיאן, אבל ניקל הסתובב כשהגוף שלו הופך לזרועות חומצה וחובט בשלושת האלמנטים, זורק כל אחד לכיוון אחר.
"מצאתי את הספר---" אמר כובר וחזר לספרייה כשהוא שומט ערימת ספרים מידיו. הוא בהה בניקל ולקח צעד לאחור.
"אתה!" צעק ניקל וזחל לפנים בין האלמנטים.
כובר הרים את שתי ידיו וספר עבה התרומם ונחבט בפניו של ניקל, שהתפצל לשניים והתחבר שנית מצדו השני של הספר. מים התיז את עצמו לעבר הספר, זינק מעליו ונעמד מול ניקל כשהוא חובש את הכובע של מיק. הוא הטיח זרם בפניו של ניקל, אבל זה הסיט את הזרם בעזרת ידיו.
"תתרחקו!!!" צעק אלמנט יהלום ודחף את רגלו לתוך הקרקע כשהוא יוצר שרוך לבן ועצום שחבט בניקל ומרח את גופו לאורך קירות הספרייה. ניקל קפץ מהספרייה אל השטיח וזחל לאורך החדר כשגופו מרכיב את עצמו. אלמנט נוצות ריחף סביבו ודקר שלוש פעמים ברצפה, אבל ניקל התחמק מהחרב הוורודה ויצר קוצי חומצה שנורו מעלה. נוצות התחמק מכל מכה וריחף לאחור.
"דרקון נוצות!" צעק כשהוא מרים את ידיו. אינספור נוצות חדות פרצו מכנפיו הקצרות, התמזגו לדמות דרקון והתיזו את עצמן על החומצה, אבל נמסו במגע עם ניקל.
"את זה גם אני יכול לעשות!" צעק ניקל והתיז את כל גופו מעלה, גורם לחומצה הסגולה לרדת כגשם. רונה וכובר צעקו והסתתרו תחת ספר עצום שכובר זימן, ומים התיז זרם שניקה את התקרה. ניקל ראה את זה, זחל לעבר מים וניסה לחתוך אותו בעזרת תער סגול, אבל מים דילג לאחור, תפס את השולחן והרים אותו כדי להגן על עצמו. התער נתקע בשולחן וניקל דחף, כך שמים התרומם ונזרק מחוץ לטירה דרך החור שבקיר כשהכובע של מיק עף מראשו.
"לא!" צעק מים ומתח את ידו אל הכובע, אבל חורר בבטנו מזרוע חומצה. זה שרף מבפנים כמו רעל שהמיס את אבריו. "אם אני לא יכולה להגיע לכובע הזה, אני לא יכולה לעשות שום דבר. גם לא להציל את מיק!" אמר מים ותפס את הכובע באוויר. הוא צעק והצמידים שלו התרחבו עד שהיו גדולים ממנו, הופכים אותו לאלמנט אוקיינוס. זרם אחד הטיס אותו לתוך החדר, וזרם שני שבר את האחיזה של ניקל.
"כולכם כל כך חזקים," אמר ניקל ובחן אותם.
"מה אתה רוצה?!" צעק יהלום.
"אותו," אמר ניקל והצביע על כובר. הוא זינק לעבר אוקיינוס ואוקיינוס הרים את ידיו. "צונאמי!!!" צרח. המציאות שמאחוריו נקרעה כמו מסגרת וכמות עצומה של מים התרסקה לתוך הספרייה, חובטת בניקל ומציפה את המקום. נוצה חיבק את יהלום ויהלום נעץ את גופו בקרקע כדי שלא לזוז, בזמן שהוא מושיט שרוכים אל כובר ורונה, שנעזרו בהם כדי שלא לעוף על הקירות. ניקל נחבט על הקיר וצעק בכאב דרך המים.
הכול נשטף מחוץ לטירה דרך החור ויצר מפל, ואוקיינוס נפל על ארבע כשהוא מתנשם ומתנשף ודם זורם מידיו, מתחת לצמידים הרחבים.
"הבעיה עם הכול או כלום, היא הכלום," אמר ניקל כשהוא מאחה את גופו, חוצה את החדר במהירות מופלאה ומחורר את כובר בלבו.
"לא!!!" צעקו שלושת האלמנטים. רונה הרימה את ידיה אל פיה ונפלה לאחור, וכובר נפל על פניו חסר הבעה. הוא נמשך על ידי הזרועות של ניקל וגופו נזרק מחוץ לטירה לצד המפל הסגול והאדום.
"נהדר," אמר ניקל כשהוא מתרחק. יהלום זרק לעברו שרוך עצום, אבל ניקל הפך לנוזל ונעלם מתחת לדלת כשזו נשברת לחתיכות.
האלמנטים המותשים הסתכלו על הספרייה ההרוסה סביבם ובהו זה בזה בלי לדעת מה לומר.


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Amaterasu
הודעה 16.03.2017, 14:50
הודעה #1618


halom.co.il
סמל קבוצה

קבוצה: חברי כבוד
הודעות: 1,924
תאריך הצטרפות: 12.08.06
מיקום: halom.co.il
משתמש מספר: 13,082



ארק 9 חתום.

