IPB

ברוך הבא אורח ( התחבר | הירשם )


> 


9 עמודים V  « < 3 4 5 6 7 > »   
Reply to this topicStart new topic
> נארוטו פאן פיק: האיזון של אוסמרו
Dr_Ellert
הודעה 12.04.2013, 20:00
הודעה #81


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 277
תאריך הצטרפות: 13.11.12
מיקום: מיקומך
משתמש מספר: 182,635



בדיליי של יום כי עבדכם הנאמן עובד על סיום הקרב של טד, אני מציג בפניכם: החלק השני של אומו!

קריאה מהנה smile.gif

חלק מיוחד 2: האמת בערפל

אומו הצליחה להתרחק דיה. היא עמדה על סלע, והתבוננה בכל הערפל שעשתה. "ערפל: כפילים!"
(霧遁・分身) ולאחר מכן הופיעו שתי כפילות זהות שהתהוו מהערפל שלה. הן הביטו בה בשאפתנות מאיימת. היא החזירה להן מבט דומה. "אני צריכה שתתפזרו ותתקפו כמה שיותר חרקים. אל תתנו להם את היתרון. נחזיר להם באותו המטבע... אני גם יכולה לשחק את המשחק המטופש הזה."
שתי הכפילות הנהנו ורצו לעבר שדה הקרב הערפילי, שם נגוזו. היא ידעה שהן ייצרו עוד ועוד כפילות עד שימלאו אותו מספיק, כדי להטעות את האויבים שלה. "אני אמנם לא מבוגרת עם ניסיון רב..." היא החלה, כאשר אומרת לעצמה, "אבל זה לא משהו שהוא חדש לי. אם נאלץ להסתמך על אסטרטגיה כזו, הוא חלש מטווח רחוק. ואם הוא מצטיין כל כך באיתור נינג'ות אחרות..." משמע שהוא נינג'ה שמתמחה בחישה וגישוש. אצטרך להיות זהירה, כל צעד שאעשה, סביר להניח שהוא יודע שאעשה אותו. הוא רוצה להגיע לטווח אפס, כי אם הוא לא יהיה מספיק טוב בטאיג'וטסו... היא תהייה מספיק טובה. "טנקאיגן!" ועיניה השתנו לצורתם המיוחדת ברת המשולשים, והיא התבוננה מבעד לערפל כדי לזהות את הדמויות שחיפשה. היא ראתה את הכפילות מזהות את שינו ואת מלוויו. היא חייכה ושילבה את ידיה, בסיפוק רב. "זאת רק שאלה של זמן..." אמרה לעצמה.

נחיל חרקים-טפיליים עשה את דרכו מבעד לאחת מכפילות הערפל. האובך שאפף אותם לא נחלש, ונהייה יותר סמיך. שינו, גורן ויוקימרו שמרו על מרחק צמוד מאוד על מנת לא לאבד אחד את השני. "אני חוששת שהיא מתחילה להבין את האסטרטגיה שלנו" אמרה לו גורן, מנסה להרים את קולה מעל שאוני הקרב שסביבם. יוקימרו משך בשרוול חולצתה, ונצמד כמה שיותר. רעד קשה עבר בו כאשר ראה ראש של כפיל סאסוקה משתנה חזרה לראש של זטסו. הוא פחד עד לשד עצמותיו.
"יכול להיות שאת צודקת. למה? כי היא-"
"אני יודעת למה אני צודקת!" חתכה אותו בדבריה. "תפסיק לעשות את זה, זה מרגיז. אין לנו זמן לבזבז על אמירות ארוכות. תעשה את זה קצר." שינו הידק את משקפיו. "אני רק מנסה להיות ברור..."
היא משכה אותו קרוב אליה. "אחר כך תהייה ברור. קודם כל אנחנו צריכים לנצח את הקרב המקולל הזה. יש לך הצעות מה כדאי לנו לעשות הלאה? עד עכשיו ההצעות שלך עבדו."
"במידת מה" שינו שאב אל מתחת למעילו ואפוד הצ'ונינים שלו חלק מהחרקים. "אני מאמין שאם היא יודעת, היא תשלח אלינו עוד מהכפילים שלה. היא לא תסכן את עצמה בנוכחותנו, משום שאם היא יודעת מה אנחנו מנסים לעשות... היא תנסה לפתח אסטרטגיית נגד."
"ואיך אסטרטגיית-הנגד שלה תהייה?" שאלה גורן וחיבקה אליה את יוקימרו.
"זה פשוט" הוא ענה, ולפתע הגיחה כפילה נוספת. היא השליכה שוריקנים- ששינו הצליח לא רק לחסום, אלא להשיב בחרקיו הטפיליים עד כדי לפגוע בכפילת הערפל ולהעלים אותה. "האסטרטגיה שלה היא התשה. היא מנסה לחזור למצב הקודם, מתי שהיה לה יתרון. למה-" רצה להגיד, וגורן צבתה אותו. "סליחה. היא תשתמש בכפילות שלה כדי לפגוע בגחליליות שממפות את הערפל." החרקים שפגעו בה חזרו אליו שוב, והוא הסתובב אליה.
"אז מה אנחנו עושים, פרקטית? ננסה שוב להשתמש בגחליליות?"
שינו הידס את אפודו. "לא, זה יהיה מטופש. היא פשוט תפטר מהם מהר יותר. אנחנו צריכים להשתמש בדבר הבא היחידי." הוא שלף קונאי-נפץ, והרימו עד כדי להבריק מנגד למשקפיו. "אנחנו הולכים לפגוע בה מרחוק. זה לפחות מה שהיא תצפה ממני לעשות, כי היא יודעת שאני נינג'ת גישוש; זאת כל עוד זה מה שהיא בטוחה בו. את, לעומת זאת, הולכת להשתמש ביוקימרו כדי להתגנב אליה ולפגוע בה מאחור. זה אמור ליצור אפקט מספיק מוצלח כדי שנוכל להזיק לה."
גורן הנהנה, אולם יוקימרו מצא זאת מבהיל. "אני..." הוא מלמל. גורן חייכה. "אתה לא צריך לפחד, יוקימרו. אני כאן לצדך. כל מה שאתה צריך לעשות, זה למצוא אותה. אתה תהייה בטוח."
הילד הקטן ניסה להראות אמיץ, אבל זה היה יותר מגוחך מאשר רציני. היא רק חייכה, בעוד ששינו מצא נקודה גבוהה מעל זירת הקרב. "אני אמצא איש חישה קרוב. תחסמי בראשך את האיתות כאשר תמצאי אותו." היא הנהנה, ויצאה אל תוך ערפל הקרב. שינו, שהתבונן בסלע גבוה עליו נמתחו כמה חוטים, רץ אל הנקודה המיוחלת שם יממש את תכניתו.

הם לא יכולים לפגוע בי, אז למה הם מתפצלים? לעזאזל! התרכזתי בנער החרקים, ואיבדתי את נערת הקריסטל. אומו תצפתה מעל, על מדרון יחסית מאוזן של הר מחט קרוב. כשההר ברקע, קשה מאוד להבחין בה, ולכן היה זה המסווה המושלם עבורה. להשתמש בכפילות לאתר אותם לא יעזור, אבל הן עושות עבודה טובה בהעלמת הגחליליות. אם הוא טוב כמו שהוא מתיימר להיות, הוא יודע שלא יעשה את אותה טעות פעמים. כך או כך, אני מנצחת בכל מקרה.
היא הרגישה צ'אקרה מתקרבת, שאינה רגילה. "מה זה?..." היא קימצה את ידיה, והתכוננה להשתמש בסימון ידיים. היא הסתובבה בו במקום אחורה, והכריזה "ערפל: אובך מחניק!"
(霧遁・密集霞) והאדם שניסה להתגנב אליה, או לפחות להסתתר מפניה, מצא את מותו חיש-מהר. היא התקרבה אליו, ודרכה על בטנו. נער, ככל הנראה, אולי מבוגר ממנה בשנה. הוא בא מערפל הנסתר, אותו כפר שהיא גדלה בו. הורידים שבצווארו כמעט ובקעו, והנימים שבעיניו הלבנות החלו לבלוט ולהותיר סימנים אדומים. על ידו, הוא שמט קונאי באופן מגושם. היא הרימה אותו, ונעצה אותו עמוק בלבו. "למקרה שתחשוב שאתה אולי תחייה..." מלמלה. לאחר מכן, היא חזרה לעמדה שלה, והמשיכה לתצפת. עכשיו היא גם איבדה את נער החרקים. "נהדר..." עקצה את עצמה בציניות. מה שהיה חסר לי. חשבתי שלא אצטרך לרדת מהמשמר.
מבלי שיכלה לצפות, קונאי התעופף אליה וכמעט שפגע בה. היא אמנם לא הייתה מספיק מהירה כדי לחסום או כדי לראות מאיזה כיוון מדויק הגיע, אבל היא הייתה מספיק זריזה כדי להשתטח. היא רק עמדה לשאת את מבטה, ומיד הותקפה ללא אזהרה. "קריסטל: טכניקת הצטלבות האלים!" והדבר הבא שידעה הוא שנסגרה תחת שני שבילי זקיפי קריסטל. תוך כדי שמחייכת, אומו החליפה את עיניה חזרה לטנקאיגן. "אם את חושבת שזה יספיק, אני פשוט אוכל-"
זה קרע מבעד לעורה. להב הקונאי עשתה את דרכה אל לבה, וגורן נעצה אותו היטב. אומו מעולם לא חשה כאב כזה, לא מאז האימונים באקדמיה. היא... פילחה מבעד לבשר שלי. אומו צעקה, וניסתה להשתחרר. גורן המשיכה לנעוץ שוב ושוב את הקונאי עד שהיא תמות. אומו התבוננה בה במבט יגע. אני לא... לא אנקום? לא אנקום?... היא עצמה את עיניה, ונאנחה מכאב.

דקות ספורות עברו. מאז שנלכדה, הערפל הפסיק, והקרב חזר לשגרתו. גורן הרגישה את הדופק שלה. יוקימרו כבר עמד לידה, בעל יותר ביטחון. "היא?..." הוא שאל. גורן נדה. "היא לא מתה. מוות הוא עונש קל מדיי בשבילה. צריך לקחת לה את העיניים, כפי שהענישו את נושאי העיניים הקדושות בעבר." היא הסתכלה מסביב. "איפה הוא?... לוקח לו יותר מדיי זמן." יוקימרו הצביע על שינו המתקרב, וגורן חייכה. "יותר מדיי זמן..." לחשה לעצמה. כשהוא הגיע, הוא נחת על רגליו ביציבות, והתבונן בנערה הלכודה בקריסטלים, המדממת מחזה. "עבודה טובה, גורן."
"עבודה טובה בחזרה אליך" היא הנהנה והרגישה את הדופק שלה שוב. "היא עדיין לא מתה. היא נושמת. אפשר מכאן לקחת אותה למפקדה, אבל אני חשבתי לקחת לה קודם את העיניים-"
אומו פקחה את עיניה. "היית צריכה להרוג אותי בהזדמנות הראשונה שהייתה לך! טנקאיגן: התפרצות החומר!" הכריזה וכל הקריסטל התפוצץ לכל עבר. גורן מיד הגנה על יוקימרו וכיסתה אותו, בכך ספגה את כל המהלומה והועפה אחורה. שינו הצליח בקושי רב לזנק אחורה, ועדיין נפגע מכל הקריסטל המתפוצץ. כשהושיט יד לוודא את מצבו, הוא מצא את ידו מכוסה בדם ומיץ חרקים. הוא היה מזועזע מעמקי נפשו, בעוד שהנערה המרושעת עומדת נגדו, וחיוך נלוז מרוח על פניה. "איך זה בשבילך-" היא השתעלה, והביטה סביב. "תאכל חרא" הוסיפה בשיא 'ערמומיותה', והשליכה עליו שוריקנים. הוא הצליח לחסום, אך לא היה די מרוכז, עקב הפציעה, לעקוב אחריה, וכך היא חמקה ממנו, למקום שלא ידע היכן היא. הוא עתה פנה אל גורן ויוקימרו. "מה מצבכם?"
גורן הייתה מעולפת, ויוקימרו ניער אותה. "גורן? גורן?" הוא המשיך לנער. "למה היא לא עונה, שינו-קון? למה היא לא עונה?" הוא המשיך לנער. הוא בדק את הדופק, ונאנח. "היא חיה. אנחנו נצטרך לנוח, יוקימרו, ולכן נשאר פה. אל תלך לשום מקום..." הוא נשען על אבן קרובה, התבונן בשדה הקרב המתחולל מתחתיו, והשתעל. הוא חיטט בין כיסי האפוד שלו, ומצא ערכת חבישה. הוא מיד החל לטפל בפצעיו מההתפוצצות, ונתן למחשבותיו לזרום.

אומו דידתה בין הכפילים של סאסוקה. היא מצאה חייל מת של כוחות השינובי המאוחדים, בעל מדים של העלה הנסתר, נושא מכשיר קשר גדול. היא השתמשה בו כפי שזכרה מהאימונים שלה בשדה, והתרכזה היטב. היא הצליחה להתרחק מספיק מהרעש של הפיצוצים והשריקות, לשורת אבנים מזדקרות מעל המים. היא שמרה על ריכוזה, ככל שיכלה. ליים?
אני לא יודע איך את עושה את זה, וגם איך התזמון שלך מושלם- טד בדיוק מחליף אותי בהסחה. קרה משהו?
אני צריכה חבישה. נפצעתי קשות. שלח כפיל ומהר.
הוא צחק. הוא צחק בראשו. היא רצתה לנשוך אותו. תסתדרי לבד, את סוכנת אקצוקי.
אנחנו חופפים כדי שנוכל להוות גיבוי אחד בשביל השני!
הוא שוב צחק. אני לא יודע מה איתך, אני נלחם כאן בצוות של ארבעה מהנינג'ות הטובות ביותר, ביניהם שיקמרו וקמורי. יש לי מספיק בעיות על הראש, ואני זקוק לכל טיפת צ'אקרה שאני יכול לגייס. אין שום סיבה שאשלח לך כרגע כפיל שירפא אותך. לכי תמצאי חובש ותאיימי עליו או משהו. היא השתעלה, וליטפה את האזור הפגוע. היא הרגישה סחרחרה.
כשיסיימו איתי... יבואו אליך... ומשם היא ניתקה את מכשיר הקשר, והרגישה כיצד היא מאבדת שוב את ההכרה.

גורן התעוררה. יוקימרו חיבק אותה צמוד, והיא ליטפה את שיערו. הוא הביט בה בתקווה ואושר. "גורן!" הוא חיבק אותה עוד יותר, ולא רצה לעזוב. היא רק חייכה, ופנתה לשינו. "אני שמחה לראות שהקנטצ'יק בסדר. מה אתך? נפצעת?" שאלה והשתעלה. היא שמה לב שנחבשה מאוד גרוע.
הוא ענה. "כן. למה? כי ה-" הוא עמד להגיד, והיא התרגזה. הוא מיד הפסיק. "...הפיצוץ היה חזק. אני לא יודע, לא רציתי לזוז על מנת לא להתעייף. היא שוב ברחה, וייקח זמן עד שנמצא אותה בשנית. מה אתך, גורן? איך את מרגישה? את בסדר? את יכולה לזוז?"
"בקושי..." היא התייפחה מהכאב והרחיקה ממנה את הילד. "אני אצטרך עוד זמן. בינתיים עשית עבודה מופתית. היא צדקה... הייתי צריכה להרוג אותה. למרות שלא רציתי... רציתי להביא אותה לדין, לקחת לה את העיניים."
"למה לא עשית זאת, אם כך?"
היא חייכה. "בצבא לא עושים דבר מבלי אישור הממונים, ומכיוון שאתה הממונה..."
שינו הנהן. "אני מבין. בינתיים נצטרך לקוות שנינג'ה רפואית או נינג'ת חישה תעבור פה. נפגענו דיי קשה. רציתי לספר לך משהו... יש סיבה שלקח לי זמן להגיע, גורן. קיבלתי הודעות והעברתי למפקדה. קיבלנו מעט מידע על אומו."
"מה יש לדעת?" שאלה גורן ושילבה את ידיה.
"הרבה" השיב. "היא שייכת לשבט נכחד בשם קמומה. היא גדלה בערפל הנסתר במטרה להיות נשק חשאי שלהם. היא מחפשת נקמה אודות אחיה שנהרג. אני יודע בדיוק מה מניע אותה. היא בוודאי מחפשת אחריי נארוטו ושאר הצוות."
"מה?" שאלה בחוסר הבנה מוחלט. שינו הסביר. "אחיה הגדול נהרג ב'מבחן הדמים' שארע לפני ארבע-עשרה שנים, אם יצא לך לשמוע, על ידי זאבוזה מומוצ'י, 'השד מהערפל'." היא הנהנה. "כנראה כשהייתה עוד בהכשרה, זאבוזה הומת על ידי צוות 7: הטקה קאקאשי, אוזומאקי נארוטו, הארונו סאקורה וחביב ואחרון אוצ'יה סאסוקה, כולם מהעלה, מהשנתון שלי."
"אני לא מבינה..." היא הביטה בו בחשד. "מה להם ולנקמה שלה? זאבוזה מת, למה שהיא תמשיך להסתובב ולאיים על אנשים?"
שינו נד בראשו. "זאת נקמה מתמשכת. עד שהיא לא תהרוג את מי שיהיה אחראי למוות אחיה, היא לא תהייה שלמה עם עצמה לעולם."
גורן גרדה את ידה. "אז... למה שלא פשוט תהרוג את סאסוקה? היא איתו בארגון."
"אני מניח שהיא שומרת אותו לסוף" הסביר. "הוא גם אויב מפחיד, והיא גם כך שמה לה למטרה להרוג את נארוטו כחלק מהאג'נדה של האקצוקי. היא קודם פונה למה שגם ככה ניצב בדרכה."
גורן השתעלה חזק, וכיסתה את פיה. כאשר הסתכלה על כר-היד, היא זיהתה כתמי דם. "זה לא טוב... שינו, אנחנו פצועים אנושות."
הם הרגישו צ'אקרה מתקרבת. הם לא ידעו מה לעשות. שינו שלף קונאי, בעוד שגורן התכוננה להשתמש בסימון ידיים. שינו לא האמין למראה עיניו. הוא ראה את האיש בעבר... או שמע עליו.
אוסמרו הגיע אליהם דרך עלייה מתונה, כאשר מתלווה אליו נינג'ה רפואית מהחול. הוא ניגש מיד לטפל בנזק של שינו. "לא... לך וטפל בה קודם." הנינג'ה הרפואית הנהן, והלך לטפל בגורן, תוך שהוא מזיז את יוקימרו הצידה. עתה היו אלו רק אוסמרו ושינו בזירה.
"אתה מפקד הכוח?" שאל אותו. שינו הנהן. "יחד עם נג'י הִיוּגָה... אני קיבלתי הוראה מהמפקדה-" שינו השתעל, ואוסמרו חייך.
"שמתי לב. כולכם מקבלים הוראות מהמפקדות שלכם. כרגע נדמה שאתה בבעיה. שמתי לב שהיריבה שלך היא לא אחרת מאומו קמומה, האם אני טועה?" שינו נד בראשו, והאיש הזקן המשיך. "מה דעתך שנעשה עסקה? אני טוב מאוד בעסקאות... אתה בוודאי שמעת שהאדם היחידי שגבר על הטנקאיגן הוא זאבוזה מומוצ'י, אדם שגם איתו חתמתי על עסקה בעבר. אתה בוודאי רוצה לדעת איך הוא ניצח את בעל הטנקאיגן, נכון?" שינו הנהן. "מצוין. ספר לי היכן נמצא כרגע אוזומאקי נארוטו, ואני אספר לך איך לנצח אותה. מה דעתך?"
שינו נד בתוקף. "לא... אני לא אאפשר!" החובש מיד התפנה לטפל בשינו. גורן הצליחה לצעוד ולעמוד ליד האיש הזקן. היא הייתה גבוהה ממנו בסנטימטרים ספורים. "מי אתה?" שאלה. הוא הסב אליה. הוא התבונן בה רגעים חטופים. "את מוכרת לי... ראיתי אותך בעבר."
היא הביטה בו בחשד. "אני לא מכירה אותך. למרות שאתה נראה לי מוכר מהיכן-שהוא גם..."
"את אחת החניכות של אורוצ'ימרו הצעיר, נכון?" היא התפלאה. "איך... איך אתה יודע?"
"חתמתי איתו על עסקה שהוא הפר מאוחר יותר. בדו"חות שהעביר לי על הניסויים שלו, הוא ציין אותך, גורן, לשעבר חברת כפר הצליל הנסתר, ובימים שבוודאי היית רוצה לשכוח..." הוא חייך, "כפר המעיינות הנסתר."
היא פקחה את עיניה לרווחה, ובמהירות הבזק הצמידה לצווארו קונאי. הוא רק שמר על אדישות וקור רוח, תוך כדי הפגנת עליזות מזלזלת. "מה אתה יודע עליי!?" זעמה. "מה לך ולעבר שלי?!"
"חייתי שנים די כדי לדעת את סיפורו של כל אדם ההולך בקרבי" הוא הרחיק את הקונאי, והיא נהגה כאילו היה זה ברור מאליו. היו לו יכולות שכנוע מרשימות.
היא הזילה דמעה, ומחתה אותה. "למה... למה הגעת הנה עם הנינג'ה הרפואית? למה אתה בא ומספר לנו את כל זה?"
"רק לאחרונה נחשפתי מחדש עד כמה אמון הוא נושא רגיש בעולם הנינג'ות" אמר ויישר את כובע הקאגה שלו, כך שיסתיר את קו עיניו. "חשבתי שזה יעזור. אני לא האויב שלכם, ואני יכול לעזור לכם. אני רק רוצה להגיע לאוזומאקי נארוטו. אתם חייבים להכווין אותי, חייו נמצאים בסכנה!"
"אנחנו יודעים את זה, אך אנחנו תלויים בו כפי שהוא תלוי בנו!" השיב לו לפתע שינו בסתירה. "אני לא אקריב את חייו של חבר שלי לצבא, שלא לדבר לכפר, בשבילך. אבי, שהוליד אותי בתקופה בה אתה נטשת אותנו, סיפר לי אודותיך, אוסמרו. אנחנו לא חייבים לך דבר, ואין לך סיבה לדבר אתנו איי פעם שוב."
אוסמרו פנה לגורן, וכחכח בגרונו. "פעם אחת אמרתי להם שאני עוזב. אין להם אפילו צל של מושג כמה קשה היה זה בשבילי לחיות ביניהם... וכמה קשה היה לחיות בלעדיהם" הוא התרחק מהם קצת. "שכחו מהעבר. כרגע אני מתרכז בעתיד. חייו של נארוטו בסכנה, ואני יכול לעזור לו."
"למה שאאמין לך?" שאל אותו שינו, בעוד החובש מטפל בפצעיו. "כי אין לך ברירה..." חייך הממזר הזקן, והישיר עיניו סביב. "אני התקווה היחידה שלכם להביס את הנערה הצעירה, ואתם התקווה שלי למצוא את נארוטו."
"אם אתה לא מתכוון להילחם בנו..." שינו הצליח לקום, והחל לצעוד אליו, "אז סור מדרכנו. אני לא אמכור את חבריי. למה? אני לא יודע אילו שקרים אתה מנסה לספר לנו, אבל..."
"אולי זה הסיכוי היחיד שלנו, שינו" ניערה אותו גורן. "אתה חייב להסכים."
שינו נד בראשו. "אין לי צורך בו."
אוסמרו צחק. "אתה צודק. אין לך באמת צורך בי..." הוא השתמש בסימון ידיים, "אני גם יכול להוציא את המידע הזה ממך בכוח, אבל בין כה וכה זה ייקח זמן. אני מנסה לייעל את הדברים, להוסיף את השמן לגלגלים. מדוע אתה מסרב? כי המפקדה לא מאשרת?"
שינו התעלם, והחל לרוץ למטה. גורן הרימה את כתפיה, ורצה אחריו, מחזיקה בידו של יוקימרו. הנינג'ה הרפואית קד בפני אוסמרו, ורץ אחריהם אל עבר שדה הקרב. אוסמרו התבונן בהם מתרחקים. "הם עושים עבורי חיים קשים... אבל אולי יש דרך אחרת לדבר אליהם."

ליים נעמד מעל אומו, והשתמש בטכניקת "כף היד המסתורית". ידו הזוהרת חלפה על החזה הפצוע והמדמם, והיא החלה להשתפר במהירות טובה. או לפחות לא היה זה ליים, אלא כפיל אוויר שלו, שטיפל בפצעיה. הוא נראה ממורמר. היא נראתה יותר. "אתה חתיכת חזיר אידיוט" אמרה לו. "רק אחריי שאיימתי עליך הגעת. ידעתי שתבגוד בי בהזדמנות הראשונה."
"מן הסתם" השיב לה הכפיל והמשיך לרפא אותה. "מאז שצוותנו ואפילו לפני תמיד ניסית להפחיד אותי עם הפוזה המטופשת שלך. למה חשבת שאבוא לעזור לך? שתמותי."
היא השתמשה בידה החזקה, ולפתה את כפיל האור במעילו. "ברגע שהמלחמה הזו תסתיים, פצעון, אני אפוצץ את המוח שלך לאלפי חלקים. סאסוקה נתן לנו הוראות מפורשות מה האסטרטגיה שלנו."
"אם את חושבת שבאמת הוא התכוון למשהו מזה, אז את הוזה. טד אמנם בא לחפות עליי, אבל הוא עשה את זה מתוך שעמום, לא כי אכפת לו מהאסטרטגיה."
"מתוך שעמום? בולשיט, טד?"
כפיל האור צחק. "הוא זימן עליהם צבא של שדים, מה חשבת?" היא עיוותה את פרצופה לחשיבה מעמיקה. "הוא באמת חזק יותר מכפי שהוא נראה. מראה באמת יכול להטעות לפעמים..." הכפיל צחק, והרחיק את ידו. היא הייתה כמו חדשה. היא קמה, וליטפה את האזור שהיה פגוע, עתה רק מעט מוכתם בדם. "תודה, ליים. אם אתה צריך סיוע, תגיד, אני כאן. אני יכולה להשאיר כפילים ולבוא."
"למה שיהיה לך אכפת? אנחנו אקצוקי, לא איזה כפר עלוב שכולם צריכים להישען על כולם."
היא התעצבנה. "לך תזדיין, אני מציעה לך עזרה! אנחנו באקצוקי לבד נגד כל העולם שרוצה לזיין אותנו, ואתה בוחר להיות זאב בודד פתאום? מצדי שייקח אותך אוסמרו!"
כפיל האור של ליים צמצם את עיניו, ולאחר מכן מעך חרק שטיפס על צווארו. "מה זה?" שאל, והסתכל על השאריות. "אזור מוכה חרקים?..." שאל, ואז צרח. חרקים כיסו את כל-כולו, והוא מיד התפוגג. אומו זינקה משם, והכריזה "טנקאיגן!" כשהיא נוחתת לא רחוק, על אבן מזדקרת. גורן, שינו ויוקימרו הגיעו. "עבודה טובה באיתור שלה, יוקימרו" עודדה אותו גורן.
"לא הבנתם שאתם צריכים להיכנע? אין לכם מושג עם מי יש לכם עסק!" היא חייכה בנבזיות. שינו עצר מרחק מה ממנה, מתכונן לנורא מכל. הוא היה חייב לנסות.
"האמת היא..." הוא וידא שהוא מוגן, "שיש לנו מושג מול מי יש לנו עסק. את היא אומו קמומה, מכפר הערפל?"
היא צחקה. "משעשע. אז קצת מידע מהמטה שלכם, ונהפכת למומחה? מה יש לך להגיד לי? אני מתאווה לשמוע!" היא התכוננה.
"אני יודע שסבך היה האחרון ממינו. אני יודע שאחיך נהרג על ידי זאבוזה מומוצ'י, ב'מבחן הדמים'."
היא לא נראתה מרוצה. "סתום את הפה שלך. אני לא יודעת מה מיזוקאגה סיפרה לך, אבל זה לא מעניינך!"
שינו התקרב אבן נוספת. "סבא שלך, השארית שניצלה מהמלחמה הראשונה? מלחמה שארעה לפני מאה שנים?"
דמעה זלגה מעינה. "אתה... זה לא נכון! זאת אומרת, הוא האחרון באמת, אבל אנחנו לא האחרונים! טנקאיגן לא גווע! אנחנו לא כמו בעלה, שרוצחים את השבט אחד של השני! אכפת לנו! אנחנו לא חולים בנפש כמו נושאי השרינגן הטיפשים האלו!"
"הבנתי גם שמעולם לא יצא לך להכיר את אמך..."
זה היה הגבול. "ערפל: אובך מחניק!" השתמשה במהירות בזק בסימוני הידיים, ולפתע ענן ערפל עשה את דרכו אל שינו. גורן השתמשה גם היא בסימוני ידיים, צעקה משהו שלא היה ברור באוזניה של אומו, ואז חומת קריסטלים מאולתרת צפה מעל פני המים, והגנה מפני האובך על שינו. הם טובים. הם מסונכרנים טוב מדיי. התקפות פתע לא יעבדו עליהם. אני לא אסלח לו על מה שאמר לי. מה הוא מבין בכלל? מה לו ולשבט שלי? "אומו..." החל להגיד, והיא מיד התפרעה.
"סתום ת'פה ש'ך!" היא צעקה בגסות. בדרך כלל שמרה על איפוק, אך הפעם היה זה השיא. "שלא תדבר עליי ככה! מי אתה חושב שאתה, בא הנה ומדבר אליי כאילו אני איזו ילדה מהכפר שלו!" הדמעה נספגה על לחיה, והיא דמיינה את פניו של אביה, קלסתר עגלגל יחסית, בעל שיער לבן ושפם דק, שמתחבר לזקן קצוץ. היו לו עיניים כמו שלה, סוערות אך יציבות. הוא יודע שאני לא יציבה עכשיו. אולי זה ישחק לטובתי. לא, הוא מוגן ליתר ביטחון על ידי השותפה שלו. הייתי צריכה לשמור על כפילת ערפל, אבל אין לי זמן לזה... מה אני יכולה לעשות?
"זה לא חייב להסתיים ככה. הם עוד צריכים אותך בשבט שלך. לפני שנה ומשהו, אחריי מבחני הצ'ונין את נעלמת. מיזוקאגה אמרה לי שזה עוד הפיך. אם זאת נקמה שאת מחפשת, תוכלי לעשות זאת בדרך אחרת ו-"
"טנקאיגן: סערת מוחות!" צעקה ולשינו לא הייתה ברירה אלא לזנק אל המים, להתרחק מעיניה כמה שיותר. היא חייכה. מושלם. היא אפילו לא השתמשה בקריסטל, היא מפחדת שאפוצץ אותו. אז, היא הרגישה משהו מטפס בה. נגיעות עדינות אך חדות עשו את דרכן על ידה. הוא ניסה לקנות זמן. החרא ניסה לקנות זמן. "אתה חושב שאני טיפשה?" שאלה אותו, והתרכזה. "טנקאיגן: התפרצות החומר!" צעקה, ולפתע מבעד למעילה התנקזו וירדו שובלי שאריות חרקים ודם ירקרק. גורן הייתה מופתעת, ושינו בחן אותה בחשד. "את... הרגת את כולם."
"זה לא היה קשה!" היא זינקה למטה, אליו, והשתמשה בסימוני ידיים. מכאן הדברים התפתחו לכיוון שלא חשבה שהתפתחו. הידיים שלה נלפתו על ידי אדם לבוש בלבן, בעל כפות ידיים רזות ומקומטות, כשל זקן. היא מיד ידעה מי זה, וזה העביר בה זיכרון בעתות. "לא! רק לא אתה! זה לא הוגן! מבין כולם?!" היא ניסתה להתנער, והוא לא אפשר לה. שינו היה מופתע.
"באמת... באמת אין לך קשר אליה? זה לא מבוים?" שאל בקול. אומו הייתה המומה. "מה זאת אומרת?" שאלה. "הוא שלכם! תפסיק לנסות את המלחמות המטופשות שלך! אני לא מאמינה, התכנית של סאסוקה נכשלה..."
שינו התרכז בעצמו לרגע, ולאחר מכן התבונן באומו. "היא אומרת את האמת. הטפילה הנקבה בודקת את פעימות הלב שלה, והיא אומרת את האמת." הוא הסתכל על אוסמרו, שהשיב לו בחיוך. "קיוויתי שזה ישכנע אותך, שינו אבורמי" הזקן ענה בחדווה, ומנע מהנערה לחמוק ממנו.
"תהרוג אותי במקום, זקן עלוב! תהרוג אותי במקום!" היא צעקה.
הוא כחכח בגרונו. "הייתי עושה זאת, משום שלא העברת את הדו"חות-"
"הכול בגלל הדו"חות המזדיינים שלך?!" היא צעקה עליו וניסתה לבעוט בו. "דו"חות?! זה מה שמפריע לך?! אנשים מתים בחוץ, מלחמה מתחוללת, אנחנו על סף השינוי, טובי מת, והכל בגלל הדו"חות המטופשים שלך?! אתה חתיכת משוגע מטומטם וצריך להשמיד אותך! אני מקווה שסאסוקה או מישהו יבוא ויהרוג אותך כי אתה פשוט-"
"אוי תשמרי על השקט" בעט בה. היא הייתה המומה. "מדברת הרבה ולחינם. את חושבת שאני איש זקן שחי את כל חייו באיסוף דו"חות? אזי את טיפשה יותר מאשר שאת נראית, אומו קמומה. חייתי שנים רבות... וידעתי צער רב..." הוא מיד חשב על אחיו טנפופו, ועל אותו יום בו הקיובי תקף את העלה הנסתר. "מה לי ולידיעת צער?... כנראה שיותר ממך, נערה שיש לה זמן. בכל מקרה, הייתי הורג אותך, אך אני קצר בזמן. עליי להגיע לאוזומאקי נארוטו. אולי עכשיו, כשאנחנו כאן, תספר לי איך להגיע אליו?"
"בתנאי שתספר לי איך זאבוזה הביס את אחיה!" השיב לו שינו. הוא לא יוותר הפעם לאיש הזקן. אוסמרו חייך כהרגלו, ולקח נשימה ארוכה. "ובכן, אני מסכים. אתה רוצה שאני אגיד קודם? עליך להבטיח שתעמוד במילתך, משום שאתה לא רוצה לשבור את העסקה שלי, נערי."
"אני אעמוד על מילתי" שינו השיב. "עכשיו, איך הוא עשה זאת?"
"פשוט מאוד: הטנקאיגן היא יכולת הקשורה בראייה, נכון? חשוב על כך; רינגן הוא נינג'וטסו, שרינגן הוא גנג'וטסו, לכן זה מותיר את הטנקאיגן כטאיג'וטסו."
"יכולת עין משמשת לטאיג'וטסו?"
"כן, זה הרעיון, פחות או יותר. לכן אתה יכול לגבור עליה בשימוש של עין קדושה, או..."
שינו לא האמין שזה היה כל כך פשוט, וזה חמק ממנו בכזה חוסר תשומת לב. "טאיג'וטסו. להשתמש בגנג'וטסו. זה... תודה רבה, כלומר שזאבוזה השתמש בגנג'וטסו?"
"זאבוזה עשה דבר הרבה יותר פשוט מזה אפילו" האיש הזקן מצמץ לאט, "מאז ומתמיד לתושבי כפר הערפל הנסתר הייתה חיבה לחרבות... זאבוזה השתמש בלהב שקיבל מאביו, טרם המבחן החל. הוא ניסה להתנקש בחייו של אחיה בערפל, וכאשר זה הספיק לראות דרך הערפל בטנקאיגן, קוצ'יבשי ניסה להשתמש בה כדי להרוג אותו. הלהב שיקף את העיניים שלו לעצמו, ומשם הנזק היה בלתי הפיך לנער."
אומו הייתה המומה. "אתה... אתה מפלצת..." היא מלמלה, וניסתה להתנער. "מפלצת!!!" צעקה. "אני אחסל אותך!!! אני אחסל את כולכם! אתם חושבים שאתם יכולים לדבר על אחי כאילו היה איזה שינובי מהצבא שלכם! מהכפר שלכם! מה לכם ולו! מה לכם ולו?!" צעקה והזילה דמעה. "אני אראה את כולכם מתפוצצים לנגד עיניי, ואאכיל אתכם לשחפים!"
"אני יודע יותר ממה שיש לך מושג, אומו קמומה" השיב לה אוסמרו, ששחרר אותה. היא ידעה שלא תוכל להשתמש כלפיו בטנקאיגן, משום שבפעם האחרונה זה לא אבד. היא מיד השתמשה בסימוני ידיים. "ערפל: אובך מחניק!" הכריזה נגדו, והאיש הזקן מיהר להגיב.
"אש: כדור אש ענק!" השתמש במהירות אדירה לגילו בסימוני הידיים, ופלט מפיו כדור אש כנגד האובך שכמעט חנק אותו. האובך עצמו התפוגג, וכך גם כדור האש, שנחת על המים. תוך כדי התהליך, גורן ושינו הצליחו לעקוב אחריי אומו.
"ערפל: היעלמות ערפל!" (霧遁・霧が消え) הכריזה ופשוט נגוזה כאחת מכפילות הערפל שלה. אוסמרו ידע לאן כנראה הלכה, אבל העדיף להשאיר את העבודה לצעירים, שהמלחמות הללו כל כך מעניינות אותם.
שינו התקרב אליו. "אני חב לך במילתי. נארוטו נמצא בחזית הצפון-מזרחית לענן הנסתר. אלא אם כן שדה הקרב שלו השתנה, אני משער שזה יקרה משום שהוא נלחם בסאסוקה, שידוע בניסיונותיו להרחיב שדות קרב. ואוסמרו... למרות מה שאבי אמר אודותיך, אני מודה לך על העזרה שסייעת לנו בה. היא הייתה שימושית עד מאוד."
אוסמרו קד. "היה זה לעונג. אתם הצעירים... כשהייתי בגילך גם מיהרתי לשפוט. אך העולם היה שונה בתכלית, וחברים רבים היו עדיין בין הבריות... תקשיב, שינו-צ'אן..." הוא התקרב אליהם, "אל תתנו רק לראשכם להוביל אתכם. ללב יש מקום, ותן לו לשפוט בנוסף. אמנם נהגת על פי הפקודה שהוכתבה לך... אבל בשדה הקרב, כאשר אתה בין החיים והמוות, אין מקום רק לשכל קר. לפעמים חשיבה קרה פוגעת באנשים..." הוא שוב חשב על אחיו הצעיר, והתמלא צער. קולו נהייה צרוד. "אני... פשוט תקשיב לעצתי, נערי" הוא התרחק ממנו. "תודה רבה על ההכוונה, אני מניח שגם שאר הדרך תהייה רצופה בשדות קרב. להמשיך לוודא את המידע עם מפקדי הכוחות?"
שינו הנהן. "מפקד הכוח הקרוב הוא שיקמרו. אתה פגשת אותו. הוא בצד שלנו, למרות שהוא לובש מעיל אקצוקי ומגן ראש חרוט. הוא תכנן את כל שדה הקרב הזה, והוא השורש של הכול. אולי תחליף איתו אפילו כמה מילים."
"למזלו, הוא לא ימות היום" הוסיף אוסמרו. "אחריי המלחמה, יהיה חוב לסדר..." האיש הזקן התרחק מהם, והחל לרוץ משם, לכיוון מזרח. גורן ושינו התבוננו בו מתרחק, והתקרבו אחד לשני. היא נראתה דואגת, וחרדה. "מה בנוגע לאומו? יש לך רעיון איך להביס אותה?"
שינו הרהר על כך. "אצטרך זמן. יש לי רעיון שאולי יעבוד, אבל יש בו מלכוד מאוד כבד..."
"מה המלכוד בדיוק?"
"שאני עלול למות" השיב לה, ורץ משם לעבר מרכז שדה הקרב. היא לפתה את ידו של יוקימרו, ורצה אחריו בנהירה. הלילה, שעדיין לא התחלף ולא השתנה מאז תחילת הקרב, התמלא כוכבים מנצנצים, וירח במלואו, מאיר את המים השחורים בנצנוץ כסוף ונוגה. זהו הולך להיות קרב ארוך, כך כולם ידעו, והייתה זאת רק שאלה של זמן מי יביס את מי ומתי.


