IPB

ברוך הבא אורח ( התחבר | הירשם )


> 


2 עמודים V  < 1 2  
Reply to this topicStart new topic
> סיפור קצר| כיבוש
Nekros
הודעה 06.09.2016, 00:04
הודעה #21


צ'ונין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 904
תאריך הצטרפות: 31.08.10
משתמש מספר: 80,792



זעם - חלק שלישי

-----------------------------------------------------------

סוס המלחמה הגדול שעט במורד הגבעה, הקרקע כתם מטושטש תחת פרסותיו הכבדות. סולומון נשען על קשת האוכף, מצמיד גופו אל בהמת הרכיבה החומה, מדרבן עם עקביו לדהור מהר יותר.
הוא חצה את המחנה, נערי אורוות וטבחים וחיילים קופצים מדרכו פן ירמסו על-ידי החיה הכבירה, בדי אוהלים מתנפנפים ברוח בעקבותיו.
הוא לא ידע לאן הוא דוהר, לא ידע מה חיפש, מה הוא אמור לעשות. לפרק את המצור? לשלוח את צבאו לתוך העיר, להתמודד מול דבר שלא הבין כלל?
הפחד געש בתוכו, הופך את בטנו של סולומון וגורם לליבו לפעום. הוא פחד מהצללים החיים שראה, מרקדים על רקע השמיים האפורים. הוא פחד מצל, רגוע ואדיש על גב סוס הבלהות שלו. יותר מהכל, הוא פחד ממה שימצא ברגע ששערי העיר ייפתחו.
לעת עתה, הוא היה חייב למצוא את סדריק.
הוא הגיע לפאתי המחנה, הצבא פרוס לכל אורך המישור תחתיו, מקיף את שערי העיר. מתכות נצצו בבוהק הצהריים, השמש משתקפת בלהבי החניתות המושחזות והשריונות המבהיקים ושולחת קרניים בוהקות לכל עבר. מעברם, חומות האבן העצומות התנשאו מעל הקרקע, אף רמז לתנועה מבעד לחרכי הירי שבחומת המגן, דוממות ושקטות באופן חריג, המחשבה על הסיבה לכך שולחת רעד במורד גבו של סולומון.
הוא הביט סביבו וראה לימין סככה גדולה שתחתיה התקבצו קצינים ושליחים, צפופים ואחוזי תזזית כמו נמלים סביב גרגר סוכר. דרבון יחיד בצלעות החומות, והסוס הגדול שעט לעבר הסככה, סולומון מצמצם עיניו כנגד הרוח. עוד לפני שהסוס הספיק לעצור לגמרי רב-האבירים כבר זינק מגבו, מעד לרגע ומיד התיישר ורץ קדימה, החיילים המבולבלים סביבו מפנים לו דרך, מבטיהם נעים בין זעף למבוכה מתנצלת.
סולומון חצה את ים הקצינים והגיע לשולחן עץ רחב ומבריק, עליו נחו מפה צבועה של העמק, קסת דיו ובתוכה עט נוצה לבן, בקבוק יין וכוס זכוכית יחידה. לצידי השולחן, בכיסא עץ מרופד וגבה-משענת, ישב סדריק, נזר הזהב לראשו, אגרוף קפוץ מונח על השולחן שלפניו וידו האחרת תומכת בסנטרו ומבט מהורהר בעיניו. דנקן עמד לצידו, משעין את ידו על השולחן ולוחש למלך באוזנו, והוא מהנהן בתגובה. השניים הרימו מבטם כששמעו את ההמולה שסולומון גרם ועיניו של סדריק נפגשו באלו של אחיו.
"איפה לעזאזל היית?" שאל אותו בקרירות המלך.
גבו של סולומון נדרך והוא הרגיש את הרוק יורד במורד גרונו בעודו בולע בלחץ, ואמר, "אנחנו מוכרחים להיכנס לעיר מיד."
לרגע היה שקט, דנקן מביט בסולומון במבט שואל, מבטו של סדריק לא משתנה ולו מעט.
"מה?"
"הם בסכנה! אנו מוכרחים להיכנס לעיר ולהציל אותם!" אמר סולומון בדחיפות.
"על מה לעזאזל אתה מדבר?" שאל אותו סדריק, מבטו עדיין קר, אך שמץ סקרנות בתוכו.
"הייתי עם הננס על גבעה, הוא עשה משהו, הרים צללים אל האוויר, כנראה העביר אותם לתוך העיר. אם לא ניכנס לשם עכשיו..."
"סולומון, צללים לא זזים, בטח לא נפרדים מהאדמה." אמר דנקן עם דאגה בקולו.
"לא ראיתם את זה? הוא הרים את הצללים לאוויר, הפך אותם לכדור שחור וענקי! העולם היה אפור ו..." סולומון עצר והביט בסובבים אותו. סדריק, ודנקן, וכל החיילים שמסביב שקטו והביטו בו, אוסף של מבטים מבולבלים, דואגים ולועגים על פניהם. פיו נשאר פתוח בעודו הוא מנסה להבין מה מתרחש. האם הם לא ראו את מה שאירע על הגבעה? האם סולומון היה העד היחיד לכוחותיו האפלים של צל? זו הסיבה מדוע כולם התנהגו כאילו הכל כשורה? הרי אם זה היה אחרת סדריק מזמן היה עושה משהו בנוגע לכך. לא כן?
"זה עשן?" שאל לפתע קצין זוטר שעמד במקום. הנוכחים במהרה הסיטו מבטם אל עבר העיר. שם, על רקע השמיים התכולים, לשונות עשן שחור התפתלו לרגע ברקיע ונעלמו רגע אחר כך, לא מותירים זכר.
"מה לעזאזל קורה שם?" שאל דנקן בלחש.
"נראה כי הרכישה שלנו הייתה חכמה אחריי הכל." אמר סדריק ונעץ מבטו בסלומון.
סולומון הזעיף פניו, צעד אחורה, והתקדם בנחישות אל עבר סוסו, מפזר בשנית את הקצינים המבולבלים מדרכו. מאחוריו שמע את סדריק צועק, "סולומון, חזור הנה!" אך הוא לא עצר. הוא היה חייב לדעת מה מתרחש, לראות זאת בעצמו. בזינוק מהיר הוא עלה על האוכף, שם רגליו במשוורות המתכת והצליף במושכות העור, והסוס החל לדהור.
הוא דהר אל עבר הצבא האדיר, שועט בין שורות הגדודים, קצינים רכובים מפנים את סוסיהם במהירות מהדרך, חיילים עוקבים במבטים סקרנים אחריי מפקדם. כאשר הגיע לחזית משך במושכות ועצר את סוסו הצונף בהתרגשות. הוא הביט בשערי העץ הכבדים של העיר, חבוטים ומצולקים מניסיונות חדירה רבים אך עדיין עומדים איתן. לא משנה כמה ניסו, הצבא לא הצליח להזיז אותם ולא במעט.
אחד הקצינים של המחלקות הקרובות התקדם אליו, הצדיע ושאל, "אדוני, הכל בסדר?"
"האם שמת לב למשהו מוזר המתרחש בעיר?" שאל אותו.
"מוזר, אדוני?"
"האם היה משהו חריג, לא כשורה, מעבר לחומות הללו?" סולומון שאל שוב, הפעם מרשה לתקיפות לחדור לקולו.
הקצין נדרך וענה במהרה, "לא אדוני!" אך אז מבט ספקני עלה על פניו ולאחר מכן אמר, "למרות שחלק מהחיילים טענו שהם שמעו צעקות מעבר לחומה."
"לפני כמה זמן?"
"כמה דקות, אדוני."
סולומון גנח בתסכול וסובב את סוסו אל עבר שער העיר. לרגע עמד כך בשקט, הקצין עומד על הקרקע לצידו, ואז אמר, "אנחנו נכנסים."
"אדוני?"
"ארגן את כל כוחותיך והודע לקצינים האחרים. בפקודה שלי המחלקה שלך תתקדם ותפרוץ את שערי העיר. ברגע שאלו פתוחים הכוחות יזרמו אל תוך העיר וילחמו במה שנמצא שם."
"אבל, אדוני..."
"האם אני ברור?!" צעק עליו סולומון והקצין נרתע בבהלה.
לפני שהספיק לענות, שמע סולומון חבטות פרסה מאחוריו. הוא הסתובב וראה את דנקן רכוב בסרבול על סוסו האפור, דוהר לכיוונו.
"אתה מוכן להסביר לי מה לעזאזל קורה כאן?" אמר לו דנקן בפנים אדומות, אולי מכעס, אך יותר נכון להניח שממאמץ.
"אנחנו הולכים להציל את אנשי העיר." אמר לו ושלח את הקצין ממנו בהינף יד.
"להציל אותם ממה? מאיתנו? אנו לא יכולים להיכנע!"
"להציל אותם ממה שנמצא שם!" קרא סולומון והצביע על העיר בקדחתנות. "משהו קורה בתוך העיר הזאת! האנשים האלו בסכנה! אנו מוכרחים לעזור להם!"
"מדוע?" שאל אותו דנקן. "זו כל הסיבה שאנחנו כאן, לא כך? כדי לכבוש את העיר. אם משהו קורה שעוזר לנו לעשות זאת, אנו צריכים להודות על כך."
"לא באנו הנה כדי להשמיד את העיר, באנו כדי להחזיר אותה לממלכה! אתה לא מבין?! האנשים ימותו!"
"זו מלחמה סולומון!" נהם עליו דנקן, "אנשים ימותו בין אם אתה רוצה בכך ובין אם לא! הזמן לשאת ולתת עבר ממזמן, מהרגע שמחנות הפליטים נשרפו מחוץ לשערי העיר."
"דנקן, בשם האלים, יהיה שם טבח!"
"אתה הוזה סולומון! אני לא יודע מה היו השטויות שקשקשת בנוגע לצללים, אך הסיבה היחידה שיש לאנשים האלו לחשוש היא מאיתנו. לא מהאיש הקטן המטונף, ולא מהמפלצת המהלכת על שתיים שאיתו!"
שער העיר נפרץ בעוצמה, דלת אחת נתלשת מציריה ומתרסקת על הרצפה, השנייה נותרת להתנדנד הלוך ושוב, חלקה התחתון שבור כמעט לחלוטין. סולומון ודנקן נרתעו אחורה באוכפיהם, סוסיהם צוהלים בבהלה לשמע הרעש הפתאומי. לרגע הכל דמם, הכל מפנים מבטיהם לשער העיר. מתחת לקשת האבן הגדולה המובילה לתוך העיר עמדה דמות ענקית, נמוכה אך במעט מדלת העץ שהתנדנדה על ציריה לצידה. הגבר לבוש השחורים הביט אליהם, ולסולומון הייתה תחושה מצמררת שהמבט היה מכוון ישירות אליו.
"לעזאזל..." לחש דנקן ביראה, כאילו הבין שנוכח כעת בטעותו, וידע היטב את השלכות הטעות הזו.
סולומון הצליף במושכותיו, ובצעד מהוסס בהמת הרכיבה החומה החלה להתקדם לשערי העיר, ופרא התחיל להתקדם גם הוא.
"מה אתה עושה סולומון! אל תלך לשם לבד!" אמר לו דנקן בעוד רב-האבירים התקדם אל חוסר הוודאות השחורה שניצבה מולו.
"שלא תעז לנסות לעצור אותי!" אמר לו בכעס סולומון, ואז הוסיף בשקט, לעצמו יותר מאשר לסגנו, "אני מוכרח לראות בעצמי."
"לעזאזל... שלח רץ אל המלך, הודע לו שהעיר נפרצה." אמר דנקן לקצין שלידו, שהביט בהשתאות על הענק המתקרב. "עכשיו!" צעק, והקצין נרתע בבהלה ורץ בצעד כושל אל מחלקתו.
סולומון נשם עמוק בעוד השניים התקרבו עוד ועוד, עיניהם לא עוזבים אחד את השני וככל שהתקרבו הפחד, והחרטה, והזעם בעבעו בו יותר ויותר.
"מה קרה שם?" שאל אותו. פרא לא ענה. "מדוע לעזאזל גרמת לנו לחכות כאן אם בכל מקרה תכננת לצאת משער העיר?"
הענק התקרב עוד ועוד, שקט לחלוטין, חיוך מרושע ולועג על פניו, עיניו זוהרות מהנאה, ולרגע חשב סולומון אם לפניו ניצב השטן בעצמו.
"ענה לי!" שאג עליו סולומון עם כל האומץ שהצליח לגייס. "מה בדיוק עשית-" הוא עצר.
מעבר לכתף הענק, אחריי קשת האבן הרחבה, ראה על רצפת העיר אדם עם לבוש צנוע, ידו האחת פרוסה לצד בעוד השנייה קבורה תחת בטנו, מתבוסס בארגמן.
