IPB

ברוך הבא אורח ( התחבר | הירשם )


> 


9 עמודים V  « < 4 5 6 7 8 > »   
Reply to this topicStart new topic
> נארוטו פאן פיק: האיזון של אוסמרו
Dr_Ellert
הודעה 20.06.2013, 20:51
הודעה #101


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 277
תאריך הצטרפות: 13.11.12
מיקום: מיקומך
משתמש מספר: 182,635



לקוראיי הנכבדים שלום רב.
משום שאני מכבד את פורום כתיבה, אני החלטתי להפסיק לפרסם כאן את הפאן-פיק. קיבלתי כמה מכתבי איום מכמה קוראים, בעיקר על "חוסר עקביות" ו-"אלימות מיותרת".
לכן, בנימה מצערת, אני אפסיק לפרסם פרקים כבר מהיום. זוהי הודעה רשמית. לכל מי שקרא את הסיפור... אני מצטער.
...

חח סתם, אבל התוכן בפרק הבא עלול לעורר מחלוקת ובעיה, ולכן החלטתי לצנזר חלק ממנו, והכנסתי את הסצינות הגסות במיוחד לספויילר. אני מקווה שלכולנו תהייה קריאה נעימה, ומי שזה מפריע לו... שפשוט לא יקרא אני מניח.


חלק מיוחד 8: השדים האבודים

טד הופיע על הר המחט שבו בילה את רוב זמנו. הוא התבונן בקאקאשי המקולל. זה ארע עוד בזמן שהצוות נלחם אחד בשני, שניות ספורות אחריי שחטף את סאקורה. "אני בטוח שאת רעבה!" הוא צחק. סאקורה המזועזעת והרועדת בעטה בו ברגליה. הבעיטות לא דגדגו אותו- כך לפחות הרגיש. "אל תחשבי אפילו לכוון יותר למעלה, זה ממש עושה לי את זה!" הוא צחקק והצמיד אותה אליו. "שחרר אותי חתיכת כלב מצורע!" היא ניסתה להשתחרר מאחיזתו. הוא השחיל החוצה את לשונו החדה והארוכה, וליקק את צווארה- עד שהגיע לאוזנה. "את רעבה, סאקורה?"
ספוילר:

"אמרתי לך לשחרר אותי!" היא ניסתה לנוע ללא הועיל. "שמעתי שהבנות בעלה הנסתר אוהבות כשנושכים אותן..." לחש לה, ומיד נדמה שהפסיקה. הוא השתמש בשיני התער החדות שלו, וגרד עמן ברוגע את צווארה החלק והלבן. עורה המפוחם והמתוח החל להרגיש רפוי, ואז הוא נעץ אותן בכוח. היא צרחה בקול רם, וריכזה אגרוף טעון בצ'אקרה בידה. כששחררה אותו עליו, החבטה השמיעה צליל נבלע. זה פגע, ללא ספק, וטד התרחק ממנה מעט, והשתופף עקב זאת. הוא חייך ונתן לדם לנזול מבין שיניו. "אני אוהב אותן לוחמניות..." הוא צחקק ברשעות. סאקורה הייתה מזועזעת, והחליטה לחזור אל שאר הצוות. היא החלה לרוץ משם, וטד אץ במהירות הבזק, למרות כאבי המכה, והידק את הלהב החד והזוהר, עקב הכתב המשונה, על עורה החלק. "אנחנו יכולים לשחק בזה כל הערב, אבל אני דווקא רוצה את המנה העיקרית."
"תעזוב אותי סוטה מגעיל!" היא ריכזה את הצ'אקרה בידיה. "אם רק תנסה לגעת בי שוב, אני נשבעת שאני אעשה ממך פשטידת שדים!"
הוא צחק והצמיד אותה שוב אליו. "הייתי מספר לך למה זה רעיון רע, אבל אז כל הכיף יצא מהמשחק המקדים שלנו..." הוא הידק אותה אף יותר, ונתן לה לחוש בנשימתו המסריחה עקב דם. "תנסי לדקור אותי. תנסי לשבור אותי. אני עדיין אבתק אותך, ואת הכוס שלך! את תצעקי את השם שלי כל כך חזק שאפילו סאסוקה ההומו הזה ירצה לצעוק אותו!" הוא צחק והצמיד את ידו על צווארה. היא השתעלה והשתנקה. הוא התקרב אליה ולחש. "שמעתי גם שהבנות בעלה הנסתר מגלחות... אשמח לגלות את זה היום."

היא שיגרה בעיטה אדירה וטעונה בכל הצ'אקרה שהייתה יכולה הישר לאיבר המין שלו. הוא ילל חזק כל כך, שהוא נאלץ לשחרר אותה. היא נפלה על גבה, וניסתה להתיישב על מנת לקום. הוא התנשף והסתכל עליה במבט חושק. "הו כן..." הוא חייך וזיק לא אנושי הבליח בו. "תתנגדי, כן! זה היה משעמם אלמלא לא!" הוא לקח נשימה עמוקה, והתבונן בה בעודה קמה. "ממהרת למקום כלשהו? אני מבטיח לך שיהיה לנו כיף. מה דעתך? תתני לזה צ'אנס?"
"חיכיתי לזה זמן רב" היא ענתה לו, ושיחקה באצבעותיה. "אני הולכת לשבור לך את הצורה, חתיכת סוטה אידיוט ומנוול. אתה לא מכיר את סאקורה הרונו, מכפר העלה הנסתר."
"הו, אני חושש שההפך הוא הנכון..." הוא ירק מעט דם, "אינך יודעת עליי דבר. אמנם אין לי כפר, או שבט, או כל דבר שכזה... אבל אני שרדתי. שרדתי בזכות היותי מי שאני... ולא בזכות שבט, או כפר, או משפחה, או חברים... שרדתי משום שחייתי לפי שאיפותיי!" הוא שאג בקול מרתיע והסתער עליה. היא טענה את ידה בצ'אקרה, וחיכתה שיתקרב דיו. כשהיה במרחק האגרוף, היא משה הצידה, ונתנה לו בעיטה. הוא החליק, וכמעט שנפל. היא חייכה, וכיוונה את האגרוף לקרקע. האדמה החלה להיסדק ולהישבר, ומפולת הידרדרה, אליה טד נקלע. הוא צחק בקול רם, מה שהפחיד אותה מעט. הוא זינק מעליה, כאילו הייתה כלום, נתלה על עץ קרוב, ואז נחת לידה. הוא אפילו היה נראה מרוצה. "את חכמה. אני אוהב אותן חכמות. וגם חזקה. אף פעם לא היה לי את השילוב של שניהם." הוא שלף את שתי חרבותיו. "אני לא רוצה לפגוע בעור החלק הזה שלך, אבל אולי זה יגרום לך להיזהר מעט יותר..." הוא הסתער קדימה בשאגה ונופף בחרבותיו במהירות מבליחה. סאקורה התחמקה בזריזות, והגנה על עצמה כשיכלה. אחריי שמעדה אחורה מספיק, היא מצאה את עצמה על דופן ההר, ללא יכולת להימלט. טד חייך, ולמרות שהחזיק בחרבותיו, הוא לפת אותה בחזה. "שטוחה, אבל זה לא מפריע לי" הוא צחק והתקרב עוד יותר. הוא רחרח אותה, והיא הסבה את פניה בגועל. "אמרת משהו על זה שאת תגרמי לי להתחרט?..." הוא נשך אותה שוב בנקודה שהיא קרובה לקודמת, והיא צרחה. היא ניסתה לבעוט בו שוב, והוא פשוט הידק את להב חרבו לרגלה. "אל תנסי אפילו, פשוט נחזור לאותו מעגל." הוא החליק את הלהב מעלה, לאורך שוקה, עד שהגיע למקום שחפץ בו. "את חייבת להודות שאת רוצה את זה" הוא העיר ברשעות, ונתן לשפתיו לרכך את כאב הנשיכה. היא ריכזה צ'אקרה במרפקה, וכיוונה לראשו. למזלה הרע, היא פגעה בדבר היחידי שלא חשבה שתפגע- קרניו. ראשו צלצל והוא ניער אותו כמה פעמים, ואז הוא צחק. "את ממש יודעת לשקשק אותי!" הוא ניער אותה. סאקורה השתעלה, והשפילה את מבטה. "האפוד הזה לא מחמיא לך, סאקורה..." הוא פשט אותו בחרבו השנייה, והשליך אותו הצדה.
ספוילר:
"אני לא אוותר לך!" היא הביטה בו במבט מלא שנאה. "עד הדקה האחרונה!" היא הניעה את שתי ידיה והידקה אותן סביב צווארו. הוא היה כה מהיר, ושתי להבי חרבו מצאו את עצמם סביב צווארה. היא גמעה רוק, והביטה בו בתקווה שלא יעשה את הצעד האחרון. "אני יכול לזיין אותך גם מתה" השיב כאילו הדבר היה ברור מאליו, "אבל איפה הכיף בזה? אני אוהב את הגניחות, ואני מניח שאת אוהבת לחיות, לא?"
היא שמרה על השתיקה, בעוד שהוא השתמש בחרב לחתוך מבעד לשכבה הבאה. בגדיה האדומים, שהיו כה בלואים מאז תחילת המלחמה, נקרעו ונפלו ארצה. הרוחות הגבוהות שעל ההר נשקו ולטפו את עורה ושיערה, סוף כל סוף היא מרגישה אותן כפי שהרגישה לפני שהמלחמה החלה. תווי פניו של טד נחרטו בזיכרונה בפינה האפלה שבלבה. עד היום היא חשבה שסאסוקה היה התגלמות הרוע... והנה, ממש שד, עומד מולה, ומזכיר לה את משמעותה האמיתית של המילה "רוע". היא ניצבה מולו, רועדת ועירומה, בעוד שלו היד העליונה. "אני אוהב להסתכל להן בעיניים!" נזף בה בזלזול, והיא הביטה הצידה במטרה שלא תצטרך לראות את פניו. רגליה פשקו ורעדו, והיא חשבה על עוד מהלומה נוספת. זה יהיה רעיון רע. מה יקרה אם הוא יחסל אותי סופית? איך אועיל אז?
"פנים נגד, הבנתי" הוא סובב אותה, והיא שמעה אותו פורם דבר מה. היא אפילו לא רצתה לחשוב על זה. הוא מפלצת. שמישהו כבר יבוא וישמיד אותו. עד כה היא נשארה בתולה... אבל כך? במקום הזה? על ידיו? זהו סיוט שמתגשם. היא רצתה לבכות. היא לא ידעה מה לעשות. היא יבבה חלש, והוא הידק את ידיו סביב פיה. "אם תצליחי להתגבר על המחסום, תהיי ראויה" ענה לה בקולו המעודן. היא הרגישה משהו מטפס בין רגליה, וזאת בהחלט לא הייתה אחת מחרבותיו. היא רצתה לבכות, והייתה בטוחה שזהו סופה.
למזלה, לפני שהייתה חדירה, היא שמעה קול שריקה חזק, ובשר מתפלח. טד ילל מכאב, וסב אחורה בראשו. קאקאשי, ימטו וסמואי עמדו מולו. הוא וידא את חרבותיו, וידע את האמת. "כל כך מהר? אני רק התחלתי!" הוא התלונן והסתובב אליהם כולו. הם נאלצו להביט הצידה, בדגש על סמואי, שלא ציפתה לראות את זה בחוץ. הם הזדעזעו ודאגו לשמור מרחק.

"עברת כל גבול- תרתי משמע!" ימטו ניסה להשתלט על עצמו. טד חייך חיוך רחב ושטני. "קרה משהו? מתביישים? אף פעם לא ראיתם את איברו של מישהו?" הוא צחק וחגר את מכנסיו מעלה. סאקורה ניצלה את ההזדמנות, ואגרה את כל הצ'אקרה שהייתה יכולה בידיה, והרביצה בכל מעודה. האגרוף שהטיחה בו היה כה עוצמתי, שטד שעמד באופן לא יציב, מצא את עצמו מועף מהנקודה בה עמדו על ההר. הוא הועף מטרים ספורים באוויר, והחל לצלול מטה. שאר הצוות היה המום. "סאקורה, את... את בסדר?"
"הוא מפלצת!" היא עדיין רעדה מהחלחלה של מה שניסה לעשות. "הממזר ניסה לאנוס אותי! אלמלא הגעתם-"
קאקאשי עמד המום במקומו. "באמת שאין גבולות לשד הזה..." הוא הציץ אחורה, במטרה להיות מודע אם טד מתגנב אליהם או לא. סמואי הרימה עבור סאקורה את אפודה, וזו חגרה ואבזרה אותה עליה במהירות המרבית. "הוא פשוט מגעיל!!!" היא צעקה. סמואי התרחקה, הן קאקאשי וימטו. "אני נשבעת, בהינתן ההזדמנות-"
"אנחנו עובדים בצוות, סאקורה. אני מצטער שלא הצלחנו להגיע בזמן..." קאקאשי הביט שוב אחורה, וחזר להביט בה, "זה היה באשמתי, את ראית. אבל כל הכבוד על היוזמה. כשאנחנו נלחם בטד, סאקורה, אל תנסי להיות נארוטו. תעבדי יחד איתנו. זה חשוב. לא משנה מה הוא עשה לך... סביר להניח שעשה זאת בכוונה כדי לערער אותך."
"ממש לא!" טד זינק מאחוריהם מעלה, וכשנחת נעמד מול כולם. "אתם מבינים, אני פשוט לא נמשך לגברים, למרות שסאסוקה נראה כמו ילדה, אבל זה לא משנה. אני לא עשיתי סקס הרבה זמן, ואני דיי נואש. למרות שאני חייב להודות שהיה לי כיף!" הוא ליקק את שפתיו. בעורפה של סאקורה עברה חלחלה, והיא הסתירה את סימני הנשיכה. "אתה סוטה מגעיל וצריך לשרוף אותך!"
"זה יכול לכאוב" טד הרהר, "אבל זה לא יחסל אותי. אוי לא! זאת אומרת, זה כן יחסל אותי!" הוא חשב על מה שאמר וחבט לעצמו בראש. "כן, כמובן! אש זאת נקודת החולשה שלי!"
הם הביטו אחד בשני בחשד, וחזרו לבחון אותו. סאקורה החליטה לדבר. "בניגוד אליך, אנחנו לא טיפשים. לא משנה מה היא תהייה, טד, גקידו, מה שלא תהייה, אנחנו נחסל אותך!"
"אני אשמח לראות את זה! יוסיף קצת פלפל לקרבות האלו! למרות שהייתם חייבים לבוא? לא יכולתם לחכות, ככה, חמש דקות? אני מבטיח תנו לי עכשיו חמש דקות ואני מסיים אתה!"
סמואי התחלחלה, וסובבה את ניצב חרבה בידה. "הוא מעביר בי צמרמורות..." היא אמרה לימטו, שהנהן. "יצור מתועב. אנחנו נגאל את העולם מהקיום שלך."
"שמעתי את זה הרבה. והנה, אנוכי עומד כאן, מדבר איתכם, ומתחנן לחמש דקות. מה דעתכם? תהיו חבר'מנים? תתנו לי חמש דקות?"
סאקורה רצתה להסתער, וקאקאשי מנע בעדה. "אל תתנהגי כמו נארוטו. סבלנות, סאקורה." הוא הסתכל על טד. "אין לך חמש דקות. לא הפסקנו את הקרב לרגע. תנסה שוב תרגיל שכזה, ונחתוך לך את 'החבר הקטן'."
טד חייך. "מישהי ניסתה את זה פעם. זה רק הקשיח אותו!"
סאקורה זינקה מיד מהמקום שלה, ולמזלה, ימטו השתמש בשחרור העץ והחזיק אותה. היא ניסתה להשתחרר. "תיכף אני אחתוך אותו ונראה כמה גבר אתה חושב שאתה!!!" היא ניסתה להשתחרר על ידי יציקת צ'אקרה בידיה, ולא הצליחה להזיז דבר.
טד חייך. "תראו, ישר רצה אליי, כמו כל הבחורות! אני רק אשבור לך את הלב, בובה."
עווית זינקה בעינה, והיא ניסתה לנוע כמה שיותר כדי להשתחרר. "שחררו אותי!!!" היא פלטה תוך כדי יריקה. "אני אשבור אותו!!!"
"רעיון רע, סאקורה-צ'אן. מה קרה, טד?" שאל אותו קאקאשי. "נגמרו לך השדים?"
"האמת היא שלא" טד בחן את ציפורניו בשעמום. "אני רק חשבתי ליהנות קצת, עכשיו כשהחזרתי לעצמי את הצ'אקרה. אמרתי לעצמי 'טד, היום אתה לא תפסיד. היום אתה תמצא מישהי, ואתה תדאג לזיין אותה. אז, אתה תוכל לחזור לשאר האקצוקי, ולספר להם על ההישג שלך'. מה אתה אומר? הוגן מספיק?"
"אני אומר שנגמרו לו השדים. אז אני אשתמש ב-"
"לא!" טד סתר את דבריו מהר מאוד והשתמש בזימון. "אני קורא לכם: הָגָנֶדוֹן (鋼鈍), גָאקִיגוֹאֶה! (楽器声)"
שני שדים הגיחו ממולו, מעל למעגלי זימון. אחד מהם היה גדול, ענקי. הוא היה שרירי וחסון, לבוש למחצה, בעל זקן ושיערות על חזהו. הוא החזיק באלה מתכתית ענקית, שלאור הירח נצנצה בדרך שסמואי ידעה לזהות את החומר ממנה הייתה עשויה. "פלדה..." לחשה לעצמה. השד השני, יותר נכון שדה, מחזיקה בשָמִיסֶן, כלי מיתר-פריטה יפני, שהזכיר בצורתו גיטרה מרובעת קטנה. היו לה ארבעה ידיים, והיא הייתה לבושה בקימונו נשי וארוך. שיער השדה היה שחור וארוך, וירד מטה על עורפה בעדנה. עיניה היו נחשיות וצהבהבות, בעוד שמבעד לשיערה השחור כליל בצבצו זוג קרניים קטן. "כן, גקידו-סמה" שאלה אותו באמצעות שירה, תוך כדי פריטה ונגינה בהתאם להטעמת המילים. "גאקיגואה, אני צריך שתעבדו בצוות יחד עם אֶנְסֶקִי. אני ברור?"
"לעולם לא!" התרעם השד המניף באלת הפלדה, ששמו היה הגנדון. "לעולם לא נעבוד איתם באותו צוות!"
"זה רע..." לחש ימטו לקאקאשי. "יש לך תכנית?"
"נשאר על ההר. תנסו לעקוב אחריי." ימטו הנהן, והם שמו לב שטד מתעלם מהם לחלוטין, מרוכז בשדיו. "לא אכפת לי ממכם. אני גקידו, ואתם תעשו כרצוני." הוא ירק דם על ידיו מפיו, מרח אותו על חרבותיו ונקש אותן ביחד. הופיעו ארבעה שדים נוספים: שד שהיה בגודל אנושי, אך נראה מאוד לא אנושי- מעוות מאוד מכף רגל ועד ראש בבליטות משונות, ועל מצחו היה הייתה המילה "מלח" (塩). סביבו עמדו מספר שדים. שד שהיה גדול מאוד, ונראה כענק קרח. על גבו הסתמרו דורבנים חדים ובהירים כקרח קפוא, ומעיניו נצץ מבט חולני וקר. אחד מהשדים הנוספים היה בעל עור שחור ומפויח, וסביב ידיו, גבו, ראשו ורגליו צמח שיער אדום עז. היה לו מראה שהזכיר במעט קוף, אך לא יתר על המידה. השד האחרון, היה גם שדה למעשה, היא הייתה נראית שברירית יחסית. היא הייתה לבושה באדרת ארוכה ולבנה, עליה הייתה רקומה המילה "זכוכית" (玻璃). השד עליו הייתה המילה "מלח" התבונן בגאקיגואה במבט מתנשא, ואז אל טד. "גקידו-סמה, למה אנחנו נלחמים לצדם?..."
"אתם בטח חושבים שאכפת לי!" הוא נזף בו וכיוון עליו את חרבו. "אם אשמע מי מכם מתלונן כך איי פעם שוב, אני אדאג שהוא יומת על ידי! אני ברור?"
הם הנהנו, וכולם התרכזו בצוות 1. ימטו בלע רוק, בעוד שסמואי ניסתה להתרכז בכולם. "מישהו שאת מכירה?..." שאל אותה קאקאשי. היא הנהנה.
"אני מכירה את השדה בשמיסן, שמה הוא גאקיגואה, היא יכולה לכשף שדים ובני אדם כאחד במנגינתה. אינני מכירה את השד באלת הפלדה, אך אני מניחה שכדאי להיזהר מאלתו. בנוגע לצוות האחר- אני מזהה את שד המלח, אנסקי. כל קרבנותיו טבעו במלח, אני מציעה לכם להישמר מההתקפות הרחוקות שלו. בנוגע לשאר... אני לא מזהה."
טד פרס את חרבותיו על מנת להצביע על השדים. "נעשה לכם היכרות! יש לכם כאן את הגנדון המפורסם, שאלתו יכולה לבקע בתים ומשפחות! את בת זוגתו אתם מכירים. בנוגע לשאר, יש לכם באמת את אנסקי (塩析), שד המלח האגדי שהביס הקאזקאגה הראשון, ראש כפר החול הנסתר!"
"זה לא נכון" ימטו חדל אותו באמצע. "הוא מת לאחר שנים שבהם איחד את הכפרים."
טד חייך. "אני לא מפריע לך, אתה אל תפריע לי. וחוץ מזה... הוא סיפר לי את זה בעצמו. הוא הרג אותו, ואז הטיפש הארור הזה, הבן שלו, מאוחר יותר נודע כהקאזקאגה השני, הוא חיסל אותו והניס אותו מהכפר. אני ממשיך הלאה! השדים שמקיפים את אנסקי הם קוריאוני (鬼氷), שד הקרח המפורסם שהיה השורשים של שבט יוקי, ממש כמו שאקונה היה שורשי השבט של ימטו!"
ימטו נע בחוסר שלווה במקומו, וטד המשיך. "אני מופתע שאתם לא מכירים את הִיאִיקִי (ヒ イキ), הוא אמור להיות מפורסם מאוד בכפר שלכם!" הדגיש טד, ממש כאילו הדבר נלמד בספר ההיסטוריה.
סמואי הביטה בו בחשד. "למדתי על כל השדים, ומעולם לא שמעתי על-"
"לא אותך, טיפשה!" הוא הצביע על שאר הצוות. קאקאשי רקע ברגלו. "למה שנכיר?" שאל.
כהרגלו, טד חייך ברשעות. "אתה לא באמת חושב ששבט המניפה למד לשלוט באש לבד, נכון? יש דברים שאני מניח שאפילו בינות השבט אף אחד לא מספר..." הוא ליטף את קרניו. "דבר אליהם, היאיקי!"
השד השחור בעל השיער האדום דיבר. "היאיקי, בן הלהבה, אני הוא זה אשר בשבט אוצ'יה קוראים 'מחזיק המניפה'."
קאקאשי נד בראשו. "לא שמעתי על כך מעולם." השד המשיך. "אני לימדתי את אוצ'יה הוֹנוֹמָארוּ להניף במניפת הצ'אקרה הראשונה שלו." קאקאשי החל להתגרד מחוסר נוחות. "הם לא משתמשים באמת במניפות..."
"ברור שלא, ראש דחליל!" צחק עליו טד. "הוא מתכוון שהוא לימד אותו את שחרור האש! כן-כן, האיש הזה הוא אגדה, ממש כמו אקונה! אבל אם אתם לא מכירים אותו... משמע שאגדות מתות בקרב בני האוצ'יה, הא? לא פלא שאף אחד מאיתנו לא אוהב את חובבי-הגברים האלו! בכל מקרה, שאר חברינו כאן לצוות גם להם יש היסטוריה עתיקה: קוֹרִיאוֹנִי ואָצוּיְהוֹרִי (熱い堀). קוריאוני הוא השד שהמציא את טכניקת הקרח האגדית, שמתה עם השנים. בוודאי שמעתם על האקו מהקרח, נכון?..."
סאקורה נזכרה בו מיד. הנער הקטן שהתחפש לסוכן אנבו. היא הייתה מופתעת. "אתה... מה?" היא גמגמה. טד המשיך. "מכיוון שהשבט שלו לא האריך ימים, כנראה שכך גם הטכניקה שהוא המציא, ולכן המעטים שיוכלו להתמודד אתו. על צדו האחר לחלוטין יש את אצויהורי, החבר שלנו כאן אחראי על המצאת טכניקה שמתה עם הזמן, טכניקת הזכוכית."
סמואי פערה את עיניה. "אני שמעתי על זה" היא השיבה להם. "בתקופה שלפני האומות, היה שבט שהתמחה בזה. שמעתי שבאומה שלנו דווקא ניסו להשיג כמה שיותר ניצולים של השבט כדי שיהיה לנו את הטכניקה, אבל כולם אבדו במלחמות."
"לא זה שכאן!" טד צחקק בנבזיות והצביע על אצויהורי. "הוא עדיין חי, והוא מת לכסח למישהו את הצורה! מה דעתכם, תתנו לשד שלנו צ'אנס?"
"שישה. הם שישה" קאקאשי מלמל לעצמו. "יש לי הרגשה שנצטרך לטפל קודם בשדה שעל השמיסן. אני מניח שזה יעשה את עבודתנו פשוטה יותר." שאר הצוות הנהן, והם בחנו את השדים אחד-אחד. טד נופף להם בידו. "תיהנו ילדים! אני אתבונן מהצד."
אז עכשיו הוא משתתף? שאל את עצמו קאקאשי. "ימטו!" קרא אליו קאקאשי, וימטו, שכבר הכיר את דרך החשיבה של קאקאשי מיד השתמש בסימוני ידיים. "עץ: טכניקת כלא ארבע העמודים!" הכריז ובעניין של שניות נבנה סביבם כלא קטן, שהחזיק על תלו של ההר. רק מהרגע שנבנה, הם שמעו חבטות והקשות, וימטו התרכז בלהחזיק את העץ מפני להתפרק מהמהלומות. "מהר, סנפאי!"
"כן. ימטו- אני צריך עצים. הרבה עצים. אנחנו הולכים ליצור כאן זירה. סאקורה, אני צריך שתעסיקי ותצרי הסחה עבור הצוות השני, זה של המלח. סמואי, אני צריך שתתני גיבוי לשניהם, במידה ויסתערו עליהם, אלו הרבה שדים." סמואי סובבה את ניצב החרב בידה. "מה בנוגע אליך, קאקאשי?"
"תשאירו לי את החלק המשמעותי, זה דורש עבודה מהסוג שרק אדם עם שרינגן יכול לעשות..."
הם הנהנו, וימטו ביטל את הטכניקה שהשתמש בה, כך שהם יצאו לדרכם.

השדים עקבו בעיניהם אחריי תנועות הצוות. הם לא נעו ממקומם, משום שידעו על יכולות הקטל של הצוות הזה, ובוודאי של קאקאשי. "אם הם מספיק ערמומיים..." החלה למלמל גאקיגואה, אך לא הספיקה להוסיף דבר לפני שהתערב אנסקי.
"הם מספיק ערמומיים." הוא השתמש בסימוני ידיים. "מלח: ניצבי המלח!" (塩の柱 : 遁塩 ) הכריז. האדמה רעדה, והגנדון מצא את עצמו נמלט לצד הדרך. סביב גאקיגואה הזדקפו ניצבים גבוהים, עשויי מלח נוקשה ומוצק. הגנדון ליטף אותו, והביט בשד-שותפו. "מלח?" שאל.
"נסה לנפץ אותו באלת הפלדה שלך. אני מתרה בך." השד צחק, ושיחק באלה בידיו.
"אני אאמין לך הפעם. היכן הם-"
לפתע, יער שלם החל לצמוח ממורד ההר התלול, וסביבם בעיקר. בכל מקום, עצים עבותים ורבים. המלח שמר על בריאותה, אם ניתן לכנות זאת כך, של גאקיגואה, בעוד שהגנדון ניסה לכסח את העצים שעמדו לפגוע בו. שד האש, היאיקי, השתמש בנשיפות אש ושרף כל עצם שעמד בדרכו, בעוד ששד הקרח, קוריאוני, זינק מצד לצד, מתחמק מעל גזע וענף אשר מתבקעים. יחד עם אצויהורי הם עשו את דרכם לעבר סאקורה, שהשליכה עליהם שוריקנים. הם הדפו אותם בקלות, והשיבו אש. שד הקרח יירט מחטי קרח שפלט מפיו, בעוד ששד הזכוכית חימם בידיו את החומר המבריק, חידד אותו והשליכו בעודו חם. סאקורה חשבה שהעצים יגנו עליה, אך חלקם הוסרו בקלות על ידי המתקפות העוצמתיות. כשגל נוסף של השלכת זכוכיות וקרח עשה את דרכו אליה, היא ראתה שלא היה לה לאן לחמוק, ועצמה את עיניה. כשפקחה אותן, היא ראתה את סמואי הודפת את כל ההתקפות הנשנות בחרבה. "מה את עושה, סאקורה?" שאלה אותה. "לא הזמן להרים ידיים. קדימה זוזי!" היא נופפה ברגלה, וסאקורה המשיכה להעסיק את השדים. סמואי חסמה גל נוסף של מתקפות קרח וזכוכית, ועשתה הפעם את דרכה לעבר ימטו.
הוא ישב על אחד העצים שיצר, בעודו משתמש בסימוני ידיים. היער המשיך לתפוח ולגדול סביבו, גזעים ואמירי עצים מתנשאים מעליו. אנסקי הגיע אליו, והשתמש בסימוני ידיים שימטו חשב שזיהה. "מלח: עיוורון לבן!" (粘液 : 遁塩). המלח פגע בעיניו, והוא אפילו לא חשב על תוצאות הלוואי הנלוות. ראייתו סונוורה בכאב רב, כחדירתם של מי ים לעיניו- אך פי כמה וכמה שורפים. בעודו מתאונן על הכאב ומנסה לקום ולנוס על פי הסביבה שזכר שבנה, הוא הרהר בהגיגיו. סימוני הידיים האלו... הם היו שילוב של אדמה, אש ומים. זה הגיוני? מעולם לא שמעתי על טכניקה כה מורכבת!
כשימטו נחת, הוא הצליח לנגב את עיניו בגב כפותיו. כשהביט שוב, אנסקי עמד מולו, משולב ידיים. "נינג'ה עלובה. אינכם שווים בכוחכם לשדים, בוודאי שלא לאנסקי האגדי!"
"מעולם לא שמעתי אודותיך" ימטו השתמש בסימוני ידיים. "עץ: טכניקת היער הגדול!" הוא הכריז ומיד נפלטו אלפי גזעי עצים שעשו את דרכם לשד המלח.
גם אנסקי השתמש בסימוני ידיו המהירות, וימטו עקב אחריהם ברתיקות. "מלח: מליחות!" ( 潮風: 遁塩) הכריז וימטו השתנק שניות ספורות לאחר מכן. האוויר... הוא מלוח! הוא המשיך להשתעל ומתוך דחף בסיסי מצא את עצמו צועד במגושם אחורה ומסיט לחלוטין את התקפת העץ שלו. אנסקי ניצל זאת וזינק קדימה, לעבר ימטו המועד. "להתראות, נינג'ה אנושית!" תוך כדי תנועה השתמש בסימוני הידיים שלו, ולפני שהספיק להגיד דבר נוסף, חרב ננעצה בעורפו ויצאה מתחת לסנטרו. המתכת הבריקה מדם לבן שנצץ לאור הירח, ורקדה במקום על מנת לפנות מקום. לאחר מכן היא עשתה את דרכה מעלה, ופיצלה את ראשו לשני חצאים שווים. ימטו היה המום, ונחת בבטחה על עץ קרוב. גופתו של אנסקי קרסה מטר ספור ממנו, בעוד שסמואי נחתה מעליו. היא התבוננה בראשו החצוי. ימטו היה המום. היא התבוננה בו. "ימטו, הכל כשורה?" היא שאלה ומחתה את הלהב את בגדיו של השד. ימטו הנהן בחרדה. "לא הייתי צופה זאת. השדים האחרים לא עקבו אחרייך?"
"הם מפחדים מקאקאשי. סאקורה נותנת להם מספיק תעסוקה, בעוד שהשד עם האלה מגן על השדה שלו. חשבתי לבדוק מה קורה אתך, הריי אני צוות הגיבוי-"
היא רק אמרה זאת, ולפתע מטר של זכוכיות חמות ננעצו בצווארה. "סמואי!" נחרד ימטו ומיד משך אותה אליו. מטר נוסף של מחטי קרח התרסק לא רחוק. "חשבתי שהם נלחמים בסאקורה!" הוא השיב לה בחלחלה. היא השתעלה דם, וניסתה לשלוף את חתיכות הזכוכית החדות ממקום פגעם. "זה... כואב..." היא מלמלה. ימטו השתמש בסימוני ידיים מהירים. "עץ: חומת נעילה מעץ!" הכריז וחומה בצורת כיפה הקיפה אותו ואת סמואי. משם, הוא ניסה לעזור לה בטיפול בפצע.

קאקאשי הצליח להתגנב סוף כל סוף, והשתמש בכל הזריזות והעורמה שהיו בו. הוא היה בחצי מרחק מגאקיגואה, והחליט להשתמש באופן יותר מחודד בשרינגן. אני צריך להיות זהיר. הוא כיסה את אוזניו במסכתו, שעד כה התגלתה כשימושית לא פחות משריון. כשהיה די קרוב, הוא ראה שהשדה הייתה מוקפת בניצבי קרח. אם אני צודק, ומה ששיקמרו אמר לגביי זה הוא נכון...
הוא נזכר בעת בה ישב ודיבר עם שיקמרו, על הדו"ח לגביי מבצע ניסיון ההחזרה של סאסוקה. הניסיון הראשון. הם ישבו בחדר קטן, באחד ממשרדיה הישנים של ההוקאגה. "טָאיוּיָה, זהו שמה?"
שיקמרו, שבזמנו לא עישן, אישר זאת עבורו. "כן. היא שלטה בשדים המרקדים שלה באמצעות חליל מיוחד, וטכניקה שמיועדת לזה. בהתאם לצלילים ששלפה, היא הייתה מסוגלת לתמרן אותם לביצוע שהייתה צריכה." קאקאשי תקתק בעטו על דף נייר, הדו"ח שמילא. "בסדר גמור. ודרך הפעולה שבה בחרת על מנת להתמודד עם הקושי?"
"אני מרגיש כאילו אני במבחן ג'ונין" צחק שיקמרו. "אני באמת חייב לענות על זה? אני לא זוכר שביקשו מההוקאגה הרביעי-"
קאקאשי נהם, והביט בשיקמרו. "מסיבות שאני מעדיף שלא לדבר עליהם, אל תשווה את עצמך אליו. אנחנו ברורים בעניין זה?"
שיקמרו הנהן, ודיבר. "אני גרמתי לשדים להילחם אחד בשני. אך לא זאת הייתה הבעיה. היא הייתה יכולה להשתמש בחליל ליצירת אשליות." קאקאשי הרים גבה, ושיקמרו המשיך. "טמרי הגיעה. היא השתמשה בטכניקת הרוח שלה כדי למנוע מהצלילים להגיע אליי. כשחשבה שזה לא היה מספיק, היא חתכה את כל היער בטכניקה אחת גדולה ורמסה בכך את טאיויה למוות תחת ערימות כבדות של עצים." קאקאשי הנהן, ורשם הכול.
כיום קאקאשי מביט בניצבי המלח ובמה שהגנו עליו- שדה אשר פרטה בעדינות על מיתרי השמיסן. הוא הצליח לזכור את הפריטות שעשתה על המיתרים. הוא הבחין בצל גדול שנע סביבה, הגנדון. הוא התחבא היטב מאחורי העץ. השמיסן לא שולט בשדים. הוא שולט במשהו אחר. מבין כל הטכניקות שאני יודע... דווקא רוח? אני יודע הכול: אש, מים, ברק, אדמה... דווקא רוח? אני חייב לברר במה הוא שולט...
הגנדון שם לב לתנועה. הוא הידק את אחיזתו באלה המתכתית המבריקה, והציץ בעיניים קטנות וחשדניות לכל עבר. הוא ראה שבין העצים צללית זינקה סביב. "אני לא אתן לך להתקרב ולחיות!" הוא זינק קדימה, הסתער באלתו, וניתץ וכרת גזעי עצים שלמים. הצללית נראתה כמו קאקשאי, שתחב את אצבעותיו בין כיסיו והשליך שוריקנים. הגנדון הדף את כולם בקלות באלתו, ושאג לכל עבר. בין לבין טיפות רוק הרטיבו את בגדיו של קאקאשי, והוא הביט בו בגועל. הוא נע לעבר השד הגדול, ושלף קונאי. "בן תמותה עלוב," החל הגנדון, "אף אחד לא יכול לעמוד בפני-"
לפני שלהב הקונאי פגעה בו, קאקאשי התפוגג. השד הביט בה בבלבול, ואז הפנה את ראשו אחורה. קאקאשי השתמש בלהבים קטנים על מנת לטפס מעל נציבי המלח. גאקיגואה פרטה כמה שיותר בבירור ומהר על מיתריה. "בלתי אפשרי! הגנדון, הוא חסום לצלילי השמיסן!"
"בלתי אפשרי!" הוא אמר, והסתער באלתו הענקית. קאקאשי ראה שלא יספיק, ולכן זינק אחורה במהירות. חשבתי שאוכל לקנות בכך יותר זמן. אאלץ לנקוט באמצעים חמורים יותר. הוא השתמש בחוט תיל דק מאוד, וכרך אותו בעדינות ובמהירות סביב רגלו של השד הגדול.
הגנדון צחק. "מרקד ברגליי? אתם הנינג'ות!" הוא השתמש באלתו וכמעט מעך למוות את אויבו. קאקאשי התגלגל אחורה, ומשם זינק עוד אחורה, לעבר העצים. "לאן אתה הולך?" שאל השד, ואץ לעברו. קאקאשי זינק חזרה מבעד לעצים, ורץ סביב מעגל ניצבי המלח. השד חייך ונופף בנשקו בפראות, אך כאשר עבר לא יותר ממטר- הוא מעד על רגלו במגושם ונפל. אנחת כאב קטנה, והוא כבר לא הצליח להבחין בקאקאשי. "איזה מן טכסיס הוא זה?" שאל השד ברוגז ומשך ברגלו. רק אז הבחין בחוט המזערי. "חוטים לא יחזיקו מבעדי!" הוא הכה בחוט בעוצמה, בתקווה לשבור אותו. הוא עדיין היה שם, מחובר לרגלו, בקשר מסורבל ומסובך. הוא התבונן בקאקאשי בעודו מטפס מעל ניצב מלח, במרחק הגון ממנו. "ניסית לקנות זמן? זה לא יעזור לך!" הוא המשיך להכות בכוח על החוט. היה זה חוט מאוד קטן, אפילו בשביל בן-אדם ממוצע, ובשביל שד גדול ועוצמתי כמוהו, היה דיי קשה רק להבחין בו. "בלתי אפשרי!" הוא נרגן וניסה למשוך בחוט. ניצב המלח שאליו היה רתום היה נעוץ עמוק באדמה, ומשיכתו לא הזיזה לא אותו, לא את החוט, ולא קרעה דבר. הוא שאג בקול, והמשיך להטיף ריר בכל אשר הפנה את פיו. קאקאשי הצליח לטפס מעל הניצב, ונחת בסמוך לשדה. היא הביטה בו בחלחלה. "איך אתה חסין למוזיקה שלי?!" אז הצלילים משפיעים על בני אדם? איך אוכל לשאול אותה מבלי שאפול למלכודת שלה?
היא ניסתה להתרחק ממנו, והוא לפת את ידה בכוח. היא משכה את כלי הנגינה אליה, ואת קאקאשי. "מה הטכניקה שלך עושה?" הוא שאל אותה בלחש. "תשובתך לא תשנה לי. אני חרש." האם תהייה מספיק טיפשה כדי ליפול בתשובתי המאולתרת? אפילו נארוטו לא דיי טיפש ליפול בזה.
היא חייכה. "אין פלא, לא היה אדם, מלך או סמוראי בחייו שנמנע מצלילי השמיסן שלי!"
קאקאשי רצה לצחוק, אבל שתק. היא הפסיקה לנגן, והביטה בו בחשש, בעוד הוא מוריד את המסכה מאוזניו. "אוזניך נראות לי תקינות, אך אין זה משנה. הטכניקה מאפשרת לי לשלוט בפעימות לבך. ככל שאנגן לאט יותר, או מהר יותר, כך אגרום למותך."
גאוני חשב לעצמו. "את מבינה שזהו סופך?" שאל אותה. הוא השתמש בסימוני ידיים, ועמד לשחרר עליה את הצ'ידורי שלו. היא עדיין שמרה על חיוך מאופק. "קאקאשי, חשבתי שאת ידוע בשל ערנותך." הוא הביט בה בחוסר הבנה, ואז הרגיש את עורפו מסתמר למשמע התנפצות המלח מאחוריו. לעזאזל. השד המגודל הצליח לשבור את ניצב המלח אליו רגלו הייתה רתומה, ותוך כדי ששאג הסתער על קאקאשי. הוא רק חשב לעצמו רוץ קדימה, קאקאשי, אך סביבו היו רק עוד ניצבי מלח גבוהים. הוא זינק על ניצב אחד, בעוד השד הניף שוב בפראות.
"הזהר על השמיסן שלי, בהמה מגודלת!" צעקה עליו גאקיגואה, ונשמרה ממנו. כמו גנב ערמומי, קאקאשי זינק הלאה לניצב הקרח הקרוב, גבוה יותר, תוך כדי שיריבו מניף בכוח באלתו לכל עבר. אסור לי לתת לו לפגוע בי. אם אפגע מהאלה... הוא הרגיש מהלומה כבדה בשוק רגלו. הוא זעק מכאב, התגלגל לאחר שהצליח לצאת מכלוב המלח הזה, והשתמש בכל מעודו על מנת לנוס על נפשו. לעזאזל, זה כואב היו המילים היחידות שעלו בו כאשר הצליח להתרחק ולהתחבא, תוך כדי ששאגתו הרועמת של יריבו מהדהדת בגולגולתו ובינות העצים המאולתרים.