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
L.Wolf
הודעה 13.04.2013, 14:33
הודעה #82


גאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 338
תאריך הצטרפות: 23.02.07
מיקום: תגידו זה באמת משנה גם ככה לא תכירו
משתמש מספר: 26,642



טוב עכשיו אני בטוח בכך הקרב הזה פשוט לא פייר אומו יותר מידי חזקה ומבין השלושה שנגדה רק 2 יודעים להילחם ואחד נלחם עם חרקים
אבל עדיין זה היה פרק ממש נחמד אהבתי את ההסבר על העיניים המיוחדות.
מחכה לפרק הבא


--------------------
אוציהא סאסקה&אוציהא איטצי


planet.com/images/features/ptests/naruto/sasuke.jpg" alt="naruto test" /></a> COPY BB CODE




Go to the top of the page
 
+Quote Post
Dr_Ellert
הודעה 19.04.2013, 12:44
הודעה #83


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 277
תאריך הצטרפות: 13.11.12
מיקום: מיקומך
משתמש מספר: 182,635



הרגע שלו כולם חיכו....... הקרב של ליים, החלק הראשון! (מתוך שלושה)
קריאה מהנה.

---

פתיחה 14:

זוהי השנה ה-65 לחמשת הארצות המובילות. לפני שנה תמימה, עולמם של השינובי הספיק להזדעזע דיו. אירועים רבים וקשים עברו על כלל הכפרים הנסתרים, כאשר בכולם עוברים שני חוטי שני בולטים: נארוטו, והאקצוקי.
לאחר שכל האירועים הוצתו, לא הותרה ברירה ומלחמה פרצה. בניגוד למצופה, המלחמה אינה בין האומות השונות. להיפך, האומות התאחדו בצוותא לכדי "שינובי": המכנה המשותף לכולם. אם כך, מי האויב? כוחות האקצוקי, ארגון טרור חשאי ונסתר אשר מתקיים בכל רחבי הארצות, במטרה להפילן. הוא משתמש בג'וטסוים אסורים מכל הסוגים, רק על מנת לממש את מטרותיו האישיות.
ליים, שנפרד מעל אומו, מפחד פחד מוות משותפתו לשעבר, קמורי. מאזן הכוחות שלהם דיי לא מאוזן, בהתחשב בעובדה שקמורי לצדם. האם ליים יצליח להתגבר? הוא תכנן את היום בו יהרוג אותה כבר זמן רב. הוא חייב, משום שזוהי תהייה דרכו לטפס בעולם.

חלק מיוחד 1: תרגילי עץ הלימון

גארה התבונן בכולם. הוא עמד ודיבר. "כלל החזיתות החלו: נארוטו כבר נלחם בסאסוקה, וכלל הצוותים נלחמים נגד הראשים האחרים. רק צוות 2 עדיין ממתין להסתערות של הכפילים."
"כנראה הם סובלים מאיזושהי בעיה" ראיקאגה משך בזקנו הבהיר. "או שזו מלכודת."
"לא נראה לי. דיביזיית המודיעין וידאה זאת עבורנו- הכוחות של ליים פשוט נסחבו."
צונאדה נשפה אוויר בקוצר רוח. "רק לחץ וכאב ראש קיבלנו מאז שחר החזיתות. המון מידע לעסוק בו, המון בעיות שצצו..." היא התבוננה במיי, שהחזירה בה את אותו המבט. "אחריי המלחמה יהיו באמת הרבה חשבונות לסגור."
"אין ספק. אגב מדברים על צוות 2..." העירה צונאדה, שלא הייתה מרוצה. "מה הבעיה שלך עם הנערה? אם אנחנו הצלחנו לסלוח לשיקמרו, אתה בוודאי תוכל לסלוח לקמורי, לא?"
"לעולם לא" חתם בקור רוח. "לעולם לא נסלח לה על מה שעשתה. היא הרגה את הטובים ביותר שלנו, ובשביל מה? אינני עדיין בטוח, אך למשוגעת כזו אסור להסתובב חופשי."
"היא הייתה יכולה לברוח מכאן בכל הזדמנות" העיר גארה, שהחליט להשתלב בשיחה, "ועדיין החליטה להישאר כאן, ואפילו קיבלה עליה את המשפט שלך. אתה עדיין מתעקש שהיא אדם רע?"
"היא עושה זאת כדי לא להיות בצד המפסיד, כמובן" הוא התאונן. "היא לא מה שאתם חושבים. היא לא שייכת לאבן הנסתרת, אלא לכפר המסופח, המעיין הנסתר. הסיבה שהשתלטנו על הכפר המקולל היא כי הוא עשה לנו יותר בעיות מכל כפר אחר בשנים עברו. הם חבורה של ברברים טיפשים שאוהבים להסב נזק. זה מה שהם, ולא יותר."
גארה התיישב, וסידר את הניירות שלו. "היא לא נראית כזו, אך זאת הייתה החלטתך. יש לך יותר ניסיון מלנו, צוצ'יקאגה. אנחנו סומכים על השיפוט שלך. אני מקווה לפחות שתעניק לה הצטיינות על השתתפותה בקרב לצדו של שיקמרו, בהקרבת חייה."
"לא מגיע לה דבר וחצי" הוא קימץ את ידו הקטנה לאגרוף, והסב את פניו. "כשהמלחמה תסתיים, אנחנו נסגור את כל החשבונות, כפי שאמרתם."
"ראיקאגה-סמה!" קרא בקול אאו, אחראי דיביזיית החישה. "החזית של צוות 2 נפתחה! אני חוזר: החזית של צוות 2 נפתחה!"
הקאגים התבוננו בו מרותקים, ורובם שילבו את ידיהם. שתיקה שררה, ועתה הם ידעו- המלחמה הגיעה לשיאה.

אלפי שינובי נלחמו באלפי סאסוקים. כל שדות הקרב הזכירו בנופיהן אחת את השנייה- הרים רבים, מים נסערים ומשתוללים לטיפוף אלפי צעידות, וגלים קטנים נוצרים לאחר מכות, פיצוצים והדיפות. זה היה נראה אינסופי ואכזרי, דבר שלאדם רגיל לא היה פשוט.
הכוחות שהתכתשו אחד בשני, נצפו על ידי צוות 2. שיקמרו, אינו, קמורי ואקצוצ'י הביטו היטב סביבם. שיקמרו היה המום, ולא הצליח לעכל את המראה המזעזע. הוא היה יכול לשמוע את קריאות העזרה והתחינה, ולא יכול היה לעשות דבר בנידון. קמורי נשארה קרה לאורך כל הזמן. היא רק דאגה בנוגע לתכניותיו של ליים.
הם ראו אותו סוף כל סוף. אלפי כפילי צללים של ליים הגיחו מבין הכפילים של סאסוקה, ונלחמו בשינובים הרבים. הם היו אחוזי טירוף, והשתמשו בכוח רב. שיקמרו בלע רוק, ואינו החלה לרעוד מעט. "קמורי... זה הוא?"
"זה היה השותף שלי. זה מפחיד אתכם? חשבתי שגם לנארוטו הייתה את היכולת הזו."
"זאת תכונה אחת שהייתה בולטת אצלו, כן" הוא אישר לה. "אבל בכמות הזו... מעולם... קמורי, את חייבת למצוא את המקורי! ככה נוכל להפתיע אותו ואולי לחסל אותו סופית!"
"על זה" היא אמרה בכמעט מונוטוניות. טון הדיבור שלה הרתיע את אינו, והלחיץ אותה. כאשר עמדה לידה, לובשת את מעיל האקצוקי ומדברת כך, היא הרגישה כאילו היא בצד הרע. היא כבר לא ידעה מי טוב ומי רע... ואז, שיקמרו אחז את ידה. "אני יודע שזה יכול להיות מפחיד..." אמר לאינו, והסתכל בעיניה, "אבל עברנו כל כך הרבה ביחד... תישארי חזקה. את חייבת."
אינו הנהנה, וקלטה את מבטו המבועת עוד יותר של אקצוצ'י. "חברי הטוב גקצוצ'י סיפר לי על העין שלך, קמורי... הסיפורים לא מתקרבים למציאות."
מבעד לקווצות השיער שהסתירו אותה, עינה הלבנה זהרה. "גנג'וטסו: רב-כיסוי!" (幻術・多鋳造) היא התרכזה דיה, ועצמה את עיניה. לפתע, כל אלפי כפילי הצללים של ליים עצרו ממלאכתם. שלושתם נדהמו, ועתה אינו הבינה מדוע כה פחדה ממנה. שיקמרו שקשק. "קמורי..."
היא פקחה אותן. אקצוצ'י שקשק גם, והביט בחטף בשאר החברים. "מצאתי אותו" היא ענתה לשיקמרו. "הוא בקרבת מקום, אני יכולה להגיע אליו ולהצביע עליו עבורך."
"עשית את זה... עכשיו? בפחות משנייה?"
"אני לא רוצה לדבר על זה. בואו נצא." היא זינקה משם מהר לנקודת אחיזה קרובה. אינו, שיקמרו ואקצוצ'י עשו הן, ודילגו אחריה.

ליים הרגיש שמשהו לא היה בסדר. "אשליות?... זה לא אפשרי..." הוא הביט מעלה, מעל הקרב שהתחולל סביבו. הוא ראה תנועה שהסתירה כמה עננים ליליים. "לעזאזל!" הוא ניסה לרוץ משם ולמצוא מחסה. הוא רץ כה מהר ובבהלה שלא הבחין על מה דרך, ובמקרה מצא את עצמו על מוקש. כמה כפילי סאסוקה קרובים נהדפו כהוגן, והוא התרסק על צלע קרוב של הר. צוות 2 הגיע אליו, והקיפו. הוא פקח את עיניו, והתבונן בה, בשותפתו הקודמת. "קמורי?... למה?..."
"אתה לא שונה ממנו" היא ענתה לו. אינו לא הייתה בטוחה למה כוונתה. "בגלל אנשים כמוך... בגלל אנשים כמוך אני סבלתי, ליים. זאת האמת. כשהייתי מצוותת אליך חשבתי שאני אוכל לשנות אותך, לעשות אותך אדם טוב יותר. ברגע האמת גיליתי אחרת. האקצוקי הוא לא מקום שבו נינג'ות מתפתחות, או מחסה לנזקקים האמיתיים של עולם השינובי. זה מקום לחלאות, כמוך, להפיץ את השנאה והרשע שלהן."
"מי שמדברת, עכברוש מעיין!" ליים גידף וקם על רגליו. שלוש האחרים מיד נדרכו.
אקצוצ'י הרגיש רע מבפנים. הוא זכר את הפעמים שהוא קרא כך לקמורי. "קמורי..." הוא לחש, והיא סימנה לו בידה שיחדל. "אין טעם להתברבר בעבר" חתמה בזה את העניין. "היום אני אדאג שאף אחד מהחלאות שהכרתי יזכה לחיות. אחריי זה, שהעולם יחליט מה לעשות איתי."
ליים הביט סביבו בחשד. אקצוצ'י... שיקמרו... קמורי... הבחורה הזאת... אני חייב לדעת מה היכולות שלה. כל עוד קמורי עומדת בדרכי לא אוכל לעשות דבר. אמנם אוכל לחמוק מהאשליות שלה במהירות, אבל לא די כדי להתחמק מהם.
"קמורי" הוא פנה אליה, "כשהייתי קטן, את אמרת לי לחזור אלייך כשאהיה יותר חזק... ובכן, אני חושב שהיום הגיע!" פילוחי השוריקנים והלהבות שהתנוססו ברקע כמעט בלעו את דבריו, אך הוא דיבר דיי ברור. "אני הולך לסיים את זה! הייתי מציע לכם להגן עליה, כי היא הולכת למות!"
שיקמרו לא הבין את הרמז, ואקצוצ'י שלא היה כל כך מרוכז בשיחה התבונן באופק. הוא ראה את כל כפילי הצללים של ליים שועטים מהאוויר כלפי מטה, מאגרפים את ידיהם.
"הוא רוצה להסתער עלינו!" צעק אקצוצ'י שאץ ברגליו משם. ליים חייך, בעודו מתבונן בשיקמרו ואינו המבולבלים, שאינם יודעים מה לעשות בשניות הקטנות. "לא!" צעקה קמורי, אך לפני שהכפילים הספיקו להתנגש בהם, הם נגוזו. "זאת הטכניקה שלו!"
"טכניקת אלף האגרופים!" הכריז והסתער על קמורי. זמן התגובה שניתן לה היה כה מינימאלי, שהיא לא הצליחה לחשוב על תגובה מתאימה. שיקמרו מיד השתמש בסימוני ידיים, והכריז "טכניקת חיקוי הצללים!" והשתלט על ליים שעמד מולם.
אקצוצ'י, שעמד לא רחוק מהם, התבייש בעצמו מאוד. הוא שמע על ליים, שסיים יחד אתו את דרגת הצ'ונין שלו, למרות הבדל הגילאים. כעת הבין מדוע ליים קיבל את הדרגה באופן כה מוקדם, ולמה בספרי הבינגו דורג כמסוכן ביותר. הוא בהחלט השפיע על יכולת הריכוז וקביעת ההחלטות שלו לאותו רגע... הוא שפע ביטחון, מה שגרם לאקצוצ'י להרגיש שאינו מסוגל לעשות צעד אחד מבלי שיקבל על כך תגובת נגד קטלנית.
ליים חייך. שיקמרו המרוכז נראה תמהה. "למה שתחייך?..."
"זה עובד על כולם."
ליים נוסף, שהסתתר משאר הצבא, קרא בקול "אוויר: נשיפת צפריר!" (風遁・北の一撃) והוא נשף רוח קפואה מגרונו. קמורי, שהייתה בטוחה שזה כוון לה, ניסתה להסתתר. האמת הכואבת הייתה שההתקפה כוונה לשיקמרו. משום שהיה מרוכז בלהחזיק בצללים את ליים, ההתקפה פגעה בו חזותית. הרוח העיפה אותו הרחק מהם, לא רחוק מהקרבות הקטנים של הצבא. הוא התרסק על הקרקע כמה פעמים, וחש קיפאון חודר ודוקרני מכאיב לצלעותיו. "בעייתי..." לחש לעצמו, והתבונן בחבריו המתרחקים ללא רצונו.

אקצוצ'י לא היה יכול לעמוד בנחת. אולם היו שם שני ליים, והוא לא ידע מי מהם לקבוע שיהיה האמתי. למזלו, הוא צוות עם קמורי, שהייתה בעבר סוכנת אנבו, והיא הכירה שיטות מסוג אלו מקרוב. "אקצוצ'י!" היא קראה אליו, והוא הסכית. "אני אלך על הקרוב!" ממש כאילו קראה את מחשבותיו, והסתערה על הליים שהיה קרוב אליה. לפחות כך הוא ראה. הוא בחר להסתער על הליים שדחף את שיקמרו. "אדמה: מטה אבן!" הכריז ומתוך הקרקע הישר לידו נקלעו אבנים לצורה של מטה גס ומגושם. הוא כיוון אותו על יריבו, שלקח מאוד ברצינות. בניגוד אליו, הליים הזה חייך ברשעות. "איך יכול להיות שיש שניים ממכם?" שאל באי הבנה. "כולכם נעלמתם כדי שהוא יוכל להשתמש באגרוף הזה! איך יש עוד אחד ממכם?!"
"למה קשה לכולם לקבל את העובדה שאני מדהים?" הוא הסתער על אקצוצ'י, שהגן על עצמו עם המטה. בעוד שהדף את הליים שהסתער עליו, הוא הציץ לבדוק מה שלומם של שיקמרו וקמורי. הוא לא מצא את קמורי בטווח הראייה, וראה שאינו הייתה סמוכה לשיקמרו. הבחירה של להפסיק לבדוק מה יריבו עושה הייתה טעות נוראית. ליים בעט בפניו, ולאחר מכן סדרת אגרופים לא נחמדה עשתה את העבודה בלהכות אותו. אקצוצ'י נהדף אחורה, ולא הצליח להתרכז דיו כדי להעביר את הצ'אקרה למטה האבן שלו, שהתפרק בידיו. הוא הצליח לעמוד על רגליו בקושי, עד שהליים שתקף אותו החטיף אגרוף סופני על פרצופו המעוך.

אינו עזרה לשיקמרו לקום. היא הצליחה לגרור אותו הצידה, רחוק מסכנה ממשית. "אתה בסדר?" היא שאלה. שיקמרו חייך, ומצמץ מעט. זה אמנם לא האגרוף שהיה יכול להוריד את קמורי, אך אין ספק שההתקפה הזו הייתה נוראית. "בחיי... הוא יותר גרוע מנארוטו" הוא ניסה לחמם את צלעותיו. אינו שמה לב, ועזרה לו לחממן. "אני מסכימה! הוא פשוט פגע-רע! אבל הוא אנושי, בוודאי יש דרך להביס אותו!"
"אני לא מכיר אותו מספיק טוב..." הוא הצליח לקום, בתמיכתה של אינו. "אני עדיין יכול להילחם, הוא עדיין לא הרג אותי."
"אנחנו צריכים לחזור לטקטיקת צוות 10, שיקמרו, זה אולי יהיה הסיכוי היחידי שלנו נגדו."
"בלי צ'וג'י זה בעייתי..." הוא הצליח להבחין באקצוצ'י, ומצא מקום לחייך. "יש לנו בחור לא פחות גדול. אולי זה יצליח לעבוד." פתאום הוא שם לב שמישהי הייתה חסרה באופק. "איפה קמורי?"
אינו רצתה לבלוע את לשונה. "אתה צודק..." היא הסתכלה מסביב. "היא נעלמה."
"לא... היא נלחמת בליים האמתי. זה ההסבר היחידי. אינו, אולי את חושבת שזה אנוכי מצדה אבל-"
"לא היא דיי חזקה אני יודעת" היא הרימה בשביל שיקמרו את חפיסת הסיגריות שלו, "אבל איך נעזור לו?"
הם רצו לעבר אקצוצ'י, שרק המשיך לחטוף מכות מליים. הוא עצמו ניסה להדוף את הבחור הקטן והזריז, שהצליח להעפיל עליו בכוחו. "שריון אבן!" הכריז וגופו התעטף בשכבת אבן קשיחה. אגרופיו הקטנים והזריזים של ליים כאבו לפתע, והוא זינק אחורה. "ערמומי..." התאונן.
"אקצוצ'י!" קרא שיקמרו שעתה היה יכול ללכת, ואף לרוץ. אקצוצ'י הקשיב. "תחזיק אותו!"
הוא הנהן, ושמע את קולו של ליים, "אוויר: התפרצות לחץ רוח!" (風遁・風圧放出) קרא, והושיט את ידיו לעבר שלושת הדמויות שנגדו. לחץ אוויר אדיר, ממש כשריקה, התנגד אל אקצוצ'י, שיקמרו ואינו. היא נשכבה מיד ונאחזה בזיז סלע קרוב, ושיקמרו עשה בהתאם רק שאחז בה. אקצוצ'י היה יציב כסלע, לא נע ולא זע. ליים היה בטוח שטיפל בשיקמרו, ולכן החליט לערוב לעניין. "אוויר: שאגת רוח-" אמר תוך שעושה את סימוני הידיים, אולם כוח גדול עצר בעדו. אקצוצ'י לפת אותו בצווארו, בדומה למליקת תרנגולת. שיקמרו ואינו הגיעו, כאשר שיקמרו השתמש בטכניקת הצללים כדי להחזיק את ליים. "עכשיו אינו!" התחנן, למרות שאינו כבר הכירה את הטקטיקה על בוריה. "טכניקת החלפת הגוף והנפש!" הכריזה, וליים הניח שזה נגמר שם. לפחות מבחינת המישור הפיזי. אינו התעלפה, ולמזלה שיקמרו שהכירה שנים רבות מאז שצוותו יחדיו לראשונה, רץ כדי לתפוס את גופה הנשמט.

אינו מצאה את עצמה במוחו ומחשבותיו של ליים. היא ראתה אותו, עומד וגאה בעצמו. "השתלטתי על הגוף שלך!" הכריזה בהצלחה, אמנם הליים הפנימי שבו חייך בזחיחות נבזית. "נהדר... אז זאת היכולת המיוחדת שלך?" שאל אותה הליים שמולה. היא הייתה המומה. "על מה אתה מדבר? אתה תחת שליטתי!"
"חוק שינובי מספר 1: על השינובי לראות את המשמעויות הנסתרות שבמשמעויות הנסתרות."
"על מה אתה מדבר?"
"עכשיו כשאני יודע היכן הביצועים שלך מסתכמים... אין לי צורך לדאוג יותר. עשי עם גוף זה כאוות נפשך."
אקצוצ'י ושיקמרו התבוננו בגוף של ליים מביט מבולבל סביבו, עד שהביט ישירות אל שיקמרו. "הוא תכנן את זה" השיבה לו מליים הכבוש. שיקמרו היה המום, וכך גם אקצוצ'י. "לא אפשרי..." שיקמרו התקרב והתכונן לנורא מכל. "למה שהוא ירצה את זה?"
"הוא לא ידע מה היכולת שלי. הוא עשה את זה כדי לבדוק מה במה הגנג'וטסו שלי מסתכם."
"הנוכל!" הוא התרגז, והליים שמולם החל לשקשק. "מה קורה לי?..." ליים בעל השכל של אינו הסתכל על עצמו, והרגיש כיצד הוא מתפרק. הגוף נהפך לרוח פרצים- והתפרק לכל מקום. אינו התעוררה, הרגישה סחרחרה וקמה. הפעם היה זה שיקמרו שעזר לה לקום, והיא הביטה בו נואשת. "הוא תכנן את זה כל הזמן..." אמרה לו. "כנראה שהוא יודע מהן היכולות של כולם חוץ ממני... זה למה הוא עשה לנו את הפתיחה הזו. הוא לא טיפש."
"כפיל רוח?" שאל אקצוצ'י. שיקמרו הנהן. "אני ידעתי שזאת יכולת שלו... אך לא ידעתי במה הוא שונה מכל סוג אחר של כפיל."
"אנחנו צריכים למצוא את קמורי" התעקש אקצוצ'י. שיקמרו ניסה להתרכז, אך כל רעשי שליפת החרבות, שריקות השוריקנים ופיצוצי האש הפריעו לו. אקצוצ'י לחץ יותר. "אין לנו ברירה. אנחנו מתפקדים כצוות אחד."
"בסדר!" נשבר. "אין ברירה. אין לי מושג אפילו מאיפה להתחיל."
אינו הביטה לכיוון שבו עמדו מההתחלה, היכן שהשגיחו על כל הדיביזיה שהקציבו להם. "אני חושבת שאני יודעת לאן היא הלכה..." אמרה להם, והחלה לרוץ. שניהם התאמצו לעקוב אחריה, בתקווה שהיא מגיעה לאן שהם חושבים שהיא מגיעה.

קמורי עמדה במקום שהיה יחסית רחוק משדה הקרב. היא הייתה לבדה. היא הביטה מסביב, בעוד רעשי המלחמה הדהדו רחוק ממנה. היא חיפשה אחריו, וידעה שהוא פה. הוא פחד ממנה... הוא ידע שאף אחד לא שרד מולה, כאשר ניסה להרוג אותה. הוא היה חייב למצוא דרך להיפטר ממנה. "צא החוצה" היא קראה. "חשבתי שאני העכברוש כאן, או שמא אתם עכברים קטנים באבן?"
ליים הסתתר מאחורי עץ, שהיה במדרון הר לא רחוק ממנה. הוא שמר על מרחק עין. היא לא נחלשה ביום... והיא ממש מסוכנת. אי אפשר להגיע איתה לקרב חזותי מבלי להילכד בגנג'וטסו שלה. היא לא נחמדה כמו האוצ'יה... היא לא חוסכת צ'אקרות. הוא זינק במעלה המדרון. קמורי זיהתה את התנועה בהר, ומיהרה לשם כבזק. כשהגיעה, שלוש שוריקנים חדים שעטו אליה. היא נפגעה מהם, מה שקרע מעט את מעיל האקצוצקי המתוקן. הוא נבהל, ושמר על מקום מסתורו, שהיה אך כמה מטרים ספורים. היא ספגה את הפגיעה בכוונה... היא רוצה שאצא.
"אני יודעת שאתה כאן. אתה יכול לברוח, אך לא להסתתר; אני אמצא אותך, וכשאעשה זאת, אתה תתחרט על היום שבו חשבת להתעלל בשינובים."
היא אוהבת לזיין במוח. הוא לחש לעצמו "טכניקת כפילי הצללים", ויצא כפיל צללים אחד. הכפיל עשה כמצווה עליו, ורץ מההר. ליים רץ בכיוון הנגדי, והשאיר את החשיבה בשביל קמורי. "ידעתי שאתה קרוב" אמרה, והשתמשה בסימוני ידיים. "אדמה: חומת אדמה!" (土遁・土流壁) קראה. שתי חומות אדירות הזדקרו משני ההרים שאליהם שעטו ליים וכפילו. כפיל הצללים לא הצליח להגן על עצמו, והתפוגג. ליים המקורי הצליח לזנק מעל החומה, כאשר היא אחריו.
אני לא אוכל לחמוק ממנה לנצח. היא לא בלתי מנוצחת. ברגע שאצליח להניח עליה את ידיי... אני יודע! הוא חשב על רעיון, והמשיך בריצתו. היא רצה אחריו, וקיפצה מנקודת אחיזה אחת בהר לשנייה, בניסיון ללכוד אותו באשליה. הוא הגיע עד לקצה ההר, והתכונן לקראתה. שניות ספורות אחריי היא עלתה, אך היה זה מאוחר מדיי. "אוויר: שאגת רוח!" (風遁・風切り) הכריז ושאג בעוצמה. היא התכוונה להשתמש בגנג'וטסו, אולם נתקלה בהפתעה. עיניו ואוזניו היו עצומות מהרגע שהשתמש בשאגה. היא הועפה מהמקום עליו עמדה, והרגישה שמאבדת את יציבותה. היא עמדה על הקצה התלול מאוד, וצנחה מטה. היא חשבה שעמדה לחוות את הסוף, אולם הפתעה חיכתה לה בצד השני.

הנפילה הפסיקה. משהו תפס בה, למרות שלא היו לו ידיים ולא היו חבלים, או כל דבר שכזה. אז היא שמה לב. הצל שלה התאחד עם צל אחר. שיקמרו-קון...
הוא הוריד אותה מטה בעדינות, תוך ריכוז גבוה במיוחד. מעולם בחייה, אף אחד לא טרח לעשות זאת בשבילה. בכל השנים שתפקדה כחלק מצוות אנבו, היא לא חוותה הערכה. עתה היא יודעת איך ההרגשה, והיא הייתה עילאית. כשהגיעה לפני המים, ממש לרגלי הר המחט, הוא הניחה בעדינות. הוא נאנח, וחשב על כמה שישמח לסיגריה. היא רצה וחיבקה אותו באהבה רבה; אינו מאוד לא אהבה זאת. "תודה רבה, שיקמרו-קון!"
"היי!" אינו הניחה את ידיה על אגנה והחטיפה מבט נוזף. "תשמרי את התודות לאחר כך! ואת כנראה לא עושה זאת לשיקמרו, במיוחד לא אחריי מה שעברתי איתו!"
היא שחררה את החיבוק, ונתנה את מבטה הקר באינו. היא מצאה זאת מחלחל וחודרני, וניסתה לסלוד ממנה. "הוא הציל את חיי. זה המעט שאוכל לתת" הסבירה קמורי, שהביטה למעלה. היא הייתה מיואשת. "הוא כנראה כבר לא שם. הוא ניסה לברוח ממני... והוא הצליח. הוא חשב על משהו שלא הצלחתי להעלות כדי לחמוק מהגנג'וטסו שלי... אבל זה לא יעבוד לו פעמיים. בטח לא כשאנחנו ביחד."
"אנחנו נמצא אותו, קמורי. קדימה, חיפוש! אני ואינו, קמורי ואקצוצ'י. מכיוון שצפוי יותר שיגיע למפקדה, את ואקצוצ'י תמשיכו לכיוון ההוא. אני ואינו נכסה את כיוון שדה הקרב. לצאת!"
כולם הנהנו ופנו איש-איש אל דרכו. אינו הביטה בשיקמרו תוך שהם רצו, והרגישה כיצד לבה פועם. היא כבר שכחה מעבודת הצוות עם חברה הישן... מאז שאביו נהרג והוא ערק, היא הספיקה לשכוח מצוות 10 הישן, ומיכולת שיתוף הפעולה המרהיבה שלהם. היא משכה את עיניה אליו. פרצופו היה מרוכז בכיוון אליו פנו, וכנראה שהרהר בדברים רבים. "שיקמרו..."
"מה, אינו? זה הזמן?"
"אני לא יודעת אם נצא מכאן בחיים..." היא מלמלה. שיקמרו נראה קודר. "אל תדברי שטויות. יש לנו גם את קמורי וגם את אקצוצ'י. אנחנו נהייה בסדר. נתתי את המילה שלי לצונאדה."
"אבל אם לא... אי אפשר לדעת, אולי סאסוקה ינצח... אולי כולנו נמות באיזו טכניקה מתפוצצת..."
"תפסיקי לבלבל לי במוח! בעייתית!" הוא התרגז והאיץ יותר. היא לא הייתה יכולה יותר. היא לפתה אותו בידו, ועצרה אותו. שניהם עמדו על המים, כאשר הירח מתנוסס במלואו, ומותיר את תווי מתאר גופם מנצנצים כמים, כסופים וחלקים. היא נשקה אותו, כפי שרצתה לעשות מהרגע הראשון שראתה אותו בתחרות הצ'ונין. מחשבות רבות חלפו בה, כיצד שניהם התבגרו, וכמה עברו מאז... הוא החזיר בלשונו, והתקרב אליה. העולם היה יכול להיחרב סביבם, אך האהבה שבערה בשניהם, התשוקה, החזיקה אותם קרובים ואוהבים.
אחריי כמה רגעים, שניהם הפסיקו להתנשק, והביטו אחד בשנייה. שיקמרו הרגיש כאילו עול כבד ירד ממנו, בעוד שאינו, הרגישה נואשת ואבודה. היא לא הייתה בנויה למלחמות וקרבות... כמה שאהבה את משימות השינובי שהיו לה כשהייתה קטנה יותר, כיום היא למדה להעריך את חנות הפרחים שלה ושל משפחתה. היא הביטה בעיניים יגעות ועייפות בשיקמרו, שליטף את פניה הרכות והענוגות. "אינו..." הוא נאנח, ועצם את עיניו. "אנחנו נצא מכאן בחיים. תפסיקי לחשוב שלילי."
היא הזילה דמעה וחיבקה את שיקמרו. הוא התרגז יותר, הרחיקה ממנו וניער אותה. "מה יש לך?! אמרתי לך שיהיה בסדר! את מוכנה להקשיב לי אפילו רק לשבריר שנייה-"
"לא יהיה בסדר!" היא חיבקה אותו והסתירה את פניה בחזהו. "כל העולם נשרף... כולם רוצחים אחד את השני... לא ישנתי באופן סדיר מאז שעזבת... סאקורה לא ישנה באופן סדיר מאז שסאסוקה עזב... אח הורג אח... העולם הזה הגיע לאבדון! אנחנו רק נתלים על קצה המצוק, וחושבים שיהיה בסדר! אנחנו נלחמים מול צבא בלתי מנוצח, ובמפקדים בלתי מנוצחים. אני מצטערת אם אני לא רואה את זה באותה עין אופטימית כמוך, שיקמרו, אבל באמת שאני לא מסוגלת יותר!"
הוא נאנח, וליטף את ציצת שיערה האסוף. "אוי אינו..." הוא חייך, "אם היית יודעת איך זה היה להיות בצד השני, לא היית מסוגלת לתפקד. להיות באקצוקי לא היה כיף, בניגוד למה שכולם חושבים. כולם רודפים אחרייך, זוממים להשמיד אותך. מלבד שפחדנו ממכם, פחדנו ממנו... היה נורא. תתעודדי, עדיין לא ראית את קרקעית התהום. רק כשתראי את קרקעית התהום, אינו, אז תוכלי לבכות."
"קרקעית התהום?..."
"זה הרגע שבו את לבדך; אין דבר שאת יכולה לעשות, מלבד להתפלל. את נתונה לחסדיו של אדם שלעולם לא יעניק לך אותם; את רק מתחרטת על מה שעשית בעבר, וחושבת על איך היית משפרת את זה, אלמלא היית במצב הזה. זאת, אינו, קרקעית התהום- הנקודה שממנה אין חזור, הנקודה שבה באמת האופציה האחרונה שיש לך היא להתפלל ולבכות."
"וזה לא נראה לך אבוד?"
"אני כאן איתך..." אמר, וקרב אותה אליו, "ויש לנו צוות שלם, וצבא. לא, אנחנו עדיין לא שם."
"אני מתחננת, שיקמרו..." היא פנתה קדימה, "כשנהייה שם, כמה שנהייה מובסים..." היא שילבה את ידה בשלו, "תבטיח לי שתהייה שם איתי. אל תמות לבד. תהייה שם איתי."
"אני מבטיח" הוא אישר עבורה, ויחד הם רצו חזרה לכיוון שדה הקרב.