פרקים 12-9 ו-13-9 (116-117) - הדרך הביתה

דשא נפל על רצפת הגינה כשהוא מחוסר הכרה וקסם רוכן על ידו. הוא לקח על עצמו יותר מדי. קסם לא היה מותש כל כך מאז הביקור הנורא בנגה. הוא ניסה לרפא את דשא, אבל זה היה צריך זמן לנוח, אז במקום זה הוא גרם לו לרחף ולקח אותו בעקבותיו כשהוא מתהלך בגן הטירה.
הרעשים שנשמעו מתוך המבנה לצד האנרגיה שהשתוללה בתוכו גרמו לקסם לרצות להישאר בחוץ. מה יש לו לחפש בפנים? הוא לא חזק כמו אש, לא מהיר כמו דשא ולא חצוף כמו אופל. הוא סתם להטוטן שיודע לגרום לדברים לרחף. איך הוא יעזור?
הוא ישב ושלף מהתיק את המנגה על מלאך הקציר. אפילו הניסיון הזה לברוח מהמציאות לא עזר. הוא לא הצליח לקרוא אף מילה מחוסר ריכוז. משהו שלא ניתן לתפוס פרח ממבטו, וגל הדף פתאומי הבהיל אותו. קיר גבוה בטירה נשבר ומפל של מים לצד נוזלים סגולים ודם זרמו מטה. נטיפים מהחומצה ניתזו לעבר קסם, שעצר אותם באוויר. אחד הנטיפים פגע במנגה והמיס אותה. קסם זרק את המנגה על הרצפה וזו התמוססה עד שלא נותר ממנה דבר חוץ ממספר דפים וקרעים שעפו ברוח.
קסם בהה בדשא המעולף ובשאריות העמודים שהתעופפו ברוח ונעלמו. איזה גלגל שהעיף ניצוצות הסתובב במהירות גוברת בתוך לבו. הוא רצה להתעורר, להיות שם, להילחם לצדם. גם אם הוא לא יעזור מספיק זה היה חשוב לו. הוא ישפיע. הוא מעולם לא היה מאושר כל כך כמו בימים, עם מיק ועם כולם, בכנסי מלאכי הקשת, ביפן. יותר מכל, הוא רצה לחיות שם, לצד מיק, וליהנות מהחיים הפשוטים בכל יום.
קסם בחן את כפות ידיו וכדורי אנרגיה טהורה ריחפו בהן. אין שום סיבה שהוא לא יוכל לתת לעצמו את החיים האלה עם הכוח הזה. הוא המתין עד עכשיו שיתנו לו אותם, או שהאלמנטים האחרים ישיגו אותם עבורו, אבל זה לא יקרה. הגיע הזמן לקחת את מה שהגיע לו.
קסם עצם את עיניו וראה את האלמנטים ככדורי אור צבעוניים, נעים בטירה. הוא ידע את המיקום שלהם, ידע את מצבם הבריאותי וקרא את מחשבותיהם. כולם רצו את זה, כמוהו. גם אופל. כולם רצו להיות עם מיק, לחיות ביפן ולחזור לימים הטובים, וכולם נלחמו למען זה.
"לקח לי הרבה זמן להבין את זה..." הוא לחש.
קסם לקח נשימה עמוקה, הרחיף את דשא בעקבותיו וצעד לתוך הטירה, לקראת הקרב האחרון.

ניקל המיס את השטיחים כשהוא זחל במורד המדרגות והתפרץ לתוך הסלון במכה. קינו וניקו זינקו כל אחד לצד אחר בצווחות כדי לפנות לו מקום, וכל האלמנטים ובני משפחת גיפט זינקו לצדדים והתרחקו ממנו, כשקלאריוס פוער את פיו בבהלה.
"אתה כאן!" צעק והצביע על ניקל, שנעמד במרכז החדר כך שכולם ראו אותו והחומצה שהוא עשוי ממנה מעלה אדים.
"אבא," אמר ניקל בחיוך חשוף שיניים מחודדות. הוא הסתובב פעם אחת במקום, בחן את כולם ונעצר כשהוא מתמקד באביו. "להתראות!!!" צעק וזינק בציפורני חומצה חשופות.
"דבר בשם עצמך!" צעק קלאריוס והדף את ניקל לאחור בעזרת גל אנרגיה שיצא מהאבן של אריפוס.
"מי זה? אבא, מה קורה כאן?!" צעק שבע.
"זה 1?" שאל פונס, מנסה לקום מהקיר, אבל נראה שאלמנט כוח שבר את צלעותיו והוא התקשה לזוז.
"אתה כלי של משפחת גיפט! נולדת כדי לשרת את המשפחה! איך אתה מעז לתקוף אותי!" צעק קלאריוס והשליך כדורי אנרגיה שחורים על ניקל. הכדורים פגעו בחומצה והותירו בה חורים, אבל אלה התמלאו ללא מאמץ.