הודעה זו נערכה על ידי Dr_Ellert: 20.06.2013, 20:52


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
L.Wolf
הודעה 21.06.2013, 13:22
הודעה #102


גאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 338
תאריך הצטרפות: 23.02.07
מיקום: תגידו זה באמת משנה גם ככה לא תכירו
משתמש מספר: 26,642



אני רוצה עוד הפרק פשוט היה מדהים גם החלקים שבספוילר שלא ממש גסים אבל משרתים בצורה יפה מאוד את המטרה וגם הפרק עצמו הכתיבה כמו תמיד יפיפיה והעלילה או העלילה פשוט מדהימה
מחכה לפרק הבא


--------------------
אוציהא סאסקה&אוציהא איטצי


planet.com/images/features/ptests/naruto/sasuke.jpg" alt="naruto test" /></a> COPY BB CODE




Go to the top of the page
 
+Quote Post
Dr_Ellert
הודעה 25.06.2013, 16:49
הודעה #103


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 277
תאריך הצטרפות: 13.11.12
מיקום: מיקומך
משתמש מספר: 182,635



פרק נוסף בקרב הבלתי-נגמר של טד!
אגב התוכנייה שלי (למי שעדיין קורא את הפאן פיק) היא כזו: אני הולך לפרסם פרק אחד לפני יום רביעי, ואחד אחריי.
אתם לא מבינים כמה שעות מצדי בוזבזו על הקרב הזה. קריאה מהנה!

חלק מיוחד 9: המלח השחור

סאקורה התעוררה חנוקה. היא השתנקה, וכשפקחה את עיניה, היא ראתה פנים שקיוותה לא לראות. טד חייך בגועל והזיל דם מבין שיניו. "התגעגעתי!" הוא צחקק והידק את ידו על צווארה. היא ניסתה להושיט את ידה אל פניו, כדי לסתור או אפילו להכות אותו, אך הוא לכד אותה בידו הפנויה השנייה, וליקק את אצבעה, והותיר דם גבישי עליה. "את אוהבת את זה, הא?" צחק והידק את אחיזתו גם על ידה. מתוך דחף, היא אגרה צ'אקרה ברגלה, ובעטה בו בכל הכוח שהייתה יכולה לאזור ממש מתחת לסנטרו. טד ילל מכאב, והוטס משם עד שהתרסק על עץ קרוב. היא השתעלה, וירקה את הדם. כשקמה, גם הוא קם, מלטף בידו את נקודת הפגיעה. "ממש ג'ונגל פה" הלץ בחוסר הומור, והביט בה בעיניו השחורות חסרות האנושיות. "מה קרה, מפחדת? רואים שאף פעם לא הזדיינת!" הוא צחק. היא קימצה את אגרופיה. היא זכרה מה שקאקאשי אמר. "כשאנחנו נלחם בטד, סאקורה, אל תנסי להיות נארוטו. תעבדי יחד אתנו." מילותיו של הסנסיי שלה לשעבר הדהדו בה באופן צורם, ורצו לגרום לה לצעוק. זה לא הוגן. אני חייבת לגרום לחרא הזה לסתום. אני חייבת לגרום לו לסבול על מה שרק חשב לעשות לי. החלאה הזה... היא הרגישה כיצד אצבעותיה לוחצת ביתר כוח על כריות כף ידה, והיא התנשפה. "חלאה!" צעקה עליו. "פחדן! היית צריך לקטול אותי כשהייתה לך ההזדמנות!"
"לקטול אותך?" שאל בחוסר הבנה. "גברת, ניסיתי להעיר אותך. יש אנשים שאוהבים קפה, אני אוהב דווקא מחנק."
"כשתירדם, אדאג להעיר אותך באותה דרך!" השיבה לו בחוסר נוחות.
הוא צחק. "אני אשמח לראות את זה..." ענה בקול עמוק, ונופף בחרבותיו. "הבה לא נבזבז זמן, משום שהוא יקר, לפני שחברייך ימצאו את נקודות החולשה של שאר השדים שלי. אני רוצה להספיק לשמוע אותך צורחת משהו, כל דבר, או לפחות שתנשכי את אצבעותיי תוך כדי!"
היא רצתה להסתער, ואז שוב חשבה על אזהרתו של קאקאשי. הוא צודק. אני לא יכולה לחסל אותו לבדי. אני אצטרך צוות, כמו שנלחמתי בסָאסוֹרִי. טד צודק. זמן באמת יקר. עבורו לפחות... היא הרפתה את ידה. "אתה רוצה מזה קצת?" שאלה אותו בגסות. "תנסה לתפוס אותי!" הכריזה, והחלה לרוץ.
הוא חייך. "תופסת? אוי ילדה שובבה שלי!" הוא זינק במהירות אדירה, והושיט את ידו אליה. היא נדהמה. הוא מהיר. היא התכופפה, ושיגרה אגרוף לבטנו. טד התגלגל הצידה, והתייפח מהכאב. "יש מחיר גם על להיות בן אלמוות!" הוא התאונן והתנשף. היא המשיכה לרוץ, בכל מעודה בין סבך היערות שימטו הצמיח. לא חשבתי שימטו כל כך יעיל. כדאי שאמצא את קאקאשי סנסיי, הוא יוכל לתת לי עוד הדרכה... היא שמעה עצים וענפים נחתכים. כשהחטיפה מבט לאחור, היא ראתה את דמותו של טד מנסרת כל דבר שעומד בדרכו בחרבותיו. "את יכולה לברוח, אך את לא יכולה להתחבא!" הוא צחק והמשיך לדלוק. זמן... אני יכולה להרוויח את כל הזמן שבעולם.

מתחת לכיפת העץ, ימטו טיפל בפצעיה של סמואי. "איני חובש, אך לדעתי זה עשוי להספיק" הוא הידק תחבושת אלסטית על צווארה. היא הצליחה להתבונן סביב באופן מעט מעורפל, אך שמעה היטב. "תודה, ימטו... אני לא מאמינה שהצלחת להחזיק מעמד כך."
"כן..." מלמל, והתבונן מטה. גופתו של שד המלח, אנסקי, לא הייתה בטווח ראייה. "אנחנו צריכים לזוז" אישר עבורה, וביטל את כיפת העץ שהגנה עליהם. הוא מצא זאת מעט חשוד שלא תקפו אותם במהלך הניסיון שלו לטפל בסמואי. אולי הם פשוט חסכו אנרגיה חשב לעצמו. כשהתבונן סביב, הוא ראה את הדבר שממנו חשש מכל. כאשר שמע שמדובר בשד הקרח, הוא תהה אם זה יתרחש.
הם היו מוקפים בעשרות מראות זכוכית חלקות ומושלמות, אשר ביחד בנו כיפת קרח ענקית, בהן הייתה השתקפותו החוזרת של קוריאוני, שד הקרח. קול אחר הדהד, לא קולו של עושה הטכניקה. היה זה קולו של אנסקי. "ניסיון אבוד, חיכינו שתסיים לטפל בה ותרד משמירתך. התכונן למות, בן תמותה" צחוקו הדהד בינות המראות, וימטו מיהר להשתמש בסימוני ידיים."עץ: חומת נעילה מעץ!" הכריז ושוב היו מוקפים בחומת הכיפה. הם שמעו והבחינו באלפי מחטי קרח שננעצו בתקרה. היא התבוננה בו. "אנחנו לכודים" אמרה. "אין דרך לצאת מזה."
"יש" ימטו הרהר בעצמו. "קאקאשי סיפר לי שבתחילת תפקידו כמפקד צוות 7, הם התמודדו מול האקו, הנער האחרון ששרד משבט יוּקִי." סמואי התפעלה. "חשבתי שהוא הושמד במלחמה השלישית" היא הרהרה על כך. ימטו הנהן. "כך גם חשב קאקאשי. נארוטו וסאסוקה בני השלוש-עשרה נלכדו ממש בתוך הטכניקה הזו, קרח הבדולח המשקף השטני. הם הצליחו לצאת מזה לאחר שנארוטו עורר את חיית הזנב שבו. זה מה שהבנתי שקרה לפחות."
היא נאנחה. "אין לנו חיית זנב, ימטו. איך אתה מצפה שנצא מזה? וגם אם נצא... אנחנו מוקפים על ידי שד האש, ובוודאי גם שד הזכוכית נמצא כאן, יחד עם שד המלח. אנחנו דיי בצרות."
"קרח, סמואי. קרח הוא שילוב של רוח ומים. לכן, אילו אלמנטים יגברו עליו?"
"על פי הנחת יסוד... אש וחשמל. יש לך מאלו?" ימטו פשפש בחפציו שבכיסיו, ומצא שתי פתקיות מתפוצצות. "יש לי אש... אבל בנוגע לחשמל, ובכן, ראיתי את דרואי משתמש בגל חשמל מחרבו..."
היא התבוננה בלהב, והשפילה את ראשה. "לא... אני לא יודעת לעשות זאת. האלמנט שלי הוא רוח."
"בעייתי." גל נוסף של מחטי קרח ננעץ בכיפת העץ, ושריקות וצחוק רועם הדהד. "הזמן לא בידינו. אנחנו צריכים לפעול מהר." סמואי ליטפה את המחטים, שהיו חלקים וחדים באצבעה. היא נדקרה, ונשמרה מהם. "מסוכן, אבל קל. השדים האלו... אם הייתי כמו אחי, יכולה להשתמש באש..." ימטו זקף את אוזניו. "מה אמרת?"
"אחי, אצוי. הוא משתמש באש." הוא משך בסנטרו.
"ואת רק משתמשת באוויר, אבל... זה לא הגיוני."
היא כחכחה בגרונה. "כן, טוב, ובכן... אני באה ממשפחה שבה כולם משתמשים באש. אני יוצאת דופן. אני מצטערת, אני לא מבינה איך זה רלוונטי-"
"גל של חום. את יכולה לעשות את זה?"
"מה?" שאלה אותו בחוסר הבנה. "אמרת עכשיו גל של חום? אני לא מבינה איך זה רלוונטי-"
"חשמל נוצר בעקבות חיכוך של חומר אחד בשני, באוויר. אני יכול לשלוט במים ואדמה. אני יכול לפזר מים, ליצירת חיכוך, ואת תוכלי להשתמש בגל החום כדי להוביל את החשמל הסטטי. תצברי אותו בחרבך, ואז תהדפי אותו בגל חשמלי על השד."
"זה אפשרי... אבל זה קשה למדיי! והחשמל שאהדוף יהיה רק בחצי כוח מהמקור!"
"אם כך אצטרך לפזר הרבה מאוד מים, את לא חושבת?..." שאל בחיוך. "תתכונני." היא הנהנה, והוא ביטל את כיפת העץ. שניהם התגלגלו הצידה, ומטר של מחטי קרח רוכז היכן שהיו קודם. ימטו לא בזבז זמן, והשתמש בסימוני ידיים. "מים: קערת מים!" הוא הכריז והושיט את ידו קדימה. סילון מים עוצמתי עשה את דרכו אל הכיפה, והכה בה בעוצמה. זה הרעיד את מראות הקרח, ותו לא.
קוריאוני צחק. "בני תמותה עלובים... אין אחד שעומד בהתקפותיי!" הוא המשיך לצחקק והתכונן לגל ההתקפה הבאה שלו. סמואי שמה לב שסילון המים התפזר לכל עבר, וניצלה את ההזדמנות לפני שעוד טיפות ייספגו באדמה. "טכניקה סודית: גל חום!" (熱波 : 秘術 ) הכריזה סמואי והניפה בעוצמה ככל שיכלה בחרבה. הטיפות שעשו את דרכן מטה ונפגעו מגל החום התמוססו, וסמואי המשיך להניף מהר ככל שיכלה באוויר החם בחרבה. היא הרגישה כיצד היא רועדת למגע המחשמל של היסוד המהיר. היא לא הייתה רגילה לכך, ותהתה אם כך מרגיש דרואי בכל פעם שעושה זאת. כשאגרה הכול, היא לא חסכה בזמן. השד התבונן בהם, ולא רצה לאפשר להם הזדמנות לתקוף. "קרח: אלפי מחטי קרח מעופפים קטלניים!" הכריז ומכל ההשתקפויות במראות השליך מטר של מחטי קרח חדים וקטלניים לכל עבר. ימטו מיד השתמש בטכניקת היער הגדול, שהוציאה גזעי עץ מידו והגן על עצמו. סמואי נדקרה כהוגן, משום שהיה אסור לה להניף בחרבה. ברגע שאעשה זאת, החשמל יתפזר. היא הצליחה להגיע להשתקפות גבוהה, שנמצאת בראש כיפת הקרח. "תטעם מזה!" הכריזה, והניפה בכל מעודה, כשגופה דקור כהוגן. ימטו הצטרף, והשליך לאזור בו הייתה סמואי את פתקיות הפיצוץ, קשורות לקונאים. השד צחק ממהלומת החשמל, אך כשראה את הפתקיות- ידע שהיה מאוחר מדיי.
כשסמואי נחתה, היא ראתה את כל מראות הקרח מתנפצות ואת פתיתי הקרח מתפזרים ועפים ברוח. ימטו אץ ודבק לידה, מתכונן לרע מכל שיבוא. השד ספג את עיקר המהלומה. הוא התקרב אליהם, והשתמש בסימוני ידיים מהירים. "איך ידעתם... איך ידעתם..."
קול מוכר נשמע לא מרחוק. "אש: טכניקת כדור האש הגדול!" נשמע, וכדור אש ענקי עשה את דרכו לשד הקרח. "לא!" הוא זעק, וניסה להגן על עצמו. ימטו וסמואי זינקו אחורה, וצפו בו נצלה ונשרף, זועק מאימים. קאקאשי הגיע אליהם. הם היו המומים. "התוכנית שלך עבדה?"
"כן. כשאתם רואים את השדה, כסו את האוזניים. זה יעבוד. מה קרה כאן?"
"היינו צריכים אותך קודם-" ימטו רצה להגיד, אך כדור אש נוסף עשה את דרכו אליהם. כולם התפזרו לכל עבר, והיאיקי נחת לא רחוק. הוא הביט סביב. הם ניסו להסתתר ממנו, בחשש שיפגע בהם.

קאקאשי הסתתר מאחורי גזע עץ. סמואי וימטו היו בטווח הראייה, מלטשים עיניים לכיוונו של השד. הוא לא מסוגל לראות אותנו קיווה קאקאשי. הם שמעו אותו מדבר. "אני מריח אתכם, בני תמותה!" הוא נזף וריסס גצי אש לכל עבר כאשר ברבר. הייתי מעדיף את הרוק המסריח של הגנדון. קאקאשי קלט את ימטו, ואותת לו בידיו בשפת סימנים מוכרת. אש – חולשה – מים – שרניגן – רואה – זכוכית. זה לא היה שקר. קאקאשי, שהשתמש בשרינגן, זיהה את שד הזכוכית מרחוק, מתבונן. ימטו אותת לו חזרה. חיובי ומחכה להמשך. מצוין. אני – זכוכית – אתה – אש. ימטו הנהן. כנראה שלשד נמאס ממשחק המחבואים ששיחקו בו הצוות, ורשף אש לכל עבר. זה אילץ את ימטו וסמואי לזנק אל קידמת השד, כאשר הם חגים סביבו במעגל מסחרר. השד לא הצליח לעקוב אחריהם, מה שקנה לקאקאשי מספיק זמן כדי להמשיך הלאה, אל שד הזכוכית.
כשהוא הגיע אליו, השד ככל הנראה היה מודע ומוכן אליו. קאקאשי אמנם היה סקרן, ורצה לדעת על טבעו. כשהגיע, הוא היה מוכן בסימון ידיים, אך עדיין היה חייב לשאול. "הוא אמר שהשבט שלך נכחד. איזה שבט היה זה?"
קולו של השד היה עגמומי מעט, והוא נשמע כאילו דיבר מבעד לצינור ארוך. "לסנג'ו היה את אקונה. ליוקי היה את קוריאוני. לאוצ'יה היה את היאיקי. לשבט קראו נֶצוּרוֹדוֹ, אמני הזכוכית, והם היו מאוד ידועים. מעולם לא נתתי חצי יריקה בעבור גורלם של בני התמותה, אך כאשר שמעתי מה עשו להם..." הוא השתעל, והתבונן בעיניו העמוקות בקאקאשי, "הסנג'ו והאוצ'יה היו יריבים משכבר הימים, כך האגדה אומרת. שמעתי שהשבט היה מוצלח מאוד, ושני היריבים פחדו ממנו מספיק על מנת להילחם בו. זאת הייתה מלחמה עקובה מדם, בה השבט נשחט במלואו. תחילה, כששמעתי על כך, צחקתי. אמרתי לעצמי שזהו גורל יותר מתוק מאשר קיוויתי להם. אך בני התמותה האלו, בני האדם... נאלחים הם יותר מאיתנו, השדים, שקוללו ממולדתם באשליה. אף שד לא היה מעולל דבר שכזה לבני מינו. לא בדרך הזו." קאקאשי התבונן חרישית, והשד המשיך, בעודו מתבונן בו בעין עוקבת. "שאלת רק על השבט... אבל אני יודע שמאחורי שאלתך מסתתרת שאלה גדולה יותר. כן... לשבט קראו נצורודו, אמני הזכוכית. לא היו נינג'ות רבים ששרדו כדי לספר אודותיהם, כך שמעתי. אני עשיתי עם בני התמותה עסקה, עם אבי-אביהם. אעניק להם את הטכניקה, אלמד אותם, בתנאי שיעניקו לי בת תמותה..." הוא השתעל וקאקאשי לא חדל מלחוג סביבו. מעניין... האם הוא מנסה לקנות זמן, או שהוא באמת מתכוון לספר לי אמיתות כלשהי?
"אותו אדם נקרא בשם שוֹמוֹקוּ (青目), ושם בתו מוּסוּמֶאָאוֹ (娘青). היא זאת שביקשתי. מחיר פחות בשביל האב. סיפרתי להם משום שהם היו חמדנים עבור הטכניקה, היא תעלה להם בחייהם, ולא רק בחיי בתם. אני שכבתי אתה, ונולדו לנו ילדים מעוותים..." הוא חייך. "את אחד מהם הספקתי לפגוש. בוודאי ראית אותו קודם. הוא קורא לעצמו קידוצ'יצ'י..."
הוא היה אביו? "מה הנקודה? מה אתה מנסה להגיד לי? אם אתה מנסה לקנות זמן, רק שתדע לך שאתה עושה טעות!"
השד חייך, והצביע על קאקאשי. "לא דיברתי עם אף אחד על כך, נינג'ה בן-תמותה. ועתה תדעי שאתה טעית, משום שמעולם לא ניסיתי לקנות זמן... מלבד הזמן לדיוק."
"איזה דיוק?" שאל בגמגום, ושמע רחש מאחוריו. אנסקי התפרץ והשתמש בסימול ידיים. "מלח: טכניקת המלח השחור!" (黒塩術 : 遁塩) הכריז, ולפתע עננת מלח שחורה ומחניקה שעטה לעבר קאקאשי. הוא ניסה לחמוק ולברוח, אך ללא הועיל; רגליו היו כבר נעולות בקרקע, באמצעות זכוכית. הוא היה המום. הוא עשה זאת תוך כדי שדיבר? לא הבחנתי! המלח השחור חנק את קאקאשי, שהשתעל בקול. עורו החל לקבל גוון כחלחל-שחור, והוא הרגיש אט-אט כיצד מאבד את ההכרה.

ימטו הסתובב אל היאיקי. "מים: טכניקת קליע הדרקון!" הכריז ומהמים שהיו לא רחוקים מהם, גאו וגעשו מים בצורת דרקון, שעשו את דרכם אל שד האש. השד צחק, וחייך. "מגושמים!" הוא נזף, והשתמש בסימוני ידיים מהירים. "אש: מדורת אחים!" (兄弟のたき火: 火遁) קרא בקול ופלט מפיו כמויות אש מגוחכות, שחרכו ושרפו כל דבר שעמד נגדם, והצליחו אף להדוף את דרקון המים של ימטו. הוא נס על חייו בעודו מנסה להתחמק מכל להבה שעלולה לפגוע בו. אני לא יכול להגן על עצמי בטכניקת העץ. אני אשרף. מבין הרגעים שבהם הבחין בדמותו המרושעת והאפלה של השד מצחקק ויורק אש בכל אשר עבר, הוא הבחין בהבלחת פלדה מהירה. חרבה של סמואי פילחה מבעד לחזהו של השד. מה היא עושה? זה לא יעבוד!
סמואי שעמדה מאחוריו, סובבה מעט את הלהב על צירו כאשר הוא חודר את גופו של השד. "אתה הפסדת, שד." היא חתכה אותו לשניים, ואז נסה אחורה, מחשש שיעשה דבר מה שיפגע בה. גופו של השד עתה היה שני חצאים, כאשר הראש, שנמצא בפלג העליון, התבונן בה בהלצה. "חשבת שנשק התמותה העלוב שלך יכול לפגוע בי?... בת תמותה מעוררת רחמים." ימטו לא האמין למראה עיניו. שני החצאים השעירים החליפו את השיער האדום בלהבות ממש, ובערו לנגד עיניהם. סמואי נשמרה ונזהרה, אך היה לה קשה להפסיק להתבונן בתופעה. האש משני החצאים התאחדה ואיחתה את הגוף. הוא נבנה מחדש! "ימטו!" זעקה אליו סמואי, "עכשיו! מים, עכשיו!"
ימטו הנהן. אולי היא צודקת. "מים: ירייה!" אמר ולאחר שהשתמש בסימוני הידיים, הוא פלט מפיו כדור ענקי של מים-צ'אקרה, וניסה לכבות את השד כמה שיותר מהר. המים נמסו לפני שהצליחו לפגוע בלהבות ממש, והשד התאחה סופית. האש התפזרה במכה אחת, והן ימטו והן סמואי השתטחו על הארץ על מנת לא להיפגע. קרוב. היה קרוב.
"הוא שד שלכם!" התלוננה סמואי. "אין משהו שאתה יודע עליו?"
ימטו הצליח לקום בקושי. "לא יותר מאשר שאני יודע על שלך. הוא חדש לי."
השד קימץ את אגרופיו. "אתם לעולם לא תצליחו לפגוע בי. אני עשוי מהאש האדירה, ואין דרך שבן תמותה יוכל להביס אותי! היחידי שהצליח לעשות זאת היה אוצ'יה מדרה, והיה זה לפני מאה שנים... התכוננו למות!"
"איך הוא עשה זאת?" שאלה אותו סמואי, ושמרה על מרחק בטיחות. ימטו השתדל לשמור גם הוא, אך היה עבורו חשוב יותר להאזין בסבלנות. השד נראה לא מאופק בעליל, במיוחד לאחר השאלה המתחצפת. לאחר שנייה ספורה, הוא גיחך. "ניסיון נחמד, בת תמותה. הוא השתמש באש הקדושה, המכלה כל אש. כך הייתי לכוד באש הקדושה של אלת השמש עד ששחררו אותי."
ימטו נאנח. אין לנו שרינגן. אנחנו נצטרך למצוא דרך אחרת. חייבת להיות דרך כלשהי. ימטו פשפש בכיסו, ונגע באבן מלוטשת וחזקה. הוא חייך.
השד החל לתקוף את סמואי וירק עליה כדורי אש רבים. היא התגלגלה, זינקה באוויר, והצליחה אפילו להדוף אחד בחרבה- הישג נדיר. ימטו שיגר זרוע עץ אדירה לעבר השד, שסב אחורה. "מה זה? עוד מטכניקת העץ?!" הוא השתמש בסימוני ידיים מהירים, מלמל דבר מה לא ברור, ולפתע ידו שלו נהפכה לאש! הוא עטף את יד העץ של ימטו בלהבות, ומשם ימטו נאלץ לצעוק ולהתחנן בכאבים. "סמואי!" כמעט בכה. "תדקרי אותו!" היא הנהנה, וחיש מהר בעודו עסוק בלהדוף את ההתקפה של שותפה, היא נעצה בו את חרבה בכל מעודה. היא סובבה אותה על צירה, והשד התייפח מהכאב. "אמרתי לך..." הוא הסב את ראשו, "אני לא יכול להיהרג על ידי נשקים פשוטים! אף נשק לא יכול-"
בעוד ידו של ימטו נעוצה בפנים, ימטו הצליח להצמיח עוד יד עץ מחזהו. סמואי הייתה המומה. "מה לעזאזל?" היא שאלה בהלם מוחלט.
הוא חייך חלושות. "את לא יודעת כמה אני נואש." הוא השתמש בסימוני הידיים, והשד הביט בו בחוסר סיפוק. "שנינו יכולים לרקוד את הריקוד הזה!" היאיקי שלף מחזהו יד שעירה ומכוסת שיערות אדומות. המראה היה חולני לעיניה של סמואי, שנאלצה להסיט את מבטה. בעוד השד היה עסוק בלהתרברב, ימטו היה עסוק בדבר מה אחר. "טכניקת ההוקאגה המיושנת: ההוראה העשירית בהארה!" הכריז ולפתע האבן הקטנה שמצא בכיסו, הבדולח המנותץ, זרח ונצץ באור ירקרק מבעד לידיו של השד. "לא!" הוא ניסה להשתחרר, אך ימטו החזיק בו בעץ בכאב רב.
"אתה... לא... תתחמק..." הוא היה מרוכז, ולפתע מיד העץ שבקעה מחזהו הופיע המילה "כיבה" (消), והשד החל להתמוגג. "לא... לא!... זוהי אמנם דרך, אך... לא!!!" הוא זעק, ועתה ימטו שחררו. השד ברח אחורה, והביט בהם בחלחלה. "אתם לא ניצחתם, אתם לא ניצחתם!" הוא השתמש בסימוני ידיים. "רק אני אהרוג את עצמי... ולא אתן לממזרים כמוכם לסיים את העבודה!" עיניו השתנו לפתע לעיני שרינגן. ימטו היה מופתע. הוא יכול לעשות זאת? למה לא עשה זאת מתחילת הקרב? " אמטרסו!" הכריז, ולפתע עינו האדומה דיממה בכאב. הוא גנח מהסבל, ולפתע כל גופו עלה בלהבות שחורות מכלות. "נראה אתכם מתחמקים מזה!" זעק בכאב, והחל להתמוסס על העצים עליהם עמדו. ימטו וסמואי התרחקו. "אנחנו צריכים למצוא את קאקאשי, ואת סאקורה." היא הנהנה, ושניהם פנו משם הלאה, לעבר המקום שבו ראו את קאקאשי רץ.

סאקורה הבחינה בלהבות השחורות מרחוק. היא עמדה על אחד מהעצים של היער שהצמיח קודם ימטו. "מושלם" אמרה לעצמה. היא שמעה אותו מתקרב, וזינקה מעלה.
טד זינק גם הוא אחריה, מתנשף. "אני מתחיל להתעייף מהמשחק המקדים שלנו, בואי נחתוך לעיקר!" הוא נופף בחרבותיו, והיא ראתה אותו אט-אט שועט אל אמירי העצים הנמוכים. היא נחתה יחסית רחוק, והמשיכה לרוץ. הוא דלק אחריה, מנופף בפראות. "הם אמנם הרגו את קוריאוני, אבל יש שם קבוצה מספיק גדולה כדי להתמודד מול-" בעודו מדבר הוא הרגיש כי מעילו עולה באש. "לעזאזל!" הוא הבין שזוהי אינה להבה רגילה- היא הייתה שחורה ודחוסה. "מה זה?" שאלה בבהלה, ומיד פשט את מעילו. מתחת, הוא לבש בגדי קימונו שחורים קצרים, ומכנסיים תפוחות מוכתמות מכביסה לא טובה. "איך-"
היא חייכה. לא הייתי יכולה לבקש בשביל משהו טוב יותר. עכשיו, אני חייבת למצוא את קאקאשי, ואני יכולה לחוש שהצ'אקרה שלו היא כאן בסביבה. היא זינקה מטה מבלי לחכות לממזר. טד חייך, ושעט אחריה.

אנסקי ואצויהורי התבוננו בגופתו השחורה-כחולה של קאקאשי. "הוא נפל ישר לפח שלנו... הוא אינו חד כפי שאוהבים לפאר אותו." מלמל שד המלח.
"לא" סתר אותו אצויהורי. "אנחנו מעולים פי כמה וכמה. אנחנו חזקים להפליא. זה ההבדל. לא היה לו סיכוי מלכתחילה." לפתע, הם הרגישו משהו מתקדם אליהם. העצים בערו- שריפה. "שריפה!" צעק אצויהורי, וקם מעלה. הוא ראה את אנסקי נאבק בלהבות. "לא... לא!"
"פשוט את בגדיך!" התחנן שד הזכוכית. "אתה חייב!"
"אלו לא בגדיי!" השד נדהם. "זוהי הצורה שלי, הם חלק ממני!" אנסקי מישש את פניו. אפשר היה לראות חתכים וסדקים- הייתה לו מעטפת מלח, ממש כמו לגארה מהחול, אך היא החלה להתפורר! "בלתי אפשרי!" הוא מישש את הלהבות, והתבונן בידיו בוערות. "מה זאת האש הזו? אף אש לא הצליחה לחדור את השריון שלי!"
"זוהי האש הקדושה! אך רק בן אוצ'יה מסוגל להפיק אותה!"
סמואי, ימטו וסאקורה נחתו יחדיו לא רחוק משני השדים. סמואי דיברה. "שד האש, היאיקי השתמש בשרינגן." האש הגיעה עד לקאקאשי, וימטו מיד נבהל. "לא! קאקאשי סנפאי!"
השדים האחרים צחקו, והתבוננו אחד בשני. "זה אבוד עבורכם!" ונסו, מותירים גם את אנסקי מאחור. "אני לא מאמין שנפלתי בזה..." הוא התבונן בהם. "לא היה זה ייעודי, לא!" הוא גחן על בטנו והביט בעין השרינגן של קאקאשי. "לא..." הוא שם לב למשהו מוזר. ימטו שם לב למבטו של השד. "מה קרה?"
"לא... לא!!!" השד זעק והסתובב על גבו. עין השרינגן של קאקאשי דיממה. הלהבות שעטפו את קאקשאי שרפו והשמידו את המעטפת השחורה שניסתה לחנוק את גופו, והמלח השחור התפוגג. הלהבות של אמטרסו חדלו, היכן שהיא התבוננה. הוא קם לבסוף, וטאטא את החול השחור הנותר מגופו. השד עצמו עדיין בער בלהבה שחורה, עד שהוא נאכל על-ידה. "זה היה קרוב" אמר להם, "חשבתי שזה היה הסוף שלי."
"אל תישאר אופטימי!" טד נחת על יד סאקורה, ולפת את ידה. סמואי נעצה חרבה מבעד לצלעותיו. איפה המעיל שלו? חשב קאקאשי. היא שלפה את הלהב, והוא התרחק מהם, יורק דם. הוא הרים את פניו אליה, וצחקק. "את יותר יפה מסאקורה... יש לך חזה יותר... מלא..." הוא צחק עוד ופלט עוד דם. "אתם לא משתווים אליי כלל!" הוא נעמד זקוף, וכחכח.
"כל הכבוד, סאקורה" הנהן בפניה קאקאשי. "לא נלחמת נגדו לבדך. הקשבת לי."
היא הנהנה. "לא הייתה לי ברירה, קאקאשי סנסיי."
"איפה השדים שלי!?" התרגז טד. הוא אותת בחרבותיו, עשה מאין שיסוף משונה באוויר, ולפתע השדים הנותרים הופיעו: גאקיגואה, מסתתרת מאחורי הגנדון, מלווים באצויהורי. "חשבתי שנהרג רק שד הקרח! חבורה של עלובים, ברגע שאני אשחרר-"
"אנסקי נלכד בלהבות!" התחנן אצויהורי. "נאלצתי לנוס, לא ידעתי שהיאיקי מסוגל ל-"
"ברור שהוא מסוגל!" טד לפת את שד הזכוכית בבגדיו הנקיים, ומשך אותו קרוב אליו. "ברור שהוא מסוגל חתיכת אימפוטנט! הוא שד האש, מה חשבת לעצמך? מי אתה חושב שלימד את השבט הארור של האוצ'יה את זה, האלה עצמה? חה!" הוא דחף אותו. "תחסלו אותם!"
קאקאשי מיד נחרד. "כסו את אוזניכם!" צעק. הוא השתמש שוב במסכה, בעוד ימטו וסאקורה השתמשו במגני הראש שלהם. סמואי לא מצאה מספיק מהר דבר מה לתחוב באוזניה, ונפלה קורבן לנגינת השמיסן. גאקיגואה פרטה על המיתרים בענווה, והצלילים הקסימו את יוצאת הענן הנסתר. היא הופנתה ונעמדה במקום. קאקאשי בהה בה בחרדה. אני חייב להפסיק את הנגינה. אם היא תנגן מהר מדיי, הלך על סמואי! סאקורה אגרה צ'אקרה באגרופיה והסתערה על הגנדון, שעמד להגן על עצמו באלתו. ימטו השליך שוריקנים על יריבו, שהצליח להדוף אותם בשברי זכוכית מצדו. מצוין, לא הייתי יכול לבקש צוות יותר מתואם מזה. קאקאשי הסתער קדימה, והכריז "צ'ידורי!" ונתן לבזק ידו להפיץ גצים חשמליים לכל עבר. טד עמד בדרכו, וחסם את המהלומה. "לא אתן לך לפגוע בה... לא כדאי לך..." טד חייך, לאחר שחטף את המכה, והתבונן בו בעיניו הלא-אנושיות. "לא משנה כמה תנסה, קאקאשי... לעולם לא תצליח..."
הוא צפה את ההתקפה שלי. זה היה ברור מדיי. "אתה אמנם חושב את עצמך גדול, טד, אבל אתה בסך הכול בן תמותה בעצמך, שלכוד בו שד עלוב..."
"מה גורם לך לחשוב את זה?" שאל אותו, וירק על פניו דם. קאקאשי לא המתין להתחכמות נוספת מצד אויבו. "צ'ידורי!" הכריז שוב, כאשר בטנו של טד עדיין מהודקת על ידו החשמלית של קאקאשי. "חתיכת!" טד נרעם ומיהר לברוח. הצ'ידורי עשה את דרכו ופגע בגאקיגואה. היא הפסיקה לנגן, ושמטה את השמיסן בצד, מחושמלת וחבוטה. ניחשתי שזה לא יהרוג אותה. בטח נקודת החולשה שלה שונה.
סאקורה הצליחה לשבור את הנשק, אך הופתעה לגלות מדוע היה כה מיוחד. "אני לא מאמינה..." היא התבוננה בפלדה הנוצצת לאור הירח מתחילה להרכיב את עצמה מחדש, באמצעות הדם שלה. הוא חייך. "זוהי פלדה נדירה. אבי חישל אותה, בעת שבה שלטנו בעולם. אין עוד ממנה."
היא לא שמעה את דבריו למחצה. "לנינג'ה מהאקצוקי, סויגטסו, יש את החרב 'המוציא להורג'. בכל פעם שהייתה נשברת, היא הייתה שותה דם ומתרפאת."
הגנדון החמיץ את פניו, ואז סטה והביט הצידה. הוא הבחין בדמותה של גאקיגואה פגועה ומחושמלת. "לא!" זעק ואץ אליה. סאקורה נצלה את ההזדמנות, אגרה עוד צ'אקרה בידיה, ועמדה לשבור את גבו של השד. הוא שמע אותה מתקרבת בקפיצה, והסתובב במקום במאה-שמונים מעלות, כאשר הוא מניף בכל כוחו באלה. היה מאוחר מדיי לעצור, והיא רק ניסתה להגן על עצמה. המכה העיפה אותה הצידה, והשד הסתער על קאקאשי. "נוכל!!!" הוא זעק והכה במקום בו עמד. קאקאשי זינק אחורה, והשתמש בסימוני הידיים. כל כך הרבה יריבים... זה פשוט לא אנושי. זוהי באמת מלחמה.
האלה המשיכה להכות סביב, ובמקרה קאקאשי הרים את השימסן. הוא התבונן בסמואי. היא התעוררה מזמן, ועזרה לימטו בהתקפותיו על שד הזכוכית. הוא שם לב שהגנדון שוב ניסה למעוך אותו באלת הפלדה. "אל תזוז!!!" הוא צעק וירק לכל עבר. קאקאשי שמט בחוסר זהירות את השימסן, והשד הגדול ריסק אותו בהנפה האדירה. קאקאשי התפלא. לא חשבתי על זה. "לא..." השד החל לבכות. "לא!!!" הוא צעק, וקרס במקומו. הגנדון וגאקיגואה, שניהם, מתו במקום בו היו.
אצויהורי התרחק מימטו וסמואי, ונעמד ליד טד. "זכוכית: פרחי הביבר!" (ガラスの花 : 硝子塩 ) הכריז, ולפתע סביבם נוצרה מאין כיפה לא-מלאה של צורות-פרחים מזכוכית. קאקאשי חזר אל שאר צוותו. "כל הכבוד שנשארתם בחיים. רק בזכות היהירות וחוסר הזהירות שלהם הצלחנו לנצח, ובמעט מזל כמובן. אין לי מושג איך הרגתי את השד ההוא, או אותה... אבל זה עבד."
טד התמרמר. "אני אסביר לכם, פשוטים ועלובים..." קולו נשמע מהדהד מבעד לחריצי הפרחים. "שני השדים באים בעסקת חבילה, משום שהם מאוהבים. השמיסן הוא הלב של גאקיגואה, והגנדון נשבע להגן עליה בחייו, ולכן הוא לא יכול למות מבלי שהיא מתה. זה הכול."
מבריק. "ועכשיו אתם מסתתרים מאחוריי ביבר הזכוכית. טד, אתה יכול להפסיק."
"אני אמות לפני שארים ידיים, קאקאשי!" הוא צחק. "אתם לא יכולים להרוג אותי. אתם לא יודעים איך, ולעולם לא תדעו. לעולם. אין שום דרך שתוכלו לדעת!"
סאקורה דיברה אל קאקאשי. "אני יודעת איך להביס את שד הזכוכית" אמרה. "זה אולי יעזור, אבל הוא לא משתמש בסימוני ידיים, בדומה לטכניקות של גארה. זה אומר דבר אחד, קאקאשי. שכל יסוד יכול לשבור את הזכוכית הזו."
קאקאשי רצה לבכות מאושר. אני גאה בה יותר מאיי פעם. התלמידה המצטיינת שלי. אחריי המלחמה, אדאג שהיא תקבל דרגת כבוד של ג'ונין, רק על הביצוע המדהים הזה. רק עתה אני יודע איך הרגשת, מינטו סנסיי. "כל הכבוד, סאקורה" קאקאשי הנהן. "מה עושים, אם כך?"
"אם כולנו נשלב את הטכניקות שלנו, אין סיכוי שהם ישרדו."
"אם תצליחו לפגוע, את מתכוונת!" צחק טד. אצויהורי התרכז. "זכוכית: עלי כותרת הזכוכית!" (ガラスのとげ : 硝子塩) הכריז, ולפתע סביבם החלו לבצבץ חודי זכוכית ענקיים וחדים שעשויים לקטול אדם במקום עמדו.
הם נאלצו לקפץ ממקום למקום על מנת לא להיפגע. "עכשיו, ביחד!" צעק קאקאשי. חברי הצוות כולם שילבו את התקפותיהם המיוחדות. סאקורה ניפצה כל דבר מזכוכית שיכלה לחשוב עליו. סמואי שיספה ופילסה בעד הזכוכיות המתנפצות. ימטו השתמש באדמה על מנת לשבור ולהדוף, בעוד שקאקאשי הסתפק באגרופי חשמל מהירים. הם התקדמו יחדיו אל שד הזכוכית, שחייך אל קאקאשי. "לעולם לא תדע מה נקודת החולשה שלי, קופי-נינג'ה קאקאשי!"
קאקאשי נחת מול טד, שהצליחו לנפץ את כל הזכוכיות. "בוודאי שאני יודע. אמרת ששכבת עם בת תמותה והולדת ילדים מעוותים... משמע שאתה חולק את אותה נקודת חולשה עם קידוצ'יצ'י!"
השד נחרד, ומיהר להכין חרב מזכוכית לידו. היא הייתה ארוכה וחדה, אך שברירית באותה המידה. "לא אפשרי! נינג'ה מקולל!" הוא הסתער על קאקאשי בדקירה, כשזה השתמש בקונאי על מנת להדוף את החרב. הוא קפץ קדימה, מתרחק מהם.
"מים: סוסי הקצף!" הכריז קאקאשי, והמים שנשמעו מרחוק, מהים, החלו לגעוש. "לא..." טד הבין. "רוץ, אוויל!" צעק על אצויהורי, שהשליך את חרבו ונס. טד ניסה להגן עליו, אך היה זה מאוחר מדיי- הסוסים הגיעו במהירות כבירה, מרטיבים את כל סביבת העצים שהייתה. הם הסתערו על הצמד, שכבר לא היו בקרבת מקום. כל צוות 1 נאנחו, וסאקורה נשענה על עץ ונפלה על ישבנה. "זה לא נגמר..." היא התייפחה. "קאקאשי סנסיי, זה לא נגמר, יש עוד הרבה שדים..."
"אין לנו ברירה, סאקורה. נשארו לך גלולות חיילים?" סאקורה הנהנה, וזרקה לכל חבריה את הגלולות. כלל היא, הייתה זאת סעודה נוספת עבורם. "זה לעולם לא ייגמר... לעולם..."
"סאקורה" סמואי התכופפה אליה, והחזיקה את ידה. "זה היה ביצוע מדהים. את ידעת איך לתפקד, ידעת איך להגיב. זה היה מרשים, ואפילו אני מודה שלא הייתי מסוגלת לחשוב על כך באותו רגע. כל הכבוד." סאקורה הביטה בה בריקנות שוממת. ממש כאילו לא היה דבר בה, רק ריקנות.
ימטו משך את סמואי למעלה. "תני לה מעט לנוח, עד שטד יחזור. בינתיים עלינו למצוא דרך להביס את טד, גקידו, איך שלא קוראים לו. למישהו יש מושג?" קאקאשי נד בראשו, וגם סמואי נדה. הוא נאנח. "אל תאמרו נואש. אנחנו יכולים לעשות את זה. הסתדרנו עד עכשיו. נצבור מעט כוח... אנחנו חייבים."