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Dr_Ellert
הודעה 24.04.2013, 20:16
הודעה #84


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 277
תאריך הצטרפות: 13.11.12
מיקום: מיקומך
משתמש מספר: 182,635



הפעם מוקדם מהרגיל, החלק נוסף מהמגילה של ליים! קריאה מהנה לכולם! smile.gif

חלק מיוחד 2: האשליה של ליים

אקצוצ'י וקמורי התנועעו יחד. האיש הגדול והילדותי מכפר האבן הנסתר הרגיש בושה גדולה, כאשר נאלץ להיות מצוות אליה. הוא התבונן בה, כה אדישה וקטלנית. הוא רעד רק מהמחשבה עליה, ועל העבר שהיה לה עם הכפר שלו, שלא לדבר עליו. "קמורי..." ברבר. היא לא העירה דבר, והוא המשיך. "אני יודע שבעבר ביני לבינך... למעשה, בינך לבין כל אחד מהאבן היה איזשהו-"
"זה באמת הזמן?" היא שאלה, משתדלת כמה שיותר להיות מרותקת לחישת צ'אקרות. "אנחנו צריכים לדעת אם ליים הגיע הנה. הוא לא ירצה לדבר על העבר שלנו."
"אני לא יודע אם תישארי בחיים אחריי" הסביר בהתנשפות עקב הריצה. המים השפריצו לכל עבר כאשר פסעו עליהם בריצתם. הלילה השתקף על פני המים הפחות גועשים, והכוכבים נצצו בהם בהשתקפות משמימה. "אני לא" ענתה. "אבל אין זמן לזה."
"אני מצטער בכל מקרה" אמר כפי שרצה. "בטח שמעת מה עלה בגורלו של גקצוצ'י?"
"זה ישן. עדיין הייתי שייכת למעיין הנסתר" היא הסבירה. "שמעתי שאיבד את חייו במשימה. חוץ מלהכות ילדות חסרות ישע, הוא לא עשה דבר כדי להשתפר. מותו הגיע לו."
"היי! הוא אמנם היה בריון, אבל הוא לא היה אדם רע! רק דאג לכבודו ולמשפחתו!"
"בדרך שאינה הוגנת. נארוטו גם דואג לכבודו ולכבוד הכפר שלו, והוא לא מכה ילדות, נכון?" היא עצרה, והסתובבה אליו. "אנחנו באמת הולכים להמשיך לדבר על זה?" שאלה. הוא התבונן בעינה השחורה כדיו. היא הזכירה לו עין שלא רצה לזכור, שהפחידה אותו עד לשד עצמותיו. "לא כולנו נארוטו..." ענה ביראה קטנה, "אבל אני מבין את הכוונה שלך. את מבינה, אני פשוט לא יודע..."
"אם אני בצד שלכם?" שאלה, והחזיקה את כף ידו. הוא היה המום. "אני לא אהיה בצד של אף אחד. אחריי הקרב הזה, שיקבע את סיום המלחמה, כשאני אהרוג את ליים ואם יזדמן לי גם את סאסוקה, צוצ'יקאגה-סמה ישפוט אותי למוות. זה מה שהוא אמר לי לפני שפרשתי לחזית."
"זה... ודאי?" הוא שאל בחרדה. היא הנהנה. "ואני מסכימה."
היא מיד הרגישה את הצ'אקרה שלו. לימונית כמעט. "מסכימה למה?" שאל ליים, שנחת מולם. לקחו לא יותר משלוש שניות בשביל שקמורי תוכל להשתמש בג'נגוטסו. ליים נשאר דומם במקום. אקצוצ'י הביט בו בהלם. "את... הוא באשליה?"
"הוא באשליה, כן" אישרה עבורו. "אך זה רק כפיל צללים. הוא רצה לבדוק שאנחנו ערניים." הוא השליך על כפיל הצללים שוריקן, וזה התפוגג. הוא התייפח. "זה בוודאי היה אחד תועה" אמר לה, והיא הנהנה. "אין ספק. ייקח זמן עד שנמצא אותו."
"יש משהו שרציתי לדעת, קמורי... איך זה להיות תחת האשליה שלך?"
היא חייכה, לפתע. הוא לא ראה אותה מחייכת מאז שלכדו אותה. הוא התקרב אליה. "קמורי?..." שאל, והתבונן סביב. "קרה משהו? מה?..."
"אתה כבר באחת" ענתה לו, והחזיקה את ידו. "מה שלא יהיה... אל תעצום את עיניך!"
ברגע שעצם אותן, כמובן, הוא ראה רק עיוורון לבן ומפחיד. הוא צרח וצעק, וכשפקח אותן, העיוורון נשאר. הוא נפל למים, והרגיש אותם ממלאים את פיו ואת קנה נשימתו. הוא ניסה להשתעל, אך המים מילאו אותו בחנק ושיתוק. תוך כמה רגעים, הוא פקח את עיניו, והסתכל סביב שוב. הם היו באותו מקום. היא הייתה אדישה כהרגלה, והוא רעד בחרדה. בחייו לא הרגיש כה נפחד. "מה... מה זה היה?"
"גנג'וטסו, ואפילו הטוב ביותר. השרינגן של סאסוקה לא מגרד את הכוח שיש לי."
הם המשיכו לרוץ לכיוון הענן הנסתר, כאשר עתה יודע אקצוצ'י למה ליים מתחבא מפניה. האשליה הייתה הדבר שהלחיץ אותו יותר מכל, והוא היה יכול להישבע שעמד למות באותו רגע. כוח שכזה הוא...

ליים פקח את עיניו והתנשף. הוא עמד מעל אחד ממדרונות הרי המחט, והשקיף על דמויותיהם של קמורי ואקצוצ'י. הוא רעד בחרדה. "אני לא מצליח להשתחרר מהאשליות שלה. והאשליה הזאת הייתה מפחידה. בכל פעם שאני משתמש בכוח שלי, היא מנסה לגלות אודות נקודת החולשה שלי. אולי אם אנסה לתקוף אותה בעזרת כפילי צל רבים... אבל יש לה יכולת התמודדות עם כמות, בנוסף על היותה חזקה. בלתי אפשרי לתקוף אותה מבלי שתמצא אותך. אולי אם אוכל ליצור הסחה..." הוא מישש תחת מעילו, ומצא קונאי מתפוצץ. "התגעגעתי לקטנים האלו."
הוא החל לרדת מהמדרון, ואחז בקונאי בקנאות. האבנים רעדו וקפצו סביבו, בכל צעד שעשה ההר השיב בקולות שבירה והד. הוא הסתתר היטב בצלליו של הר המחט, וחיכה שהם יהיו במרחק המתאים. זה לא ארך יותר מדיי זמן, וכאשר ראה שקמורי הייתה בטווח, השליך את הקונאי בכל מעודו.

קמורי הופתעה מההתקפה, ונדחקה בכוח על ידי הדף הפיצוץ. אקצוצ'י מיד הפסיק את הזרמת הצ'אקרה לרגליו, ונפל למים. ליים לא בזבז זמן. "אוויר: שאגת הרוח!" צעק ומשם פלט שאגה אדירה ומלאה ברוח, שהפריע הן לאקצוצ'י המגודל שניסה לשחות חזרה מעלה, ולקמורי, שניסתה למצוא את מקור הבעיה. הוא השתמש בסימוני ידיים נוספים, וכפילי צללים התווספו. הכפילים החלו להסתובב סביבו בריצה, מהירה, כמגן קסום וספיראלי. הוא חייך. "טכניקת ההד!" (反響の術) אמר, ושמר על סימון הידיים. אחריי שהפסיק להשתמש בשאגת הרוח, היא התבוננה בו בתמיהה. האשליה שלי לא משפיעה עליו. "טכניקה חדשה?" שאלה.
"זאת? לא..." ענה כשחיוך מרוח על פניו. "הייתי משתמש בה כדי לחסום מישהו שהכרתי פעם. היום הוא מת." הטכניקה שלו כנראה מצליחה לחסום את האשליה, אבל הוא לא יכול להשתמש בהתקפה חזקה, משום שהיא דורשת ממנו צ'אקרה, ושליטה בכפילים שלו. אם כך, כל שאצטרך הוא זמן, עד שהוא ינסה לתקוף אותי. משם תהייה לו נקודת פריצה. אבל אצטרך להעסיק אותו, ובמקביל, אולי אצליח לעזור לאקצוצ'י. היא ראתה את השותף שלה לעת-עתה מצליח לקום מעל המים, נעמד בקושי רב ומסתכל על ליים בחרדה. "לא עשיתי איתך את מבחני הצ'ונין?" שאל ליים. הוא הנהן. "אמרו שאתה מוכשר מאוד... בנוסף לזה שאתה משוגע."
ליים צחק. "משוגע? זאת מחמאה. אין לכם סיכוי נגדי. זה לא שאני משוגע... אתם פחדנים!"
"אם כך למה אתה מסתתר מאחורי מגן הנינג'וטסו שלך?" שאלה אותו קמורי, שהתקרבה. הוא נראה מסופק. "אני יודע שלא תתקפי אותי ביבש, קמורי" הסביר לה, "את שום דבר בלי האשליות שלך!"
"ואתה שום דבר בלי הנינג'וטסו או הטאיג'וטסו שלך, שכרגע את חוסך מאחורי המתקפה שלך. אנחנו בעמק השווה." הוא שלף שוריקנים, זינק מעלה במהירות, השליך אותם על קמורי וחזרה מהר למגן האנושי שלו. קמורי הספיקה למוש אחורה, והתבוננה בלהבי המתכת מפלחים את פני המים ושוקעים. "ניסיון נחמד. אקצוצ'י, אצטרך את עזרתך." הוא הנהן, והיא השתמשה בסימוני ידיים. "משהו שהוא לא גנג'וטסו? הדבר היחידי שאת יודעת זה-"
"אדמה: גל אדמה!" הכריזה, ומעל פני המים שורת אדמה עשתה את דרכה, לפגוע בליים. הוא היה מופתע, ולא חשב שתיקח זאת כאופציה. גל האדמה שבר את מגן האשליות שלו. "עכשיו" אמרה, ואקצוצ'י השתתף. "אדמה: חצי אדמה צפים!" אמר בשימוש סימוני ידיים, ולפתע האדמה שנרטבה לעיסה מהבוץ, קיבלה צורת ראש-חנית ועשתה את דרכה על ליים. הנער, שרק הצליח להתנער מהאדמה שהלמה בו, כעת נאלץ למצוא את עצמו מתחמק מאדמה חדה וקטלנית. אחריי שהתחמק, הצליח לנחות בשלום על האדמה, והתבונן בשניים בטיפשות. "לעזאזל" אמר לעצמו. קמורי עמדה מולו, ועינה הלבנה בהקה תחת קווצות שיערה. "אתה הולך לסבול."

שיקמרו ואינו התקרבו לעבר המקום בו נמצאים קמורי ואקצוצ'י. "הם לא היו בגזרה שלנו, מה שמשאיר שכנראה קמורי כבר מצאה אותו!" אמר לאינו, שהנהנה כאות להסכמה. הם זיהו את הבחור הגדול באדום שעמד לידה, ואת קמורי, במעיל האקצוקי השחור שלה. הם שמו לב שהסביבה שלהם הייתה מפוזרת באבנים גדולות מרוסקת, ומים לא שקטים, אך הם עצמם לא זזו. כנראה שארע שם דבר מה גדול. "אקצוצ'י!" שיקמרו קרא בקול. הבחור הסתובב אליו. "שיקמרו! תפסנו אותו!" השיב לו. הם הצליחו לחבור אל השניים, והתבוננו בליים. הוא היה כפי שזכר אותו- נער קטן, בלונדיני כמו נארוטו, בעל עיניים ירוקות בהירות. קמורי הייתה מרוכזת. "אז הוא היה אצלכם. ידעתי שזאת תהייה שאלה של זמן. הוא באשליה, קמורי?"
היא הנהנה. אקצוצ'י דיבר בשבילה. "הוא ניסה להפתיע אותנו, ואז השתמש בטכניקה כדי לחסום את האשליות שלה. זה לא עבד לו כפי שהוא ציפה, כי היא לא עמדה בפני טכניקות אדמה."
שיקמרו חייך. "ידעתי שאפשר לסמוך על קמורי. אבל ליים הזה... הוא עדיין ממזר. את מתכוונת להרוג אותו?" היא הנהנה, ודיברה יחסית חלש. "אני מנסה לגלות כמה שיותר מידע על סאסוקה..."
שיקמרו הנהן. "למקרה שאחד מהם יחליט לקפוץ לביקור, אני כל כך צופה את זה שטד יגיע, אני מציע שנשמור על ליים מכל פגע." הם הנהנו, ועמדו סביב קמורי וליים וסגרו מאין מתחם משולש.

הוא רצה לברוח. האשליה היה הדבר האחרון שחשב שיקרה. "בת זונה!" צעק על קמורי, שעמדה מולו. "אני לא טיפש, אני יודע שזאת אשליה!"
"מה סאסוקה מתכנן? מה הוא לא סיפר לשיקמרו? תגיד עכשיו!"
"תמיד תהיתי מה את עושה להם באשליה? את רק מחכה עד שמישהו יותר מיומן יבוא להרוג אותם, או שאת מסוגלת לסיים את העבודה בעצמך?" היא התקרבה אליו, וחנקה אותו. ההרגשה הייתה אמיתית מאוד. הוא שלף קונאי, ודקר אותה בידה. נדמה שהקונאי שניסה לנעוץ בה היה מקל עץ קטן, והוא מיד שמט אותו. "אין גבולות לאשליות?..." שאל בחנק.
"ענה על שאלתי. מה הוא לא סיפר לשיקמרו?"
"מאיפה לי?!" ענה לה בלחץ. "מאיפה לי?! אני רק כלי במערכה שלו, הוא לא מספר לאף אחד שום דבר!"
"אתה משקר. אני בראש שלך, ויכולה לקרוא את גלי החשיבה שלך. אתה משקר. אתה יודע משהו. מה אתה יודע?" שאלה, וניערה אותו. הוא השתנק, והתבונן בה בעיניו הירוקות המבריקות. "לעולם לא אספר. לא לך ולא לאף אחד. תמותי, עכברוש מהמעיין." זה הטריד אותה, והיא שמטה אותו. "בריון טיפש. אני אדאג להשמדתך."
הוא קם, והתנער. הוא שם לב שרק היא והוא היו באשליה, כאילו שכל העולם היה רק הרי מחט, ים ושמיים שחורים. "אה, כן? נראה אותך! כולך רק מילים וצפצופים!" אמר, ולפתע הרגיש דבר מה עולה בגרונו. היא הידקה את ידה על חזהו, ונתנה לוושט שלו לעבוד יותר בכוח. הוא הקיא חפץ גלילי- מגילה. היא לקחה אותה, ופתחה אותה. היא הופתעה לגלות את התשובה בפנים. היא הייתה של אצבע משולשת, מאת ליים. כשהיא התבוננה בו, הוא לא מחל ועשה גם כן. "מומחית לאשליות בתחת שלי" ענה בלעג. הוא זינק אחורה במהירות. היא התבוננה בו בקור.
"אתה מודע לכך שאתה באשליה, לכן אין סיכוי שתצליח להילחם בי?..." שאלה.
הוא החזיר חיוך חמוץ, ועצם את עיניו. "שחרור!" (解) הכריז כאשר משתמש בסימון ידיים שהכיר. הוא לא הרגיש בשינוי. כשפקח אותן, היא עמדה שוב קרוב אליו. "באמת?" שאלה, וכמעט עמדה לצחוק. הוא נלחץ, והשריג את שריריו. "מה 'באמת'?!"
"באמת התכוונת לנסות להפריע לצ'אקרה שלך? הו, ליים... באשליות שלי, גם אם הייתה נגמרת לך הצ'אקרה לא היית מתעורר."
הוא פער את עיניו בחרדה. בפעם הראשונה מאז שהיה קטן, הוא הרגיש פחד. "אני לא מאמין לך. את בטח אומרת את זה לכל אחד שמנסה להשתחרר מהאשליה שלך!"
היא שילבה את ידיה. שניהם לבושים במעילי אקצוקי, ומרוכזים אחד בשני, תחת שמי הלילה של האשליה. "אולי" אמרה. "עד כה אף אחד לא הצליח באף דרך מסורתית ולא-מסורתית. אפילו לא אוצ'יה איטאצ'י."
היא משקרת. לא יכול להיות שזוהי האמת. "אני נשבע שכשאני אצא מכאן..."
"איך אתה יודע שאתה עדיין לא מת?" שאלה אותו, וחיוך ערמומי ומעוות נמתח על פיה. הוא התכונן להשתמש בסימוני ידיים. "הייתי יודע אם הייתי מת. הרגשתי את זה כמה פעמים. אבל שמעתי שיש עוד דרך להיאבק באשליה..." הוא התרכז, והכריז "כפילי הצללים!" ולפתע הופיעו עוד לפחות תשעה כמוהו, ביחד הם עשרה. "אמרתי לך, להיאבק בי יהיה רעיון רע." השיבה והתרחקה.
"שמעתי שאם נאבקים בעושה האשליה דיי זמן, אפשר להתנער ממנה ביתר קלות!"
היא חייכה. "רבים ניסו להילחם בי באשליה. אתה מוזמן לנסות!"
"מושלם..." ענה, ועמד להסתער עליה באגרוף. היא התחמקה בקלילות, רק כדי לראות את ההפתעה שלא ציפתה לה. כפיל צללים נוסף הסתער עליה, משתמש באחת מהטכניקות שלו. היא הכירה את אותה הטכניקה, "נשיפת צפריר". ההתקפה הייתה מהירה מאוד, ופגעה בה- או האם פגעה?
ליים, שעמד בין הכפילים, זעק מכאב. הוא הרגיש את הקור מפלח אותו והשתנק. כל הכפילים נעלמו, והוא נותר גלמוד, סביבו רק מים נדים. "איך..." שאל, משקשק מהקור. קמורי עמדה מאחוריו, כאשר קונאי בידה. "בעולם האשליות, ליים, אתה לא יכול להערים על עושה האשליות. בוודאי שלא על מומחית האשליות הגדולה ביותר. יש סיבה לכך שעדיין רצו ש'עכברוש מהמעיין' תישאר באנבו, אתה לא חושב?..." היא הידקה את הלהב והחלה לחרוט עד עמקי גרונו. הוא רעד. היא רחרחה את לחיו. "אתה מזיע?" היא שאלה, והמשיכה להדק את הלהב.
הוא עצם את עיניו, וחייך. "טוב, קצת ספורט גורם להזעה, זה קורה..." הוא שיגר בעיטה כואבת אל זאת שהייתה מאחוריו. כשהסתובב אחורה לראות את התוצאה, היא הייתה לא יותר מאשר ערימת נוצות-יונה גדולות, מתפזרות וצפות על פני המים. הוא מיד חשד והביט סביב. "מה את מנסה לעשות? אני לא מפחד ממך! חיכיתי ליום שבו אהיה באשליה שלך!"
קולה הדהד ברחבי האשליה המוזרה. "מה סאסוקה לא סיפר לנו? מה הוא מחביא?"
"אמרתי לך, זונה טיפשה, אני לא יודע!" ליים צעק ונופף בידו. "וגם אם הייתי יודע לא הייתי מספר לך! אני לא מספיק טיפש כדי למות ולעזור לך!" הוא הרגיש משהו מושך אותו למים, והוא לא היה מספיק מהיר כדי להתנגד. זה גרר אותו מטה, והוא ניסה לשחות למעלה. היא משוגעת. היא חושבת שאני יודע. אני חייב לצאת מהאשליה... אבל איך?
הוא ראה לוע גדול ומלא שיניים עומד לטרוף אותו. הוא רצה לצעוק, אך פיו התמלא מהר במי הים של האשליה. הוא עצם את עיניו, ופקח אותן שוב. הוא לא היה רטוב, אלא יבש שוב. מולו, על פני המים, עמד זטסו. "אני לא טיפש" ליים אמר בקול. "אני יודע שזאת אשליה, ואני יודע שזה לא הוא. למה את חושבת שהטריק המטומטם הזה יעבוד?"
"טריק מטומטם?..." שאל זטסו בקולו הארסי והמבהיל. אמנם הקול לא בקע מהדמות שמולו- אלא מהדמות שמאחוריו. זטסו נוסף עמד שם, וליטף את צווארו של ליים. "איזה טריק?"
"תפסיקי!" הוא נבהל ומיהר קדימה. הזטסו השני אחז בו בכוח על חזהו, וצקצק בלשונו. "מאז שהגעת לאקצוקי... היה חסר לי מעט לימון באוכל. אולי סוף-סוף אוכל אותך לשובע."
ליים צעק, וניסה להשתחרר. האחיזה של זטסו הייתה אמתית דיה כדי למנוע ממנו לנוס, וזה הפחיד אותו. היא באמת משוגעת. "אני לא יודע כלום! אני נשבע-" הוא רצה להגיד, אך שוב הרגיש את המגילה עומדת להיפלט. החפץ הגלילי הכאיב ב-ושטו, והוא ניסה לדבר ללא הועיל. הזטסו שהחזיק אותו המשיך להדק את הלחץ על החזה והושת, עד שליים הקיא את החפץ הגלילי. הזטסו שמולו תפס את המגילה לפני שנרטבה במים. הוא פרש אותה לאורך, ועלעל בה בעניין. "וזה כל מה שאתה יודע?..." שאל בקולה של קמורי, ולאחר שהוריד את המגילה מגובה ראשו, היא חזרה להיות עצמה. "ובכן... אם היית יודע, כנראה שהיית מספר." היא שמטה את המגילה, ושלפה קונאי. "אני חושבת שכדאי שאחסל אותך ודי..." ליים הרגיש את הניצוץ שבעיניו מבריק, והוא היה בטוח שזהו סופו. לפני שהספיק לעשות דבר נוסף, הוא עצם את עיניו, והתפלל. תפילותיו התגשמו, בפעם הראשונה בחייו.

ליים התעורר מהאשליה בפראות, והצליח לחמוק אחורה. הוא התנשף והשתנק, והתבונן בצוות שרדף אחריו. זה לא הגיוני! איך הצלחתי להשתחרר מהאשליה?!
"קמורי, איך זה קרה? נתת לו ללכת?!" שאל בחרדה שיקמרו. היא נדה. "הוא הצליח להשתחרר. זה בלתי אפשרי, אלא אם כן..." היא שלפה קונאי, והחלה לרוץ אחריו. ליים החליט שזהו לא זמן למאבק, ואם היא מחליטה לרדוף אותו שוב, הוא ייתן לה את המרדף של חייה. שיקמרו, אקצוצ'י ואינו התבוננו בהם. "טוב, למה אתם מחכים? היא צריכה גיבוי!" ציווה עליהם, ושלושתם החלו לרוץ אחריה.
אני לא מאמין. הוא זכר שתי פעולות אחרונות שעשה לפני שמת. באחת מהן, היה באשליה של קמורי, ובשנייה, הוא עזר לרפא את אומו. הוא חייך. אני לא מאמין שלעזור לה באמת עזר לי. הגורל הוא דבר הפכפך... הוא חשב לעצמו, ושמע את שריקות האוויר בעוד שקמורי דולקת אחריו. אצטרך להיפטר ממנה. אז הוא שמע עוד שריקות. אצטרך להיפטר מכולם... אני יודע.
הם היו באוויר כשהם רדפו אחריו. הוא קפץ גבוה בכוונה, כדי להאט אותם. ברגע שהגיע להר קרוב, הוא החליט לצלול למים. הוא אץ בכל המהירות לפני הים, ונכנס פנימה לשחייה. קמורי עצרה מעל המים, כשהשלושה מאחוריה. "מה קרה? הוא חושב שיצליח להפטר מאתנו במים?" שאלה אינו. שיקמרו החל לחשוד. "הו..." אמר לעצמו. "הוא טוב."
לפחות ארבעים ליים קפצו חזרה מעל פני המים, כל אחד רץ לכיוון אחר. השלושה התייפחו, בעוד שקמורי התבוננה בהם בחשד. "בגלל שהם בתנועה חד כיוונית, לא אצליח להתמקד בהם. שיקמרו, יש לך הצעה?" היא שאלה, והסתובבה אליו. הוא השתמש בסימון הידיים שלו, שלא באמת עשה דבר, מלבד לעזור לו לחשוב. "ובכן, לנסות לעקוב אחריי המסה המרכזית לא יעזור לנו למצוא אותו; הוא פיזר אותם לכל כיוון אפשרי, כך שאין מסה מרכזית. גם אם הייתה, לא היינו יכולים להיות בטוחים בין אם הוא בה או לא, כך שהצוות היה מתפצל שוב. את לא יכולה להשתמש באשליה, כי הם רצים מהר בקו ישר. לאינו אין יכולות לכמות כזו, וגם לאקצוצ'י אין. אם הוא היה עומד על הקרקע הייתי יכול לנסות לתפוס לפחות עשרים מהם, אבל גם זה לא יעזור."
קמורי התבוננה בכל הצלליות מתקדמות בתאוצה לאורך אור הירח. "אם כך, שיקמרו, זה מותיר רק ברירות מעטות, לא?..." והוא הנהן. "את צודקת. או שהוא בוחר ללכת לענן הנסתר, היכן שהקאגים, או שהוא מתכוון לחזור לשדה הקרב, בתקווה שנחשוב שהוא הולך למפקדה. זאת אפשרות שהוא גם פשוט מחפש מחסה, או במקרה הרע: יכול להיות שהוא גם יחפש סיוע מהחזית של אומו, או יותר גרוע, מהחזית של טד. אני לא אתפלא אם טד יעזור לו, ולכן אצטרך שנהייה פקחים. אם אנחנו רואים שד, אנחנו רצים כמה שיותר למכשיר החישה הקרוב, וקוראים לקאקאשי. זה לא הקרב שלנו. אני ברור?" כולם הנהנו, והוא המשיך. "נתחלק שוב לתתי-צוותים. מכיוון שקודם הלך לנו כל כך טוב, אני מפרק את הצוות אליי ולאינו, וקמורי ואקצוצ'י. אתם מוכנים?" הם הנהנו שוב בצייתנות, ושיקמרו ואינו פנו לעבר שדה הקרב. קמורי ואקצוצ'י בחרו באותה דרך שבחרו פעם קודמת: המפקדה.

אני באמת מפלצת כזו משונה? שאלה את עצמה קמורי. בעודה חולפת על פני המים בניתורים קלים, היא הצליחה לחקור את השתקפותה מעל המים הצלולים והחשוכים. שיערה התבדר במהירות ריצתה וברוח, כאשר מתחתיו עינה הלבנה נוצצת בברק מחליא. היא החליטה להחזיק את שולי שיערה, הפוני שמסתיר את עיניה, והפנתה את עין הדיו שלה אל אקצוצ'י, השותף שדבק אליה לעת-עתה. "אקצוצ'י?..." היא שאלה בתמיהה. הוא לא הביט בה. היא ידעה כיצד הוא חש כלפיה. סלידה היא המילה ההולמת ביותר. הוא שמר על שתיקה, והיא המשיכה לדבר. "שיקמרו-קון לא מוכן לדבר איתי על זה... אף אחד לא מוכן..." היא הידקה את אצבעותיה, סימן ברור לחשש. "ואולי..."
עתה היא שמה לב שפניו החמיצו מעט. הוא הקרין... איפוק מאולץ. היא נאנחה. "אני מביישת אותך."
הוא נד בראשו. "לא... טוב... כן, אבל ראיתי יותר גרועים... זאת אומרת..."
"אני כל כך מעוותת?" היא שאלה והדגישה בכוונה את המילה הממזרית. הם המשיכו לרוץ, והוא שמר על שתיקתו. "תגיד את האמת, אקצוצ'י. אתה מכיר אותי מגיל צעיר. אמנם לא באופן אישי, אבל-"
"את תכניסי אותי לאשליה זוועתית אם אספר לך את מה שאני חושב!" הוא נזף בה במלמול מהיר. היא שמרה על אדישותה, והתבוננה בהשתקפות. אני כל כך מפחידה?
"אני לא. אני מבטיחה. אם אכניס אותך, שיקמרו-קון לא יסלח לי לעולם. חווה עליי את דעתך."
"האמת היא... את ממש מפחידה" הוא ענה בקול עמוק. "סיפרו לנו שהרגת את כל חברייך לצוות, ושהסנפאי שלך נמלט על נפשו הביתה, עד שעקבת אחריו וסיימת את העסק."
"לא אכחיש שמה שעשיתי היה מזעזע" היא ענתה, "אבל אתה חייב להאמין לי. זה הגיע לו, ואני רואה שחסכו מכם פרטים רבים. כמובן... למה ציפיתי?" היא נאנחה. "זהו סיפור כָּמוּש... אבד עליו הקלח. האמת, השקר, זה כבר לא משנה מנקודה זו ואילך, כאשר כל חמשת הכפרים הגדולים משתפים פעולה. אז אתה חושב שעניתי על המוניטין שלי?"
"את והשותף שלך לשעבר זרעתם פחד רב בלבבות רבים" ענה לה ברעד. "היו חיילים שלא חזרו הביתה לאחר הקרבות שלכם. זה מפחיד ממש. אני מקווה שאת לא כועסת."
"והעין? לא ענית לי אם עניתי על המוניטין שלי." הוא התבונן בידיו. "האמת היא..." החל. "נעשה עסקה. את תספרי לי איך האקצוקי צרפו אותך, ואני אספר לך את דעתי לגבייך היום."
היא הנהנה. "זאת האמת: לאחר הבגידה של סנפאי קישימוטו הרגתי אותו. ידעתי שמאותו רגע יכריזו עליי כעל נינג'ה-עריקה. אם לא בגלל המוצא 'הנחות' שלי..." היא התבוננה בהשתקפות של עינה הנוצצת מעל פני המים, "זה בגלל שאני חזקה כל כך. לכן ניסיתי להתחבא, והתקיימתי משכר זעום של אדונים קטנים. בעיקר משימות ניקוי חסרות חשיבות. לקראת החורף הרביעי שלי, אני חושבת, לאחר המרדף, בתקופת הרגיעה של המלחמה הזו, נדבקתי במחלה מרוב השהות מחוץ לכותלי מבנה. לא היה לי כסף לשלם על מלון, וישנתי במערה. הסבל היה... לא אנושי. אני אפילו חושבת שהיה זה יום ההולדת שלי. גססתי. אז הגיע טובי- חבר האקצוקי שאוסמרו קטל. הוא הבטיח לי מקום שאוכל לחיות בו בלי לחשוש משנאה. מקום של אושר, ומשפחה חדשה. הסכמתי, ומאז הייתי חברה שם, עד שגיליתי שהוא לא שונה מהאבן הנסתרת, או מכל כפר אחר. מאז חשבתי תמיד על תכנית בריחה. הנה, עניתי על שאלתך. עכשיו ענה על שלי."
הוא גמע את הרוק שצבר בפיו. "הנה האמת... העין שלך מפחידה אותי" הוא שקשק. "היא ממש מפחידה. היא שטנית, לא אנושית. במידה מסוימת היא מפחידה כל כך, כמו השרינגן של קאקאשי, או של סאסוקה. ואת תמיד מסתובבת בבגדים בלואים, ואת תמיד מחדירה בנו מבט כזה... כאילו שאין לך רגשות. את גם לפעמים מתנהגת כל כך קר, כאילו שאת לא בת אדם נורמאלית. בתקופות שהיינו רואים אותך, היית מלוכלכת תמיד, ונבזית. אהבת להעליב את כל מי איי פעם זכרת מהאבן. זה הפחיד אותנו, שאת יכולה להסתכל עלינו ככה. ואחר כך עוד כששובצת עם ליים... את אפילו לא יכולה לדמיין."
"אני מעריכה את הכנות שלך" ענתה לו באדישות, למרות כל מה שכעת הסביר. "תודה, אקצוצ'י. הטבע שלי ברא אותי ככה, אני מניחה... אבל אל תיתן לאופי המחליא שלי להטעות אותך. עכשיו אנחנו באותו צד, וליים ישלם על מה שהוא עשה לי, ולכולם. אמרתי לשיקמרו-קון שאני מנסה לאתר את תכנית הגיבוי של סאסוקה, אבל שיקרתי. ניסיתי לעשות משהו אחר." הוא התבונן בה בשקיקה. "ניסיתי למצוא את נקודת החולשה שלו... ניסיתי לגלות מה הוא מסתיר מאתנו כל הזמן הזה. רציתי לדעת למה הוא מתייחס כך לאנשים. יכולתי, אם היה מתאפשר לי יותר זמן... אשליה יכולה להיות חזקה מאוד, במידת הצורך. הייתם יכולים לדקור אותו ולבתר את הגופה שלו, ואז לשרוף את החלקים לאש... אך זה לא היה מניב תוצאות. סביר להניח שכפיל של זטסו שהתאחד עם קבוטו האבוד היה משתמש ב'החייאת העולם הטמא', ומחייה אותו שוב להילחם בנו. אין זה ניצחון אמתי. הדרך היחידה לסיים את הקרב הוא פשוט לגלות את העבר שלו, וכך להחליש אותו עד שלא יוכל להילחם יותר."
כשסיימה את דבריה, היא ראתה שהדרך לענן הנסתר הייתה דוממת. לא היה בה דבר. היא השתמשה בחישת הצ'אקרה, ולא הרגישה דבר. היא נאנחה. "הוא קרוב לשיקמרו, או מסתתר. נתחיל לחזור." אקצוצ'י הנהן, והם החלו לחזור בריצה. היא התבוננה גבוה יותר, אל השמיים. הירח המלא נותר במקומו מאז שנתקלו בליים. "אקצוצ'י..." היא פנתה אליו. "מה?" שאל בהתנשפות. "הירח לא זז. זה מוזר. למה הוא לא זז?"
נדמה שהוא ניעור לפתע ממחשבה משונה. הוא התבונן גם הוא על הירח, בעודם רצים. "לא חשבתי על זה... הוא באמת לא זז. זה חשוד. אנחנו באשליה?" הוא מישש את עצמו בזהירות. היא נדה. "לא. אם היינו באשליה הייתי יודעת- העין המפחידה שלי, זוכר? ואם היינו הייתי מעירה אותך. לא יכול שזה אשליה." לפתע נדמה לאקצוצ'י שחלחלה עברה בו. "סאסוקה ניצח? יכול להיות שהוא הביס את נארוטו?"
"אולי" ענתה במרירות. "אבל גם אם היה מביס את נארוטו ומשתמש בתכנית 'עיני הירח', עדיין הייתי יכולה להגיד לך שזאת אשליה. זה משהו אחר, טכניקה אמתית למדיי..."