"איך אתה אומר את זה?!" שאל ניקל כשדמעות עולות בעיניו. הדמעות זלגו על לחייו והמיסו את הרצפה. "שנים אני כלוא בגלל האבן הזאת, בגללה!" אמר והצביע על ריימי, שחזרה להסתתר מאחורי הספה. "אתה ניסית להרוג אותה, וזה לא היה מקובל עליי. כעת אתה מנסה להרוג אותי? איזה מן אבא אתה?!"
"הוא הרג את אמא!" צעק לורן, יורד במדרגות כשהוא מתנשם ומתנשף. "אל... אל תקשיבו לו!"
"פגעת בפוליאג'?" שאל קלאריוס כשעיניו זוהרות באור כתום ומרתיע. כל בני המשפחה, אפילו ריימי, בהו בלורן בפיות פעורים.
"אמא מתה?" שאלה ריימי כשדמעות עולות בעיניה.
"אה... נראה לי שאנחנו נלך," אמר חשמל. "היה אחלה אירוח, תודה רבה, אבל אני רואה שאתם עסוקים מאוד."
"חבל, זה בדיוק נהיה מעניין," זרק אופל.
"אתם לא הולכים לשום מקום!" פקד קלאריוס, בוהה בניקל ומצביע על האלמנטים.
"חבל, זה ייגמר רע מאוד בשבילכם," אמר אופל כשהוא קם ומותח את ידו הפצועה במבט חסר רחמים. "אנחנו נהרוג את כולכם אם צריך."
"שקט, יצור. אל תפריע לנקמה שלי," אמר ניקל כשהוא בוהה באופל.
"יצור? תראו מי שמדבר!"
ניקל הפך לעיסה, גלש לאורך החדר והופיע מול אופל, גבוה ממנו בראש. "אתה מתגרה במזל שלך."
"תנסה אותי!" אמר אופל כשידיו על מותניו וחיוך מטורף על פניו.
"אופל, תשלוט בעצמך," אמר קרח ומשך את זה לאחור.
"כן, תן להם להרוג זה את זה," אמר חשמל ותפס את אופל גם הוא.
"ראיתם איך הוא דיבר אליי?!" שאל אופל את השניים.
"אבל ראית איך הוא נראה? הוא בטח היה כלוא במרתף אלף שנים. אפילו צוקויומי-נו-מיקוטו לא היה שורד את זה," אמר כוח בטון גבוה מהרגיל וחזר להיות אש. "וואו, הצורה הזאת מתישה," הוסיף כשהוא מנגב זיעה ממצחו.
"את בסדר?" שאל טכ' את ריימי ועזר לה לקום.
"כן," אמרה כשהיא תופסת את זרועו. "אבל הוא... אמא שלי..."
"אנחנו נטפל בזה." טכ' שלף את קאליבור, החרב העצומה, והטיח אותה בקרקע מול ניקל.
"היי, אנחנו בכל זאת נלחמים?" שאל חשמל כשהוא מטיח את אגרופיו זה בזה.
"נהדר," אמר אופל כשהוא פורק את צווארו.
"1... ניקל, מה דעתך לעזור לאבא שלך?" שאל קלאריוס לפתע.
"חצוף!" צעק ניקל בקול שגרם לכולם לאטום את אוזניהם. "איך אתה בכלל מעז---" אבל הוא עצר כשקלאריוס נופף באבן של אריפוס לפניו.
"האבן שלמה שוב. אני יכול להחזיר אותך לצורתך המקורית. נסלח זה לזה ונשלוט יחד בעולם."
ניקל לא חייך. הוא בהה באביו בחלחלה גמורה, ואז אמר, "בסדר," והושיט את ידו.
קלאריוס חייך גם כן, חצה את החדר והניח את האבן של אריפוס בכף ידו של ניקל. זרמים שחורים כבלו את שניהם ואלה צעקו וכרעו. כל אחד משך בכוח, אבל השני לא הסכים לעזוב.
"תן לי... את הכוח שלך... יצור טיפש!!!" צעק קלאריוס.
"לא! אני חזק יותר!!!" צרח ניקל וכעת אחז באבן בשתי ידיו.
"מה קורה כאן?!" צעק חשמל כשהוא נחבט בקירות מעוצמת האנרגיה שהשתוללה בחדר. אופל תקע את וייל, המקל השחור, בקרקע כדי לייצב את עצמו. קרח יצר יתדות שקיבעו אותו בקרקע, אש ממש שרט את הקירות כדי שלא לעוף, וטכ' הרים כיפת פלדה שהגנה עליו ועל ריימי. נורמה התרסק על פונס וקינו וניקו התרסקו זה על זה.
"תעצרו את זה! אתם תהרסו את הבית!!!" צעק נורמה. חלק מהקירות החלו להתקלף ולהיסדק, ושברי אור כתומים בצבצו מבחוץ.
"אבא, מספיק!" צעק שבע כשהוא אוחז באחת הספות. ספה נוספת התרוממה ונשברה על הקיר.
"שבע, אנחנו צריכים את כולם כדי לעצור אותם!" צעק טכ'.
"אני אאסוף את האחרים!" צעק שבע. "תחזיקו אותם!"
הספה שבה שבע אחז התרוממה באוויר. הוא זינק ממנה לפני שזו נזרקה מחוץ לחלון וברח לעבר המדרגות.