--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Dr_Ellert
הודעה 02.07.2013, 00:24
הודעה #104


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 277
תאריך הצטרפות: 13.11.12
מיקום: מיקומך
משתמש מספר: 182,635



חלק מיוחד 10: התורפה של טד

טד היה רטוב, כולו. התקפת סוסי הקצף אמנם חיסלה את השד שלו, אך לא אותו. הוא הלך במורד העצים, והתקדם לכיוון הים. "דם... דם..." הוא התחנן. הוא מצא גופה של חייל מת, וחייך. "מושלם..." הוא מצץ את פצעי הפגיעה, וחייך, והרגיש כיצד גופו משקם את עצמו. "דם... דם..." הוא קרע בשיניו בכוח את הפצע, כך שידמם יותר. החייל היה אמנם מת, אך גופו עדיין היה טרי. "לא סתם כינו אותי 'טד אוכל הנבלות'!" אמר בפה מלא, וינק עוד מהדם. כשסיים, הוא מחה את שפתיו ושחרר גיהוק. "אה, החיים הטובים..." הוא מצמץ, ולפתע הרגיש את הצ'אקרות סביבו מתערפלות. "זה... בלתי אפשרי..." הוא התבונן אחורה, והבחין באחד והיחיד. הוא ראה את אוסמרו. "אתה!!!!" הוא מיד זינק אליו בכל כוחו, מנופף בחרבותיו. "בחרת זמן רע להגיע!"
אוסמרו הסתובב במקום, והצליח לחמוק מכל אבחות החרבות. "חסר טעם לנסות לפגוע בי, נערי. היכן נארוטו אוזומאקי?"
"חכמולוג!" טד המשיך לנופף, וזה המשיך לחמוק ביעילות. "תפסיק... לזוז!" חרק בשיניו וניסה לבתר אותו לחתיכות. "זה לא הוגן! עד שיש לי הזדמנות לחסל אותך אתה לא נותן לי!" הוא המשיך לשסף ולנופף. באופן בלתי קריא, אוסמרו חג במקומו, עקף את טד שנע קדימה במגושם, וחבט בו במהלומת כף יד פתוחה וישירה. זה הפיל את טד קדימה, והוא החל לצלול במים בניגוד לרצונו. חיש מהר הוא קם על רגליו, חזרה לעמוד על המים. "אני לא אתן לסאסוקה ליהנות ממך. אני אחסל אותך."
צוות 1 ירד במורד ההר כששמע את צעקותיו של טד. קאקאשי היה המום, ורץ מהר. "אוסמרו?"
אוסמרו הסתובב אליו. "קאקאשי נערי... כמה גדלת."
קאקאשי כיוון אליו את הקונאי. "אני לא רוצה לפגוע בך, אוסמרו, אבל זוהי מלחמה. אני לא יודע איזו יריבות יש לך עם האקצוקי, אבל דע לך שיש לך יריבות עם העלה הנסתר, משמע שיש לך יריבות עם כוחות השינובי המאוחדים."
אוסמרו צחק בקול עייף וצרוד, והביט בקאקאשי מבעד לשולי כובע הקאגה המיוחד שלו. "אוי, קאקאשי ילדי... מילותיך חלולות כעץ זקן, וכך גם אני. האם לא תוכלו להניח ליריבות המטופשת הזו, אפילו כאשר סוף העולם עומד בפתח?"
"אל תתעלמו ממני!" טד הסתער אוסמרו. האיש הזקן השתמש בסימון ידיים. "עצמו את עיניכם. אור: היפוך צבעים." כשכולם עצמו את עיניהם, וטד היחידי שלא, הוא חש את כוחה החזק של טכניקת האור. הוא התעוור בין שנייה, כאשר כל הצבעים שראו זעזעו את מוחו. הוא צעק בכאבי תופת, נפל למים בצלילה נוראית ומבעבעת. כולם החליטו לפקוח את עיניהם.
"מה עשית לו?" שאל קאקאשי. "זה דאג לחסל אותו?"
אוסמרו שמר על פנים מחייכות. "אני יודע שאתה מתנגד לעזור לי, אז נסגור על עסקה. אני טוב בעסקאות, קאקאשי-צ'אן. מה שעשיתי רק השפיל אותו, ולא מעבר. אני יכול לספר לך איך לחסל את גקידו מארץ השדים, בתנאי שתספר לי היכן נארוטו נמצא. כל העולם בחשיכה מסיבה שאינה ברורה לי, ואני לא מצאתי אותו עד עכשיו. כבר שעות שאני נודד מזירת מלחמה אחת למשנתה, מבלי סוף. אתה חייב לספר לי היכן הוא."
אני לא יכול לסמוך עליו, אבל אין לי ברירה. מצד שני, הוא לא פגע בנארוטו. זה מורכב... אין לך ברירה, קאקאשי. "ספר לי קודם איך לחסל אותו. אני מתחנן, אוסמרו, אתה חייב לספר לי! אני מבטיח שאספר, אין לי כל כך הרבה ברירות, נכון?"
אוסמרו חייך. "שבעת החטאים נמצאים בכולנו, קאקאשי נערי. זעם, קנאה, גאווה, חמדנות, תאוותנות, גרגרנות ועצלנות. עם כולם יש דרך להתמודד, והיא מתחילה בתפילתנו לכוחם של אלי האיזון, ברכה פיזית אשר כתובה בפתקית נינג'ות."
גאוני. זה פשוט גאוני. במשך כל ההיסטוריה, כל הקאגים למיניהם נאבקו בשדים הנותרים, בקרבות לא נגמרים... וכל מה שהיינו צריכים לעשות, הוא לחזור למקורות. "אוסמרו... תודה. תודה רבה לך. כן, אספר לך היכן הוא. נארוטו נמצא בחזית הצפון-מזרחית, ממש מזרח לענן הנסתר. היא גם החזית הכי צפונית. הוא נאבק שם בסאסוקה."
"אני מקווה שזה לא מאוחר מדיי" השיב לו אוסמרו. קאקאשי התבונן בו. "חכה, אוסמרו... אני חייב לשאול אותך משהו." הוא הנהן. "שאל נא בני, ונען."
"למה לא הגעת כשהעלה היה תחת התקפה?... למה נטשת אותנו אחריי האסון?... איפה היית כשהשלישי נלחם באורוצ'ימרו?... למה?..."
הוא חייך חיוך מריר, ונתן לכובעו לכסות את עיניו. "קאקאשי-צ'אן... אתה מאמין בסליחות?" קאקאשי הנהן. "כמובן. גם אני. עשיתי את המעשים הללו כי מאסתי מהעולם. חייתי שנים רבות, ולמדתי שבשנים הללו דבר לא השתנה באנושות. החלטתי להתנדף, לנטוש אותה, להתבודד ולשכוח מכל הכאב. אבל כאב, קאקאשי, הוא דבר שלא ניתן לשכוח. הוא מצטבר וגודל, כפטרייה בלבנו האבל והחשוך. עתה אני יודע שאמנם חשבתי שיצאתי משבט סרוטובי ומהעלה הנסתר..." הוא ליטף את חזהו מעל לבו, "אך העלה הנסתר וסרוטובי לא יצאו ממני. אני לא האויב שלכם. אני רציתי לסגור את העסקה עם נארוטו, רק כדי לעזור לו. אני רוצה שאולי אפילו יום אחד יצטרף למשמר האיזון, ויהיה שומר איזון המשתמש בטכניקות האור." קאקאשי הנהן, והתבונן בהשתקפות שלו על המים. "כשאספר להם שראיתי אותך, אוסמרו-סמה, אני אספר להם שעזרת לנו, משום שבאמת עזרת. כשישאלו אותי מה נתתי לך בתמורה לעזרתך, אספר להם..." הוא ניגש אל אוסמרו, ולחץ את ידו, "אספר להם שנתתי לך את אמוני, את כבודי. ואתה השבת בגדולה. השלישי סיפר עליך דברים טובים. הוא אמר שלפני שנהייה ההוקאגה, הוא תמיד ראה את עצמו כמוך, בנעליך. הוא חלם להיות כמוך, להגן על אלו שאהב, ולהתחזק לשם כך. אני מבין עתה למה הוא התכוון, אוסמרו-סמה..." הוא שחרר את היד, ואוסמרו התבונן בו עדיין בפליאה. "לך, הגן על נארוטו. אנחנו תלויים בזה. אנחנו תלויים בו." אוסמרו הנהן, ונסק משם מעלה במהירות, למרות גילו הזקן. שאר הצוות התקרב.
ימטו נעמד מול קאקאשי. "לא הבנתי, סנפאי. איך נהרוג אותו?"
"זה פשוט" ענה לו קאקאשי. "אנחנו רק צריכים לטמון לו פח. השאר יהיה קל." הוא פתח את ידו, ומצא בה את המגילה שהביא לו אוסמרו. יש תקווה. הייתי טיפש לחשוב שלא הייתה. תודה רבה לך, אוסמרו-סמה.

הודעה זו נערכה על ידי Dr_Ellert: 02.07.2013, 01:02


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
L.Wolf
הודעה 02.07.2013, 00:52
הודעה #105


גאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 338
תאריך הצטרפות: 23.02.07
מיקום: תגידו זה באמת משנה גם ככה לא תכירו
משתמש מספר: 26,642



טוב זה היה קצר אבל נחמד אולי אין קרב או משהו בסגנון אבל יש כאן מסר מאוד יפה מחכה כבר לפרק הבא


--------------------
אוציהא סאסקה&אוציהא איטצי


planet.com/images/features/ptests/naruto/sasuke.jpg" alt="naruto test" /></a> COPY BB CODE




Go to the top of the page
 
+Quote Post
Dr_Ellert
הודעה 06.07.2013, 22:35
הודעה #106


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 277
תאריך הצטרפות: 13.11.12
מיקום: מיקומך
משתמש מספר: 182,635



מצטער על כל העיכובים. במסגרת העבודה שלי יוצא לי לא מעט להשלים משמרות, ולכן אני כמעט ולא בבית כדי לפרסם כאן פרקים.
היום אני מביא פרק נוסף, בתקווה שמחר אני אספיק גם.
ובאופן רשמי... מגילה 17!!!


פתיחה 17:

זוהי השנה ה-65 לחמשת הארצות המובילות. לפני שנה תמימה, עולמם של השינובי הספיק להזדעזע דיו. אירועים רבים וקשים עברו על כלל הכפרים הנסתרים, כאשר בכולם עוברים שני חוטי שני בולטים: נארוטו, והאקצוקי.
לאחר שכל האירועים הוצתו, לא הותרה ברירה ומלחמה פרצה. בניגוד למצופה, המלחמה אינה בין האומות השונות. להיפך, האומות התאחדו בצוותא לכדי "שינובי": המכנה המשותף לכולם. אם כך, מי האויב? כוחות האקצוקי, ארגון טרור חשאי ונסתר אשר מתקיים בכל רחבי הארצות, במטרה להפילן.
סאסוקה מתכונן לחזית מול נארוטו, בעוד שאר כוחות האקצוקי מתקדמים. איזה סיכוי יהיה לנארוטו?

חלק מיוחד 1: מחיר החברות

נארוטו המתין בישיבה מתונה תחת עץ בודד, שהיה על הר המחט בו שהה. כל המבצע הזה... כל המלחמה הזו... השלום שאליו אני שואף... הכול על כתפיי...
אין אנו יכולים לעזור אלא לדעת שאנשים לא יבינו אחד את משנהו...
אנו רק אנשים רגילים, המונעים לנקמה בשם הצדק, אך אם הנקמה נקראת צדק אזי הצדק מוליד עדיין עוד נקמה... ונהפך לשרשרת שנאה.
יותר מדיי אנשים מתו כאן... הכאב הוא שעזר לי להתבגר.
מחשבות וזיכרונות מאמירותיו של פֶּיין, אדם שנארוטו בעבר נלחם נגדו, עלו בו. פיין דיבר על שלום העולם, ודיבר על הפיכת העולם למקום טוב יותר. בזכות הכאב, פיין קיבל הארה, והבין שהעולם הוא כמו גוף, שלעולם לא יתגבר על קשייו עד שלא ייפצע. נארוטו הציע את דרכו שלו, שנראתה לפיין ברגעיו האחרונים כברירת מחדל לגיטימית, ואכן נתפסת.
הוא התבונן בכוחות המתקרבים. כולם שעטו לעברו. נארוטו נשאר בישיבה מזרחית. הוא עצם את עיניו, וניסה לרוקן את ראשו לפני הקרב. ריכוז... חשב לעצמו. הוא נשם ונשף אוויר. הוא ניסה שלא לחשוב על חבריו יותר מדיי, כדי לא להסיח את דעתו. רק סאסוקה...
"... נארוטו, אתה טוב מדיי. אל תתן לסאסוקה להעפיל עליך. זה בדיוק מה שהוא רוצה. הוא ינצל את הנקודה הזו... איזה מן אדם ראוי לחיות, כאשר הוא לא יודע את גבול חטא הגאווה והנקמה? לא סאסוקה. אסור לו... אבל סאסוקה... אף אחד מאתנו לא יכול לגרום לו לשלם את המחיר, חוץ ממך... עשה זאת למען שלום עולם השינובי."
בעודו מתרכז, נארוטו נזכר בדבריה של קמורי. שלום עולם השינובי... כשהיה ילד צעיר יותר, מילים כאלו היו מדרבנות אותו למעשים דגולים. כיום, המילים האלו מפחידות אותו; ככל הנראה, הוא הבין את משמעותן. הוא ישב בריכוז, ושמע את חיילי השינובי של המפקדה, שהיו תחת הפיקוד הישיר של המפקדה עצמה, מסתערים על החיילים של סאסוקה.
הכול קרה בבת-אחת: מהרגע שהשכפולים של סאסוקה הגיעו לאזור שבו היה נארוטו, כוחות השינובי שצוותו לו, אלפי חיילים, עשו את דרכם כנגד השכפולים. פיצוצים, שריקות להבים וקריאות נשמעו יותר מדיי. הוא ניסה לשמור על קור רוחו, משום שידע שיזדקק לכל טיפה אחת שלו לפני שיעמוד בפני סאסוקה. הוא נשף שוב את האוויר, ופקח את עיניו. סאסוקה עמד מולו. סאסוקה המקורי. היה זה סאסוקה, במעיל אקצוקי, מאובזר בחרב דומה לזו ששבר בעת הניסיון לחטוף אותו. נארוטו לקח נשימה עמוקה, ונשף אותה מול חברו לשעבר. המחשבה מדבריה של קמורי הדהדה בו, אף אחד מאתנו לא יכול לגרום לו לשלם את המחיר, חוץ ממך.
סאסוקה היה אדיש כדרכו, עמד מנגדו כעמוד קרח. נארוטו נעמד גם הוא, והפגין שליטה עצמית. "ארבע שנים..." הוא החל להגיד.
"סור מדרכי או שתחטוף" סאסוקה איים, וליטף בעדינות את ניצב חרבו. "אין לי סבלנות לנאומים."
"אני אצטרך לשבור את המילה שלי..." אמר לו, ושיחק בכתפיו. "נמאס לי לקוות שתשנה את דעתך."
"אני יכול להגיד את אותו הדבר עליך" הוא שלף את חרבו, ונופף בה באיום.
"אתה בטח חושב שאני טיפש, שאני לא מבין את הכאב שלך."
"כבר דיברנו על זה. סור מדרכי!"
"היית כמו אח בשבילי!" הוא ניסה לדבר אליו. "היית הראשון שהעריך אותי! למה... למה?!"
"מילים הן כרוח, נארוטו, ואתה מייחס את משקלן בזהב."
"מי כמוך יודע, שמהמקום ממנו אנו באים, מילים וכבוד הם הכול!" נארוטו התקרב אליו. "מה קרה לסאסוקה אוצ'יה שנלחם לצדי במשימות כה רבות?"
"הוא היה ילד טיפש. הוא לא ידע את מה שגילה לפני שנה. תפסיק לבזבז את הזמן שלי!" הוא החליף את עיניו בשרינגן, והצליח לקרוא את הצ'אקרה של נארוטו. היא פעמה כבג'ינצ'וריקי אמתי, וזה הרתיע אותו. לא אוכל לחמוק ממנו חשב סאסוקה, והתכונן להסתערות עם חרבו. פתאום הוא שם לב שדבר מה היה חסר. "משהו לא בסדר" הוא הביט מסביב. נארוטו התכונן להתקיף גם כן, אך היה מופתע מתשובתו. סאסוקה המשיך לדבר. "איפה הוא? איפה התרח הזקן?"
"אוסמרו?" שאל אותו בתמיהה. סאסוקה אישר, ונארוטו המשיך. "היו בינינו שינויי מחלוקת."
נארוטו לעולם לא ישקר, הוא גרוע בזה חשב. "אתה שקרן גרוע."
"זאת האמת, דבר שמשום מה תמיד קשה לך לקבל סאסוקה. אוסמרו הוא נחש, והוא בוגד בעלה הנסתר. כמובן שהבגידה שלו היא לא כשלך, אבל... אין ספק שהוא בוגד. אין לי עסק אתו."
זה הגיוני? זאת האמת? "אתה אולי תוכל לעבוד על טיפש עם השקר הזה... אבל לא עליי."
"תחשוב מה שאתה רוצה סאסוקה. קגה בונשין נו ג'וטסו!" הכריז נארוטו, והמוני כפילים נוצרו סביבו.
סאסוקה הסתער מיד על נארוטו עם חרבו כשהוא מכריז "חרב קוּסָנָגִי: צִ'ידוֹרִי קָטנה!" ולפתע חרבו זרחה בברק, וגצים רצדו מהנה להינה, הודפים כפילי צללים שהדיף נארוטו ממנו.
נארוטו נותר בעמידתו במקום, ונתן לכפילים לברוח ממנו, ממש כפסל בודהיסטי. סאסוקה הצליח לכבוש ולהפיל בהנפותיו כל כפיל שהסתער, ובצעדי תינוק התקרב אל הג'ינצ'וריקי. הוא התפלא מדוע אוסמרו לא עזר לו. יכול להיות שבאמת אמר את האמת? חשב לעצמו. הוא חייך, והניף את חרבו בעוצמה אדירה. גל ברק אדיר פגע והעלים כמות גדולה של כפילים, עד שהגיע אל היעד.
כשהוא עמד לתת את ההנפה האחרונה שתסיים את חייו של יריבו, ממש מטר ממנו, דבר מה אחז בו בעוצמה. "יש!" כפיל מתוך האדמה הכריז, ולא התיר את רגל חברו הוותיק. "לעזאזל!" סאסוקה התכוון לחסל אותו, ושמע קול נוסף. "רָסֶנְגָן!" קראו שני כפילים של נארוטו, שהניפו כדור צ'אקרה כחול-לבן זוהר לעבר סאסוקה. הוא התכופף, ונתן לכפילים להמשיך את מסלולם לעבר המקורי. כשכדור הצ'אקרה העוצמתי עזב את ידו של הכפיל, הוא מצא את עצמו בידו של נארוטו המקורי. סאסוקה לא ציפה לזה. "איך..."
"רסנגן!" הכריז המקורי, וסאסוקה הספיק לפגוע בחרבו לרגלי נארוטו. הוא מעד, והטיס את כדור הצ'אקרה העוצמתי הרחק ממנו, ופגע בכמה שכפולי סאסוקה שנלחמו באופק. סאסוקה היה בהלם, ושיסף בחרבו הזוהרת את היד של השכפול שהתחבא מתחת לאדמה. הוא זינק משם הרחק מנארוטו, שרץ אליו באגרוף. הוא התחזק. שיקמרו לא הגזים. אני חייב למצוא דרך להביסו.
"לא הייתה לזה משמעות בעיניך?!" נארוטו שיגר אגרוף אימתני, שסאסוקה הדף אותו והתחמק. "משמעות למה?" שאל ונופף כלפיו בחרבו. נארוטו השתהה, והתנשף. "לְמה?!" התפלא בקול והצביע עליו. "לתקופה שבילינו יחד במשימות! לתקופה שהיית שייך לעלה! אתה שיכור מכוח, אתה חייב להפסיק עם הטירוף הזה!"
"אני עליתי על דרך שאין חזור ממנה, נארוטו. אפילו לא בעולם החמלה היפה שסיפרת לפיין, כך שמעתי מטובי, לא יהיה מקום בשביל נבלות כמוני."
"אתה טועה!" נארוטו התרכז בעצמו. סאסוקה הכיר את המהלך הזה מהיכן שהוא. לאחר שנזכר, הוא הסתער על נארוטו כדי לא לאפשר לו להיכנס למצב הסייג'. בדיוק ברגע שבו להב חרבו נשקה לכתפו, נארוטו התעורר כשעיניו צהובות ובעלות אישוני צפרדע, ותווי מתאר כתומים עוצבו סביבן. הוא הדף את החרב במהירות גדולה, ודחף קדימה את סאסוקה. היה זה כוח אדיר. סאסוקה בקושי הצליח להדוף אותו, והתגלגל עד שפגע בגלעד אבנים. "לעזאזל..." חשב לעצמו, וניסה לקום.
"אפילו המרושעים ביותר יזכו למשפט הוגן. סאסוקה, מניסיוני, אף אחד מעולם לא עשה מעשה רע משום שייחל לו. הוא עשה זאת מתוך שנאה..." הוא חשב על קמורי, "מתוך ייאוש..." הוא חשב על אורוצ'ימרו, "אפילו מתוך כאב" כשחשב על פיין, "ולכן כולם גם זכאים להזדמנות חדשה, לחיות מחדש את מה שאיבדו לולא היו מחליטים להמשיך עם הזרם, במקום להתנגד."
"אני לא שם קצוץ על הזרם!" נזף בו סאסוקה. "איבדתי את השבט שלי... את אחי... ובשביל מה? בשביל שאיזה זקן טיפש יוכל לשלוט באיזה כפר מטופש? זה העולם שבו אתה רוצה לחיות נארוטו? עולם שנשלט על ידי אנשים אנוכיים וטיפשים שאכפת להם רק מעצמם?!"
נארוטו חייך. "אנשים אנוכיים וטיפשים שאכפת להם רק מעצמם?... סאסוקה, אני תוהה כמה פעמים ביום אתה מסתכל על הראי ומתאמץ להתעלם מהמחשבה הזו, כשאתה רואה בה את עצמך..."
סאסוקה לא הצליח להתאפק. הוא הניף בחרבו בעוצמה, והחריב כמה סלעים קרובים בהם היה יריבו, תוך שהוא כורת ומחרב לחלוטין ושורף את העץ הבודד והזקן מתחתיו היה נארוטו. זה התחמק בקלילות ובמהירות של מצב הסייג', ושאט לעבר סאסוקה באגרופו.
זאת ההזדמנות שלי חשב לעצמו סאסוקה, ושלף מתחת למעילו דבר מה. נארוטו היה מופתע שסאסוקה נתן לו אגרוף כה חלש, וזינק אחורה. "זה כל מה שיש לך?" שאל אותו והתמתח. "זה דיי גרוע. חשבתי שהשהות באקצוקי שיפרה אותך."
"אתה לא יודע דבר וחצי עליי." אני חייב לסחוט ממנו את המיץ. "טכניקת זימון: נץ!" הכריז וזינק מעלה אל האוויר. נארוטו התבונן בו בעודו נעמד על הנץ שלו, והסתער לכיוונו. נארוטו התחמק, והשליך בעוצמה אדירה שלא הייתה מהרגלו מטר של שוריקנים. סאסוקה דחק אותם באמצעות הנץ עליו רכב. הוא התחכם מאז שעזבתי את העלה. הוא לא ייתן לי לסחוט את הצ'אקרה שלו בקלות.
"טכניקת זימון: גָמָקִיצִ'י!" הכריז נארוטו, וזימן צפרדע שעלתה בגודלה עליו, בצבע כתום ופסים כהים. זוהי צפרדע שנארוטו הכיר מילדותו. "טוב לראות אותך!" התגאה ועלה על גבו. סאסוקה המתין בסבלנות, והתבונן בהם תוך שחשב על אסטרטגיה. הוא לא ידע אילו עוד קלפים יש לנארוטו... הוא היה חייב לגרום לו להתייאש, וזה לא יהיה קל בשביל אדם שהוא ג'ינצ'וריקי מלא. לא רק שהיה מומחה ביכולותיו הג'ינצ'וריקיות, הוא גם הכיל את הקיובי, תשע הזנבות.
"היי נארוטו, איפה אנחנו?" שאל כשהביט מסביב. "אנחנו בארץ הברק, אני לא חושב שיצא לך להיות כאן" השיב לו בחיוך, "אבל כרגע זה לא הזמן. סאסוקה נגדנו. אנחנו חייבים לשלב כוחות. אתה מוכן?"
"הגיע הזמן לקצת אקשן!" נענה בחיוב, ושינה את עמידתו. מה הם מנסים לעשות?... חשב לעצמו סאסוקה, וכשראה את סימוני הידיים של נארוטו הוא הבין. לעזאזל! חשב ואץ משם.
"אוויר: רוח חזקה!"
"אש: להביור!" הכריז גמקיצ'י, ולהביור אדיר שגדול פי כמה וכמה עשה במהירות הלהבות את דרכו בשמיים לעבר סאסוקה. האש עמדה לפגוע בו, וסאסוקה ניסה לחמוק בכל מעודו.
אלפי השינובים שנלחמו מתחת להר בו נארוטו וסאסוקה נאבקו, ראו את הלהביור בשמיים. תחילה חשבו שהיה זה סאסוקה, ושהקרב שלהם נגמר. אז הם הבחינו בנץ שעופף בשמיים, ובג'ינצ'וריקי שלהם שרוכב על צפרדע גדולה וכתומה, שפילסה את דרכה ממצוק אחד לשני. הם המשיכו להילחם, אך לא איבדו תקווה- אולי יש להם סיכוי לנצח.

נארוטו נחת על אחד הרי המחט הקרובים. הוא היה במצב הסייג'- ולא במצב רוח לרחם. "הראה את עצמך סאסוקה!" הוא צעק, בתקווה שזה יעזור. צחוקו של סאסוקה הדהד מהנה לכאן. נארוטו היה רכוב עדיין על גבו של גמקיצ'י, והתבונן מסביב, בעוד שרעשי הקרב המרוחקים הדהדו. "אני לא מתבדח! הראה את עצמך!"
"התחזקת מאוד... נארוטו" קולו של סאסוקה בלט מעל להד. "פעם היית אפס לא קטן... אידיוט מגושם... כשהסתכלתי עליך, הייתי בטוח שאתה לא תוכל לפגוע בכלב מסכן."
נארוטו הקדיר את פניו. "חשבתי שהייתה בינינו הבנה!" הוא קימץ את אגרופו.
"לא הייתה מעולם הבנה" סאסוקה הטיח בו, "הדבר היחידי שהיה הוא חוסר ברירה. מהרגע שקיבלתי את הברירה שלי, פניתי בה. מאז אני ממשיך בדרכי שלי, בעוד שאתה הלכת בשלך. אתה חי בשקר, כאשר אתה חושב שאתה יכול להחזיר אותי לעלה הנסתר."
"אני לא אשקר ואגיד שניסיתי, אבל זה לא עוד המקרה!" נארוטו חייך מעט, "שמעתי משיקמרו שאתה עמדת להפסיד לאחיך הגדול..."
סאסוקה, שהסתתר מאחורי אחד האבנים, נזעם. "זה לא נכון!" הוא חשף את עצמו בפני נארוטו. "אחי הגדול הפסיד בקרב מולי, הפסד מוחץ! אני השתמשתי בטכניקות אדירות! לא היה לו סיכוי!"
"שמעתי שאפילו אחריי שזימנת ברק ענקי הוא הצליח לעמוד על רגליו, ולהגיע אליך. שמעתי שהוא פשוט ויתר לך, כי הוא אהב אותך, וניסה להגן עליך."
סאסוקה רעד. הוא לא חש כך הרבה זמן. "תסתום את הפה שלך!" צעק על נארוטו והסתער עם חרבו. נארוטו התחמק וזינק אל גבו של גמקיצ'י. סאסוקה תהה, ואז שם לב. "אוויר: רוח חזקה!"
"אש: להביור!" קרא גמקיצ'י בהתאם לנארוטו, ושניהם יצרו סופת אש אדירה. סאסוקה היה מספיק מהיר כדי לנוס ממנה, והתגלגל הצידה. הוא איבד את שיווי משקלו ומעד, עד כדי נפילה מפסגת ההר עליה עמדו. הוא נפל על אחד משבילי הצד, ונחבט בכוח בגבו. נארוטו זינק מטה אל חברו לצוות לשעבר, ושיגר אגרוף עוצמתי. סאסוקה מיד התגלגל משם הצידה, ונתן לאגרופו של נארוטו להרוס את שביל הצד של ההר. הוא היה בשוק. הוא התחזק יותר מדיי... אני חייב להזדרז.
סאסוקה מיד תפס מרחק, והשתמש בשרינגן. "שרינגן!" קרא, והתבונן בצ'אקרה של נארוטו משתגעת. הוא מיד הסתער במהירות אדירה על נארוטו, ועמד לפגוע בו. נארוטו, שהיה מהיר גם כן בזכות מצב הסייג', הצליח להדוף את סאסוקה ממנו וחספס את כתפו. סאסוקה מיד המשיך קדימה כדי לצבור מרחק, והרגיש את הכאב מהאגרוף שהתחספס- ממש כמו מכה יבשה חזקה. "חנית חדה מצ'ידורי" הוא הכריז, ומקצות אצבעותיו נוצרה קרן אור-חשמלית צרה, שפגעה בנארוטו. נארוטו היה מספיק זריז, וזינק למעלה במהירות מרהיבה, תוך שמשאיר מתחתיו כפיל צללים. הקרן גרמה לכפיל להתפוגג, ונארוטו רק נאחז בהר בזיז בולט. סאסוקה בחן אותו היטב. אני לא מסוגל לפגוע בו כך. חייבת להיות דרך. הוא השליך על נארוטו כמות מספיקה של שוריקנים. נארוטו היה מספיק זריז כדי לחמוק, וירד למטה. סאסוקה משך בידיו, תנועה שנראתה לנארוטו מוזרה. רק לאחר רגעים ספורים הבין מה עשה- אך היה זה מאוחר מדיי. השוריקנים היו מחוברים בחוטים דקים, אחד מהכלים האהובים על יריבו. הוא לפת את נארוטו בחוטים, ומשך אותו אליו בכוח. נארוטו לא הצליח להתנגד, וסאסוקה השתמש בסימוני ידיים. "צ'ידורי!" קרא וידו התמלאה באותות חשמליים. נארוטו עצם את עיניו, והתרכז. "רסנגן!" הוא חייך, ולבדו, הצליח ליצור רסנגן ענקי. סאסוקה נדהם. הוא היה זקוק לכפיל צללים כדי לעשות את זה! אי אפשר לקרוא אותו יותר! הוא השתמש בצ'ידורי כדי להגן על עצמו, ונארוטו פגע בו בהתאם. עננת אבק אדירה התמרה, ממנה זינק אחורה סאסוקה בהשתעלות. הוא באמת השתפר... אבל גם אני השתפרתי. סאסוקה שלף שוב את חרבו, והתכונן למכה מצדו של נארוטו. "רוח: רָסֶנְשוּרִיקֶן!" הכריז, ומתוך הערפל הועף במהירות אדירה שוריקן עשוי רסנגן. סאסוקה לא הצליח לצפות את זה כלל. הוא ידע על ההתקפה, מאחר שקרא עליה בדו"חות של האקצוקי, אך זה... זה היה פשוט בלתי ניתן לחיזוי. סאסוקה הצליח לחמוק מהמקור עצמו, אך ההדף האדיר היה בלתי ניתן לחמיקה. הוא נאלץ להשתמש בטכניקה מיוחדת. "סוסאנו!" הוא קרא, ולפתע סביבו נוצר חצי פלג גוף ענקי חצי שקוף, עטוף בשריון מלא, מגן וחרב. הצורה של אל הגבורה והסערות, סוסאנו. הדמות עצמה הצליחה להגן על סאסוקה מהפיצוץ שנגרם, שסחט ממנו את המיץ. סוסאנו התפוגג במהירות כפי שבא, וסאסוקה נותר עייף ותשוש. הוא היה צריך לתת לצ'אקרה שלו זמן לחזור. "זימון: נץ!" הוא קרא, וזינק מטה. נארוטו חש אל המקום בו היה- רק כדי לגלות שסאסוקה חמק שוב על הנץ שלו. נארוטו ידע בדיוק לאן ילך, ולכן קרא לגמקיצ'י לרדת. הצפרדע השמנמנה והגדולה נחתה לידו, ונארוטו עלה עליו. הצפרדע הגדולה פיהקה. "זה משעמם אותי, נארוטו! מה דעתך להחזיר אותי?"
"זה עדיין לא נגמר... וזה רק נהייה יותר מסוכן. תחזור לכיוון מזרח. סאסוקה מנסה לחזור לקרב."
גמקיצ'י עשה כפי שנצטווה, והוא זינק לכיוון מזרח, היכן שסאסוקה עשוי להיות.


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
L.Wolf
הודעה 07.07.2013, 01:12
הודעה #107


גאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 338
תאריך הצטרפות: 23.02.07
מיקום: תגידו זה באמת משנה גם ככה לא תכירו
משתמש מספר: 26,642



הקרב השני שלא חיכתי והוא לא איכז ממש אהבתי לקרוא את הקרב והוא היה ממש מותח מחכה כבר לחלק הבא


--------------------
אוציהא סאסקה&אוציהא איטצי


planet.com/images/features/ptests/naruto/sasuke.jpg" alt="naruto test" /></a> COPY BB CODE




Go to the top of the page
 
+Quote Post
Genteldragon Spi...
הודעה 11.07.2013, 01:15
הודעה #108


גאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 421
תאריך הצטרפות: 1.05.07
משתמש מספר: 32,151



קראתי בינתיים רק את פרק 1...

כתיבה זורמת, שיקאמרו כאקאטסוקי זה מגניב...

אבל לחלק ליותר פסקאות יהיה יותר נעים לעיניים לקריאה.


אתה ציירת את הציור?
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Dr_Ellert
הודעה 15.07.2013, 19:32
הודעה #109


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 277
תאריך הצטרפות: 13.11.12
מיקום: מיקומך
משתמש מספר: 182,635



וולף- הקורא מספר 1, שמח לשמוע שנהנית smile.gif

מאנקי-
הרעיון של שיקמארו באקצוקי באמת היה אחד מהסיבות הראשונות לכתיבת הסיפור הזה, האמת היא. אני וידידה ישבנו וחשבנו על זה.... ומשם התפתחה עלילה שלמה smile.gif
קשה לי לחלק את הסיפור ליותר פסקאות, ואני משתדל כמה שיותר. הפסקאות הארוכות הן בדר"כ פסקאות של דיאלוגים או של קרבות, בעיקר דיאלוגים לרוב, כך שכביכול אתה לא באמת אמור להרגיש כובד בקריאה. עם זאת, נלקח לתשומת לבי, תודה smile.gif
באשר לציור- אני ציירתי. לא האמן המוכשר ביותר, אבל כששלושה אמנים שונים ב-DEVIANT ART לא חזרו אליי כשפניתי אליהם... אני הייתי המפלט האחרון.

הפעם הפרק יהיה על עבודת צוות! קריאה מהנה לכולם!

חלק מיוחד 2: עבודת צוות

סאסוקה חלף על העיט מעל לשדה הקרב. הוא היה ישוב ביציבות על גב החיה, והרגיש את משב הרוח על עורו החלק. מעל הים, אלפי שינובים וכפילים נלחמו ברעשי הלם ואבחות מהירות. סאסוקה הידק את אחיזתו בנוצות, ועצם לרגע את עיניו. הוא הצליח להתרכז, ולחוש בעיסה הלבנה והקטנה שמחוברת לעורפו. הוא לא ייקח ממני את מה ששייך לי בזכות. אני אנקום את נקמתי.
הוא השתמש בידו הימנית, כדי ללטף את ניצב חרבו. הוא חזק. הרבה מעבר למה שחשבתי... אמנם אצליח לעמוד ביותר מצ'ידורי ליום, אך כמה צ'ידורים יידרשו כדי שיפרוש לצ'אקרה האדומה? האוזומאקי המקולל הזה...
הוא החל לעוט מעט נמוך, ושמע את רעשי המלחמה קרבים. כשפקח את עיניו, שמי הלילה עדיין נצצו באורות מרוחקים, והירח האיר באור נוגה. הוא לא האמין, כששמע את קולו של נארוטו לא רחוק ממנו. הוא צעק "רסנגן", ואז שמע את הצ'אקרה המתערבלת. ממזר!
נארוטו השליך את הרסנגן בעודו באוויר. גמקיצ'י הצליח לזנק דיי גבוה מהר המחט, וכאשר היו בגובה המתאים, העלם השליך את התקפתו המיוחדת על אויבו הוותיק. סאסוקה בלית ברירה נאלץ לזנק מעל גבו של העיט, וצנח מטה. ההתקפה פספסה, אבל מצבו לא היה יותר טוב. "גמקיצ'י, אתה יכול להיעלם!" צעק אליו נארוטו, וזינק מעל גבו. הצפרדע הגדולה והאדומה נגוזה, והנער עשה את דרכו. הוא פרס את ידיו ונתן לכוח המשיכה לעשות את שלו, כשהוא במרחק של מאות מטרים מהים. סאסוקה הצליח להסתובב אליו, ונארוטו זיהה את סימני הידיים. למה הוא עדיין לא משתמש בשרינגן?
"אש: כדור אש ענק" קרא סאסוקה, אך משום שרעש הצניחה גבר על קולו, מילותיו נבלעו. הוא נשף מבין שפתיו גוש להבה אדיר, כתום ובוהק בחשיכה. הכדור נע במסלול ישיר ומהיר אל נארוטו, שניסה לעשות את דרכו בצניחה אל סאסוקה. נארוטו השתמש ברסנגן נוסף, והצליח להפיג את כדור האש. בינתיים, כל מה שהדאיג אותו בעיקר הוא הנחיתה. האדמה מתקרבת. עליי להיות זהיר.

סאסוקה השתמש בעיסה הדבוקה לעורפו. עכשיו חשב. הם היו אולי מאה מטרים מהמים, וחשבו שיהיה זה הסוף. תכניתו של סאסוקה עבדה- הוא נפל הישר לחיקם של הכפילים, ששימשו לו כמנחת נוח. כאשר הוא ראה את נארוטו, הוא פשוט לא האמין למראה עיניו. הוא ידע שנארוטו שיקר. הייתי צריך לנחש.
שמונה-הזנבות, קילר-בי, החזיק את נארוטו בצורת המפלצת. אחת מזרועות התמנון הסגלגלות לפפו את הנער הכתום בשלווה, והניחה אותו על פני המים בעדינות. הוא הבחין שנארוטו התמתח מעט, ושמר עדיין על מצב הסייג'. עיניו עדיין היו כעיני צפרדע וסביבן כתמים כתומים. הוא אמנם לא שמע, אך ראה את פיותיהם זזים, כשהחליפו דברים. מה הם מתכננים? אין מקום לסיכונים מיותרים.
הוא שלף את חרבו, והניפה בזהירות. נוגהת הירח הבליחה על הפלדה המזמזמת, וגרמה לאישוניו של סאסוקה להתרחב מעט. הוא כבר לא היה צריך להשתמש בשרינגן, וכל שימוש מיותר היה מבזבז צ'אקרה יקרה. הכישרון אמנם בא-לו בטבעיות, אך שימוש עודף היה גובה את מחירו שלו. לאחר שהרגיש רענן דיו, מוקף בכפילי הצמח המוזרים שלו, הוא הורה להם במחשבותיו לאגף אותו.