הוא הביט באדם בשאלה, ואז עיניו עברו אל פרא בפחד הולך וגובר. הגבר הגדול הגיע אליו ובלי לומר מילה הניח שק בלוי בחיקו של סולומון, כתם שחור מכתים את תחתיתו. הוא הסיר את עיניו מפרא בזעזוע ובחן את החפץ שבחיקו, למרות שגם בלי להביט בו ישירות ידע במה מדובר. הוא זכר את החלק של פרא בעסקה.
"על לא דבר." אמר פרא בקולו הנמוך והתקדם הלאה בלי להוסיף דבר.
"מה קרה שם?" שאל אותו סולומון, מכריח את עצמו להסיר עיניו מהשק שלחיקו.
"רצית את העיר," אמר פרא בפשטות, "השגתי את העיר."
סולומון הביט בגב הרחב של הענק המתרחק, ואז בעיר, ואז בשק שלחיקו, ושוב בעיר. הוא השליך את החפץ הדולף ממנו, והתגבר על צמרמורת שעלתה בגבו לשמע החבטה העמומה כשפגע בקרקע, ודהר לכיוון הפתח המפהק של העיר, לכיוון מה שידע שיהיה אבדון.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סולומון התקדם באיטיות, צעד צעד, עיניו פקוחות בתדהמה, לסתו שמוטה וידיו רועדות מזעזוע. במשך כל הזמן שרכב בתוך העיר ראה מוות פזור לצידי הדרך, אך הוא לא עצר להסתכל, לבחון, לבדוק סימני חיים. משהו בתוכו דחק בו להתקדם. בין אם זו תקווה או סקרנות, אולי אפילו הזעם, הוא היה חייב להתקדם. וכאשר הגופות נהיו צפופות מכדי לרכב, ירד מסוסו והלך ברגל. הוא היה מוכרח להתקדם.
וכעת הוא עמד, מביט על כיכר רחבת ידיים עם עץ מוריק רחב גזע במרכזה, ומולו שדה קטל. חלק מהבניינים שמסביבו עלו באש, להבות מלחכות את קירות האבן, שולחות לשונות עשן שחור אל השמיים. רצפת האבן המרוצפת כמעט ונעלמה לחלוטין תחת הררי הגופות ונהרות הדם. איברים תלושים שכבו על הרצפה, חופשיים משקי העור שכבלו אותם. גפיים שבורות נפרשו לצד בעליהם בתנוחה מעוותת, שבבים לבנים של עצם מבצבצים מבעד לעור הקרוע והמדמם. הפיות הפעורים רחשו מזבובים ועיניים היו פקוחות לרווחה, בתדהמה, בכעס, בפחד. בוהות ללא רוח חיים בשמיים השלווים והאדישים שמעליהם. הדבר היחיד שהפר את דממת המוות במקום היה הקרקור האקראי של העורבים שמלאו את קיבתם בסעודת הגוויות.
"בשם האלים..." לחש סולומון. אך בין אם היו קיימים ובין אם לאו, אף אל לא טרח להראות את נוכחותו במקום הזה.
הוא שמע קרקוש מתכת מאחוריו, אך לא טרח להסתכל. לאחר כמה שניות דנקן נעמד לצידו, ידיו המשוריינות קפוצות לאגרופים.
"איזה מן אדם מסוגל לעשות דבר כזה לעזאזל?" שאל בשיניים חשוקות.
"לא אדם." אמר סולומון בזעם הולך וגובר, "מלך."
עוד חיילים החלו להתאסף מאחוריהם, קוטעים את צעדיהם ברגע שנגלה לעיניהם החורבן. לסתותיהם נשמטו בתדהמה והצמידו את ידם לפיהם באימה. סולומון שמע את מלמוליהם, מסננים קללות בשקט או נושאים תפילה בזעזוע. אחד מהחיילים הפנה את ראשו והקיא על הרצפה לצד חבריו.
סולומון סובב אליהם את ראשו, הורה, "היכנסו פנימה. חפשו ניצולים." וצעד אל הכיכר.
מגפיו השמיעו צליל יניקה מחליא בכל פעם שהרים רגלו מהדם והבוץ שעל הקרקע, שגרם לקיבתו של סולומון להתהפך בקרבו. לא משנה כמה ניסה, כמעט בכל צעד שהלך דרך על שאריות אדם קרועות, עד שלבסוף היה מכוסה בדם עד לשוקיו. חייליו היו יותר מסויגים ממנו לדרוך בקבר הנורא, אך לאחר מספר איומים מדנקן החליטו לבסוף להתקדם. כעת הכיכר האדומה רחשה מצעדים, שהפרו רק במעט את הדממה הקודרת ששררה במקום.
"המפקד!" קרא לפתע אחד מהחיילים, וסולומון זקף ראשו ומיהר אליו, מועד יותר מפעם אחת על האבן המרוצפת החלקלקה.
שלושה חיילים עמדו ליד קיר בית, מקיפים אישה מרוטת שיער ומטונפת, דם זורם בנהרות מהגדם שהיה פעם ידה השמאלית. היא כרעה על ברכיה וערסלה בידה גופה קטנה וקירחת, מרוטשת לחלוטין. פניה הופנו מטה ועיניה היו פעורות באימה, ממלמלת על להבות שחורות, עיניים ירוקות וניבים. הוא כרע ברך לידה ושלח אליה יד הססנית.
"גברתי-" והאישה החלה לצרוח. היא נסוגה אחורה עד שנצמדה לקיר הבניין והתכווצה ככל שיכלה, מקרבת את התינוק המת אל חזה בפראות כזו שלא שמה לב שציפורניה השבורות קורעות את בשרו.
עוד ועוד היא צרחה עד שצווחותיה גוועו בגרונה וכעת היו לא יותר מציוץ צרוד. סולומון נשם עמוקות ואחז בכתפה השלמה, מנסה להיות מנחם ככל שיכל. האישה שתקה ופגשה עם עיניה השקועות בעיניו. הלבן בהן היה צבוע בדם, ובאישוניה השחורים לא נראה רמז של שפיות.
"מה קרה פה?" שאל בעדינות.
היא הביטה בו כלא מבינה ולרגע פחד סולומון שתתחיל לצרוח שוב.
"האיש הגדול היה פה." אמרה, מבט תמים על פניה.
"האיש הגדול?" חזר אחריה, במוחו מבזיקה תמונה של פרא, צועד לעברו מכוסה בדם, מחזיק שק מטונף תחת זרועו. "הוא עשה את כל זה?"
"האיש הגדול היה פה." אמרה שוב, הפעם בבהלה, "הוא היה פה, עם הלהב שלו, והמוות שלו, והזאבים שלו..."
"זאבים?"
"מפלצות!" אמרה באימה והצמידה את הגופה קרוב אליה אפילו יותר, "הם יצאו מהעשן, עם הניבים שלהם והאש שלהם, והוא נשרף אבל הוא המשיך! וירו בו אבל הוא המשיך! והם המשיכו! והם הרגו הכל! הרגו הכל! הרגו, הרגו..."
סולומון הביט באישה ברחמים. היא המשיכה למלמל לעצמה, חוזרת על המילים הללו שוב ושוב. היא הייתה חיוורת וחלשה, ולסולומון היה ברור שהיא לא תשרוד עוד הרבה זמן. איך הצליחה לשרוד עד עתה, זאת סולומון לא ידע. היא סבלה, והיא סבלה באשמתו.
אז הוא כרך את ידו סביבה, מתעלם מהדם ומהגופה, מצמיד אותה אליו על אף שהתנגדה ככל שיכלה ועל אף יבבותיה המפוחדות, ואחז בה בחיבוק מנחם, כמו אב שמחבק את ביתו. ועם ידו השנייה הוציא פגיון מחגורתו ונעץ אותו בליבה.
האישה נאנקה חלושות, ידה השלמה נרפית ומפילה את הגופה המרוטשת לחיקו של סולומון. הוא הנמיך אותה לאט עם ידו על הרצפה האדומה, כאילו משכיב אותה לישון, והביט בה בעוד החיים מתרוקנים מעיניה.
היא ניסתה להוציא מפיה קול אך דבר לא יצא מלבד יבבה חלושה, דמעה יחידה זולגת מעינה וחורצת שובל בפניה המטונפות.
"הצללים הלכו, את בטוחה עכשיו." ניסה לנחם, אך האישה כבר מתה, ראשה שמוט ברפיון על ידו של סולומון.
הוא הניח אותו על הקרקע, שלף את הפגיון מגופה של האישה והתרומם על רגליו, פונה אל חייליו המקיפים אותו. הם עמדו מרותקים, ובהו במפקדם בתדהמה, ובהערכה. סולומון השפיל את מבטו וניגב את הפגיון על שריונו ביד רועדת.
"לא יכולת לעשות דבר אדוני." אמר אחד מהם.
"יכולתי להיות מלך." מלמל לעצמו, ואז זקף ראשו והנהן בהכרת תודה אל החייל.
לפתע שמע צליל פרסות. הוא הביט אל הדרך שממנה הגיע בדיוק ברגע שאחיו נכנס אל הכיכר. המלך עצר את סוס המלחמה האפור שלו במהירות, והביט סביב בפה פעור, עיניו מזועזעות. לרגע ציפה סולומון שסדריק יביע חרטה, ישפיל ראשו, יצרח ביגון אפילו. אך להפתעתו, או אולי לציפיותיו, אחיו סגר את פיו ופרס ידיו לצדדים בראוותנות.
"נו, מה תגידו על כך? העיר שלנו! לא בזבוז כזה נורא של חמישה עשר מטבעות. מה אתה אומר אחי?" אמר סדריק בחיוך.
סולומון הביט באחיו בתדהמה. הייתכן שהוא גאה עד כדי כך? החיילים בכיכר השפילו ראשם במבוכה, לחלקם דמעות לחלחו את עיניהם.
"באמת, חיילים! הרימו ראשכם! חייכו, שמחו. ניצחנו!"
"האם אין לך בושה?" שאל סולומון בזעם קר.
סדריק עצר והביט בסולומון בהפתעה, וזה החזיר לו מבט נחוש.
"האם אמרת משהו סולומון?" שאל כלא מאמין.
"הסתכל סביב!" קרא בקול והחווה בידו לשדה הקטל, "אלפים נרצחו בגלל הגאווה המטופשת שלך! האנשים שעליהם נשבעת להגן! האם זו שמחה בשבילך?"
סדריק הביט בו בלסתות חשוקות, מהדק אחיזתו במושכות סוסו. "איך אתה מעז לדבר אליי ככה? אני המלך!"
"האם תישאר מלך כשלא יישאר דבר מלבד גופות?" שאל אותו.
סדריק עצר והביט סביבו, בגוויות, ובחייליו, ולבסוף באחיו. "אנחנו ניצחנו! אני ניצחתי!" הכריז, אך חוסר הביטחון שבקולו היה ברור.
סולומון חרק שיניו בכעס ולפני שהבין מה קורה, חרבו הייתה בידו. הכל נדם, ולרגע שקט אחד היו רק סדריק והוא בעולם. כלום ביניהם מלבד המתכת המושחזת. סדריק הביט בו בעיניים פעורות, מבט נבגד על פניו. הזעם בתוך סולומון בעבע, קדח ורתח ואיים להתפרץ לפני השטח במערבולת של דם ומוות.
ואז סולומון הנמיך את להבו וזרק אותו בהתרסה לקרקע המדממת.
"הנה הניצחון שלך." אמר בקור.
סדריק הביט בו בתהדמה, ואז בזעם, וצרח במלוא ריאותיו, "תפסו אותו!"
שוב הכיכר נדמה בעוד החיילים הסובבים הביטו באדוניהם, וכל אחד מהם ידע שמעשיהם הבאים יכריעו את עתיד הממלכה. חריקת חרבות כנגד נדנן צרמה באוזנו של סולומון, והוא עצם את עיניו בציפייה להרגשת המתכת הקרה המוצמדת לגרונו. אך פתאום שמע קרקוש מתכתי עמום, והביט לימינו בהפתעה. החיילים שלצידו הפילו גם הם את נשקם ונעצו מבט חודר במלכם. בכל הכיכר כעת נשלפו חרבות, ואחת אחריי השנייה נפלו בקרקע בין הדם והבוץ.
סדריק הביט בכל אחד מהחיילים, פניו מאדימות בזעם ועיניו ננעצות בסולומון, אך זה לא נרתע.
לבסוף הוא סובב את סוסו והצליף במושכות, ורכב במהירות הרחק מהכיכר. ברגע שיצא מטווח ראייה סולומון נשם עמוקות והצמיד את ידו למצחו.
"זה רע." אמר, חרדה מחלחלת ללבו.
"זה באמת רע," אמר לפתע דנקן, שהתקדם לעברו, "וזמן רב שהיה צריך להתרחש."
סולומון בלע רוק והביט סביב, כל העיניים מופנות אליו, לא בטוחות, חוששות, מחפשות הכוונה.
"מה עכשיו אדוני?" שאל אותו אחד החיילים.
רב-האבירים בחן את הכיכר סביבו, השפיל מבטו אל האישה המתה שלרגליו, ואז הרים ראשו ואמר בנחישות, כיאה למפקד, "חפשו בעיר אחר ניצולים. ברגע שתסיימו, שרפו הכל."