שבע רץ במלוא כוחו למעלה, לחדר של זורה, אבל כשהוא הגיע לשם לבו נעצר והוא התמוטט על ברכיו. החדר היה מושחת וזורה שכב במרכז בתוך שלולית של דם. שבע בלע את רוקו, התקרב ורכן ליד, אבל זה היה מאוחר מדי. שום קסם ריפוי שהוא הכיר לא יעזור לו. הוא קפץ מהגג בעקבות שובל הדם ויצק שבעה מוטות שנתקעו בקירות ועזרו לו לרדת למטה, לעבר החור הגדול שבספרייה. הוא זרק את עצמו לשם, התגלגל ונעמד על ארבע, ונשמתו נעתקה כשהוא ראה את כובר, שוכב גם כן בשלולית של דם, לצד אדמה, אוויר ומים המותשים, ורונה שישבה בצד בהתקף חרדה.
"שבע," אמר אדמה וקם אליו. "תקף אותנו מישהו---"
"אנחנו יודעים, הוא בסלון. אתם חייבים לעזור לנו," אמר שבע וקד עמוקות. "אני יודע שזה חצוף לבקש, במיוחד לאחר שהתייחסנו אליכם בצורה כל כך נוראית, אבל אחרי זה אני באופן אישי אדאג שכל מי ששרד מהמשפחה הזאת יעזור לכם."
"אנחנו צריכים להגיע ללומינריה," אמר אוויר.
"בלומינריה נוכל למצוא את מיק," אמר אדמה. הם הסתכלו זה על זה בהפתעה.
"אבל נעזור להם קודם," אמר מים וליטף את גבה של רונה, שישבה קפואה על אחד הכיסאות. "נכון?"
"כן," אמר אוויר ופרש את כנפיו.
מים עזב את רונה כשהם מסתכלים זה לעבר זה בפעם האחרונה ורץ משם בעקבות האחרים.