שני הג'ינצ'וריקים התבוננו בו ובחייליו. נארוטו לא היה מרוצה, וכך לא קילר-בי. "תמנון-רבא, מה אתה עושה כאן?" שאל את חברו, למרות שכבר בהגיגיו ידע את הסיבה לנוכחותו.
"יו, באקה-יארו, קומו-יארו! אולי אתה חשבת שקילר-בי טוב רק באימונים, אבל אל תטעה כשקילר בי מגיע לסדר ת'עניינים! יו!" הוא נופף בידיו כזמר ראפ חובבן. נארוטו חייך במבוכה, ונעמד על המים.
"תודה שהגעת... למרות שלא היית צריך. הקרב הוא ביני לבין סאסוקה. כאן זה ייגמר."
"סאסוקה הזה ערמומי ומסוכן, נארוטו-צ'אן! אתה צריך תכנית חדשה, שאני אהיה בה! יו!"
נארוטו התרכז בסאסוקה המאוגף. "יש לי רעיון, האמת היא... אבל אני אצטרך שתלך."
"באקה-יארו! אין מצב שאני זז מכאן, קילר-בי חבר טוב ונאמן!"
"אל תלך-תלך... פשוט צא מטווח הראייה, אבל תהייה בקשר עין. אני הולך למשוך את סאסוקה. אתה תדע מה לעשות באותו רגע, תמנון-רבא."
"קומו-יארו!" דמותו הענקית של התמנון החלה לשחות כמה שיותר רחוק, להשאיר את נארוטו להילחם ביריבו. לאחר שנותר לבדו, נארוטו התמתח מעט, וסובב את כפות ידיו ואצבעותיו עד ששמע כמה קנאקים. הוא הידק את מגן הראש, שברק נוגה חלף בו, והדגיש את חריטת כפר העלה הנסתר. הוא השתמש בסימון הידיים שהכיר, ושני כפילים הופיעו לידו. עכשיו או לעולם לא.

סאסוקה הידק את אחיזתו בחרב, והתבונן בנארוטו מתקרב. למה הוא שילח את שמונה הזנבות? זה תרגיל? הוא מנסה להערים עליי. אני קורא אותך כמו את כף ידי, נארוטו. סאסוקה פיקד על כפיליו, ושני כפילים שלו הסתערו על שני כפילים של נארוטו. הם התנגשו בצלצול מתכות הקונאי, ולאחר מכן התרחקו אחד מהשני, להסתערות נוספת. סאסוקה אץ לעבר נארוטו, מותיר אחריו אדוות מים מזעריות. נארוטו חייך, והידק את אגרופיו. כשסאסוקה הגיע לנארוטו, הוא השתמש בשרינגן. נארוטו לא ראה את זה מגיע. "אמטרסו!" הכריז, והתרחק. נארוטו הכיר את ההתקפה, הוא שמע עליה בעבר. עינו הימנית של סאסוקה החלה לדמם, ואישוניה השתנו לחישוקים קטנים. נארוטו חשב שירגיש את חום הלהבות נלכד בו, ושיהיה זה סופו- לא לפני שקילר-בי נלכד בו, ברוב תושייתו. זה קרה בין רגע- התמנון הענק זינק מעל פני המים בבת-אחת כדי להגן על נארוטו, ונתפס בלהבות השחורות והמכלות. "נארוטו!" הוא זעק בכאבי תופת, ונארוטו רצה להודות לו, אך ידע שזהו לא הזמן. הוא השתמש בידו האחת לצור כדור צ'אקרה ענקי. "רסנגן!" הוא התנשף, והגיח סביב התמנון. כשראה את הנער שחור השיער, הוא השליך אותו בכל מעוזו. סאסוקה פעל תחת דחף בסיסי, והצליח לזנק הצידה. כדור הצ'אקרה פגע במים, והתיז לכל עבר כשהתפוצץ. זעקות הכאב של קילר-בי עדיין נשמעו, והוא ניסה לכבות את האש במי הים המלוחים. מאחר וזה לא עזר, הוא פשוט התרחק משם, ונופף בפראות בזרועותיו. אני חייב לעזור לתמנון-רבא.
נארוטו השתמש בעוד כפילי צללים, והורה להם להסתער על סאסוקה. זה ציפה למתקפה, ופילח את כולם לאבק בחרבו המחשמלת. נארוטו הסתער בעצמו, וכיוון אגרוף נבזי לפני אויבו. האגרוף פספס, משום שסאסוקה היה זריז כנחש, ושיסף את בטנו של נארוטו עד שזבה מדם. "רעיון רע" העיר בצקצוק אויבו. נארוטו חייך, והכריז "ראסן-שוריקן!" ובשנייה מעל ידו התעגלו אוויר וצ'אקרה לצור שוריקן צ'אקרה לבן וענקי. לסאסוקה לא היה לאן לברוח, והיה זה בלתי אפשרי לחזור ולהשתמש באמטרסו. "סוסאנו!" הכריז סאסוקה, והוא היה מוקף בדמות הזוהרת והסגולה של אל הרוחות והסופות בשריונו האדיר. הראסן-שוריקן פגע בסוסאנו- לא לפני שקילר-בי, בדמות התמנון בעל ראש השור הענק, הפריע והזיז את נארוטו הצידה. למזלו של נארוטו, ההסטה עזרה לפגוע בסוסאנו- שמרוב עוצמה וצ'אקרה מרוכזת התפוגג בקלות, ושילח הצידה את סאסוקה. הנער פגע כאבן חלקה על המים, וקיפץ על פני הים מספר פעמים, עד שהתנגש בכפיל. נארוטו, לעומתו, ברח הצידה על מנת שלא להיפגע מהלהבות השחורות. "תמנון-רבא! חזור לצורה המקורית! לא היית צריך להגיע עכשיו, זאת הייתה טעות!"
"נארוטו!... היית... עולה... בלהבות!" ניסה להסביר לו תוך כדי שהוא סובל מכאבי תופת. נארוטו הנהן. הוא צודק. אני יודע איך אצליח לחלץ אותו... אבל זה ידרוש ממני לצאת ממצב הסייג'.

הנער העריק התבונן בנארוטו בחשד. הארור הציל אותו. מה... מה הוא מנסה לעשות? למה הוא מפסיק את מצב הסייג'? הוא גילה משהו?

נארוטו התרכז, ומצא את עצמו עומד מנגד לקיובי. "לא רציתי להגיע לזה" הסביר לשד הענק, "אבל אתה בוודאי יודע איך אני מרגיש, קוּרָמָה."
השד נח מאחורי סורג ובריח, שהיו הנעילה המיוחדת של גופו של נארוטו כנגד השד המגודל. נארוטו היה זועם יותר מתמיד, ושנא כל רגע שנאלץ להיות בחברתו של סאסוקה. השד ידע זאת... הוא חווה זאת על בשרו בעבר. הוא הנהן, ופקח את עיניו. "אמת" השיב לו בכל מהדהד ועמוק.
"מה אתה חושב שכדאי לי לעשות? אני לא מצליח להערים עליו, והנוכחות של תמנון-רבא רק מעמידה אותו בסיכון... אני רוצה לשמוע בעצתך, חבר" אמר, וחייך, כשהוא מושיט את ידו אל מבעד לסורג. אצבעות ידיו של שד השועל היו עצומות, והוא השתמש באצבעו המורה כדי ללטף את ידו של נארוטו. "אתה לא תאהב אותה" הוא הסביר, "והיא לא תשנה את המציאות. שמונה-הזנבות עדיין יהיה בסיכון."
"בכל זאת אקשיב. אנחנו צוות."
השד הנהן. "אני יודע שאתה רוצה להשתמש במצב חיית-הזנב כדי לכבות את אמטרסו וכדי ליירט את כדור חיית-הזנב על סאסוקה, אך לא יהיה זה חכם. לא שמת לב, אבל הוא השתמש בפתקית, נארוטו, שברגע שתפעיל את הצ'אקרה האדומה מעבר לרגיל, הצ'אקרה תשאב ממך."
"תשאב ממני?" נארוטו הרהר על כך. "לאן?"
"אני לא יודע, ואני מניח שזה לא משנה. אתה חייב למצוא פתרון אחר."
"אז מה הפתרון שאתה מציע לי? אתה חייב לדעת, יש לך ניסיון רב יותר משלי!"
קורמה נשכב על בטנו, והתבונן בעינו האדירה על נארוטו. "אתה חייב לבטוח בי, נארוטו."
"אני חייב" נארוטו חייך והידק את אחיזת כף ידו באצבע האדירה, "אנחנו צוות."
השד האדיר חייך, ועצם את עיניו. "אתה חייב למות. אתה חייב לאפשר לסאסוקה את הפריבילגיה להאמין שהוא ניצח אותך, משום שהוא רוצה לנצח אותך, ואתה לא רוצה לנצח אותו."
"אני רוצה לנצח אותו!" נארוטו התעקש. "למה שארצה אחרת?"
"טיפש! לא אמרתי את מה שאתה רוצה, אמרת את מה שהוא רוצה!"
נארוטו חייך בערמומיות. "אתה גאון" הוא שמר על חיוכו, ושחרר את ידו, רק כדי לקמצה לאגרוף. "אז אצטרך להערים עליו? אבל... הוא יחשוד מיד. סאסוקה יידע שאני עובד עליו."
"לכן תצטרך לתת לו מאבק אימתני" קורמה נעמד, והחזיק בידיו את סורגי הענק. "אתה עדיין במצב הסייג'?" נארוטו נד בראשו, וזה המשיך. "מצוין. תצטרך להתיש את עצמך נגדו, כך שהוא יקנה את זה. תן לסאסוקה לבוא אליך. תלחמו מעט, ותיתן לאוצ'יה את ההרגשה שידו בעליונה. לאחר מכן, קח אותו לטווח אפס, ותפגע בו בראסן-שוריקן, מתקפה שהוא יודע שמתישה אותך."
"היא באמת מתישה אותי... מה הרעיון? אני לא אוכל להסתער עליו במפתיע!"
"אתה צודק... אבל תוכל להפטר מהפתקית מבלי שהוא יידע על כך, ולהציל את שמונה-הזנבות. אז תוכל לתכנן את התקפתך מחדש."
נארוטו מעולם לא היה גאה יותר בשד שהיה בתוכו. ולחשוב שעד לפני שלוש שנים שני אלו היו יריבים... היום הם הצוות המוצלח ביותר שנראה עד כה. "תודה-רבה, קורמה. לא יהיה זה לחינם. אני מבטיח. אחריי המלחמה... אני מבטיח שאתגמל אותך כראוי."
"חופש" אמר קורמה, והתבונן בנארוטו. "אבל מצאתי את החופש שלי, נארוטו..." הוא הניח את האצבע האדירה על ראשו צהוב-השיער של נארוטו, "והוא נמצא כאן, אתך." הנער הנהן, וידע מה לעשות מכאן והלאה.

קילר-בי ניסה לתקוף את סאסוקה כשהוא תמנון ענק. להשתנות חזרה לי לא יעזור, יו, אני צריך מקום וזמן, ואזור. הכאבים מייסרים, אבל מלבדי אין לנארוטו-קון די מגינים.
למרות הכאב, הוא הצליח לשלח את זרועותיו המפלצתיות על הנער המזערי. סאסוקה זינק בקלילות מהנה להינה, וכאשר אחת עמד לספוג מתקפה או משב רוח חזק, הוא הגן על עצמו בחרבו. העניין חזר על עצמו כמה פעמים, ושמונה-הזנבות הרגיש אבוד. הוא הצליח להתרגל לכאב הצורב, ולכן הצליח לדבר באופן ברור יותר. "באקה-יארו! אתה נלחם כמו גיבור, אבל נוהג כחמור! קומו-יארו!"
הוא שמע את העלבון, והצליח לתפוס מרחק מה ממנו, וצעק תוך כדי. "אין זה מענייניך. העלה הנסתר ייפול, ויחד אתו כל מי שינסה להגן עליו! מה לך ולמלחמותיי, הא? אתה לא יותר מאוד מפלצת מגושמת וטיפשה!"
"באקה-יארו! נארוטו ניסה אותך לרומם, וכל שהראית לו זה להתקומם! קומו-יארו!"
"החרוזים שלך מעצבנים אותי, עוד מהיום הראשון שנפגשנו" סאסוקה נופף בעצלתיים בחרבו, כך ששמע את צליל המתכת מהמהם לאוזניו, "הייתי צריך לוודא שנשרפת אז."
"עד כמה שלי זכור, באקה יארו, גססת לרגליי בכאבים צרוּר, יו!"
"אני זוכר את הדברים אחרת, שד מגודל. חרב קוּסָנָגִי: צִ'ידוֹרִי קָטנה!" הכריז, ומחרבו התבקעה קרן חשמל מהירה ומפלחת, שפגעה בצווארו של קילר בי. הוא הצליח בקושי רב לחמוק אגב גודלו המגוחך, והתפתל עוד יותר מכאבים. הוא התנודד מתוך דחף בסיסי, וזרועותיו הכו גלים אדירים שהצליחו להתיז את סאסוקה הרחק ממנו. הנער הקטן לא הצליח לחמוק אגב סדר הגודל העצום של ההתקפה, והגלים היו ממש ענקיים וסחפו אותו הרחק בניגוד לרצונו. קילר בי הצליח לראות את הגלים מושים אותו הרחק, ועינו הענקית התבוננה בניצוץ קטן של ניצחון. זה יקנה לנארוטו זמן, יו, ואני מקווה שיהיה זה גם מתוזמן, קומו-יארו!
סאסוקה נסחף הרחק, הוא ידע בוודאות. דמותו העצומה של שמונה-הזנבות התרחקה והתכווצה לנגד עיניו. הוא ניסה להתנגד, אך ללא הועיל. הוא ידע שיצטרך לעשות את הדרך חזרה, אם בכוונתו להילחם בנארוטו. אחריי שנשטף דיי זמן, הוא הרשה לעצמו לפקוח את עיניו. הוא הרגיש שאחזו בו ידיים לא מוכרות... או שמא היו מאוד מוכרות. שני כפילים לפתו אותו מכל צד, ועזרו לו לעמוד. הוא יצק צ'אקרה לרגליו, והתבונן בהם. "חזרו לקרב. המלחמה עדיין לא נגמרה." הם הנהנו, והסתלקו משם. הוא עמד לבדו, מתבונן בדמות התמנון הענק שעולה בלהבות שחורות. זה היה קרוב. הוא הרבה יותר אימפולסיבי מכפי שהוא נראה. אצטרך להיות זהיר בקרבתו, ובקרבת נארוטו. למה הוא הפסיק לתקוף, ולמה רק בשלב הזה הוא דאג ששמונה-הזנבות יתערב? זה לא מוצא חן בעיניי. הוא זומם משהו. אולי הוא יודע יותר מכפי ששיקמרו ידע?... לא, זה בלתי אפשרי, אחרת הוא היה מפגין את זה. הוא תמים וטיפש מדיי מכדי להפגין ערמומיות כל כך נסתרת.
הוא טבל על חרבו במים, ולאחר מכן שלף אותה כדי לבחון את ייצובה ובהקה. היא כמעט נצצה, והמים ניגרו מקצה המשונן ממש כמו מברז נוטף. הוא סובב אותה בידו, על מנת לקבל תחושת ביטחון כנגד העולם הענק שמולו מתמודד. זה לא הוגן. אין צדק בעולם... למה אף אחד לא מבין את זה? למה אני צריך להתמודד מול הכול לבד? כולם שמו אותי ללעג... לא שהיה לי אכפת, אבל אף אחד לא נקף אצבע לזכותי. "נער מסכן", "האוצ'יה האחרון"... אני לא מבין למה כולם מתרוצצים להגן עליו. מה הוא עשה שמגיע לו כל כך הרבה כוח, וכל כך הרבה צדק ויושרה? צדק... חה. בדיחה. אין כאן צדק. הוא פועל רק תחת סמכות הכפרים, כמו בובה על חוט. אין לו מחשבה עצמאית. הוא טיפש מדיי, ורפה שכלית. באותו יום... בעמק הסוף, הייתי צריך לשים לזה קץ כבר אז. הייתי צריך להקשיב לעצתו של איטאצ'י, ולהרוג את נארוטו. חבל שלא עשיתי כן... חבל.
הוא החזיר את חרבו לנדן, ואז שמע את השוריקנים חולפים ממש על-יד אוזנו. הוא התבונן, וראה את הנער הכתום עושה את דרכו. הוא חזר למשחק? איפה שמונה הזנבות? בוודאי מתחבא. הוא הסתער על נארוטו. "צ'ידורי!" הכריז, וידו נטענה בברקים קטנים. נארוטו הסתובב במקום, ושילח בעיטה מסובבת לגבו של סאסוקה. סאסוקה מעד קדימה ברישול, והסתובב חזרה למחולו המוזר של נארוטו. "מה קרה, נמאס לך לפוצץ אותי בטכניקות?" שאל אותו סאסוקה בעוקצנות. הוא לא במצב הסייג'. למה שיסתער עליי באגרוף אם הוא לא במצב הסייג'?
"לכולנו יש נקודות חולשה" ביאר נארוטו, "והייתי צריך לעשות את מה שצריך לעשות כדי לעזור לתמנון-רבא." הוא שם לב, ובאמת שהתמנון כבר לא היה באופק. מעניין. "בלי מצב הסייג' שלך אנחנו שווי כוח, ומכיוון שלי יש את השרינגן..." כשאמר זאת, עיניו התמלאו בצבע אדום ובסימונים משונים, "היתרון המובהק הוא שלי."
"אתה עדיין לא מבין, סאסוקה," נארוטו ניער את רגליו, ונעמד בתנוחת לחימה שדומה מעט לתנוחה של לי, "קרבות בעולם הנינג'ה מעולם לא היו על למי יש את הקלף המנצח, משום שלכולנו יש אותו" הוא ירק והמשיך, "אלא למי יש יותר נפש נקייה יותר. ככל שהנפש שלנו נקייה יותר, סאסוקה... כך הניצחון שלנו מובטח. זהו שיעור שלמדתי לאורך חיי, מבלי לדעת באמת עד היום."
"תפסיק לזיין לי במוח!" סאסוקה הסתער עליו בבעיטה נמוכה. נארוטו חסם אותו בבעיטה, וניסה לנעול את ידו הימנית של יריבו כדי להפילו. סאסוקה, שהיה חמוש בשרינגן, הצליח לצפות את המהלך, וחסם בידו השמאלית, והשתמש בימנית כדי לחבוט בבטנו של נארוטו. נארוטו השתעל, ופשוט דחף את עצמו על סאסוקה. הוא לא חשב שיעשה דבר כל כך מטופש, והשתמש בקונאי ונעץ אותו עמוק בבשרו. "טיפש!" צעק עליו סאסוקה, "איפה אתה וכל הנאומים שלך, הא, מפלצת?!"
"כאן" השיב לו קולו של נארוטו מאחוריו. סאסוקה רק עכשיו הבחין שנלחם בכפיל צללים, שהתפוגג. כשהסתובב, הוא היה קרוב מדיי מכדי להימלט. נארוטו החזיק בידו את הראסן-שוריקן. "חשבתי שאתה צריך להיות במצב הסייג' כדי להשתמש בזה!" הוא נבהל ומעד אחורה. "כמו שאמרתי, סאסוקה... נפש נקייה..." הוא השליך את הדיסק הזוהר והענקי על סאסוקה, שהחליט הפעם לא לעשות את אותה טעות מפעם קודמת. אין לי ברירה. סאסוקה הפסיק ליצוק את הצ'אקרה לרגליו, וצלל למים. הראסן-שוריקן פגע ישירות בפני המים, והתפוצץ בהדף. נארוטו היה בטווח הפגיעה, ובלית ברירה נאלץ להימלט גם הוא, כדי לממש את תכניתו. סאסוקה התבונן בפיצוץ התמיר, שהבריק לנגד עיניו האדומות. הוא ראה גופה בפיצוץ... שעונה על מידותיו של נארוטו. יש לו כל כך הרבה כוח... רק בגלל שהוא מפלצת. זה כל מה שהוא. מי הוא שיטיף לי מוסר, "נפש נקייה"? מה הוא מבין, האדם שנפשו יותר מלוכלכת משל כל אחד אחר בעולם?

הוא המשיך לצלול במים האפלים, כשהוא שומר על מרחק בטוח ולא רחוק מפני הים. אצטרך לטפל עכשיו במפלצת השנייה. נארוטו... כל כך מגושם וטיפש. הוא חשב שיוכל לקחת אותי אתו? הוא לא למד דבר. הוא המשיך לשחות, והרים את ראשו אל מעל פני המים, והתנשם במהירות. הפיצוץ כבר הפסיק מזמן, ולא היה זכר לצ'אקרה של נארוטו. הוא הצליח לקום מעל לפני המים, ויצק את הצ'אקרה לרגליו. אז, הוא שמע צליל שלא ציפה לשמוע. שינובי הסתער עליו בחרב, נינג'ה מכפר העננים הנסתר. הוא היה כה אדיש ורק שלף את חרבו במיומנות כדי לחסום את חרבו של יריבו. הוא היה המום. "הא..." השינובי נחרד. "יש רק סאסוקה אחד עם חרב כזאת!"
הוא הזרים חשמל לחרבו, וחצה את חרב יריבו בקלילות. לאחר שעשה כן הוא הניף בקלילות את החרב, ואיים לערוף בה את ראשו של הנינג'ה. לא עבר זמן רב מדיי, ועוד כמה שינובים הצטרפו. כל אחד היה מכפר אחר, סיוטו של סאסוקה. הוא הגן על עצמו בעמידה יציבה, והחזיק את חרבו בזווית מגננה. השינובי דיבר במהרה. "סאסוקה! המקורי!" מלמל ושלף חרב נוספת מאחורי גבו. שני שינובים מהחול השתמשו בבובות, בעוד שמשאר הכפרים השתמשו בקונאים. שניים מהעלה, שניים מהחול, אחד מהאבן, אחד מהערפל ואחד מהעננים. מעניין. "סאסוקה אוצ'יה, אתה במיעוט!" התיז נגדו בחשש השינובי מהערפל. "הכנע מיד!"
סאסוקה עצם את עיניו לכמה רגעים, על מנת לחדד את חוש השמיעה. הוא נופף בחרבו, והאזין לצליל המתכת העמום. "אתם שומעים את זה?..." שאל אותם, ובו במקום השליך על כל אחד שוריקנים. הם ניסו להגן על עצמם, אך לשווא- משום שהשוריקנים לא פגעו. "מה?..." מלמל אחד מהשינובים של החול, ואחד מהעלה הנסתר מיד זקר גבה. "אוי לא!" הוא נחרד וניסה לברוח- אך לשווא. סאסוקה השתמש בתנועת יד חדה ומהירה, וחוטי הנינג'ה הדקיקים והחדים ננעצו בבגדיהם ובבשרם של השינובים לנגדו. הוא סובב שוב את ידו בכוח, ובכך חיסל אותם במקום עמדתם. הוא החזיר את החרב לנדן, והביט סביב. זה בזבוז זמן ואנרגיה. כדאי שאגיע לשמונה הזנבות. הוא רץ מעל פני המים בזריזות ונחישות, ונתן למשב הרוח לבדר את שיערו בנעימים. הוא הולך לסיים את המלחמה הזו, ואת החזית הזו... לא משנה באיזה מחיר.

הפתקית שסאסוקה שם על נארוטו כבר לא הייתה שם, אלא צפה על פני המים בשאננות. נארוטו היה במצב מפלצת הזנב, כאשר הוא זוהר ויוקד כשמש קטנה. הוא סיפח את כל האש הקדושה להילתו, ובכך גרם לאש לנגוז. קילר-בי חזר למידותיו האנושיות, התנשף ונאנח. כל גופו היה מפוחם ומכוסה כוויות. הם היו על סלע מאחורי אחד מהרי המחט, לא רחוק מהחזית. "כל הכבוד, נארוטו-סאן" חייך קילר-בי, והשתנק מרוב כאב. "באקה-יארו... נינג'ה רפואית... קרא לנינג'ה רפואית..."
"כבר עשיתי" הוא חייך בערמומיות. שניהם הבחינו בכפיל הצללים של נארוטו כשהוא הגיע- יחד עם חובש. הנינג'ה אצה לעברם כשהוא כבר מוכן עם ציוד ומשחות. קילר בי לא ידע אם לבכות או לצחוק. "אותי אתה משטה, כי אתה לא מה שאתה ניראה, קומו-יארו..." הוא התבונן בנינג'ה החובש עולה לסלע, ומיד פורס את ציודו. הוא היה מהאבן הנסתרת. "אתה תהייה בסדר, קילר-בי סמה" מלמל בזריזות, ומיהר לחבוש את גופו, לא לפני שהוא מורח משחות ירוקות ומרגיעות. הג'ינצ'וריקי של שמונה הזנבות התייפח והתנשף, אך היה מאושר שהוא במצב טוב יותר. "כשאתרפא, באקה-יארו, באנרגיה אני אתמלא, יו, ואעזור לך בקרב לנצח ללא רבב! יו!"
נארוטו חייך ועצם את עיניו. הוא היה צריך עוד זמן עם תשע הזנבות.

הוא שוב עמד בנבכי נפשו, כלא גדול וענקי, אפור בעל תא מאסר אחד, בו ישב השד העצום. המים ניגרו מהתקרה, וטפטפו בזליגה למים על נארוטו עמד, שהציפו את נבכי נפשו. הוא הושיט את ידו לסורגי הצוהר העצום, וקרא בשמו של השד. קורמה פקח את עיניו- משום מה תמיד היה שאנן וישנוני. "כן, נארוטו?"
"זה עבד. סאסוקה בטוח שאנחנו מחוץ לטווח, ותמנון-רבא בטוח. עכשיו נצטרך להסתער עליו."
"אז למה אתה פונה אליי?"
נארוטו חייך. "חשבתי להשאיר לך את העונג."

הודעה זו נערכה על ידי Dr_Ellert: 15.07.2013, 19:35


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
L.Wolf
הודעה 15.07.2013, 23:38
הודעה #110


גאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 338
תאריך הצטרפות: 23.02.07
מיקום: תגידו זה באמת משנה גם ככה לא תכירו
משתמש מספר: 26,642



תמנון רבא באמת?
אך קילר בי נארוטו קורמה וואו כמה זמן חיכית לקרב הזה הוא פשוט היה יפה וכמובן שמאוד מאוד מאוד טוב אהבתי את החרוזים הגרועים של קילר בי ואני מן הסתם אהבתי את הפרק למרות שמשום מה היו חלקים שנראו לי כתובים פחות טוב לא שזה שינה לי
אני כבר מחכה לפרק הבא יו, באקה-יארו, קומו-יארו!


--------------------
אוציהא סאסקה&אוציהא איטצי


planet.com/images/features/ptests/naruto/sasuke.jpg" alt="naruto test" /></a> COPY BB CODE




Go to the top of the page
 
+Quote Post
Genteldragon Spi...
הודעה 16.07.2013, 07:32
הודעה #111


גאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 421
תאריך הצטרפות: 1.05.07
משתמש מספר: 32,151



היי, המשכתי לקרוא. הגעתי לפלישה של סאסקה וטד לקונוהא.
כתיבה מאוד זורמת, אבל דבר אחד צרם לי, שנראה לי שפספסת. תיארת מאוד באגביות שסאסקה מחסל אחד משומרי קונוהא.
נכון שכנראה התחלת לכתוב את זה לפני "הטוויסטים" הנוכחים, בקאנון אך בכ"ז.
גם אם הוא אויב של קונוהא, לא נראה לי שעד עכשיו הוא ממש הרג מישהו מקונוהא בידיים שלו, וגם אם הוא עושה את זה בקלות בגלל הנקמה, זה גם משהו שראוי לציון. לדעתי. המטען שלו עם קונוהא ראוי לציון כשהוא מתעסק איתם.
זה יהפוך את סאסקה לדמות אנושית יותר.


ושאלה~ כמה אקאצוקי כבר יש? התרשמתי שיש בודדים, אבל אתה מדבר על חזית ומתאר את קונוהא כמעט ריקה, במשמעות שזה נשמע כמו מלחמת עולם.

לא משנה כמה חזקים מספר בודדים, הם לא יצדיקו ריקון הכפרים מכוח אדם...


אם ז'בסדר שאני שואל...
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Dr_Ellert
הודעה 16.07.2013, 16:45
הודעה #112


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 277
תאריך הצטרפות: 13.11.12
מיקום: מיקומך
משתמש מספר: 182,635



ציטוט(Monkey.D.dragonian @ 16.07.2013, 08:32) *
היי, המשכתי לקרוא. הגעתי לפלישה של סאסקה וטד לקונוהא.
כתיבה מאוד זורמת, אבל דבר אחד צרם לי, שנראה לי שפספסת. תיארת מאוד באגביות שסאסקה מחסל אחד משומרי קונוהא.
נכון שכנראה התחלת לכתוב את זה לפני "הטוויסטים" הנוכחים, בקאנון אך בכ"ז.
גם אם הוא אויב של קונוהא, לא נראה לי שעד עכשיו הוא ממש הרג מישהו מקונוהא בידיים שלו, וגם אם הוא עושה את זה בקלות בגלל הנקמה, זה גם משהו שראוי לציון. לדעתי. המטען שלו עם קונוהא ראוי לציון כשהוא מתעסק איתם.
זה יהפוך את סאסקה לדמות אנושית יותר.


ושאלה~ כמה אקאצוקי כבר יש? התרשמתי שיש בודדים, אבל אתה מדבר על חזית ומתאר את קונוהא כמעט ריקה, במשמעות שזה נשמע כמו מלחמת עולם.

לא משנה כמה חזקים מספר בודדים, הם לא יצדיקו ריקון הכפרים מכוח אדם...


אם ז'בסדר שאני שואל...


1. ההערה על סאסוקה נלקחה לתשומת לבי, אך הנה תשובה שאולי סוג-של תשאיר אותך עם סיפוק מסויים. בעיקרון באמת התחלתי לכתוב את הפרקים לפני הקאנון הנוכחי ולכן העתיד היה פתוח לפרשנות. בעיקרון, בשנה שעברה מאז המלחמה סאסוקה הפך למריר יותר ומדוכדך יותר, ולאט-לאט איבד מצלם האנושיות שלו. על-פני השטח הוא מגלם אדם קר יותר ומחושב יותר מכפי שהיה בעבר. לכן לכאורה אתה מקבל תמונה של סאסוקה "רשע" (ציינת שהוא הרג שומר בעלה הנסתר, דבר שכביכול לא עולה בקנה אחד עם העובדה שהוא עדיין אנושי). ובכן אישית לדעתי זה מציג אותו דווקא יותר באור אנושי, אדם שנואש לנהוג בצורה קיצונית להשגת מטרותיו. אבל ההערה נלקחה לתשומת הלב, תודה smile.gif
2. בתחילת הסיפור יש עשרה סוכני אקצוקי:
  • סאסוקה "המנהיג" - טד
  • סויגטסו - ג'וגו
  • שיקמרו - אומו
  • קמורי - ליים
  • טובי - זטסו


3. אולי הייתי צריך להיות יותר מדוייק... כוחות השינובי לא באמת מודעים למה שקורה בפועל בשטח. הם לא מזהים כוחות של אקצוקי, אבל הם יודעים בוודאות שהם פעילים. לא רציתי לפתוח את הנושא של "מה קרה במהלך השנה האחרונה" כי בעצמי עקבתי אחריי נארוטו, והתגמשתי עם הסיפור בהתאם לעלילת הקאנון עד כמה שיכולתי. בעיקרון מה שקרה זה שאחריי הקרב הגדול סאסוקה וטובי נמלטו ואספו מחדש סוכנים חדשים. אחריי כן הם פתחו בסדרת פיגועים ברחבי הכפרים השונים, עם מסר ברור של "המלחמה לא נגמרה". אתה בטח חושב שזה רעיון מטופש בהתחשב בעובדה שעדיף שיחשבו שהם מתים... אבל יש לזה הסבר בפאן-פיק.
כשאתה אומר "אין הצדקה לריקון הכפרים", ובכן, זה נכון במידת מה... אבל שוב, כוחות האקצוקי לא באמת מודעים לכמה סוכנים גויסו לצבא. לעזאזל, אולי אפילו הקימו צבא שלם של אל-מתים שוב מתחת לאף שלהם? כך-או-כך, עד שאין להם את הראש של סאסוקה על מגש, בנקודה הזו, הם מעדיפים לשמור על בסיסים ועמדות בעיקר באיזור הכפרים החשובים ובגבולות. פלוס שהכפרים לא באמת "ריקים", עדיין יש בהם כוח עזר קטן מכל הסוגים (ג'ונינים, צ'ונינים וגנינים). אלו פרטים טכניים שחשבתי שמיותר לציין.
במקור על כל הרקע והנסיבות להגעת המצב כפי שהוא רציתי לכתוב בהתחלה בפאן פיק, ואז כשראיתי שאני ממלא עמודים על עמודים של הסברים במקום לכתוב קרבות, הגעתי למסקנה שאני אשמור את זה בצד. כשאסיים לכתוב את "אוסמרו גאידן" (סיפור הרקע של אוסמרו ופחות-או-יותר של העלה הנסתר עד היום) ייתכן ואפרסם כאן את הפרקים, שם יש הסברים על הכל: מ-א' ועד ת' של איך ולמה וכמה. כל מה שקצת "מציק" לך במהלך הקריאה נמצא שם. אני מצטער אם זה לא משהו שטרחתי לשים כאן, זה פשוט ארוך ולא מעניין למי שלא קורא קודם את הפאן פיק.

מקווה שזה ענה על שאלותיך, ותודה שהקדשת מזמנך לקרוא את מה שכתבתי! smile.gif


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Genteldragon Spi...
הודעה 17.07.2013, 06:35
הודעה #113


גאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 421
תאריך הצטרפות: 1.05.07
משתמש מספר: 32,151



0. כל הכבוד שאתה מתקשר עם קהל קוראיך, אולי הייתי צריך לציין כי זה מובן מאליו, אבל אני ממש נהנה מהכתיבה שלך. כתבת עוד דברים?
1. אולי.. השאלה לא הייתה ברורה. לרצוח שינובי קונוהא כן אמין בכיוון שאליו פיתחת את סאסקה. אבל לרצוח נינג'ה קונוהא אמור להיות לדעתי מעשה עם מטען רגשי~ אולי אפילו שמחה סאדיסטית. הוא לא אדיש לקונוהא, הוא יכול לאהוב אותם, לתעב אותם ואפילו גם וגם.
לכן, אילו זאת הייתה פלישה ל...כפר השלג הנסתר, זה היה עובר אצלי "חלק". אבל כשזה מגיע לכפר העלה הנסתר... כל הכיוון פעולה של סאסקה רגשני:נקמה כזאת גדולה שהוא לא מסוגל לחשוב רציונאלית בנושא. (כמו בויכוח שלו עם נארוטו, שבו הוא פשוט צעק בתיסכול?
3. אוקי, ההסבר מתקבל, אולי כדאי להדגיש את אווירת... הפארנויה, במיוחד ששינובים יכולים לשנות צורה?
כי עד עכשיו הרושם היה של מלחמת עולם קונבנציונלית פחות או יותר(לשינובים), אם הפחד והעמימות המודיעינית מובילים למאמץ כה רב, אז אני חושב שכדי להצדיק את זה, צריכה להיות תחושת פרנויה, היסטריה... לצפות שהמסעדה שאתה נכנס אליה תתפוצץ, אולי אפילו חיסול חפים מפשע מרוב היסטריה.
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Dr_Ellert
הודעה 20.07.2013, 09:01
הודעה #114


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 277
תאריך הצטרפות: 13.11.12
מיקום: מיקומך
משתמש מספר: 182,635



ציטוט(Monkey.D.dragonian @ 17.07.2013, 07:35) *
0. כל הכבוד שאתה מתקשר עם קהל קוראיך, אולי הייתי צריך לציין כי זה מובן מאליו, אבל אני ממש נהנה מהכתיבה שלך. כתבת עוד דברים?
1. אולי.. השאלה לא הייתה ברורה. לרצוח שינובי קונוהא כן אמין בכיוון שאליו פיתחת את סאסקה. אבל לרצוח נינג'ה קונוהא אמור להיות לדעתי מעשה עם מטען רגשי~ אולי אפילו שמחה סאדיסטית. הוא לא אדיש לקונוהא, הוא יכול לאהוב אותם, לתעב אותם ואפילו גם וגם.
לכן, אילו זאת הייתה פלישה ל...כפר השלג הנסתר, זה היה עובר אצלי "חלק". אבל כשזה מגיע לכפר העלה הנסתר... כל הכיוון פעולה של סאסקה רגשני:נקמה כזאת גדולה שהוא לא מסוגל לחשוב רציונאלית בנושא. (כמו בויכוח שלו עם נארוטו, שבו הוא פשוט צעק בתיסכול?
3. אוקי, ההסבר מתקבל, אולי כדאי להדגיש את אווירת... הפארנויה, במיוחד ששינובים יכולים לשנות צורה?
כי עד עכשיו הרושם היה של מלחמת עולם קונבנציונלית פחות או יותר(לשינובים), אם הפחד והעמימות המודיעינית מובילים למאמץ כה רב, אז אני חושב שכדי להצדיק את זה, צריכה להיות תחושת פרנויה, היסטריה... לצפות שהמסעדה שאתה נכנס אליה תתפוצץ, אולי אפילו חיסול חפים מפשע מרוב היסטריה.


1. שוב- מאז תחילת הסדרה סאסוקה מגלה אדישות כמעט להכל, פרט לשני דברים: השבט שלו ואח שלו. אפיינתי את הדמות שלו לפי התרשים הזה. העלה הנסתר הוא לא מקום שאמור לערער את קור הרוח שלו עד לרמה של התפרצות... אבל אם תמשיך לקרוא את הפרק יש אכן קטע שסאסוקה "מאבד את זה".
2. שוב, כל הסברי הרקע והמלחמה הם לא מופיעים בסיפור הזה. למרות שאין כל כך הרבה פארנויה... מרבית הצבא לא נתקל באויבים מאז הקרב הגדול, וגם הם נצחו את הקרב הראשון... מתאים יותר להגיד שהם במאין סוג של אופוריה.

-------

וברשותך אני מפרסם את החלק הבא בפאן פיק שלי: (קריאה מהנה לכולם!)