--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Dr_Ellert
הודעה 01.05.2013, 01:53
הודעה #85


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 277
תאריך הצטרפות: 13.11.12
מיקום: מיקומך
משתמש מספר: 182,635



נקדים תרופה למכה? נקדים תרופה למכה.
לפני שאני מפרסם את החלק האחרון למגילה הזו של ליים, רציתי רק לציין שאני נושא בגאווה את המספר 15,160 שאתם הקוראים נתתם לי.
רובכם כנראה לא-משתמשי פורום, או משתמשים שנמצאים כאן באנונימיות, או אפילו משתמשים שאני לא מספיק לראות אותם קוראים כאן, אבל אם ברצונכם להגיב הרגישו חופשי!
היציאה האחרונה שלי על ניק (Nik The Iconoclast) הייתה מעט over-doing it, ולכן אשתדל לקבל כל תגובה במידה הנכונה... כל עוד היא גם תיכתב במידה הנכונה חח. וול, כמה גרועה היא יכולה להיות, בהתחשב בעובדה שאתם עדיין יושבים וקוראים את הסיפור הזה?

בלי הערות נוספות, חלק מיוחד 3 מגילה 14!

חלק מיוחד 3: טורנאדו

שיקמרו ואינו החליטו להישאר בשדה הקרב. אינו הייתה זו שהציעה את הרעיון. "כבר מעל לשעה שאנחנו מחפשים את הממזר" היא הסבירה. "אין סיבה שנמשיך. יש לקמורי כוח, ואני מרגישה כיצד שלי אוזל." שיקמרו לא השיב, אלא רק דחף את הסיגריה לפיו. כאשר התבונן בחפיסתו, הוא קרקש אותה ולאחר ווידא את תוכנה. לאחר שהוציא ממנה את המצית והדליק את הסיגריה, הוא נאנח. "בעייתי..." הוא התאונן ונשם את עשן הטבק. אינו התרגזה והתבוננה בו בחוסר שקט. "הקשבת לדבר ממה שאמרתי?!" היא התקרבה ורקעה ברגלה. "אני מקווה שזאת לא סיגריה של-לפני-יציאה-חזרה!"
הוא נד בראשו, והחטיף מבט מזלזל. "לא, נשארה רק אחת אחרונה..." הוא התייפח והחזיר את החפיסה לבטנת מעיל האקצוקי. "את צודקת, למרות זאת. חשבתי שכדאי שנכסה יותר שטח, אבל זה בזבוז אנרגיה, קמורי הרבה יותר יעילה בזה מאתנו, ובנוסף היא מוגנת יחד עם אקצוצ'י."
"יכול להיות שאכפת לך מביטחונה, שיקמרו-קון?" שאלה אותו בחשד.
"מה זה אמור להביע?" שאל, ונשף חלק מהעשן. היא שילבה את ידיה, והתרכזה בנעליים שלבשה. "קודם כל, היא כל הזמן מרחרחת אחריך ומתחנפת כאילו שאתם זוג או משהו... ומשום מה לך אין בעיה עם זה. ומלבד זאת? היא הייתה חברת אקצוקי, היא יכולה לדאוג לעצמה. גם אם לא, לעזאזל איתה, שתמות!"
ידו של שיקמרו רעדה. הוא התמתח במקום בו עמד, ונשף עוד עשן. "את טיפשה ופחדנית" הוא חייך חצי חיוך, והתבונן אל האופק. למעשה, זוג היונים המשונה עמד על סלע, לא רחוק מהחזית. המים השחורים שיקפו את אור הכוכבים בנצנוץ בוהק, וריח המלח נישא באוויר וקלקל את ההרגשה העילאית ששיקמרו היה יכול להרגיש ממקום שאינו כה קרוב לים. "לא רק שאמרתי לך כבר יותר מפעם אחת שלא קרה בינינו כלום, וכנראה שלא יקרה בינינו כלום..." הוא סיים לעשן, והשליך את הבדל אל גלי הים הגואים, "קמורי אמנם יכולה לדאוג לעצמה, אבל במצב שבו היא נמצאת, במצב בו אנו נמצאים... אני יכול להגיד שמעורבים יותר מדיי גורמים לחישוב, אפילו בשבילי."
היא נשפה בקוצר רוח, ושילבה את ידיה. "אתה עדיין לא משכנע אותי. אתה גורם לזה להישמע-"
"מספיק!" נזף בה שיקמרו. היא לא שמעה אותו מדבר כך מעולם. כך נראה שיקמרו העייף והטרוד, היא הניחה לעצמה. "מספיק, אינו. אין לנו זמן לתלונות, ובטח שלא את האנרגיה. ליים הוא טיפוס מסוכן ואכזרי, והדבר האחרון שחסר לנו עכשיו הוא לבזבז אנרגיה על ויכוחי שטות."
עמוק בנבכי לבה, אינו נעלבה קשות. היא מעולם לא שמעה דבר כזה משיקמרו. שיקמרו שהיא זכרה היה אדם רגוע, מחושב, בדרך-כלל מאוד שנון ומתוחכם. השיקמרו שעמד לנגדה היה השתקפות עמומה של אותו נער שהתאהבה בו בצעירותה, רק יותר קודר וריאליסטי.
שריקות והלומות הקרב לא נפסקו. אינו כבר התרגלה לכאב הראש העמום, ובהתאם לכך גם שיקמרו. עם זאת, בכל פעם שאחד מהם היה חושב על הקולות והרעשים, כאב הראש צרם יותר והתחדד. היא התבוננה בשיקמרו שזה עתה סיים למצוא את הנירוונה, נקודת השלווה שלו, לאחר שסיים לעשן את הסיגריה. זה הזכיר לה את הקפטן שלה, המורה שלה שנהרג במשימה, אסומה...
"שיקמרו..." היא ליטפה את ידה בידה השנייה, והשפילה את מבטה. "אני..."
"רגע!" הוא הרים את אצבעו המורה כדי להשתיק את שותפתו, והתבונן אל האופק. הוא הבחין בליים מתנועע מהר, ואחריו דולק לו אקצוצ'י במרץ מופרז. שיקמרו חייך וקימץ אגרוף. "בדיוק בזמן..." מלמל, והחפן את ידיו במעילו. "קדימה. ליים פה." הוא זיקנ משם אל המים, והחל להתרוצץ לעבר דמותו של ליים.

הגיע הזמן להיפטר מהממזרים.
ליים נתן לשמן המגושם לרדוף אחריו. הוא רצה שאקצוצ'י יבזבז את האנרגיה הבודדה שיש לו במרדף, כדי שיהיה בחיסרון. הוא הטנק שלהם. אם לא תהייה לו אנרגיה... הוא לא יהיה טנק יעיל במיוחד. ועכשיו, לחלק המיוחד...
כששיקמרו ואינו הגיעו, הם מיד השליכו לכיוונו של ליים מטר משותף של שוריקנים. הם חתכו את האוויר הקר באבחה בדרכם אל חבר האקצוקי הארור. ליים מרח את חיוכו האווילי על שפתיו, וחיכה לרגע המתאים. הוא האט את קצב ריצתו, וכאשר רודפו תאם לשלו, הוא מיד הפסיק להזרים את הצ'אקרה לרגליו. אקצוצ'י התנפל עליו באופן מגושם ובהתנשפות כבדה, ונפל למים, יחד עם ליים. "אקצוצ'י!" צעקה אינו, ואצה לעבר המקום. שיקמרו נשרך אחריה, אך בזהירות- הוא לא ידע למה לצפות. הם התבוננו למעמקים ולמצולות החשוכים, בתקווה לזהות זכר כלשהו משניהם. "אנחנו לא באמת מתכוונים לצלול, נכון?..." שאלה בתמיהה אינו. שיקמרו נד. "לא חכם. אולי זה מה שהוא רוצה."
לפתע, ראשו של אקצוצ'י בצבץ מעל לפני המים. הוא התנשף ופלט מים. "חברים! הצ'אקרה!" הוא המשיך להתנשף בגסות ונופף במרץ מיותר. שניהם לפתו אותו, כל אחד יד אחת, ומשכו אותו מעלה. אקצוצ'י יצק צ'אקרות לרגליו, והתייפח. "זה היה... זה היה..." הוא לא הצליח להירגע.
"זה בסדר, אקצוצ'י" שיקמרו טפח על שכמו. "איפה ליים?"
"פה" ענה לו בקול קודר, ונעץ קונאי מפתיע לעינו של שיקמרו. שיקמרו הספיק להתחמק ביעילות, אך לא צפה את הדבר הבא. אינו ניסתה להסתער על המזויף באמצעות הלהב שלה, וגילתה שהיה זה מיועד לכישלון, משום שהוא השתמש בו לדקור את שיקמרו. הלהב ננעץ ברגלו של שיקמרו, והוא נס אחורה בצליעה זהירה על פני המים. אינו התרחקה וכיסתה את פיה. האקצוצ'י המקורי הצליח לטפס מעל פני המים, ונעמד ביציבות. "אוי לא!" הוא התבונן בהם. "אדמה: טכניקת הגולם!" (土遁・剛隷武の術) הכריז. ליים הכיר את הטכניקה, בניגוד לשני האחרים. אקצוצ'י השתמש בצ'אקרה על מנת ליצוק מפיו גולם גדול מאדמה, שקיבל צורה מגושמת שהזכירה את אקצוצ'י עצמו. מאין כפיל אדמה. ליים גלגל את עיניו בזלזול. "ו?... מה אתה מתכוון לעשות בו, להטביע אותו?"
אינו החליטה לנצל את ההזדמנות. היא השתמשה בסימון הידיים הידוע של שבט ימנקה. "טכניקת החלפת הגוף והנפש!" הכריזה, וכיוונה אותו על הנער צהוב-השיער, ועצמה את עיניה. שיקמרו מיד אץ לתפוס אותה, ולכן לא היה מרוכז דיו. ליים הרגיש את התנודה בגלים, ושמר על חיוכו המרושע. הטכניקה פגעה באקצוצ'י, שרק עמד להשלים את הטכניקה. מושלם. אחת ירדה, שניים נותרו.
אקצוצ'י פתח את עיניו מחדש. הגולם שיצר החל לטבוע. שיקמרו מצא סלע קרוב, והניח את אינו עליו בזהירות. "מה ניסית לעשות בזה? אז עכשיו היא בגוף של אקצוצ'י!" נזף בו שיקמרו. "תמיד היית יהיר, ליים."
הנער שילב את ידיו, והתבונן באקצוצ'י המבולבל. "מה אתה יודע... ואני חשבתי שאתה יותר חכם מזה, שיקמרו."
שיקמרו העביר את ידו ברגלו הפצועה, ושלף בכוח ובאנחת כאב את הקונאי. לאחר מכן, בחן את הציוד שנותר לו. ליים הסתער הפעם על שיקמרו, ונתן לאינו להתמהמה בגופו של אקצוצ'י. שיקמרו הצליח לחסום כמה מאגרופיו, ואז נסוג לאחור. "אינו!" הוא צעק. "תעזרי לי כאן!"
"אתה בוכה לבחורה שתציל אותך? אתה יותר נמושה ממה שאתה נראה, שיקמרו!"
"מה עשית לקמורי?" שאל אותו שיקמרו בחזרה, ובעט בנער. ליים זינק מעל, ושילח לראשו של נער הצללים ברך מעופפת וכואבת. שיקמרו נפל ממקום עמדו, והצליח ליצוק לרגליו צ'אקרה בזמן כדי שלא יטבע. ליים עמד מעליו, ושמע שריקה מהירה. הוא מיהר להגן במעילו. שלושה להבים קטנים וחדים, שוריקנים, חתכו ושיסעו את מעילו. "אני אוהב את המעיל הזה!" הוא צעק. אקצוצ'י, שנשלט על ידי אינו, הסתער על ליים באגרוף. ליים חסם אותו, וזינק אחורה בקלילות. "אינו!" הוא צעק לאקצוצ'י, "צאי מהגוף שלו! הוא רוצה להפריד אותנו, אנחנו הרבה יותר יעילים בתור שלושה!"
אקצוצ'י הנהן, ועצם את עיניו. בזמן ששיקמרו ואינו ניהלו את השיחה, ליים בעט בגופה של אינו למים. "לא!" נבהל שיקמרו, ואץ לעברה. הגופה החלה לטבוע. למזלו של שיקמרו, ליים עמד על סלע. לא הייתה הזדמנות יותר מושלמת מזה. הוא השתמש במהירות בזק בסימוני ידיים, ולכד את ליים במקום בו עמד. "טכניקת כריכת הצללים: מוצלחת!" הכריז, והחזיק בו.
"ידעתי שיש בך מן הרוע" ליים שמר על חיוכו. שיקמרו נד. "אתה טיפש. אני עכשיו רק צריך לחנוק אותך ו..."
שיקמרו לא צפה את הדבר הבא שקרה. אקצוצ'י, שזה עתה התעורר, השתמש בסימון ידיים אחר של אדמה. "אדמה: הקרנה גשמית!" (土遁・地上の化身) הכריז, והגולם שהיה שלו עלה מעלה אל פני המים, כאשר גופתה יורקת המים של אינו בין זרועותיו. ליים נראה מופתע, ושיקמרו שמר על חיוך מנצח. "וזה למה עבודת צוות חשובה" הדגיש, בעודו מחזיק את הליים הזה. "ממתי למדת את הטכניקה הזו, אקצוצ'י?" שאל אותו. אקצוצ'י היה מיוזע, והוא שקשק למשך דבריו. "יצא לי ללמוד דברים חדשים במלחמה. הייתי צריך לאלתר." הוא התבונן בליים. "אז נסיים כאן את העבודה?"
"איפה קמורי? מה עשית לה?" שאל אותו שוב שיקמרו. הוא לא ענה לו, ועצם את עיניו. "אין טעם שאסתיר את זה ממך. טד נלחם בה עכשיו. הקרב שלכם נגמר."
"שקרן!!!" שיקמרו נסער. "טכניקת צל: חניקת הצוואר!" הכריז, והצללים שאחזו בליים משו לצווארו הזערורי. "מושלם..." ליים השמיע קול חנוק. "מושלם?" שאל שיקמרו. "על מה אתה מדבר?" הוא הפסיק לרגע, והתבונן בו בחשד. "מה תכננת?"
"רק את זה." הוא נד בראשו, כאות לכך שיסתכלו אחורה. אינו, שיקמרו ואקצוצ'י היו בטווחים דיי קרובים אחד לשני. מעבר להם, להיכן שהעיד, חיכו להם לפחות שישים כפילי צל. הליים הקדמי השתמש בסימוני ידיים מהירים, ומלמל "אוויר: נשיפת צפריר" (風遁・北の一撃), ומים עליהם עמדו השלושה קפאו במקום. הם לא בזבזו זמן, והכפילים מיהרו להכריז ביחד "אוויר: טורנאדו!"
(風遁・竜巻) וכל שישים הכפילים החלו להסתחרר סביב שלושת חברי הצוות הקפואים. ליים עשה זאת במהירות כזו שהם לא הספיקו לתת תגובת נגד מחושבת.
"בעייתי..." מלמל שיקמרו. ומישש את ביטנת המעיל שלו. החפיסה עדיין הייתה שם. "אקצוצ'י, יש טכניקה שאתה יכולה לעשות כדי להפסיק אותו?"
"לאוויר יש יתרון על אדמה, זה לא יעזור לנו כאן, בטח שלא נגד טכניקה ברמה A!" הודיע לו בצעקה, משום שהיו צריכים להרים את קולם על מנת להתגבר על רעש הסחרור.

הצוות החל לעלות למעלה, יחד עם מי האוקיינוס עליו עמדו. המים הסתחררו בקצב, והתיזו את עצמם עליהם שוב ושוב במקלחת מלוחה וקפואה. אינו הרגישה כיצד המים המגעילים חודרים דרך נחיריה ואוזניה כאשר אטמה את פיה. בלית ברירה, היא נאלצה לפלוט את המים ביגון, והתבוננה בקושי בשיקמרו ואקצוצ'י, שעשו כמוה. אז, כאשר הייתה בטוחה שהמצב לא יכול להיות גרוע יותר, היא שמעה את קולו של ליים הפרחח מבעד לאוושות המים המתגברות סביבה. "טכניקת אלף הבעיטות!" הקול אמר, ואז היא שמעה מהלומה מרוחקת, ולאחר מכן- לא מצאה את אקצוצ'י. זה הסוף? היא שאלה את עצמה, ואז שמעה עוד קול רעם מהיר. הפעם שיקמרו לא חזר בסחרור ההוריקן. היא ניסתה לבלוע את הרוק היחידי שהצליחה לרייר בגרונה. היא עצמה את עיניה, ונתנה לסחף העוצמתי של הטורנדו לשאת אותה מעלה. הבטחת לי, שיקמרו. הבטחת לי שכאשר זה יקרה, כאשר אני אגיע לתחתית... כאשר נהייה מובסים... שתהייה לצדי... הצטערה בלבה, ודמיינה את פניו, כפי שהיה נראה כשעשו את עבודתם בצוות 10. היה לו חיוך תמים ורענן אז, והוא היה כריזמטי, אפילו באותם רגעים. הבטחת לי... היא נתנה להגיג להדהד בראשה.
לבסוף, היא הרגישה את זה. מהלומה כה חזקה ולא אנושית. לחץ של אלפי בעיטות הלם בחזה, והכאב היה כה אדיר מנשוא, שגופתה לא הצליחה להתמודד עם הלחץ, והיא התעלפה.

קמורי נעה במהירות על פני המים. היא המשיכה להתבונן בהשתקפות הנוצצת של עינה הלבנה. אחריי רגעים ספורים, היא הסתירה אותה בכך שמשכה את שיערה על פניה.
היא חצתה את הים הגדול, המפולג על ידי הרי המחט. הוא ברח כמו ילדה. לא יותר מדי זמן חלף, והוא לא הצליח להתמודד איתי. טד... לא יותר מאשר עוד בריון. לליים אין סיכוי. הוא יכול להמשיך להסתתר, אבל גם זה לא ייקח לו הרבה זמן. גם שיקמרו, גם אקצוצ'י וגם חברתו, אינו, כולם מיומנים דיים כדי לעצור אותו... לפחות לזמן קצר עד שאגיע.
היא שמעה בת-קול מבעד לאופק. שדה הקרב. היא החישה את ריצתה, ואפילו הרגישה את ריאותיה מתרוקנות ומתמלאות בעומס התרגשות. שיקמרו-קון. היא נתנה לרוח הריצה להנעים את פניה ולבדר את שיערה בעודה עושה את דרכה- עד שהבחינה בדמות מרוחקת. לפי הבגדים שלבש... היא ידעה במי מדובר. לא לקח לה זמן רב לזהות אותו. היא עצרה את ריצתה. היא ידעה שהאשליה שלה לא תעבוד עליו כפי שתקווה... יש לו יותר מדיי ניסיון בתחום. מלבד זאת... אין לה מלחמה בו.
משהתקרבה, אפילו באור הירח הנוגה, דמותו של אוסמרו נותרה כפי שהיא. "אוסמרו" ענתה באדישות. הוא הסתיר את עיניו תחת כובע הקאגה רחב השוליים שלו, ושמר על דיבור מנוכר.
"קמורי... אל תחשבי שסיימתי אתך. כולכם אשמים מבחינתי."
"אני לא דואגת" אמרה בקול שברירי מעט. בנוכחותו, היא הרגישה נפחדת פי כמה וכמה מאשר שהייתה בנוכחותו של כל אדם אחר שהכירה. "אם אתה מתכוון לחסל אותי, תצטרך לדבר על זה קודם עם צוצ'יקאגה. לאחר שיחה הוא החליט להוציא אותי להורג בסוף המלחמה."
"למה?" שאל אותה בהפתעה. "את לא עשית דבר שעבר על חוקי האבן הנסתרת."
איך הוא תמיד יודע הכול? "אני לא יודעת מאיפה לך הידע, אוסמרו, אבל צוצ'יקאגה הטיל את המטבע. זאת ההחלטה שלו."
"טוב מאוד שאמרת לי" השיב לה בטון רשמי. "אני אדאג לתת את מילתי לאדם הנכון. אבל לא לשם סגירת חשבונות הגעתי... עדיין. אני צריך למצוא את שיקמרו, ושדה הקרב שלו זז מהנקודה שהיה בה לראשונה."
"כן, הם הצליחו להדרים. מה אתה צריך משיקמרו?"
"איפה אוזומאקי נארוטו? אמרו לי להמשיך כאן, אבל אני מתחיל לאבד תקווה. אני מרגיש שרימו אותי."
"נארוטו נמצא בחלק היותר צפון-מזרחי. מעל הזירה של קאקאשי וטד. מכיוון שזה קרב יחידים, אני נוטה להאמין שנארוטו יהיה בתנועה מתמדת, במיוחדת עם טכניקת ה'פגע-וברח' של סאסוקה... אני מקווה שעזרתי לך, אוסמרו."
"עזרת לי רבות. תודה." היא התכוונה להמשיך לרוץ, אך שמה לב שהתקרב אליה. "מה?..." מלמלה.
"אני לא גוזל. לא לקחתי ממך דבר בכוח. את תקבלי תמורה על נדיבותך. קחי את זה" הוא חיטט בכיס שנמצא תחת בגדיו הלבנים, ושלף חבילת פתקים ארוכים. היא לקחה אותה, והתבוננה בו. "אלו קלפי-הלם. עוטפים אותם בקונאים לרוב... אך אני בטוח שתמצאי להם שימוש מלבד לעטוף אותם בקונאים." היא הנהנה, וחפנה בידיה את החבילה. אוסמרו החזיר בקידה ענווה, והחל לרוץ משם הלאה, לכיוון אותו ציינה. היא צפתה בו מתרחק עד שנגוז מאחורי אחד ההרים. לאחר מכן, היא בדקה והעבירה את ידה על גבי קצוות הנייר. לבסוף, טמנה אותה במעילה, והחלה להתקדם לעבר שיקמרו. אמנם היא הייתה פחות נרגשת ומלאת מרץ... אך היא הרגישה שביב תקווה יוקד בה.


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
L.Wolf
הודעה 02.05.2013, 00:12
הודעה #86


גאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 338
תאריך הצטרפות: 23.02.07
מיקום: תגידו זה באמת משנה גם ככה לא תכירו
משתמש מספר: 26,642



טוב הסיום בהחלט מותח ואני כבר לא יכול לחכות עד שיגיע הסיום של הקרב הזה אבל שהקרב של טד וקאקשי בפתח אני לא יכול לומר שאני לא שמח מחכה כבר לפרק הבא


--------------------
אוציהא סאסקה&אוציהא איטצי


planet.com/images/features/ptests/naruto/sasuke.jpg" alt="naruto test" /></a> COPY BB CODE




Go to the top of the page
 
+Quote Post
Dr_Ellert
הודעה 08.05.2013, 18:20
הודעה #87


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 277
תאריך הצטרפות: 13.11.12
מיקום: מיקומך
משתמש מספר: 182,635



הרגע שכולם חיכו לו............. טד!
המגילה שחושפת את הקרב האפי של טד וצוות 1 (קאקאשי, סאקורה, ימטו וסמואי).
תתכוננו למגילה מאוד-מאוד ארוכה... אני יודע, אני כתבתי אותה, ובצער רב גם ערכתי אותה שלוש פעמים. T_T

פתיחה 15:

זוהי השנה ה-65 לחמשת הארצות המובילות. לפני שנה תמימה, עולמם של השינובי הספיק להזדעזע דיו. אירועים רבים וקשים עברו על כלל הכפרים הנסתרים, כאשר בכולם עוברים שני חוטי שני בולטים: נארוטו, והאקצוקי.
לאחר שכל האירועים הוצתו, לא הותרה ברירה ומלחמה פרצה. בניגוד למצופה, המלחמה אינה בין האומות השונות. להיפך, האומות התאחדו בצוותא לכדי "שינובי": המכנה המשותף לכולם. אם כך, מי האויב? כוחות האקצוקי, ארגון טרור חשאי ונסתר אשר מתקיים בכל רחבי הארצות, במטרה להפילן. הוא משתמש בג'וטסוים אסורים מכל הסוגים, רק על מנת לממש את מטרותיו האישיות.
טד, ממש מתחת לסאסוקה, מתקרב לעבר החזית. הצוות של קאקאשי יצטרך להחזיק אותו, במצור ארבעים השדים. בשם כל מה שעומד בעולם הנינג'ות, הם חייבים למנוע בעדו לנצח.

חלק מיוחד 1: שד משחת

צוות 1 עמד בעמדתו. קאקאשי, ימטו, סאקורה וסמואי עמדו בעמדת תצפית גבוהה, מאחוריהם נמצאת כל הדיביזיה השלישית, עליה פיקד. זה לא הולך להיות כלל כמו בקרב שפתח את המלחמה חשב. "קאקאשי סנסיי..." סאקורה פנתה אליו. "זה רק סאסוקה ושכפולים, נכון? אנחנו נצליח..."
"כמובן, סאקורה" ענה לה בקול אבהי ומאשר. "יהיה בסדר. כל עוד אנחנו כאן, ונארוטו מעקב את סאסוקה... אנחנו נהייה בסדר. אנחנו רק הגזמנו עם היכולת שלו. ביחד עם צבא יכול להיות שהוא עדיין אתגר, אבל גם לנו יש צבא. מכאן זה רק אסטרטגיה, דבר שסאסוקה עדיין לא מספיק ותיק בו. בלי טובי... ובכן את יכולה לעשות את החישוב לבד."
"אני מקווה שאתה צודק."
"מה זה?" שאל ימטו, שהשתמש במשקפת. קאקאשי חטף אותה ממנו, למרות מבטו המצוער, וראה גם הוא- תנועות על המים. הוא ראה תנודות קלות על פני הים, בדומה לתנודות הנוצרות עקב גל גדול. הוא החזיר את המשקפת לימטו. "זה מתחיל" הוא אישר, ופנה לכל הדיביזיה במגפון. "חיילים!" הוא קרא אל כולם, שנשאו את עיניהם אליו. "התכוננו. הגל הראשון מגיע."
כל החיילים התכוננו, כל אחד משקף בפניו ובגופו את השקיקה לפגוע. כולם חרדים ולחוצים, מתחננים שהאיום כבר יחלוף מעליהם. קאקאשי פנה לצוותו. "אנחנו נלחמים מול טד. מה אנחנו יודעים עליו?"
סמואי דיברה. "מהמידע שיש לנו משיקמרו, טד מסוגל לזמן ארבעים שדים. למזלנו הרע אין לנו מושג מה הפרקטיקה שבהליך, אבל זה מספיק כוח מלבד הצבא שסביבנו."
"יחס של 10:1?" שאל ומשך בסנטרו. "נצטרך לבדוק זאת מקרוב." הוא פנה שוב לכל הדיביזיה. "להסתער!" הוא קרא במגפון, ואלפי חיילי שינובי נהרו קדימה, לכיוון הסאסוקים שחשו גם הם לכיוון אזור המפקדה.

הדיביזיה השלישית, עליה פיקד קאקאשי, נלחמה בעוז בקרב הגורלי נגד הדיביזיה של טד. בדומה לשדות הקרב האחרים, גם כאן המלחמה התרחשה בריצה על פני המים, בפיצוצים ובשריקות המתכת. קריאות אימה וצעקות הדהדו בינות ההרים, ונעשו אפלים יותר ונוראיים יותר ככל שהלילה החשיך. הפיצוצים של כדורי האש של הכפילים האירו, גם אם לשברירי שנייה, את כל שדה הקרב. התאורה הגיע גם לצוות 1, שעתה התקשה למצוא את גורם הצרות. קאקאשי פנה אל חברי קבוצתו, שעצרו בצד לצלע אחד מהרי המחט הסובבים. הוא נאלץ לדבר בקול רם עקב רעש ההמולה שהתרחשה מנגדם. "הוא חייב להיות כאן בקרבת מקום!"
ימטו הרים את קולו גם כן. "הוא בטח בכיוון המפקדה! היינו צריכים להשאר בתצפית!"
סאקורה שקשקה. היא ראתה קרבות המוניים בעבר, אך זה... לראות את כל הכפילים של סאסוקה העביר בה בחילה. זה הפחיד אותה, ונתן לה זווית חדשה לגביי רגשותיה כלפיו. סמואי, ששמה לב להתנהגותה המלבינה של שותפתה, נופפה בידה מול פניה. "סאקורה!"
"אני איתכם!" היא התעקשה אך לא הצליחה להפיג את רגשותיה האמתיים.
"אלו רק שכפולים, סאקורה" הזכיר לה קאקאשי, "אל תתני לזה לעמוד בדרכנו."
"אני יודעת! אמרתי לכם, אני אתכם!" היא חזרה על דבריה, ללא אמון כלל.
"זה בסדר, סאקורה" ניסה להרגיעה ימטו, "כולנו צריכים זמן."
היא ידעה שעתה כשהפגינה את חוסר השלווה שלה, זה יהיה על לב קבוצתה. היא לא תכננה זאת... אך הנה המצב כפי שהוא, ועליה להסתדר. "אני יודעת שאני מעט לחוצה מהעניין..." היא אמרה, בעודה סורקת פני סאסוקה שחלפו כבזק מנגדה, "אך אתם תראו, במצבי לחץ אני נוטה להסתדר מצוין."
"זה נהדר" קאקאשי הנהן. "לא היינו צריכים להישאר בתצפית, הוא היה עוקף אותנו בבלגן. הגיע הזמן לתוכנית ב'. סאקורה, סיפרת שהיה לך שארית של טד?"
"אני ניסיתי להוביל צוות רפואי לחקור את הטבע שלו, אבל זה ירד לטימיון, אם אתה מדבר על השערות שלו שמצאנו."
"על זה בדיוק. טכניקת זימון: פאקו!" הוא קרא, ובאותה מהירות הספיק לסמן את הקרקע. כלב קטן מידות, שהזכיר במראהו כלב פקינז, לבוש במעילון כחול וכיסוי ראש של העלה הנסתר הגיח מהנקודה המסומנת. הוא גם ידע לדבר. "קאקאשי-" רק רצה לברכו, ונתקל בהמולת הקרב. הוא נבהל והסתתר מאחורי קאקאשי, נרעד ונפעם. "מה קורה כאן?!"
"זה סיפור ארוך, פאקו. אני חייב את עזרתך..." אמר, בעוד שסאקורה מצאה את השערות שהיו נעולות בבקבוקון זכוכית. הוא הושיט את הבקבוקון לאפו של פאקו, וקירב אליו את הפקק המחורר. פאקו רחרח, ונתן לאפו להוביל אותו. צוות 1 רץ אחריי פאקו, בתקווה שאכן זה יעבוד.

טד שיסע כמה שינובים בחרבו. "אין כמו התחממות לפני הקרב!" הוא צעק בהתרגשות ובקולו הכפול, בעוד כותש ומרטש כל מי שהתקרב אליו. "נראה מישהו ממכם מזיז לי!"
שוריקן פילח את האוויר, וננעץ בכתפו. הוא נאנח מהכאב, וזינק אחורה. הוא וידא שאף אחד לא מסתכל, ושלף אותו החוצה ביללה קטנה. "זה לא היה נעים!" הוא זרק אותו הצידה, והתמתח. זה עשה קרע במעיל האקצוקי שלו. מבלי ששם לב, הוא עמד קרוב לצלע של הר. מתוך הצלע נשלפו מוטות עץ אדירות, שננעלו עליו באופן שאינו טבעי בעליל. הוא היה מוגבל בתנועתו, ולא הצליח לזוז. "אני... אה!" הוא קרא בצער, וניסה להתנער. לבסוף, סאקורה שעטה אליו בידיים שזהרו משימוש עצום של צ'אקרה, "תאכל את זה!" היא קראה ועמדה לרסק אותו לחלוטין. על פני טד הייתה הבעת חרדה, אך שנייה לפני שאגרופה של סאקורה פגע, היא ראתה הבזק של חיוך. היא לא נתנה לזה להפריע לה, וריסקה את צורתו לחלוטין. עננת אבק התמרה.
לא חלף יותר מדיי זמן. כאשר המתינה לראות את התוצאה, היא הייתה מופתעת, משום ששיקמרו וקאקאשי אמרו שהוא נחשב לאחד מהחזקים ביותר. גופתו נחה שם, אך נדמה שהייתה ללא פגע. רק לאחר שהתרכזה בפרטים הקטנים, היא שמה לב למשהו. היה זה מאפיין שדמה לגארה מהחול... העור שלו ובגדיו היו סדוקים! כל השכבה הסדוקה התפוררה. למרות שעיניו היו עצומות, הוא חייך, ורק לאחר שכל פיסות המתכת המשונה שנסדקה התפרקו ממנו, הוא פקח אותן. "סאקורה, נכון?..." הוא התמתח כמה שהיה יכול בנעילת מוטות העץ. "וזה היה אגרוף הצ'אקרה שלך? ואוו, זה שבר את מגן הזהב של קידוצ'יצ'י" אמר בהנאה. "אגב, אני ראיתי אתכם מקילומטרים, אבל רציתי לאמוד את היכולות של קאקאשי הטקה וימטו, שדרך אגב, היו מרשימות למדיי!"
אז הוא לא יודע על סמואי? היא שאלה את עצמה, ומיד מיהרה להחזיק את הקונאי להגנתה. הוא צחקק. "אני מהודק להר עם קורות עץ שאין בי מספיק מומנט לשבור- ואת מגנה על עצמך עם קונאי? אני מפחיד אותך?!" שאל בכמעט נזיפה, והבליט את שיניו החדות למדיי. הן הזכירו לה את שיניו של זאבוזה, ואת שיניו של קיסאמה- זה חלחל בה כסיוט. "אני לא מפחדת מנבלים כמוך" היא צמצמה את עיניה, "אנשים שבגללם העולם שלנו סובל!"
הוא צחק עוד יותר. " 'אנשים שבגללם העולם שלנו סובל'?" שאל אותה בחיקויה הזול. "העולם סבל עוד לפני שהזקתי למישהו! והוא ימשיך לסבול, זוהי דרכו! סבל הוא חלק מדרך חיינו, ועלינו ללמוד להתמודד איתו!"
"אתה יודע למה התכוונתי!" היא התקרבה אליו והידקה את הקונאי לגרונו. עתה היא שמה לב שהיה גדול ממנה, ובמידותיו היה גדול ממנה לפחות בראש. "רעיון רע" הוא השיב לה, וצפה בה בשקיקה. היא לא הבינה למה, אך אז נפל לה האסימון. היא נזכרה בקרב בכפר העלה. ממש כאילו שקרא את מחשבותיה, חיוכו הממזרי רק התרחב וכך גם שנינותו. "בינגו!" קרא בקול.
קאקאשי, ימטו וסמואי תצפתו עליה מרחוק. הם ראו שהיא נבהלה, ומיד שמו לב מדוע. משהו בוצי ומגודל בעבע מאחוריה, ולפת את רגלה כדי להפילה. ימטו שם לב שקורות העץ שיצר שבו אל פנים ההר, ושחררו אותו. "מה?!" הוא נבהל ורצה לרוץ לשם מיד. קאקאשי מנע בעדו, והם המשיכו לצפות עוד קצת. הם ראו שטד הנהן כאות הוקרה, ומאחורי ההר יצאה דמות שד, שהיו לה מאפיינים של עצים וטבע. ימטו בלע את רוקו. "אגדות" מלמל לעצמו. קאקאשי הציץ לעברו. "הבנתי שהשד שמנסה לפגוע בסאקורה הוא שד בוץ... אבל אגדות?"
"אני..." ימטו החל מעט להראות חוסר ביטחון, וקאקאשי ניער אותו מיד. "אני צריך אותך מתפקד, ימטו!"
"כמובן, סנפאי!" ימטו ניער את ראשו, וחזר לעניינים. "הרעיון עדיין מפחיד אותי. כפי שאתה יודע אודותיי..." הוא מלמל, וקאקאשי הנהן, "על פי סיפורים שליקטתי מהספרייה בעלה הנסתר, יכול להיות שזה... הוא המקור לשבט הסנג'ו."
"הגיוני?" שאל אותו בספק רב. סמואי הנהנה. "הרבה שבטים, גם מאצלנו, נאמר שבמקור הטכניקה שלהם נלמדה ממקורות 'אסורים', ביניהם שדים רבים ורוחות תועות. זה הגיוני במובן היבש של המילה."
"מה אנחנו עושים?" שאל אותה. "כתוב גם באגדות איך מנצחים אותם?..."
"באגדות רשום שהם כבר נוצחו, ובדרך הכלל על ידי שינובי מאוד חזק" אושש אותו ימטו. "אני לא יודע איך נצליח להתמודד עם זה."
"וזה רק קצה המזלג... מה אם כל השדים שלו הם אגדות מהלכות?" שאלה את קאקאשי. "זה יהיה קרב מאוד מאתגר. כל שד בפני עצמו הוא עוצמתי מאוד, אז תאר לך- ארבעים כאלו!"
ימטו גרד את עורפו. "ובכן... לשם כך אנחנו נלחמים. עדיף שנמות בקרב, מאשר שניתן לו את מבוקשו!" הוא הכריז ועמד לצאת שוב כדי לחלץ את סאקורה. קאקאשי וסמואי נעמדו גם, אך לפני שאצו קדימה קאקאשי מנע בעד חניכו לשעבר להסתער. "חכה. זה דורש תזמון, ועוד ידע. אנחנו לא יכולים פשוט להסתער לשם עירומים, אנחנו נכשל בוודאות."
"כמובן, סנפאי..." ימטו שקשק.
קאקאשי מעולם לא ראה אותו כך. הוא נאנח, ודיבר לשותפו. "ימטו... עברנו במלחמה הזאת הרבה. אין לנו את המקום או הזמן להזכר באימים. אנחנו צריכים להיות צלולים. סאקורה תהייה בסדר, ואנחנו נצליח להתגבר עליו- גם אם יהיו לו עוד ארבעים שדים. אנחנו רק צריכים את האסטרטגיה הנכונה."
"אתה צודק, סנפאי... יותר מדיי זמן בחזית ואז בכלא אם אתה מבין אותי" הוא נאנח מיאוש, והתקרב לקאקאשי. "אז מה התוכנית?"