מים, אדמה, אוויר ושבע חצו את הטירה והגיעו לסלון, שם הם נעצרו למראה אנרגיה שחורה שהשתוללה סביב ניקל וקלאריוס, שנאבקו על השליטה באבן.
"תפסיקו להילחם, זה כל כך מיותר!" צעק שבע, אבל איש לא שמע אותו.
"הנה אתם!" צעק טכ' על האלמנטים שהגיעו מהספרייה, שהתקרבו להצטרף אליו תחת כיפת הפלדה. "לא תאמינו מה קורה כאן!"
"לא תאמין מה גילינו! מכירים אותנו בלומינריה!" אמר אדמה.
"מה?!" צעקו טכ' וריימי.
"ואנחנו חושבים שבלומינריה נוכל להרכיב את מיק בחזרה," אמר אוויר.
"מה?!" צעק אופל כשהוא מרים את כיפת הפלדה ומצטרף לאחרים. "אז אנחנו צריכים ללכת לשם - עכשיו! בואו נעזוב את המופרעים האלה ו---"
"אתה יודע איפה זה בכלל לומינריה?" שאל אותו טכ'.
"נמצא את זה---"
"נמצא את זה בעזרתם," אמר אוויר והצביע על שבע.
"אנחנו נעביר אתכם ללומינריה כשכל זה ייגמר, אני מבטיח. זה קסם ממש פשוט. רק תעזרו לי לעצור אותם, בבקשה!" התחנן שבע.
"בואו נתחיל באבן הזאת!" צעק חשמל וירה שני ברקים לעבר האבן, אבל הגלים השחורים שבקעו ממנה החזירו את הברקים אליו והטיחו אותו בקיר בצעקה.
ולפתע האבן נעצרה ונפלה על הקרקע בנקישה. היא ריחפה בין כולם ונחתה בידו של קסם, שהניח ברכות את דשא מחוסר ההכרה בידיהם של טכ' ואדמה. שיערו הזהוב של קסם השתולל מעוצמת האנרגיה שבקעה מתוכו.
"איפה היית?" שאל חשמל כשהוא מנסה להתרומם.
"אלמנט חצוף, החזר לי את האבן מיד!" פקד קלאריוס.
"תן לי את זה!!!" צווח ניקל וזינק על קסם.
"לא!" צעק קסם וריחף ברחבי החדר. הוא שלף את דינג, מוט הזהב, והטיח מכה מסובבת בניקל, שנמס סביב דינג ושרט את גופו של קסם. טכ' ירה צרורות ממכונת ירייה לעבר ניקל, שברח לאורך הקירות, הגיע אליו וגרם לו להגן כששתי שריטות חומצה הופנו אליו.
"אני כאן!!!" צעק קסם, הפך לאלמנט זחיחות כשכנפיו החומות הזוהרות מופיעות על גבו והטיח את דינג, כפול בגודלו, בראשו של ניקל. ניקל התפצל והתחבר מצדו השני של דינג וזינק לעבר זחיחות, שגדל עוד יותר והפך לאלמנט טבעת, זוהר וצמידיו מתאחדים לטבעת בצבעי הקשת שריחפה סביבות.
טבעת נעץ את רגליו ברצפה והניף את דינג, שהיה באורך של חצי מהחדר כעת, גורם לכל האחרים להתכופף. ניקל זינק על פניו, אבל טבעת יצר חישוק שהעביר את ניקל לצד אחר של החדר. משם ניקל זינק לעבר אש, שחסם אותו בידיו, הפך במכה לאלמנט כוח וצעק כשפרצי אש מבעירים את גופו וממיסים את החומצה. אדמה הפך ליהלום והטיח שני שרוכים בגופו של ניקל, קרח הפך להשתקפות ויצק מראה שהחזירה את מהלומותיו של ניקל לעצמו, ומים הפך לאוקיינוס וירה זרנוק ששטף את ניקל לאורך החדר וזרק אותו בצד השני, ספוג מים.
"אל... תתערבו!!!" צרח ניקל כשהוא מרים את עצמו מכל התקפות האלמנטים.
"זה מה שאנחנו עושים, מתערבים!" צעק חשמל. הוא הפך לאלמנט טעינה והופיע מול ניקל, הניח את שתי ידיו עליו וחישמל בכל הכוח. ניקל צווח כשזרמים צהובים ותכולים הכו בו, אבל קם מתוך החשמל ותפס את טעינה בגרון, משליך אותו על אוקיינוס בצד השני של החדר כשהם מחשמלים זה את זה.
טכ' הפך לכאוס והחליק לאורך החדר כשהוא מניף את קאליבור מצד אחד, וטבעת ריחף לעבר ניקל עם דינג מהצד השני, אבל ניקל קפץ באוויר וירה זרמי חומצה ששיטחו את שניהם על הקרקע כשהוא צועקים ומנסים להדוף מעליהם את החומצה.
"חושך גמור!" צעק אופל ומשך בצמידיו. הוא הפך לאלמנט זנב ולאלמנט כאב, צרח כשאורות שחורים דמויי עטלפים עוטפים אותו, ופרש את היער השחור שלו סביב. אבל ניקל לא עניין אותו. אופל תפס את קלאריוס בגרונו והטיח אגרוף בפניו. קלאריוס צעק ונפל על הרצפה כשהוא יורק דם. "קום, אפס אחד," אמר אופל ומשך בשיערו של קלאריוס. "זה האירוח שלך?"
"יצור מתועב," אמר קלאריוס והניח יד על בטנו של אופל. עוד לפני שאופל הספיק למצמץ העולם נשאב לתוכו ונפרק, ואופל נזרק לאורך החדר ופגע בקיר כשהוא גונח ונופל על ארבע, והיער השחור נעלם כלא היה.
ניקל צרח. הוא הטיח את גופו באלמנט כוח, תפס את לוסיאן באוויר, משך את אלמנט נוצות אליו, קרע את אחת הכנפיים שלו וזרק אותו על כאב. הוא הופיע מול טבעת, תפס את דינג ביד אחת ושבר אותו לשניים, ואז נגח בראשו של טבעת וריסק את זה על הקרקע. משם הוא רץ אל השתקפות, עבר את המראה שלו מהצדדים וירה שלוש מחטים שחדרו דרך גופו, זורק גם אותו לצד השני של החדר. כאוס ויהלום עמדו סביבו אבל בחנו את צעדיהם במקום להסתער בעיוורון.
"לא רע בשביל היורש האחרון של אריפוס," אמר קלאריוס ותפס את הלסת שלו בכאב כשהוא צועד לעבר ניקל.
"מה אמרת עכשיו?" שאל ניקל כשמבטו חוזר להתמקד באביו.
"אתה לא הבן שלי. לנו יש עיניים אפורות. אתה הגעת עם האבן ועם העיניים הסגולות המפלצתיות האלו. טוב שמרדת. מההתחלה רציתי לשים אותך בהסגר."
"אני - לא - מפלצת!!!" צעק ניקל ופתח בצווחה שגרמה לכולם לאטום את אוזניהם ולצעוק בעצמם. החומצה נזרקה על הקירות ועל התקרה ופגעה בכולם, וניקל הסתער בריצת אמוק. קלאריוס חייך ונקש באצבעותיו, וכדור זוהר נוצר סביב ניקל וכלא אותו במרכז החדר. זה נאבק והטיח את גופו בכדור מבפנים, ניסה לשרוט ולנשוך, אבל לא הצליח להשתחרר.