חלק מיוחד 3: כוח הג'ינצ'וריקי

"דיווח מהחזית של נארוטו!" אאו נשא את דבריו בקול רם. כל הקאגים, שהיו ישובים בחדר המלחמה, התבוננו בו ברתת. "ו? מה החדשות?!" נסער A. צונאדה ידעה מה הוא מרגיש... מאז ששמע שאחיו היקר, קילר-בי יצא לחזית, הוא רק רצה לדעת שישוב בשלום. אאו נע בחוסר שקט.
"זה בנוגע לקילר-בי ונארוטו, ראיקאגה סמה! מאז התנגשותו של נארוטו בסאסוקה, קילר-בי הספיק להילחם בו גם, וספג התקפת אמטרסו! הוא עולה בלהבות ממש ברגע זה!"
A רעד מזעם. צונאדה הניחה את ידה סביבו. "הרגע... אני בטוחה שזה לא הכול. אתה חייב לשלוט ביצר שלך, קילר-בי הוא לא ג'ינצ'וריקי שייפול בפח כל-כך מהר."
מכאן המשיך אינואיצ'י, אביה של אינו. "מהחזית של נארוטו ידיעה שזה עתה התקבלה! נארוטו לא מת או נפגע כפי שחששנו-"
"מתי חששנו מזה?!" צונאדה זקרה את גבתה. "אני לא זוכרת שמישהו אמר משהו כזה! מה קורה לכם?!"
"מצטער צונאדה-סמה, דבר לא היה ודאי! נארוטו תקין ושלם, וקילר-בי מטופל על ידי חובש ובמנוחה במקום מסתור עד הודעה חדשה! נארוטו השתמש במצב מפלצת-הזנב כדי לכבות את האש!"
היא חייכה חיוך מרוצה, והתבוננה ב-A העצבני. "ואתה אמרת שהוא יהיה מטרד" ענתה ברצון רב. "כל הכבוד לו. קילר-בי יהיה בסדר, הם עובדים טוב מאוד בתור צוות."
A לא היה מרוצה, ושילב את ידיו. "שום דבר עוד לא נגמר, הוקאגה" הוא הידק את אחיזתו בזרועותיו, בכך השריג את שריריו, "אני רוצה שסאסוקה פורע-החוק הזה יוגש לי על צלחת עם תפוח בפיו!"
"כול דבר בזמנו" השיבה ברוגע, והתבוננה באינואיצ'י. "יש חדשות נוספות, אינואיצ'י? עוד משהו שהוא לא ודאי שלא חשבתם להגיד לנו?"
אאו הפעם נכנס. הוא שקשק. הקאגים היו מופתעים. "מה קרה?" שאלו אותו. "זה נארוטו... הצ'אקרה של הקיובי, היא... היא עצומה!"
"מה?" שאלה אותו בתמיהה. "קשה להתעלם מזה, הוקאגה-סמה! נארוטו השתנה למפלצת תשע-הזנבות!"
"ולמה שהוא יעשה את זה?" שאל גארה בחוסר הבנה. צונאדה הבינה, וקמה מעל מושבה. "אין זמן לבזבז, הוא בצרה. אנחנו חתמנו עוד מתחילת המלחמה שכשהוא במצב הזה כנראה שזה המפלט האחרון... הוא לא מתכוון להשאיר את סאסוקה בחיים."
"אני לא מבין איפה הבעיה" העיר בעוקצנות ראיקאגה. היא הביטה בו בזלזול. "זה לא דבר להתבדח עליו! אני הולכת לשם. גם כך אני כבר לא יכולה לשבת ולחכות לעדכונים שלא יבואו."
"אל תנהגי בפזיזות" הזכיר לה אונוקי, הצוצ'יקאגה. "יש סיבה ששיקמרו החליט שנשאר כאן. בהיעדרו של שיקאקו..."
היא נדה בראשה בהתרגשות. "לא! אין לנו זמן לדברים האלו! ראיקאגה, מבחינתי תמנה את מָבּוּי להיות ממלאת המקום כרגע! נארוטו בסכנה, ויכול להיות שיעשה יותר נזק מאשר יועיל!"
הם הנהנו. "סוף-סוף את משתמשת בשכל שלך, צונאדה! מבוי, שמעת אותה!"
הפקידה הנאמנה הנהנה, ונשארה ישובה וסבלנית. כל הקאגים קמו. "אני הולכת לנארוטו" הזכירה להם צונאדה, "ואולי כדאי שתבדקו מה קורה אצל שאר הצוותים."
גארה התקרב אליה, ואחז בידה. "אני אצטרף אלייך. הוא חברי היקר, וכפי שהציל אותי... עליי להציל אותו." ראיקאגה נעמד לידה גם, בגאווה ובחזה נפוח. "גם אני אצטרף! אם אחי היקר נמצא שם, אני לא אמשיך לשבת פה ולשמוע מלמולים חסרי פשר!"
הם הביטו באונוקי ומיי. צוצ'יקאגה קם. "לא שמעתי משיקמרו וחיילי... זה לא סימן טוב. עדיף שאלך לבדוק מה קורה בחזית של שיקמרו. אם זה באשמתה של הנבלה מהמעיין הנסתר... אני אדאג להקדים את גזר דינה!" הוא קימץ אגרוף, ולאחר נאנח מכאב הגב התפוס. מיי ליטפה את תיתורת כובע הקאגה. "אני אלך לבדוק מה קורה עם צ'וג'ורו והחייל שלך, דרואי, ואדווח לך, ראיקאגה."
"מצוין! נצא!" הכריז בקול, וזינק מבעד לחלון החדר. צונאדה נאנחה מבזבוז האנרגיה המטופש שלו, וזינקה אחריו, יחד עם גארה. מיי ואונוקי יצאו מבעד לדלת, והשאירו את מבוי לבד בחדר.

סאסוקה הגיע למקום שבו נלחם בקילר-בי. הוא לא מצא שם לא אותו ולא אף אחד אחר, מלבד קבוצה ענקית של חיילים. חייל אחד ניסה ליירט עליו מטר של שוריקנים. הוא חסם אותם בקלילות בחרבו, ותפס מרחק בטיחות. בזבוז זמן. אם הוא ירצה הוא ימצא אותי, אני צריך למהר ולחסל את שאר הקאגים. הוא רץ בכול מעודו כדי לעקוף את שדה הקרב. כשחשב שכבר הצליח לחמוק מהכול, דבר שלא ציפה לו קרה.

אגרוף עוצמתי חבט בפניו הרכות והחלקות של סאסוקה, והטיחו אותו על פני המים. נארוטו, או יותר נכון, קורמה, עמד על פני המים עם חיוך זדוני. "הגיע הזמן!" הוא שאג בקול מאושר. "תודה על ההזדמנות, נארוטו." רק אל תחגוג על זה יותר מדיי, קורמה, תזכור, יותר מדיי ממך ואכלנו אותה. "לא שכחתי. אני אלך לבדוק מה שלום הילד הרכרוכי."

הוא לא הצליח לעכל את עוצמת האגרוף, ולא ידע אפילו מאיפה הגיע. ייתכן?...
כשהצליח לעמוד, הוא הזדקף והביט סביב. הוא ראה את כל הפיצוצים וחיילי האויב הנפגעים, את כל ערפל ועשן הלחימה והמים הניתזים- אבל לא ראה את מקור המהלומה. "בלתי אפשרי" הוא ניער את המים ממעילו. "הראה את עצמך!" צעק. שוב, אגרוף שהפתיע אותו. מתחת למים זינק קורמה בגופו של נארוטו, זורח כשמש קטנה, ושיגר אגרוף חזק לחזה של סאסוקה. הוא היה כה חזק ומהיר, שזה היה בלתי אפשרי אפילו לחשוב באותו רגע או לפעול תחת יצר בסיסי. הוא נהדף, והכאב עמם על חזו באופן נוראי. סאסוקה השתעל דם, והתבונן במי שעמד מולו. הוא לא האמין. "הושמדת! ראיתי את הגופה שלך בפיצוץ!"
קורמה סובב את ראשו על צווארו עד ששמע קנאקים. "ילד חצוף וטיפש" נזף בו, "אני לא מבין למה נארוטו חושב שמגיע לך לחיות. אתה תירוץ לנינג'ות ולכל מה שקיים בעולם הזה."
"אתה... אתה לא הוא" סאסוקה הבין. הוא שלף את חרבו. "והגופה בפיצוץ... היא הייתה כפיל צללים." השד נראה מרוצה מעצמו, משמע שסאסוקה צדק. סאסוקה, לעומתו, לא היה מרוצה כלל.
"מתוחכם. ממתי נארוטו נהייה כל כך ערמומי? זכרתי שהוא הליצן ותמיד יש לו קלף בשרוול... אבל זה... אפילו אני לא יכולתי לקרוא את זה ממנו."
"זה היה הרעיון של שנינו" הסביר לו השד בגופו של הנער, כשעיניו היו אדומות בעלות אישון חד. עיניו של השד. "הפסדת את הקרב, ואתה תמצא שאני אינני רחמן כמו נארוטו..."
"נלחמתי בגדולים ממך!" סאסוקה נזף ונופף בחרבו להזהירו, שלא יתקרב. השד צחק. "האמנם? גדולים עד כדי... כך?" שאל אותו, והחל לזהור ולהתנפח. סאסוקה לא האמין למראה עיניו. גופת הנער התעטפה בהילה בוהקת ויוקדת עוד יותר מקודם, וגדל והתעצם ממש לצורה של שד השועל האגדי, זוהר ושואג. סאסוקה בלע רוק. לא יכול להיות. אחרת המדבקה הייתה שואבת כבר את כל הצ'אקרה... זה בלתי אפשרי... אלא אם כן... רק אז הוא שם לב. היא לא הייתה שם. לעזאזל!
השד שאג בקולי קולות, והפחיד את כל הכפילים והשינובים כאחד. הוא הניף בידו במגושם, וגרם בכך לתנועת גל עצומה, ששטפה את כל הכפילים, והביאה את חיילי השינובי למקום מבטחים. סאסוקה הצליח הפעם להיאחז בזיז אבן בולט מעל פני המים, כך שלא יתרחק. הוא לא ייתן לזרם מים נוסף לשאת אותו. "סוסאנו!" הוא קרא, וגם סביב סאסוקה נוצרה הילה בוהקת בסגול, של אל הסופות והרעמים. "אתה עומד להפסיד, נארוטו!" הוא קרא.
"אני הוא תשע הזנבות קורמה!" הוא שאג בגאווה ורקע את תשעת זנבותיו בכל סלע והר שהיה בקרבה, ומוטט זירה ענקית. סאסוקה נזהר. סוסאנו אמנם היה המגן האולטימטיבי, אך הוא יציב כל עוד סאסוקה יציב ובעל און. ברגע שיתעייף... זה דבר שהעדיף לא לחשוב עליו. "לא אכפת לי מי אתה! מי אתה חושב שאתה, שאתה מבין את משמעות המילה 'סבל'?! הא?!" קולו כבר עמד להתפקע. נדמה לא רק ששמע אותו, אלא גם היה מזועזע עד מצולות הגיגיו.

"חצוף!" קולו רעם והרטיט אפילו את סאסוקה. "מי אתה שתגיד לי את משמעות המילה 'סבל', הא? אני לא זוכר שאתה היית לכוד בניגוד לרצונך לגופו של אף אדם, נער או אישה! אני לא זוכר שלפני מאה שנים העיניים האלו שאתה נושא שלטו בך בניגוד לרצונך!!!" הוא הצליח להתעלם מהילת השריון הסגולה של סאסוקה, ופשוט לפת אותו ברוב חמתו. קורמה... אני משדר שלווה... אתה חייב לשלוט בזעם... חמלה, אהבה. זכור את המילים הללו. "אבל..." השד מלמל, וקולו של נארוטו צחק ברוך. "אתה צודק, נארוטו."
הוא קירב את סאסוקה, שניסה להשתחרר ולא הצליח. "איך הצלחת לחדור את סוסאנו! זה בלתי אפשרי!"
"קודם כל, טיפש, הטכניקה שלך עוד רחוקה משלמות..." הוא הידק אחיזתו, ונהנה לראות את סאסוקה מתפתל. "וגם אם הייתה שלמה, עדיין הייתי חודר אותה. הטכניקה שלך מבוססת על הצ'אקרה שלך... הטכניקה של נארוטו מבוססת על שלי."
סוסאנו לא עוזר... אמטרסו לא תעזור, כי הוא יכבה אותה בעניין של שניות... אצטרך להשתמש באשליה. סאסוקה הצליח להגיע לחרבו, והידק את ידו עליה. "זרם צ'ידורי!" הכריז לאחר שחילץ את חרבו, וזרם ברקים עז התפלח וחשמל את ידו הזוהרת של קורמה. העקצוץ הפריע למפלצת הזנב המפלצתית, והוא התיר את סאסוקה מידו. עכשיו. סאסוקה התרכז כששחרר את השרינגן, והתבונן בנארוטו. הוא עמד להשתמש בטכניקה, עד שמשהו אחר הפריע לו.

קולה של צונאדה התנשא מעל לשאון הגלים. "נארוטו!" היא קראה, מלווה בגארה וA. סאסוקה הבחין בהם. לעזאזל. הוא עדיין החזיק את חרבו בידו, ודאג להתרחק מנארוטו ומכולם.
היא הגיעה לשד המפלצת הענק והיוקד, וצעקה ככל שיכלה. "זה בסדר, סאסוקה נסוג!"
הוא התבונן בה, וסקר את הסביבה. הוא הבחין בסאסוקה, והתקדם לעברו כאשר הוא מושיט את ידו הענקית. סאסוקה ידע שזה הרגע שלו. הוא חושב שאני בורח. זה יותר טוב משציפיתי. הוא סב אחורה, והשליך שני קונאים ברמת הדיוק הנדרשת. הלהבים היו כה קטנים בשבילו, שלא הבחין בנוכחותם. אחד פספס, אך השני ננעץ תחת זרועו של נארוטו. הוא גנח, תלש אותו והשליך אותו הצידה. מושלם חשב לעצמו סאסוקה. הוא נופל לזה בכל פעם מחדש. הפגיעה גרמה למפלצת הענקית לקפל את ידיו חזרה, לפני שינסה ללפות אותו שוב. סאסוקה הספיק לחמוק ולהיעלם, וקורמה התרגז. "נארוטו, הוא נעלם. הוא ראה ששאר הקאגים הגיעו. הוא יודע שאין לו סיכוי במאבק שכזה." עשית עבודה יוצאת מן הכלל, קורמה. ידעתי שאני אוכל לבטוח בך. "אין מקום לספק, נער. הגיע הזמן שנתחלף בתפקידים, חבריך הנינג'ות רוצים לדבר אתך."

השד העצום התגמד לנגד עיניהם, תוך כדי שזוהרו דועך. הוא חזר להיות הנער הכתום והשובב, בגדליו האנושיים. הם משו אליו בזריזות, חומקים ומדלגים מעל המים ביראה. "נארוטו!" קראה שוב צונאדה, ועמדה נגדו בחיוך. "אני כל כך שמחה לראות שאתה בסדר..."
"למה שלא אהיה, סבתא צונאדה?"
"לא רצינו שידור חוזר של פעם שעברה, נארוטו."
"מאז אני וקורמה התקרבנו, אני בסדר. אבל אילולא הגעתם... קורמה אמר שיכול להיות שהיה משתמש באשליה כדי להביס אותי."
"זה היה רק עניין של זמן עד שנגיע" העיר גארה. נארוטו לא שם לב שהיה שם, עד שיצא מאחורי גבה של ההוקאגה. "גארה... חשבתי שאתם במטה."
ראיקאגה הביט סביב. "איפה התרנגולת הזה, סאסוקה? אני אמלוק את ראשו!"
"זה לא פשוט, ראיקאגה-סמה" החל להסביר נארוטו, "הוא מוצא תשובה לכל דבר. אם אתה רוצה להביס אותו תצטרך לשתף איתי פעולה."
"כל דבר" הנהן. "אבל קודם כל, איפה אחי היקר? איפה קילר-בי?"
"הוא נמצא שם" נארוטו הצביע, "דרומית יותר לחזית. יש שם שני הרי מחט מחוברים, ומשתפל מהם סלע גדול. הוא בטיפולו המסור של נינג'ה רפואית מהאבן."
"אני אחזור בקרוב, הוקאגה!" התיז בקולניות, ורץ משם לכיוון שנארוטו הצביע לעברו. צונאדה שילבה את ידיה. "כל הכבוד, פעלת כיאות נארוטו" היא ליטפה את שיערו. "אנחנו נתפוס את סאסוקה. הוא עשה טעות כשחשב להסתער עלינו ככה... זה רק עניין של זמן עד שנטפל בו."
"סאסוקה ניסה להגיע אליכם."
"אלינו?" שאלה בחרדה. "למה שינסה את זה?"
"כי הוא יודע שחוץ ממני ותמנון-רבא, אתם הייתם המכשול האחרון לפני שישיג את מה שהוא רוצה..."
"הבנתי" צונאדה משכה את סנטרה. נארוטו הביט בה בחשדנות. "חשבתי שאתם במטה", שאל שוב, "למה אתם פה?" הוא היה סקרן. גארה הפעם החליט לדבר. "דאגנו לך מאוד. כששמענו ששחררת את הצ'אקרה של תשע-הזנבות, לא רצינו להסתכן, והחלטנו לבדוק בעצמנו את השטח."
"אני שמח שעשיתם כה... חסרתם לי." הוא הסתכל סביב, וראה ששני צדדי המאבק חזרו להילחם. "מה באשר לסאסוקה? עכשיו הוא לא יראה את הפנים שלו בחיים, כשהוא יודע שאתם פה."
לשם שינוי, בין כל התככים והחרדות, צונאדה נראתה שלווה. "נארוטו, שיקמרו אמר לנו שלאקצוקי יש סכסוך עם אוסמרו."
"נו, ו?" הוא שאל בחוסר הבנה. "חשבתי שאנחנו גם נגד אוסמרו? בוגד ועריק והכל?..."
"יש לי הרגשה שהוא ימצא את סאסוקה לפנינו, אם אתה מבין אותי." הם נשארו לעמוד שם, מתבוננים באלפי החיילים הנלחמים.

לא יכול להיות שזה קורה לי. הכול הלך לפי התכנית, למה לעזאזל שהם יעזבו את המפקדה?! הוא רץ חיילי השינובי, פוצע ומשסף כל אחד שעמד בדרכו. כמה השליכו לעברו קונאים מתפוצצים, ולעומת זאת הוא פשוט הדף אותם הצידה בחרבו והמשיך לרוץ. חייב להיות הסבר הגיוני. הוא אפילו לא שם לב למקום בו דרכו רגליו, והוא התנגש במישהו. הוא אפילו לא טרח להביט, והניד את חרבו באבחה. משהו התנגד. הוא הרים את עיניו. סיוטו התממש.
"יש לך דרישת שלום מאוד קרה מקמורי" אוסמרו אמר לו בחיוך. עיניו של סאסוקה נפקחו לרווחה מזועזעת, והוא ניסה לשחרר את חרבו. "לעזאזל אתך!!!" סאסוקה ניסה לשחרר את החרב, ולא הצליח. בשביל איש זקן, אחיזת ידו הייתה מאוד יציבה וקשה. דם החל לטפטף מבין אצבעותיו המקומטות- אבל לא נדמה שזה הסב לו ייסור כלשהו. "מה אתה רוצה ממני! זה לא הוגן!" סאסוקה שחרר את החרב. שוב הוא איבד אותה, לאותו אדם. "מה קרה שנזכרת לבוא? מה, נארוטו נכשל בלהיות מפלצת מגודלת, אז תכנית ב' הייתה לקרוא לך ולשאר הזקנים השולטים?!"
אוסמרו נראה מופתע. "אני לא יודע על אלו זקנים אתה מדבר... אבל אם אתה מתכוון לקאגה כלשהו, אז לא. אני כאן מטעמי האישי. אני שמח שאתה כאן, סאסוקה. הגיע הזמן שתשלם את חובך במלואו!"
"צ'ידורי!" סאוסקה צעק, והסתער בכל כוחו ובמהירות בזק על האיש הזקן. אוסמרו חג במקומו הצידה, ולפת את ידו טעונת החשמל של סאסוקה. "תזהר נערי, היית עלול לפגוע במישהו" ובעיקום אחד, הוא שבר את ידו. סאסוקה נאנח ובכה מהכאב, וניסה להשתחרר.
"זה לא הוגן!!!" הוא רצה להשתחרר ולהכות את התיש בפניו, אך המציאות הייתה רחוקה מזה. "מה לא הוגן? כל היום וכל הלילה אתה צועק 'לא הוגן', 'לא הוגן'... מה 'לא הוגן', אוצ'יה סאסוקה?"
"למה אני לא יכול לממש את משאלת לבי? למה הרעים חייבים לנצח, והטובים תמיד יחיו בצללים, מפחדים שהרעים ירמסו אותם? למה אני תמיד צריך להיאבק בשביל להוכיח את צדקי?!"
אוסמרו צחק. זה היה צחוק מלגלג, עייף וטורדני. עווית חלפה בעיני הדיו של סאסוקה. "משהו מצחיק?" הוא שאל כנפגע קשות.
"אוי, נפש הצעירים לעולם לא תדע מנוח... 'צודק' או 'הוגן' הם מונחים כל כך... אובייקטיבים. נארוטו לא חושב שאתה צודק יותר ממנו, ולמען האמת, רק לפרוטוקול, הרבה לא חושבים שאתה יותר צודק ממנו."
"אה, כן? ומה איתך? גם אתה מאמין בזה?!"
הוא חייך בעייפות. "אני?... אני אלא אדם זקן, שדעתו לא מעניינת אף אחד. אבל אם תתעקש, אגיד לך זאת: אין צדק. יש רק עולם, ואנשים עם משאלות לב כמוסות. חלקם מצליחים להגשים אותן, וחלקם לא. זה כה פשוט. למה שאתה תהייה צודק יותר ממנו? כי משאלת הלב שלך נשמעת טוב יותר משלו? כן, בלבך שלך. לא בלבו. אנוכיות שכזו..." הוא הידק את אחיזתו יותר, ושמע את סאסוקה עומד לפרוץ בבכי. "חשבת איי פעם, סאסוקה, שלפעמים פשוט צריך להשלים עם המציאות, במקום לשנות אותה? שלפעמים היד שלך שבורה, ולא ניתן לחלצה..." הוא קירב אליו את הנער והתבונן בו מבעד לעיניו מוקפות הקמטים, "... והדבר האחרון שנותר לעשות, הוא להתפלל?"
יהיה זה סופי?

אוסמרו זיהה את דמותו של נארוטו. "נערי!" הוא קרא בהתרגשות, ומתוך חוסר הבחנה שחרר את סאסוקה. הנער המגושם הצליח לחמוק משם בדמעות, חוטף את חרבו לפני שישכח. נארוטו הצביע וצעק "הוא בורח!" אך היה זה מאוחר מדיי. כשאוסמרו התבונן אחורה, היה קשה להבדיל בין כל כפיליו. הוא שם לב ששניים נוספים הצטרפו- גארה וצונאדה. "אתה..." צונאדה הניחה את ידיה על אגנה, "ידעתי שתבוא הנה. מתאים לך."
"כבוד לראותך בשנית, הוקאגה" הוא קד בפניה. "במה אוכל לעזור?"
"בזה שתסלק את התחת שלך מזירת הקרב שלי. מה דעתך על זה?"
"בלתי אפשרי, לא לפני שאדבר עם נארוטו."
"אין לי מה להגיד לך" נארוטו נראה ממורמר. אוסמרו לא הפסיק לשפוט בעיניו את צונאדה. "אני לא יודע אילו הבלים סיפרת לנער" הוא הרים מעט את כובעו כדי להבליט את עיניו, "אך אין ספק שגרמת לו לשנוא אותי. נארוטו... מעולם לא בגדתי בעלה. עליך להאמין לי."
"ולמה שאאמין לך? הא? למה שאאמין לשקרן עלוב נפש כמוך?! אמרתי לך, לא אכפת לי שאחיך מתו!"
אוסמרו התבונן בהשתקפות של עצמו על המים. לרגע הוא לא זיהה את עצמו. הוא ראה איש זקן, מקומט, מסתתר תחת מדי קאגה גדולים ומסורבלים, שנרטבים בשוליהם על פני המים המלוחים. אולי זה מה שנארוטו רואה בו? איש זקן ומטופש, סנילי וחסר כבוד?
"נערי..." הוא הוריד את כובעו. בפעם הראשונה, הוא נראה ללא הכובע הארור- והוא היה קרח לחלוטין. "הבה נהייה כנים. אתה יכול לסמוך עליי, כי בניגוד לשאר הנינג'ות שסביבך..." אמר, והתבונן בצונאדה וגארה, "לי אין מקום במלחמה הזו. אני לא שייך לא לאקצוקי, ולא לכם. אני הדבר הקרוב ביותר לסובייקטיבי שתוכל למצוא בזמנים אנו. מה דעתך להניח ליריבות הזו וללאומיות, ולרגע להתבונן בעיניי, ולבדוק אם אני אומר אמת או משקר?"
נארוטו רעד. הוא הרגיש חיבה בסך הכול לאיש הזקן, שהרעיף עליו אהבה וכבוד... אבל הפשעים שעשה... הוא פשוט הפכפך ובלתי אמין. הוא השתנק מעצב. "אני... אני רוצה... אבל..."
"נארוטו, אתה לא צריך להגיד לו דבר. אם באמת היית לצדנו, אוסמרו, לא היית מסתתר בצללים, ומפחד להראות את פניך בעלה הנסתר או בכל מקום אחר בעולם, איי פעם שוב!"
דבר מפתיע, שלא נארוטו ולא צונאדה חשבו שיקרה, ארע. גארה התרחק משניהם, ונעמד ליד האיש הזקן, והחזיק בידו. "אני בוטח בו" הוא אמר. "עד כה, הוא עמד במילתו"
"כפי שעמדת במילתך" אוסמרו נראה מבולבל. "איך זה רלוונטי?"
"אני אמנם צעיר, צונאדה... ויש לי הרבה ללמוד, אין לי ספק... אבל אוסמרו-סמה הוא אולי הסיכוי האחרון שלנו במלחמה. אם הוא בעד לשמור שנארוטו יישאר בחיים, אני חושב ששווה לנו לקחת את הסיכון הזה."
נארוטו התבונן בו, ואז בצונאדה. היא התרגזה. "לא בא בחשבון! בטח לא אחריי האיומים על חתימת עסקאות! לא, נארוטו, כההוקאגה שלך, אני אוסרת עליך לשתף עם הנינג'ה העריקה הזו פעולה!"
הנער חש מבולבל. הוא לא ידע איך להרגיש. מצד אחד, הוא יודע שהאיש הזקן בגד בעלה הנסתר לפני שנים, וחי מחתימת עסקאות, ושהוא הסב נזק לאנשים רבים... מצד שני, גם נארוטו הסב נזק לאנשים רבים, שהיו לאו-דווקא טובים או רעים. אז למה? למה שירגיש חצוי?
"זאת החלטה שלבדי לא אצליח לקבוע" נארוטו עצם את עיניו. הם הבינו.

"מה דעתך?" שאל את קורמה. "אני בוטח בך יותר מבכל אחד אחר, אתה יודע זאת."
מאחורי הסורגים האדירים, תשע-הזנבות התבונן בנארוטו בלאות. "דעתי?" שאל. "זאת בהחלט בחירה קשה, ועשית בחכמה כשבאת אליי, ילד. דילמה קשה... מהי דעתי?..." הוא מלמל לעצמו. נארוטו נשען על הסורג העצום, ונאנח. "אני לא יודע, אתה יודע? הוא אף פעם לא עשה משהו שהיה כל כך לא בסדר... הכול יחסי אני מניח. הוא גם אף פעם לא באמת פגע בי, ותמיד היה בעדי, ולפני שסאסוקה עזב שוב את הכפר, הוא אמר לי משהו..."
" 'כולנו מתגעגעים למישהו, זכור זאת...' " הזכיר לו קורמה. "הייתי שם כאשר אמר לך את זה, אל תשכח. נארוטו... עברתי ידיים רבות, מאז ימיו של סנין ששת הדרכים, ועליי להגיד לך- מאז שנפתחה המלחמה, לא שמעתי אדם שאמר מילים כה חכמות."
"מה אתה מציע לי לעשות? לסמוך עליו?"
"כרגע?..." קורמה הניח את אצבעו על ראשו של נארוטו, "אנחנו צוות, ואם אני מרגיש שאני יכול לסמוך עליו, אז גם אתה יכול. אמרת שאת בוטח בי, נכון? גם הפעם עלינו להיות לב אחד."
נארוטו לא חשב שהיה איי פעם יותר מאושר מזה שהיה ג'ינצ'וריקי. ולהאמין שפעם השד היה תלות גדולה ומאיימת... וכיום הוא הנפש השנייה שלו. "תודה לך, קורמה."

כשפקח את עיניו, הם היו כבר במקום אחר. היה זה אותו אזור. כנראה שבזבז זמן רב יחסית כשהיה בפנים. "מה החלטתך?" שאלה צונאדה. גארה היה חסר סבלנות גם הוא. הם לא עמדו בין החיילים והקרבות, אלא על יד ראיקאגה וקילר-בי המטופל. נארוטו חייך בעונג. "אין ספק שאני יכול לבטוח בו" הוא הניח את ידיו על כתפו של אוסמרו, "אבל אני לא מתכוון לחתום על כל עסקה שתציע לי בזמן הקרוב, קשישא." הוא החזיר את ידו, והתקרב לצונאדה. "אבל לפני שאנחנו מדברים על עסקאות וחתימות, אולי תוכל לעזור לי. סאסוקה רוצה להילחם בשאר הקאגים."
"אין ספק" אישר עבורו אוסמרו. "אני מודע לבעיה. סאסוקה מתכוון להגשים את התכנית שטובי ניסה לפני שנה." נארוטו נראה תמהה. "איזו תכנית? עשר-הזנבות? זה בלתי אפשרי!"
"עדיין יש לו את שאר הזנבות" הזכיר לו, "וחסרים לו רק את שלך ושל קילר-בי."
"איך הוא מתכוון לעשות את זה?"
"אני לא יודע, נארוטו, אבל נצטרך להישאר על המשמר. אני יכול ללכת ולטפל בו בעצמי אם אתה רוצה. זה יהיה קשה בחסות הלילה, משום שאני צריך אור שמש בשביל שאוכל לאתר אותו."
"אז זה חסר טעם, הוא יתחמק בקלות. אני יודע!" נארוטו נקש באצבעותיו. "הוא רוצה אותי ואת הקאגים? שיבואו אלינו."
ראיקאגה הנהן. "יש לו נקודה, צונאדה! ניתן לפרחח לבוא הנה, ונלמד אותו לקח אחת ולתמיד!"
"זה נשמע טוב מדיי" צונאדה הרהרה, "מה אם הוא באמת יצליח?"
"במקרה כמו של סאסוקה..." אוסמרו החל להסביר בקולו הצרוד, "יש לי טכניקה מיוחדת, שמתאימה למצב המיוחל."
"איזו טכניקה?" שאל גארה בפליאה. "משהו שאנחנו עדיין לא מכירים?"
"אין סיבה שתכירו. מעולם לא הייתם שקועים בחוב כמו הנער המקולל."
ראיקאגה הנהן. "בינתיים נחכה פה, עד שאחי יחלים. לאחר מכן נמצא מקום בולט, ונשאיר את נארוטו כפיתוי. אוסמרו, תהייה מוכן עם הטכניקה שלך למקרה של... אתה יודע. צונאדה, אני ואת נסתתר עד שיצטרכו אותנו."
"קומו-יארו, אח יקר שאינו מיותר, מה איתי, לא מגיע לי אקשן אמתי?"
ראיקאגה נד בראשו. "הדבר האחרון שחסר לנו הוא שאתה תתקע לנו בין הרגליים. אתה חוזר לענן הנסתר למפקדה, ואם תנסה להתחכם, אני לא אפספס את הלָרִיאֶט שלי! אני ברור?"
קילר-בי הסכים בחוסר רצון, והתבונן במים הרגועים. אוסמרו יישר את כובעו, ודיבר אל השאר. "הקשיבו, אני הולך הצידה. עליי להתפלל לאלים, ולבקש מהם ייעוץ. אחזור בקרוב." הם ענו בחיוב, והזקן ניתר משם בקלילות רגליים שלא הייתה מתאימה לאיש זקן אחר בן גילו.
"נארוטו," החלה צונאדה, "אתה באמת מאמין שניתן לסמוך עליו?"
"חשבתי על זה" הסביר, "ואפילו התייעצתי עם קורמה, אבל אז הבנתי... הוא מדבר על אלי האיזון, נכון?" היא מלמלה דבר מה והוא המשיך, "לכן אני נוטה להאמין שאם הוא באמת חזק כפי שהאלים מתירים לו, הם לא ימשיכו לאפשר לו להיות חזק אם יעבור על החוק של עצמו. הוא לא יפגע בנו... הוא רק רוצה את סאסוקה. אפשר לסמוך עליו- הוא רק מתגעגע למישהו, זה הכול..."
A, צונאדה וקילר-בי נראו מופתעים מעט מדבריו. ההוקאגה גם כן- היא מעולם לא חשבה שתשמע את נארוטו אומר דברים משכנעים, במיוחד בעתות שכאלו. "יש בזה משהו" אמרה, והתיישבה ליד קילר-בי, "אולי אתה צודק..."

האיש הזקן מצא נקודה בראש הר המחט, שהשקיף על בן זוגו, הר המחט הצמוד. הוא עצם את עיניו, והתרכז.



--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
L.Wolf
הודעה 20.07.2013, 15:29
הודעה #115


גאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 338
תאריך הצטרפות: 23.02.07
מיקום: תגידו זה באמת משנה גם ככה לא תכירו
משתמש מספר: 26,642



פרק נחמד ושונה הוא יותר רגוע אבל בעל משמעת יותק גבוהה מכל פרק בו יהיה קרב מחכה כבר לפרק הבא


--------------------
אוציהא סאסקה&אוציהא איטצי


planet.com/images/features/ptests/naruto/sasuke.jpg" alt="naruto test" /></a> COPY BB CODE




Go to the top of the page
 
+Quote Post
Dr_Ellert
הודעה 25.07.2013, 00:37
הודעה #116


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 277
תאריך הצטרפות: 13.11.12
מיקום: מיקומך
משתמש מספר: 182,635



מגילה 18 רבותיי וקוראי הנכבדים, הסיפור מתקרב לקיצו. אגב, לכל מי שחבר בפורום ורואה שאני מעדכן את הסיפור ולא נכנס לת'רדים אחרים: לאחרונה אני עסוק בעבודה שהפכה מחצי משרה למשרה מלאה. חצי יום אני עובד, ובחצי השני משלים את שאר הדברים (ישן\אוכל\חיי חברה\קורא וכו'), אני לא מספיק באמת גם לפרסם פה תגובות, בנוסף לסיפור שלי ולמשחק שלי במ"ת, ולכן אני ממש מגיב קצת. ראיתי תחרות כתיבה ממש מעניינת ואני מדיי פעם עוקב ובודק, אני מת לראות תוצאות!


פתיחה 18:

זוהי השנה ה-65 לחמשת הארצות המובילות. לפני שנה תמימה, עולמם של השינובי הספיק להזדעזע דיו. אירועים רבים וקשים עברו על כלל הכפרים הנסתרים, כאשר בכולם עוברים שני חוטי שני בולטים: נארוטו, והאקצוקי.
לאחר שכל האירועים הוצתו, לא הותרה ברירה ומלחמה פרצה. בניגוד למצופה, המלחמה אינה בין האומות השונות. להיפך, האומות התאחדו בצוותא לכדי "שינובי": המכנה המשותף לכולם. אם כך, מי האויב? כוחות האקצוקי, ארגון טרור חשאי ונסתר אשר מתקיים בכל רחבי הארצות, במטרה להפילן. הוא משתמש בג'וטסוים אסורים מכל הסוגים, רק על מנת לממש את מטרותיו האישיות.
כל החזיתות כבר הגיעו לשיאן: מכאן הקרב הוא על הישרדות השינובי. מי ינצח? מי ימלא את משאלת לבו, רק כדי לחיות יום נוסף?

חלק 20: ג'וגו

מאז שראו את אוסמרו, עברו על צוות 4 שעות רבות, בהם הם נאבקו בצבא הסאסוקים. המשימה לא הייתה פשוטה, עם-או-בלי ההתערבות של התועבה המעוותת, ג'וגו.
שדה הקרב נטה לטובת כוחות השינובי המאוחדים, שהדפו בכל מעודם את האויב. הכפילים הרבים לא נחו לרגע, והשתמשו בכל טכניקת אש, שוריקנים והתגנבות בניסיון להשמיד את הכוחות המאוחדים. זה היה מתיש, מעייף, ולא היה די זמן לנוח. כשקורוצוצ'י, הנכדה של צוצ'יקאגה נשאה את עיניה אל המרומים, לכוכבי הלילה, היא ראתה את הירח בתהילתו, מאיר את מי הים המלוחים באור נוגה כסוף. לקחו לה כמה רגעים לשים לב לדבר מה שלא היה כשורה בתמונה המוזרה. היא אותתה בידיה לצוותה להתקבץ סביבה, וחיכתה להם בסבלנות. הם הגיעו, והיא זינקה לנקודה שקטה, בה פיצוצי הטכניקות, שריקות המתכת וזעקות הקרב לא יפריעו לדיבורה.
"שמתם לב לירח?" היא שאלה, כשהשלושה רכנו קדימה. לי התבונן בה בבלבול, וטמרי שילבה את ידיה. "זה לא הזמן לשטויות כאלו, קורוצוצ'י-" היא רצתה להמשיך, והנכדה נופפה את ידיה. "אנחנו נלחמים כאן ש-ע-ו-ת! הוא לא זז! תראו!" היא הצביעה עליו, "אני אמנם לא ספרתי, אבל אני בטוחה שעברו לפחות כמה שעות טובות מאז שהלילה עצמו ירד! זאת אשליה!"
"כל הצבא הזה?..." שאל לי, ופיצוץ חזק שפגע בחיילים, סחף איתו בהדף מגן ראש של כוחות השינובי. המגן נחת למרגלותיה של קורוצוצ'י, והיא הרימה אותו בחלחלה. "ובכן... אה..."
"עדיין חושבת שזו אשליה?" שאלה טמרי. "גם אם זאת הייתה, יש לנו כאן חיילים משבט היוגה שיודעים להבחין באשליות, שלא לדבר שנמצאת לצדנו יוצאת הכפר שלך, המוזרה הזו..."
"קמורי היא לא יוצאת הכפר שלי!" התרגזה קורוצוצ'י, "שלעולם אל תחשבי שהמעיין-הנסתר הזאת-"
"זה לא הזמן" גאי-סנסיי הניח את ידו על כתפיה. "נוכל להתווכח על זה אח"כ. זאת לא אשליה. יריביי המוצלחים ביותר היו עושי אשליות, אני יודע לזהות אחת כשאני רואה אותה. זאת לא אשליה."
"אז למה הירח לא זז?" שאלה אותו ושילבה את ידיה. הוא שחרר את ידו שלו, וגרד את סנטרו. "אני לא יודע. אבל נוכל לחשוב על זה אחר כך. אנחנו כרגע בקרב, ועליכם לשמור על הערנות!"
בדיוק ברגע שגאי אמר את דבריו, דבר שהחל כניצוץ מרוחק, הגיח במהירות בזק דרכו. גאי השתעל דם, ושאר הצוות נבהל בחרדה, כאשר הם מכינים סימוני ידיים ונשקים להתקפה. "מה לעזאזל?" שאלה קורוצוצ'י והביטה מסביב. כל האגן של מורו של לי היה חבוט ומדמם, והוא רק המשיך להשתעל דם. "זה... זה היה..." הוא ניסה לדבר, ולי עזר לו לעמוד.
"אל תתייאש גאי-סנסיי!" עודד אותו, "נמצא חובש ו-"
קריאת קרב מפחידה הגיחה מתחת למים, וחטפה את גאי מתמיכתו של תלמידו. לי זיהה את החוטף ולא האמין לכך. גם שאר הצוות זיהה את החוטף, והם היו המומים. "זה לא אפשרי!" נחרדה קורוצוצ'י. "השתמשתי בטכניקה החזקה ביותר שלי!" היא רעדה. גם טמרי השתמשה בטכניקה החזקה ביותר שלה... ממה עשויה המפלצת הזאת?
לי רעד גם הוא. הוא מעולם לא חשב שיזכה להרוג אדם, ולראות אותו עולה מהקבר כדי להתנקם. "אתה אמור להיות מת! אני אחזיר אותך בכוח, אם זה מה שיידרש!"
ג'וגו לא ענה. הוא עדיין היה מפלצת מעוותת ומכוסה בקעקועים מסולסלים. הוא חבט בידו בגופו של גאי, שהמשיך להשתעל להתקפות האלימות. "גאי-סנסיי!" קרא לי, ואזר כוח.
"אל תעשה את זה, לי!" נזפה בו טמרי, "אתה עלול להיפגע, אנחנו צריכים תכנית!"
"לא אפנה את גבי לעולם לגאי-סנסיי!" הוא שחרר את משקולות הידיים והרגליים, שחבטו בפני הים בהלם ושקעו במהירות. הוא זעק דבר מה לא ברור, והסתער קדימה לעבר המפלצת.

למען סאסוקה חשב לעצמו ג'וגו, כשחדר את ידו למעיו ואיבריו הפנימיים של גאי. הוא שמע צעקת זעזוע ואימה ממרחק-מה, ושחרר את הגופה. היא המשיכה לצוף על המים, והוא עמד לידה. הוא המשיך לשמוע אותם קוראים לעזרה, צועקים ומקללים...
והוא נזכר בילד בן שמונה, אולי, שראה את אמו נרצחת לנגד עיניו. הוא נזכר בבכי, ובנקמה. הוא נזכר במפלצת שיצאה, וריסקה את ראשו של האיש האיום. למען סאסוקה. למען קימימרו.
הוא שם לב שהשאר התבוננו בו, והוא חייב פרטיות. הזיכרונות שהשתחררו החלו להשתלט עליו, כמו תולעים על גופת המת. עליי להימלט מכאן, לפני שאאבד שליטה לחלוטין. הוא נתן מבט ארוך ואחרון בצוות 4, וקפץ משם אל הרי המחט שברקע.

"גאי-סנסיי!" ילל לי, כשהוא החזיק את האדם שהיה לו למורה כל כך הרבה שנים בין זרועותיו. "גאי-סנסיי..." הוא הזיל דמעה, כשמצדדיו עמדו שתי הבנות, חברות הצוות האחרות. גאי ניסה לחייך, אך רק לתנועות לחיו הוא החמיץ את פניו. "לי..." הוא לחש. לי התקרב, והסכית היטב.
"אתה... הכוח... הכוח בך, לי... זכור זאת... הכוח הוא בך..." הוא חזר על שיעוליו, וטמרי חזרה שוב על קריאותיה לחובש, ושהייתה צריכה אותו עכשיו. אף אחד לא הגיע, ולי לא רצה לאבד את האדם שהיה לו יקר מכל. "אל תדאג, גאי-סנסיי! אתה תעבור את זה! אתה תצליח! ראית גרוע יותר, סנסיי!" לי לא היה יכול להפסיק את זרימת הדמעות, וחיבק את המורה המדמם. "אל תמות..." לחש.
גאי הצליח לחייך, וליטף את שיערו של לי. "לעד אהיה גאה בך, לי." הוא לקח את נשימתו האחרונה. לי היה בטוח שלרגע, שבריר שנייה, הוא בעצמו החסיר פעימה.
"עלינו למצוא את ג'וגו" טמרי משכה אחורה את לי. "זה אבוד, לי-קון. מאוחר מדיי, אפילו בשביל חובש."
"אבל... גאי-סנסיי..."
"תתעורר מזה!" צעקה עליו וסטרה לו. "זה לא הזמן לייבובים! אני שמעתי שאחי קאנקורו מצא את מותו, ואתה לא רואה אותי יושבת ובוכה, נכון? יהיה לך זמן לבכות על המתים, לי, והוא לא עכשיו."
"בכל היקר לי..." לי קימץ את ידו, "נמצא את ג'וגו, ונלמד אותו לקח."
"אבל איך?" שאלה בחשש קורוצוצ'י, והביטה בפניו המשותקות ממוות של גאי.