סאקורה ניסתה להיאבק ביצור הדוחה שלפת אותה. היא בקושי הצליחה לנשום- הוא עטף את כולה. היא השתמשה בצ'אקרה כדי להמיס את החומר שמנע ממנה לזוז, ולאחר מכן התנערה ממנו לחלוטין. היא בחנה אותו היטב: הוא היה עשוי מבוץ, ללא ספק. דביק, סמיך מאוד ומסריח מאדמה רטובה. הוא יחסית מגובש לערימה של חומר לא יציב, ונע בהתאם. היו לו שתי ידיים ושתי רגליים בוודאות, גם אם לא היה במראהו אנושי בדיוק. היו לו זוג עיניים, או לפחות זה מה שהיא חשבה, שיכלו לשוות לו מראה קרוב לדמוי אדם. אלו היו שני חורים, שנטפו מהם עוד ערימות של בוץ. הוא נטף בכל תנועה שעשה, וזה העביר בסאקורה יותר חלחלה מאשר המחשבה על כפילי סאסוקה. היא שכחה לחלוטין מנוכחותו של טד, שצחק מאחוריה. היא לא הסתובבה אליו, משום שלא רצתה לשכוח מיריבה עתה. "משהו משעשע?" היא שאלה.
"את כזאת אפסית, אני אפילו לא צריך להתאמץ!" הוא לעג מעליה בזלזול. "אפילו דוֹרוֹ (ドロ) יהיה מספיק טוב כדי להפיל אותך! אני מפקיד אותה בידיך, דורו!"
היצור הבוצי בעבע ממה שיכול היה להיות פה, והתבונן באדונו מתרחק. רק הוא וסאקורה. היא הכינה קונאי ליתר ביטחון, ובדקה את יריבה. הוא עשוי מבוץ... והוא לא יציב ברמה טובה. זה יכול לשחק לטובתי. היא החלה לנוע אחורה, והתבוננה בו נע אחריה. מכות הצ'אקרה שלי לא משפיעות עליו, משום שהוא עשוי מחומר לא יציב. מה יכול להביס בוץ?... היא ניסתה להיזכר בספרי היסודות והצ'אקרות שהייתה אוהבת לקרוא. לפני שהספיקה להעלות בה אפשרות להילחם בו, הוא הסתער עליה. היא נאלצה לנוס אחורה, בעוד שהוא פולט עליה שאריות בוץ. ברוב המקרים, היא הייתה מוצאת את זה דוחה וחולני. משום שהייתה גם כך מלוכלכת ועייפה, לא הייתה לה את הסבלנות להשיב על כך. היא הצליחה לחמוק מכל ההשלכות, והייתה מרוצה מעצמה. אז, הוא פשפש בין ערימות הבוץ, ושלף חרב ארוכה. הוא החזיק אותה בידו הנוטפת, בעוד שסאקורה ניסתה לתכנן את מהלכיה הבאים. היא שמה לב שהחרב לא הייתה מברזל רגיל- היא הייתה נוטפת ממש כמו הבוץ!
הוא יוצק עצמים מבוץ וצ'אקרה. אני צריכה למצוא דרך להתמודד מול הצ'אקרה שלו היא הביטה סביבה. היא שמעה כמה פיצוצים באופק, וכבר ידעה את התשובה. אצטרך למשוך אותו לשם.

כל צוות 1 התפרק. ימטו תפס צד אחד של שדה הקרב, וקאקאשי התלווה לסמואי. שניהם רצו לקדמת שדה הקרב. "מה עוד את יודעת על השדים שיכולים להיות בו?" שאל אותה. היא השתדלה לשמור על קצב דיבור אחיד, כך שכל מילה תהייה ברורה והגיונית. "ישנן אגדות רבות על שדים רבים שהילכו בעולם לפני עידנים... על פי רוב המקורות הם הובסו על ידי סנין ששת הדרכים."
קאקאשי נראה תמה. "אז אנחנו צריכים את הרינגן?" הוא שאל.
"לא מפורט מה הסנין עשה... אבל אני לא חושבת שהיה לזה קשר ליכולת העיניים" היא נאנחה. "שדים דומים באופיים לבני אדם, רק יותר קיצוניים. ככל שיש להם יתרונות יותר גדולים, כך נקודות החולשה שלהם יותר קטלניות."
"אנחנו רק צריכים למצוא את נקודת החולשה שלהם?" שאל אותה בתקווה לתשובה חיובית. היא הנהנה. "אם נצליח. לך יש את השרינגן, שיכול לעשות חלק מהעבודה. זה עניין של לוגיקה כנראה, משום שלכל שד יש יתרון מאוד מסוים, ולפי היתרון נוכל לדעת את נקודת החולשה."
"נקודה טובה" עודד אותה, ועצר. היא עצרה לידו. "מה קרה?"
"אני חש במשהו..." אמר, וממש כפי שחשד, שני שדים הגיחו נגדם- מהאוויר הדק!
אחד מהם היה לבוש בבגדים יחסית דקים וצמודים. היו לו פנים שטניות בעלות סנטר ועצמות לחיים בולטים. ידיו ורגליו היו ארוכות ומסונכרנות באופן מושלם. על כל חלקי גופו החשופים, שכללו בין היתר ידיים, צוואר וראש, היו מעוטרים בצורות מעוקלות ומוזרות. עיניו היו כהות ושחורות, כמו של טד, והוא עמד מנגד לקאקאשי. מנגד לסמואי עמד שד מרחף. הוא היה כמעט שקוף, בדומה לרוח רפאים. לא היו לו רגליים, אלא רק זוג ידיים חסונות. הוא החזיק בכידון ארוך בעל להב משונן ומיוחד, בדומה ללהב סמוראים. היו לו ארבעה קרניים ארוכות, ושיניים חשופות באימים. הוא היה קירח, מלבד שציצת שיערו הייתה אסופה בגומייה. עיניו זהרו בלובן, והוא התנשף בכבדות. קאקאשי וסמואי נדרכו במקומם, והרגישו ממש כבסיפור אימה שסופו לא טוב. סמואי זיהתה את השד שלה, ודיברה אליו. "אתה... סֶאִירֶיְי (セイレイ )?" היא שאלה, ושד-הרוח צחק בזלזול. "התרשמתי. האמנתי ששמי נמחה מזיכרון האדם. ומול מי אתמודד בקרב המוות הצפוי?"
"הוא לא כה צפוי" התנגדה בתוקף, ושלפה את חרבה, "אני הקונואיצ'י מהענן הנסתר, ועונה לשם סמואי!" היא נופפה בחרבה להזהירו, והוא רק המשיך לצחוק. "אם את יודעת אודותיי... את יודעת שזה חסר טעם לאיים עליי בנשק פשוט כמו חרבך."
היא ידעה שהוא צודק, והיא הבליחה מבט זריז בקאקאשי. הוא נראה נחוש, ועומד על שלו. "את יודעת מול מי אני מתמודד?" שאל אותה בחשש. היא נדה בראשה, וחזרה להביט באויבה שלה, שנראה שליו אך שרוג בשריריו. השד שמול קאקאשי ליקק את עצמו בלשונו.
"אני יכול לדבר, בנו של הניב-הלבן!"
קאקאשי נדרך במקומו. אויבו ידעו טוב מאוד. ממש כביכול שהשד ידע את שחשב, הוא הנהן. "אתה נראה בדיוק כמוהו. נלחמתי בו בעברי הרחוק, כשהוא היה צעיר... צעיר מאוד. אבל משהו שונה בך..." הוא התבונן בשרינגן, "אתה חי על פי הנינג'וטסו. אתה קורא נינג'וטסו, הלא כן, ממזר?!"
קאקאשי שמר על שתיקתו, והשד המשיך. "גקידו צדק כשבחר בי! הו כן, אין לך סיכוי מול היריב המושלם שמשתמש בטאיג'וטסו!"
קאקאשי נחר כאות לאי הערכה. "אני יכול להשתמש בגנג'וטסו וגם בנינג'וטסו. אין ספק שאינך יריב ראוי. נלחמתי מול מספר שינובי שהתיימרו להתמחות בטאיג'וטסו... והם ידעו רק הפסד."
"אולם אינני שינובי!" הוא רעם בקולו, והרטיט את המים שעליהם עמדו, "אני הוא טֶגִ'ינָגִ'י (テジナジー), וידוע בשל מהלכי הבלתי ניתנים לקריאה! יחד עם סאיריי, אנחנו בלתי ניתנים לתבוסה!"
"עוד נראה בנוגע לזה!" קאקאשי השתמש בשרינגן, והסתער בקונאי על טג'ינג'י. השד לא שיקר כשאמר שמהלכיו לא היו ניתנים לקריאה. הוא התחמק מקאקאשי בזריזות אדירה, והספיק לחבוט בו במרפקו. קאקאשי נהדף אחורה, ושמר על עמידה יציבה. במקביל, סמואי הופתעה מהתקפתו המסתערת של שד-הרוח, והצליחה בקושי רב לחסום אותו. היא ידעה- הנשק שלו הוא הדבר היחידי שמוצק בו. שאר גופו אינו חדיר, לפחות לא בנשק רגיל. היא הייתה חייבת להשתמש בנינג'וטסו כדי להביס אותו, ובנינג'וטסו יעיל וחזק. טג'ינג'י הסתער על קאקאשי בחבטה חזקה, שקאקאשי הצליח לחמוק ממנה בנקל. הוא הרגיש את שפשוף יד השד על רגלו, ושמר על מרחק הגון. הוא מהיר יותר מגאי הוא חשב. הוא נזכר שהיה מוקף במים, והתרכז. השד הבחין בתנועות יד שיריבו עשה, וחייך במרירות. "אני גם לא עיוור!" הוא הסתער על קאקאשי, ועמד לפגוע בו. קאקאשי ניער בזריזות את נעלו, שנשלף ממנה סכין. אני נלחם כבר עשרים וחמש שנים... ומעולם לא חשבתי להשתמש בזה הרהר לעצמו כשפגע עם הלהב בבטנו של טג'ינג'י. על פניו של השד הייתה הבעה מרירה ועצובה. קאקאשי לא היה בטוח אם הצליח או לא, והקשיב לדבריו של יריבו.
"אוי לא..." הוא מלמל. "איך הוא הצליח? אני לא מאמין!" הוא התמרמר. קאקאשי ידע שלשדים יש חוש הומור... יכול להיות שהוא מתבדח?
השד מיד חייך אליו בערמומיות. "סכין בנעל? באמת? חשבתי שאני נלחם בשינובי, לא בפרחח מהרחוב!" הוא הצמיד את גופו לרגלו של קאקאשי, שהייתה עתה נעולה בבטנו. קאקאשי ניסה לנער אותה, ניסיון שירד לשווא. טג'ינג'י השתמש בידו המגודלת וחנק את קאקאשי בצווארו. קאקאשי לחץ על יד יריבו בידיו שלו, וניסה להרחיק אותה ממנו. הוא היה חזק מאוד, אין ספק- לקאקאשי לא היה סיכוי. הוא קרא בכל מעודו לשותפתו לצוות. "סמואי, נצטרך להתפצל!" צעק בקול חנוק. "קיבלתי!" היא אישרה עבורו. קאקאשי הצליח לשבור את הלהב בבטנו של השד, במטרה להעיק על הכאב. השד בהחלט מצא את זה מושך תשומת לב, ושחרר במעט את האחיזה. קאקאשי ניצל את ההזדמנות, ועצם את עיניו ואת חורי נשימתו. הוא פוצץ בפני יריבו פצצת עשן, וכך חמק ממנו. סמואי ניצלה את ההזדמנות גם כן, כשהייתה עסוקה בלהדוף את יריבה, ונסה משם, כאשר הוא אחריה.

ימטו מיהר מצדו השני של שדה הקרב, רחוק מקאקאשי, סמואי וסאקורה. לפי ההוראות של סנפאי, אנחנו חייבים לאבחן את השדים הוא עודד את עצמו, בעודו מתבונן בחיילים ובכפילים נאבקים. הוא נזכר בימים עברו כשראה קרבות גדולים, אולם זה... זה עבר מזמן את קנה המידה ההגיוני. כל הלוחמים כאן לא תכננו למות, ולכן הקרב השווה לו מלחמת הישרדות, הרבה יותר מאשר מלחמה להגנת המולדת, או עולם השינובי!
הוא הרגיש הפרעה, צ'אקרה שלא הייתה במקומה. משהו הכשיל את רגליו, והוא מעד ונפל על המים. כשהצליח לשאת את מבטו, הוא הבחין בדמות אפלה ובעלת מאפייני עץ, צומחת מעל פני המים. הוא שקשק, וחשש ממעמקי נפשו. הוא ידע מול מי בלית ברירה ייאלץ להילחם. "אתה... אתה אָקוּנֶה (アクネ)?" שאל אותו ביראה. השד צחקק, ולפתע הבזק של פיצוץ האיר את צלמיתו. הוא היה גבוה מאוד- כעץ צעיר. כל גופו היה עשוי מעץ סקויה, מהרבה גזעים קטנים. ענפים קטנים מהם בלטו עלים קטנים רשרשו למשב הרוח. היו לו זוג ידיים, וזוג רגליים בהתאם, יחד עם ראש מאוד מעוות שצמח בהתאם לצורת הגזע. לא היה זה ראש אנושי בכלל- הוא כלל רק פה, ועיניים קטנות וזדוניות. העץ שהיה גופו יצר צורה שהזכירה במעט שריון לוחות ישן, עליו חרוטים קווים לא מסודרים. הוא יצר סימון ידיים מוכר, שימטו היה משתמש בו הרבה. "הנקמה המתוקה..." אקונה חייך, וקרא בקול, "עץ: שורשי היער העבות!" השד הכריז, ולפתע מתוך המים אמירי עצים נסקו מעלה, ויצרו סביבם עצים אדירים מסוגים שונים. ימטו הכיר את הטכניקה... והוא חשש מה עוד אגדה מהלכת מסוגלת לעשות. "אני מריח אותו... את הדם של הסנג'ו שבך," אקונה חיכך את לוחות העץ שלו אחת בשנייה, "וזה הזמן לסגור חשבונות!"
ימטו נעמד על רגליו, והביט סביבו. זה היה הרבה יותר מוצלח מהטכניקה שלו. זה היה שווה בקנה המידה שלו לטכניקה של ההוקאגה הראשון, אם לא יותר. הוא שילב את ידיו לסימון טכניקת עץ. "למה... למה ניסית לחסל את שבט הסנג'ו?" הוא שאל, והתרכז בו.
השד נזעם. "חצוף!" נזף בימטו, והשתמש בטכניקה אחרת מוכרת, "עץ: טכניקת היער הגדול!" הוא הכריז וידו העצית התבקעה לאלפי גזעים מתרבים שצמחו מהר, והם עמדו לפגוע בימטו. ימטו הביט שמאלה וימינה, וחיפש ישועה. לעזאזל... הוא שולט בשדה הקרב הוא הרהר על כך, ואז חשב על רעיון. רגע לפני שהעץ פגע בו, למזלו, הוא הפסיק ליצוק צ'אקרה ברגליו, וצלל למים. השד אץ אליו, תוך שכיווץ את ידו. הוא הביט היכן שימטו צלל, ולא היה לו זכר- אפילו לא בועות, או תנודות במים. "השורשים שלי מגיעים מספיק עמוק, נצר לשבט הסנג'ו... אתה יכול לברוח, אך לא להסתתר!" הוא צחק בקול מרושע, ופרש את ידיו ורגליו לכל עבר, כך שכמעט כל ענף נגע בכל עץ שיצר ביער העבות. לפתע, מבלי שהצליח לחזות זאת מגיע, ימטו הסתער עליו בהפתעה, נושא עמו קונאים בעלי פתקיות פיצוץ. אקונה לא היה מספיק זריז כדי להתנתק מהעצים אליהם התחבר, ביחס לזריזותו של ימטו. הוא השליך לפחות שלושה קונאים על השד המרושע, שפגעו בו והתפוצצו. עננות עשן הגיחו לאחר הפיצוץ, ועם הזמן התפזרו. ימטו חייך, והיה בטוח שעבודתו נעשתה כהלכה. לפתע, ממרכז העננה, נשלף שורש עץ ענקי בגודלו, שלפת בכוח את ימטו. "מה?!" הוא ניסה להתנער. העשן, שכבר התפזר לחלוטין, חשף את השד המפויח שהשתעל. "ניסיון נחמד, נצר לשבט הסנג'ו... אבל לא הוקיעו אותי משורשיי בזכות תרגילים זולים!" הוא הידק את השורשים, והחדיר אותם בגופו של ימטו. ימטו, שעתה הפסיד נגדו, חשף זהות חדשה: היה זה רק כפיל עץ. הוא הפסיק להראות אנושי, והתחספס בצבעו וצורתו לצורת עץ מתקלף. אקונה צחק ברשעות, והביט סביב. "אתה מנסה להערים עליי, בתורתי שלי, בביתי שלי? אתה מאוד אמיץ, נצר לשבט סנג'ו, או שאתה מאוד טיפש!" הוא שאג בצחוק מתגלגל, ופירק את כפיל העץ לחלוטין.

טד עמד על מצוק, כשלשני צדדיו שני שדים: אחד מהם היה צנום וגבוה יחסית- הוא היה בגובהו של אדונו. הוא לבש קימונו מרופט ובלוי, שהיה שייך ככל הנראה לאדם שהרג מלפני שנים. רגליו היו מפלצתיות, בעלות טפרים וקשקשים. ראשו היה בעל צורת ראש של עיט, והיו לו צמד קרניים ממזריות קטנטנות. אמנם לא היו לו ידיים, אך במקומן היו זוג כנפיים רחבי מוטות, בעלות אלפי נוצות עיט זהובות אשר מתנפנפות לרוח. אולם עתה, כנפיו היו משולבות זו בזו, משום שהיה במצב עמידה יציב. נגדו, מצדו השני של טד, היה שד שהיה קטן יחסית, ננסי. הוא הזכיר במעט עכברוש מגודל, ייתכן שבגלל השפם והפרווה הסמורה והמלוכלכת. מעל פלג גופו המרכזי הוא לבש קימונו לבן ופתוח, בעל שרוולים שכיסו את ידיו. הוא היה חרד ומתנדנד, משקשק לכל צליל ותנועה. עיניו הירקרקות טיילו מהנה להינה, ממש כמו של אדם החי על מנת קפאין מיותרת. טד חייך בנבזיות, וקימץ את אגרופיו. "הם אפילו לא מצליחים לעמוד נגדם... ואלו אפילו לא ה-הכי מוצלחים שלי!" הוא צחקק, והתעוות ככל שחייך. הוא החל לאבד את מה שיכול היה להיות בו צלם אנושי, וחשף יותר ויותר את הצד השדי שבו, האפל.
"מה עכשיו, גקידו-סמה?" שאל בשקשוק השד הננסי. טד חידד את מבטו אליו, ולאחר עצם את עיניו. "שִינְדוֹ (シンド)... מצא מקום קרוב אליי. אך לא יותר מדיי, שלא תפגע. אם אקלע, אפילו בטעות, לגנג'וטסו, אהיה תלוי בך. אתה חייב להיות שם. אני ברור?"
"כמובן, גקידו-סמה!" הוא השתחווה ברעד, ולאחר מכן טד פנה לשד העיט. "ברגע שאצא, גם אתה תחזור לעמדה שלך למעלה. אני אנקום בקאקאשי האטאקה על כך שמנע ממני לברוח. אולי הוא לא זוכר אותי... אבל אני זוכר אותו היטב, וזה ישחק לטובתי." שד העיט קד בפניו באצילות, והמשיך להתבונן בשדה הקרב. טד המשיך בדבריו. "שִירְיוֹקוֹ (シリョク)... יש דבר אחד נוסף שאני חייב שתבדוק. ראה מה סאסוקה עושה, ותחזור אליי. אתה חייב לעשות זאת במהירות. ברגע שאתה חוזר, אנחנו חוזרים לתצפת על הקרב. יש לך עשר דקות. צא!" הוא קרא, והשד הנהן לעומתו, ומשם נסק לשמיים. הוא השאיר את טד ואת השד הננסי לבדם. "ברגע שהוא חוזר, אתה מוצא מקום מסתור מוצלח. עליך להישאר קרוב, האם אני ברור?"
"ברור כשמש, גקידו-סמה!" הוא שקשק ורעד בקולו, וכבר מצא מקום להתחפר. הוא יצר גומחה באדמה במו ידיו, ממש כחפרפרת, וכיסה את הנקודה באותה מהירות. טד חייך, והתבונן בהמולה שהתרחשה מתחתיו. "אין הם שווים לי בכוחם... הנקמה תהייה מתוקה!" הוא צחק, ושילב את ידיו.

סמואי הדפה את סאיריי, כאשר לצדה קאקאשי הודף את מהלומותיו של טג'ינג'י. הם היו ממש לכודים, כעכברים. אני מקווה שימטו וסאקורה בסדר חשב לעצמו, וגרד את רגלה החשופה של סמואי. היא הקשיבה לו. "אני חייב למצוא את נקודת החולשה של השד הזה" הוא הדגיש. "מה אתה יודע עד כה?" שאלה אותו.
"בלי דיבורים!" התגרה בהם טג'ינג'י, ושילח אגרוף מהיר לקאקאשי. "צ'ידורי!" קאקאשי קרא בקול והטעין את ידו בחשמל. שני האגרופים התנגשו ברעם חזק, ופיצוץ חזק העניק לו את שהיה צריך- זמן. הוא ניצל זאת ופנה אליה. "המהלכים שלו מהירים מאוד" הוא אישר עבורה, "והוא לא משתמש כלל בנינג'וטסו. עם זאת, הוא מספיק מהיר כדי לחמוק מנינג'וטסו מיותר."
"אני צריכה להזכר בנקודת החולשה של סאיריי."
"רוחות פועלות על פי השימוש בין-יאנג, נכון?" שאל אותה, והבין שהוא לא מוצא את טג'ינג'י או את השד שלה. היא הנהנה. "כן, חוקי האיזון השמימיים."
"אם כך נצטרך ליצור אור וצל" קאקאשי הדגיש, והכין את ידיו לסימולי ידיים. "הם נעלמו. תתכונני."
"מה בנוגע אליך? אני לא בטוחה איזו נקודת חולשה יש לשד הזריז."
"זה פשוט" קאקאשי נאנח, "אצטרך לפגוע בו עם נינג'וטסו. כרגע אני מתחרט שאין לי את נארוטו לצדי, או את הסנסיי שלי..." הוא חשב על מינטו, אביו של נארוטו, "משום שלא היה מזיק לי אדם עם כמות צ'אקרה מגוחכת."
"תאכל את זה!" קרא טג'ינג'י ואץ אל יריבו באגרוף מוכן. קאקאשי סב אל מקור הרעש. "קאגה בונשין!" קרא קאקאשי, וחמק מהשד. השד התרגז ועקב אחריי הקאקאשי שחמק. קאקאשי חטף את הפגיעה הקשה, ונפל ארצה. סמואי רצתה לעזור, אך סאיריי הסתער גם הוא כלפיה, ממש מבלי שיכולה הייתה לחזות. בקושי רב הספיקה להתגלגל על פני המים, ולקום חיש מהר. טג'ינג'י נעמד מעל לקאקאשי. "ניסיון נחמד, בנו של הניב-הלבן... התכונן למות!" הוא קימץ אגרוף, שהחל לזהור באור יוקד של צ'אקרה. נִינְטָאִיג'וּטסוּ? שאל את עצמו קאקאשי בעודו בוחן את המתקפה. עינו התחלפה לשרינגן, והוא בחן את האגרוף היטב. זאת הייתה טכניקה של נינג'וטסו, משולבת בטאיג'וטסו. השד היה מאוד מוכשר. "אתה צפוי מאוד, טג'ינג'י" העיר לו קאקאשי.
השד נחרד, כאילו ששמע את השורה הזו בעבר."אל תקשקש לי במוח!" הוא שילח את האגרוף, אך אז הותקל בהפתעה. "רסנגן!" הוא שמע כפיל צללים של קאקאשי מכריז מאחוריו. הוא הסב אחורה, אך היה זה מאוחר מדיי- הכפיל כבר פגע בו עם הרסנגן. טג'ינג'י נהלם כהוגן, והוטס ממקומו. הוא חג באוויר בספיראלה, הישר לאחד האבנים הקרובות והגדולות. בהתנגשותו הוא פורר את האבן עליו, והרגיש משותק. קאקאשי ניצל את ההזדמנות: הוא זרק קונאי שהיה רתום בפתקית פצצה הישר לסאיריי. השד לא ידע מה לעשות קודם, והגן על עצמו מהפתקית. סמואי הבינה את אשר קאקאשי רצה, משום שהיה זה ברור לה מאיליו; היא זינקה משם במהירות אל גופתו העייפה של טג'ינג'י, ונעצה בו את חרבה. השד התייפח מהכאב, והקיא דם. "סיימי אותי!!!" הוא צרח עליה, וסמואי לא התעכבה. היא ערפה את ראשו. ראש השד התגלגל מעל מקומו המקורי, והחל לצלול במי הים עליהם הם עמדו, כאשר הגופה צללה בנפרד. הם נשארו עם סאיריי. נארוטו... תודה לך. קאקאשי התקרב לסמואי, והכין את ידיו בסימונים. "כל הכבוד, סמואי. לא חשבתי שתביני אותי לראשונה."
"לא היו הרבה ברירות."
"חדל קשקשת!" התקדם לעברם סאיריי והסתער בהנפות רחבות. קאקאשי וסמואי שמרו על מרחק ממנו, מפני שחששו להיפגע. "אור וצל?" שאל אותה. היא הנהנה. "נצטרך משהו שיוכל ליצור אור וצל, ולתמרן אותו!"
קאקאשי התבונן על המים שהם עמדו. הם היו אפלים וחשוכים, כשמי הלילה. "אני יכול להסיח אותו" הוא אמר לסמואי, בעודם חומקים מהתקפותיו, ומתקדמים לאזור שדה הקרב. "אם תוכלי ליצור תהודת גלים חזקה מספיק, אולי זה יעבוד!"
"מנסרה?" היא שאלה ומתוך הרגל שלא הכירה הצליחה לחסום את נשקו של סאיריי. "אני לא חושבת שזה יעבוד!"
קאקאשי התעלם ממנה, ופנה לשלו. הוא השתמש בסימוני ידיים מוכרים. "מים: טכניקת כדור דרקון המים!" ולפתע המים שרקו וגעשו, עד שהתאחדו לצורת דרקון עשוי מים. צורת הדרקון שאגה והסתערה על סאיריי. "לעולם לא!" נזף בהם, ובאבחה חזקה הצליח לשבור את הצורה הדרקונית. המים הוצפו לכל עבר, והומטרו למטה כגשם. סמואי זינקה למעלה, לכיוון מקור האור הטוב ביותר שלה- הירח. "טכניקה סודית: הראי האסור!" (秘術・禁断鏡) הכריזה, והשתמשה בחרבה כקולט אור. המים שהומטרו למטה שמשו כמסננת מצוינת לאור, ושיקפו אלפי קרניים קטנות ומתפזרות. סאיריי ניסה להגן על עצמו בנשקו, אך לשווא- גם הוא היה חצי שקוף, לא מהעולם הזה. "לעזאזל!" הוא נופף בזעם וניסה לשבור את הטיפות. הטיפות אמנם לא קטלו אותו, אך הן בהחלט הסיטו והפריעו לו, כפי שסינוור אדם ממוצע בפנס יכול להכאיב. הוא השתגע וריצד מצד לצד, זועק נואש. קאקאשי נחת במפתיע מאחוריו, והניח את ידו על פני המים שעליהם עמד. "שיטת החותם הזדוני!" הכריז, ולפתע שלושה סימונים מוכרים, מבית אוצ'יה, זהרו על פני המים, לרגליו של השד. כתב מגוון ורב זהר גם הוא סביבו וסביב קאקאשי, כתב שהחל להמיס ולאדות את סאיריי. סמואי התרשמה. "לא חשבתי על זה בכלל..." היא התפלאה, ושיחקה בחרבה. השד זעק בקולי קולות מהכאב, עד שלבסוף התמוסס לחלוטין. קאקאשי חזר לסמואי, והתנשף. "לא תכננתי שהטכניקה שלך תקטול אותו," הוא הסביר, "אלא הסחה מצוינת ממה שהייתי מנסה לעשות. אני חשבתי על זה בהתחלה, אבל הייתי עסוק בלהילחם בטג'ינג'י... הוא היה בעייתי."
"איך ידעת שזה יעבוד עליו?" היא שאלה. "ובכן, בתיאוריה, הטכניקה אמור להיאבק בכוחות אפלים-"
"לא לזה התכוונתי. איך ידעת שהרסנגן מאחור יעבוד?" היא שאלה בסקרנות. קאקאשי נאנח מאושר. "ישנו גיבור בעלה הנסתר..." החל להגיד, "והוא ידוע כהנינג'ה המפתיע מספר אחד בעלה... וזהו טריק ישן שהיה אוהב לעשות על אויביו" הוא הביט סביב. "אין זמן לבזבז- חייבים למצוא את סאקורה וימטו!" סמואי הנהנה, ושניהם רצו משם אל הצד שבו שיערו שתהייה סאקורה.

סאקורה הייתה עייפה עוד יותר מקודם. הפעילות הממושכת, השמירה על הערנות ותוך כדי כל זה, לזכור את כל מהלכי הנינג'וטסו שלה היו מאוד בעייתיים. "בשביל נארוטו... ובשביל העלה הנסתר!" היא התרוצצה בינות לוחמי כפילי סאסוקה וכוחות שינובי. היא דאגה ששד הבוץ המטונף יעקוב אחריה, וכן הוא עשה- בנחישות רבה, אם יורשה לציין. הוא נופף בחרבו ופגע ללא הבחנה בלוחמי שינובי וכפילים כאחד. אסור לי להתקרב אליו. מלבד שלהתקפותיי היבשות אין השפעה עליו, להתקפותיו היבשות יש השפעה אדירה. היא זינקה מעלה, והצליחה ללכוד בידה קונאי רתום בפתקית פיצוץ. "מצוין!" היא חייכה, אולם אז שמה לב שדבר מה בתוכניתה היה חסר. עד כה הוא עקב אחריה בנחישות וללא מצמוץ- אולם עתה, ברגע החשוב מכל, הוא לא זינק למעלה, כפי שעשתה היא. הוא יודע שהחיילים יפגעו, ושאני לא רוצה שזה יקרה. היא ירדה למטה, והחליטה לעשות את הדבר הבלתי צפוי. משימות שלמות של עבודה עם קאקאשי ונארוטו לא ירדו לטמיון. היא רצה אליו, דבר שהוא היה מופתע לגלות, לאור ניסיונות המנוסה שלה. "חתיכת נבזה!" היא צעקה וחיבקה אותו בחוזקה, תוך שהיא מהדקת בגבו את קונאי הפיצוץ. היא השתמשה בידיה ורגליה במיומנות רבה, ומנעה את זרימת הצ'אקרה של שד הבוץ ברגליו וידיו. הוא לא רחוק מאנושי... להיות נינג'ה רפואית משתלם בסופו של דבר גם בשדה הקרב. השד לא הצליח להתנגד אלא לצלול, ולאחר מכן, היא הכינה את ידה. "ממזר!" היא צעקה, וידה החלה לזהור בכוח. היא ריכזה צ'אקרה אדירה בידה, כפי שצונאדה ידעה לעשות, והשתמשה בה כדי ליצור גל הדף אדיר. האגרוף וגל ההדף שרתו אותה כיאות, והטיסו את שד הבוץ המתמוסס במים עמוק לתוך המצולות. היא צללה אמנם פחות מהר, והתבוננה במתרחש. השד התפוצץ לחלוטין, והיא ראתה את קרעי הבוץ מתפזרים לכל עבר. הפיצוץ היה כה עוצמתי, שהוא יצר גל הדף שהעיף את המים לכל עבר. סאקורה הועפה משם יחד עם המים. לכמה רגעים, היא נתנה לעצמה להתנתק מהמציאות, ולהתנתק מהמלחמה, ורק לחשוב על רגשותיה לסאסוקה. היא התגעגעה אליו... האם היא האדם הרע, משום שהיא מעודדת אדם רע? מה הטעם בלהכיל רגשות לאדם רע, כאשר מה שאתה מאמין הוא טוב? היא התבוננה בשלל החיילים הנלחמים בכפילים לבושי הלבן, ותהתה אם יכול להיות שסאסוקה מסתובב ביניהם, במסווה, ומחפש אותה ואת נארוטו. אם היה מחפש את נארוטו הוא בוודאי כבר היה מוצא אותו, כך חשבה. הנסיקה הייתה קצרה, ועתה הגיע הזמן לנפילה. היא עצמה את עיניה, ולקחה נשימה. היא לא הייתה זמן רב באוויר, אך כל דקה שהקדישה בעייפותה למחשבה על סאסוקה נדמתה כארוכה. לבסוף, היא נחתה על פני המים בעדנה ובאלגנטיות, ומצאה את עצמה מול קאקאשי וסמואי. היא התבוננה בו ברוגז. "נחמד מצדכם לקפוץ!"
"היו לנו בעיות משלנו" התעקש קאקאשי. "חתיכת פיצוץ, סאקורה-צ'אן. נשאר ממנו משהו?"
"כלום" אישרה עבורו והתבוננה בחבולות על גופו של קאקאשי. "אתה פצוע? צריך טיפול?"
"את גמורה" הוא נאנח, "עדיף שתשמרי את הכוחות לאחר כך. צריכים למצוא את ימטו ולערוך התייעצות. יש לנו מידע לא קטן."
"לי אין דבר... מלבד שטד הוא פשוט בחור מגעיל!" היא התרגז והשתמשה במים לרחוץ את גופה. קאקאשי הנהן, ורץ משם. סמואי דלקה אחריו במהירות, ורק סאקורה נשארה להתבונן. כפילי סאסוקה נפצעו בחלקם, והשיבו אש חזרה. זה היה סיוט בהתגשמותו... האם זה מה שסאסוקה רצה? היא שאלה את עצמה, והמשיכה אחריי קאקאשי וסמואי.