"הוא לא אח שלנו?" שאל פונס בבלבול מוחלט.
"זורה הוא הילד הראשון שלי," אמר קלאריוס כשהוא מדגיש את השם באופן חריג.
"ומה עם אקווריה?" שאל השתקפות. קלאריוס בהה בו באימה. "זאת הבת הראשונה שלך. מספר 0!"
"אין לי מושג מה קשקשו לך, ילד. אני לא מכיר אף אחד בשם הזה---"
"פגשתי את הרוח שלה בגן הזכוכית."
קלאריוס בהה בהשתקפות ואז בשאר בני משפחת גיפט, שכולם בהו בו בפיות פעורים.
"כמה הסתרת מאיתנו?" שאל לורן כשהוא יורד במדרגות.
"ילדים כועסים," אמר קלאריוס. "אז, שנמשיך? היכן היינו?" הוא חיפש את האבן ומצא אותה בידיו של אלמנט טבעת, לא מרפה לרגע. "תן לי את זה," אמר והתקרב, אבל טבעת גם ונעץ מבט בקלאריוס.
"אל תתעלם ממני!!!" צעק לורן ויצק כדור אנרגיה אפור בידיו.
"זכור את מקומך!" התרעם קלאריוס והכדור האפור התפוקק במבט אחד שלו. לורן נזרק על הקיר ונכבל בשלשלות ברזל.
"אופ--- כאב," אמר טבעת ותפס את ידו של זה כשהוא מפנה אליו את הגב.
"דווקא איתי?" שאל כאב.
"הכוח שלך נמצא באבן הזאת, לא? נראה לי שהקרב הזה חשוב לך יותר מאשר לאחרים. אני חושב שזה ייתן לנו מיזוג חזק יותר."
"מה יוצא לך מזה?"
"האבן אצלי," אמר טבעת ומשך בכתפיו. הוא הראה את האבן של אריפוס לכאב, וכאב חייך, סובב את גבו והתנגש בו.
באור שחור וזהב הופיע אלמנט מעגל, בעל שיער מסודר ומבט אדיש, בעל עין אחת שחורה ריקה ואחת זהובה וכל מערכת השמש נראית דרכה. הוא לבש בגדים שחורים בעלי כיתוב זהב וצמידים כפולים בשחור וזהב. וייל ודינג התמזגו למטה זהב שחור שהסתובב בידי האלמנט, והוא החזיק את האבן של אריפוס שריחפה על ידו ונתנה לו כוח.
"מעגל," אמר האלמנט ויצר שלושה מעגלי קסם בצורות שונות שהופיעו על הרצפה. הוא נעלם והופיע בין המעגלים, מרצד עליהם כרצונו, ושלושה כדורי אור זהובים הופיעו מול קלאריוס וניקל והתפוצצו.
ניקל צעק ורץ לאורך הקיר, נעמד מול מעגל וניסה לשרוט אותו מספר פעמים, אבל מעגל צעד לאחור במיומנות, התחמק מהשריטות והטיח את המטה החדש בראשו של ניקל. הוא הסתובב כשהרגיש את קלאריוס מתקרב ובלם את ידיו - שהיו עטופות באנרגיה מחודדת. ניקל תפס את מעגל מאחור, אבל נחבט בכתפו על ידי יהלום.
"אני צריך זמן!" אמר מעגל וריחף למעלה כשהאבן בידיו. הוא הרחיב את ידיו לצדדים והאבן נפתחה כשמעגל קסמים מצטייר מעליו על התקרה.
"מה אתה עושה?! אתה מזיק לאבן!" צעק קלאריוס.
"תן לו!" צעק כאוס, חבט את גופו בקלאריוס וזרק את זה על הקיר.
"בוא נראה מי אתה, אריפוס," אמר מעגל והאבן הפכה למאה רסיסים שנעו סביבו והקרינו לו את חייו של הקוסם העתיק.
אריפוס עמל במשך שנים על קסמים אפלים, רצח אנשים ושאב את כוחם לתוך האבן, כמו מי שאסף אינספור עטיפות כסף לכדור אחד. האבן התחזקה במהלך השנים, וכשהוא מת, כדי לשמר את שמו, הוא הכניס גם את עצמו לאבן. קוסמים רבים השתמשו באבן עם השנים והיא התפרסמה. לבסוף, היא הגיעה לידי משפחת קוסמים שהולידה את ניקל. ניקל, בעודו תינוק, שיחק באבן ובטעות שאב לתוכה את הוריו. האבן זרקה אותו לרגלי משפחת גיפט, שם הוא נאסף על ידי קלאריוס.
קלאריוס ופוליאג' גידלו את ניקל ופחדו להיפטר ממנו כי לא ידעו מה הקשר שלו לאבן. בהמשך נשאבו לתוך האבן כוחותיהם של לוסט, של ניקל ושל ריימי. ריימי נותרה ללא כוחות, ניקל פיתח כוחות מעוותים כתחליף, ולוטס מת. האבן נגנבה על ידי הנגאים כדי לבנות את תותח הנשמות ולחסל את המפלצת שבלומינריה. האבן חזרה אל משפחת גיפט ואליה נשאבו גם כוחותיהם של אדל ושל אופל. וכעת, קלאריוס הפך לדומה לאריפוס, בכך שרצה לשאוב לתוך האבן את כל מי שראה ולהפוך אותה לחזקה ביותר. הוא רק המתין שהילדים שלו יתחזקו עוד לפני כן. לבסוף, כך תכנן, הוא ישאב לתוכה גם את עצמו וייזכר בהיסטוריה בתור אריפוס השני.
מעגל ניסה לסגור את האבן. הוא ראה מספיק. אבל האבן לא הסכימה להיסגר.
ואז לאופל היה רעיון. "האבן שואבת כוחות של אחרים. אבל מה יקרה אם מישהו ישאב את הכוחות של האבן, לשם שינוי?" שאל מעגל את האבן בחיוך מתקתק.
הוא לקח את האבן והניח אותה בין שיניו.
"לא!!!" צעקו קלאריוס, ניקל ופונס, אבל זה רק גרם למעגל לרצות לעשות את זה עוד יותר. הוא לחץ על שיניו והאבן נשברה. הוא דחף אותה לפיו והמשיך ללעוס בכוח, מרסק אותה לחתיכות ובולע את כל מה שנותר ממנה.
"כמה טוב לחזור הביתה..." לחש קארישה, שכוחותיו התפזרו בתוך גופו של מעגל, אבל נחבטו בין כל שאר הכוחות שהתפזרו בתוכו; ריימי, ניקל, אדל, לוסט, אריפוס ועוד אינספור קוסמים וקוסמות במהלך מאות השנים מאז שאריפוס נולד. כולם התערבלו והתפזרו בתוך גופו של מעגל, והוא היה חייב לתת להם בית חדש.
"צפוף..." לחש מעגל. "צריך... יותר מקום." הוא תפס את צמידיו הכפולים ומשך, אבל אלה לא הסכימו להתרחב. הוא צעק, נפל על הקרקע ומשך בכל כוחו. הצמידים התעקמו והעולם התעוות.