ג'וגו התבונן על ידיו ספוגות הדם. הן היו עצומות בגודלן ומעוותות, בגלל הטכניקה האסורה שבה השתמש כדי להפוך את גופו למפלצתי. "החותם המקולל", כך היא נקראה. ועכשיו... עכשיו הוא הרג איתה מישהו. הוא כבר לא הרג אדם יובלות... לא מאז שהצטרף לאורוצ'ימרו. ועכשיו כשהוא לצדו של סאסוקה, הוא חזר להרוג אנשים. הוא הרג אותו. הוא ידע מי הוא, הוא ראה אותו בעבר במהלך המלחמה, עד לפני חודשים ספורים. אין מנוס עכשיו הוא הרהר, וחשב לסיים זאת אחת ולתמיד. הוא הבחין מרחוק בנערה ששמה אותו בכיפת הבטון המחניקה. נערה מהאבן הנסתרת, בעלת שיער שחור ועור צחור. הוא ידע את מי הוא יתקוף ראשון.

קורוצוצ'י הרגישה בבת-אחת את נוכחותו המתקרבת של ג'וגו. "זהירות!" קראה אליה טמרי, אך הנערה מהאבן הנסתרת הייתה זריזה אף יותר. היא מיד זינקה מטה, ונתנה לו לחלוף על פניה. ג'וגו שמר על מבנה גופו כשהסתער, ולשבריר שנייה טמרי הבחינה ביצור המעוות מעיף את אגרופו מעל לגופתה החומקת של שותפתה לצוות. זה העתיק את לבה בכמה פעימות, ומיד לאחר שחלף קדימה, היא החזירה את פעימות הלב לקדמותן. הוא עצר מולם בהתנשפות, והתבונן בקורוצוצ'י. לי כמובן, היה מועסק על ידי בעיה אחרת. רק ההתבוננות בג'וגו העבירה בו חמת זעם, ושנאה. הוא חשב על גאי, שגופתו הספיקה כבר להיאסף על ידי החובשים. הוא זכר את דבריו של הסנסיי, לעד אהיה גאה בך. לי רעד, ולא ידע איך להגיב למה קודם. גופו החל לנהוג מרצונו החופשי, והוא הרגיש את שערי הצ'אקרה שלו מתחילים להיפתח. זאת הרגשה מצמררת וצורבת בו בזמן- אך כאשר עיניו מלאות בדמעות מלוחות, הוא הרגיש שהכאב הזה הוא עלוב ביחס לכאב שנמצא בלבו.
בנפשו, הוא ראה את השערים הפנימיים ממש בצורת שערים גדולים ומאיימים. ידיו ורגליו היו כבולים בשלשלות ברזל יצוקות אל הצללים האפלים, אל זיכרונות לא נעימים. הן משכו אותו אחורה, והוא לא נתן להם להביסו. "לא!!!" הוא צעק והתנגד, והצליח לעשות צעד קדימה. "גאי-סנסיי..." הוא יבב, וזעק לקראת הבעיטה ששילח. הוא בעט ברגליו הכבולות בשער הגדול של נפשו, עליו היה כתוב בענק "שער הפתיחה", השער הראשון שעליו לעבור. השלשלות המשיכו להתנגד, אך רצונו הצליח לגבור עליהם. אני לא אכנע. לא עכשיו. אני אנקום, בשביל סנסיי. בשביל גאי סנסיי.
הוא חלף על פני השער ומצא שער נוסף, "שער המנוחה". הוא שאג בקול מאיים, ובעט גם בו בכל טיפת כוח שהייתה בו. העוצמה שבה בעט הייתה כה אדירה, ששלשלות הברזל התנתקו ונשברו. מכאן הדרך הייתה קצרה: הוא הפיל בעוצמה כבירה את שני השערים האחרים אחד אחריי השני, שער החיים ושער הכאב. כששער הכאב נפל, הוא צווח ביגון, והרגיש את עורו מתחמם. הכאב היה נוראי... אבל מהו הכאב הזה, ביחס לחור שנפער בלבו?
הוא שיגר די כוח לזרועותיו, והצליח לנתק את שלשלות הברזל מידיו. הוא רץ אל "שער הסגירה", השער החמישי, וריסק אותו לשברי עץ באגרוף קטלני אחד. הוא הרגיש כיצד גופו זועק מכאב ומנסה לשכנע אותו שיפסיק, אך לבו רוצה אחרת. הוא הגיע בריצה לשער השישי, "שער האושר". עורו השתנה כבר לאדום בשלב הזה, והשערים נפלו לרגליו מבלי שהספיק להתנגש בהם. מכאן הוא הגיע לשער האחרון, שעדיין לא הספיק לפתוח, אליו התכונן כל שנות אימוניו. היה זה "שער השוק", כשבעבר אמר לו הסנסיי שאסור לו להגיע אליו בשלב שבו היה, מחשש שהוא ימות. אם אני אמות, סנסיי, אמות בשבילך.

לי השתנה ללא הרף, המים שלרגליו החלו לגעוש. "הוא פותח את השערים!" הבינה טמרי, "עלינו להגן עליו בכל מחיר!"
כנראה שג'וגו הבין את מה שניסו להגיד לו, ונהם. הוא אץ לעברו של לי, לא לפני שקורוצוצ'י שיגרה בעיטה מהירה לפניו. הוא סטה ממסלולו והחליק על פני הים כמה פעמים. היא התנשפה, והביטה בשותפתה. "להסיח אותו יהיה קשה. אני לא יודעת כמה זמן אוכל להחזיק."
"עד שהוא יצליח לפתוח את השערים" הסבירה, "זה לא צריך להיערך זמן רב-" המשפט שלה נקטע כאשר ג'וגו נחת לידה בפתאומיות, והשתמש בסנוקרת לימינה. טמרי התכופפה והתחמקה. לא עלה אפילו בדעתה לחשוב על לחסום אותו. היא לא כמו לי כלל... בטח שלא כמו גאי. אין סיכוי שהיא תוכל להתמודד מול הטאיג'וטסו האכזרי שלו. היא החטיפה מבט לאחור, וראתה כיצד לי מחליף את עורו לאדום. ג'וגו שלח סנוקרת נוספת, הפעם לקרקפתה של טמרי. קורוצוצ'י בעטה בראשו שוב, והוא נבהל וזינק אחורה. המפלצת הנוראית שאגה בקול, והוא פשוט הסתער בכל כוחו על לי. הבנות הצליחו להחזיק אותו ולהדוף אותו, כל אחד לופתת צד אחד. "כל מה שיש לך! עכשיו!" צעקה לה טמרי, והתחילה ליצוק יותר צ'אקרה לכפות רגליה. שתיהן אמצו את שריריהן וכל איבר שהאמינו שיש בגופן על מנת למנוע מהמפלצת האימתנית להגיע ללי. הוא צעק, רקע, פיזר מים לכל עבר, ולאחר כמה ניסיונות שווא, התבונן אל הכוכבים. הוא היה כמעט... מהופנט.
"מה הוא עושה?" שאלה שחורת השיער, שמצאה את התנהגותו בלתי יציבה בעליל.
"הוא מתבונן בכוכבים" השיבה בטמטום, "הוא לא נורמאלי, את לא מצפה שתהייה לו יכולת ריכוז מוצלחת, נכון?"
נדמה שההערה של טמרי ניערה את ג'וגו מהאשליה המטופשת שנשאב אליה, והוא שאג בכוח. בקלות הצליח לסלק אותן כשלא היו מוכנות, ועמד לרסק את צלעותיו של לי בידו המגודלת. "לי!" צעקה טמרי, וזינקה קדימה להכשיל את ג'וגו. זה היה מיותר.

עורו של לי הפך אדום, והוא רעד בכל רמ"ח איבריו. הוא היה טעון באנרגיה, וללא משקולות האימונים שלו... הוא היה כמעט בלתי מנוצח. אולי מספיק בלתי מנוצח בשביל ג'וגו. בראשו חלפה תמונה אחת- והיא של הסנסיי האהוב עליו אומר לו לעד אהיה גאה בך. לי התרגז, והרגיש שהוא עומד להתפוצץ, וכאשר האגרוף המגודל של ג'וגו עשה את דרכו, הוא היה כה מהיר וחזק- שהוא הצליח לחסום אותו בלי בעיה. ידו האדומה דאבה, אך לא היה לכל זה משמעות. הוא הזיל דמעה ממחשבה על פניו של הסנסיי המת. "גאי... סנסיי..." לחש, ואז צעק ברוב און.
"זה נהייה אישי" אמרה טמרי, שזינקה אחורה. כמוה עשתה שותפתה קורוצוצ'י, שבעצמה הרגישה את עוצמתו המתחזקת של לי. "ידעתי שיש לו את זה... מעולם לא חשבתי שיש לו כל כך הרבה מזה."
ג'וגו השתמש בסנוקרת, שגם אותה הצליח לי לחסום במהירות בזק. תנועותיו היו כה מהירות, שהן היו פתאומיות ואקראיות בשביל אדם לא מיומן. הוא צעק שוב, ספק אם מכאב או מגעגוע, והוא שילח אגרוף מהיר לראשו של ג'וגו. המפלצת המעוותת לא חטפה את המומנט כראוי, והיא יצאה משיווי משקל. הוא הועף לפחות חצי מטר מעל הקרקע, והתרסק כעבור כמה שניות על אבן קרובה, בכך יצר תנודת גלים בלתי פוסקת ורעם חזק. "לי..." טמרי לחשה לעצמה, והביעה מעט חשש.

למען סאסוקה חשב לעצמו ג'וגו, כשהצליח להתפקח יותר. לי עמד מעליו, רותח ואדום. חניכו של החיה הירוקה מהעלה הנסתר בעט במפלצת, שהצליחה לחסום בקושי עם ידה את רגלו. לשם שינוי, בפעם הראשונה, הם שמעו את ג'וגו צועק מכאב. לאחר שזינק שוב אחורה, הוא ראה זאת, והתחלחל; שכבות ידו של ג'וגו היו מעוותות ושבורות עוד יותר, שקע מהבעיטה החזקה. למענך, סאסוקה... המחשבה הדהדה בו כבמערה, והוא קימץ את ידיו כמה שהצליח. הוא קיבץ צ'אקרה.
לי עמד נגדו, מתנשף ומתנשם. קולו היה כפול: שני קולות בקעו מגרונו בו זמנית. "אתה תשלם על מה שעשית!" הוא הזיל דמעה, "אתה תשלם!" חזר על מילותיו במרירות נהי.
ג'וגו נשאר אדיש, ורצה לקנות עוד זמן. הוא הסתער על לי, טעות מצערת; לי הצליח לשלח בעיטה לברכו, והמפלצת זעקה מכאב. יותר נזק מאשר תועלת, אך רק מקרוב...
לי נשאר במקום, יציב ואיתן. ג'וגו שהתקפל מהבעיטה חודרת הבשר, אגר מספיק צ'אקרה כדי לסיים את לי במהלך אחרון. מגופו צצו בצמיחה איברים נוספים בצורת קנים, והם התבייתו על הצורה הירוקה. למענו. ג'וגו בזבז מעוצמתו האחרונה, ופרץ עצום של צ'אקרה בקע מהקנים ופגע בו. לי צווח מהכאב, שהיה כפול רק משום שהיה חשוף יותר להתקפה. הוא התגלגל על פני המים עד שנחבט בראשו באחת מגופות הכפילים שצפו על המים. ג'וגו התנשף, ושאג.
לי הצליח לקום, וסחט חלק מהמים שהרטיבו את בגדיו. גאי סנסיי... הוא היה מרוכז בפניו האבודות והחלשות של הסנסיי, רגע אחריי שגופו חורר על ידי יצר ההרס של ג'וגו. הוא התרתח עוד יותר, ואץ במהירות לג'וגו העייף. הוא בעט, חבט בידיו, הסתובב, הכל במהירות ובעוצמה לא אנושיים. לי סיכן את בריאותו בכך שהשתמש בכל כך הרבה כוח, אך בנקודה הזו... הוא היה מוכן לזרוק אפילו את חייו.
ג'וגו לא היה רחוק, ולכן ספג את המכות בכבוד. הוא רצה להגן על האדם היחידי שקימימרו שם את מבטחו בו, סאסוקה. הקדושה של סאסוקה היא מעל הכל, ובטח שמעל לשינובי מהעלה. כל מכה כאבה מקודמתה, והוא לא האמין שבפעם הראשונה מישהו מצליח להתמודד נגדו באופן כה מוצלח... במיוחד מאדם שייתכן שהיה צעיר ממנו בגילו.
זרימת המכות המשיכה, מהלומה על מהלומה, בעיטותיו ואגרופיו הקטלניים של רוק-לי כיסחו בלשון המעטה את היכולת של ג'וגו להמשיך ולהילחם, והוא ממש החל להתעייף, בעוד שהבחור האדום רק צובר עוד כוח.
ג'וגו פשוט עמד שם וחטף את המכות, ולא הצליח יותר לספוג אותם. אני חייב להגיב. הוא ברח אחורה, ומידו יצא עורק ענקי בצבע עורו של המפלצת, שפגע בחזהו של לי הסטטי. הוא החל לינוק את הצ'אקרה, והרגיש כיצד כוחו שב אליו. סאסוקה... קימימרו...
הצ'אקרה הייתה חזקה מדיי, והכוח כאב עד מאוד. לי אפילו לא הרגיש את הליך היניקה, ופשוט שבר לחלוטין את העורק המשונה. ג'וגו צווח מכאב, וידיו השתנו לצורת קנים קטנים, בדומה לאקדחים. הוא ריכז בהם צ'אקרה... ויירט כדורים זוהרים ורבים על לי.
הנער בירוק ספג את הכדורים ביגון, בכל פגיעה צעק מהכאב. חבריו ניסו לעודדו... אולם זה לא עזר בהרבה. הכאב היה נורא... אך לא הייתה לו ברירה. הוא כבר עבר את הגבול, והוא לא יישבר עכשיו! "לא!!!!!!" הוא צעק בקולו הכפול, ובעניין של שניות נעמד מול ג'וגו. המחשבה הראשונה שעברה בראשו הייתה זה נגמר? ומיד לי הצליח לצבור מספיק כוח ביד, כדי לתת קאטת אגרופים מהירה לבית החזה של אויבו. ג'וגו זעק ביללה, וצורתו החלה להתפוגג. אט-אט איבריו שבו לגודלם המקורי, והחותם המקולל שבגופו נסוג אחורה. זה היה יותר מדיי... אפילו בשביל החותם. לי שאג וקרא, ילל וקילל כל כך חזק שאף מילה לא הייתה מובנת. הוא חפר מבעד למעיל האקצוקי ולבשר, והגיע לעצמותיו של ג'וגו במו ידיו. ג'וגו ניסה להימלט, אולם מספיק היה שבית החזה שלו היה חשוף הכביד עליו יותר מדיי כאב מכדי שיוכל לנוע. לי הגיע אל לבו, ומכאן ג'וגו כבר התעלף. גופתו קרסה אל פני הים, שבבואתם היו שמי הלילה במרום.
לי רתח, גופו אדום מזעם ומעוצמתו העצומה. הבנות לא הצליחו לעקל את התמונה המזעזעת... גופתו של ג'וגו פתוחה כבבדיית אימים, והמפלצת היא לי. הנער הירוק החדיר את לבו מבעד לבית החזה, ושלף את לבו של ג'וגו החוצה. הוא קרא שוב בצעקה, ולאחר מכן כרע על ברכיו, מותיר אחריו גלים מזעריים. אחריי שסיים לכעוס, הוא פשוט בכה. עורו נותר אדום, אולם העוצמה שלו נרגעה. הוא לא היה יכול להפסיק את שטף הדמעות... טמרי וקורוצוצ'י התקרבו אליו, בחשש, וליטפו את כתפיו. לי לא הצליח לשלוט בפרץ הדמעות, וילל כילד אשר לומד על הכאב בפעם הראשונה. לא היה להן דבר להגיד, וכל שהן יכלו לעשות הוא להסתכל על שותפן, מתאבל על מותו של האדם היקר לו מכל.


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
L.Wolf
הודעה 25.07.2013, 12:21
הודעה #117


גאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 338
תאריך הצטרפות: 23.02.07
מיקום: תגידו זה באמת משנה גם ככה לא תכירו
משתמש מספר: 26,642



אי פעם אמרתי לך שאתה איש רע? אתה ממש אוהב להרוג דמויות שאולי הם לא חשובות מאוד אבל אנשים למדו לאהוב(אישית אני לא אוהב את גאי)
אבל להרוג את הסאנסאי של לי(שחיבה למסע שהוא עבר במיוחד כי הוא לא יכול להשתמש בצאקרה יש לי) לידו זה פשוט אכזרי הפרק היה טוב מרגש וסוחף
מחכה כבר לפרק הבא


--------------------
אוציהא סאסקה&אוציהא איטצי


planet.com/images/features/ptests/naruto/sasuke.jpg" alt="naruto test" /></a> COPY BB CODE




Go to the top of the page
 
+Quote Post
Dr_Ellert
הודעה 06.08.2013, 23:36
הודעה #118


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 277
תאריך הצטרפות: 13.11.12
מיקום: מיקומך
משתמש מספר: 182,635



מצטער שלא עדכנתי בשבועיים האחרונים, עומס בעבודה. והפעם... סויגטסו!
בינתיים קריאה מהנה!

חלק 21: סויגטסו

הוא לא זכר יותר מדיי מהרגע שהם איידו את גופו בהתקפה המשולבת. הוא זכר הגיג אחד שהדהד בו באופן בלתי נשלט: הם ישלמו.
סויגטסו לא זכר הרבה מילדותו, או מהעבר בכללי. לא דברים שעניינו אותו לפחות. הוא לא זכר את הוריו, או כל אחד אחר... הוא חי את הרגע בעיקר, וכך בילה את רוב זמנו. הוא זכר את אחיו ואת תהילת שבעת נושאי החרבות, קבוצה אגדית בערפל הנסתר, שינובי מצטיינים ובעלי חרבות בעלות סגולות על-טבעיות. החרב שבה הוא הומת, היא הייתה החרב ששייכת לאחיו. והממזר המשקפופר קטל אותי איתה.
לכן, לפני שעמד למות, הזיכרונות שעלו בו היו רק מהשנים האחרונות, כשבילה במעבדות של אורוצ'ימרו, ומהחברות-בערך שרקם עם סאסוקה. באותו רגע שהוא מת, הוא גם חשב עליו. סאסוקה בוודאי לא הזיל דמעה על האדם שהיה מוכן להגן עליו ולהציל את חייו יותר מפעם אחת... כפוי טובה, אין פלא שהעלה הנסתר שונאים אותך.
החזרה של סויגטסו לחיים הייתה פתאומית. לא היה תהליך... לא לפחות שהוא זכר משהו ממנו. הוא התעורר בים, גופו צף עם ראשו מעלה. הוא התבונן אל השמיים זרועי הכוכבים, והירח המלא נגה באורו על פניו של נער-המים. הוא חייך חיוך מלא שיניים חדות, כדרכם של תושבי הערפל. "חי ובועט" הוא מלמל לעצמו, ונעמד על פני המים. המים המלוחים הם שילוב רע בשבילו... אם הוא ירצה לסיים את העבודה, יהיה עליו למצוא מקום בעל מים מתוקים. הוא זכר את הדברים שאמר לאומו, לפני שהתחיל הקרב:
"למזלי אני מכיר את המקום הזה דיי טוב... זאת כבר פעם רביעית או חמישית שלי כאן עם ג'וגו. אני מכיר פה מקום, שבמידה ויהיה לי אתגר מעניין..."
ואני דיי בטוח שהמקום לא נעלם.
סויגטסו שמע את רעשי ההמולה של שדה הקרב מרחוק. כנראה שהנחשולים נשאוהו למרחק. הוא טיפס מהר על פסגה של הר מחט קרוב, וצפה אל האופק. הוא ראה את הפיצוצים ואת הריסות הר המחט שהפיל על כולם... וראה אבחת חרב. שניים מהן. מושלם.

בינתיים מצוות 5 נותרו רק שניים, צ'וג'ורו מהערפל, ודרואי מהענן. הם לחמו זה לגב זה, מוקפים בכפילים שהשליכו שוריקנים וקונאים. הם הדפו הכל בחרבות כאשר הם חגים במקומם, במחזוריות קבועה. הם התנשפו, וחרבותיהם שקשקו על ניצבותיהן. "זה נצחי!" התנשף צ'וג'ורו, ומחה זיעה ממצחו. "הכפילים האלו... כמה זמן עוד נצטרך להילחם, דרואי?"
"היה שמח שהחלק הקשה נגמר!" התנשף אף הוא, "הממזר מת. מכאן הדרך בטוחה. עלינו להחזיק בכל מה שנותר בנו, עד שהתגבורת תגיע."
"לא ידעתי שיש תגבורת!" הוא חסם בהדיפת להב "חרב התאומים", ושוב חזר להיצמד לשותפו. הם לא חזו את ההפתעה הבאה: המים געשו וקצפו לכל עבר, למרות שהצבאות לא עשו דבר כדי להשפיע עליהם עד כדי כך. גלים עצומים גאו, והחלו לאיים ולשטוף חלק מהכפילים והשינובים. צ'וג'ורו ודרואי הצליחו לחמוק אחורה, ונצמדו לכמה סלעים זקיפים, כדי לחזות בנוף המרהיב: אלפי דרקונים עשויים ממים קצפו מעלה, והחלו לשטוף ולקטול את הכפילים, מפרידים אותם מחיילי כוחות השינובי. דרואי לקח נשימה עמוקה רק כדי להתמודד עם הטכניקה המרהיבה, וצ'וג'ורו חייך. "יש רק אישה אחת שאני מכיר, שיכולה לעשות זאת."
הרבה מאוד מהכפילים נשטפו ונקטלו, נשברו ופשוט מתו מחנק. גופותיהם צפו ונשאו על נחשולים זעירים, ובאופק אחריהם, עמדה המיזוקאגה החמישית, יפה ומפחידה. היא הייתה לבושה בקימונו צמוד וארוך בצבע כחול, שיערה הארוך מכסה את כל גבה, מלבד קומץ אלגנטי שאספה למקלעת. היא התקרבה בריצה ובהתנשפות, והביטה בחייליה ממשיכים להתקומם נגד הכפילים הנותרים. "הקרב לא נגמר, חיילים!" היא הרימה את קולה, "ואנחנו כאן כדי לסיים אותו!"
הם המשיכו להיאבק, והיא הבחינה בשניים שחיפשה. היא נעמדה לידם, והשניים קדו לכבודה, ממלמלים את דרגתה. "הגעתי" השיבה, והרימה את פניו של צ'וג'ורו מסנטרו. "עמדת במשימה היטב, צ'וג'ורו. אולם היא לא נגמרה... עדיין."
הוא הנהן במרץ, ודרואי החל לפרט. "זה היה מדהים, מיזוקאגה-סמה. טכניקה מרהיבה."
"שנים של אימונים, דרואי-צ'אן. אבל עלינו לסיים כבר את זירת הקרב. סאסוקה נעלם, וייתכן שהוא ינסה להתגנב לזירת הקרב. הוא כבר הספיק להתל בכולנו."
"ברור כשמש, מיזוקאגה-סמה" הסכים עמה דרואי. "איך נעשה זאת-" הוא רצה להמשיך את דבריו, אך האדמה תחתם החלה לרעוד. "מה?" שאלה, והשתמשה בסימוני ידיים מהירים. "מים: עמוד חניית המים!" הכריזה, ולפתה את שני חבריה. מפיה נפלט סילון מים חזק, שנשא את שלושתם מעלה. האבנים עליהם עמדו תוחחו, ומבעדם זרוע ארוכה ומימית הצליחה לאחוז בחרב הנוספת שנשא על גבו דרואי, והחזירה מטה. "מה לעזאזל?!" שאל בתדהמה, רק כדי לגלות שמקור הבעיה שלהם היה האחד והמיוחד, סויגטסו. "הוא אמור להיות מת! אני וצ'וג'ורו חיסלנו אותו!"
"כנראה שלא ייבשתם אותו מספיק" הסבירה, "אחד היתרונות של שבט הוזוקי הוא שהם מסוגלים להתפוגג באופן זמני, כך שלא באמת תחסל אותם. תכונה נדירה בעולם השינובי, ואחת מהסיבות המרכזיות שהיה להם מונופול על הערפל הנסתר. לכן גם הכפר נקרא הערפל... האמינו שהוא נוסד לאחר ששבט הוזוקי התפוגג לערפל אחד גדול, וקטל את כל המתנגדים לו."
"כן" הנהן צ'וג'ורו, שהכיר את הסיפור. "מספרים לנו אותו עוד באקדמיה."
דרואי מעולם לא שמע עליו, וייתכן שמסיבות מאוד מוצדקות. "למה לא אמרת קודם, צ'וג'ורו, אם ידעת שיש סיכוי שיישאר בחיים?"
הוא התבונן ממושכות בחרבו, "חרב התאומים", ולאחר מכן בדרואי. "חיכינו זמן-מה, והוא לא עשה דבר. הנחתי שקטלנו אותו. זה כבר לא משנה עכשיו."
מפקד צוות 5 ויתר על העניין. "אז איך אנחנו לוקחים אותו?"
"יש רק דרך אחת" היא ענתה לו, כשהחלו לעשות את דרכם למטה, מחלישה את הסילון כשהיא לא מדברת. "יש לכם חרבות. יש לו חרבות. זוהי הדרך היחידה שתוכלו להילחם בו פנים-אל-פנים. אני אעזור לכם ואנהל כאן את הקרב... אתם חייבים להביס אותו."
כשהם ירדו למטה, מיי חזרה להילחם לצד כוחות השינובי, ולהפיל כפילי סאסוקה רבים. מה שנשאר מהצוות ניצל את ההזדמנות כדי לדלוק אחריי דמותו של סויגטסו. הוא היה יציב, והוא רץ בחישה לעבר הר מחט מבודד. דרואי וצ'וג'ורו החליפו מבטים חשדניים, אולם לא הייתה להם ברירה. הוא עדיין היווה איום, והיה עליהם ללכוד אותו לפני שיהיה מאוחר מדיי.

שמי הלילה נצצו בכוכביהם, והירח עדיין עמד במקומו. כשהגיעו להר המחט אליו כיוון סויגטסו, צ'וג'ורו סידר את משקפיו. "הירח עדיין במקום. הוא לא זז משם. איך זה אפשרי?"
"אני לא יודע" השיב דרואי, מתבונן בפנים הלבנות-ענקיות בשמי הלילה, "אבל אין לנו זמן לתהות באשר לתופעות טבע מוזרות."
שותפו הסכים בהנהון, והם החלו לעלות בשביל הררי. כשמצאו שאריות טפטוף מים על הדרך הקרירה, הם ראו שהן הובילו למעבר צר- מערה!
"הממזר" אמר לעצמו דרואי, ושלף את חרבו, "חרב הקצבים" בשתי ידיו. צ'וג'ורו עשה כמותו, והחזיק את חרבו, "חרב התאומים" בשתי ידיו, כף לכל ניצב. "מה קרה?" הוא שאל.
"הוא רוצה לסיים את זה. נצטרך לנהוג בערמומיות. אנחנו נכנסים."
הם עשו את צעדיהם הראשונים אל אפלת התוכחה של המערה. המעבר היה קטן, אך התרחב עם הזמן. לפי הלחות, וטיפוף המים חד-המקצב... הייתה זו מערה שנוצרה בעקבות חדירת מים, נקרת מים עתיקה. דרואי העביר את ידו על דפנותיה, והרגיש את הדחיסות והחספוס שבסלע. "זוהי נקרה" הסביר בלחישה לשותפו. "זהו מקום שנוצר בעקבות חדירת מים, והיא מהווה מעבר ישיר למי תהום."
"היא מובילה למאגר תת-קרקעי?" שאל חזרה בקול החלש ביותר שהיה יכול. בעל "חרב הקצבים" הנהן, והתבונן הלאה, לאפלה המתמשכת. "זאת עלולה להיות מלכודת. מקומות כאלו אינם יציבים."
"אין לנו ברירה עכשיו" אמר בעל המשקפיים, והמשיך ללכת. דרואי המשיך גם הוא, עם חשש שאולי עשה טעות כשהחליט לרדוף אחריי ילד-הדג-מים המוזר.

אחריי שאזל כל מקור אור אפשרי, הם הדליקו את פנסיהם. מאז שנפתחה המלחמה כוחות השינובי המאוחדים הנפיקו פנסים ללחימה לילית. הם היו קטנים, והם היו עשויים מברזל דק. הם האירו בזיו צהבהב-חלש, אולם היה זה מספיק כדי לראות בחשיכה הנוראית של המערה.
כשהעמיקו מספיק, טיפוף המים התחזק. הם עקבו אחריי הקול... וידעו שהם מתקרבים למלכודת מסוכנת. "אולי כדאי שנחזור" הזכיר דרואי לצ'וג'ורו, שהיה נחוש יותר מתמיד. "כמפקד, אני מצווה עליך לעשות זאת, צ'וג'ורו. אסור לנו לתת לו לשחק בנו כך."
"לא אכפת לי" ענה בקור, והצעידה הובילה אותם למבוי פתוח: המערה החלה להתפצל לעוד מעברים חלקלקים ולחים. דרואי מחה את זיעתו, ורעד. "זה לא טוב. אנחנו לא יכולים להמשיך. נחזור לכאן אחר כך-" הוא רצה להמשיך, אך צ'וג'ורו פשוט בחר בנתיב והמשיך.
דרואי התרגז. "כסיל! חזור אחורה!" הוא צעק, והתכוון לרוץ- עד שפנסו נכבה. "מה לעזאזל?..." הוא שאל בתהייה, ואז צעק. צ'וג'ורו הסתובב אחורה, והאיר היכן שהיה יכול עם פנסו. הוא לא ראה אף זכר או נוכחות למפקדו לצוות. "דרואי-סנפאי?..." שאל בחשש. לפתע, שמע נקישות צעדים ורגליים לאורך אחת המנהרות הקרובות. הוא הרכין את ראשו, לקח נשימה ארוכה, ודלק אחריי מה שהגיע לאוזניו.

הוא הלך בחשכה, כשהמאור היחידי לו הוא פנס גרוע. טיפוף המים הנושן התחזק- הוא התקרב למאגר התת-קרקעי. הייתה זו מחילה עצומה: היא הייתה בגודל של מגרש אימונים, לפחות כמה מאות מטרים על כמה מאות מטרים. בנקודה הזו, למרבה הפלא, הוא לא היה זקוק לפנסו. היא כיבה אותו.
בתקרה שמעלה, בין הסדקים מהם חלחלו המים, חדר אור ירקרק-כחלחל לבטן האדמה הזו, והעולם זהר בנוגה ירקרקה משונה. במרכז היה אגם קטן, מאגר מים מתוקים, שמימיו זרמו למעברים צרים. הם היו מספיק צרים כדי שרק אדם שיכול להשתנות לנוזל, כמו סויגטסו, יוכל לעבור בהם. מעל האגם היה מעשה מפליא- גשר אבן טבעי, שכנראה היה במקור אבן מאוד גדולה, שהמים שטפטפו פנימה עיצבו אותו בצורת גשר חלקלק. על הגשר עמד סויגטסו, עם חיוך זחוח ומטופש על פניו. "מכאן הדרך תהייה קלה" אמר בגאווה, והחזיק את ניצב חרבו, "המוציא להורג" בשתי ידיו.
"איפה הוא? איפה דרואי?!"
"זה לא משנה" השיב בחוסר עניין, והניף בכל מעודו את החרב. הוא העיף אותה הלאה- לעבר היציאה. צ'וג'ורו רק התגונן, בחשש שאולי השליך עליו בחוסר אחראיות את הלהב האגדי. בניגוד למצופה, הפגיעה הייתה מדויקת להפליא באחד מהסדקים שנחקקו בקירות המערה. הסדק נפער וגדל, התרחב לעבר המעבר בבת-אחת, עד שהוא קרס לחלוטין, וערימת אבנים התמוטטה עד שחסמה את הכניסה היחידה. צ'וג'ורו נס אחורה, והגן על עצמו בחרב הדו-ניצבית שלו. "איפה הוא?!" חזר על שאלתו. סויגטסו מיד זינק הלאה, וצ'וג'ורו ניסה לתקוף אותו כל עוד הוא חשוף. הלהב הכפול פשוט עבר דרך גופו המימי של סויגטסו, ללא עשיית נזק כלל. כך לפחות הוא חשב, עד ששם לב שסויגטסו שתה מקשית של מימייה שנשא עמו. הנער הספיק ללפות את החרב בידיו, ולעמוד שוב מול יריבו לובש המשקפיים.
"ענה על שאלתי!" נזף בו. "איפה הוא?"
אויבו צחק. "זה לא מעניין. אני רוצה להילחם בך. אתה מחזיק חרב שאינך רשאי להניף בה!" התגרה בו. " 'חרב התאומים' הייתה שייכת לאחי הגדול, מנגטסו, והיא תהייה שלי!"
"מה אתה רוצה? למה אתה עושה את כל זה, סויגטסו? מה יוצא לך מכל זה?..."
"אז אתם כן זוכרים אותי" הניף את "המוציא להורג" בשעמום. "אני חשבתי שזנחתם אותי."
"אני זוכר אותך" הדגיש. "איך אני יכול לשכוח?..."
"על מה אתה מדבר?" אויבו הביע חלחלה. "אין קשר בינינו."
"חששתי שתגיד את זה..." הוא כיוון את הלהב הכפול לעבר סויגטסו, "יש לי את מלוא הכבוד והזכות לאחוז ב'חרב התאומים'!"
"אשמח לשים את זה במבחן!" הכריז, והסתער לעבר הנער לובש המשקפיים. להבי החרבות התנגשו בנקישת פלדה על פלדה, שירת החרבות הנצחית. כל אחד מהם הפעיל מצדו לחץ, וניסה להדוף אחורה את יריבו. שניהם היו מיומנים, ולשניהם היו חרבות ששמם הפך לאגדה... ולכן שניהם מצאו את עצמם בנקודה שאינה עומדת להשתנות בקרוב.
הוא מיד השתמש ברמאות. סויגטסו הפך את עצמו למים; "המוציא להורג" נשמטה מידו, וצ'וג'ורו מעד קדימה במגושם. כשהביט אחורה, רק אז הבחין בפלדה השחורה של חרבו של סויגטסו מאיימת לערוף את ראשו. הוא חסם את המהלומה בזווית הלהב הכפול, וזינק אחורה.
סויגטסו הסתער בזעקת קרב, וצ'וג'ורו זעק גם הוא, חוסם את אבחת החרב של יריבו. "אחיך היה אדם דגול, ואתה לא יותר מאשר צלו, מנסה להתחקות אחר המקור האמתי!"
"סתום ת'פה!" היה הדבר השנון ביותר שהצליח סוכן האקצוקי להחזיר בדבריו, והתרחק מצ'וג'ורו כדי לצבור עוד מומנט. שניהם התנשפו, והזיעו ממאמץ. סויגטסו שתה בקולי-קולות מקשיתו. הוא התרענן כך, והיה יכול להמשיך להילחם. "זהו קרב אבוד. אני בלתי מנוצח."
צ'וג'ורו החליט לתת מאמץ אחד אחרון, והסתער בכל כוחו. הוא הניף את הלהב הכפול בשתי ידיו, כל יד אוחזת בניצב אחד, ובסיבוב מלא הוא קיווה לפחות לפצוע אותו דיו. סויגטסו הצליח לחסום את המכה המיוחדת של צ'וג'ורו, אולם להב "המוציא להורג" נשברה בקדקודה. הם התנשפו שוב, והפעם הוא הביט באומללות בלהב השבור. "קיוויתי שזה לא יקרה" הוא מלמל, ושלף שקיק-ניילון צמוד ואדמדם. "מה?..." שאל בעל המשקפיים, ורגע אחריי שהבחין בדבר שיריבו עשה, הוא הבין את התחכום שבדבר.
הוא השקה את הלהב השבור בדם. הלהב תיקן את עצמו; אחת מתכונותיו הייחודיות של "המוציא להורג". חיוך זחוח נפרש על פניו, והוא דיבר בלגלוג. "אתה בטוח שאתה זכאי להחזיק את החרב?" שאל בתמיהה. "עליך להכיר-"
"לא האמנתי עד שראיתי" ענה. "היא מתקנת את עצמה באמצעות דם... חרב מיוחדת במינה."
"כן, נכון" הוא נופף בה בגאווה. "קלה יחסית לשאר החרבות. מדהים ששחיף עלוב כמוך יכול להחזיק להב מאסיבי וקשוח כמו של 'חרב התאומים'."
"מראה יכול להטעות" צ'וג'ורו התרכז, "שיעור שלמדתי גם אודותיך."
"אתה עוד עשוי להתפלא בנוגע לדברים שאני מסוגל לעשות." הוא קפץ אחורה, דבר שהיה נראה מוזר בעיניים שהסתתרו מאחורי העדשות. לכאורה חשב צ'וג'ורו שהוא אולי קופץ אל הגשר, אך הוא טעה. הוא קפץ אל המים. המים המתוקים. כשגופו עלה מהם, הוא היה מוצק יותר, מנופח יותר. שריריו השתרגו וגדלו, וחזותו הייתה חסונה פי כמה וכמה מקודם. "במקום כזה אני לא צריך לחשוש להשתמש בטכניקות מתישות...." הוא חייך בממזריות. הוא איזן את משקל חרבו, והסתער שוב על צ'וג'ורו הקטן.
הוא לא הצליח להדוף את המהלומה של סויגטסו. כוחו השתפר פלאים, כאילו שעבר סדנת אימונים מפרכת. הוא צחק, והמשיך להכות בקווים ישרים את צ'וג'ורו המתגונן. כל מהלומה איימה לנתץ את הפלדה המיוחדת של "חרב התאומים", שלמזלו, לא הייתה שבירה עד כדי כך.
לבסוף צ'וג'ורו הצליח להתגלגל הצידה, ונתן למהלומה העוצמתית של סויגטסו לרטש את קרקע המערה בכוח. היא התפוררה למתקפה, והוא רק דאג לשמור על מרחק בטוח. הוא ידע שהוא לא יצליח לפגוע בסויגטסו, כל עוד מצבו כה יציב ומוצלח. בפעם הראשונה מזה שנים, דמעה זלגה על לחייו של צ'וג'ורו. "חתיכת ממזר!" הוא צעק. סויגטסו רק צחק. "על מה אתה מדבר? הספקת להתייבש?"
הוא לא זוכר הייתה מחשבתו של מחזיק "חרב התאומים". אחיזתו בשני הניצבים התהדקה, והוא גמע יריקה שהייתה עלולה להסתיים בפניו של נער המים. הוא חשב שזה ייגמר, אולם הפתעה ארעה: הוא שמע קולות מתקרבים. דרואי?
אולי, לשם שינוי, היה זה אדם שהיה יכול לקוות לו יותר מאשר דרואי. מיי, המיזוקאגה. בגדיה הכחולים התלכלכו בגלל פיח ולחות המערה, והיא הבקיעה דרך מבעד למפולת האבנים. "צ'וג'ורו!" היא חייכה. "איך אתה מסתדר? איפה דרואי?!"
הוא הפנה את מבטו לסויגטסו, שהספיק לזנק אחורה אל הגשר מעל האגמון. "התמודד מולי אם יש לך את האומץ!"
"קדימה" החישה אותו מיזוקאגה. "אל תפחד. אתה יכול להביס אותו. הוא רק בריון שמחזיק חרב, בעוד שאתה נושא החרבות האחרון... שנועד להגן על הערפל הנסתר."
הוא הנהן, ורץ על המים אל עבר הגשר. הוא שמע קולות ורעשים נוספים. כפילי סאסוקה נכנסו גם הם למערה, ומיי הצליחה להתמודד מולם היטב. היא נטשה את שדה הקרב... לא. היא הביאה אותו הנה, כדי שלא אצטרך להתמודד מולו לבד.
"אתה יודע להשתמש בחרבך היטב. מי לימד אותך?"
"הטובים ביותר" אישר עבורו צ'וג'ורו, והחזיק את "חרב התאומים" בשני ניצביה. "מה עשית עם דרואי, סויגטסו?!"
"לעולם לא אספר לך- אלא אם כן אתה תביס אותי בקרב!"
"אתה עדיין נשמע כמו בעבר..." אמר, ודמעה נוספת זלגה מעינו. סויגטסו הפסיק לרגע עם ההתרברבות, והתנהג בתימהון. "מה זאת אומרת? על מה אתה מדבר?"
"אתה הבטחת!!!" צעק צ'וג'ורו, והניף את "חרב התאומים" בכל כוחו. סויגטסו הדף אותו בקלות, משום שהכוח שצבר דרך הטכניקה בה טבל את עצמו במים המתוקים עזרה. "על מה אתה מדבר, ילד משוגע?!" הוא שאל בחרדה, ובעט את צ'וג'ורו אחורה. הוא מעד וכמעט החליק לנפילה, עד שראה את מיזוקאגה מצליחה להילחם בעשרות כפילי סאסוקה, משתמשת בכל טכניקה שהייתה בה. אז חזר להביט בסויגטסו, שהתבונן בו מבולבל.
"אתה הבטחת..." חזר על דבריו כתוכי עגמומי, והרים שוב את חרבו הכפולה. "הבטחת..."