הודעה זו נערכה על ידי Dr_Ellert: 08.05.2013, 18:22


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
L.Wolf
הודעה 08.05.2013, 19:04
הודעה #88


גאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 338
תאריך הצטרפות: 23.02.07
מיקום: תגידו זה באמת משנה גם ככה לא תכירו
משתמש מספר: 26,642



אני יהיה חצוף ויבקש עוד פרק כבר עכשיו אני רוצה את ההמשך זה היה פרק כזה טוב מתי ההמשך אהה מתי ההמשך


--------------------
אוציהא סאסקה&אוציהא איטצי


planet.com/images/features/ptests/naruto/sasuke.jpg" alt="naruto test" /></a> COPY BB CODE




Go to the top of the page
 
+Quote Post
Dr_Ellert
הודעה 14.05.2013, 19:39
הודעה #89


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 277
תאריך הצטרפות: 13.11.12
מיקום: מיקומך
משתמש מספר: 182,635



מציג בפניכם את החלק הנוסף מהקרב האפי של טד נגד צוות 1!
קריאה מהנה smile.gif

חלק מיוחד 2: שורשים רעים

ימטו דמיין את עצמו בחדר ישיבות, כאשר מולו יושבים, בשעמום רב, קאקאשי, סאקורה וסמואי. הוא היה לבוש בבגדי האנבו הישנים שלו, ובמסכתו. הוא דיבר אליהם. "ובכן, מה שאנחנו יודעים לגבי האגדה הישנה אודות שבט הסנג'ו, שאקונה הוא:
1. שד מאוד עתיק וחזק. הוא עתיק משום שהוא משוער בתקופתו חזרה עד לימיו של סנין ששת הדרכים. הוא חזק משום שהוא משתמש בטכניקה סודית ומיוחדת שרק שבט סנג'ו יודע- העץ. הבעיה היא, שהוא זה שלימד את שבט הסנג'ו את טכניקת העץ... הקלף היחידי המוצלח שלי, לא שימושי עליו בעליל.
2. הוא מוגבל בתנועה. הוא לא מסוגל להילחם מחוץ לאלמנט שלו, ולכן הוא משתמש בזימון היערות. גם כאשר הוא ביער, המקום שבו הוא הכי חזק, הוא פגיע. צריך לזכור זאת כנקודת חולשה עבורו.
3. בסיפור אודות שבט סנג'ו נאמר שמייסד השבט, סוֹרִיצוּקִי, היה בעמדת נחיתות יותר גדולה משלי. עד כמה שאני זוכר, נאמר שמייסד השבט רימה את השד כדי לנצח אותו. הוא הכיר את הטכניקה המיוחדת לשליטה בביג'ו, כפי שאני מכיר, אבל כדי שיוכל ליישם אותה הוא הערים על השד שניצח את הקרב, והעניק לו את שרשרת הבדולח. השד לקח אותה, ואז סוריצוקי השתמש ביכולת כדי להביס אותו. ובכן, אנחנו דיי חסרים בבדולח..."
ימטו נאנח, וקאקאשי הרים את ידו. "כן, סנפאי?"
"אני זוכר שמצאת חלק מהשרשרת בתקופת הבנייה מחדש של העלה. אולי היא עוד עליך?"
ימטו דשדש בכיסיו, ולמרבה ההפתעה, מצא חלקיק! הוא מזערי יחסית, ולא העניק הרבה תקווה, אך זה כל שהיה לו. "תודה רבה לך, סנפאי... זיכרון מדהים שיש לך."
"הכול בזכותך, ימטו."
ימטו פקח את עיניו. אתה יכול לעשות את זה, ימטו. אתה צאצא לאדם שניצח את השד הזה, לפני מאות שנים. אולי אתה תהייה גם האגדה המחודשת, שתביס אותו.
אקונה נשאר במקומו, ולא זז משם. הוא המתין לתגובתו הבאה של ימטו. "אתה מפחד, צאצא לשבט סנג'ו? מה קרה?" והמשיך לקלל עלבונות כואבים, מהם ימטו למד להישמר. "אקונה..." ימטו הגיח מבעד לשני אבנים גדולות, שסביבן היו עציו של השד. אקונה חייך בממזריות, מה שניתן לפחות היה להגדיר כחיוך, ולפתע גופו נהפך לעץ משעמם וריקני. ימטו מצא את זה מחשיד, ומבלי ששם לב- אקונה הופיע בעץ אחר שהיה לידו. ימטו שמר על מרחק בטיחות, ובחן את אויבו בחשד. אויבו נהג בהתאם. "חשבתי שעזבת אותי" זלזל בו.
"נדמה שאתה לא עזבת אותי, אקונה." הוא דיבר עם רעד בקולו- המחשבה על להילחם בשד מהאגדות... זה דבר שאינו קורה ביום-יום. "אקונה... שאלתי אותך שאלה בתחילת הקרב."
"אין זה משנה! אתה הפסדת!"
"למה תקפת את מייסד השבט? למה תקפת אותנו?"
"חמדנות, נצר לשבט סנג'ו, אינה תכונה המלווה את האדם בלבד..." הוא הושיט את ידו כדי לחנוק את ימטו. הוא עצר לרגע, וראה את הרעד הקל שבעיניו. "גם שדים שואפים לגדולה... בעבר, לפני שהאדם וסנין ששת הדרכים גרשו את מרביתנו, שלטנו בעולם כולו! לא היה כוח שיכול לעמוד נגדנו! אולם אז, מהרגע שניצוץ התקווה הגיע אליכם, רגשות נוספים הגיעו."
"אני לא מבין."
"רציתי להיפטר ממייסד השבט שלכם. אביו הקדמון, הסנין, בגללו השדים סבלו" הוא קימץ אגרוף. "רציתי נקמה. אין מקום בעולם לנבלים כמוהו, וכמוך! כפי שנשבעתי לחסלו אז, אחסל אותך גם היום!"
"נתנו לך להישאר בחיים" הוא ענה בקור רוח, והשתדל להתאפק מלהביע פחד. "כתבת את המגילה, ולאחר מכן מייסד השבט לא עשה דבר. הוא לקח אותה, ולמד אותה."
אקונה נזעם. "בני האדם- השקרנים הכי עלובים עליי אדמות!" הוא הניע את שורשיו בכעס. "כאשר העלוב מצא אותי, הסתתרתי ביער. אני חתמתי עם סנין ששת הדרכים על עסקה... אני לא אפריע לבני האדם, והם לא יפריעו לי. הוא אילץ אותי לחתום עליה, אחרת הייתי מוצא את מותי! לאחר מכן, כשהנוכל, הצאצא הנבזה שלו הגיע..." ענפיו ועליו של אקונה רשרשו בחלחלה, "הוא הפר את השבועה, ולכן תקפתי אותו! חיכיתי שהוא יעשה את הטעות הזו, אך גיליתי שוב שהערימו עליי בני האדם. אמנם הפעם... הפעם יהיה זה אחרת."
"אני לא חושב" ענה לו ימטו, והנהן. "לבני האדם לא נגמרים התרגילים בשרוול. אנחנו תמיד נסתגל ונצליח להתגבר על הקשיים. אם היית מצליח להתאים את עצמך לעולם החדש, כפי ששדים רבים עשו, אולי לא היית מוצא את עצמך מובס שוב ושוב."
"איך אתה מעז!" שד העץ הגדול לפת את ימטו בעוצמה, וריסק אותו. הימטו שהחזיק גילה את אותו מאפיין שגילה בפעם הקודמת- הוא היה עשוי עץ! אקונה צחק ברשעות. "אתה אמרת שלא נגמרו לך התרגילים בשרוול!" הוא צעק בזמן שהתאחד עם כפיל העץ. "אין דבר שתוכל לעשות נגדי! אני מכיר את כל תרגיליך- אני בלתי מנוצח!"
ימטו המקורי עמד מרחק של מטרים ספורים ממנו. הוא במערה בעלת קרקעית מוצפת, ושמר לאורך כל הזמן על מרחק עין הגון מאויבו. "טכניקת ההוקאגה המיושנת: ההוראה העשירית בהארה!" הכריז ועל כף ידו הופיע המילה "לגדוע" (彫). העץ הזקן סוף כל סוף הצליח להבחין בימטו, וניסה לנוע. הוא לא הצליח. הוא הרגיש כיצד הוא מתייבש, למרות שהיה על פני המים. "איך... זה בלתי אפשרי!!!" הוא השתגע וכשל. גופו הבנוי כשריון לוחות עשוי עץ צף על פני המים, והוא התבונן בשורשיו הצפים גם כן. גופו איבד כל קשר עם העצים, והוא הרגיש מובס. "זה בלתי אפשרי!" הוא חזר על דבריו, והתבונן בעיניים נוגות בימטו. ימטו עצמו הרגיש רע, משום שעתה ידע מדוע אקונה פעל כפי שפעל, ובכלל, לדעת שהאגדה אמתית... אבל לא הייתה לו ברירה. "שדים מונעים על פי רגש. חוק שינובי מספר 10. תמיד תהיתי למה לימדו אותנו את זה... זה היה חלק מהחוקים שרשם הסנג'ו שהקים את העלה הנסתר, סנג'ו השירמה. לימדו אותנו שהחוקים נכתבו בתקופה בה שדים היו בעיה רצינית. אולם..." ימטו שמר על ישיבתו, ודאג שהשד הארור לא יוכל להתנגד, "מעולם לא פגשתי שד בכל חיי. השדים היחידים שפגשתי היו בבני אדם, התגלמויות רוע נוראיות. עתה אני מבין למה השירמה התכוון..." הוא חייך. "הוא לא דיבר רק על בני אדם, אלא גם על שדים אמתיים" המשיך תוך שהתבונן בשד המתפורר והסובל, "אבל אני אסיים את העבודה, היכן שמייסד השבט שלי החל. נתנו לך שתי הזדמנויות לכפר בעוונותיך. לראשונה העניק לך זאת סנין ששת הדרכים. אחר כך העניק לך זאת סוריצוקי, מייסד השבט. בשניהם סירבת להכיר בעולם החדש, ובשוויון. עתה... התכונן לשלם את המחיר הכבד."
השד צרח וצווח, משום שידע שהיה חסר אונים. אקונה חשב שאולי טד, גקידו, יבוא לחלצו. הוא התבונן לשמיים, בתקווה לזהות את אחד השד המעופף, שיריוקו. הוא לא ראה- רק כוכבי לילה מנצנצים, כפי שעשו במשך אלף שנות חייו. "חייתי זמן רב..." הוא מלמל ביובש. "ראיתי הכול, צאצא לשבט הסנג'ו... ואיני מתחרט על דבר."
ימטו סגר את ידו. עץ השורשים והסקויה שממנו היה מורכב אקונה הלבין לחלוטין. מעטפתו החיצונית של גזע העץ התפוררה, והותירה שובלים של שבבי עץ צפים על פני המים. היער, שצף עדיין גם הוא על המים, נשאר במקומו. היה זה ג'וטסו כה חזק- שהוא לא נשבר בגלל שיוצרו הומת. ימטו התקרב בהליכה מתונה, והתבונן בגזע העץ המתנועע לתנודות הגלים. הוא נעמד מעליו, ולא האמין למראה עיניו. מה עוד מצפה לנו במלחמה הזו... באיזה עוד כלים ארורים ישתמשו האקצוקי כדי לכלותינו?
קאקאשי, סמואי וסאקורה הגיעו אל ימטו. צוות 1 אוחד מחדש. "קפטן ימטו!" קראה באושר סאקורה וחיבקה אותו. הוא היה חבול ופצוע, ועוד המשיך לרטוט מרעד. קאקאשי וסמואי התקרבו לגזע העץ, והביטו בו ממושכות. "מה קרה כאן?" קאקאשי שאל.
בעוד שסאקורה מחבקת אותו, ימטו נאנח ודיבר. "זה ששחרר את גזעי העץ שהחזיקו את טד, היה שד עתיק בשם אקונה... קאקאשי סנפאי, אני לא יודע עד כמה התעסקת עם ההיסטוריה של העלה הנסתר במרוצת השנים."
"לא יצא לי" קאקאשי משך בסנטרו המוחבא תחת מסיכתו, "איך הצלחת לנצח אותו?..."
לאחר שסאקורה שחררה אותו מחיבוקה, הוא התקדם לעבר היכן שהיה כפיל העץ. הוא השתמש בקונאי, כדי לפתוח כמה מפיסות עץ צמודות. כשפתח אותן, הם ראו את זה- חלקיק מהבדולח השבור, שהיה בעבר השרשרת של נארוטו. קאקאשי התפלא. "באמת? זה כל מה שהיה נדרש?"
"הטכניקה שהשתמשנו עליה על נארוטו, במקור מטרתה הייתה להילחם בצ'אקרות אפלות אחרות. על כל שד יש השפעה אחרת. על מפלצת הזנב זה להחזיק את הכוח מלהתפרץ, בעוד שעל השד הזה..." הוא התבונן בגזע העץ, שהזכיר בול עץ גס, "זה היה לגדוע אותו משורשיו. ההוקאגה הראשון ידע שהיום הזה יבוא. הוא הכין אותנו מראש... הוא בהחלט אחד השינובים המרשימים ביותר שיצא לי ללמוד אודותיהם מעודי."
"מצוין..."
"מצוין?" שאל קולו של טד. הם אפילו לא שמו לב שהגיע- מסתבר שישב על אחד העצים לאורך כל הזמן. "זה היה קרב מעניין, ימטו. רציתי מזמן להפטר ממנו, אבל אתה יודע, רציתי להפטר ממנו ברגע גדול מהחיים. אחלה טריק- אפילו אני לא ראיתי את זה בא."
צוות 1 התקבץ. הוא המשיך לדבר. "התרשמתי. הייתי בטוח ששד הבוץ שלי יאכל את סאקורה חיה, ויעשה ממנה פשטידה. מסתבר שזלזלתי בכם יתר על המידה. אתם בהחלט השינובי שאתם מתיימרים להיות..."
"בוא ותתמודד מולנו פנים אל פנים, חלאה!" התעצבנה סאקורה ונופפה את אגרופה ברוגז. הוא צחק. "מה את, בת שמונה? אם את תאפשרי לי להילחם נגדך אני עדיין אנצח אותך. את מרביצה כמו ילדה."
"חתיכת!" סאקורה התשושה והמבולבלת רצתה להסתער, כפי שנארוטו כנראה היה עושה. ימטו מיד אחז בידה, ומשך אותה אליו, ולחש אליה. "זה לא הזמן... סאקורה, זה לא הזמן."
"בכל מקרה, רק התחלנו את הלילה, והוא נהייה ממש מהנה! אז הנה עוד ממנות האתגר של שבעת החטאים!"
שלושה שדים הופיעו. לשלושתם הייתה הופעה מוזרה ביותר. אחד מהם, הגדול שבחבורה, היה בעל חזות של שד מהאגדות הישנות. תווי הפנים שלו היו מעוותות, וזוג קרניים קטנות בצבצו מבעד לראשו הקרח. גופו נראה גמיש מאוד, כגומי, והוא התנודד למשב הרוח. משני צדדיו, עמדו שני שדים מיוחדים במינם. אחד מהם היה שד שנראה יחסית מדופלם בשביל דבר מה שטני. הוא היה לבוש בבגדים יקרים, והיה לו זקן ארוך ושחור, אותו ליטף בערמומיות. השד האחרון, היה יחסית בינוני בגודלו. הוא היה נראה יחסית אנושי- הוא לבש בגדים של שינובי מסוים, מכפר שנהרס באחת מהמלחמות. את ראשו כיסה ברדס, אך קרניו המשוננות בלטו מבעדו. צוות 1 התכונן. טד סובב קונאי על אצבעו. "התרשמתי מאוד מפעולותיכם, שינובי... סאסוקה לא הגזים כשאמר שיחכה לי אקשן ואתגר. הגיע הזמן להעלות הילוך, ולראות כמה מוצלחים אתם באמת!" הוא צחק וזינק מעלה מהענף. סאקורה עקבה אחריו במבטה, אולם הוא התפוגג. קאקאשי פנה לשאר הצוות. "אנחנו נלחם בהם יחד. שני הקטנים לא נראים לי מהסוג שיכול להגן על עצמו..." אמר, והתקרב יותר לימטו וסאקורה. "ימטו, תלכוד את זה עם הזקן. סאקורה, תשברי את הטיפוס הרעוע. אני אלך על זה שבברדס. סמואי, תישארי פה במידה שמשהו לא ילך כראוי. קדימה!" הוא אישר להם לצאת.
סאקורה אגרה צ'אקרה בידה, והסתערה חזותית אל השד הגמיש והמוזר. כשעמדה לפגוע בו, ארעה הפתעה. בטנו של השד התרחבה עד כדי כך, שיצרה ממש מאין כדור צ'אקרה קטן. סאקורה תהתה מה פשר הדבר, והוא הכריז "טכניקת רשת: כדור צ'אקרה!" (術正味・チャクラ玉) הכריז והעיפו על יריבתו. היא הצליחה להשתמש בידה להגן על עצמה, ונפלה על גבה. ימטו השתמש בסימוני ידיים והכריז "עץ: טכניקת היער הגדול!" הכריז ומידו נפלטו עשרות גזעי עץ דקים, שעשו את דרכם אל השד המזוקן. השד נפגע מהמהלומה, אך השד הגמיש תפסו והעמידו חזרה. קאקאשי, שהשליך שוריקנים על השד בברדס, הופתע לגלות שכנראה בגיהינום יודעים להכשיר את השדים שלהם. הוא השליך שוריקנים בהתאם, וחסם אותם על ידי כך. שלושת השדים עמדו אחד ליד השני, ושלושת חברי הקבוצה חזרו לעמוד אחד ליד השני. "מה הולך כאן?" שאלה סאקורה.
"הם לא טיפוסים של לחימה, אבל הם יכולים להגן על עצמם..."
השד שנראה אצילי חייך בעונג. הוא פתח את פיו, והחל לינוק מה שנדמה היה כצ'אקרה! קאקאשי הגן על שלוש חברי הקבוצה, מחשש שאולי יונק אותה מהם. "אתם בסדר?" שאל.
"כן... שום דבר לא קרה" השיבה לו סמואי. "אבל אתה לא מדמיין, קאקאשי. אני גם רואה את זה."
"קאקאשי, אמרת?..." שאל השד בברדס בחיוך שטני. "מצוין..." הוא זינק אחורה, כך ששני השדים היוו הגנה בשבילו. קאקאשי החל לפחד. למה שיהיה לו אכפת מהשם שלי?... הוא הביט בשאר חבריו לקבוצה. הם נראו מבולבלים גם כן. לאחר דקה שבה השד שלבוש היטב ינק את הצ'אקרה מהאוויר, הוא סיים והושיט את ידיו קדימה. "טכניקה אסורה: קנאת אחים!" (禁術・マージョリーの告白)
קאקאשי הביט מבולבל בכולם. הוא שמע בראשו את קולו שלו. קאקאשי... קאקאשי... למה לך לעבוד איתם?... הוא ניער את ראשו וניסה לשמור על יציבות. "עזוב אותי!" הוא התרחק מהם. שאר הצוות לא הבין את פשר את הדבר, אך ימטו החל לשער. "הם משתמשים בטכניקה כדי לשלוט במוחו?"
קאקאשי... הם מיותרים... ערוף אותם... השמד אותם... אתה לא צריך אותם! אתה יכול להביס את טד לבד!
"להביס... את טד... לבד..." קאקאשי מלמל לעצמו, ונראה ממש שנשלט בניגוד לרצונו, כבובה. "הוא נשלט על ידי אחד השדים!" ימטו אישר להם. סמואי שלפה את חרבה, "אנחנו נצטרך לעזור לו, אבל אנחנו לא יכולים לפגוע בשד מבלי לעבור את שני השדים האחרים."
"אז אני אצור הסחה!" סאקורה, שהייתה כבר עייפה ותשושה, החלה לשפשף את כתפה. "אני לא מבינה מה הבעיה? למה אתם תמיד כאלו איטיים כשזה מגיע לאסטרטגית קבוצה! מה, אתם צריכים את קאקאשי-סנסיי כדי שיגיד לכם מה מותר ומה לא?"
"סאקורה, את בוודאי לא מתכוונת-"
"אני מתכוונת בדיוק למה שאני מתכוונת!" היא התרגזה והסתערה על השד המדופלם. השד האוגר צ'אקרות ומשחרר אותם מבטנו חסם את סאקורה, והדף אותה בגל צ'אקרה קטן ששחרר. סאקורה נהדפה אחורה, וסמואי תפסה אותה. ימטו התרגז. "סאקורה, שימי לב למה את עושה!"
קאקאשי שנשלט על ידי מחשבות לא רצוניות החל להסתער על סמואי. היא הגנה על עצמה מנגד לקונאי שלו. חלף בעינו ניצוץ רצחני. היא ידעה שזה לא הוא. "לעזאזל קאקאשי... תתעורר מזה!" היא הדפה אותו קדימה וזינקה אחורה. "אתה לא שולט בעצמך! צא מזה!"
"זה אבוד!" סאקורה התחרפנה. "הוא תחת ההשפעה של הג'וטסו! אבל למה שתקשיבו לי! הו, אתם אף פעם לא מקשיבים לי! אתם אפילו נתתם לי להרקב עם השד בוץ המגעיל והדוחה הזה!"
"השתלטי על עצמך, סאקורה!" צעקה עליה סמואי, שהצליחה להתנגד להתקפותיו הדי צפויות של קאקאשי תחת השפעת המחשבות הרעות.
ימטו הכין את ידיו לסימון."אל תאלצי אותי להשתמש בכוח, סאקורה!"
"נראה אותך מביא אותה, מחבק-עצים!"
ימטו השתמש בטכניקת היער הגדול, וזרוע עץ מגודלת עשוית גזעים הסתערה על סאקורה. היא השתמשה בצ'אקרה, ושברה את כל העצים. סמואי נאלצה להילחם בקאקאשי, שהרים הילוך. "אש: כדור אש ענקי!" הכריז וירה עליה את הכדור. היא מיד ביטלה את הליכתה על המים, וצללה. קאקאשי השתמש שוב בסימוני ידיים. "מים: טכניקת כריש כדור-מים!" ולפתע מים בצורה כריש נשאו את סמואי מעלה, והפילו אותה חזרה מולו. הוא שלף קונאי, שעמד לנעוץ בלבה. היא בעטה אותו, והשתמשה ביציקת הצ'אקרה בידיה כדי להתגלגל אל ימטו. "ימטו, תתאפס על עצמך!"
"מי את שתגידי לי מה לעשות! לבדי הצלחתי להביס את האגדה המהלכת שאיימה על הסנג'ו-"
"אנחנו נשלטים על ידי השדים האלו! לעזאזל, אתם לא רואים את זה?" היא שאלה ובחנה במבט חושד את השד המסתתר מאחורי שני האחרים. זה תלוי בי... היא חשבה.
היא השתמשה בחרבה, ואצה במהירות אל סאקורה. הנערה הזועמת הייתה עסוקה בלהשליך שוריקנים על ימטו, ולא צפתה את המהלך. סמואי שספה אותה בזריזות, ופצעה את ידה. היא הפסיקה ממה שעשתה, ופנתה אליה. "מה את חושבת שאת עושה?!"
"את הדבר היחידי שאני יכולה לעשות..." היא המשיכה לתקוף את סאקורה. ימטו התערב. "מה את עושה, סמואי? היא נלחמה בי- אל תעשי שטויות בעצמך!"
"אני עושה את הבלתי אפשרי..." היא שלפה את החרב, ועמדה לנעוץ בעצמה. היא עצמה את עיניה, ומלמלה דבר מה. כל השיעורים הללו... האם יהיו הם לשווא?
היא הרגישה את קצה הלהב עומד לעשות את דרכו, אך משהו מנע בעדה! היא ראתה את ימטו מחזיק את ידה, בעוד שסאקורה המומה במקומה. אני לא מאמינה שלא הצלחתי לעזור... היא התאוננה לעצמה. סאסוקה צדק... באמת לא השתפרתי.
"אין צורך להסב נזק לעצמך, סמואי."
"אין זה משנה!" צעק השד המדופלם. "אתם עדיין תצטרכו להרוג את החזק ביותר מבינכם!"
קאקאשי ניסה להיאבק עם הקולות שבראשו, ולא הצליח. לכן התפקוד שלו היה ירוד בגופו חסר השליטה. הוא עמד לשסף את סמואי, אך ימטו השתמש בשחרור העץ. "עץ: טכניקה חונקת ועוצרת!" קרא וידו שלפה כמה לוחות עץ ארוכים, שנכרכו סביב גופו של קאקאשי הנשלט.
השד הגבוה דיבר לשותפו המדופלם. "קורון (口論)... אתה עושה עבודה גרועה. הם חוזרים לשתף פעולה!"
"אל תגיד לי מה לעשות!" קורון שם לב לכך בעצמו. "אני מודע לבעיה."
"אז אני אלחם נגדם!" התעקש השד הגבוה. קורון מנע בעדו. "חבל שתבזבז אנרגיה."
"לבזבז אנרגיה זה כל מה שאני עושה!" הוא התכוון לצאת שוב, אך הפעם היה זה השד מאחור שקרא אליו. "אל תהייה טיפש, זה מה שהם רוצים. תישאר כאן, התוכנית שלנו תחזור לעניינים."
קאקאשי הצליח להשתחרר מאחיזת מוטות העצים. הוא השליך כמה שוריקנים בעגמומיות על ימטו, ולאחר אץ לעבר אויבו.
סמואי חייכה. "קורון..." היא לחשה לעצמה. "יש לי רעיון. ימטו- אתה חייב להעסיק את קאקאשי. אני אמצא דרך להביס את השדים!"
"כמובן סמואי!" הוא ענה לה באישור, ופנה לקאקאשי. שניהם שלפו קונאי, ונאבקו אחד בשני. סמואי פנתה לסאקורה. "חכי כאן לסימן שלי. כשאסמן לך, אני רוצה שתיפגעי בשד עם הזקן. אני ברורה?"
"כשמש" אישרה לה סאקורה. סמואי רצה מהר הצידה, הרחק מעיניהם של השדים. אני מקווה שאת יודעת מה את עושה...
סאקורה חיכתה לסימן שלה, שלא הייתה בטוחה שיבוא. בינתיים, כשברקע ימטו וקאקאשי המגושם נלחמים, היא התבוננה בציפייה בשדים. אז, היא שמה לב שמשהו מוזר קרה- עוד שד של קורון הופיע! זה בטח הסימן. היא טענה אגרוף בצ'אקרה, והסתערה על הקורון שהופיע. השדים, במיוחד קורון עצמו, היו מאוד מבולבלים, ולא ידעו איך להגיב. זה היה מפתיע- מעולם לא נלחמו בבני אדם כה ערמומיים. האגרוף של סאקורה עמד לפגוע בו, והם היו חייבים תגובת נגד. השד הגמיש היה מספיק זריז, וחסם את ההתקפה של סאקורה. הוא נהדף, ופגע בשני הקורונים. השד מאחור נלחץ. "קורון!" הוא זעק, ואז הבין את הטעות שעשה. הקורון המזויף התגלה כסמואי, והיא חזרה אל סאקורה. "כל הכבוד, סאקורה. על ידי כך שהוא אומר את השמות, הוא מסוגל לשלוט בקורבנותיו. עכשיו הוא גרם לשד היחידי שנתן להם את היתרון האסטרטגי להתנגד אליהם."
קורון חייך בממזריות, ושאב המון צ'אקרה. השד האפל תחת הברדס קם ממושבו. "אתה לא יכול לעשות את זה! קורון, אנחנו צוות! אסור לך בפירוש!"
מבלי ששם לב, הוא הותקף על ידי השד הגמיש. "תפסיקו, שניכם!" הוא קרא אליהם. הם המשיכו לתקוף אותו. קאקאשי הצליח להתנער מהמחשבות הרעות, וכל הצוות התאחד מחדש. "הכל בסדר, קאקאשי סנסיי?" שאלה אותו סאקורה.
הוא הנהן. "אני בסדר... זה היה מפחיד. אני מקווה שזה לא יקרה איי פעם שוב, לי או לכל אחד אחר. אני רואה שרקמתם תוכנית להתגבר על המכשול?"
כל השדים נלחמו אחד בשני בלית ברירה, כאשר השד בברדס מקלל אחריו. קאקאשי הניח שמכאן העניינים יהיו יותר קלים. "השדים האלו באמת בעלי נקודות חולשה... אין ספק" הוא מלמל, והכריז "צ'ידורי!" ואותת לכולם לקפוץ. כאשר כולם קפצו, הוא הזרים מתח חשמלי גבוה במים. זה הגיע עד אליהם, ושלושת השדים התחשמלו כהוגן. סמואי סיימה את העבודה, כאשר ביתרה את גופותיהם.
כשחזרה אליהם, היא שמה לב למה שהם ראו- היה זה טד שוב.
"לא רע, זה שילוב שאני חייב להודות, לרוב לא עוברים אותו... אבל זה היה מעניין. מעולם לא חשבתי לעצמי שמישהו יהיה מסוגל להביס אותם כך."
סמואי התנשפה. קאקאשי דיבר. "למה אתה שולח עלינו את השדים ולא מתמודד איתנו בעצמך? אתה מפחד להפסיד, טד?"
הוא צחק. "אתם במצב רוח טוב וקרבי, חברים! אני מוריד בפניכם את הכובע, ברצינות! שאני אתמודד מולכם... אתם תמותו אם אתמודד מולכם. איפה הכיף בזה? אני רוצה לבחון כמה אתם חכמים ויעילים!"
"בכמה מבחנים תעמיד אותנו?" שאל אותו. הוא תופף באצבעו על שפתו התחתונה. "אני לא יודע... מלא?" הוא צחק ונופף עם ידו באוויר. "אני אתגעגע לקורון, שוֹמִיקֶמוֹנוֹ (正味獣) ואוּרָגִירִי (ウラギリ). אבל עכשיו, אני מזמן לכבודכם את הארבעה המופלאים: קָאזֶה (カゼ ), אוּאֶה (ウエ ), דוֹקוּזֶצוּ (毒舌), ואחרון חביב, קיוּקָקוּ (嗅覚)!"
טד שוב נעלם, והשאיר אחריו שילוב הזוי של שדים. להפתעתם הרבה, סמואי הכירה את כולם. "אני לא מאמינה..." היא הכינה את חרבה.
"תאירי את עיננו" התרה בה קאקאשי. היו שם ארבעה שדים. אחד מהם, היה גדול מאוד, ממש מפלצתי ומעוות, והיה לו פה ענקי כשל בעל חיים. היו לו גם זוג ידיים מנופחות באופן מגוחך, ורגליים קצרות יחסית. סמואי הצביעה עליו. "זה אואה... שד הרעב. אבל... טוב, מסתבר שאגדות ילדים קמות לתחייה, הא? סיפרו לי כשהייתי קטנה שהוא אוכל ילדים. אני מקווה שהוא לא יאכל אותנו." אחריו, היה שד שעיניו היו אדומות, והוא הסתחרר במקום. הוא היה ערום מבגדים, וגופו בלט בוורידים ירוקים. היה לו סומק קל תחת העיניים האדומות, והוא היה נראה מבולבל. "זה קאזה, שד המחלות. תמיד סיפרו לי שבעבר הרחוק קאזה היה מעופף מעל כפרים וגורם לכל החיילים להיות חולים, כך שהם יפסידו במלחמה." לידו עמד שד יחסית קטן, אך הייתה לו לשון ארוכה ושטנית, מאוד לא אנושית. היא הייתה ירוקה בקצה. הייתה לו רעמת שיער ארוכה וירוקה, ועיניים מכוערות ועגלגלות. "זה דוקוזצו, זה שד בעל לשון רעילה. תזהרו מהלשון שלו." האחרון היה סומא. סביב עיניו היה קשור סרט שחור, ופרט למכנסיים לא לבש דבר. עורו היה מכוסה פרווה מלוכלכת, והיו לו טפרים חדים ומעוקלים. "זה קיוקקו. זהו השד העיוור, שאיבד את ראייתו בעקבות בגידה. הוא קטל את האדם שהרג את אהובתו בכך שהשתמש בחוש הריח."
"אחד לכל אחד... הוא מנסה להתיש אותנו בקרב?" שאל ימטו.
קאקאשי משך בכתפיו. "אין לנו ברירה. טוב מאוד שאת מכירה אותם. סאקורה, מכיוון שאת נינג'ה רפואית כדאי שתלחמי בגורם המחלות. אולי תמצאי דרך לגרום לו להיכנע. מכיוון שיש לי את השרינגן, אני אלחם בקיוקקו, השד העיוור. ימטו, כדאי שתלחם באואה, משום שהוא נראה לי מסורבל ושתוכל להתיש אותו בקלות. סמואי, זה אומר שנשאר לך את דוקוזצו. כולכם תוכלו לעמוד בזה?"
כולם ענו לו פה אחד, ופנו להילחם באויבם.
לפני שסאקורה בכלל חשבה להסתער, היא שלפה מסכת סינון אוויר מנרתיק הצד שלה. היא ידעה שזה יבוא לידי שימוש ביום מן הימים... ועתה הוכיחה לעצמה שצדקה. להילחם מול שד שמפיץ מחלות- מה הלאה? היא קשרה אותה היטב, ומתחה את שריריה. היא הייתה עייפה עקב כל הקרבות עד עכשיו, מה שהעיד על תפקודה הלַאה. רגליה רעדו, ורצדו בעצבניות כדי להישאר במקומן. היא הייתה מלוכלכת על פניה מרוב הפיח והערפל שהתפזר עקב התאדות המים מפיצוצי כדורי האש. היא הצליחה להתרגל לכל הפיצוצים ולרעשים שהתחוללו סביבה, אך עתה כשהקדישה להם את השנייה הקצרה הזו טרם תסתער על שד המחלות, הם הלמו בה כתופי מלחמה.