-------------------------------------------------------------------------------------------------------

סולומון חלף מבעד ליריעת הבד המחוספסת ונכנס לתוך אוהל המלך, ומיד הרגיש את האווירה המתוחה שבחדר. הנרות שבמקום היו כבויים פרט לחמישה, שלהבתם המרקדת בקושי והספיקה להאיר את המקום האפלולי. השומרים הביטו בו במבטים מתחננים וחוששים, אך המשיכו לעמוד בגו זקוף ולאחוז בחניתם. אחיו ישב בשולחן העץ המפואר שלו, ידו האחת מחזיקה את ראשו הרפוי ובידו השנייה אחז בגביע בדולח מלא ביין ארגמני עכור, מפרקי אצבעותיו מלבינים מעוצמת האחיזה. לצידו עמד נער צעיר, בקושי בן חמישה-עשר, ובידו הרועדת אחז בקנקן יין. שפתו התחתונה הייתה נפוחה וכחולה, ואפיו היה מוכתם מדם. עיניו הדומעות העידו שעשה כל שביכולתו כדי לא לפרוץ בבכי.
סדריק הרים ראשו ועיניו המזוגגות פגשו בשל סולומון, וזעפו המריר התחלף בחרון צורב. "צא מפה." אמר בקור.
סולומון הביט באחיו ברוגע ואז הפנה מבטו אל החיילים והנער ואמר, "אנא השאירו אותנו לבד."
החיילים הביטו זה בזה ואז הנמיכו את חניתותיהם ופנו ללכת.
"הישארו במקומכם!" צווח סדריק, ידו האוחזת בגביע חובטת בשולחן, תכולתו נשפכת לכל עבר. הנוכחים במקום נרתעו לאחור, אך לא העזו לזוז יותר מכך.
סולומון הזעיף פניו אך שמר על קור רוח. "שיישארו אם כן."
הוא התקדם אל השולחן והביט מטה אל עבר אחיו שישב שקוע בכיסאו.
"החיילים מתקרבים לסיום, נותרו עוד אזורים ספורים שלא נסרקו. לא סביר שימצאו ניצולים."
המלך נחר בבוז, מקרב את הכוס לשפתו. "יופי."
סולומון חבט על השולחן בכעס וקירב פניו אל אחיו. "אלפי אנשים בותרו כמו חזירים בפקודתך."
"אמת."
"אתה לא מרגיש טיפת חרטה?"
"מדוע שארגיש כך? ומדוע שאתה תרגיש כך? זה הרי לא הטבח הראשון שראית."
עווית כעס עברה בפניו של סולומון. "אל תלך לשם סדריק."
"ידיך מכוסות בדם יותר מכל אחד אחר בממלכה הזו. במשך שנים גילחת את הארץ עד חורבן. ערים וכפרים נשרפו עד היסוד, מאות אנשים מתו מחרבך. השמדת את מחנה הפליטים, הרגת את יושביו ושרפת את גופותיהם לפני לא יותר מארבעה חודשים."
"אלו היו אנשים, גברים לוחמים, שהעדיפו למות מאשר לשרת תחתיך! הם תקפו עד האחרון שבהם למרות שנתתי להם את האפשרות להיכנע, וכיבדתי אותם בקבורת לוחמים, כראוי לגבורתם! אל תנסה לגרום למותם לנוח על מצפוני."
"והאם זה מכפר על כל הזוועות מהעבר? הטבח הזה לא שונה מכל אחר שביצעת. האם הוא זה שמפריע לזעם, או העובדה שלא הוא גרמת לו?"
"איך אתה מעז?!" קרא סולומון בכעס, מקרב פניו באיום אל סדריק, "כל הדברים האלו היו כנגד אויבנו, בפקודת אבינו!"
"אתה היית מפלצת! החיילים פחדו ממך, אני ואבא פחדנו ממך! היית מופיע בפתח האוהל שלנו אחריי מסעות ההרג שלך, מכוסה כולך בדם, מסרב להתנקות ומחייך מאוזן לאוזן."
"כל הדברים האלה נשארו מאחור. הם שייכים לעבר בעבר." אמר סולומון בבושה, מהדק את אגרופיו ונועץ ציפורניו בכף ידו עד כדי כאב.
"ובכן נראה כאילו העבר הדביק את הקצב, ועכשיו תורי לחייך. גם אם אצטרך לשרוף כל עיר בדרכי, וגם אם אצטרך להקים כס על הר של גופות, אני אהיה המלך!" צרח סדריק וקם מכסאו, מביט לסולומון בעיניים במבט קר.
סולומון הזדקף והישיר מבט לאחיו במבט קר לא פחות, "אתה תהיה בדיחה אהובה ונחשקת."
דממה נפלה, שני האחים מביטים אחד בשני כחיות טרף המוכנות לזנק כל רגע בטפרים שלופים וניבים חשופים.
לבסוף סדריק נחר בבוז והתיישב חזרה בכיסאו. הוא הרים את הגביע לשתות מהיין, והזעיף פניו שאף נוזל לא זלג לתוך שפתיו. הוא הביט בכוס הריקה ורטן לעצמו בשקט, ולאחר מכן החווה בידו לנער המפוחד להתקרב. הנער פלט יבבה חנוקה והתקרב בהסתייגות. הוא מזג את היין, וידו הרועדת פספסה את שפת הגביע ושפכה את הנוזל האדום על ידו של המלך. מיד סדריק קם וחבט בכוס הבדולח על מצחו של הנער, שהתנפצה והתפזרה על הקרקע בשבבים עדינים. הנער נפל על הרצפה ונאנק בכאב, במצחו נעוצים רסיסי בדולח נוצצים.
"סדריק!" קרא סולומון בתדהמה. השומרים פערו את פיהם והנער הצמיד את ידו למצחו, עיניו מעורפלות.
"אני בדיחה?!" צווח סדריק, עיניו פעורות בשיגעון, ידו נוטפת דם. "אני בדיחה?! אני האדון שלך, של כולם! אתם שייכים לי! אני יכול להרוג אתכם בהינף יד! אני יכול לעשות הכל!"
סולומון הביט בו בתדהמה, והרגיש את האש המוכרת בוערת בבטנו. כה מפתה, כה מזמינה, קוראת לו לטבוע בלהבות ולהטביע את הכל יחד איתו. אבל הוא נשם עמוקות והחניק את השלהבת שמרתיחה את דמו.
"עשה מה שתרצה. הצבא הזה לא ישרת אותך עוד.קחו את הילד." הורה לחיילים.
"אל תזוזו!" צווח סדריק.
סולומון הביט לאחור והביט בחיילים במבט קר. בלי להסס אחד מהם רץ לעזרת הנער והרים אותו על כתפיו, ומיד ברח מהמקום למצוא חובש. ברגע שיצאו מהאוהל פנה סולומון ללכת ולהשאיר את אחיו עם השיגעון שלו.
"סולומון." אמר סדריק בתקיפות. "סולומון! הישאר כאן!"
אך הוא לא הקשיב. הוא המשיך לצעוד לעבר הפתח בגב זקוף וראש מורם.
"לך אם כן! קח את הצבא שלך! אתה חושב שזה יעצור אותי?! אקח את הזרים ואשרוף את כל היבשת!"
סולומון עצר מצעדיו ופנה בחדות אל אחיו.
"אתה לא מתכוון לכך."
סדריק פלט צחוק חסר הומור, "יש לי יותר מחמישה עשר מטבעות בהישג יד. אשלם להם כמה שצריך. אני אהפוך את האדמה לאפר, ואותיר הרים של גופות מאחוריי! אף אחד לא ימנע ממני את מה ששייך לי, ואשמיד כל מי שינסה! גם אם מדובר בך, אחי."
כעת האש בערה בסולומון יותר חזק משבערה כבר שנים. אולי הכי חזק שהייתה אי פעם. הוא הרגיש את החום מתפשט בגופו, מטשטש את ראייתו, גורם לו לפעול בלי שבכלל ידע מה הוא רוצה לעשות. הזעם דחק בו, קרא לו, התחנן בפניו לצאת החוצה. סולומון ניסה לקובר אותו, לחתום אותו לנצח בחלקים הכי עמוקים בתוכו שיכל למצוא. אבל סדריק צדק. העבר הדביק את הקצב, וכעת הדבר היחיד שמנע ממנו להתפרץ החוצה היה סולומון, והוא חשב שהגיע הזמן שישוב לחיים. פעם אחרונה, לטובת הממלכה, לטובת האנשים. זה מה שהוא רצה להאמין.
הוא נכנע לזעם, ראייתו מתערבלת, העולם מרגיש ככתם מטושטש תחת האש היוקדת שבגופו. הוא בקושי היה ער לפעולותיו, בקושי הרגיש את משקל החרב בידו בעוד הלהב הקר נשלף מחגורתו. הוא ראה במעורפל את אחיו נסוג אחורה, הכעס במבטו הופך להפתעה מבוהלת.
"מה אתה עושה סולומון?" שמע את קול אחיו, כאילו נאמר מבעד למים. "עצור אותו!"
סולומון הביט בחייל הנותר מאחוריו שהתבונן במתרחש בהפתעה, וזה התגמד בפחד כשפגש בעיניו. הוא המשיך להתקדם, מכין את החרב, ולהפתעתו גילה שהוא רגוע לחלוטין, שקול ומחושב. זה לא היה כמו בפעמים האחרות. זה לא היה הרג חסר הבחנה. הוא היה מוכרח לעשות זאת. אחיו כבר לא ניצב מולו, אלא קליפה של אדם שנכנע ללחץ שעליו, והוא היה חייב לשבור אותה לפני שהיא תשבור הכל.
סדריק תפס פגיון מהשולחן וכיוון אותו ביד רועדת אל עבר אחיו. "התרחק ממני!" צעק.
אך סולומון המשיך, וסדריק זינק לעבר והרים את הפגיון אל על. סולומון תפס את ידו, ובתנועה נקייה חדר את גופו של סדריק עם חרבו, הלהב מוצא דרכו בין איבריו ופורץ החוצה דרך גבו.
סדריק עמד המום למשך כמה שניות, ואז ברכיו כשלו והוא נפל בכבדות לחיקו של סולומון, וזה תפס אותו בעדינות והנמיך אותו לקרקע, מחבק אותו בחוזקה. האש שבו שככה ובמקומה נותר רק תדהמה, ועצב, והקלה. סולומון רעד בעודו מחזיק את אחיו הגוסס בחיקו, עיניו דומעות וגרונו היה חנוק.
"באמת ניסיתי לעשות טוב." אמר סדריק חלושות, ראשו מונח על כתפו של סולומון וידיו רפויות לצידי גופו. הוא השתעל וסולומון חש בנוזל חמים מרטיב את כתפו.
"אני יודע סד, אני יודע." אמר וערסל את אחיו. הוא הוציא נשימה חנוקה מפיו, ונדם. סולומון השכיב אותו על רצפת האוהל ונשאר להביט באחיו הצעיר, עיניו עצומות וגופו רגוע, כאילו היה ישן. הוא מזמן לא היה נראה שלו כל כך.
סולומון ניגב את דמעותיו מלחיו וקם על רגליו. כאשר הסתובב הוא ראה שהחייל שסחב את הנער חזר, וכעת הוא והשני הביטו בו בתדהמה, לא מסוגלים לזוז אפילו צעד.
סולומון כחכך בגרונו, הזדקף ואמר ברשמיות, "הרגתי את המלך. אני לא אתנגד למעצר, ואקבל על עצמי כל עונש שתחליטו להעניק לי."
שני החיילים המשיכו להביט בו, ואז הביטו בחניתותיהם בהיסוס, באי וודאות.
אחד מהם הידק אחיזתו בנשק, בעיניו בלבול ובהלה. אך אז זקף את ראשו ובמבטו הייתה כעת נחישות.
"אני מצטער, אדוני," אמר, "אך זהו כבוד לשרת תחתיך כמפקד. יהיה זה כבוד גדול יותר לשרת תחתיך כמלך."
סולומון פער את עיניו והניד בראשו כלא מאמין.
"יחי הזעם." אמר החייל השני.
"לא, אתם..."
"יחי הזעם!" קרא החייל הראשון בתגובה.
"עצרו, אתם לא יכולים..."
"המלך מת, יחי הזעם!"הכריזו שניהם, ומיהרו החוצה.
"לא!" קרא אחריהם סולומון, אך השניים כבר יצאו, מכריזים על החדשות לכל אדם שנקרה בדרכם. כבר החל לשמוע קריאות נוספות מהדהדות יחד איתם. הוא צנח לכיסא והניח את מרפקיו על השולחן, ראשו קבור בין ידיו. לרגליו נח אחיו המת, שהוא רצח במו ידיו, וכעת דמו של סדריק היה מרוח על פרצופו.
השמועה תתפשט מהר. החיילים לא ידעו מה קרה, מדוע הוא עשה מה שהוא עשה. אך האם זה משנה? כעת סולומון ישב על כס דמים, לאחר שלקח את הכתר שלא בצדק, לאחר שרצח את אחיו שנפל לטירוף, והוא לא יכל לחשוב על עונש יותר ראוי מזה.
הוא שמע צעדים והרים את ראשו, ובפתח האוהל ניצב דנקן ההמום ומאחוריו עוד מספר קצינים. הוא ראה את שפתיו של דנקן זזות, אך לא שמע דבר. באוזניו שמע רק את המזמור של החיילים, פועם בין אוזניו ומאיים להחריש את העולם.
'המלך מת, יחי הזעם!'
המלך מת.
יחי הזעם.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מצחיק שזה אולי הפרק שחשבתי עליו הכי הרבה והיה מתוכנן יותר משאר הפרקים, אבל בכל זאת לקח לי המון המון זמן לכתוב אותו והסתבכתי איתו המון.
אני חושב שהסוף יצא לי טוב, תגידו לי מה דעתכם.
תהנו (:


--------------------
סייבל- אוצר המענה

אשמח מאוד אם תקראו
Go to the top of the page
 
+Quote Post
yanivyack
הודעה 24.12.2016, 22:13
הודעה #22


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 76
תאריך הצטרפות: 9.09.09
מיקום: רוב הסיכויים שבבית(הראשון, השני, השביעי, למ
משתמש מספר: 70,056



לקח לי הרבה זמן לחשוב על תגובה לפרק הזה. בינתיים עדיין אין לי שום דבר מגובש, אולי חוץ מזה:
https://www.youtube.com/watch?v=sid_jtqrtww
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Nekros
הודעה 27.12.2016, 01:26
הודעה #23


צ'ונין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 904
תאריך הצטרפות: 31.08.10
משתמש מספר: 80,792



ציטוט(yanivyack @ 24.12.2016, 22:13) *
לקח לי הרבה זמן לחשוב על תגובה לפרק הזה. בינתיים עדיין אין לי שום דבר מגובש, אולי חוץ מזה:
https://www.youtube.com/watch?v=sid_jtqrtww

אהה...
תודה


--------------------
סייבל- אוצר המענה

אשמח מאוד אם תקראו
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Nekros
הודעה 27.03.2017, 22:43
הודעה #24


צ'ונין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 904
תאריך הצטרפות: 31.08.10
משתמש מספר: 80,792



פאק מי, חצי שנה מאז שפרסמתי פרק בפעם האחרונה.
אני מקווה שמי שעדיין זוכר את הסיפור יצליח לעקוב אחר מה שקורה ללא צורך בקריאה חוזרת של הפרקים האחרים.
ולמי שעוד לא קורא, אני מקווה שיקרא ויהנה (:

צל - חלק ראשון


העולם כולו צלל לחשיכה.
האפלה בלעה הכל, שואבת אור וחום לתוך רחמה חסר התחתית, מותירה דבר מלבד הקור שחבט ואפף בגופה החיוור במערבולות ובזרמים, ואת הדממה שעטפה את אוזניה בחיבוקה המנחם, מזמינה אותה להיענות לקריאתו המפתה של הריק. היא ריחפה בעלטה ובמשך רגעים ארוכים הייתה רק היא בעולם, רק היא והצללים.
ואז הרגישה את ריאותיה בוערות. היא פקחה את עיניה, והחושך הפך לכחול עמוק, קרני שמש מפלחות את העלטה בזהב עמום. היא הביטה מעלה והשמש זרחה מבעד למעטה נוזלי, מתעוותת מתפתלת לפי תנועות הזרמים. היא עלתה מעל פני המים ושאפה אוויר מלוא ריאותיה, ושוב הייתה חלק מהחום והאור.
רוח בוקר עדינה נשבה בעשבים ובפרחים ושלחה גלים במרחבי הגבעות, ליטפה את גופה העירום ופיזרה את שיערה הלבן והחלק. קרני השמש שפכו את אורן על העמק המוריק, הטיפות שניקדו את גופה נצצו כתכשיטים ורצועות של כסף זהרו על מי הנהר השקטים והצלולים.
ות'יריאה חייכה.
היא ליטפה את שיערה והתיישבה על גדת הנהר, רגליה מעלות ענני אבק שהסתחררו וריחפו באיטיות בין זרמי המים בדפוסים אקראים כל כך שלא היה ניתן אלא לתהות האם יש אמת מאחוריהם. על הגבעה שמלפניה רצו ארבעה עופרים, רודפים האחד אחר השני בשובבות בעוד שאר העדר רועה את העשב למרגלותיה. פרפרים צבעוניים ריחפו בין הפרחים, מסתחררים במעוף סביב עלי הכותרת בחינניות ועדינות. ציפור צהובה ירדה מהשמיים והתיישבה על רגלה של ת'יריאה והביטה עליה בציוצים נלהבים, וזו נענתה להזמנה בחיוך וליטפה עם אצבע עדינה את ראשה של הציפור.
וכך ישבה, מביטה על העמק ועל יופיו, וחייכה.
ואז הציפור הקטנה פרשה כנפיים בבהלה ונסקה לשמיים. ת'יריאה הזעיפה פניה כשלפתע צל הגיח מעליה וכיסה את גופה. היא הרימה את ראשה מעלה וכיווצה את עיניה כלפי הדמות, השמש שמאחוריו מונעת מלראות את פניו בבירור. הוא היה גבר עצום, לבוש כולו שחורים, מבגדיו נדף ריח חריף של מוות.
היא המשיכה להביט בו מספר שניות ואז סובבה את ראשה וחזרה לשחק בשיערה.
"איך היה?" שאלה.
"אני רטוב."
"אתה מסריח."
"עבדתי הרבה."
"זו לא עבודה אם אתה נהנה ממה שאתה עושה."
"זו עבודה אם אני גובה על זה כסף."
ת'יריאה גיחכה ופרא גם גיחך, ואז שותפה הענק התיישב לידה והחל להוריד את מגפיו.
"הרגת אחד מהכלבים שלי."
פרא עצר לרגע ואז המשיך במלאכתו. "הוא עדיין חי."
"נכון, אבל חתכת אותו לשניים."
"אבל הוא עדיין חי."
"הוא נעלב."
"הוא ניסה להרוג אותי." אמר בחוסר סבלנות.
"הוא רצה לשחק איתך."
"הוא ניסה לצלות אותי בחיים ולאכול אותי!"
"הוא אמר שעברת לידו ובלי שום סיבה חתכת אותו לשניים."
"הוא משקר לך! הם מקנאים בי אז הם אומרים שעשיתי דברים לא נכונים כדי שתכעסי עליי ותעדיפי אותם!" התרעם פרא בקולו העמוק, מזקיף את ראשיהם של האיילים שממולם בבהלה.
ת'יריאה פרצה בצחוק ונשכבה על הקרקע, מוחאת כפיים בצהלה. לאחר שנרגעה קמה על רגליה והניחה יד עדינה על כתפו של חברה, שגם כשישב היה גבוה ממנה.
"אין לך מה לדאוג," אמרה בחיוך ממזרי, "אני לעולם לא אעדיף אחד מכם על השני." פרא הזעיף פניו והמשיך להוריד בגדיו, אך חייך בחיבה מיד אחר כך.
ת'יריאה חייכה גם היא והלכה אל האוהל. על הגבעות הסמוכות היא ראתה את האוהלים, את הדגלים המתנפנפים ברוח, ושמעה במעומעם את קולות הפעילות שבמחנה, צעקות החיילים, יללות חיות המשק ועבודה לא פוסקת. ת'יריאה לא הבינה מדוע הם אינם יכולים פשוט לעצור, לשבת, להעריך ולהנות ולהירגע מהיופי שסובב אותם. אך מצד שני, רוגע הוא מותרות שרק אנשים מסוימים יכולים להרשות לעצמם, ולא לפני שהם טינפו את הידיים בצורה כזו או אחרת.
היא מצאה את בגדיה, מקופלים ומסודרים על האדמה לצד סער, שעמד במקומו והביט בה בעיניו הנבונות והיודעות. הוא אמנם לא היה שותף לשיחה מוצלח במיוחד, אך ידעה שהוא נאמן ואמין, גם אם שתק רוב הזמן, ות'יריאה הניחה שככל שאתה יודע יותר, כך יש לך פחות מה להגיד.
היא טפחה על אחוריו בחיבה, משחילה את רגליה אל תוך מכנסה השחור ואמרה, "אולי אתה כל כך זקן ששכחת איך לדבר," ובתגובה סער חבט עם זנבו בפניה.
היא נסוגה בהפתעה ואז צחקה בחדווה, מלטפת את פרוותו השחורה של סער ומרגישה את החיבה שלו כלפיה, גם אם לא טרח להראות זאת. היא אהבה אותו, ואת ילדיה. היא אהבה את העמק שסביבה, את השמש ואת השמיים מעליה ואת החיים שבחרה לעצמה ואת העולם שבחרה בשבילה. והיא אהבה את פרא, בכל מאודה, והוא אהב אותה, בכל הווייתו. והיא שנאה את עצמה על שאהבה אותו, וכעסה עליו שאהב אותה, כיוון שאהבתם לא תוכל להתממש, ואסור שתתגשם. אך איך תוכל לכעוס על פרא באמת, אם הוא עצמו לא ידע דבר. והוא לא יוכל לדעת לעולם, אסור לו לדעת לעולם. אם ידע הכל יסתיים, אם יבין הכל יושמד. אם ייזכר הלהבות יחזרו, ואיתם יעלם כל הנצח.
אך בינתיים ת'יריאה הייתה רעבה, אז היא תפסה את התיק מהאוכף של סער והוציאה ממנו כיכר לחם וגבינה ורצועות בשר מיובש בשביל פרא.
היא כפתרה את חולצתה הלבנה ונעלה את מגפי העור שלה והתיישבה לצידו של פרא, זורקת את אוסף רצועות הבשר לחיקו ,קורעת את הלחם בפיה ובולעת את הגבינה ברעבתנות.
"אז, צל," אמר פרא בלעג מסוים ונגס בחתיכת בשר, "מה עכשיו?"
"עכשיו," אמרה בקושי בפה מלא, מעיפה רסיסים של מזון לעוס לאוויר, "נאסוף את התשלום שלנו ונמשיך בדרכנו."
"זה אף פעם לא כל כך פשוט."
"ממתי אכפת לך מפשוט?" ופרא חייך את חיוכו השטני.
"למען האמת," אמרה ת'יריאה, חודלת מהאוכל ומביטה אל העמק שמלפניה, "הצללים לוחשים על שינוי."
"מתי הצללים הארורים שלך יפסיקו ללחוש ויתחילו לדבר ברור?"
היא משכה בכתפיה, "הם חושבים שזה מצחיק."
"הא." אמר, "זה לא מצחיק."
ת'יריאה צחקה, "לא, זה לא. כך או כך, הערב יהיה מעניין."
"אז מה עכשיו?" שאל אותה.
"ובכן..." אמרה וגירדה בפדחתה, "ננוח לעת עתה. ירד הליל, נצא לדרוש את הפרס."
"ותבקשי את עזרתו של צל שוב?"שאל בחיוך מזלזל.
היא חייכה בתגובה, כוחותיה משנים את קולה, מעמיקים אותו ומצרידים אותו עד שנשמעה כמתים עצמם, ואמרה, "ומה כל כך רע בעזרה שמגיעה בחינם?"
פרא הזעיף פניו והסב פניו לארוחה שלו, ות'יריאה צחקה וחזרה לשלה.
הם המשיכו לאכול בדממה עד שפרא סיים את הבשר שלו ושלף את הלהב המקולל שלו מרצועות המתכת שנעוצות באחורי גבו והחל לנקות את המתכת עם שרוולו.
ת'יריאה הציצה מזווית עינה בפרא בעודה לועסת את שארית הלחם. הלהב היה נקי כתמיד, כה נקי ומושחז עד שהשמיים השתקפו בבירור מהמתכת החדה. ובכל זאת פרא התעקש לצחצח את החרב. שוב ושוב, יומם וליל, הוא ניקה והשחיז, צחצח והבריק את הלהב. כשלא היה עסוק בלאכול ולהרוג, הקוצבת הייתה העיקר. הוא טיפל בה וטיפח אותה כאילו הייתה יצור חי.
ואולי כך היה. הלהב היה חלק ממנו, בדיוק כפי שהצללים היו חלק ממנה. זאת ידעה. היא שנאה את החרב כי ידעה מה היא באמת, והיא שנאה את עצמה כי מנעה ממנו את האמת. אך טבעה של האמת להיות נסתרת, ולת'יריאה היה חלק בלדאוג שתישאר כך.
כשסיימה את כיכר הלחם קמה על רגליה וניגבה מעליה את הפירורים שדבקו לחולצתה. לאחר מכן התכופפה מתחת לזרועו של פרא והשתחלה כחתולה המחפשת תשומת לב אל חיקו. פרא הביט בה בהפתעה, ידיו פרושות מעליה בתנוחה מוזרה והיא החזירה לו מבט מחויך ושובב. פרא חייך, נבוך מעט, משך בכתפיו והמשיך להבריק את הקוצבת, מקרב את זרועותיו קרוב יותר אל ת'יריאה בעודה יושבת בחיקו. כשהבינה שלא תקבל את תשומת הלב שתכננה להשיג החמיצה פניה והחלה לתופף על רגליה בחוסר סבלנות.
"עוד לא סיפרת לי איך היה." אמרה לבסוף לאחר רגעים של דממה.
"איך היה איפה?"
"בעיר."
"אה." אמר בפשטות. "הרגתי כמה אנשים."
"כמה הרגת?"
פרא הרים ראשו והביט מעלה, מהרהר לרגע, "משהו כמו שלושים, שלושים וחמש אולי."
"משהו מעניין?"
"כרגיל. את רובם חתכתי לשניים. ערפתי למושל את הראש, מעכתי לאחד מהם את הראש..."
"וזהו?"
"הרגתי ילד."
ת'יריאה שתקה לרגע ואז שאלה, "בן כמה הוא היה?"
"הוא היה נראה צעיר ממך בכמה שנים. נפטרתי ממנו מהר, לא הסתכלתי. הוא זרק עליי אבן אבל."
ת'יריאה נחרה בצחוק, "זה הראה לך."
פרא שתק לרגע, "את כועסת עליי?"
"מדוע שאכעס עליך?"
"את לא אוהבת שאני הורג ילדים."
היא קמה על רגליה, עטפה את פניו של פרא בכפות ידיה ובחיוך אמרה לו, "אני אמנם לא חולקת את האהבה שלך למוות, אבל לעולם לא אכעס על מי שאתה. הדבר היה הכרחי לעבודה, לכן אין לי שום זכות לכעוס. מלבד זאת, אל תשכח שהילדים שלי הרגו גם, וקצת יותר ממך."
"הייתי הורג יותר אילו רציתי."
"אני לא מפקפקת בכך לרגע." השיבה ת'יריאה בנימה מתנגנת והלכה לכיוון האוהל.
"הייתי הורג את כל אנשי העיר אילו היית נותנת לי!" קרא אליה בהתגוננות.
"כמובן שהיית!" קראה אליו בחזרה, ואז מחקה את חיוכה והוסיפה בלחש, "ואת כל העולם הארור איתם."
היא נכנסה אל תוך האוהל והבד נסגר מאחוריה, מטביע הכל בחשיכה.