הנער עם המשקפיים זכר ימים שמחים יותר... פחות אפלים. ימים שמחים ועליזים, כשהיה בן עשר.
הערפל הנסתר עבר שינוי קיצוני, כאשר מנהיגם האחרון חוסל באורח מסתורי. זה הפחיד את כולם, אפילו את צ'וג'ורו וחברו הטוב ביותר, סויגטסו.
הוא לבש את הסוודר הכחלחל-אפור, ומשקפיו המגודלות העניקו לו מראה מאוד לא "מגניב". הסוודר שהיה גדול עליו לפחות במידה או שניים היה מסורבל, ושרווליו כיסו את כפות ידיו. לידו ישב בנוחות סויגטסו, קטן ועדין, לוגם מקשית מימייתו. עיניו הביטו בשיממון סביב, עד שהוא נחת ליד חברו כחול השיער.
הם היו ברחבה מחוץ לאקדמיה של הערפל הנסתר, מקום בו רבים מהילדים אהבו לבלות. הכפר אפף ערפל, כהרגלו, עקב מיקומו באזור הטרופי של ארץ המים. האקדמיה הייתה יחסית בקצהו הצפוני של הכפר, ולכן שאר הרחובות המרכזיים היו מרוחקים ובאופק, רק רעפי גגותיהם מתנשאים מעל הערפל הכבד. רעשי הלגימה של סויגטסו היו שורקניים למדיי, ולבסוף פלט אנחת רווחה. "משעמם!" התלונן.
צ'וג'ורו הנהן. "למה אנחנו לא מתאמנים?" שאל את סויגטסו שוב, שכרגיל נדד במחשבותיו למקום אחר. קול חברו החזירו לעניינים, והוא הרים את כתפיו. "לא יודע... סנסיי אמר שאנחנו לא צריכים..." הוא הביט אל האופק. "יש לי שאלה, צ'וג'ורו."
הוא הביט בחברו בתמיהה. הוא לא זכר שאיי פעם היה פונה אליו בנחמדות כזו. "מה אתה חושב על אחי, מנגטסו?..."
צ'וג'ורו לא ידע מה להגיד. מנגטסו היה פושע כיום על פי הוראותיה של מיזוקאגה... עם זאת, כולם בכפר העריצו אותו ואת שבעת נושאי החרבות. הם היו לאגדה, והקנו לערפל הנסתר את השם המיוחד שלו זכה. לעלה הנסתר היו את הסנינים, לענן הנסתר היו את האחים הזהוב והכסוף, לחול הנסתר היו את הפיתומים שליטי הבובות, לאבן הנסתרת היו את טכניקות הפיצוץ, ולערפל הנסתר היו את נושאי החרבות. היה מדובר בשבעה נושאי חרבות אגדיים, לוחמים ללא חת, אשר כל אחד נשא חרב בעלת שם משלה, ויכולת מיוחדת. הם היו כה מעולים, שרבים בכפר התייחסו ליכולות השימוש בחרבותיהם כמעלות אמנים, מלאכה שנעשתה ממש ביד האמן.
אך הם עדיין היו אויבי הערפל הנסתר כיום. מיזוקאגה אמרה שהם רוצחים בדם קר, בריונים ותו-לא... אולם הוא ידע מה דעתו של חברו סויגטסו עליהם. במיוחד על אחד מהם, אחיו, שהנהיג את הקבוצה. מנגטסו. "אני..." הוא גמגם, "אני לא יודע..."
"איך אתה לא יכול לדעת? זה הראש שלך שם, לא?!" התלונן סויגטסו. "לפעמים אני תוהה אם אתה באמת אכפת לך, או שאתה סתם..."
"אכפת לי!" התרגש צ'וג'ורו ונעמד במקום. "אני לא יודע... מה אני יכול להגיד?"
"מה זאת אומרת?" שאל באי הבנה. "אני לא מבין אותך, צ'וג'ורו."
"הוא לוחם נפלא- אבל אומרים שהוא פגע באנשים!"
"ברור שהוא פגע!" הפעם סויגטסו הזדקף, והצביע על חברו. "הוא נינג'ה, והוא ראש נושאי החרבות, איך אתה מצפה שיעזור לערפל הנסתר אם הוא לא פוגע באויבים?!"
נקודה טובה חשב לעצמו. "אבל... מיזוקאגה..."
"אני לא אוהב אותה" התמרמר סויגטסו, והשפיל את מבטו. "היא משעממת... והיא משמיצה את שמו של ני-סן- היא אפילו גרמה לך לחשוב ככה. אני רוצה להיות חזק כמוהו, צ'וג'ורו. אני רוצה שהוא יסתכל עליי בגאווה, מהמקום שבו הוא נמצא היום!"
מאז פירוקם של נושאי החרבות על-ידי מיזוקאגה, מקומם של רבים היה נסתר, אם הם לא היו כבר מתים. כל הדור הישן מת במלחמה האחרונה. מהדור החדש, היחידים שידעו על קיומם הוודאי היו קיסמה הוֹשֵיגָאקִי, וזאבוזה מומוצ'י, שהמילה האחרונה לגביו הייתה שהוא הפך לנינג'ה עריקה.
צ'וג'ורו חייך. המחשבה על הסבת גאווה לכפר ולאלו שאתה אוהב... בין אם היו פושעים ובין אם לא, זוהי מטרה אצילית. "אם איי פעם נחזיר את נושאי החרבות, סויגטסו, תבטיח לי... תבטיח לי שנעשה זאת למען אחיך, והערפל הנסתר! כפי שנושאי החרבות עשו עד היום!"
"כן!" סויגטסו הושיט את זרתו הקטנה בת העשר, וכך גם צ'וג'ורו, שנאלץ להפשיל את שרווליו הארוכים והמרושלים כדי לחשוף יד בהירה וזרת קטנה. הם לחצו זה את זרתו של זה, וצ'וג'ורו זכר שלבו פעם בו. "לנצח ולעולם" אמר, ומבעד למשקפיו המרובעות ה"חנוניות" חלף ברק של אמיתות, "נשבע להחזיר את החרבות, להגן על הערפל הנסתר!"
"לעולם ועד!" השיב סויגטסו, והידק את האחיזה, "אני נשבע!"
"אני נשבע!" השיב במהירות צ'וג'ורו, ושיחרר את זרתו, כפי שעשה חברו. הם הביטו רגעים קצרים אחד בשני, וקימצו את אגרופיהם. הם ידעו עתה מה הוא חלומם האמתי.

הבטחת...

כשהיו כמעט בני שלוש-עשרה, היה זה בעונת הקיץ, הם עמדו בחדר הכניסה לחדרי מבחני הגנין. היה זה מסדרון, שנערים וילדים המתינו להשלמת המבחן. הסוודר גדול המידות של צ'וג'ורו החל להתאים אט-אט, ומשקפיו דווקא החמיאו לתווי פניו המעט מרובעים. שיערו הכחול נשאר פרוע, והוא ארך לפחות בכמה סנטימטרים.
הם למדו באקדמיה יחד, והיו החברים הטובים ביותר. מאז שנשבעו להיות נושאי החרבות, הם למדו לשתף פעולה יחד וללמוד את דרכי החרב. סויגטסו הצטיין לא רק בתחביבם המיוחד, אלא שגם בנינג'וטסו, וגם בטאיג'וטסו. צ'וג'ורו עדיין מצא את עצמו נאבק עם הנינג'וטסו שלו, כאשר הוא הסתמך רוב הזמן על טכניקות הקנג'וטסו. מוריו נהגו לנזוף בו, "לא תוכל להמשיך להיאבק עם החרב לנצח, צ'וג'ורו!"
סויגטסו תמיד התלבש בסגנון, בבגדים סגולים שהבליטו את עיניו הסגולות. כל הבנות בערפל הנסתר היו מדברות עליו, ועל השבט שלו הוא שייך. אפילו ששבט הוזוקי היה תחת השגחה כבדה, הוא תמיד היה נערץ על ידי התושבים הקטנים, ממש כמו שבעת נושאי החרבות. צ'וג'ורו קינא בתהילה שחברו קיבל עם השנים... אך למד לכבד אותו, כפי שסויגטסו היה מכבד אותו בחזרה.
צ'וג'ורו היה לחוץ, ושקשק. מבחנים בערפל הנסתר היו ידועים כאכזריים. "במבחן שהיה לפני עשר שנים מתו כל המועמדים!" הוא דאג למדיי.
סויגטסו חייך בנבזיות, מנהג שתמיד הדאיג את חברו. "לא כולם" אמר סגול העיניים, ומתח את ידיו. "זאבוזה מומוצ'י, נושא 'המוציא להורג' שרד..."
"הוא רצח את כולם!" הרעיון החריד עד לשד עצמותיו של צ'וג'ורו, והוא סידר את משקפיו.
"ואז קיבל את דרגת האנבו שלו" סויגטסו נראה מוטרד מטון דיבורו של צ'וג'ורו. "הוא היה מנושאי החרבות, איך אתה יכול לחשוב עליו כך?"
"אני יודע" אמר לו צ'וג'ורו, כמעט מגמגם. הוא חברי הטוב, אני יכול לבטוח בו. "סויגטסו, איך אתה יכול לעצום את עיניך לכל אותם משפחות ושבטים שאיבדו את ילדיהם במבחן דמים?!"
סויגטסו צחק. לרגע, צ'וג'ורו היה בטוח שהוא קפא במקום. "אוי... אתה פשוט בדחן, צ'וג'ורו, באמת. ילדיהם רצו להשתתף במבחן הצ'ונין. הם ידעו שזה מה שיקרה, והם בכל זאת השתתפו."
"הם לא ידעו!" צ'וג'ורו לפת את סויגטסו בצווארון חולצתו, הרימו והדף אותו על קיר קרוב. "אם הם היו יודעים הם לא היו קופצים למותם!"
"אתה מגזים!" התרגז, "איך אתה יודע את זה בוודאות? הם ידעו שהם בסכנה, הם פשוט לא חשדו שנער יוכל לקטול את כולם!"
זיק של שנאה חלף בצ'וג'ורו. הוא ניער את סויגטסו. "אם איי פעם נעמוד במצב הזה, סויגטסו... בבקשה תבטיח לי שתזכור את החברות הזאת. אל תזרוק אותה לפח בגלל שום דבר."
הוא חייך. צ'וג'ורו לא ידע אם להתייחס אליו ברצינות, או לא. "אני מבטיח" אמר, והילד לובש המשקפיים הניח אותו בשלווה. הוא עדיין רעד. "אני מבין את החשש שלך, צ'וג'ורו. המבחנים שלנו אינם פשוטים, אבל אנחנו לא נהרוג אחד את השני, מיזוקאגה הבהירה זאת היטב" אמר ושילב את ידיו. דלת הכיתה נפתחה, וצ'ונין בעל מגן ראש של הערפל הנסתר פנה לכל מי שהמתין מסביב. "הנבחנים יכולים להיכנס" אמר, וכולם הסתערו אל עבר הדלת, לעבר מבחן הגנין.

לא עבר זמן רב, ושני החברים מצאו את עצמם ברחבת האימונים של האקדמיה, בנפרד משאר הנבחנים. הם היו מתוסכלים... במיוחד סויגטסו, שבנה על כך שיעבור את המבחן. "זה לא היה אמור להיות כל כך קשה. איך לעזאזל ציפו שנעשה את הטכניקות בביצוע כל כך טוב?"
"כן!" צ'וג'ורו התרגז, "הדרישות היו ברמה צ'ונינית לפחות! לא היינו יכולים לענות עליהן בכלל!"
סויגטסו התייפח. "בקצב הזה לעולם לא נהייה נושאי חרבות-"
"לעולם אל תגיד את זה!" נזף בו חברו. "אנחנו נהייה! הרבה עוברים את מבחני הגנין, לא רק בערפל הנסתר! יש גם בשאר הכפרים!" למרות זאת המחשבה כרסמה בקרבו.
"איך אתה יודע? אתה תמיד מנסה להישאר אופטימי צ'וג'ורו... אבל אתה לעולם לא תדע. האם תמשיך להגיד את זה גם כשאנחנו נשב כאן בפעם המאתיים, מתמרמרים על כך שהמבחן לא היה ברמה שלנו?!" הוא נופך כלפיו את ידו. "לא אכפת לי. אני משבט הוזוקי, ואני לא אתן למבחן עלוב שכל טיפש עובר להפריע לי!"
אני חייב להגיד משהו שיגרום לו להבין. "רוב מי שעובר את המבחן הם לפחות גדולים מאיתנו בשנה! אין לנו מספיק ניסיון! בפעם השנייה נוכל לעבור אותו!"
"אני לא מאמין בפעמים שניות" התעלם ממנו סויגטסו, והביט אל עבר מבנה הכיתות של האקדמיה, "וכך לא אתן פעם שנייה לערפל הנסתר. אני אהיה נושא חרבות... בדרך זו או אחרת."
"מה?" שאל בחשש. "סויגטסו, למה אתה מתכוון?"
בעל העיניים הסגולות החל להתרחק ממנו, לא לפני ששמע את שאלתו האחרונה. "לאן אתה הולך?"
"הביתה" ענה בשיממון. "אני הולך הביתה." הוא קפץ משם הלאה אל גג קרוב, ומשם אל רחובות הכפר עצמו. צ'וג'ורו לא רצה לערער על חברו, ולכן התגנב אחריי סויגטסו בשקט, מזנק מגג אחד לשני, ומסתתר בכל פעם.

המרדף הקצר הוביל אותם אל מחוץ לעיר. הוא רצה לתת לי את הרושם שהוא הולך הביתה. לאן אתה הולך, סויגסטו?
אחריי שעבר ברחוב הראשי ובין הרחובות שהם באמת ביתו, סויגטסו וידא שאף אחד לא רודף אחריו. למזלו של צ'וג'ורו, הוא לא הבחין בו ומשם המשיך ליעד האמתי. הוא נע לכיוון דרום-מערב, לעבר היציאה מהכפר. כפר הערפל הנסתר נמצא בין חומות הר כבירות, אשר חצויות בדרכי עפר טבעיים. סויגטסו הגיע אל אחת מהן, שם המתינו לו ארבעה שינובים, וכולם לבשו את אותם מדי בלאי דהויים, עליהם רקום סמל יין-ויאנג רק בצבע לבן. אחד מהם היה מגודל ממש, בעל תסרוקת מוהוק משונה וג'ינג'ית. אחת מהם הייתה בעלת שיער אדום וארוך, שהוסתר בחלקו על-ידי כובע גרב. בחור נוסף היה יחסית שזוף, בעל שיער ארוך אסוף בקוקו, ובעל ארבעה ידיים. הבחור שהוביל אותם לא היה נראה מפחיד במיוחד; הוא היה בהיר יחסית, שפתיו כחולות ושיערו דליל אפרפר-סגול.
סויגטסו עצר מולם, ונאנח. הם חייכו. "ידענו שתגיע" אמר כחול-השפתיים. "אורוצ'ימרו מחכה."
"אני לא אוהב את זה... אבל זה עדיף על כאן" התמרמר. "אין בשביל מה להישאר כאן."
"קדימה, נצא!" דחקה בהם הנערה בעלת השיער האדמוני. לפני שסויגטסו הספיק לעשות צעד נוסף, צ'וג'ורו התפרץ בפראות, ודמעות בעיניו. "לאן אתה הולך?!" שאל בהתנשפות.
סויגטסו עצר, והתבונן אחורה בפליאה. "עקבת אחריי?"
"לא... לא יכולתי שלא... ידעתי... איך שהוא ידעתי..."
"אל תעצור אותי, צ'וג'ורו. אני חייב את העזרה שלהם. אורוצ'ימרו יכול לעזור לי..."
"אל תלך, אנחנו צוות!" הוא רעד. "איך אני אוכל להמשיך בלעדיך?"
"אתה תוכל. אתה אולי עדיין מתקשה באימונים, אבל שמעתי את הסנסיי... הוא בטוח שאתה תצליח."
"אני לא אוהב את זה! מעולם לא שמעתי על האורוצ'ימרו הזה-"
"הוא אחד משלושת הסנינים של העלה, צ'וג'ורו. הוא יכול לעזור לי."
אגדה מהלכת. "אז... אז מה איתי?..."
"תישאר כאן, אתה מבזבז לי את הזמן!"
"סויגטסו! תבטיח לי! תבטיח לי שלא תשכח את השבועה שלנו!"
"אני לעולם ועד לא אשכח. לעולם. אני מבטיח."
צ'וג'ורו הנהן, ובעניין של שניות חברו היקר נגוז אל הדרך האביכה מערפל, יחד עם שאר השינובי המשונים.

סויגטסו ניסה להיזכר בעבר שלו בכפר הערפל הנסתר, אך לא העלה דבר. בעקבות הניסויים עליו ערך אורוצ'ימרו הוא איבד חלק מזיכרונו. את זאת הוא ידע בוודאות- במיוחד בפעמים בהם סאסוקה היה מעיר לו שהוא אמר לו דברים שלא זכר שאמר לו בעבר.
הזיכרון הכי רחוק שלו היה מהיום בו סאסוקה שחרר אותו מתא המים, כשנודע לו שאורוצ'ימרו מת. הוא היה בתא באותו רגע כשהבחין בדמותו של סאסוקה כאשר מתבוננת בו עומד במים. "מאחר שהגעת הנה, אני מבין שהבסת את אורוצ'ימרו."
"כן." סאסוקה הידק את אחיזת ידו בניצב חרבו. "יתרה מזאת, אשחרר אותך מפה."
הוא שלף את חרבו, ובאבחה אחת מהירה, וניתץ את זכוכית המיכל הגדול. בכך הוא גרם לכל המים לפרוץ החוצה בבת אחת, והחדר החשוך בו היה שמור היה מוצף. סויגטסו התרומם מעל פני הרצפה המוצפת, גופו ערום. הוא עדיין הותיר את פניו במים, כשאמר "סוף כל סוף אני בחוץ. תודה, סאסוקה."
"סויגטסו, אתה הראשון. בוא עמי."
"אז אני הראשון. כלומר... תהייה לנו עוד חברה?"
"עוד שניים. ג'וגו מהמחבוא הצפוני וקָרִין מהדרומי."
סויגטסו המשיך לרומם את גופו מעל פני המים, ערום כביום היוולדו. "באמת?"
"למה?"
"זה פשוט ש... אני לא מחבב אותם כל כך. אני לא חושב שאסתדר טוב במיוחד עם שני אלו" אמר וצחקק. "לא כלל אותי, אני תוהה מה אתה מתכנן לעשות לאחר שתמצא את שני אלו, סאסוקה."
"הקשקשת שלך מרגיזה אותי. שים עליך משהו. בוא נצא" סיכם בכך את העניין כהרגלו, ופנה משם לצאת מהמערה. סויגטסו צחק. "מדבר כאילו שאתה טוב יותר ממני, הלא כן?" אמר, והתמוסס בבת-אחת לטיפות מים שהצטרפו לרצפה המוצפת.
סאסוקה הרגיש את אצבעו של סויגטסו מכוונת לרקתו. "בוא נבהיר את מערכת היחסים ביננו כך שהיא תהייה ברורה כשמש, אוקי? מצטער, אבל אתה עזרת לי עקב הנוחות שלך. לא אמרתי מילה אחת על כך שאצטרף אליך. אתה לא מעליי רק משום שהבסת את אורוצ'ימרו. כולם היו אחריו. כצעצוע המועדף עליו, היית לצדו, לא כבול בשלשלות. פשוט הייתה לך הזדמנות טובה יותר לתקוף אותו מאשר השאר שבינינו."
דממה השתררה בחדר החשוך והאפל, כאשר האצבע החשופה של סויגטסו מתהדקת על רקתו של סאסוקה. הם החליפו כמה מבטים; טירוף וזדוניות חלפו בסויגטסו, שזה עתה השתחרר מתאו, בעוד שסאסוקה נהג באדישות ובניכור.
לבסוף הוא הרחיק את ידו, וחייך בעליזות. "עאלק! רק צחקתי! אך מאחר שנתתי לך לחיות הרגע, אני לא חייב לך דבר על כך שהצלת אותי עוד. אני חופשי סוף-סוף, אעשה כרצוני."
"אני מבין. כמה מאכזב."
מחוץ למחבוא הנטוש בו היה נמצא סויגטסו, סאסוקה עשה את דרכו בין השבילים. הוא לא האמין, אפילו אם היה זה לשבריר של רגע, כאשר שמע את קולו של סויגטסו שוב. "כשאני חושב על זה, הייתה זו הקבוצה שלך, לא?" ראשו הגיח שלולית ענקית, שנצצה לקרני השמש החמימות. "אלו שהביסו את הסנפאי הגדול שלי, מומוצ'י זאבוזה." הוא שחה בה במעגלים, והמשיך להסביר. "אני תוהה מה קרה לחרבו של זאבוזה, 'המוציא להורג'?"
הוא המשיך בשחייה, וסאסוקה התבונן בו כהרגלו באי-סבלנות. חיוך מטופש נמרח על פניו של סויגטסו. "בוא נעשה את זה כך..." אמר והחל לשחות לכיוונו, "אם תוביל אותי לחרב ואשיג אותה, אני מניח שלא יפריע לי לעזור לך" סיים את דבריו כאשר השעין את גופו קדימה לשפת השלולית. סאסוקה הסכים בשקט, והמשיך את הליכתו על פני המים. "שים עליך בגדים".

באותו יום הם התחילו את דרכם החדשה, לעבר השגת המוציא להורג, ועשו כברת דרך. סויגטסו לא זכר הכל... רק חלקים מסוימים. הוא נזכר בסיבוב שעשה עם סאסוקה כשהלכו לצרף את קרין ואת ג'וגו, וגם את הקרב שלו עם סוכן האקצוקי לשעבר, קיסמה. האיש היה אגדה, והכבוד להחזיק את "המוציא ההורג" כנגד "קשקש-כריש" האגדית אותה מחזיק קיסמה... היה מרשים מאוד. למרות שהקרב מעולם לא נגמר, הוא הספיק לטעום מעט ממה שפספס כאשר היה לכוד כמו דג בתוך התא הצפוף.
הוא גם זכר רגעים מהחצי שנה האחרונה. הוא זכר שהצטרף לאקצוקי יחד עם סאסוקה והשאר... הוא זכר שהיה קרב גדול. לא קרו דברים רבים מאז שנפתחה המלחמה, למען האמת. עד כמה שהצליח לשחזר, הצוות של סאסוקה הפריע לישיבת חמשת הקאגים, עד שהוא וג'וגו נלכדו. מאותו רגע שהם הפסידו וסאסוקה נמלט והותיר אותו ואת ג'וגו מאחור, הם הספיקו לחשוב על תכנית מילוט, וברחו מהמקום בו הייתה הישיבה מלכתחילה, ארץ הברזל, ארץ מושלגת ולא כל כך טובה ליצור כמו סויגטסו. לאחר שכוחות השינובי המאוחדים נהרו לשדות הקרב, חיל המשמר במצודה בו הוחזקו היה דליל. הוא הצליח להערים עליהם ושחרר את חברו ג'וגו. הוא חיפש את המוציא להורג, משום שכשנאסר הנשק נלקח ממנו. אלא שכשבדק את הנשקייה, החרב לא הייתה, דבר שהוא אינו הגיוני בעליל. זוהי חרב איכותית, אך היא מגואלת בדם. אף שינובי מהאיחוד לא יסכים לשאת אותה... ולכן זה השאיר בידיו תיאוריה שונה לחלוטין, והוא ידע שסאסוקה בצרה גדולה, וייתכן שחרבו עוד יותר.

הוא וג'וגו ידעו היכן למצוא אותו זמן קצר לאחר מכן. הם ערכו מסע ארוך, כמעט שבוע של חוסר מנוחה. למזלם רוב הכוחות השתתפו במלחמה, ולכן הם יכלו לנוע בשלווה בדרכים ללא צורך לדאוג מהתקפה מאסיבית. הקרבות התנהלו בעיקר בארצות הספר שבמזרח.
כשמצאו את סאסוקה בארץ הצליל, היה זה ביער עבות, מחוץ למערה. הוא היה לבדו בדיוק, ונדמה שהיה עסוק. הוא מצא את המגילה שמסוגלת להשתמש בטכניקה חזקה... הוא לא זכר את שמה או את השיטה, שכן הוא רק עלעל במגילה עצמה. אם יש דבר אחד שזכר הוא, שסאסוקה החזיר את אורוצ'ימרו לחיים- למרות שסויגטסו התעקש שלא. הוא מעולם לא הקשיב לי הוא חשב בלבו בעוד שראה את דמותו החולנית של אורוצ'ימרו פורצת מבעד למוגלה של גופה של הנערה שחטפו מהעלה הנסתר.
זמן קצר לאחר מכן הם הגיעו לעלה הנסתר, שם סאסוקה ואורוצ'ימרו השתמשו בטכניקת "אדו-טנסיי" והחזירו לחיים את ארבעת ההוקאגה העתיקים: השירמה "אלוהי השינובי" סנג'ו, אחיו הקטן של השירמה- טובירמה, הירוזן סרוטובי שנקרא גם "הפרופסור" ומינטו נמיקאזה, שנקרא "הבזק-הצהוב". הם ענו על סדרת שאלות שסאסוקה שאל- ומשם השתלבו אל המלחמה. הם השתתפו בקרב, לאחריו, סאסוקה נעלם- יחד איתו ועם השאר, והם התפצלו שוב.
מכאן, לאחר שקיבל זווית נוספת, סאסוקה חזר לעניינים. לא נשמע חדש מאורוצ'ימרו, וייתכן כי על פי השמועה ששחרר את קבוטו מהאשליה המסוכנת, אִיזָנָמִי. הם לא התעסקו יותר מדיי עם שמועות. כשהגיעו למערת העצמות, אחד ממחבואי האקצוקי, טובי שכשל בקרב חזר לשם פצוע וחבול. סאסוקה הציע לו עסקה שלא היה יכול לסרב לה... הוא עזר לו להחלים מפצעיו, בתנאי שייתן לו להחזיק באקצוקי.
סויגטסו לא טרח להתעסק בפרטים טכניים. הוא התמרמר לאורך כל הזמן לכולם שרצה את חרבו, ולא התבייש להודות בכך. כשסוף סוף הייתה להם דומיית מנוחה, סאסוקה נתן לו את תשומת הלב, והראה לו מגילה שמצא במחבוא. כך, למרות שהחרב הייתה עם קאקאשי, הם זימנו אותה חזרה אל סויגטסו המאושר, שחיבק אותה ללא סוף. כמובן שהוא ידע שהחזרתה לא תהייה בחינם, והמחיר שסאסוקה נקב היה... הוגן.
חודש למחרת כל צוותי האקצוקי התפלגו לכפרים שונים: סאסוקה וטד לענן הנסתר, שיקמרו ואומו לעלה הנסתר, קמורי וליים לאבן הנסתרת, זטסו וטובי לחול הנסתר וסויגטסו וגו'גו לערפל הנסתר. באותו זמן, לאחר תבוסתו של מדרה עם טובי בקרב כוחות השינובי המאוחדים הכריזו על ניצחון וחזרו לחייהם. לכן כל צוות יצר פיגוע המוני, בדרכו המיוחדת, במטרה להניף דגלים שחורים ומאיימים, המלחמה ממשיכה.

מאז קרו דברים רבים במהלך המלחמה, ביניהם משימות התנקשות בשינובי ופגיעה בנקודות אסטרטגיות, ויותר מניסיון חטיפה אחד של הג'ינצ'וריקים. במשך כמעט שנה שלא הצליחו לממש אף תכנית... וכאשר סאסוקה חיפש את אורוצ'ימרו או אפילו קבוטו כדי לקבל עזרה, הוא לא מצא אותם מעולם.
והנה עכשיו, סויגטסו עומד מול נער המתיימר להכיר אותו בדרך כלשהי, אולי זיכרון אבוד מהערפל הנסתר. סביבם מיזוקאגה הסיחה את הכפילים המסתערים, והצליחה למנוע מהם להתקרב אל הגשר הטבעי.
הוא זכר את זאבוזה... וצמצם את עיניו. "אני לא יודע על מה אתה מדבר! הייתי זוכר אותך אם היית מהערפל הנסתר!" כל הזמן הנער הזה המשיך לציין בפניו שהוא הבטיח לו משהו... מה לעזאזל היה צריך להבטיח? צ'וג'ורו הסתער עליו עם "חרב התאומים" בהנפות רחבות, וסויגטסו התחמק וחסם אותן. "אתה חייב לדבר בהיגיון!"
"אתה הבטחת לי, סויגטסו! הבטחת שלא תשכח את השבועה!"
"הייתי זוכר אותך כפי שאני זכרתי את זאבוזה סנפאי!"
צ'וג'ורו הפסיק, וחזר אחורה. קלעתי בול? שאל את עצמו סויגטסו כששם לב לתופעה המשונה. התשובה שקיבל ממנו הייתה מאוד... מפתיעה. "אתה זוכר את נושאי החרבות, ולא את מה שהבטחת?" שאל צ'וג'ורו, והידק את ידיו המיוזעות בניצבים. "היית נוהג לקרוא למומוצ'י זאבוזה כך... אבל הוא לא היה סנפאי. היה לנו סנסיי, יוּזוּ, איך יכולת לשכוח אותו? הוא תמיד אהב אותך יותר ממני!"
סויגטסו החל לרעוד. כמה דברים שכחתי? לא! "סתום ת'פה שלך!!!" הסתער עליו באבחות חרב מהירות למדיי, הכל בזכות התנפחות שריריו מהטכניקה המיוחדת. הוא היה כה מהיר, שניסיונו הבודד של צ'וג'ורו להגן על עצמו ירד לטמיון. "חרב התאומים" החליקה על להב "המוציא להורג", והשאירה אותו חשוף להתקפה. כך הוא ספג את כול שיסופי חרב יריבו, ונפגע כהוגן. גופו נחתך קרוב לעשרים פעם, כל אחת צורבת מהשנייה. לבסוף צ'וג'ורו הצליח להחזיק במספיק כוח כדי לא להחליק מהגשר, השתנק מהכאב תוך שהוא זוחל על גבו. חרב התאומים נשמטה מידו, ונפלה בצלילה אל מי האגם שתחתם. סויגטסו חייך בלצון, והצמיד את המוציא להורג על צוואר אויבו. "חשבתם שהצלחתם להיפטר ממני... ועכשיו כולכם תשלמו, אפילו מיזוקאגה! אני אחיה מחדש את שבע נושאי החרבות האגדיים של הערפל הנסתר! אני אגשים את חלומו של אחי, מנגטסו!"
צ'וג'ורו בכה בשקט. דמעות זלגו מעיניו, רככו את לחייו וצללו במליחותם אל מי התהום המתוקים. "הבטחת..." לחש ביבבה. "ואתה... אתה אמרת שלא... לא רציתי... אני לא רציתי, סויגטסו..."
"למה אתה חוזר על השם שלי כל כך הרבה פעמים?" הוא וידא, והידק את "המוציא להורג" עוד יותר. משהו כאן לא בסדר... הוא חושב שאני מכיר אותו? "מי אתה?" שאל בחשש.
נדמה שזה היה הקש ששבר את גב הגמל. צ'וג'ורו עצם את עיניו. "סיים את זה" אמר. "אתה שכחת אותי... שכחת את ההבטחה... שכחת הכל..."
לרוב היה סויגטסו מתייחס בקלילות למלאכתו, אך הפעם הרגיש נרתע. "אתה כזה חכמולוג- הזכר לי מה שכחתי!" צ'וג'ורו שתק, וסויגטסו הרים את כתפיו. "כרצונך!" הוא הניף את "המוציא להורג" באוויר, וסיים את המלאכה.

כשמיי הביטה הפעם למשמע צליל הטבילה, היא רק הצליחה להבחין בגופו קטוע הראש של שומר הראש שלה לשעבר. "צ'וג'ורו!!!" היא צרחה באימה, והשתמשה בסימוני ידיים מהירים. "לבה: גושי לבה!" הכריזה, ופלטה גושים ענקיים ורותחים לעבר אויביה המתאגדים. היא ניצלה את ניסיונם להתחמק כדי לנוס בעצמה אל הגשר הטבעי, עליו עמד סויגטסו המנופח והמתנשף. "לא היה לו סיכוי. הוא לא היה נושא חרב כפי שאני חשבתי... מבאס בשבילו."
היא נחתה מולו, וקימצה אגרוף זעם רועד. "הוא היה נושא חרבות מעולה, קל וחומר יותר ממך!"
"אני לא יודע מה איתך, מיזוקאגה, אני עומד כאשר המוציא להורג בידי, חי ונושם, בעוד שכל מה שנשאר ממנו הוא גופה חסרת ראש. מה זה אומר לגביו?"
היא התמלאה משטמה כלפיו. "אתה חזיר טיפש, יהיר וגאוותן! אינך זוכר דבר לגביי אחיך, או לגביי הערפל הנסתר, הא סויגטסו?"
כפילי סאסוקה הצליחו להתגבר על התקפת הלבה, והתכוננו להשתמש במתקפת כדורי אש משולבת על הגשר. סויגטסו שם לב לכך, ואותת להם להפסיק. "חכו! אני רוצה לשמוע את זה!"
הם עשו כמצוותו, והוא התפלא מאוד עקב כך. או שסאסוקה שומע את זה... לא, זה לא אפשרי. יכול להיות שהיא הצליחה להסיר מחלקם את שליטתו? כמה טובה היא?
שפתיה התכווצו בשנאה. "אתה אולי לא זוכר זאת, אולם אחיך קטל את אחיו של צ'וג'ורו באחת המשימות. מעולם לא סיפרנו לו זאת... אבל סיפרנו זאת לך."
"מה?" על מה היא מדברת? היא אומרת את האמת?
"נתנו למנגטסו ולכל נושאי החרבות הזדמנות להחזיר את חרבותיהם, ולזכות בהן מחדש. רובם התנגדו בכוח, וקטלו רבים בדרך. אחד מהם היה אחיו של צ'וג'ורו. אנחנו ידענו על טיב היחסים ביניכם, ולא רצינו שתפסיקו לדבר. לכן סיפרתי את זה רק לך, חשבתי שזה יגרום לך להעריך אותו יותר. אולי זאת הסיבה בגללה עזבת את הכפר, סויגטסו. לא בגלל השאיפה לכוח, או בגלל הרצון לשלוט בנושאי החרבות... רצית לתקן את העוולות של אחיך."
לבו פעם במהרה. היא אומרת את האמת. אני זוכר את זה. "תסתמי!!!" הוא צעק והסתער עליה במהירות הבזק. היא זינקה מעלה, וסויגטסו חשב שייפול למים לאחר שפספס אותה- אלא שמתכת אחת התנגשה בו!
"חרב התאומים" התנגדה בעוז ללהב "המוציא להורג", כאשר צ'וג'ורו מחזיק אותה בשני ניצביה. "אני ידעתי!" אמר בקול עמום. גופו היה מנופח, ממש כמו של סויגטסו, והוא נראה עז יותר מתמיד. מיזוקאגה לחשה לעצמה את שמו, וחזרה להילחם בשאר צבא הכפילים, שחזר לתקוף אותה. צ'וג'ורו רעד מהתרגשות. "אני חשדתי בזה... עמוק בתוכי תמיד ידעתי שזה היה הוא! אבל קול קטן בי אמר לי לשתוק. הקול אמר לי שיש תקווה... שאני ואתה נחזיר לשבעת החרבות את תהילתם בעולם, כפי שהיה להם לפני הפירוק האחרון!"
סויגטסו לא הצליח להתנגד. "איך... אבל הרגתי אותך!"
"לא שמת לב שצווארי לא דימם? אני לא יודע למה, סויגטסו, אבל אנחנו חולקים את אותן יכולות. מיזוקאגה טוענת שאני אולי צאצא אבוד של הוזוקי... אבל אני בכלל לא דומה לך, ואני גם שמח שלא! אתה ממזר חולה, ושיחקת ברגשותיי מספיק זמן!" הוא דחף את סויגטסו המבוהל אחורה. הוא ניסה לשתות מהמימייה, וקרב אליו את הקשית. צ'וג'ורו הסתער בכל כך הרבה כוח, שלא נותרה ברירה לסויגטסו אלא לחסום אותו ולהתרכז בו. הוא ניצל זאת, והניף את "חרב התאומים" מהכיוון השני, אל עבר המימייה. הוא ריסק אותה באבחת חרב, והשליך אותה הצידה. סויגטסו היה המום. "יכולת לעשות את זה כל הזמן?!" הוא הזדעזע. מה לעזאזל אני עושה עכשיו? אנחנו שווי ערך! "לעזאזל עם זה!" הוא הסתער עם "המוציא להורג" כנגד יריבו.

"אם איי פעם נעמוד במצב הזה, סויגטסו... בבקשה תבטיח לי שתזכור את החברות הזאת. אל תזרוק אותה לפח בגלל שום דבר."
"אני מבטיח"

צ'וג'ורו זכר את מילותיו של האדם שכרגע הניף כלפיו את חרבו. "הבטחת שלא תבגוד בי!!!" להב "חרב התאומים" התחזקה, והוא נעץ אותה בלהב "המוציא להורג". "אתה הבטחת שתזכור את החברות הזו! שלא תזרוק אותה לפח!" הוא המשיך לדחוק, וסויגטסו לא הצליח להתנגד. הוא שם לב שיריבו סינן מבט זריז למים המתוקים, והוא ידע שעליו להזדרז. סויגטסו ניסה להחליק אל המים, אך צ'וג'ורו היה מספיק מהיר בחרב העצומה, כדי לשחרר את נעיצתה, להחזיר אותו לגשר בעזרתה ולחזור ולהניף אותה נגדו. סויגטסו גונן שוב על חייו, וגילה שחלק מ"המוציא להורג" נשברה! המהלומה ששלח צ'וג'ורו הייתה כה חזקה, שהצליחה שוב לשבור את להב החרב. צ'וג'ורו נזכר בדבריו של סויגטסו, לפני שעזב את הערפל הנסתר.

"סויגטסו! תבטיח לי! תבטיח לי שלא תשכח את השבועה שלנו!"
"אני לעולם ועד לא אשכח. לעולם. אני מבטיח."


"אמרת שלעולם לא תשכח!" הוא שבר עוד חלק מהחרב, ועוד חלק. סויגטסו רצה לפזר עליה את הדם, אך האינטנסיביות של יריבו הייתה כה גדולה, ודבריו הפריעו לריכוזו. "אמרת שלעולם לא תשכח, ושאתה מבטיח!" הוא הצליח לשבור את כל הלהב השחור של "המוציא להורג", וכל מה שנותר ממנו הוא תחתית כהה ומקוצצת. הוא התנשף, וסויגטסו החליט לנצל את ההזדמנות לפזר עליה את הדם. הוא הושיט את ידו הפנויה לגבו- לא לפני ש"חרב התאומים" גדעה אותה. הוא זעק מכאב, ומעד אחורה. ידו, יחד עם המוציא להורג, צללו אל מי האגם. הוא התבונן בצ'וג'ורו בפליאה, ואז בידו- שלא צמחה!
"איך?!" הוא נחרד ברטט. "זה מעולם לא קרה! אף להב או נשק מסוגלים לפגוע בגוף שלי מבלי שהוא יוכל לתקן את עצמו!"
"מדוע אתה חושב שאחיך החזיק בחרב?" צ'וג'ורו שאל בהשתאות. "זה הלהב היחידי שיכול לשבור את טכניקת המיוּם! גיליתי זאת כאשר נפגעתי ממנה בעצמי!"
סויגטסו התחלחל. הוא רעד ללא סוף, ונדמה שחשף פחד בפעם הראשונה. זה נשקף מעיניו: הוא כבר לא בלתי מנוצח, הוא פגיע כעת כמו כל השאר. זה כבר לא משנה, אולי עדיף שאשמע את הסיפור. "אז היינו חברים?" שאל סויגטסו בחשש.
צ'וג'ורו הזיל את דמעותיו. "שכחת... איך יכולת לשכוח?!"
"אני לא זוכר דבר!" התרעם. "אני רק זוכר את זאבוזה משום מה... ואת שבעת החרבות... וזה הכל. אורוצ'ימרו ערך עליי ניסויים משונים, וחלקם פגעו בזיכרון שלי. אני בקושי זכרתי את השם שלי, עד שמישהו ציין אותו בפניי באחת מהבדיקות!"
"אבל אין זה משנה..." אמר צ'וג'ורו בקול. "גם אם היית זוכר... עדיין היינו עומדים זה נגד זה היום. אתה מעולם לא התייחסת לחברות בינינו... תמיד העדפת כוח ועוצמה."
"אולי" אמר, מצקצק מבין שיניו המחודדות. "כשמיזוקאגה אמרה שהלכתי בגלל שרציתי לתקן את העוול... משהו התעורר בי. אני חושב שהיא אמרה את האמת. אולי זאת הסיבה שהלכתי."
"עדיין שכחת... ואני בספק אם הרגשת חרטה עכשיו, כשהיא הזכירה לך את מה ששכחת."
סויגטסו נד בראשו. אני לא... ואתה צודק. "להתראות, צ'וג'ורו." סויגטסו פתח מגילה, שהייתה תלויה על גבו, ומרח חלק מהדם שהיה בגדם ידו הימנית על הנייר. "חרב הקצבים" שהייתה של דרואי הייתה בידו, והוא הסתער במגושם לעברו. צ'וג'ורו העצים את כוחו עוד יותר בעקבות מים שעדיין היו ספוגים בו, מתוקים ורעננים, והוא חילק את להב "חרב התאומים" לשניים במו ידיו! הלהב זהר כשעשה זאת באור יוקד, והוא פשוט סילק באבחה אחת את "חרב הקצבים" מידו השמאלית של סויגטסו, ולאחר כמה תנופות וקאטות מסובבות, סויגטסו דימם לכל עבר, גופו בותר לחלקים שונים שהתפזרו במי האגם. כשסיים, צ'וג'ורו חזר לגודלו המקורי. הוא החזיק את הלהב הכפול בידיו, והתנשף. הוא קרס על ברכיו, ובכה. להתראות...