היא עמדה מול עצמה, מנותקת מהסביבה, מנותקת מהכול. היא התבוננה בסאקורה בת שלוש-עשרה: צעירה, נמרצת, רעננה. הסאקורה הצעירה התבוננה חזרה במבוגרת, שנראתה זקנה הרבה מעבר לשש-עשרה, עייפה וקודרת. "את נראית כאילו עברת מלחמה" הביטה בה בבעתה.
"מה את אומרת..." מלמלה הסאקורה המבוגרת מבעד למסכת הסינון.
"למה את עושה את זה?" שאלה אותה. "למה את נלחמת? למה את לא פשוט פונה לקפטן ימטו, או לקאקאשי סנסיי, ואומרת להם שאת לא יכולה? זה ממש מעל הכתפיים שלך, כל המלחמה הזו..."
"תסתמי!" צעקה עליה סאקורה המבוגרת. לרוב היא הייתה אישה של מילים רבות, אך בעתות משבר, היא מצאה את עצמה קצרה בהן אפילו יותר מנארוטו. הקטנה נבהלה, ותפסה מרחק מה ממנה. "למה את כועסת? אני מנסה לעזור!"
"אני לא יכולה להרשות לעצמי להפסיק..." היא הזילה דמעה. "למה שאני ארשה לעצמי להפסיק? איי פעם מישהו הרשה לעצמו להפסיק? אפילו סאסוקה, שהוא בצד השני, לא הפסיק לרגע. תמיד פועל. כולם כל הזמן עובדים קשה, ורק אני בוכה כאן מולי על כמה קשה לי ועל כמה שאני רוצה ללכת מכאן..." היא נפלה על רצפת מים, שתנודות מימיה הגיעו עד לסאקורה הקטנה. היא יבבה חלש, ומחתה את דמעותיה. קולה היה חנוק. "אני לא יודעת כמה אוכל להמשיך... המלחמה הזאת לא נגמרת. הקרב הזה לא נגמר. אף אחד מהם. למה אנחנו נלחמים?... למה?..."
"את שואלת אותי?" התרעמה סאקורה בת השלוש עשרה. "אני שואלת את עצמי!" צעקה עליה סאקורה המבוגרת, מה שהפחיד את הקטנה מאוד והיא שוב נסוגה. "אני שואלת את עצמי... אבל כל שאני מקבלת הוא הד של ילדה בת שלוש עשרה, שלא מפסיקה לחשוב על אדם שניסה להרוג אותה... פעמיים..."
בין שתיהן, על הרקע השחור, התנוססה תמונתו של סאסוקה. הוא היה בן שלוש-עשרה גם, בעל חיוך ערמומי שבנות רבות מצאוהו מושך. "למה?... למה אני מייסרת את עצמי בשטות הזו?..."
טיפופי רגליים נוספים נשמעו. היא הביטה בבהלה אחורה. איטאצ'י, אחיו הגדול של סאסוקה הצטרף. סאקורה הקטנה מיד שלפה קונאי, בעוד שהגדולה שקשקה במקומה. לא היו בה לא הכוח או היכולת להתמודד מולו עתה. "איטאצ'י?..." היא שאלה.
הוא הביט בה במבטו הקר והידוע, כפי שזכרה אותו כשהשתמש בגנג'וטסו. "אני אגן על אחי הקטן בכל מצב, סאקורה. זהו מתוקף תפקידי, כאחיו הגדול. זה חסר טעם להקדיש לו מחשבה נוספת, אלא אם כן היית אמו."
"זה לא הוגן!" היא קמה, והצביעה עליו. "למה אני צריכה להתמודד עם זה? למה אני צריכה לסבול, לענות את עצמי כל יום מחדש, במחשבה על סאסוקה? למה?!" היא צרחה במילתה האחרונה, והוא רק חש אחורה. "שאלה מטופשת" השיב לה בקור. "את מכתיבה את החיים של עצמך. את רוצה תשובה כנה? הנה היא: סאסוקה מעולם לא עשה דבר, כדי לייסר את עצמך. את עשית הכל כדי לייסר את עצמך. המלחמה עייפה אותך, אך נדודי השינה הם באשמתך."
"אני לא יכולה להכתיב את אשר לבי מרגיש!" היא נופפה כלפיו בידיה, "ומי כמוך יודע את זה!"
הוא החליף את ידו על חזהו הימני, ורוקן את פניו. "אהבתי את השבט שלי מאוד. אולם... כשנאלצתי לעשות את הבחירה, לקחתי על עצמי את האשמה ללא היסוס."
"ללא היסוס עד שזה הגיע לאחיך הקטן!"
"רציתי חיים אחרים בשבילו ובשבילי. אולם... העניינים התגלגלו בדרך כזו או אחרת, וגיליתי את אשר קרה. כאשר שמעתי שהוא נלחם בנארוטו..." הוא נשא את מבטו מעלה, כאילו נזכר באותו יום ששמע על כך, "הבנתי שאת סאסוקה לא ניתן להבליג. הוא בחר בנתיב הזה... ועתה עלייך להתמודד עם המציאות, כפי שאני התמודדתי."
"יש לי עדיין רגשות אליו, ואין לזה אפילו קשר מסכן עם ההיגיון הקר! כאדם בוגר אני מכריחה את עצמי לזכור שהוא האויב שלי, אבל..." היא הבליחה מבט לילדה בת השלוש עשרה, "עדיין יש בי את הילדה בת השלוש-עשרה, שאוהבת אותו ודואגת לו. כך אני חיה כבר ארבע שנים, מאז שהוא עזב אותנו."
איטאצ'י התקרב לסאקורה הבוגרת, ושילב את ידיו תחת מעילו. עוד טיפוף התקרב. היא הביטה מעל לכתפו של האח הגדול, וראתה את ההוקאגה השלישי, הירוזן. ההוקאגה דיבר. "ואת נותנת לילדה בת שלוש-עשרה, שאינה אלא יותר מתלמידה פחדנית, לשלוט באישה מבוגרת וחזקה? וממתי עכברים נהיו ראש לאריות?"
סאקורה השפילה את מבטה. "אני עייפה... ותשושה... אולם לא משנה כמה אני נחה, איני צוברת כוח... אני לא כמו סאסוקה, או נארוטו! אני לא לוחמת גדולה! אני רק נינג'ה-רפואית שרוצה לעזור, ולא להרוג!"
ההוקאגה השלישי הושיט את ידו לסאקורה. היא התבוננה בה ברעד. "סאקורה-צ'אן... את רק אנושית... אולם בכל ימי חיי, לא ראיתי קונואיצ'י שהזכירה לי את צונאדה יותר ממך. כבר כשהייתי מתבונן בצוותך, ידעתי שגורלכם כבר נחרט מראש, ומי יגיע לאן. הייתם ממש הקרנה צעירה של הסנין האגדיים, ממש כפי שזכרתי אותם כשהיו קטנים. את שואלת את דעתי? הנה היא: את כבר אינך צריכה את העזרה של נארוטו, או של סאסוקה. את לא צריכה להסתמך על אף אחד- ובטח שלא על ילדה בת שלוש עשרה. מהיום הילדה בת השלוש עשרה תצטרך להישען עלייך, ואולי תהייה כמעמסה, אולם כשיהיו לך חניכים משלך... את תביני מדוע תצטרכי אותה" הוא חייך ומשך במעילו של איטאצ'י. "קדימה, נערי. אנחנו נחזור למקום ממנו באנו, בעוד שסאקורה... עלייך להתרכז בקרב."
הם נגוזו, והיא נשארה לבדה שוב, עם הילדה. היא התבוננה בה. היא עדיין הייתה עייפה, אך הרגישה כוח לא ברור פורץ ממנה. "אני יכולה לעשות זאת..." היא ענתה לעצמה. "אני לא צריכה להתחנן בפני אף אחד. תמיד חשבתי שהייתי יותר חכמה מנארוטו, אך היום אני יודעת..." היא חייכה והצביעה על הילדה הקטנה, "שהוא היה מספיק חכם כדי לא להיכנע! לא כמוני!"

סאקורה אגרה צ'אקרה באגרופה. שד המחלות, שהיה נראה שפוף ומדוכדך, הביט בה בתמיהה. הוא הכין את ידיו לאיזו טכניקה שלא הכירה, והיא הסתערה באגרוף זוהר. השד נשף אוויר מסריח, ולמזלה של סאקורה, היא הייתה מסוננת. היא תקפה אותו חזותית ופגעה בו אנושות. הוא נדהם, משום שלא הכיר את האמצעי בה השתמשה סאקורה. קולו היה דאוב ומתוח. "בלתי אפשרי!" הוא נהדף אחורה, והתגלגל על פני המים. סאקורה עמדה במקומה, והתנשפה. "זה כל מה שיש לך? חשבתי שהיית מחסל צבאות שלמים!"
הוא התהפך, והצליח לחזור ולעמוד. הוא ניער כמה פירורי אבנים ממנו, והתנער מהמים שגבו נרטב מהם. "זאת האמת- עם זאת, מעולם אף אחד לא הצליח להתגבר על המחלות שלי..." הוא הביט הצידה, והסתכל על שאר הצוות. "נראה אותם מתחסנים!" הכריז וזינק קדימה. סאקורה אזרה כל כוח שהיה בה, וקפצה אל השד ירוק הורידים, ואחזה בו ברגלו. הוא כשל מטה, וגרר איתו את סאקורה. היא הצליחה ליצוק צ'אקרה ברגליה לפני שצללה למים, וניערה אותו. הוא היה קטן ממנה- בגודל של ילד. "אתה בדיחה!" היא נזפה בו והמשיכה לטלטל אותו. הוא הביט בה בסחרור, וחשב שראה כמה כמוה. "ישנן מחלות שלא עוברות רק דרך הנשימה, נינג'ה מ..." הוא הביט בכיסוי הראש שלה, "מה זה הכפר הזה?"
"איחוד כוחות השינובי בשבילך!" היא הטיח את פניו במים בכוח מספר פעמים עד כאב. הוא זעק מאוד וניסה להשתחרר. לבסוף, לאחר שהתרכז מספיק, כל גופו נהפך לחלקלק למדיי. סאקורה לא הרגישה, והוא ממש החליק החוצה. הוא תחילה צלל למים שעליהם עמדו, ואז הצליח לשחות מעלה. הוא התנשף בצרידות, והביט בה בעיניים שהיו אדומות מנימים. "ניסיון נחמד... אבל בוודאי שמעת על מחלות שעוברות במגע?"
היא החלה להרגיש סחרחרה, עוד יותר מקודם. "מה... מה עשית לי?" היא שאלה והצליחה להישאר ממוקדת בו. "זאת מחלה אחת שהמסכה שלך לא תעמוד בה!" הוא הסתער על סאקורה באגרוף. היא ניצלה את התמימות שלו, ובעודו בדרכו אליה היא שלפה מזרק. כשהגיע היא מיד נעצה בו את המזרק, היכן שקיוותה שהיה העורק המרכזי שבזרוע, ומוססה את התכולה למערכת הדם. היא הייתה גאה בעצמה באותו רגע, שכן אימוניה אצל צונאדה השתלמו. היא תמיד תהתה למה שתהייה איי פעם במצב בו היא כמעט גמורה מעייפות ותשושה, ובידיה מוחזק מזרק יחסית כבד ומגושם, ועליה לנהוג בעדינות הנכונה כדי לפגוע כיאות. היא חייכה לעצמה כאשר פנתה להביט בו. הוא לא היה מאושר כלל, אלא ממורמר. "איך... מה עשית לי? נשק פשוט לא יכול לפגוע בי!"
"חשבתי ככה, משום שכל השדים שהיו עד עכשיו לא היו פגיעים בדרך הרגילה של המובן. כל הפגנת הכוח שלי לא הרשימה אותך, ולכן הייתי בטוחה שהדרך הטובה ביותר תהייה אולי עם חסינות..."
"אבל... הריר שהחדרתי לעור שלך! הוא רעיל ונושא מחלות יתושים! היית צריכה..." הוא החל להיחנק מנגדה, בעוד שהיא התקרבה אליו, בגאווה. "לפני שהקרב החל, דיביזיית הרפואה חילקה לכולנו חיסון מיוחד לקראת הקרב. ידעו שסאסוקה עשוי להשתמש בגזים רעילים ונושאי מחלות. אמנם החיסון לא מנע את התסמינים עד הסוף..." היא התבוננה היכן שהריר היה, שנשאר אדמדם-ורוד, והיא ידעה שהיא עוד נשארה סחרחרה, "אבל הנזק המרכזי נמנע, ואתה הפסדת את הקרב."
"טד היה צריך להגן עליי!" הוא השתעל. "גקידו! גקידו-סמה! אתה שומע אותי?!" הוא השתעל וצעק. היא הביטה בו בחשד. "מה נקודת החולשה של טד? אתה חייב לספר לי, אם אתה מעוניין להישאר בחיים!"
"טד!!!" הוא צווח, עד שסופו המפתיע הגיע. סאקורה התבוננה בבהלה בחרב שננעצה בשד. היא צנחה משום מקום, הישר אל מצחו. הוא לא יוכל לתפקד איי פעם שוב. היא התקרבה, כדי להרים את החרב, אולם שוב הפתיעו אותה. היא הייתה מהודקת בחוט דק לקצה אחר, וזה משך אותה. החרב התעופפה מעלה במהירות, עד שהגיעה למה שסאקורה הייתה בטוחה שזיהתה כציפור גדולה. היא התבוננה בה מתרחקת, ולאחר מכן בשד. היא נאנחה, וחשבה לבדוק מה קורה עם שאר הצוות.

ימטו שלף קונאי, והסתער על אואה, השד שקאקאשי הורה לו להילחם בו, בעוד שהוא התבונן בסאקורה מתרחקת להילחם בשד שלה, והן עשו שאר החברים. השד עליו הסתער היה גדול, הרבה יותר מכפי שהיה אקונה. הוא אמנם היה שותף לאותו גובה- אך לא לאותו גודל. הוא היה רחב בכמה מידות, ממש כמפלצת קטנה. היה לה פה ענקי, בעל שיניים לבנות כשנהב. השד חייך, ובמהירות לפת את ידו של ימטו, האוחזת בקונאי. "ניסיון נחמד, נינג'ה" הוא דיבר בקול עמום, "אך זמנך בעולם הזה קצר הוא, משום שרעבוני גואה בי כצונאמי!" הוא פער את פיו ועמד לעכל אותו. ימטו במהירות הושיט את ידו לאחד מכיסי האפודה שלו, ושלף פתקית מתפוצצת מגולגלת. הוא מיד זרק אותה אל הלוע, וחיכה לתגובה המתאימה. השד לא היה מודע לכך, ולכן זה היכה בו בהפתעה. הפיצוץ הטיס אותו, והוא שחרר את ידו מידו של ימטו. הקפטן נפל אל המים בצלילה, והצליח לקום מהם במהרה. הוא חזק. טאיג'וטסו יוצא מכלל חשבון. אאלץ לפתח טקטיקה בנינג'וטסו, אם אהיה מספיק מהיר לשם כך.


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Dr_Ellert
הודעה 21.05.2013, 22:07
הודעה #90


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 277
תאריך הצטרפות: 13.11.12
מיקום: מיקומך
משתמש מספר: 182,635



חלק נוסף במגילה האפית של טד! והפעם השדים שינדו, אואה, דוקוזצו, קיוקקו!
קריאה מהנה!

חלק מיוחד 3: חרחור ושנאה

טד נשאר במקום הגבוה, עליו השקיף מהקרב. "אני יכול לחסל אותם בקלות" אמר לעצמו, בעודו מתבונן בסאקורה המנערת את קאזה. "והשדים שלי קוראים לי לעזרה... אבל אני כל כך נהנה מזה!" הוא שאג באושר בקולו הכפול, ונעמד. שינדו זינק מאחוריו. "גקידו-סמה!"
"דבר, שינדו."
"חשבתי על כך... חבל שאתה מבזבז כל כך הרבה שדים. מה אם... מה אם..." שאל ברטט ושקשוק. טד פנה אליו, ונעץ בו מבט מאיים. " 'מה אם' מה?"
"אוסמרו!" נפלט מפיו והוא מיד סתם אותו. טד בחן אותו בחשד. "הוא איש זקן אחד."
"טכנית הוא מכפיל את עצמו! גקידו סמה, אנחנו חייבים כל שד אפשרי-"
"לא אכפת לי!" רעם מעליו והרימו ביד חסונה. "הוא עדיין יהיה מרוכז בסאסוקה, כי סאסוקה מנהל את התהליך. אתה חושב שהניצחון משנה לי?" הוא הפיל את השד הקטן והרועד, והביט בקרב המתחולל לרגליו. "זה גן עדן. הגעתי לנירוונה. זה מושלם. זה מה שמעניין אותי, שינדו, ולא בלבולי הביצים על נקמה או על שמירה על שלום. זה מה שאני רוצה. הרס, השמדה. בזכות ההרס וההשמדה... המלחמה הזו תמשך לנצח, כאשר אני שולט בה, מבעד לצללים, באמצעות צבא של שדים!"
הקרב של סאקורה עמד להסתיים, ואז הוא הבחין בדמות מעופפת מתקרבת. היה זה שיריוקו, שד-העיט. "מושלם... חיכיתי לך." הוא שילב את ידיו, כאשר רק חרב אחת בולטת מבעד לשרוולו. הוא ראה שהשד התמהמה. "למה הוא לא בא?" שאל בחשד. הוא התבונן היטב- קאזה, שד המחלות, גסס מול סאקורה. שיריוקו התמהמה באוויר, והשליך חפץ חד ומהיר על קאזה. השד נהרג, והחפץ החד חזר אליו. תוך שניות ספורות שד-העיט הגיע לאדונו, ונחת ביציבות. הוא העביר ברגלו את החרב לטד, שלקח אותה ובחן את הדם שעליה. "דם מטונף!" הוא משך את הלהב החדה על בגדיו של שד העיט, שהיה די אדיש באשר למלבושיו. "למה הרגת אותו?"
"עיניי ראו שהוא עמד להפסיד בקרב, והוא עוד היה עשוי לגלות לסאקורה באשר לנקודת החולשה שלך, גקידו-סמה." טד הנהן, והחזיר את הלהב לבין שרווליו. "בסדר גמור. מה עם סאסוקה?"
"הוא מתעכב בגלל הנער אשר שמו נארוטו אוזומאקי."
טד צחק בלגלוג. "איזה אפס! ידעתי שיש לו נקודת חולשה, להומו הזה! הוא בטח רוצה להתמזמז עם הג'ינצ'וריקי, הא? הא?!" שאל ופנה לשינדו. שינדו ריצד במקומו והסתכל על אדונו בעיניים חרדות. הוא ניסה לחייך, אך טד כבר הרים את הידיים מהנושא. "זה היה מצחיק. בכל מקרה, אני ידעתי שזה יקרה. הוא היה כל כך בטוח בתוכנית שלו... הוא קרוב בכלל לסיום? הג'ינצ'וריקי כבר בלע את הפיתיון?"
"מההתחלה" אישר לו שיריוקו. טד שילב את ידיו בחוסר רצון. "אז אולי מיהרתי לשפוט. טוב, למה סאסוקה מתעכב? הוא אמר שברגע שילד הפלא יבלע את הפיתיון, משם זאת תהייה שאלה של זמן!"
"ובכן..." שיריוקו כחכך מבעד לפיו העיטי, "גקידו-סמה, סאסוקה לא מצליח להתמודד מול הנער. הוא עולה עליו בכוחו- והוא גם חושש שאוסמרו יתערב בעניינים."
"אוסמרו? באמת? זה לא מה שהוא תכנן מההתחלה? חשבתי שזאת גם הסיבה שהוא השתמש בתוכנית הזאת מלכתחילה- כי הוא ידע שאוסמרו יתערב."
"זה לפחות מה שהוא שאל את נארוטו, ועשיתי את החושבים, גקידו-סמה."
"עשית את עבודתך. תישאר איתי קצת, ולאחר מכן אצטרך את העיניים שלך על שדה הקרב של ליים. גם הוא הומו לא קטן, והוא פוחד מקמורי כפי ששינדו כאן מפחד מהחרבות שלי. אולי כדאי שניתן לו גב."
"אבל אתה עסוק בקרב שכאן, גקידו סמה!" מלמל מהר שינדו המפוחד. טד אפילו לא טרח להסתכל לעברו. "הם עסוקים בקרב, שינדו... ואנחנו נעשה לשם רק גיחה קצרה, כד לבדוק איך הוא מסתדר. בינתיים, רבותיי; תיהנו מהנוף!" הוא פרש את ידיו, והם פנו לבחון את שדה הקרב. פיצוצים והלומות נשמעו, בעוד ששאר צוות 1 מתמודד מול השדים של טד.

שד הרעב, אואה, הביט סביבו. אחריי שנהלם מהפיצוץ, הוא היה יחסית רחוק משדה הקרב שהתחולל סביבם. הוא היה מסוגל לבלוע את כל האנשים האלו, ולהפוך למפלצת ענקית. הוא התבונן בהם בשקיקה, ושכח לחלוטין מאויבו. ימטו, שעמד לא רחוק ממנו, ניצל את חלון ההזדמנות. "עץ: טכניקת כלא ארבע-העמודים!" הכריז בקול לאחר סימוני הידיים, ולפתע כלא עץ אדיר לכד את השד במקום. ימטו התקרב, והכין את ידיו לסימוני ידיים במידת הצורך. הוא התבונן בשד מגושם המראה שהיה עתה לכוד כחיה בכלוב. השד בכלל לא היה מרוכז במצבו- אלא רק התבונן באנשים שנלחמו הרחק מהם. למה שזה יפריע לו? הוא חשב. מבין כל הדברים... זה נדמה שהוא מתחילת הקרב לא מרוכז בי. "בן תמותה עלוב..." זלזל בו קולו העמום של השד.
ימטו בחן אותו בחשד. "אתה זה שנלכד, ידי בעליונה. למה שאני אדאג?"
"האמנם? אני רואה שאתה משתמש בסימוני הידיים שלך, כאילו שאני אתקוף אותך... אם כך, ידך בעליונה? האמנם?" חזר על המילה בלגלוג.
ימטו רעד מעט. להילחם מול שדים בהחלט שונה מקרבות בין בני אדם. "אתם השדים... קשה לחזות אתכם."
"זהו קרב שאני ניצחתי כבר, ילד" הצליף בו אואה, שהחליט לשבת. "אני חושב שחם כאן קצת, אתה לא חושב? נינג'ה מְה..." הוא בחן את כיסוי הראש של ימטו, שלא התחלף מאז שהיה בשבי, "כפר העלה הנסתר, אני צודק?" על מה הוא מדבר? חשב לעצמו ימטו, והרגיש את המים מבעבעים. "אני אמנם נראה ככסיל, נינג'ה מהעלה הנסתר, אבל אני מבטיח לך- איני כזה."
הוא לפתע החל להתנפח, והגדיל את מידותיו. "לפני שהחזית נפתחה, גקידו-סמה, האדון שלי, מצא משפחה נודדת. היא הייתה ממלאת עד שובע..." הוא אמר, וכלוב העץ לא הצליח להחזיק. הוא גובר על הטכניקה שלי... איך הוא מצליח?!
"אתה נראה מופתע, נינג'ה" הוא ניער את חלקי העץ המתפרקים מהנה להינה. "זה משהו שאמרתי, או שמא אתה מתפלא מכוחי?" ימטו חשב על מה שאמרה סמואי. "זה אואה... שד הרעב. אבל... סיפרו לי כשהייתי קטנה שהוא אוכל ילדים." רעב הוא שמניע את השד. צריך לגרום לו לאכול משהו, שיפגע בו כיאות. "אתה נראה מהורהר, נינג'ה. אני כבר לא מעניין אותך?" השד שאל בתמיהה, אך לא הוריד את עיניו משדה הקרב. "אתה חושב שאני הולך להסתער על כל הלוחמים המסכנים?... אולי כן, ואולי לא, מי יודע?..." השד חיכה כמה רגעים שימטו יגיב. ימטו נראה כמתכנן אסטרטגיה- הזכיר במעט את שיקמרו כאשר הוא שוקל את צעדיו. "הבנתי. לא אכפת לך. להתראות!" קרא אליו אואה וזינק אל עבר שדה הקרב.
ימטו חייך. "עץ: כפיל עץ!" הוא הכריז, ונוצר עוד כפיל. הוא מיהר להשתמש בעוד סימוני ידיים. "עץ: טכניקת עינוי החזרן!" (木遁 竹拷問) הכריז ולפני שהשד ידע זאת, עקב גודלו המגוחך, ימטו הצמיח מבעד לפני המים שלושה קני-חזרן מכובדים למדיי שננעצו בו. הם שופדו בו דרך פיו אל מבעד לקרקפתו, והרימוהו למעלה. בעקבות משקלו וגודלו, ובעקבות גלי המים הגואים, שלושת החזרנים התנדנדו מעט אך לא נשברו. ימטו נאנח, והשד הספיק למצוא אותו בעיניו.
"נינג'ה מקוללת מהעלה הנסתר!" ניסה לפלוט מבעד לפיו המשופד, "אני אלכוד אותך חי!" צעק, והתבונן בו מתרחק. הוא ניסה להתנער, אך החזרן היה יציב מאוד- באופן לא טבעי, ממש כאילו שימטו בנה עליו. "זה בלתי אפשרי..." מלמל לעצמו בקושי, וחזר להביט קדימה. מולו עמד לא אחר מאשר זה שנס מפניו- ימטו. הוא חייך את מה שהצליח. "עלוב..." התמרמר, "החזרן העלוב שלך לא יכול להחזיקני! זאת הייתה רק תרמית!" הוא אגר עוד כוח בידיו, והצליח לשבור את החזרן. הוא נפל ארצה, והתבונן אל כמה אנשים שהיו במרחק מה. "נראה אותך מצליח לעצור בעדי!"
ימטו, שכנראה לא תכנן שהשד יהיה כה ערמומי, בנה על טיפשותו ולכן לא צפה את המהלך הבא. אואה דחף את ימטו הצידה והסתער על כמה מהשינובים הנלחמים. שתי נינג'ות מכפר הערפל ואחת נוספת מהענן נבהלו ונסו מפני השד המפלצתי. היה זה חסר טעם. ימטו ניסה להגיע אליהם בריצתו המהירה, אך עד שכבר היה שם, הם נאכלו חיים. הוא שמע את צווחותיהם וזעקותיהם, בעוד נלעסים ונבלעים ברעש מחריד. הוא הכין את סימולים בידיו. "תפלוט אותם חיים!" ציווה על השד.
אואה צחק, והביט בו בעיניים קטנות וממזריות. "למה?" שאל בפה מלא. "למה שאעשה זאת? תגרום לי, אפס!" הוא סיים ובלע את הגופות. ימטו בלע את רוקו, ורק חשב על הנאום שיצטרך לשאת בפני הוריי הנינג'ות המסכנים. תוך כדי שחשב על כך, הוא שם לב שהשד התעצם בכוחו. אפילו טיפש היה יכול להבחין בכמות הצ'אקרה הגוברת- לא אנושית בעליל. ממש... מהגיהינום. זרועותיו ופיו התרחבו מעט, וצחוקו קיבל נופח עמוק יותר ובולעני יותר. "בן-תמותה עלוב. אינך משתווה לי בכוחך."
"אולי לא בכוחי" השיב לו ימטו והכין שוב את סימולי ידיו, "אך אין ספק שבכישרוני!"
"אתה בדיחה!" השד הסתער עליו בפה פעור, וחשף שיניים חדות כניבי נמר.
ימטו השתמש באחת מהטכניקות האהובות עליו. "עץ: טכניקת היער הגדול!" הכריז וידו שלפה אלפי גזעי עצים שהסתערו על פיו הפתוח. השד צחק בזלזול, ובלס בקלות את קליפות העץ. "עלוב!" מלמל בפה מלא, "הטכניקה שלך מעוררת רחמים!" הכריז בפה מלא, ובלע את ימטו. הוא המשיך ללעוס, משום שהעץ לא היה מסוג החומרים שהיה רגיל לאכול. "ניצחתי אותו..." הוא חייך ברשעות, "אין יריב המשתווה אליי!" הוא קרא בקול, והתנפח עוד יותר. לפתע, עיניו רצדו באופן בלתי רצוני. הוא חש באנרגיה, בצ'אקרה... והיא הייתה של יריבו! "זה בלתי אפשרי!!!" הוא צעק והסתובב למקום שממנו חש אותה.
ימטו היה ישוב ודרוך בסימוני ידיים, ומוכן להשתמש בטכניקה של השירמה. לעזאזל. יכול להיות שעלה עליי? הוא הרבה יותר פיקח, דינמי ומיומן מאקונה!
השד הגדול הסתער באגרוף של יד מנופחת. ימטו הספיק לזנק משם, והתבונן בגל המים הגדול שנוצר עקב ההדף של החבטה. השד קילל ונופף בידיו, מילים שימטו לא הצליח לשמוע עקב רעש קרקושי קצף המים, והמולת הקרב. אין בי דיי צ'אקרה כדי ליצור כפיל נוסף, והוא שולף את הצ'אקרה שלו בסֶריות! אין ספק שהוא יריב מסוכן להחריד. מכיוון שהוא טוב בטאיג'וטסו, אצטרך לשמור על מרחק ממנו.
"מה קרה?" שאל השד, לאחר שימטו נחת על הקרקע. "אתה מפחד ממני? בן-תמותה עלוב, כדאי לך! אני אואה, שד הרעב המסוכן! בלעתי קורבנות יותר מרשימים ממך, ולכן אתה תפסיד את הקרב הזה!" הוא פתח בריצת אמוק, והכין את ידיו למהלומה רצינית. ימטו חשב להשתמש בטריק שדמיין, בעודו היה בכליאה. אני מקווה שזה יעבוד. בדמיוני זה עבד מעולה... אך בדמיון הכול עובד מעולה. הוא השתמש בסימוני ידיים, והכריז "עץ: הנפת חזרן!" ( 木遁 竹を上げ) ולאחר מכן, ממש מתחת לרגליו, גזע חזרן יציב ומהיר הרימו מעלה, כאשר הוא עומד על רגל אחת.
השד צחק לעצמו, ודיבר לאויבו. "בחיי שזה השימוש הגרוע שראיתי בטכניקת העץ!" אמר ובהנפה אחת של כף ידו המפלצתית הוא ניתץ את החזרן לקליפות קטנות. החזרן אכן נשבר, וימטו נפל. לפני שנחת, הוא אחז במהירות בחזרן עליו נעמד, שהיה עתה כחנית ארוכה וחדה. הכול קרה כה מהר, שאפילו השד המחוזק לא חזה את זה מגיע. הוא נעץ את הקצה החד של חניתו המאולתר בראשו, וזה צעק חזק ככל שיכל. השד התבונן בה בחוסר הבנה, ומלמל משהו לא ברור. ימטו התעלם מהכול, ורצה שהניצחון בקרב יתרחש כפי שקיווה. הוא צעק ורץ, דוחק את השד המגודל והמשופד שוב בכיוון הישר לו. השד לא הצליח להתנגד משום שלא הייתה קרקע להינעץ בה, אלא רק מים. הוא יצר גלים רבים מכל החבטות והניסיון להתנגד, אך לא הצליח להישאר במקומו. ימטו ניצל זאת לטובתו, והמשיך להתעלם מכל ניסיונותיו של אואה. זה חייב לעבוד... זה חייב לקנות לי את הזמן הדרוש. השד, שלא הצליח להתנגד, התבונן בו מבעד לעיניו הממזריות והקטנות, וברק מרושע חלף בהן. ימטו לא הבין מדוע שיחייך כך, אך לבסוף הוא הגיע ליעדו. הוא הצמיד בנשקו את השד להר מחט קרוב, והידק ככל שיכל את הגופה המגודלת לאדמה הלחה. "זה הכול? תכננת להצמיד אותי להר?" שאל בפה פצוע. ימטו התנשף. הוא השתמש בעוד סימוני ידיים. השד מיהר לתפוס את החזרן, והחל להניעו כדי לשחררו. "מה אתה מנסה לעשות?..." שאל אותו אואה תוך כדי שמנסה להתיר את החנית המשונה. "עץ: דרבני המחט!" (木遁 針に拍車) הכריז והתבונן באויבו. אואה, שידיו עדיין מיששו את החזרן, הופתעו לגלות אמת כואבת. הוא לפתע התנודד בחוסר ריכוזיות, והתפוצץ במהירות ובבת אחת. חנית החזרן התפרקה בלחץ להמון מחטים חדים וקטנים, שננעצו בכל מקום אפשרי בתוך לועו של השד המגודל. הוא צעק וצרח בכאבים, וכאשר שלף את ידו החוצה, הבחין שהיא הייתה משופדת במחטים קטנים וחדים. דם סגלגל ניגר מהפצעים, וגרם לידו להתנפח מהכאב. הוא ילל וקרא בקללות, בעודו מחפש מזור לכאביו. ימטו, ששם לב שהוא היה עסוק, ניצל את ההזדמנות להימלט, וצלל למים. הוא חכם, אך לא מספיק חכם. הוא פשוט מאוד חזק. עכשיו אני חייב ליצור הגנה... כדי למשוך אותו. לאחר מכן, אוכל לשחרר את הטכניקה.
אחריי כמה רגעים של כאב מר מדם, אואה הצליח לפלוט ולירוק את כל שבבי העץ שהתפוצצו בו. הוא אמנם היה שד חזק, אך הוא לא היה חסין לכאב. "זה נורא!" הוא צעק ונופף בידיו. "לא להאמין שבן תמותה מסוגל לחולל מעשה שכזה..." הוא התמרמר, והמשיך לפלוט כמה שאריות של שבבי עץ.
הוא הסתכל מסביב. הוא לא הבחין בימטו כלל- ההסחה של אויבו הצליחה. הוא אפילו לא הרגיש את הצ'אקרה שלו. "זה בלתי אפשרי..." הוא מלמל, "אני אמצא אותך!" צעק, וחזר להביט בכמה מהלוחמים שנאבקו ברקע, וחייך. "מושלם..." אמר, והחל לרוץ לעברם.
ימטו התבונן מהצד, בדמותו המתרחקת של השד. הוא עמד על אחד מההרים, מוגן על ידי כיפת עץ, בעלת חריצים כדי שיוכל להבחין באויבו. הוא התרכז בביצוע הטכניקה המיוחדת, ועצם את עיניו מבושה. אני מצטער... אין לי ברירה... זאת הדרך היחידה...
אחריי שעבר מספיק זמן, מבלי שהרגיש, הוא היה מוכן לעשותה. תזמונו היה מדהים. אואה היה כה זריז ומהיר, שהוא נע במהירות ברק עצומה לעברו משדה הקרב המרוחק, בהסתערות ידיו העצומות. "תנסה לעצור אותי עכשיו!" צעק עליו השד, וריסק בחבטה אחת את כיפת העץ שהגנה על ימטו.
"טכניקת ההוקאגה המיושנת: ההוראה העשירית בהארה!" הוא הכריז ולפתע על כף ידו הגיחה המילה "הקאה" (吐), והשד מצא את עצמו בעמדה מאוד לא נוחה. "מה... מה קורה לי?" שאל אותו בחשש השד, שהרגיש את בטנו מרצדת מכאב. ימטו התעלם, והתרכז.
אואה לא שלט בזה. הוא החל לפרכס, והרגיש כיצד עיניו הקטנות והממזריות מתמלאות בדם. רגליו, שהיו עד כה יציבות כהר, החלו לקבל פיק, והוא נפל על ברכיו. בקושי החזיק את גופו המגושם והמגודל בזרועותיו המנופחות, שעתה רטטו למגע אדמת ההר הקרה, פנה לימטו. "מה זה... מה זאת הטכניקה הזו? אף בן-תמותה-" הוא השתעל ופלט חומר שלא ראה בעבר. היה זה בדולח מזערי, ממש שבב קטנטן. הוא זרח באור חלוש, והוא הרגיש כיצד הזוהר מוצץ את הצ'אקרה ממנו. "הטכניקה הזו... ידעתי שראיתיה בעבר... עשית זאת על אקונה!"
הם יודעים? "לא היית שם, שד. אתה לא יודע מה עשיתי ומה לא."
"אני לא הייתי שם, אך גקידו-סמה אפשר לנו לראות, כדי שנוכל להתמודד מולכם כראוי! אני ידעתי שאתה מסוגל לזאת, משום שכך ניצחת את האשמאי הזקן, אקונה, אבל זה... מתי הספקת להכניס לתוכי את הבדולח! מתי הספקת?!"
גקידו? בנקודה זו, אולי עדיף שלא אספר לו דבר. "מי זה גקידו? ואם אתה היית מסוגל לראות... אין טעם שאספר לך איך עשיתי זאת הפעם. זה מיותר."
"ערמומי-ערמומי!" צחקק השד, בעודו מתפתל מכאבים, רגעים אחרונים לפני מותו. "אתה בהחלט לא הנינג'ה הממוצעת... נעשה עסקה- אני אספר לך מי הוא גקידו-סמה, ואתה תספר לי איך הכנסת את הבדולח אליי! מה דעתך?"
"למדתי לא לחתום על עסקאות עם השדים" ימטו החל להשתעל, "ואני חושב שזה משהו שאוכל לפענח בשביל עצמי."
"לא!" צרח עליו. "אתה חייב לאפשר לי לספר לך! אתה חייב לספר לי איך הכנסת את היהלום לתוכי!"
"אני מצטער, אבל לא בדרך זו אגלה מי זה גקידו... תמות!" הכריז וסגר את כף ידו. כל גופו של אואה פרכס, והוא הקיא ופלט מה שנדמה היה כצ'אקרה טהורה לכל עבר. איברים מסוימים כגון ידיים ורגליים כרותות ולעוסות נפלטו בהתאם, והציפו את המקום בריח משווע. ימטו הפסיק להסתכל על השד המתפצח כאשר הוא הבחין בפנים של ילד. הוא שמר על ידו, סגורה, והתפלל שלא יצטרך לראות דבר מה כזה איי פעם שוב.
רעשי הפצפוץ והרעדה הסתיימו לבסוף, וכל שנותר מאואה היה רק ערימה גדולה של זבל אורגני לא ברור, ואיברים שבלטו ממנה. ימטו השתעל, וירד למטה. הקרבות מתחילים להתיש אותי... כמה אוכל להחזיק כנגד כל השדים האלו? אני מקווה ששאר הצוות בסדר. כדאי למצוא אותם. הוא זינק למטה, והחל לרוץ לעבר המקום שקיווה שקאקאשי יהיה בו. לפני שהספיק להגיע לשם, הוא הבחין בדמות מוכרת. סאקורה נופפה אליו בהנאה. "קפטן ימטו! קפטן ימטו!"
הוא עצר, והתבונן בה. הוא שפשף את עיניו ליתר ביטחון- לא היה מדובר בעוד שד, או אשליה. סאקורה הגיעה אליו בריצה, וכשהגיעה אליו חבקה אותו. "כל קרב נראה כמו האחרון שלי..." היא לחשה לו. הוא נאנח, והשתעל. "כנ"ל. זה לא נהייה יותר קל. אנחנו חייבים למצוא את קאקאשי ולעזור לו, ואולי לדעת איך נוכל לנוח קצת לפני שנמשיך להילחם." סאקורה הנהנה, והם פנו משם הלאה.