----------------------------------------------------------------------------------------------------------


הערב ירד וצבע את השמיים בכחול כהה. הרמזים האחרונים של השמש גוועו מאחורי ההרים הרחוקים ונמוגו לעלטה בפסים חיוורים של ורוד. הירח החיוור טיפס בביישנות על הרקיע המשחיר, כוכבים יחידים מלווים את דרכו בעודו תופס את מקומו במרכז השמיים.
הם צעדו במעלה הגבעה, ת'יריאה נישאת על גבו החשוף והחזק של סער, מרגישה את שריריו נעים תחתיה עם כל צעד שלקח. פרא הלך לצידה, גבוה ממנה על אף תמיכתו של סער, פניו תערובת של בוז ושעמום, לא משתדל אך בכל זאת מצליח להקרין דחף מצמרר להרוג. הלהבות המרצדות באבוקותיהן שפכו את עורן העגמומי על הקרקע, צלליהן מרקדים כשדים אחוזי טירוף על בד האוהלים במחנה. חיילים היו פזורים לכל אורך הדרך, מתגודדים בקבוצות סביב מדורות ומנסים לחמם עצמם בערב הצונן. חלקם שוחחו בשקט, אחרים ישבו בשקט וחלקו בקבוק. הנשקים של רובם היו שלופים, מונחים לצידם או בחיקם. קרוב מספיק בשביל להיות מוכנים למתקפה, אך לא קרוב מידי בשביל לעורר חשד. כל קבוצה אשר חלפו על פניה חדלה ממעשיה, חלקם משפילים ראש וחלקם מביטים מעלה בחשש. על אף שהייתה רגילה לתגובה כזו מאנשים, היה ברור לת'יריאה שמשהו מסריח, והיא ידעה שפרא חושב אותו דבר. היא הביטה בו בעינה החשופה וראתה את חיוכו הזדוני מתחיל לבצבץ על פניו. היא נאנחה חרישית, נשימתה מתנגשת בבד הבלוי שעטף אותה וחיממה את פניה.
הבד גירד את עורה והחניק את נשימותיה. היא בקושי ראתה משהו מבעד לחור הקטן שחשף את עינה, ולא פעם הרגישה משהו מזדחל לאורך גבה וגרם לה להצטמרר. לפעמים תהתה אם פרא צודק והתחפושת המגוחכת הזו לא נחוצה כלל. היא בהחלט לא הרגישה נחוצה.
אך כאשר התייצבה כפי שהיא מול הגברים הקטנים והנפוחים מחשיבות עצמית שהציעה להם את שירותיה קיבלו פניה בזלזול וסירבו לעסקה בהינף יד. אלמלא פרא שעמד מאחוריה, חלקם בטח היו מנסים להציע לה עבודה מלוכלכת שונה.
היא למדה שהאדם טבעו זלזול, בעיקר כלפי האחרים שהוא ביטל כנחותים ממנו. לא פעם אמרה לפרא שהחלק הקל זה להרוג, החלק הקשה הוא לקבל על זה כסף, והדרך הפשוטה ביותר להשיג כסף היא לשקר. לכן ענדה לגופה את הסחבות, הצרידה את קולה, ובעזרת דבר מלבד עין חשופה, קול עמוק ומסכת מסתורין, אף אדם לא העז לזלזל בה בשנית.
אך בכל זאת, בעודה צועדת במעלה הגבעה, הרגשת אי-נוחות מעיקה נחה עליה. לא היה זה הצבא שמסביבה, הם היו כגרגרי חול. לא היה זה המלך המסכן, שהיה ברור שקורס תחת עול הכתר שעליו. הוא היה חרק לרגליה.
היה זה סולומון, הזעם, שהצית את סקרנותה. שמו נודע בכל רחבי היבשת, נאמר בפחד חרישי או מוכרז בציבור בגאווה. מהדברים ששמעה היה ניתן להסיק שהוא גיבור גדול, ומפלצת נוראה.
אך כשפגשה בו אמש, עומד מאחוריי אחיו ומציית לו ככלב כנוע, לא ראתה גיבור נערץ ולא ראתה שד אימתני. היא ראתה אדם עייף, המנסה נואשות לחמוק מעברו ולקבור את חרטותיו מאחוריו, אך אלו שבים לפני הקרקע ומטביעים אותו תחת משקלם.
אדם ככל אדם, ללא ספק. אז מה הייתה התחושה המערערת הזו, שהתגנבה במורד גבה של ת'יריאה? מה היה באיש הזה, שגרם לאלה להסס כל כך?
יהיה אשר יהיה השינוי שלחשו הצללים, הלילה עמד להיות מעניין, ות'יריאה לא חיבבה את הרעיון בכלל.
במעלה הגבעה הם צעדו, ת'יריאה מזדקפת מכל רעש ששמעה וחיוכו של פרא מתרחב מרגע לרגע. היא שמעה קרקוש מתכתי מאחוריה והעיפה מבט לאחור. קבוצת חיילים עקבה אחריהם ממרחק בטוח, לבושים בשריונותיהם ונשקיהם שלופים. עוד ועוד חיילים נשפכו לשביל וצעדו אחריהם באיטיות, עד שהיו מוקפים מכל צד בלהבים משוננים. פרא הזעיף פניו ושלח יד אל גבו, אך ת'יריאה הנידה בראשה וזה הוריד אותה חזרה. החיילים עמדו בצידי השביל, מביטים בשניים חולפים, אך לא מנעו מהם להתקדם. רק עמדו, והתבוננו, וחיכו.
הם הגיעו לפסגת הגבעה, שם בירכו אותם עשרות חיילים, חמושים ומשוריינים, מקיפים אותם בחצי עיגול ואוהל המלך מאחוריהם. ת'יריאה דרבנה את סער מעבר לקו האוהלים לרחבה המפרידה בין המחנה למלך ופרא פסע אחריה ברוגע. עוד חיילים נהרו מאחוריהם עם נשקים בידיהם, סוגרים את המעגל ומקיפים אותם לחלוטין.
הם נעצרו במרכז המעגל ות'יריאה הביטה מעבר לחיילים הישר לפתח האוהל החשוך של המלך בבוז. לא הייתה זו הבגידה שתסכלה אותה, כי אם תאוות הבצע הפתטית שעמדה מאחוריה. מול להבים התמודדה לא פעם, ותמיד היו לא יותר ממטרד. אך כנגד אנוכיותו של האדם לא היה דבר שביכולתה לעשות מלבד למחוק אותה בכוח. דבר מעט מעיק, אך נחוץ במקרים כאלה. אם כי פרא יצהיר שהדבר נחוץ תמיד.
השניים עצרו במרכז המעגל, חשופים לכל. החיילים הביטו בהם בעצבנות, מתנועעים בחוסר נחת במקומם, לוחות מתכת מתחככים זה כנגד זה ברעש צורם. ת'יריאה נאנחה חרישית והניחה ידיה בחיקה ופרא לצידה שילב זרועותיו זו בזו בשעמום, והשניים המתינו, מביטים מעבר לחיילים אל פתח אוהל המלך החשוך.
וכך עמדו. הדממה שררה בכל, מלבד קרקוש המתכת האקראי ומלמולם החרד והחרישי של החיילים, ואז פרא נאנח בקול רם ואמר, "אלוהים אדירים, אפשר לסיים עם זה כבר?"
החיילים החליפו ביניהם מבטים שואלים ומופתעים ות'יריאה החניקה בקושי גיחוך. עברו עוד כמה שניות ורחש של תנועה נשמע לפניהם, בעוד החיילים שמולם פינו דרך לסולומון, עטוי בשריונו השחור והחבוט.
רב-האבירים ניצב מול ת'יריאה ופרא, זקוף ומרשים, והביט בעיניהם של השניים. נוכחותו הייתה עוצמתית וקרנה מסמכות, ואפילו החיילים שמסביב הזדקפו ונחישות נצצה בעיניהם כשראו את מפקדם עומד בעצמו מול שני הזרים. אך כשבחנה ת'יריאה את סולומון, ראתה שעיניו שקועות בחוריהן ופניו חיוורות ורפות. עיניו אמנם נראו נחושות, אך מבעד למסכה ראתה לא יותר מאדם שבור, קליפה חלולה ותו לא. אפילו ניצוץ ההתרסה שהתפרץ לעיתים בפגישתם עם המלך אמש כבה לחלוטין. כעת עמד מולה אדם ריק ואומלל, והמסכה שעטה על עצמו הייתה במרחק דחיפה קלה מניתוץ. נראה שהמלך סוף סוף שבר את אחיו לחלוטין, אך עם זאת, חלש כשהיה, אותה תחושת חרדה שקטה ומעיקה זחלה בגופה ולחשה לה, רוצי.
"אדון סולומון, כמה טוב לראותך." אמרה ת'יריאה בקולה הצורם, והחייל הפנה מבטו אליה, "מדוע המלך אינו מצטרף אלינו?"
"אחי לא מרגיש בטוב כרגע, תיאלצו לסלוח לו." ענה לה חלושות, ולווה בנחרת בוז מצידו של פרא.
"כמה חבל." אמרה ת'יריאה בחיוך, "האם יש סיבה שחייליך מארחים לנו חברה?"
סולומון הביט סביב בחייליו וחיוך עצוב התגנב לפיו. "אני חושב שאתה יכול לנחש." ת'יריאה נאנחה חרישית וחיוך זדוני הופיע על פניו של פרא, וסולומון המשיך, "מהרגע הראשון שעיניי נחו עליכם ידעתי שאתם מסוכנים, שאין לסמוך עליכם. לא נדרש הרבה ניסיון כדי להבחין בכך, אך הגאווה של אחי כה עיוורה אותו, והוא היה נואש כל כך, שהוא התעלם מהעובדות שמונחות לפניו. אני מניח שזה היה לטובה, כי כפי שאמרת לי, צל, הייתם מגיעים אל העיר ומציעים את שירותכם למושל, וחיילי ואני היינו אלו שמתים כעת, ולא אנשי העיר."
סולומון עצר לרגע ונשם עמוקות, עיניו עצובות ומלאות חרטה, "אך היום בבוקר ראיתי זוועות שיצלקו כל אדם שפוי להרבה מאוד זמן. עיר שלמה נמחתה בין רגע, חיים נטרפו בשניות רק כדי שאחי הגאה יקבל סוף סוף את הממלכה שלא חשק בה מלכתחילה. אתם אנשים מסוכנים, שניכם, אך מה שיותר מפחיד אותי הוא כמה עבודתכם מזכירה לי את המפלצת שהייתי פעם, ואני לא יכול לתת לכמותה לצאת לחופשי. אז לטובת אנשיי, הממלכה, ולטובת העולם כולו, אתם צריכים למות הלילה."
פרא נטה לכיוון ת'יריאה ולחש לה, "מעט קלישאתי, לא?"
"אני לא יודעת, אתה זה שמעדיף תיאטרליות." אמרה לו כבדרך אגב, בלי להוריד עיניה מסולומון. פרא גיחך בתגובה והזדקף חזרה.
"אז מה אתה מציע שנעשה, אדון סולומון?" שאלה אותו, וזה הרים את ראשו ופגש בעיניה, "שנשפיל ראשנו ונחכה לחרב שתגדע אותו?"
"אם אתם מוכנים לכך, החרב שלי מושחזת למדי."
פרא נשף אוויר בשעשוע מאפו החבוט, ידיו לא זזות מחיקו אך עם זאת דרוך ומוכן לשלוף את להבו המקולל.
"אתה נראה להוט למדי להרוג אותנו, אך אתה בטוח שאחיך יהיה נלהב כמוך? יש הרבה שאנו מסוגלים להציע, ובוודאי המלך ירצה אותנו בסביבה היות ואנשים כמוהו צריכים את כל העזרה שיוכלו לקבל."
"ואיזה בדיוק אדם הוא?"
"חלש."
סולומון חשק את לסתו והביט בת'יריאה בעיניים קרות, וזו החזירה לו עין חסרת כל רגש.
"אני רוצה לדעת מה המלך חושב על הריגתנו." אמרה ת'יריאה, מאבדת סבלנות.
, "לצערי לסדריק אין אמרה בנושא יותר."
"איפה המלך, אדון סולומון?" אמרה ת'יריאה במבטה המחויך, אך בתקיפות.
"מת."
דממה.
"האם משקל הכתר סוף סוף גבה את מחירו שאחיך המסכן שם קץ לחייו, או שמה-"
"אני הרגתי אותו."
דממה.
ת'יריאה מצמצה בהפתעה, ואפילו פרא זקר גבותיו בסקרנות. השניים החליפו מבט מהיר, ופרא חייך את חיוכו הזדוני. "הערב באמת נהיה מעניין פתאום." אמר בשעשוע.
הם פנו להביט בסולומון שוב, שהשיב להם במבט עייף, והלהט שהציף אותן לפני רגע כבה לחלוטין.
"אני מוכרח להודות, זעם. הפתעת אותי לטובה," נבח פרא, "לא חשבתי שיש בך את היכולת. לעשות משהו יעיל."
"רציתם לדעת מה המלך חושב על כל זה." אמר סולומון והחווה על חייליו. "אני המלך. ואני רוצה אתכם מתים."
חיוכו של פרא התרחב, "אני גם מעוניין שתנסו."
"אנא, רבותיי, אין שום סיבה לשפיכת דמים מיותרת הלילה. צר לי לשמוע על אחיך, אדון סולומון, אך ללא שום ספק הצלת את ממלכתך בהריגתו. אנו רק מבקשים את תשלומנו, ונלך לדרכנו." אמרה ת'יריאה, אך סולומון לא השיב. במקום זאת הוא רק בהה בה, הפתעה גלויה על פניו. החיילים שסבבו אותם גם הם הביטו בה בשאלה ובפליאה, ות'יריאה קמטה את מצחה.
פרא כחכך בגרונו, וכשהביטה בו זקר גבותיו ושפתותיו אמרו ללא צליל, "קול." רק אז הבינה את טעותה. מששמעה על מות המלך, הפתעתה הסיחה את דעתה ונידפה את כוחותיה. טעות מזערית, אך עדיין טעות. כעת לא היה זה צל שהסובבים שמעו, כי אם אותה ואת קולה האמיתי.
היא הביטה בסובבים אותה במבוכה, אובדת עצות. היא הביטה בפרא, וזה משך בכתפיו. במשך רגעים ארוכים המעגל היה דומם.
"חרא." נאנחה לבסוף בקול ופשטה את הסחבות מעליה.