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Dr_Ellert
הודעה 16.08.2013, 01:48
הודעה #119


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 277
תאריך הצטרפות: 13.11.12
מיקום: מיקומך
משתמש מספר: 182,635



מצטער שלא עדכנתי שבוע- לא תקין לחלוטין. כשחודש אוגוסט יסתיים... אהיה אדם חופשי smile.gif
אגב: בקרוב אעלה תיקונים לפורום. בעיקרון במקור התכנון שלי לטכניקת האלים של אוסמרו היא שלאלים יש את טכניקות העיניים רינגן, שרינגן וטנקאיגן... אבל עשיתי תיקון חדש ואני אערוך את זה בפרקים הישנים ואעלה גם לכאן.
הנה התרשים של הדרך בה איזון טכניקות העין עובד: (לפי הקאנון- רינגן הוא אבולוציה של שרינגן, אז אני מכליל אותם באותו הסעיף)


קריאה מהנה לכולם!


חלק 22: אומו

היא התבוננה על שדה הקרב. עברו כמה שעות מאז שהצליחה לאבד אותם. תרגיל הערפל שלי כבר לא יעבוד הבינה. אם אנסה להשתמש נגדם בקלף המנצח שלי, הם פשוט ימצאו דרך מהירה יותר לפזר אותו, ולדעת מי הן הכפילות, גם אם אסתתר ביניהן. הם פועלים בצורה נחשית... ואם עליי לחסל את הנחש, עליי להכות אותו בראשו.

מאז שאומו נעלמה, שינו הסביר לגורן ויוקימרו הנותרים את תכניתו השנונה.
"הטכניקה שלה היא ערפל. זהו שילוב של טכניקת מים ואוויר, שילוב נדיר מאוד. לרוב כל מי שמשתמש בטכניקות מים יודע לעשות זאת, אבל היא... היא אלופה בזה.
"שמתי לב שכשאוסמרו תקף אותה, הוא השתמש בכדור אש. למה? כי אש אמנם אינו גובר על מים, אך הוא גובר על אוויר. הוא הצליח לעבות את הערפל חזרה למים. לכן עלינו לגרום לה להגביר את הערפל, ואז, ליצור חיכוך."
"חיכוך?" שאלה גורן בספק. "למה שתרצה ליצור אותו?"
"למה? שאלה מצוינת. חיכוך החומר מעביר מטען חשמלי. אם נצליח לגרום לה להיכנס לטווח הערפל ולתקוף אותנו ישירות, נוכל לחשמל אותה באמצעות חיכוך קטלני."
"זה יכול לעבוד" אמרה בהנהון. "אני אצטרך ליצור כפילות, וגם אתה, כדי שנמשוך אתה החוצה."
"אם תתני לטפילי הצ'אקרה שלי לשאת קריסטל דחוס, הם יוכלו לנוע באוויר וליצור את החיכוך עצמו."
"רגע, אבל..." היא עשתה את המתמטיקה, "אנחנו ניפגע! אנחנו נהייה חייבים להיות בטווח! אם לא נהייה, היא לא תהייה!"
"את יכולה ליצור לך וליוקימרו מגן קריסטל. באשר אליי..." הוא משך מעט בשרוול מעילו, והציצו חרקים שמנמנים וריריים. הם היו חלקלקים, ודמו לחיפושיות הרקולס במידת מה. "זהו טפיל מיוחד מאוד שהרביתי מאז שהתחלנו את המלחמה. לאחר שהיא נמלטה, בשעות האחרונות, זימנתי את כל הנחיל שלו. זהו הקָאֶרוּלָה קוֹרְנוּ (caerula cornu), או כפי שאבי מכנה אותם, "טפילי המגן" (寄生虫盾). הזן הזה מסוגל לספוג מהלומות חשמל ואש במידת מה. בימים בהם שבט אבורמי לחם בשבטי החרקים האחרים ובשבט האוצ'יה האגדי, הוא פיתח גנטית את החרק על מנת להגן על עצמו. זה עבד, ואנו משתמשים בהם עד היום" הסביר ואפשר לחרק לזחול חזרה במעלה זרועו.
"אז כולנו סגורים על התכנית?"
שינו הנהן, והם הבחינו בזוג מתקרב. גורן חשבה שאלו אויבים, והתכוננה לתקוף, עד שהבינה שאלו שני כוחות שינובי. עיניהם הסגולות-ורודות בהקו לאור הירח הכסוף, עורם צחור וחלש. נג'י והינטה, בת האצולה ומשרתה הנאמן, לוחמים זה לצד זה. "שינו!" הוא התקרב לחברו לכפר, "איך מתקדמת הלחימה באומו?"
"זה בסדר, נג'י. למה? כדאי שתתרכזו בקרבות שלכם."
"זה נמשך יותר מדיי זמן. הירח נמצא באותו המקום במסלולו כבר למעלה משלוש שעות, ייתכן שאף יותר."
"שמתי לב" אמר, תוך כדי שגורן רק עכשיו התבוננה בו. "אשליה?" שאל את נג'י.
"אם הייתה זו אשליה הייתי יכול לראות בעדה. לא, כנראה שיש מישהו בשדה הקרב שמשתמש בטכניקה מאוד חזקה. מי שזה לא יהיה... לא יכול להיות שזה בשדה הקרב שלנו."
"מה גורם לך לחשוב כך?"
"מלבד הכפילים, יש רק את אומו. מהדו"ח שקראתי עליה משיקמרו, טכניקה ברמה הזו אינה נמנית בין יכולותיה."
"כמובן, אם כך אין לנו סיבה לדאוג. למה? כי זה בטיפולו של אחד הצוותים האחרים."
"בדיוק, אבל בינתיים שמעתי שהייתם קרובים לטפל בה, ולא הצלחתם."
"אני יכול לעשות זאת, נג'י. למה? יש לי טקטיקה להביס אותה, ואצטרך לשם כך מרחב."
"הבנתי, שינו. אני אדאג שהצוותים ימשכו את שדה הקרב."
"לא! תשאיר הכל אותו דבר. למה? כדי שאומו לא תחשוד. אסור לתת לה את ההרגשה שאנחנו תוקפים אותה במכוון, אלא בהפתעה."
"מובן. אני אתפנה לשדה הקרב שלי." נג'י רץ משם חזרה לשדה הקרב, לשריקות ולפיצוצים, והינטה הזדנבה אחריו. "הוא אמיץ" הסביר שינו. "למה? בחזית האחרונה של המלחמה, כשנלחמנו כולנו בעשר הזנבות, נג'י הגן על נארוטו בחייו. הוא ספג את אחד מקוציו השחורים של עשר הזנבות, וגסס. לאחר שהקרב נגמר, הוא הצליח לשרוד בקושי רב, ואנחנו דאגנו שלא ימות. אחריי חודש הוא חזר ללכת, והכל היה כרגיל."
גורן רק הנהנה, ותהתה לגביי הירח. "זה רע, או טוב?" שאלה.
"רע. למה? כי אם האקצוקי ניסו לעשות זאת... זה לא יכול להיות טוב."
היא משכה בידו של גורן, ורכנה אליו. "גורן, אנחנו צריכים למצוא אותה שוב."
"כן!" הוא התרכז, ונדמה שהשתמש ביכולתו המיוחדת. שניות ספורות, והוא ידע בדיוק היכן למצוא אותה. "היא מתצפתת על הר המחט" אמר והתבונן לעבר המקום בו הייתה. שינו הביט לשם בעצמו. "מצוין, נתפצל. כשאשתמש בסימן, תתקפי. למה-"
"חסוך ממני את הנימוקים!" השיבה לו והחלה לרוץ לעבר היעד. הוא הרים את כתפיו, ורץ גם הוא לעבר ההר.

אומו שמה לב שהם שינו את התנועה, ונחרדה. הם עלו עליי. איך הם ידעו היכן אני? לא השתמשתי במספיק צ'אקרה כדי שיאתרו אותי. זה בלתי אפשרי, אפילו לשינובי בוגר. רק הג'ינצ'וריקי של תשע הזנבות יכול לעשות את זה... והוא לא כאן. אני לא אפסיד. לא היום.
היא השתמשה בסימוני הידיים, והכריזה "ערפל!" והמקום בו עמדה בהר המחט החל לאפוף באובך כבד. היא השתמשה בעוד סימוני ידיים, ועוד ארבעה כפילות-ערפל של אומו נוצרו לידה. "הם רוצים מלחמה... הם יקבלו מלחמה." עיניה, ועיניה של הכפילות התחלפו לטנקאיגן המשולש. תראו לי ממה אתם עשויים.
תחילה היא שמה לב ששתי הכפילות השניות הותקפו על ידי חרקי צ'אקרה. מצוין. אחת מהם השתמשה בסימוני ידיים, ודמותו של שינו התבהרה מבין הערפילים. הוא נחנק, וגופו צנח ארצה. כשהיא הביטה היטב, היא שמה לב שהוא התפוגג לאלפי חרקים! כפיל חרקים?
הכפילות הפנויות נתפסו על חם, כאשר גבישי קריסטל ארוכים כמחטים לכדו אותן במקומן. הן השתמשו בטכניקת התפרצות החומר- רק כדי להיתקל ברומח קריסטל אדיר ששיפד את שתיהן על להב הקריסטל. לעזאזל.
שתי הכפילות הנותרות, שהצליחו להביס את כפילי החרקים, משו לעזור לכפילות המשופדות- לא לפני שהן זעקו מאימה. אומו התאמצה להשתמש בטנקאיגן, רק כדי לראות שהן ננשכות על ידי נחילי חרקים טפילים. הן התפוגגו בעניין של שניות לערפל דק. לעזאזל איתם! אחסל אותם במקום בו הם עומדים! היא אספה בין אצבעותיה המיוזעות שוריקנים, והשליכה אותם לכל עבר. היא לא ראתה אותם כלל. הם נלחמים בי בכפילים, כפי שאני נלחמתי בהם בכפילים. הם ערמומיים... הייתי צריכה להיפטר ממנו!
היא זינקה מטה ממקום מחבואה, מתנשפת ועצבנית. "הבנתי איך זה הולך להיות, כוחות השינובי! אתם חושבים שאתם יותר טובים ממני, משתמשים בטכניקות שלי נגדי?!"
אז, היא שמה לב, חלף לנגד עיניה חרק זריז, שחזר לעופף בערפל. עוד חרקים? שינובי דוחה. באמצעות ראיית הטנקאיגן היא הצליחה להבחין בשינו וגורן המתקרבים. היא שילבה את ידיה. "לא משנה כמה טכניקות תנסו... יש לי את הטנקאיגן, ידי תמיד על העליונה. ככל שתנסו להפריע לי, אני תמיד אנפץ ואשמיד הכל."
"לא הפעם" אמר שינו, והרים את ידיו מעלה.
היא לא הבינה את המשמעות של הדבר הזה. "אנחנו בתחרות כלשהי?" שאלה, והתכוננה לתקוף. "אני אגמור אותך עכשיו! טנקאיגן: סערת-"
שינו מחא בכפות ידיו, מה שקטע את מה שאויבתו רצתה להגיד. אוויר הלילה ספוג הטל ואובך הערפל התמלא בחשמל סטאטי שרק גבר, ומכיוון שאומו פלטה ערפל ומים, היא התחשמלה כהוגן. היא זעקה מכאב, כאשר הדבר היחידי בו נאחזה היו עיניה. טנקאיגן: סופת האלים. (神の嵐)
כולם בנוכחות הערפל התחשמלו, אפילו גורן ושינו. גצי החשמל בלטו בזרמים מהירים ומבליחים, והתמקדו בגופים החמים. היא לא ידעה אם הצליחה ליישם את התרגיל האחרון שהיה לה בשרוול, עד שראתה זאת בעיניהם של אויביה.
עיניהם של שינו ויוקימרו התחלפו בעיני הטנקאיגן, אך לא במובן הטוב. גופם פרכס לא רק בגלל החשמל. ראשם התנדנד וקפץ ללא סוף, עיניהם החלו לדמם. הם נפלו על קרקע ההר, רועדים ומדממים ללא שליטה. על פניה של אומו הצטייר חיוך זחוח, והיא הרשתה לעצמה לנוח לעת-עתה. הצלחתי חשבה לעצמה, והתעלפה.

מחשבותיה נדדו לשנים עברו, שנים שהעדיפה לשכוח.
כשהייתה בת חמש, היא זכרה שעמדה מול קברו של אחיה. על מצחה היה מהודק סרט לבן, עליו סמל בית קמומה, נוצת שחף בתוך עיגול. היא רכנה מעל קבר אחיה, וליטפה בעדינות את מצבת השיש הקרירה והחלקלקה. כשהיא קראה את אותיות שמו, היא התבוננה בבבואת עצמה, מסתכלת בפנים יגעות. "קוצ'יבשי..." קראה את החריטה הנאה, וליטפה אותה. קולה היה עדין וחברותי באותם ימים. היא מעולם לא דמיינה שאיי פעם תתמודד מול ג'ינצ'וריקים ותלבש מדים... היא רק רצתה שאחיה יסלח לה.
"אני אמצא אותו, קוצ'יבשי ני-סן. אני אהרוג אותו. אני נשבעת... הוא ישלם."
אביה של אומו היה אדם קטן יחסית, ובעל עיניים מפחידות. אומו לא הכירה את אחיה כמעט... ומכל מה שאביה סיפר לה, הוא היה גיבור אמתי. אביה עצמו היה אדם שקט, בעל שיער לבן, כמו שלה. הוא היה קצר וקוצני, וצלקת ארוכה חצתה את פניו לרוחבם. עורו היה בהיר מאוד, וורידים בלטו בכפות ידיו ומפרקיו. קולו היה רגוע, נינוח. "אומו, בואי הנה" אמר לה, והושיט את ידו. "יהיה לך זמן נוסף לבקר בקברו של קוצ'יבשי. זכרי אומו, הוא צופה בנו, ואוהב אותנו... והוא חי בלבבנו כל הזמן."
"כן אבא" ענתה בקולה הצפצפני והקטן, וקיפצה בעליזות אחריי הדמות המבוגרת.

באותה שנה, כאשר החלה את אימוניה באקדמיה של הערפל, היא הקדישה זמן רב לחקור בספרייה של הערפל הנסתר אודות מבחן הדמים בו היה אחיה. אביה קרא לו "מבחן הדמים של זאבוזה", משום שזאבוזה מומוצ'י היה האחרון לסיים אותו.
ממה שקראה, נאמר שזאבוזה קטל את כל המתחרים שלו על-ידי שימוש בטכניקה קשה מאוד, שנקראת "הקטילה השקטה". על מנת לבצע אותה על הנינג'ה להשתמש בטכניקת "התחבאות בערפל", ואז להתגנב בדממת מוות כדי לסיים את המלאכה כנגד האויב. באותו רגע, אומו ידעה איזו טכניקה היא תרצה ללמוד. אמנם היא לא הצטיינה בטאיג'וטסו... לא מספיק כדי לבצע את "הקטילה השקטה", אך היא הייתה יכולה להשתמש בערפל. והרבה ממנו.
אביה הרים את ידיו כאשר זה הגיע להצטיינות בעולם השינובי. הוא לא דחק בבתו להרחיק לכת... אך היא עשתה זאת בכל זאת. היא תנקום את מותו של אחיה, האדם שהרג אותו ישלם את המחיר, בין אם ירצה ובין אם לא.
כבר מגיל חמש, כשהייתה מתאמנת ולומדת באקדמיה, היא הייתה ממשיכה לבוא לספרייה, לחקור וללמוד אודות כל מה שהייתה צריכה לדעת. היא הקדישה הרבה מזמנה, כדי ללמוד גם על אויביה. היא הייתה חייבת להכיר את זאבוזה ואת פועלו.
אף אחד לא ציין איך ניצח את אח שלה. בספרים שמצאה היו רק מידע על הניצחון שלו, ועל המועמדים מולם התמודד. נאמר שבאותם ימים אחיה, קוצ'יבשי קמומה, היה הילד החזק ביותר בדורו. בזכות טכניקת העין הייחודית, הוא הצליח להביס כל נער בשכבה. מלבד השימוש בטנקאיגן, הוא גם הצטיין בקרבות צמודים, אחד מהמכשולים של אומו. באותו רגע שמחה לדעת שהיא לא צריכה להתמחות בטאיג'וטסו. אם זאבוזה ניצח אותו בקרב צמוד, לי לא יהיה סיכוי לעולם.
כשהמשיכה לנבור ולחקור, היא למדה אודות שבעת נושאי החרבות. אביה מעולם לא אהב אותם, מסיבה שלא היה מוכן להודות. תמיד כששאלה אותו אודותיהם, הוא העדיף להתעלם, או פשוט לסרב בתוקף. נדמה שכל אחד אחר היה מספר לה כמה הם היו נערצים בכפר. לפני שהשלטון התחלף למיזוקאגה החדשה, שבעת נושאי החרבות היו שינובי מפורסמים, כל אחד בעל חרב מיוחדת משלו. היא למדה שהם התחלקו לשני דורות, כאשר הדור החדש פורק על ידי מיזוקאגה החדשה, משום שהם לא הסכימו לקבל אותה כמנהיגתם החדשה.
אם כך, היא ידעה שזאבוזה, שהיה שייך לדור החדש, נשא את החרב "המוציא להורג", חרב אדירה, המסוגלת להרוג אדם במקום באבחה אחת. הטווח שלה מספיק גדול, וביד האדם הנכון, היא מסוגלת לעשות כמעט הכל. אפילו לקטול אדם בערפל.
לכן היא ידעה שיש רק דבר אחד שיוכל לעזור לה. הטנקאיגן הייתה יכולת מיוחדת, שהיוותה משקל טוב נגד יכולת העיניים המפורסמת של העלה הנסתר, השרינגן. כשחשבה על ההשלכות של השרינגן, היא נזכרה בשמועה שפשטה בכפר שלה. תושבי הכפר לחשו אחד לשני לגביי "רצח", לגבי "בגידה", אפילו "קוטל שארים". כשחזרה הביתה, אביה הסביר לה הכל. התברר ששבט האוצ'יה, שבט שלם של משתמשי שרינגן, נקטלו על ידי איטאצ'י אוצ'יה, שנחשב כיום לנינג'ה עריקה. היא שמעה שהוא השתמש ביכולת המיוחדת, כדי לנצח את כל שאר השבט. אז, היא שאלה את השאלה הראשונה, שאביה חשש לענות עליה. "איפה שאר השבט שלנו, אבא?"
היא רק זכרה שהוא קיפל את העיתון שקרא, והתבונן בה בחשש. "יום אחד אספר לך הכל."

בגיל עשר היא קיבלה את מגן הראש שלה, אותו קשרה על מצחה במקום הסרט הלבן. אז היא צוותה לשני ילדים שהיו גדולים ממנה, לפחות בני שתים-עשרה. הם היו שינובי ממוצעים ביכולותיהם. אחד מהם היה טוב מאוד בטאיג'וטסו, וידע להטיל סכינים מצוין. השני היה מעולה בשינויי צורה, והטעיית האויב. הם לא היו הצוות הטוב ביותר... אך הם היו עדיין צוות. כל זה לא שינה עבורה. היא רצתה לחסל את זאבוזה מומוצ'י... אחת ולתמיד.

היא בילתה במשך השנה הראשונה שלה במשימות קטנות, משימות חיסול בעיקר. במהלך הזמן היא הספיקה לאסוף מידע ככל שיכלה לגביו. היא ידעה שהוא נינג'ה עריקה, וידעה על הטכניקות בזכותן התפרסם. היא ידעה שהוא אמור להיות בארץ הגלים, כך השמועות אמרו.
כשהזדמן לה מזלה, והיא הייתה במשימה בארץ הגלים, היא חשבה שאיבדה פעימה. לאחר שעשתה את עצירתה בעיירה הענייה, אשר נבנתה על מזחים, היא עשתה את דרכה לגבעה קרובה. היא ראתה את החרב הגדולה והאגדית, אותה זיהתה מהתמונות בספריה: "המוציא להורג".
היא ליטפה את הפלדה השחורה, וחשה את אדוותיה מחליקות תחת אצבעות כף ידה. "למה שישאיר את החרב מאחור?..." תהתה בחשד, עד ששמה לב לילד קטן, שהיה אולי בן שמונה, שעמד מאחוריה בשקט. "מה אתה רוצה?" שאלה והסתובבה.
הוא היה לבוש בכובע טמבל, ובבגדים מרופטים. עיניו היו גדולות ושחורות כדיו, והוא התקדם לעברה. "כאן קברנו את האדם שהטיל אימה על הכפר שלנו" הסביר. "הוא היה רוצח מרושע, שכיר חרב של פושע גדול ואכזרי בשם גאטו."
"זאבוזה מומוצ'י" אמרה בבטחה. היא שמעה שהוא התעסק עם דגים גדולים בבריכת הפשע, כגון גאטו. אז, היא רק הצליחה לעקל את מה ששמעה. "קברתם אותו? הוא מת?" היא רעדה. לא!
"הוא איים על חיינו, ובעזרת צוות 7 מכפר העלה הנסתר הבסנו אותו."
צוות 7... חשבה לעצמה "מהעלה הנסתר? הם הרגו את זאבוזה?"
"למה את כל כך רוצה לדעת את זה?..." הילד הקטן שאל בחשש.
עיניה של אומו התחלפו לטנקאיגן, והיא התבוננה בו בזעם. "צוות 7?" שאלה, והחלה להתקרב אליו. הוא מעד אחורה, וכמעט שנפל. "כן! צוות 7! כך הם קוראים לעצמם! אחד מהם בלונדיני, השני שחור-שיער עם סמל של מניפה על גבו, והשלישית היא נערה ורודת שיער!"
אני יודעת מה עליי לעשות. עיניה חזרו להיות רגילות, והיא החלה להתרחק מהקבר. הילד שקשק בפחד, וגונן על עצמו בידיו כאשר חלפה על ידו. כשחזר להסתכל, היא לא הייתה שם... פשוט נעלמה.

מאז, במשך השנתיים לאחר מכן, היא למדה כל דבר אפשרי על "צוות 7" מהעלה הנסתר. ככל שהעמיקה, כך התחלחלה מלדעת את האמת אודותיהם- ועד כמה הם מסוכנים.
מלבד הילדה ורודת השיער, אשר עונה לשם "סאקורה", הצוות היה מורכב משני גנינים מאוד חזקים, אפילו יחסית לגילם. האחד שביניהם הוא אוצ'יה סאסוקה, הילד ששרד את האסון. אחיו הוא איטאצ'י, זה שרצח את השבט שלו... למה האח הקטן נשאר בחיים? הרעיון שייתכן כי סאסוקה שרד בזכות כישרון הלחימה שלו הפחיד אותה עד לשד עצמותיה. יכול להיות שהוא כל כך טוב? לא נאמר דבר על כך שהוא הרג את איטאצ'י... אולי הוא קצת טוב. נראה כמה שווה הטנקאיגן מול השרינגן.
עם זאת, הילד השני... צהוב השיער, העיניים הכחולות, הוא שהפחיד אותה יותר מכל. היא ישבה שעות בעמל על ספרים ומאמרים, מחקרים ודו"חות. הילד הוא ג'ינצ'וריקי. לא פלא שזאבוזה הפסיד... היה להם ג'ינצ'וריקי בחבורה. מפלצת מהלכת. איום נודד. בתמונה הוא נראה תמים, אך בפועל הוא הרבה יותר קטלני מכפי שהוא נראה.
היא למדה כל מה שהייתה יכולה עליהם. מסוכנים. הם הנשקים הסודיים של הכפרים. לרוב מדובר בילדים שנעלו בהם מפלצות זנב אגדתיות, שדים רבי עוצמה המסוגלים בכף ידם להסב נזק כביר. המיזוקאגה האחרון היה ג'ינצ'וריקי בעצמו, של מפלצת שלוש-הזנבות. אני חייבת למצוא דרך להביס אותו, אוזומאקי נארוטו...

כאשר היא הגיעה לגיל ארבע-עשרה, אומו הגישה מועמדות למבחני הצ'ונין. כשנשאלה על ידי הסנסיי שלה לאן, היא רק חייכה בערמומיות, וענתה "העלה הנסתר."
היא התכוננה בכל דרך למבחני הצ'ונין. היא למדה הכל עליהם, כלל על האירוע שארע שנתיים לפני שניגשה. היא לא הייתה מופתעת לגלות על התערבותו של הג'ינצ'וריקי, וכשסיימה לקרוא את הדו"ח על המבחן המפורסם של העלה הנסתר, היא לא ידעה היכן להתחיל.
לאחר שהביסו את זאבוזה בקרב, הם חזרו לעלה הנסתר, וניגשו למבחני הצ'ונין. הם התמודדו מול צוות נוסף שיש בו ג'ינצ'וריקי, גארה מהחול. השם הזה היה אגדה בערפל הנסתר, שניהל מלחמות ממושכות עם החול. כולם ידעו בבית הספר מי הוא הקאזקאגה מהחול, ועל ילדיו.
המבחנים התחלקו לשלושה שלבים. השלב הראשון היה קליל ביחס לאחרים. בשלב השני שני הצוותים כמעט ונתקלו אחד בשני, ובשלב השלישי... סאסוקה עמד להפסיד לג'ינצ'וריקי מהחול, אלמלא נארוטו היה מתערב ומנהל קרב מגוחך בגודלו.
רוב המבחנים של העלה היו דומים בנוסחה שלהם: הם תמיד היו מתחלקים לשלושה שלבים, במטרה לסנן כמה שיותר תלמידים. מועמד או מועמדת היו ניגשים בצוות של שלושה לפחות. במידה וחבר צוות היה נכשל באחד המבחנים- כולם היו נכשלים. המבחנים העמידו את המועמדים בדרך-כלל במצבי קיצון או לחץ מאתגרים, שדורשים שיתוף פעולה מלא. אם אצטרך להעמיד פנים שאכפת לי מהמבחן, עליי לשתף פעולה עם שותפיי לצוות.
היא הספיקה להחליף שני צוותים מאז שקיבלה את המשימה בארץ הגלים. באימוניה איתם, כאשר הזדמן לה, היא הדריכה אותם ככל שהייתה יכולה לקראת מבחני הצ'ונין. כשנשאלה למה היה לה כול כך חשוב לעבור את המבחן, היא רק השיבה את אותה תשובה תמידית. "נקמה."

העלה הנסתר היה שונה למדיי מהערפל הנסתר. הכפר היה גדול פי כמה, ובנוי על שכבות, מוקף בחומה מלאכותית. סביב הכפר היו יערות לא נגמרים, והוא היה רחוק מכל גבול עם כל ארץ אחרת. בעוד שהיא רשמה את שמה למבחנים, היא זיהתה להפתעתה את מי שקיוותה לראות: סאקורה הארונו. את הולכת למות.
המבחנים לא נמשכו זמן רב, אך שמה לב שסאקורה לא הייתה עם צוותה. היא הייתה עם שני שינובי אחרים, שלא זיהתה. חבריה לכפר, ייתכן. אז היא ידעה שעליה לברר.

לאחר המבחנים השניים, הם קיבלו הפסקה של חודש להתכונן. אומו ניצלה את הזמן להיפגש עם סאקורה. באחד הערבים של העלה הנסתר היא תצפתה עליה נפרדת מחבריה לצוות על יד דוכן ראמן. כשהיא נכנסה לסמטה המחברת בין שני רחובות, אומו הסתערה עליה.
"את!" סאקורה שלפה את הקונאי, והתכוננה להגן על עצמה. "לא יהיה מבחן צ'ונין נורמאלי אחד בעלה הנסתר?!"
אומו החליפה את עיניה לטנקאיגן, ושלפה אף היא קונאי. "את היית חברה בצוות 7, נכון, סאקורה הארונו?"
היא רעדה. "איך... איך את יודעת את זה?" שאלה בחשש. "ואיך זה שייך אלייך?"
"לקחתם ממני את נקמתי... הרגתם את מומוצ'י זאבוזה, ואתם תשלמו את מלוא המחיר!" היא הסתערה. הנערה ורודת השיער התגלגלה הצידה, והשליכה שוריקנים על אומו. הפגיעה הפכה את אומו לערפילים; זאת הייתה כפילה!
סאקורה התנשפה, עד שהרגישה להב מתהדק על צווארה. "למה הרגתם אותו?" נזפה. "למה לקחתם את הנקמה ממני?!"
"הוא נשכר על ידי גאטו! הוא היה פושע, ואלו היו או אנחנו או הוא! למה את כל כך אובססיבית לגביי זה?!"
"זה שום דבר מענייניך!" היא הידקה את הלהב עוד יותר, שהחל לפצוע אותה עד דימום. סאקורה לא הייתה יכולה לעשות דבר. תנועה אחת לא נכונה, והיא עלולה לאבד את חייה. "איפה שאר חברי הצוות שלך?" שאלה אותה אומו. "איפה סאסוקה אוצ'יה... אוזומאקי נארוטו, איפה הם?!"
"סאסוקה עזב את הכפר לפני שנתיים כמעט!" היא התנשפה בלחץ. "הוא הלך לנינג'ה-עריק העונה לשם אורוצ'ימרו! הוא בגד בכפר! ובאשר לנארוטו, אף אחד לא יודע איפה הוא כרגע! הוא מתאמן עם ג'יראיה, הסנין האגדי!"
אני תמיד מגיעה למבוי סתום. "אז עדיף שנסיים את זה כאן ועכשיו, את לא חושבת?" שאלה, ועמדה לשסף את גרונה ולסיים את העניין. לפני שהספיקה לעשות תנועה נוספת, היא הרגישה עשרות להבים ננעצים בגבה. אומו זעקה בכאב, שמטה את הקונאי, והתרחקה. היא הבחינה בג'ונין מהעלה... שיערו היה זקור ואפרפר, ועינו האחת מכוסה במגן ראש. "היי! מה את עושה שם, ילדה מהערפל הנסתר? ניסית להרוג את אחת המועמדות?"
"כמובן שלא!" צעקה, ותלשה את הקונאים הנעוצים בה. "רק... רק בדקתי משהו!" אמרה, ונמלטה משם. זה לא הזמן, ולא המקום.

מאז מבחני הצ'ונין בעלה, שם קיבלה את הדרגה שלה על הניצחון בקרב מול מועמד מכפר הגשם הנסתר, היא לא חזרה לביתה שבערפל. היא החליטה למצוא את סאסוקה קודם. נשאיר את סאקורה לסוף.
היא בילתה את השנתיים האחרונות בחיפוש אחר סאסוקה ובמחבואיו. בכל מקום בו עברה היא שאלה על אורוצ'ימרו. פעמים רבות היא לא מצאה דבר... והלכה סביב הזנב של עצמה, עד האירוע שקרה לפני כמעט שנה.
המלחמה הרביעית עדיין התקוממה, והיא כמובן שלא לקחה בה צד. החשש הגדול שלה היה שאורוצ'ימרו התחבא עוד יותר טוב, עמו סאסוקה. כשהגיעה לאחד מהמחבואים של אורוצ'ימרו, היא הייתה מופתעת לראות שם אותו ואת סאסוקה, עומדים ומדברים.
המחבוא עצמו היה תת-קרקעי, מערכת מחילות מתוחכמת וממולכדת. היא עברה אותן בלי בעיה בפעם הראשונה, ולכן בפעם השנייה הייתה זו בדיחה. היא הגיעה לחדר בו היו. מעבדה ישנה ומאובקת, מלאה בקורי עכבישים. "אוצ'יה סאסוקה!" היא הכריזה כאשר עמדה נגדו, "אתה אוצ'יה סאוסקה!"
הוא התבונן בה, ולא ענה. היא המשיכה. "לפני שלוש שנים כמעט, האם אתה הבחור שהרג את זאבוזה מומוצ'י?"
"איך זה רלוונטי?" שאל בחשד. "למה שיהיה לי אכפת?"
"לקחת ממני את נקמתי!" היא צעקה, והשליכה קונאים. אורוצ'ימרו המבחיל השיל עור נחש ונגוז, בעוד שסאסוקה התחמק הצידה. "אל תתייחס אליי בקלות ראש!"
הוא שלף את חרבו, וכיוון את הלהב כלפיה. "הפסיקי. אני יכול לתת לך הצעה יותר טובה... אני לא הנפתי את חרבי מעולם על זאבוזה" אמר, והיא נרגעה. הוא החזיר את הלהב למקומו, והתבונן באורוצ'ימרו, שהתגנב חזרה אל סאסוקה. "כולם אומרים שצוות 7 הרג את זאבוזה, אך אין זו האמת. נארוטו הרג אותו, הג'ינצ'וריקי. את יכולה להצטרף אליי, משום שאני מנסה ללכוד אותו בהתאם."
היא ידעה לאן גורלה ייקח אותה באותו יום, והיא הסכימה.

כשפקחה את עיניה שוב, היא עדיין הייתה על הר המחט. הערפל נגוז מזמן, כך נדמה. השעה עדיין הייתה לילית, והכוכבים שבשמיים נצצו בעיניה הדלוחות. "מתי... איך..." היא הצליחה לקום בקושי, והביטה בגופות שנפרסו מולה. שינו וגורן היו מעולפים, מחוסרי הכרה. היא חייכה בנבזיות, והצליחה למתוח את שרירה הדואבים. "אני שרדתי" חשבה לעצמה. "לא מתתי. אני... אני אוכל להגשים את נקמתי. אני אוכל לגרום להם לשלם. לכולם."
כשעמדה לפנות משם אל עבר מטה כוחות השינובי, היא הרגישה צ'אקרה מתקרבת. היא הסתובבה, וראתה עלם, ייתכן בגילו של נארוטו, בעל עיניים סגולות-ורודות, שיער ארוך מסורק ואסוף, עורו צחור אך מלוכלך מזיעה והפגזות. "שינו!" הוא קרא, והתקרב אל הגופות. אומו החליטה להסתלק לפני שיהיה מאוחר מדיי, ועמדה לקפוץ משם למטה. הנער הפיל אותה אל הקרקע, והחזיק אותה בכוח. "שחרר אותי!" היא צעקה ובעטה בו. הוא נאנק מהכאב, ולא ויתר.
"את תשלמי על מה שעשית!" הוא ניסה לחנוק אותה. היא השתמשה בסימוני ידיים והתפוגגה לערפל, כך שהנער גילה שהוא חונק רק את האוויר. הוא קם, והתבונן סביב. "אני יכול לראות אותך! יש לי את הביאקוגן!"
היא צצה מאחורי זווית בהר, ושילבה את ידיה. "ביאקוגן?... אחת מיכולות העיניים הנעלות?..."
"היוגה נג'י, מהעלה הנסתר" אמר, ונכנס לעמידת מוצא. "אני אמות, אם אצטרך, במטרה להגן על חבריי."
"משאלתך תתגשם מהר!" עיניה התחלפו לטנקאיגן, ושל נג'י נשארו כפי שהן. "ביאקוגן!" אמר, והיא הכריזה "סערת מוחות!"
לרוב הטכניקה הייתה עובדת על השינובי הממוצע... אך לא נג'י. נדמה שסערת המוחות לא השפיעה עליו, והנימים שסביב ארובות עיניו רק התהדקו. איך זה אפשרי? נג'י התנשף, נדמה שהוא כן חטף את המהלומה. "איך... זאת היכולת של הטנקאיגן?"
"היית אמור למות" אמרה, וקימצה את ידיה. "אף אחד מעולם לא שרד את הטנקאיגן שלי."
"יש אחד כאן מולך." הוא שלף שוריקנים בין אצבעותיו, והשליך אותם על יריבתו. היא הצליחה לחמוק מהם, והתגלגלה על הרצפה. נג'י הסתער בבעיטה, אותה היא הצליחה לחסום בעודה מנסה לעמוד. "אני מלאה בטכניקות!" היא השתמשה בסימוני ידיים, ולפתע ההר שוב התמלא בערפל.
הנער התנשף. "אני יכול לראות גם בעד ערפל. זוהי אחת התכונות של היכולת שלי."
"נראה אותך מנסה!" אמרה, ומספר כפילות ערפל הסתערו על נג'י. הוא ריכז צ'אקרות בידיו בזווית חדה, ובאמצעותן הוא שיסף את כל הכפילות. הוא התאמץ לראות עוד יותר, והבחין בה. הוא השליך לעברה קונאי. היא צחקה, והדפה אותו- עד שהוא התפוצץ בפניה. חלק מהערפל התפוגג, והיא שוב נפלה אל הרצפה. נג'י רכן מעליה, ועמד לנעוץ קונאי בעינה. היא הזדרזה הפעם עוד יותר בסימוני ידיה, ולפתע הערפל שאפף אותם החל לחנוק את נג'י. אובך מחניק חשבה לעצמה.
הוא התפתל וניסה לנשום. היא עמדה מעליו, על פניה התנוסס חיוך ניצחון. "ניצחת אמנם את הטנקאיגן שלי... אבל דבר לא עומד בפניי הערפל שלי."
רגע לפני שהוא איבד את הכרתו, נג'י השתנה לבול עץ! טכניקת החלפת הגוף? שאלה את עצמה, ואז שמעה את קולו מאחוריה.
"שמונה הטריאגרמות: מאה עשרים ושמונה הכפיים!" הכריז. הוא השתמש בסדרת קאטות ידיים אגרופים ארוכה ובלתי צפויה. אומו לא הצליחה להתנגד, לא משנה כמה זעקה וניסתה לבעוט. האגרופים המשיכו והמשיכו, מרסקים ומכאיבים לכל עצם ואיבר בגופה. היא זעקה, התפתלה, התחננה שיפסיק, והוא רק המשיך לרמוס אותה באגרופיו הלא-נגמרים.
כשסיים, היא הייתה רצוצה ושבורה. היא שנאה אותו. אני לא אפול לבד. טנקאיגן... היא הזילה דמעה, התפרצות החומר.
נג'י עמד לנעוץ את הקונאי בעיניה- לא לפני שגופה החל לרטוט. הוא הבין מה הולך לקרות. הוא מיד פנה משם, וניסה לרוץ. גופתה שקשקה ורטטה ללא יכולת להתנגד, רעד נוראי שמבשר על סוף גדול. אני מצטערת... קוצ'יבשי... היא חשבה לעצמה, דמעות נופלות על לחייה. אני אוהבת אותך, אחי.
גופה התפוצץ, חתיכות בשר התפרעו והתנופפו לכל עבר. שובלי דם וכתמים ניתזו באוויר הלילה, והכתימו חלק מבגדיו של נג'י, שהחליק על דופן ההר. הוא הבחין באבנים שהתנפצו והתדרדרו מטה. הוא גמע מרוקו, והחזיק היטב בדופן הסלעי. "שינו..." הוא התבונן למעלה, וחשש לעלות.

הודעה זו נערכה על ידי Dr_Ellert: 16.08.2013, 01:58


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
L.Wolf
הודעה 24.08.2013, 22:16
הודעה #120


גאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 338
תאריך הצטרפות: 23.02.07
מיקום: תגידו זה באמת משנה גם ככה לא תכירו
משתמש מספר: 26,642



סוף סוף קראתי את שני הפרקים שהעלת ויש לי רק דבר אחד לומר אתה ממש אוהב להרוג את הדמויות הטובות
הפרקים היו טובים וסוחפים ואני כבר מחכה לפרק הבא


--------------------
אוציהא סאסקה&אוציהא איטצי


planet.com/images/features/ptests/naruto/sasuke.jpg" alt="naruto test" /></a> COPY BB CODE




Go to the top of the page
 
+Quote Post

9 עמודים V  « < 4 5 6 7 8 > » 
Reply to this topicStart new topic
1 משתמשים נמצאים בנושא זה (1 אורחים ו-0 משתמשים אנונימים)
0 משתמשים:

 



RSS גרסת ארכיון הזמן כרגע: 20.08.2019 , 01:15