אופל וקסם מצאו את עצמם במדבר אינסופי, עומדים זה לצד זה מול מאזניים עצומים בעלי כף אחת חלודה ומתפוררת, וכף אחת מגולוונת בכסף טהור.
"בוא," אמר אופל וקפץ על הכף המגולוונת.
"רגע... אולי אנחנו צריכים ללכת לשם?" שאל קסם והצביע על החלודה.
"אני כבר התגלוונתי. טוב פה ואין לי שום כוונה ללמוד משהו חדש. ראית מה קרה כשהחלדנו במדבר. אתה מקבל קצת יותר כוח, אבל אתה מאבד את השליטה העצמית שלך. זה לא שווה את זה. למדתי את זה בלילה ההוא, כשנלחמנו."
"אבל אולי---"
"אין אולי, בוא לכאן כבר!" צעק אופל, ירד למטה, תפס את קסם בכוח וזרק אותו על הכף הכסופה.

הצמידים התרחבו והתפוקקו, מותירים את ידי האלמנט החדש חשופות. הוא היה זהוב ושחור כמו מעגל, אבל הצבעים נמרחו זה על זה והתאחו. בגדיו נקרעו וריחפו סביבו והרצפה והקירות נתלשו והצטרפו אליהם. סביב האלמנט החדש התערבל כל מה שנגע בו ושימש לו מגן ונשק.
"צדקת," אמר האלמנט ובחן את ידיו. הוא הסתכל על האלמנטים האחרים, על ניקל וקלאריוס וכל בני משפחת גיפט, וכולם בהו בו בפיות פעורים.
"בלעת את האבן... אתה האבן!" צעק קלאריוס. "אתה שייך לי!"
"כל כך הרבה כוח," אמר האלמנט ובחן את עצמו. "כל כך הרבה אנשים שנפגעו. הם צריכים מקום, כל אחד ואחד מהם. ארונות שונים. תאים. משהו שישמור על סדר ויאפשר לכל אחד את המרכז שלו. כמו בית מלון לכוחות נפרדים. הרבה חדרים שונים שיוכלו להחזיק אותם... אכסנייה של קוסמים..." הוא הרים את ידיו וחבילת קלפים נוצרה ביניהן, והוא פרש את הקלפים כמניפה כשהוא מחייך. "אלמנט קלפים," לחש.
"מה קרה? הוא לקח את האבן?" שאל טעינה כשהוא קם ומתאושש.
"כן, היא שלו עכשיו," אמר כאוס כשהוא מחייך בעצמו וחוזר להיות טכ'. האלמנטים האחרים חזרו גם הם לעצמם וצעדו לאחור. הם מעולם לא חשו כזה כוח עצום. זה לא היה משהו אחד ומרתיע, כמו ניקל או קלאריוס, אלא מקבץ של קוסמים שדרשו נקמה.
"מה זה הדבר הזה?" שאל אש בעיניים ופה פעורים.
"זה כמו מיזוג-על. מיזוג מגלוון," אמר אוויר.
"מיזוג אגדי," לחש מים ובהה בידיו. הוא הרגיש את זה פעם בעצמו.
"תחזיר לי את הכוח שלי!!!" צעק ניקל וזינק לעבר קלפים, אבל האלמנט התייצב על הקרקע, פרש את הקלפים הפוכים לפניו ושלף אחד. קלף טארוט עם סמל המוות הוצג, וחרמש פגע בבטנו של ניקל וזרק אותו על הקיר.
"נהדר! איזה כוח נהדר!" הכריז קלאריוס וירה שלושה כדורי אנרגיה אפורים על קלפים, אבל זה שלף אס יהלום ויצק ממנו מגן שהדף את כל הכדורים.
"זה אכן נהדר," אמר קלפים, שלף קלף 9 עלה והצמיד את החרב השחורה הארוכה לגרונו של קלאריוס.
"אני... נכנע," אמר קלאריוס בהרמת ידיים.
"אל תקשיב לו, הוא מרמה!" צעק לורן.
"אי אפשר לרמות קוסם," אמר קלפים, שלף את קלף הטארוט - המזג, ודחף את הקלף לפניו של קלאריוס. קלאריוס צעק בזמן שכל כוחות הקסם לו נשאבים לתוך האבן ולתוך גופו של אלמנט קלפים, מותירים אותו ליפול על הרצפה, חסר כוח.
"לא... אני... כל מי שאני... תחזיר לי את מי שאני!" צעק קלאריוס כשהוא תופס את רגלו של קלפים.
"אה... לא," אמר קלפים והשתחרר מאחיזתו של קלאריוס. "ועכשיו אתה," אמר והסתובב אל ניקל, שהתהלך בחדר על ארבע כמו חיית טרף, בוחן את צעדיו של קלפים ומתכונן לזנק עליו. "מה דעתך שאני אתן לך את הכוחות שלך בחזרה? מה תעשה איתם?"
"אני אהרוג את כולכם!!!" צעק ניקל.
"זאת התשובה הלא נכונה," אמר קלפים באנחה. "הגאווה והכבוד של אבא שלך גרמו לכל המוות הזה. אפשר לעצור את זה עכשיו."
"לא! זה לא יעצר עד שהוא ימות!" הוא הצביע על קלאריוס.
"הם גידלו אותך---"
"הם כלאו אותי והתעללו בי!!!"
"אני לא יכול," אמר קלפים בהרמת ידיים, ונחבט בכל גופו מהחומצה. הוא נאבק וניסה להגן על גופו בכל קלפי היהלום, אבל אלה נמסו ושיניו של ניקל נראו כמו אינספור להבים ארסיים.
"תן לי את הכוח שלי!!!" צרח ניקל והתפרע.
קלף 9 חרבות נשלף וחורר את בטנו של ניקל תשע פעמים, ולאחריו קלף 8 מטות שחבט בו שמונה פעמים וזרק אותו למעלה. קלפים שלף את קלף הטארט - הצדק, והטיח את בסיסה של חרב אימתנית בפניו של ניקל, ואז שלף את קלף הטארוט - השטן, וכבל את גופו של ניקל בשלשלות ברזל שחבטו אותו ברצפה.
ניקל זרם דרך השלשלות וזינק על קלפים, שהגן על עצמו, אבל זה היה רק חלק מהחומצה. השאר זחל לאורך החדר במהירות מדהימה לעבר קלאריוס, שהגן על פניו. פונס זינק לעבר אביו ויצק מראה זהה לזו של אלמנט השתקפות. המראה בלמה את החומצה וגרמה לניקל לפגוע בעצמו. הוא נזרק למרכז החדר כשהוא מתגלגל ומתיז חומצה לכל עבר, צורח בכאב ומתפתל על השטיחים הנמסים.
"אני מצטער," אמר קלפים ורכן מעל ניקל. הוא הניח את קלף השטן על ראשו והשלשלות כבלו אותו, וכעת החל לשאוב את כוחו החדש לתוכו בעזרת קלף המזג.
"לא, אל תיגע בי! אל תיגע בי!!!" צרח ניקל ונאבק בשלשלות. אחת נשברה אבל קלפים המשיך ושאב את כוחו. "לאאאא!!!" צרח ניקל והשלשלות נשברו. קלפים צעד לאחור בבהלה וניקל הפך לסופת חומצה. הוא דרך על הקרקע בעוצמה וזו נשברה, והוא היה כעת בגודל של חצי מהחדר, נראה כמו רובוט חומצה עצום. ניקל פלט צווחה מהדהדת והטיח את ידיו בקירות, שנשברו והתפזרו והצטרפו לריחוף המהיר סביב אלמנט קלפים.
השמים הכתומים השתקפו מכל עבר בזמן שהטירה התפרקה לחתיכות. ניקל ניסה לפגוע בקלאריוס, אבל כעת טכ' ואדמה עמדו שם ויצרו מגנים משלהם שבלמו אותו.
"למה אתם מפריעים לי להרוג אותו?!" צעק ניקל בקול עבה ומהדהד.
"כי אחרי זה אתה תהרוג אותנו!" צעק אש וחבט בפניו של ניקל באגרוף בוער.
קלפים ירה גשם של ניירות שחורר את החומצה. "מספיק עם המשחקים," אמר ושלף את קלף יום הדין. קרן נשיפה עצומה בקעה והוא נשף בה, הודף את ניקל על הקיר ומשתק את גופו.
"תעזוב אותי! תעזוב אותי!!!" צרח ניקל, אבל קלפי השמש והירח נחשפו וירו קרני אור על ניקל.
הקירות נתלשו ממקומם והתקרה התעופפה אל השמים הכתומים. לורן זינק לעבר ריימי והגן עליה, שבע הגן על קינו וניקו, נורמה הסתתר כשהוא אוחז בקיר, ושאר האלמנטים נאחזו בקירות שנותרו או ברצפה.
לסיום, קלף הג'וקר נשלף. אלמנט קלפים סובב את הקלף וחשף את קלף הטארוט - השוטה.
"לילה טוב," אמר והצמיד את הקלף לראשו של ניקל, שצעק והתפרע, וכל כוחו נשאב מתוכו לתוך גופו של קלפים, מותיר אותו עיסת חומצה חסרת צורה שזלגה לאורך הקיר אל השטיח, התמוססה ונעלמה.