---------------------------------------------------------------------------------------------

סוף חלק ראשון.
זהו הפרק האחרון של הסיפור, החלק השני כבר נמצא בתהליכי כתיבה ואני מקווה מאוד שאסיים אותו עד שבוע הבא


--------------------
סייבל- אוצר המענה

אשמח מאוד אם תקראו
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Nekros
הודעה 28.05.2017, 00:53
הודעה #25


צ'ונין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 904
תאריך הצטרפות: 31.08.10
משתמש מספר: 80,792



צל- חלק שני

-----------------------------------------------------------------------

הסחבות צנחו אל הקרקע בחבטה עמומה. שיער לבן נשפך על כתפיים צנומות כמפל זורם, וקווצות שיער שוררות ליטפו את הפנים העדינות של האישה.
עיניה היו חשופות כעת, כסופות ומצמררות כפליים מעינו האחת של צל, בתוכן נצץ וריצד אור הלפידים.
סולומון עמד, נפעם. לא בגלל יופייה של האישה, שאכן הייתה נאה להחריד. עורה עדין וחלק, קמטי צחוק זעירים ניבטו בתחתית עיניה. שפתיה היו אדומות אך דקות, ועצמות לחייה גבוהות וחדות. היא הביטה בו בנחישות, אך עם זאת ראה בפניה חום ותמימות שהיא לא נאבקה להסתיר. האישה הזו לא הייתה רוצחת כמו פרא, וסולומון יכל להשתמש בזה.
אך מוחו מנע ממנו מחשבות נוספות, נוכח ההפתעה הגדולה שניחתה עליו והשאירה אותו נטוע במקומו, מוכה אלם, והיא שצל, האדם המצמרר ומטיל היראה שניצב לפניו לפניי שניות אחדות, היה למעשה אישה צעירה.
במשך כמה שניות מבטו לא עזב אותה. ואז היא זקפה גבותיה בשאלה, וסולומון ניעור מתדהמתו.
"מי את?" הצליח לפלוט מפיו.
"מי את?" חזרה אחריו בגיחוך, קולה רך ומהפנט, "הייתי פה כל הזמן הזה, אדון סולומון. ראית אותי מורידה את הסחבות האלו מעליי. אני עדיין מי שהייתי לפניי כמה רגעים."
"את... צל?" שאל, והיא הנהנה, "אבל... איך? כלומר, הוא, הקול שלו, שלך-"
"קסם, הוד רוממותך," היא אמרה בעוקצנות כמעט בלתי מורגשת, "דנו בכך הבוקר."
סולומון הזעיף פניו. "אז היית אישה כל הזמן הזה?"
"אכן."
"למה לא חשפת עצמך מלכתחילה?"
"האם סדריק היה מקבל את הצעתנו אם אישה הייתה נשבעת שתמסור לו את העיר?"
סולומון פתח את פיו להשיב, ואז סגר אותו, ואז פתח ואז סגר שוב, ואז נאנח בקול, "לא, הוא לא."
"אז הנה לך. אחיך הוא לא האדם הראשון איתו אנו עושים עסקה. אין צורך להיעלב. אני אישה, וזהו זה."
סולומון הביט בה, עיניה מחויכות אך פניה חסרות כל רגש. הוא הביט בפרא, משועמם כתמיד אך דרוך ומוכן. הוא הביט בחייליו, שהביטו בבלבול על המתרחש.
"אין זה משנה." אמר לבסוף ושלף את חרבו ללא אזהרה. המתכת הקרה צווחה בעוד הלהב ברח מנדנו ונחשף לאוויר הערב הצונן. להבות הלפידים גרמו לחרב לנצנץ, צובעים אותה בכתום זדוני. השניים בהו בלהב בפליאה מסוימת, אך על פניהם נותרה אותה הבעה מתסכלת של חוסר עניין. "אתם עדיין תמותו."
מאחוריו נשמע רחש תנועה, וחריקות מתכת כנגד מתכת עלו לאוויר במקהלה מחרישת אוזניים בעוד חייליו שלפו חרבותיהם והצטרפו אל מפקדם. קשתים דרכו את חיציהם, הראשים החדים מופנים אל הזרים, ונושאי הרמחים הנמיכו את נשקם, מוכנים לדהור ולרמוס את השניים.
סולומון הביט אחורה בחייליו וחיוך גאה עלה על שפתיו. הוא זקף גבו, נחוש ובטוח, עוצמת הצבא ניצבת מאחוריו. וכשהפנה את מבטו חזרה לזרים, מצמץ בהפתעה והנמיך את להבו במבוכה.
השניים אפילו לא הביטו בו. פרא הענק הפנה מבטו לאישה ולחש משהו באוזנה, והיא בתגובה צחקה בחדווה והניחה יד עדינה על כתפו. "תהיה נחמד," שמע אותה אומרת בין גיחוכיה הרכים והחמים, וקמטי הצחוק העדינים שעל עיניה התחדדו וחיוכה החינני חשף שורת שיניים לבנות ונקיות, וסולומון, כמו מהופנט, מצא את עצמו מקווה שלא תפסיק לחייך לעולם. אך במהרה התעשת וכחכך בגרונו בקול.
השניים פנו להביט בו, פרא בוחן אותו כאילו רק עתה שם לב שהוא שם, אך האישה שהייתה צל התבוננה בו בעיניה העדינות והמחויכות וחיוך מנומס נח על שפתיה. "כן, אדון סולומון?"
"האם אתם מוכרחים להיות בטוחים בעצמכם באופן כה מרגיז?" שאל סולומון בתסכול.
"מדוע שלא נהיה בטוחים בעצמנו?" שאל פרא, כאילו היה הדבר מובן מאליו, ואז הוסיף בגבות זקורות, "להרגיז פשוט משעשע אותי."
"הביטו סביבכם!" אמר סולומון והחווה בידיו על המוני החיילים שהקיפו אותם, "יש לי מאות חיילים על הגבעה הזו בלבד, ועוד אלפים חמושים ברחבי המחנה שמוכנים לזנק עליכם בפקודתי! אין לי שום ספק שאתם מסוכנים, אך אתם רק שניים. איך יכול להיות שאתם לא מרגישים אפילו מעט פחד?!"
האישה הביטה בו, רמזים של אכזבה ניבטו בעיניה, שלחרדתו של סולומון הכאיבה לו יותר מכל חתך ופצע שחווה בחייו. ואז אמרה, "אנא הבן, אדון סולומון, שאין אנו מזלזלים ביכולתכם," פרא נחר בבוז ברור, והאישה המשיכה," אני איני מזלזלת ביכולתכם. אני בטוחה שאנשיך מאומנים היטב ומאוד נאמנים למטרה. אך שאתם תקראו עלינו תיגר, ובכן, זה כמו שאלפי נמלים יקראו תיגר על..." היא היססה.
"הירח?" הציע פרא.
"הירח!" הסכימה צל, וחייכה בחום אל סולומון, "בדיוק."
סולומון הביט בה בכעס. "אני-"
"אדון סולומון, אני יכולה להבטיח לך שאנשיך לא ישרדו יותר משני צעדים אם תחליטו לתקוף אותנו, ואנחנו אפילו לא נצטרך לזוז מהמקום." פסקה האישה כאילו היה הדבר חתום ומוחלט. זה לא היה איום, זו הייתה עובדה.
לרגע הוא נותר נטוע במקומו, לסתו שמוטה במבוכה. הוא הביט בחייליו, וידע שהאישה דוברת אמת. הוא ידע שחייליו לא יוכלו להתגבר עליהם, לא משנה כמה יהיו. הוא ידע שלא משנה מה יעשו, לא יוכלו לפגוע בזרים. הוא חש זאת, שהזרים הללו הם לא כמו החיילים שעל הגבעה, הם משהו מעבר. משהו גדול ומפחיד ועוצמתי, כאילו היו הרים מהלכים והוא רק נמלה לרגלם, כפי שהאישה אמרה. הוא ידע שאין דבר שחייליו יוכלו לעשות.
והדבר הכעיס אותו.
הוא טרק את לסתו בתנועה חדה, שיניו חשוקות והדם רותח בעורקיו. פרקי אצבעותיו עטפו את ניצב חרבו בחוזקה עד כאב. עיניו בערו בזעם מסמא, העולם סביבו טובע בגל החרון שעטף אותו. הוא חש את הזעם עולה מתוכו, קורע את גופו מבפנים, נואש ומתחנן לצאת החוצה, לוחש לו בראשו, מפציר בו שישחרר אותו לחופשי. זמן רב מידי סולומון דחק אותו פנימה, קובר אותו עמוק ככל שיכל. אך כעת, חשב, הזעם הוא הדבר שחייליו- ואולי יותר מהכל, הוא- זקוקים לו.
אז הוא הרפה, והזעם התפרץ.
העולם בער סביבו. האוויר ריצד והתנועע כגלים, כאילו הביט על העולם מבעד לכבשן לוהט. האדמה רתחה והשמיים האדימו בעוד הזעם הציף את עיניו ואת מוחו, מטשטש ומוחק כל מחשבה הגיונית מראשו. רק הכעס והחרון והזעם שצפו להם. הוא התרכז בצל ובפרא שמלפניו, אותם זרים מתחבקים ומתנשקים שהשפילו אותו ואת צבאו, נטלו חייהם של אלפי חפים מפשע ובין אם התכוונו לכך ובין אם לאו, גרמו למותו של אחיו. הידידה החמקנית והענק אהוב שלה ימותו הלילה. שיזדיינו אנשיו, שתמצא שמחה בחיים ממלכתו, שיזדיין העולם הארור וחסר התועלת הזה. הם ימותו כי אף אחד לא יעז לזלזל בזעם. הם ימותו כי נמאס לו לראות אותם נושמים.
"אדון סולומון, הכל בסדר?" שאלה האישה וקימטה מצחה, ואפילו נשמע כאילו מעט אכפת לה.
הזעם חייך, וכשדיבר קולו היה נשמע לסולומון כאילו בא מבעד לקיר, מוכר כשלו אך עם זאת זר ושונה, מר יותר, מסוכן יותר, "הכל יהיה בסדר כשאזרוק את הראש שלך לאש."
צל הזעיפה פניה. "סליחה?"
"אחריי שכל חייל במחנה יאנוס אותך. אני אפרוס את המעיים שלך על הקרקע בשביל הכלבים, ואת הגופה המרקיבה שלך אשאיר תלויה במרכז העיר שהחרבת שהמתים יזכו לנקמתם."
צל הזעיפה פניה, אך לא אמרה דבר.
"ואתה," פנה אל פרא, "את גופך ארוקן מכל עצם ואיבר ואלבש את עורך כמעיל כשאצעיד את צבאותיי, וראשך הענק יונף על דגלי עד שיהפוך לאבק."
"אתה מדבר כל כך הרבה אבל התחת שלך נשאר באותו המקום. או שתעשה משהו, או שתוותר על בזבוז הזמן הזה." אמר פרא באותו מבט משועמם, אך האישה שלצידו הביטה בו כעת, עיניה תערובת של סקרנות ושל חשש עמוק. חיוכו של הזעם התרחב עוד יותר.
"אז קדימה." אמר והרים את חרבו בחדות.
הלפידים הבוערים בסביבה כבו, הגבעה המוריקה שוקעת לחשיכה בשנייה. הכוכבים והירח האירו את הגבעה בזוהר חיוור, אך מלבדם דבר לא זרח. רגע לאחר מכן הלפידים שבו לחיים וחזרו להאיר את הגבעה בכתום. חייליו הביטו בבלבול ובחשש סביבם, אך איש לא דיבר.
הזעם הביט סביבו ברוגז, ואמר בגועל, "עוד אחד מהתכסיסים שלך?"
אך כשהביט באישה התפלא לגלות שנראתה מופתעת יותר מכל מהנוכחים באיזור. היא הביטה על החיילים, ואז על שותפה, ולבסוף עליו, והחשש העדין התחלף לבהלה ברורה.
"ובכן, לא נמלה," אמר פרא בחיוך כמעט נרגש, "זאב, אולי."
צל הביטה בחדות על פרא, ולחשה מבין שפתיה, "לא."
הזעם לקח צעד קדימה, ואז האישה קראה, "סולומון, עצור!"
הוא הסתכל עליה בשעמום, וזו המשיכה בחרדה גלויה, "אתה לא תשפוך דם מיותר הלילה."
"לכי תזכי למצוות." אמר והמשיך לצעוד לעברם. הוא שמע את החיילים מתחילים לצעוד מאחוריו, וחיוכו התרחב אף יותר. אך לא משנה מה יקרה לחייליו, הוא כבר החליט שהשניים האלו ימותו במו ידיו.
"סוף סוף." אמר פרא, ושלח יד אל גבו. כעת צל הביטה בשותפה בחרדה עמוקה.
"פרא." אמרה לו, כמעט מתחננת. "פרא! לא!"
אך הענק לא עצר. ידו הגיעה אל מאחוריי גבו ועטפה ניצב מברזל שניבט מבין שכמותיו, והאישה עצמה את עיניה.
והעמק רעד.
כמו רעם שמגיע ממעמקי האדמה, אוזניו של הזעם צלצלו בעוד הקרקע זעקה. הגבעה עליהם עמדו היטלטלה ושקשקה, כאילו עומדת להיבקע. חלק מהחיילים איבדו שיווי משקל ומעדו על הקרקע. מאחוריו שמע הזעם רעש של עץ ניתץ, וכשהסתובב ראה שאוהל המלך המפואר התמוטט, כעת לא יותר מערימת בד מקומטת.
הוא חזר להביט בזרים, וכעת עיניה של האישה היו פקוחות. אך על פניה לא נותר זכר לאישה החמה והעדינה שהייתה קודם. כשהביט הזעם בעיניה, העולם קפא, כאילו הביט לתוך המוות עצמו.
"מספיק." פקדה, וקולה התגבר על שאון האדמה הזועקת, חד וברור ומקפיא עצמות.
הזעם עצר במקומו. כולם עצרו. אפילו פרא, הענק מטיל האימה, שאנשים התכווצו בפחד רק מעצם נוכחותו, הביט בה בעיניים מופתעות, כמעט מבוהלות. הוא השתהה לרגע ואז שחרר אחיזתו מניצב חרבו והוריד אותה לאט עד שנחה לצד גופו. ואז חייך.
"מה קורה כאן?" דרש הזעם, אך קולו רעד. מוחו של סולומון עדיין רתח, אך רסיסים של קור החלו לדלוף פנימה, מאיימים לכבות את האש שבערה בו.
לרגע האדמה נדמה, כאילו לא היה רעש מעולם. רק צווחות של ציפורים מבוהלות מיערות סמוכים נשמעו בשמי הלילה. בכל העמק דממה.
הזעם הביט סביבו בהפתעה. חייליו נראו מפוחדים ומופתעים, אך מלבד זאת בחיים. מאחוריי הזרים נראו קווי המתאר של העיר הגדולה, שכעת עמדה נטושה ומתה. הזעם יכל לראות את חומותיה, ואת מגדל הפעמון הנישא מעל הבניינים האחרים מוטבעים בצל על גבי הרקע המשחיר.
עמוד אש נורה אל השמיים במקום שהעיר עמדה, רחב כחומותיה, קובר אותה בלהבות ומוחה ממנה כל זכר. האש שיפדה את הרקיע, מגיעה כה רחוק עד שסופה לא נראה לאין. העמק נצבע באדום, החום הכה בפניו של זעם ללא רחמים והרוח הלוהטת הדפה אותו לאחור גם כשעמד במרחק קילומטרים מהעיר, והזעם עצם את עיניו. כעת מוחו חדל מלבעור. הקור חדל מלחלחל וכעת הציף את ראשו. האש עדיין בערה, אך דעכה במהירות בעוד הפחד שב להציף את גופו, והוא קילל אותו שהיה כה חלש, שהכריח אותו לחוש פחד, שמנע ממנו להיות חופשי.
סולומון הכריח את עצמו לפקוח את עיניו. החום צרב אותן, אך הוא המשיך להביט מבעד לעפעפיו הפקוחים למחצה וראה את עמוד האש העצום, בוהק בזוהר מסמא, ענק ובלתי אפשרי. כלל חייליו הפנו מבטם אל הלהבה שכיסתה את העמק, מסוככים על עיניהם עם ידם המשוריינת או עם מגנם.
והזרים, כעת רק צלליות שחורות על רקע האש הנוראה, עמדו ללא ניע על הגבעה הרועדת. על פניהם נראו בבירור מצמרר, זוהרים בצורה בלתי אפשרית, חיוכו השטני של פרא ועיניה הקרות של צל.

---------------------------------------------------------------------------------------------

הרוח החזקה חבטה בגבה של ת'יריאה ופיזרה את שיערה על פניה, אך היא לא טרחה להביט לאחור. היא ידעה מה מתרחש שם.
כעת תשומת ליבה הייתה מופנית רק על סולומון, שסוכך על פניו עם יד רועדת והביט בה בעפעפיים סגורים למחצה, שריונו החבוט נוצץ באור הלהבות.
ליבה פעם באוזניה. נשימתה הייתה רדודה וידיה רעדו. היא לא העזה להוריד את מבטה מהחייל שעמד מולה. היא לא העזה אפילו למצמץ. כשכבו הלפידים זמן קצר לפני כן, לא היה זה מעשה ידיה, וכשדיבר אליה לא היה זה סולומון שדיבר, על אף שנשמע כמוהו. בעיניו היה זעם תהומי, אינסופי. היא ראתה במבטו כיצד סולומון מדמיין אותה נשרפת, ולרגע הרגישה כאילו עורה נצרב תחת בגדיה.
אך מה שהפחיד אותה יותר מכך היה המבט בעיניו של פרא, אותו רעב בלתי ניתן לסיפוק למוות שקורא לבלוע הכל, ואת הצמא הנורא לבחון את יכולותיו של האדם שעמד מולו, שיספק לו ולו רק טיפת שעשוע אחת. והדבר כה החריד אותה, כיוון שהדבר היחיד שיותר מסוכן בעולם הזה מפרא, הוא פרא שמזהה אתגר. והדבר היחיד שיכל לאתגר בעולם הזה את פרא היה היא ודומיה. וברגע זה, בצורה בלתי אפשרית, סולומון, בן האנוש, היה כזה.
כבר עכשיו בקושי הצליחה לרסן את פרא, והיא ידעה שאם הוא יעשה ולו צעד אחד לקראת סולומון לא יהיה דבר שתוכל לעשות. דבר מלבד לראות את העולם שלה בוער.
לכן הייתה חייבת לעצור את השניים מלהילחם. היא תהיה חייבת להרוג את סולומון, עם כל הסיכונים הכרוכים בדבר. אסור לתת לו, ל...מפלצת הזו, להתקיים.
הצללים שלרשותה החלו לרעוד ולרחוש, מוכנים לכל פקודה שלה. היא כבר עמדה להורות על הצללים לפעול, אך הייתה חייבת להביט בו שוב. אך כשעיניה פגשו בעיניו של סולומון בפעם האחרונה, ראתה שם פחד. פחד טהור.
בהינף מהיר של ידה עמוד האש האדיר כבה, והעמק נפל לחשכה. דממת מוות עטפה את הסביבה, אף אחד לא מעז להשמיע צליל. החיילים ההמומים הביטו מאחוריה על השמיים הריקים כעת, נשקיהם רועדים בידיהם. מאחוריה שמעה ת'יריאה צליל מים זורמים בעוד הנהר החוצה את העמק נשפך לתוך המכתש שהיה פעם העיר. הלפידים שבערו בעמדותיהן היו חיוורים וחלשים לעומת עוצמת עמוד האש, אך הן האירו את המקום מספיק בכדי לראות שת'יריאה לא דמיינה. עיניו היו פעורות לרווחה ושפתותיו רעדו קלות. סולומון אכן פחד.
אך הצללים עדיין רחשו ולחששו, מרצדים תחת להבות הלפידים, עיניים ירוקות וריקניות ניבטות בין כל סדק מוצלל בגבעה וכל פינה חשוכה בסביבה. היא הייתה מוכנה, נחושה להרוג את סולומון, לשסע בו את ילדיה ולראות כיצד הם קורעים את בשרו ושוחטים את חייליו, ולו רק כדי להיות בטוחה שהדבר שנכח כאן כבר לא קיים, שעולמה היה בטוח בשנית.
עיניו של סולומון לא משו מעיניה שלה, ועל אף שפחד ניכר היה שעדיין היה נחוש להמשיך. היא עצמה את עיניה בצער, שכן ידעה שסולומון היה אדם טוב, אך מה שהסתתר בתוכו לא היה שייך לעולמה ולכן יש להשמיד אותו אחת ולתמיד.
הנהמות העמוקות של ילדיה החלו להתגנב לאוזניה, רעבים לבשר ולדם, מוכנים לזנק בשיניים וטלפיים שלופות-
חרבו של סולומון צנחה אל הקרקע בפתאומיות וזרועו נשמטה לצד גופו. ת'יריאה הביטה בו בפליאה, הצללים עדיין נוהמים באוזניה. הוא הביט בחרב שלרגליו בתבוסה, ולאחר מכן הרים ראשו ופגש בעיניה. כעת בעיניו לא ניבט פחד, כי אם עייפות עמוקה לאין שעור, כאילו עד עתה החזיק את העולם על כתפיו וגבו החל להיסדק. החיילים המבולבלים והמפוחדים סביבו הביטו במפקדם והאחד בשני, ולאחר מכן גם הם הנמיכו נשקיהם, בושה נשקפת על פניהם.
ת'יריאה קפצה את כף ידה והנהמות שבאוזניה כבו בהמיית הרוח המנשבת במרחק. פרא הזעיף פניו ונהם בעצבנות, אך ת'יריאה נעצה בו מבט קר שהשתיק אותו מיד. רב-האבירים הרים את ידו אל חגורתו, ות'יריאה נדרכה מיד בבהלה. אך במקום לשלוף נשק חבוי, אסף בידו שקיק בד והטיל אותו על הקרקע לרגלי סער ברשרוש. ת'יריאה הביטה בשקיק הקטן, ולאחר מכן זקפה גבה אל עבר סולומון.
"שלושים מטבעות זהב, חמישה עשר לכל אחד," נאנח סולומון, "קחו את התשלום שלכם ולכו."
לרגע ת'יריאה לא אמרה דבר ורק הביטה בסולומון, פרא עומד נאלם כמוה.
"מדוע?" שאלה לבסוף.
סולומון הביט בה, ואז הביט בפרא ואז בחייליו, וחיוך עצוב עלה על שפתיו. "אני מניח שמלכתחילה ידעתי שלא אוכל לעשות דבר כנגדכם. ידעתי שמעשיי לא ישנו כלום ושבסוף הערב אתם תלכו מכאן חסרי פגע."
"אז מדוע הייתה כל ההצגה הזו לפני כן?" שאלה בעצבנות.
"כי הייתי חייב לנסות." אמר, חיוכו מלא בצער, "הייתי חייב. בשבילי."
"היית מוכן להקריב את חיי חייליך ואת גורל ממלכתך בשביל הנסיונות האנוכיים שלך?"
"חיילי הצטרפו אליי בידיעה שהם עלולים להקריב את חייהם. ובתור מלך, אני מעמיד את גורל ממלכתי על המאזניים בכל פעם שאני עומד לקרב. אני לא יוצא דופן בנושא הזה." פניו התרככו, וכעת היו מלאות בושה, "אבל את צודקת כשאת קוראת לי אנוכי. הייתי שולח את חיילי למות בזה אחר זה, לו מותם היה נותן לי הזדמנות להרוג אתכם. הייתי מוכן לשכוח מכל הממלכה שלי רק כדי להניף את חרבי כנגדכם, כדי לראות אתכם מדממים. אני מניח שאני לא יכול להילחם בזה, לא משנה כמה אנסה. אני באמת הזעם."
ת'יריאה הביטה בו בלי לומר מילה, מבטה אטום ולא חושף שום רגש. פרא הביט בו גם הוא, עדיין מתוסכל שלא יכל לחוות את הקרב שציפה לו. לבסוף פתחה את כף ידה והשקיק שעל הקרקע זינק מעלה ברשרוש מתכתי ונחת בין אצבעותיה. היא זרקה את השקיק אל עבר פרא וזה תפס אותו בעודו באוויר ובחן אותו בכף ידו.
"לספור אותם?"
"אין צורך," אמרה ת'יריאה בלי להוריד מבטה מסולומון, "הכל שם."
פרא נחר בעצבנות והכניס את השקיק לתוך כיס מכנסיו.
סולומון התכופף והרים את חרבו מאדמת הגבעה, הבריש מעליה את האבק והכניס אותה לנדנה. "אנא עזבו." אמר בלי להביט בהם.
ת'יריאה המשיכה להביט בו עוד רגע אחד ולאחר מכן משכה במושכות של סער והסוס הגדול הסתובב על עקביו בצייתנות. פרא נשאר להעיף בשר הצבא מבט זדוני אחרון לפני שגם הוא סב על עקביו והלך בעקבות ת'יריאה.
לפתע הסוס הגדול עצר ות'יריאה אמרה, מבלי להסיט מבטה לאחור, "האם תלווה אותנו, אדון סולומון?"
"סליחה?" שאל החייל הוותיק בבלבול.
"ובכן, החיילים שבמחנה לא מודעים למה שקרה כאן. אם יראו אותנו הולכים לבד בדרך למטה אולי יחשבו שהנורא מכל קרה, ויתנהגו בהתאם." היא הפנתה ראשה לאחור מספיק בשביל שעין אחת תפגוש בעיניו של סולומון, "אני בספק אם תרצה בכך."
סולומון שתק לרגע ואז נאנח. הוא התקדם והלך לעברם, עובר ברווח שבין פרא לסער, מתגמד לעומת גודלם האדיר, אך עם זאת המשיך ללכת בראש זקוף ולא נרתע מנוכחותם, כאילו כלל לא היו שם. ת'יריאה מצאה את עצמה מביטה ברב-האבירים בהערכה מסוימת, ואפילו הבחינה בשמץ של כבוד מתגנב אל פניו של פרא.
סולומון התקרב אל חייל מבוגר, שמנמן ומעוטר, פיו היה שמוט בתדהמה ועיניו נעוצות בת'יריאה ופרא בפחד. סולומון לחש משהו באוזנו וזה הפנה אליו את מבטו הנדהם. פיו זע אך אף קול לא יצא ממנו. לבסוף סולומון הניח יד ידידותית על כתפו של החייל והוא סגר את פיו, הנהן והסתובב לחיילים והחל לזעוק פקודות. המילה 'לעזאזל,' מעטרת אותן לא פעם.
החיילים הפרידו שורותיהם, פותחים שביל עבורם ללכת בו. סולומון לא המתין לפרא ות'יריאה ורק התחיל ללכת. ת'יריאה דרבנה את סער והחלה לעקוב אחריי רב-האבירים, פרא הולך מאחוריה.
הם הדביקו את סולומון במהירות, וכעת השלושה הלכו בשקט במחנה, לצידם עומדים בשורה חיילים חמושים ומביטים בהם בחשש, בשאלה ובסקרנות.
"מדוע אתה כה שקט, אדון סולומון?" שאלה ת'יריאה.
"האם הדבר לא נראה לך הגיוני, שלא יהיה לי מה לומר לכם?" שאל אותה, לא לחלוטין ללא איבה.
"בדרך כלל אנשים שנוכחים באירועי לילה שכזה מוצאים את עצמם עם שאלה או שתיים בראשיהם."
"אולי. אך אני לא מצפה שתסכימי לענות על השאלות שלי."
"אני גם לא ציפיתי לכך, למעשה, שבסוף הסאגה הקטנה הזו אני אהיה זו עם השאלות, ולא אתה."
"ואילו מין שאלות אלו?" אמר לאחר שתיקה קצרה.
"נדיר למצוא אדם שמסוגל לעמוד בנוכחותנו ללא פחד, שלא לדבר על לשלוף חרבו ולקרוא עלינו תיגר. חרף כל מה שידעת שאנו מסוגלים לעשות, לא נסוגת וידך נשארה יציבה במשך כל הזמן הזה. היית נחוש להרוג אותנו."
"אני מניח שהראש שלי אטום מידי מכדי לפחד מכם."
"אנא אל תלעג לי, אדון סולומון."
"אמרי לי מה השאלה שלך אם כן."
" מה אתה?" שאלה, הסקרנות בורחת מקולה.
סולומון גיחך בתשובה, ללא הומור, "מה אני? אני לא יודע מה את חושבת, אך אני אדם, ככל אדם."
"אני מאמינה שאתה חושד אחרת."
סולומון הידק לסתו אך עיניו לא זזו מהדרך שלפניו. לבסוף אמר, "אני חושד שאני אדם חלש, גברתי."
ת'יריאה זקפה גבה בשאלה. "משמע?"
"אני מאמין שבכל אדם ישנה מפלצת. מפלצת ששורטת ונושכת ונאבקת לצאת לעולם ולהרוס כל דבר שנקרה בדרכה עד שהכל יעלה בלהבות, ורוב האנשים מתעלמים מהמפלצת שלהם. רובם מסוגלים להשתיק את המפלצת שבהם עד כדי לחישה, שלא עושה דבר מלבד להטריד את מנוחתם בלילות מידי פעם.
אך המפלצת שבי תוקפת ותוקפת, ולא משנה כמה חזק אני דוחף היא תמיד עולה על פני השטח, חזקה יותר כל פעם, וכשלבסוף אני מצליח להשתלט חזרה אני מוצא את עצמי מביט על שדה קטל וגופי מרוח בדם."
"מטאפורה חזקה להפליא."
"התכוונתי לכך פשוטו כמשמעו. לילה אחד מצאו אותי בעיר הבירה בתוך סמטה, שוחט ארבעה אנשים ושני יקרים עם פגיון. אני לא זוכר הרבה מאותו לילה, אך אמרו לי שנדרשו ארבעה חיילים כדי לעצור אותי. עקרתי לאחד מהם עין. אמרו לי שצחקתי כל הזמן שעשיתי את זה."
"ומה קרה אז?" שאלה ת'יריאה, מתקשה לדמיין את סולומון מבצע מעשה שכזה.
"כשלבסוף נרגעתי רחצו מעליי את הדם. המשרתות בקושי העזו להתקרב אליי. לאחר מכן אבי הגיע וכמעט הכה אותי עד מוות. לא זכרתי דבר ממה שאירע, אך ביום שלאחר מכן סדריק סיפר לי ואני פרצתי בבכי. אבי השתיק את הפרשה מהר מאוד, אך מעז אותו יום הוא לא הביט בי כמו שעשה פעם."
"להרוג מידי פעם זה לא דבר נדיר בשביל חייל." אמר פרא באגביות.
"לא כשמדובר באנשים שלך. לא כשמדובר בנשים חפות מפשע ובילדים שרק רצו ליהנות בלילה. אני לא זוכר מה הם עשו שגרם לי להתנהג כך, אך זו לא הייתה הפעם הראשונה שדבר כזה קרה."
"מה היא הייתה?"
"סדריק לא היה בן המשפחה הראשון שהרגתי," סיפר סולומון וקולו נשבר, "כשהייתי בן שישה-עשר, סדריק היה בן שש לכל היותר. הסתובבתי ברחבי הטירה ושמעתי את סדריק מייבב. הצצתי לתוך החדר וראיתי את דודי, אחיו של אבי, עירום לחלוטין ומחזיק את סדריק בידיו, מקרב אותן אל החבר הקטן שלו. הרגשתי כאילו משהו בתוכי מתפוצץ ורצתי פנימה אל החדר ודחפתי את דודי מחוץ לחלון. הוא נפל אל החצר ומת יומיים לאחר מכן. הנחתי במקום שני בקבוקי יין ורוקנתי אותם, לקחתי את סדריק וברחתי מהחדר. לא סיפרתי זאת לאף אחד, ואני חושב שסדריק עצמו לא זכר את זה, אך מאז התחלתי למצוא את עצמי הורג, ונהנה מההרג, ולאחר מכן מתבייש בדברים שעשיתי. כשהפכתי לחייל נהיה קשה יותר ויותר להסתיר את הדברים האלה, ולבסוף כל הממלכה קראה לי הזעם, ולא משנה כמה היללו את מעשיי, כשעברתי אנשים תמיד השפילו ראשיהם, כאילו אני..." הוא עצר רגע והעיף בפרא מבט, "כאילו אני אתם."
פרא גיחך, "הענקת לעצמך מחמאה גדולה מאוד."
הבזק של זעם עיוות את פניו של סולומון, אך זה נעלם במהרה, "אנחנו אנשים שונים מאוד אם אתה רואה בכך מחמאה."
פרא פתח את פיו כדי לענות אך ת'יריאה הביטה בו וזה שתק.
"נראה שחייך היו מלאים בתהפוכות, אדון סולומון," אמרה, "אך האם אתה באמת מאמין שאתה הזעם?"
"אני חייב להיות." היה כל מה שאמר.
הם צעדו את שאר הדרך בדממה, עד שלבסוף הגיעו לפאתי המחנה, למקום שבו אחסנו את הצאן והבקר שפעו וגעו בחוסר שקט. לפניהם נפרש העמק הרחב, שקט ושלו. סולומון הביט בו לרגע קצר, ואז הסתובב אליהם וחלף על פניהם.
"עזבו את המחנה שלי." אמר.
פרא הביט בו בחיוך ממזרי ואמר, "אפילו לא תאמר שלום, זאב קטן?"
אך סולומון לא השיב.
פרא הזעיף את פניו וצקצק בלשונו בעצבנות, אך סולומון עדיין לא הגיב.
בכעס פרא שלח את ידו ואסף מתוך הדיר שלידו שה קטן, שפעה בבהלה ונאבק להשתחרר מידו הענקית של פרא ללא הועיל.
"אני לוקח את זה!" שאג, והחל לצעוד בלי לחכות לתגובה.
ת'יריאה הביטה בו וגלגלה את עיניה. גברים.
"סולומון." אמרה, והחייל עצר ופנה להביט בה.
"האם יש דבר נוסף, גברת צל?" שאל בעייפות.
"אני חולקת עליך."
"בנוגע למה?"
"להתמודד עם המפלצת שלך, לדחוק אותה פנימה כל כך הרבה זמן, ולהישאר שפוי לאחר שהיא יוצאת החוצה, אני חושבת שזה הופך אותך לאדם החזק ביותר שפגשתי."
"אני לא חושב שאני מבין למה את מכוונת גברתי."
ת'יריאה הביטה בו וחייכה את חיוכה החמים. "אין זה משנה. ואני מקווה שזה לא ישנה לעולם."
סולומון הביט בה בשאלה, אך ת'יריאה סובבה את סער והפנתה מבט אחרון לסולומון.
"ובכן גברתי, הלוואי והייתי יכול להגיד שהיה תענוג לפגוש אותך, אבל אני חושש שלא כך היה."
"אני נוטה להסכים איתך, אדון סולומון. אך עם זו נחמה כלשהי, אתה לא הזעם." סולומון הביט בה בהפתעה ואז שמץ של חיוך התגנב לשפתיו, עצוב ככל שהיה.
"להתראות," אמרה בעוד סער התחיל לצעוד לעבר פרא, שחיכה לה מרחק מה מהם, "מי ייתן ולעולם לא ניפגש שוב."