קלפים נפל על הקרקע והתפצל לקסם ולאופל שנפלו לצדדים שונים, בקושי מסוגלים לזוז. הקירות עוד ריחפו באוויר, ושברי הטירה, בקושי מחברים את החדרים שעוד נותרו, נעו ברוח הממד הכתום לבדם או ריחפו סביב.
"לורן!!!" צעקה קורי מאחד החדרים שריחפו שם. אוויר עף אליה בקושי, בכנפיו הפצעות, והוריד אותה למטה. במקביל, שבע השתמש במספר קסמים כדי לגרום לרונה לרחף מטה אל כולם וזו חיבקה את ריימי בדמעות.
"מה עם האחרים?" שאל קינו. "איפה כולם?"
שאר האחים התבוננו זה בזה וכולם פנו אל שבע, שהרכין את ראשו. "המשפחה לעולם לא תחזור להיות מה שהייתה."
"הכול באשמתנו," אמר אוויר.
"רק הקדמתם את הבלתי נמנע. יום אחד אבא או אדל או ניקל היו הורגים את כולנו כשלא היינו מצפים לזה," אמר לורן כשהוא מתבונן בריימי.
"אתם איומים! אתם מביאים הרס לכל מקום!" צעק פונס. "עופו מפה! תעזבו את הבית שלנו ואל תחזרו לכאן לעולם!"
"היי, אנחנו לא..." אמר אופל וגנח בכאב. היה לו קשה לעמוד. "זאת לא אשמתנו!"
"מה פספסתי?" שאל דשא שהתעורר.
"בערך הכול," אמר חשמל כשהוא מתפרץ בצחוק גדול.
"אנחנו צריכים להגיע ללומינריה, ואז לא נטריד אתכם שוב," אמר אדמה.
"כן," אמר שבע והנהן. מי שיכול, אני צריך עזרה בקסם המעבר הזה.
"רגע! אתם לא יכולים פשוט לעזוב ככה!" אמרה ריימי ותפסה את ידו של טכ'.
"אה, כן," אמר קסם ונגע בבטנו. הוא בחן את אופל, שהחזיק חצי מהכוחות, ואמר, "זה אצלי." קסם התקרב אל ריימי והניח יד על ראשה. משהו עבר ביניהם והיא התמוטטה על הרצפה כשדמעות עולות בעיניה.
"אני... יש לי כוחות..." לחשה כשהיא צופה באנרגיה אדומה עוטפת ומחבקת את זרועותיה.
"ברוכה השבה. אני אלמד אותך להשתמש בהם," אמר לה לורן. "תודה," הוסיף לעבר קסם. קסם הנהן.
"אתם לא יכולים לעזוב! אסור לכם!" אמר קלאריוס וזחל לעבר האלמנטים, תופס ומחבק את רגלו של אש.
"איכס, אל תיגע בי!" אמר אש, בעט בראשו של קלאריוס ודילג לאחור.
"אנחנו נשתקם," אמר שבע והסתכל על קינו וניקו, שהביאו את השלשלת שכבלה את לורן וכבלו בה את קלאריוס. "אבל קודם נשחרר אתכם." בהינף יד שבעה קנים הופיעו סביב האלמנטים. קינו, ניקו ולורן הצטרפו וכעת המעגל הופיע במרכז החדר.
"כנסו פנימה," אמר לורן לאלמנטים, ואלה, מעט מבולבלים ולא יודעים למה לצפות, נכנסו לתוך המעגל.
"אז זהו?" שאל טכ' את ריימי.
"כן," אמרה וחיבקה אותו בקצרה. היא צעדה לאחור, נעמדה ליד לורן והרימה את ידיה כמוהו, תורמת מעט לקסם המעגל כשהיא לא בדיוק יודעת מה לעשות.
"אל תעשו את זה! אל תתנו לדברים היקרים האלה ללכת!" צעק קלאריוס.
"אבא, בבקשה, הבכת אותנו מספיק," אמר נורמה והצטרף למעגל.
"11... 5, אתה איתי, נכון?" שאל את פונס, אבל זה לא הביט באביו, שבהה בקרקע חסר מילים.
"סליחה על הבית שלכם," אמר קסם לשבע.
"רונה, אנחנו ניפגש שוב," אמר לה מים והסתיר את ראשו תחת הכובע של מיק.
"או שלא," הדגיש אופל בידיים משולבות.
"נו, מה פספסתי? לאן אנחנו הולכים? שמישהו יספר לי!" אמר דשא כשהוא מושך בחולצתו של טכ'.
"נספר לך בדרך," ענה טכ'.
"לא נספר לך אף פעם!" התגרה חשמל.
"לורן, ניפגש שוב?" שאל אוויר.
"כן," אמר לורן בראש מורכן.
"אני מקווה שאקווריה בסדר עכשיו," אמר קרח כשהוא מתבונן אל רסיסי הטירה נעלמים בשמים הכתומים.
עמוד מהמנגה מלאך קציר התעופף ברוח לתוך הטירה. אש הרים אותו והעמוד נשרף.
"אני לא יודע מה יש בלומינריה, אבל מיק שם, בטוח," אמר אדמה והניח יד חמה על כתפו של אש.
"כן," אמר אש כשהוא מביט אל השמים הכתומים האינסופיים. "וגם הנגטיבים איתו. אני בטוח."
"אה, שאני לא אשכח!" צעק דשא לפתע וכל האחים בהו בו, "אח מס'... מה זה היה? 8? זה עם הפרחים! פרי-משהו! הוא קשור בארון בגינה! אל תשכחו אותו שם!"
"לא נשכח," אמר לורן כשהוא מחייך ומנופף לשלום.
"תביאו מזכרות!" אמרה ריימי ונופפה לטכ' לשלום.
זוהר הקיף את האלמנטים ודחף אותם למעלה, והם נעלמו והפכו לרסיסים שטיילו בעולם, וכבר ראו את לומינריה, הכוכב הסגול, מופיע תחת כפות רגליהם, מוביל אותם אל הארק האחרון.


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
יוסיהו
הודעה 18.03.2017, 14:17
הודעה #1619


גאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 332
תאריך הצטרפות: 11.09.06
מיקום: חיפה
משתמש מספר: 14,269



נו, הסתיים הארק התשיעי...

לא יודע, הרגיש כאילו באת לסיים את זה מהר. כאילו "יאללה, נהרוג את פוליאג', ניקח מקלאריוס את הכוחות, נפתור הכל ויאללה, אולי הארק העשירי יהיה יותר נורמלי כי אני אעשה אותו במכה אחת".

ואלמנט קלפים? לא מת על זה, כשהם עשו את זה אז אמרתי "מה, עוד אחד? בחייאת..."

אולי גם אנחנו התבגרנו מאז?
Go to the top of the page
 
+Quote Post

81 עמודים V  « < 79 80 81
Reply to this topicStart new topic
1 משתמשים נמצאים בנושא זה (1 אורחים ו-0 משתמשים אנונימים)
0 משתמשים:

 



RSS גרסת ארכיון הזמן כרגע: 25.06.2019 , 17:36