----------------------------------------------------------------------------------

הרקיע החיוור צבע את העמק באפור, מבריח את הכתמים השחורים האחרונים של הלילה אל מעבר לאופק. העולם היה שקט, כפי שהיה בדרך כלל בשעות הללו של הבוקר, בזמן אחריי שהלילה נגמר, אך לפני שהשמש עלתה אל הרקיע. מתי שכוכבים יחידים עוד נצצו בשמיים בניסיון אחרון להאיר, בעוד הירח כבר מזמן ירד ממשמרתו. השעה בה דבר לא היה חי, אך שום דבר לא מת. הכל היה דומם, שקט, עצור בשנת הדמדומים שקדמה לעלייתו של השחר.
הכל מלבד הטלה הארור של פרא.
השניים צעדו כל הלילה, ואיכשהו עדיין נשארו בתוך העמק, ונראה שלא התקדמו לשום מקום. את ת'יריאה תסכלה עוד יותר העובדה שאין לה מושג לאן היא הולכת. זו הייתה הבעיה בלהיות אדונית לגורלך. עם כל החופש שלרגלייך, בסופו של דבר תמצאי את עצמך תוהה מה לעשות הלאה.
הם צעדו בין הגבעות, הנהר מלווה אותם לכל אורך הדרך. מאחוריהם יכלו לראות רמזים מהמחנה של סולומון, ומרחק מה משם המכתש הענק והמפוחם בו עמדה עד לפני שעות אחדות העיר, שת'יריאה אפילו לא ידעה את שמה. הנהר כבר התחיל לזרום פנימה ולמלא את המכתש, ועד מהרה לא יהיה כל זכר לקיומה של העיר ולאנשים שחיו בה, אולי מלבד אזכורים קלים בספרי גיאוגרפיה והיסטוריה, אותם רק המלומדים והמשכילים יטרחו לקרוא.
"בשם האלים, אתה מוכן להשתיק אותו כבר?" שאלה ת'יריאה בקוצר רוח.
פרא זקף לעברה גבה בתמימות, בידו החזיק את הטלה המסכן שפעה ונאבק וייבב, נראה כבובה תחת הזרועה העצומה שאחזה בו.
"אני לא יכול, הוא מפחד." אמר, כאילו הדבר סגור וחתום.
"אז אל תפחיד אותו. עזוב אותו, שחרר אותו, רק תעשה משהו שישתיק אותו כבר." רטנה.
"אני לא יכול לשחרר אותו, יאכלו אותו בשניות בלי השגחה."
"ומה אתה תכננת לעשות איתו? אתה תבשל אותו? אני לא יודעת לבשל טלה."
"אני לא מתכוון לבשל אותו."
"אתה בטח לא תגדל אותו?"
"למה לא?" שאל ובהה בשה שבחיקו. "למה את יכולה לשמור את הסוס הזה ואני לא יכול לגדל כבש?"
"כי אני צריכה שותף אינטיליגנטי אחד לפחות שיארח לי חברה." אמרה, וסער נחר בהסכמה.
"זה לא נחמד מצידך." רטן וירה מבט חד לעבר הסוס השחור.
"אני לא מבינה למה לקחת אותו בכלל."
"כי הרי לא היית נותנת לי להרוג את הזעם. אז לפחות שיאכלו כבש אחד פחות הלילה." אמר, כאילו הייתה הסיבה ההגיונית ביותר בעולם.
"ברגע שנגיע לעיר הבאה אנחנו נמכור אותו." פסקה בקוצר רוח.
"מדוע אני לא יכול לשמור אותו?" שאל בזעף.
"תפסיק להתנהג כמו ילד קטן. אנחנו לא יכולים לקחת אותו איתנו. אם אתה לא תהרוג אותו בטעות הילדים לבטח יהרגו אותו בכוונה."
"למה לא יכולים להיות לי דברים משלי?"
"יש לך את החרב שלך." אמרה במרמור קל, ואז הוסיפה ברוך, "ויש לך אותי."
הוא הביט בה וחייך, חיוך אמיתי, חם, כזה שהסתיר מכל העולם וחשף רק בפניה.
"אני מניח שאני יכול להסתפק באלו."
"כדאי לך." אמרה, ואז צחקקה.
"מה היה שם, על הגבעה הזו? את לא מתנהגת כך בדרך כלל." שאל אותה.
"כיצד כך כך?"
"את לא מפחדת."
"אני לא פחדתי."
"אני מכיר אותך טוב מכדי שתשקרי לי. את לא רק פחדת, את פחדת ממני."
ת'יריאה שתקה לרגע, ואז אמרה, "פחדתי שאיאלץ להכריח אותך להתרחץ שוב פעם. אני יודעת כמה אתה שונא היגיינה אישית."
"ובכל זאת, מה קרה שם?"
ת'יריאה שתקה שוב והשפילה את ראשה. היא לא יכלה לספר לפרא, לא באמת. בשביל לספר לו על סולומון תהיה חייבת לספר לו על עצמו, על מה הוא באמת. היא לא יכלה להרשות זאת, לא עכשיו, לא אף פעם. ואם זאת, ככל שהשנים עברו, נהיה ברור יותר ויותר שהאמת לא תישאר נסתרת לנצח. אך ארורה תהיה אם היא לא תנסה להשאיר אותה ככה.
"ת'יריאה." אמר פרא, והיא זקפה את ראשה מיד.
"אני פשוט..." היססה, "אני לא רציתי עוד מוות מיותר. זה הכל."
היא ידעה שהוא לא יאמין לכך. פרא היה חכם, מבריק אפילו, גם אם נתן לתאוותו לדם להשתלט על ההיגיון שלו. אך במקום לשאול עוד שאלות הוא פשוט משך בכתפיו ועזב את הנושא. פרא ניחן בחוסר סקרנות מופלא, שלעיתים תסכל את ת'יריאה, אך הפעם הייתה אסירת תודה על כך.
הם הלכו עד שעלו על דרך עפר סלולה בין הגבעות שנפרשה עד קו האופק שלפניהם, מובילה ככל הנראה לעיר שכנה.
"לאן הצללים שלך אומרים לנו ללכת עכשיו?" שאל פרא, חיוך ממזרי ניבט על שפתיו.
"ובכן, נראה שיש מאבק כוחות בין שתי גילדות של גנבים בממלכה השכנה. תרצה להעיף מבט?" אמרה ושלחה לו מבט ממזרי משל עצמה.
"גנבים? חבורת פחדנים שמעדיפים להתחבא ולברוח מסכנה. הם בושה לאנושות." אמר פרא, וחיוכו הזדוני נפרש על פניו. "למה לעזאזל לא."
מאחוריהם עלתה השמש, והשמיים נצבעו בארגמן.



~סוף~

----------------------------------------------------------------------------

אני יכול להגיד בגאווה שזה הסיפור הראשון שאי פעם סיימתי במלואו, ואני די גאה בתוצאה.
למרות שלקחו לי כמעט שנתיים לסיים אותו, באמת נהניתי לכתוב אותו ואני מקווה שאתם נהניתם לקרוא אותו.
עד הפעם הבאה (:


--------------------
סייבל- אוצר המענה

אשמח מאוד אם תקראו
Go to the top of the page
 
+Quote Post

2 עמודים V  < 1 2
Reply to this topicStart new topic
1 משתמשים נמצאים בנושא זה (1 אורחים ו-0 משתמשים אנונימים)
0 משתמשים:

 



RSS גרסת ארכיון הזמן כרגע: 23.07.2019 , 17:29