סמואי נזכרה בשיעור שעשתה, כאשר הייתה בת שתיים-עשרה. זאת הייתה שנתה האחרונה באקדמיה של הענן הנסתר, והיא הייתה תלמידה מאוד חכמה ומצליחה לתקופתה. אחיה התאום, אָצוּי, ישב לידה בכתה, בקנאה רבה. הכתה הייתה מלאה, והמורה, ג'ונין מכפר הענן הנסתר, נשא את דבריו.
"והיום נלמד על אגדות בעולם השינובי. האם למישהו כאן יצא לשמוע על דוקוזצו?"
רוב הילדים הרעישו. אצוי נראה משועמם, בעוד שאחותו שעומדת לידו נעצה במורה מבט זועף. אחריי שהרעש חדל, היא קמה והצביעה עליו. "אנחנו נינג'ות!" צעקה בקולה הצעיר. "אין לנו זמן לאגדות מטופשות!"
אצוי שילב את ידיו. "האגדות לא מטופשות" מלמל, "אני אוהב אותן..." הוא לחש לעצמו.
"כאילו שאכפת לי!" צעקה עליו בחזרה. היא הייתה חמת מזג- בניגוד מוחלט לקור הרוח שהיא משדרת כיום. המורה חייך ברוחב, ממש כאילו שהעלבון שספג הייתה ברכה. "את צודקת, סמואי, משום שאנו כשינובים לא צריכים להתברבר באגדות. אולם הידע הזה הוא גם חשוב, משום שכשינובים מצוינים, עלינו להיות מוכנים לכל דבר. את לא חושבת?"
היא הנהנה בדומייה, והתיישבה. "אינני יודעת..." היא השפילה את מבטה. היא ידעה דברים רבים, אפילו לגילה- חומר שאולי ג'ונינים כמורהּ היו יודעים. לעומת זאת, את זה לא ידעה. לשם שינוי, בפעם הראשונה שאיי פעם שמה לב, אחיה התאום והמשועמם הרים את ידו. "אני יודע מי זה דוקוזצו."
"האר את עיננו, אצוי!"
על פניו היה מרוח חיוך שאנן, שאחותו ממש לא קיבלה ברצון. "זה שד. הוא מפחיד. יש לו לשון גדולה, ואסור לגעת לו בלשון אחרת מתים! זה למה אמא אף פעם לא נותנת לי להשאיר סימן סגול על הלשון..."
כל הכתה צחקה, ואחותו נאלצה להחביא את סומקה המבויש בין ידיה. למה אחי התאום צריך להיות כה טיפש? הוא שפשף את עורפו, והביט סביב במבוכה. המורה הלם על שולחן באגרוף מוצק, ונעץ בכולם עיני נץ מאיימות. אחריי שהשקט חזר, הוא המשיך. "זה נכון, אצוי. אמנם החלק האחרון לא היה נחוץ, אך מה שאמרת נכון. כפי שאצוי אמר, דוקוזצו..." המורה החל לדבר תוך שהוא תולה תמונה על הלוח, "הוא שד מיוחד ובן אלמוות- כלומר שאינו מת. הוא משתמש בלשון ארוכה ורעילה ככלי נשק. אם כך, אתם יכולים להניח מה תהייה נקודת החולשה שלו?"
סמואי מיד הרימה את ידה. המורה חייך. "כן, סמואי?"
"הוא שד, אין לו נקודת חולשה. הסיכוי הכי טוב לשינובי, במידה ונתקל בכל שד, הוא להימלט בניסיון להזהיר את הכפר. כאשר העלה הותקפו על ידי הקיובי, לא הייתה להם ברירה אלא להרחיק אותו מהכפר, ואז אפילו השינובי הכי חזק שידוע לנו דאז, ההוקאגה הרביעי, מת בניסיון להכניע אותו."
בכתה תלמידים התלחששו אחד אל השני, והיא חשה הרגשה צורמת על עמוד השדרה. המורה תופף באצבעותיו על שולחנו. "זה אמנם נכון, סמואי, שהעלה לא מזמן התמודד נגד הקיובי ותוצאות המאבק היו... לא מספקות, אך זאת לא התשובה. סמואי, כל הכתה, אני יודע שזהו נושא מאוד מעורר מחלוקת, אך שימו לב: לעולם אל תשתמשו במפלצת זנב כתשובה לשאלות מסוג זה. מפלצות הזנב הן זן מאוד מסוים של שד, הרבה יותר נעלה מהאחרים. כאשר תהיו ג'ונינים תבינו מדוע. ורק לידיעתכם..." הוא הביט בכולם באזהרה, "גם למפלצת זנב יש נקודות חולשה, וצריך רק להכיר אותן. ובכן, בהמשך לנושא המקורי...." המורה מש הצידה, וחשף את התמונה שתלה על הלוח- היא הייתה של איור מגילה ישן, עליו שד בעל לשון ארוכה- אשר נראה כדוקוזצו. "האגדה אודות דוקוזצו מבוססת על מקרה אמתי. כאשר הוקם הענן הנסתר, המשפחות הראשונות הותקפו על ידי השד האימתני. ראיקאגה הראשון דאז, O, הצליח להביסו על ידי שימוש בכוח רב. הוא כרך את לשונו של דוקוזצו סביבו, כך שלא יוכל להשתמש בה. לאחר מכן הוא סחט את הרעל שבלשונו בכפפה אל תוך לועו. כך השד אילץ את עצמו לנוס, מחשש לראות פני אנוש שוב."

המילים הדהדו בראשה, בעוד עומדת מולו. דוקוזצו, שעמד מולה בכבודו ובעצמו, הצליף בה בלשונו הארוכה והרעילה. אגלי רעל התעופפו מהנה להינה, וסמואי השתדלה שלא להידבק. היא חסמה את רוב התקפותיו בחרבה, והשתדלה לחוג סביבו במעגלים, כדי שלא יוכל להסתער עליה חזותית. תוך כדי שהיא מתנשפת, היא ניסתה לנתח זאת באופן קר יחסית. אין בי די כוח כפי שהיה לראיקאגה הראשון. אפילו ראיקאגה לא הצליח להרוג אותו, רק להניס אותו... איך אני אוכל לנצח מפלצת שכזו?
דיבורו של שד הלשון היה מאוד ילדותי. קולו היה מעט מצחיק, כשל ליצן בעל לשון מנופחת. "את מפחדת? הייתי יכול להרוג את השינובי החזק ביותר עליי אדמות, ואני אוכל להרוג אותך!"
הוא רוצה שאצא מריכוז. לא אתן לו את מבוקשו. אבל אהיה חייבת לתת לו משהו כדי למשוך את הזמן. היא שלפה בידה הפנויה כמה שוריקנים והשליכה אותם אל עבר השד, שניסה לחסום אותם עם לשונו. זו הייתה טעות לא נעימה, בהתחשב בעובדה שלשונו הייתה עדיין לשון רגילה, במובן מסויים. השוריקנים ננעצו בשריר הוורדרד בכוח, ובצעו בו חתכים עמוקים ומדממים. הוא זעק מהכאב, וניסה להיפטר מהם. הוא צעק קללות מבולבלות שלא היו ברורות עקב החוסר בלשונו, והיא ניצלה זאת כחלון הזדמנות לתכנן טקטיקה. הוא לא חזק. הלשון היא כלי נשקו היחידי. זה אומר שנינג'ה בטאיג'וטסו יכול להביס אותו. הבעיה היא... היא התבוננה בחרבה, שאני לוחמת קנג'וטסו. גם אני מסכנת את עצמי כאשר אני מתקרבת יותר מדיי. עליי להסיח אותו מספיק, למנוע ממנו להתנגד. היא התבוננה אחורה בחבריה לקרב, שנלחמים בכפילי הסאסוקה. היא הביטה חזרה ישירות ביריבה. לעולם לא אעשה זאת לחבר לכפר. חייבת להיות דרך אחרת...
"תאכל את זה!!!" צעק קולה של סאקורה, שהסתערה על השד בעל הלשון. אפילו סמואי הייתה מופתעת. השד מיד התכוון להצליף בה, אך מספר גזעי עץ שהגיח מידו של שותפם לצוות, ימטו, הצליח לאחוז בלשון כיאות. הרעל של השד עבד רק על בשר אדם- הצומח והחי לא איים עליהם כלל. "לעזאזל!" השד התאונן וניסה לשחרר את לשונו, שעתה הייתה לכודה בינות גזעי העץ. מושלם. סמואי לא חיכתה רגע נוסף, והסתערה עליו בחרבה. היא עמדה לסיים את העבודה, כאשר סאקורה מנעה בעדה. היא התפעלה, ולקחה צעד אחורה. "אין זמן למעשי גבורה. זוזי הצידה, סאקורה."
"אנחנו חייבים לדעת מי הוא גקידו. הוא כרגע הדרך היחידה."
"גקידו?..." סמואי התבוננה בהם בחשד. "יהיה לנו די זמן לחקור את זה אחר כך. כרגע הוא איום."
"יש שלושה מאיתנו ואחד ממנו. אנחנו חייבים לגלות!"
השד זעק והצליח לבסוף לשבור את העץ שאחז בו. ימטו נחלץ אחורה, והתכונן להשתמש בנינג'וטסו נוסף. סאקורה התכוננה בהתאם. סמואי חייכה. "אני מניחה שמכאן זה לא ישנה" אמרה בעונג וחתכה את לשונו הארוכה. היא הייתה כה מהירה, והוא היה מוקף באויבים- הוא לא היה יכול לצפות את הצעד הזה כפי שצפה את צעדיה עד כה.
הוא צעק מהכאב, והיה על סף בכי. סאקורה וימטו ראו זאת כמחזה דוחה וחולני, והשתדלו לשמור על מרחק מאיים. אז השד הביט בסמואי. "אתם רוצים לדעת מי הוא גקידו-סמה?..." הוא התקרב אליה, והיא איימה עליו בחרבה. "אני אגיד לכם מי הוא גקידו-סמה, בדיוק מי הוא..." אמר, והתנועע מצד לצד. "הוא השד מספר אחד. הוא הכי חשוב. בזכותו... בזכותו ראיקאגה לא קטל אותי" הוא חייך במרירות. "הוא השד שיחזיר את התקופה היפה אל תיקנה!" אמר והשתמש בקלף האחרון שנותר בו. לשונו צמחה לגודלה המקורי בעניין של שניות, וכאן אלמנט ההפתעה היה בעל החשיבות העליונה. סמואי ראתה את הכול קורה כה מהר, ממש כפי שערפה את לשונו. היא צמחה חזרה במהרה, והצליפה בה כשוט זריז וקטלני. הלשון הייתה חדה וחודרנית, והיא שסעה חתך עמוק על צווארה של סמואי. מבעד לפצע, רעל סגול בעבע, ולא אפשר לפצע להגליד, לכן הוא שתת דם. היא נפלה, והרגישה כיצד גופה החל לאבד את תחושתו. "חתיכת-" סאקורה צעקה כתגובת נגד, והשתמשה באגרוף טעון צ'אקרה ואכזרי. השד רק הסב אל היריבה השנייה, וכבר גילה שפניו נועדו להמחץ ולהתפרק. האגרוף פשוט עשה את דרכו מבעד לראשו, והיא נחתה ליד שותפתה לצוות. ימטו חש אל סאקורה, ולא שכח לרדת ממשמרו כאשר חלף על ידי הגופה המרוטשת וחסרת הראש של השד. אין ספק שהשד הזה לא יחזור להילחם. לשונו, הדבר היחידי שנשאר שלם מכל הפנים המעוכות והמפוצצות, התפתלה על הרצפה כתולעת מעוותת ושרירית, בעלת עוויתות שריר אחרונות. "סמואי!" סאקורה קראה לעברה, והחלה לנער אותה. "לא... אסור לך עכשיו!" היא ניסתה להמשיך לנער. הקונואיצ'י שלהם מהענן הנסתר לא הראתה סימני תקשורת. "אני לא מוותרת עלייך! את שומעת אותי? אני לא מוותרת!" היא בדקה את הרעל שהוקצף מעל החתך השותת. "זה רעל... אין לי את הזמן לנתח את זה כדי להוציא תרופת נגד!"
"זה יהיה גם מיותר. הוא לא הולך להשתמש בלשון הזו. את נינג'ת-רפואה. מה את מייעצת שנעשה?"
סאקורה חשבה על כך זמן רב. "צריך מישהו שימצוץ את הרעל ממנה. העניין הוא שמי שיעשה את זה ככל הנראה יאבד את חייו בעצמו, משום שברגע שהרעל רק נוגע בך- הוא ייספג."
ימטו שילב את ידיו. "ומה אם... אני אשתמש בכפיל עץ?"
סאקורה נקשה באצבעה. "זה יכול לעבוד. אנחנו חייבים לנסות!"
הוא מיד השתמש בסימוני הידיים. "עץ: כפיל עץ!" הכריז ולפתע גופו החל לפלוט שורשים וענפים, שהתאחדו לצורה של כפיל כמוהו. העץ אט-אט קיבל צבע אנושי וחזות אנושית למדיי. ימטו הביט בו. "אתה יודע מה לעשות." הכפיל החל לינוק את הרעל דרך הפצע, ובכל פעם שקלט כמות מסוימת, הוא פלט אותה החוצה. הרעל היה ממש חומצתי- והתמוסס על הקרקע בבעבוע ועשן. בכל פעם שינק מעט ממנו ופלט, היה אפשר לראות על שפתיו של הכפיל קצף לבן, שחשף שכבות עץ מתחת לטכניקה האמינה. סאקורה שילבה את אצבעותיה בחרדה, בתקווה שזה יעבוד. ימטו הכין את עצמו שבמידה וזה לא יעבוד, הוא יצטרך לעשות את המעשה האצילי. אחריי הפעם הרביעית בערך, עיניה של סמואי החלו לרצד מצד לצד. סאקורה מיד לפתה את ידה, ובדקה את הדופק. "הוא יורד. היא מתאוששת. תנסי להרגע, סמואי-"
היא צעקה מכאב, והתנשפה. "זה היה נורא!" היא התנשפה והתנשפה, כאשר פניה החלו להזיע. "הכאב... מעולם לא חשתי כאב כה נורא" היא שקשקה, בעוד שכפיל העץ המשיך לעשות את שלו. "איך לעזאזל ראיקאגה הצליח להתמודד מולו..." היא התבוננה בראשו המנותץ, ולאחר בשני חבריה. "זה... אפשרי? הרגתם אותו?"
סאקורה שילבה את ידיה ברוגז. "ריסקתי אותו. לא יכולתי להתאפק יותר. נמאס לי לראות כיצד אסור לי לעשות דבר, בעוד שחבריי נאלצים לעשות שמיניות באוויר. הוא עצבן אותי כל כך... כל שדים האלו עולים לי על העצבים!" היא הרגישה מתוחה מאוד. ימטו המקורי חיבק אותה מהצד. "כולנו כאן זקוקים למנוחה, סאקורה... אף אחד מהקרבות האלו לא הוביל אותנו לשום מקום."
היא התבוננה בשני שותפיה. "רציתם לדעת מי זה גקידו... למה?" שאלה סמואי. כפיל העץ הצליח לשלוף את כל הרעל, והתפרק לענפים וזרדים. סמואי התכוונה לקום, אך סאקורה מנעה בעדה. "זה חסר טעם לקום עכשיו. תנסי לנוח. התחלת לשאול משהו?"
"אין זמן לזה!" היא רצתה לקום, אך סאקורה התעקשה להשאירה במקומה. "יש לי את ההכשרה הטובה ביותר שתוכלי להשיג, וזה במזל, סמואי. תקשיבי לי. אחריי שנסיים את השיחה, נוכל ללכת לעזור לקאקאשי סנסיי. עכשיו, למה שאלת?"
"ובכן... גקידו הוא אחד מ'שבעת החטאים'."
"טד כבר אמר את זה מוקדם הערב" ימטו משך בסנטרו. "משהו על שבעת החטאים... אני לא זוכר בדיוק מה."
"אתה צודק, קפטן ימטו!" סאקורה חייכה אליו. "הוא באמת אמר משהו כזה."
"שבעת החטאים... כדי להבין את זה..." סמואי התיישבה, והתבוננה בשניהם, "אתם צריכים להבין משהו לגביי השדים בעולמנו, לפחות לגביי רובם..." היא נאנחה, כי ידעה שהסבר מפורט ייקח זמן. היא תצטרך לתדרך אותם תורה שלימה על רגל אחת. "השדים דומים לבני האדם, לפחות בדרך שבה הם חיים. הם מחפשים תענוגות בעולם הזה, כפי שאנו מחפשים מזון. כל השדים בסך הכול מחפשים שליטה. בעבר השדים שלטו בעולם, כאשר כל שד דאג לעצמו פחות-או-יותר. גם בין השדים היו חלשים, והיו חזקים. דוקוזצו, למשל..." היא התבוננה היכן שראשו היה בעבר, "נחשב לשד יחסית ממוצע בביצועיו. היו שדים יותר מרשימים, ופחות מרשימים. השדים לא חיים בשבטים, כמונו, אלא כל שד ניסה להתקיים למען עצמו. אבל אפילו בין השדים, היו כאלו שנחשבו לחזקים ביותר, לחשובים ביותר, שפעלו יחדיו..." סאקורה דמיינה בעיני רוחה שבעה דמויות בעלות שיער זנב-סוס ועיניים בוהקות, " 'שבעת החטאים' הם שבעה שדים-אחים, ששלטו באזור מרוחק מכאן, בממלכה אחרת. על פי האגדות, סנין ששת הדרכים הצליח לגרש אותם ולאיים עליהם, כך שלא יהוו סכנה. הבכור שביניהם, החזק שביניהם, הוא גקידו..." היא הצליחה לבסוף לקום, אך חשה מעט סחרחרה, "גקידו, שד הזעם, עוצמתי וחזק, ונאמר שאפילו סנין ששת הדרכים לא מצא דרך לחסל אותו. אני מקווה בשבילנו, שאם זאת האמת, והוא באמת כאן- אני מקווה בשבילכם מאוד שנשאר בחיים."
סאקורה וימטו בלעו רוק, ועתה הבינו עד כמה הקרב היה מסוכן. אגדות שמעולם לא שמעו עליהם, צלצלו ביותר אימה מאשר אגדות שכן הכירו. בתמיכתה של סאקורה, סמואי הצליחה לעקוב אחריי ימטו. מכאן, נותר רק להגיע לקאקאשי, שבתקווה עדיין לא מצא את מותו.

קיוקקו, השד העיוור, התגרד תחת מכנסיו. רוב השדים היו מגודלים יחסית לבני אדם, ובעלי קרניים, או מאפיינים מאוד לא אנושיים. השד העיוור היה דומה לבן אדם, כפי שקורון הזכיר במראהו דבר מה אנושי. הוא הלך שחוח, כקוף מגודל וגס. כל גופו היה מכוסה בפרווה אפורה דחוסה ומיוזעת, שבליל זה הבריקה בלובן. סביב עיניו היה קשור סרט שחור, ומבעד לסרט בצבץ חוטם מאוד לא אנושי, שרחרח סביב ככלב ציד. ידיו היו המאפיין היחידי שהיה רחוק מאנושי- הן היו גדולות וארוכות, ולאורך אצבעותיהן היו טפרים ארוכים ומלוכלכים, בעלי כתמים טבעיים. בפניו, השד נראה כחוש מאוד, אולם התכונה הזו לא בלטה בהתנהגותו. הוא היה נראה שבע למדיי, אפילו יתר על המידה. הוא דיבר בקול מעט גבוה, קול שצרם לאוזן, בדומה לנשים השרות סופרן. "אני מריח אותך... קוֹפִּי-נינג'ה קאקאשי!" הוא צחקק, והניף את טפריו. קאקאשי היה במרחק מה ממנו, דרוך לכל התקפה, כאשר הקונאי מלפניו. כל התקפותיי כשלו חשב לעצמו. הוא הצליח לחזות כל מהלך שלי. משום שהוא לא מסתמך על חושי ראייה, חושי הריח שלו מפותחים, וכך גם יכולת חישת הצ'אקרה שלו. לא משנה מה אני אעשה- הוא ימצא דרך להתכונן לזה.
"מה קרה, קופי-נינג'ה קאקאשי? החתול בלע לך את הלשון?" הוא צחקק בזלזול, והמשיך לנופף בטפריו המפלצתיים. "שדים כמוני קשה להרוג... אתה בוודאי עכשיו שוקל לנסות כפיל כלשהו, נכון קופי-נינג'ה?" איך הוא ידע? הוא המשיך לצחקק. "ניסיון נחמד- אני יכול להריח בקלות מבעד לכפילים, ולהתעלם מהם. הנה, חסכתי לך שימוש מיותר בצ'אקרה. מי כמונו יודעים כמה היא חשובה..." הוא המשיך לצחקק, ועשה צעד נוסף לעבר יריבו. קאקאשי שמר על המרחק וצעד אחורה. הנה הלכה עוד אסטרטגיה, והתרגיל של נארוטו לא יעבוד פעמיים. ובכן אם איני יכול לתקוף אותו בטאיג'וטסו, והוא הצליח עד כה לחסום את כל הנינג'וטסו שלי, זה משאיר לי רק אפשרות אחת...
"יהיה זה הימור, קופי-נינג'ה" צחקק השד. קאקאשי נבעת. זה ממש שהוא קורא את המחשבות שלי.
"חשבת על גנג'וטסו, נכון?..." הוא צחקק. "נלחמתי מול שינובים רבים, כדי לזכות בנשמתם המתוקה. כן... כן... אשליות הן נקודת חולשה כואבת לשד כמוני, שמצטיין כל כך בטאיג'וטסו... אבל כמה האשליות שלך חזקות, קופי-נינג'ה קאקאשי?"
"אתה עשוי להתפלא" קאקאשי התרכז באמצעות עיניו ביריבו. "גנג'וטסו: שרינגן!" הכריז קאקאשי.

השד מצא את עצמו במקום אחר. היה זה יער עבות, ולא בשדה הקרב. המולות הקרב והפיצוצים חדלו, במקומם היה מוקף ברשרושי עלים ושריקות רוח בודדות. העולם היה אפל ושחור, הרבה יותר מהעולם הלילי שבהם היו קודם. הוא לשם שינוי עמד על אדמה מוצקה, ולכן לא היה צריך ליצוק צ'אקרה לרגליו. "זאת האשליה..." השד אמר בקול, והביט סביבו. "אני לא מרגיש מפוחד. משתמשי אשליות ידועים כמפחידים."
מבין העצים הגיחו מאות קאקאשים- כולם בעלי שרינגן. השד צחקק. "אם מישהו ממכם יצליח לגעת בי- יתענג על בשרי!" הוא הסתער על אחד הקאקאשים. זה התחמק, בעוד שגזע העץ שוסע לפלחים על ידי הטפרים המטונפים. השד צחק בשיגעון, והמשיך לנופף בהם על מנת להרוג. הקאקאשי שאותו תקף הגן על עצמו בקונאי. השד לבסוף הצליח להערים עליו בכוחו, וקרע אותו לגזרים. הוא עמד מעל החלקים המבותרים, וחייך. "אתה עלוב, בן תמותה!" הרעיש בקול וברשעות, ואז הבחין בדבר מה שפספס. על חלקי הגופה היו פתקיות פיצוץ. "לעזאזל."
הוא הועף ממקומו לאחר רעש הלומה רציני של פיצוץ, ונחת ישר לרגליו של קאקאשי. "טוב שפטרנו" קאקאשי מלמל, ונעץ במצחו הנחוש קונאי חדה. שד כמו קיוקקו אינו מאלו המומתים בקלות. עוד כאשר הקונאי במצחו, הוא נעץ בקאקאשי את אחת מטפריו המגודלות. הוא חייך בערמומיות. "בעולם האשליה, חשוב שיוצר האשליה ישמור על עצמו... אחרת יאותר בקלות!"
הקאקאשי שננעץ בו הטופר היה בול עץ. קיוקקו הביט בו בתמיהה. כל מאות הקאקאשים- גם הם השתנו לבול עץ. הם ריחפו לאט בצורה מעגלית באוויר, כאילו שהעולם עצר מלכת. השד התפלא. "מה זה?..." הוא שחרר את הקונאי ממצחו, וליקק את דמו הירקרק. "הממ... הטעם לא השתנה" מלמל לעצמו, והביט סביב. "קאקאשי, תצטרך יותר מקונאי כדי לפגוע בשד הזה!"
מבלי שהיה מוכן לכך, להב חדה התהדקה על צווארו. השד, שהיה כה אלוף באיתור המסתתרים והערמומיים ביותר, נפל לפח של הנינג'ה הטובה ביותר בתחומה. קאקאשי הידק את הלהב יותר, ושיסף את גרונו של קיוקקו. מכאן הדברים איבדו שליטה. לפני שקאקאשי הספיק לעשות דבר נוסף, הבזק אור חזק סנוור אותו מאוד- והוציא אותו מהגנג'וטסו!

קיוקקו היה שוב בזירת המלחמה. לפני שישכח, הוא יצק את הצ'אקרה לרגליו, והתבונן בנחישות ביריבו. "חבל, רציתי לשמור את זה לסוף" התאונן לו השד העיוור, והרשה לעצמו להרטיב את פרוותו הדחוסה. "זאת היכולת המרשימה של השרינגן? אני מאוכזב."
הוא הצליח להתנער מהשרינגן שלי. מה זה היה? אני לא חשבתי שהוא מסוגל להתמודד מול גנג'וטסו. אז הוא שם לב- צף אל כיוונו מה שנדמה היה כנצרה דקה, עשויה מבדיל. ניצרה?... הוא התבונן בה בתהייה. הוא חזר במהרה לבחון את השד, משום שלא רצה להיות מופתע. השד נותר במקומו, מרחרח בחוטמו השחרחר המעוות. "האשליה שלך עבדה כל כך טוב, קאקאשי... הצלחת לעשות אותה אפילו על אדם עיוור!"
הוא צודק... זה הלך יותר מדיי חלק. נפלתי למלכודת שלו מלכתחילה. "איך איבדת את הראייה שלך, קיוקקו?" קאקאשי שאל, בתקווה שיוכל לקנות כך זמן לפני שקיוקקו יחליט להתקיף.
השד הפסיק לצחוק. "מה שאלת?!" השיב לו בחרון אף. קאקאשי נבהל, ולא ציפה שהשאלה תלחץ על נקודה רגישה. אולי זה ישחק לטובתו. "שמעתי אגדה אודותיך. אהבת אישה, ומישהו הרג אותה. כך איבדת את ראייתך, לא? כאשר ניסית למצוא את הרוצח-"
השד חסר המעצורים החליט להסתער ולחסל את קאקאשי חד וחלק. קאקאשי זינק למעלה במהירות, והכריז "רסנגן!" קיוקקו הביט למעלה, והסתער על קאקאשי. החסינות של השד כה מדהימה- עד שהוא הצליח להדוף את קאקאשי אחורה ואת הרסנגן. זה מדהים. זאת הטכניקה שמינטו סנסיי פיתח, שכל מטרתה הייתה הדיפת אויב! והוא פשוט... דחה את זה.
"אתם הנינג'ות ממציאים כל פעם תרגיל חדש מתחת לשרוול... אבל אפילו התרגיל החדש הזה לא יעזור לך נגדי, קופי-נינג'ה קאקשי!" הוא הסתער עליו בעוצמה ובמהירות. קאקאשי השתמש בסימוני ידיים מהירים. "אדמה: חומה בסגנון אדמה!" הכריז, ומבעד למים זינקה חומת בוץ, עליה היו מפוסלים פניהם של חמישה כלבי בולדוג. טפריו של קיוקקו חדרו בקלות מבעד לחומה ממש כאילו שהייתה מחמאה, ושיסעו אותה עד כדי מריחה. "אני אחסל אותך!" הוא קרא, וחפר בעדה בקלות. לקאקאשי היו שניות ספורות. הוא מחכה שאשתמש במהלך מנצח שוב. אף אחד לא מצליח להתנגד ל 'הריגה השקטה'- במיוחד לא כשאתה באשליה. הוא לא מותיר לי הרבה ברירות... קיוויתי שלא אצטרך להשתמש בזה.
"אתה חצוף, נינג'ה קטן!" השד העיוור זינק מבעד לחומה, והושיט קדימה שתי זרועות חסונות ומלאות פרווה, שלידיהן היו את טפריו המגודלות. קאקאשי מיהר, והתרכז ככל שהיה יכול ביריבו. הוא עמד להכריז את שם הטכניקה האסורה, אך אז מצא את עצמו במצב מעודד. גזע חזרן יציב וחלול התבקע מתחת לפני המים, והוטח ממש מתחת לסנטרו של קיוקקו. השד העיוור התחמק ממנו, רק כדי לפגוש באגרוף זועם. הוא הוטח הלאה, והתרסק על סלע קרוב. שלושת חברי צוות 1 הגיעו לקאקאשי, ועמדו סביבו. "קאקאשי סנסיי!" סאקורה חיבקה אותו. "אתה בסדר, קאקאשי סנסיי?"
"אני מצוין, סאקורה" הוא ידע שהוא שיקר. "זהו שד מסוכן... חבל שהגעתם! עכשיו הוא ינצח את זה ו-"
"עץ: טכניקת כלא ארבע העמודים!" הכריז ימטו, והשד היה לכוד תחת כלוב עץ עצום. קאקאשי היה מופתע. "הרבה זמן לא ראיתי אותך עושה דבר כזה, ימטו." הוא השתמש שוב בסימוני הידיים. "עץ: דרבני המחט!" קרא, ולפני שהשד העיוור הספיק להתנגד, הכלוב התבקע והתפוצץ לאלפי מחטים דקים וחדים, שיכולים להזיק מאוד לקורבנם. "אני מקווה שהשד שלך לא ניזון מצ'אקרה" התנשף ימטו. קאקאשי נד בראשו. "לא עד כמה שזכור לי. מתי למדת לעשות את זה?"
"מוצאים דרך להעביר את הזמן כשאתה בכלא."
"הבנתי אותך." כל צוות 1 התקרב אל השד, שהיה עתה לא יותר מאשר שק פרווה מפוצץ במחטי עץ, שצף בחוסר חיים על פני מי הים. סאקורה הביטה מעלה אל הירח, ושאלה את עצמה אם איי פעם הקרב יסתיים. היא הרגישה שהוא נמשך יתר על המידה, ולפתע הרעיון של ארבעים שדים להילחם בהם נשמע הרבה יותר מורכב ממה שחשבה שיהיה. היא לא ידעה אם תשרוד את הקרב כדי לספר עליו אחר כך לנארוטו. היא תהתה איך אינו מסתדרת, עכשיו כשהיא נמצאת עם שיקמרו והנערה המפחידה. היא חשבה על כולם... היא מצאה זמן לזה. מבלי ששמה לב, יד ליטפה את שכמה. היה זה קאקאשי, והוא הנהן ברצון. "אל תדאגי, סאקורה. עד עתה, הצלחנו לחסל אחד-עשרה שדים. נותרו לנו רק עשרים-ותשעה."
עשרים ותשעה?! חשבה לעצמה. זה לא נגמר...

טד התבונן בהם ממרום, מאחד הרי המחט, היכן שלא יוכלו למצאו. שיריוקו, השד-עיט הגיע חזרה לטד לאחר תעופה ממושכת. טד היה משולב ידיים, ונראה מאוד לא מרוצה. "אני חושב שאני נותן להם יותר מדיי חלונות הזדמנויות..." הוא אמר לעצמו, כאילו שדיבר אל אדם נוסף. כמובן שלא דיבר אל שינדו הפחדן- הוא מעולם לא דיבר אליו ללא שפנה אליו קודם. שיריוקו נחת ליד אדונו מלמעלה, וניער חלק מנוצותיו הנושרות. "גקידו סמה" השד קד בפניו. טד נופפו בחרבו. "דבר."
"צפיתי בחזית של ליים. כפי שאמרת, הוא לא מצליח להילחם מול הנערה אשר שמה קמורי."
"מה שחשבתי..." מלמל לעצמו טד, ושילב את ידיו. "אני חושב שאני צריך להזכיר לקמורי למה הייתי השותף של סאסוקה, אתם לא חושבים כך חבריי?"
הם הנהנו בחוסר רצון, והוא המשיך לדבר. "הדרך אותי אל ליים, אני מאמין שהוא יצטרך את הגב שלי."
"ומה בנוגע לבני התמותה, גקידו-סמה? לא היית רוצה שהם ימצאו אותך מהר כל כך!"
"אתה צודק! צריך לתת להם תעסוקה..."

קאקאשי, ימטו, סאקורה וסמואי עמדו אחד על יד השני, לא רחוק משדה הקרב. הם היו בטוחים שכבר יגיע עד עכשיו. היה להם מספיק זמן להתאושש- ימטו על כל הצ'אקרה שהצליח לבזבז, קאקאשי כדי לעשות סדר בראשו, לפני הקרב הבא, סמואי מפני הרעל שחדר אליה. רק סאקורה, שהייתה תשושה ועייפה, בזמן זה הרגישה כיצד עייפותה רק גוברת עליה. לא חשבתי שאצטרך את זה איי פעם היא חשבה לעצמה, ודשדשה בין כיסיה. לאחר מכן היא שלפה גלולת חיילים, ובלעה אותה. כהזרקה ישירה של קפאין, היא מיד הרגישה ערנית ודרוכה. זה היה כל כך לא טבעי, והיא שנאה את הטעם... אבל היא לא הייתה יכולה לחזור אחורה. היא בחרה להגן על נארוטו ועל כל מה שעולם השינובי עומד בו, ולכן היא לא תיכנע.
"מה אנחנו יודעים על השדים עד עכשיו?" שאל קאקאשי. סמואי סיכמה הכל בקצרה. "מסתבר שככל הנראה 'שבעת החטאים', קבוצה עילית של שדים היא המנהלת את הזירה כאן, כאשר בראשם עומד גקידו. בינתיים הצלחנו כל אחד בדרכו להתמודד נגד השדים, אך הקרבות לא נהיים יותר קלים- וכנראה שאנחנו לא נהיים יותר רעננים."
"שמתי לב למשהו" ימטו העיר, ונופף באצבעו. "השדים מתעדכנים לגבינו. המנהיג שלהם, גקידו, הוא רואה אותנו נלחמים, ועל סמך זה הוא מזהיר אותם ומכין אותם להילחם נגדנו. אנחנו צריכים כל הזמן לשנות טקטיקה אם ברצוננו בכלל לעמוד נגדם."
"זה בלתי אפשרי..." סאקורה נאנחה. "אי אפשר לנצח ככה. אז הם ידעו שאנחנו משנים טקטיקה, ופשוט יפתחו משהו משלהם."
"הם שדים, הם דיי טיפשים" אישרה עבורה סמואי. "הם לא חושבים כמונו, בני אדם. הם לא מסוגלים למה שניתן לכנות 'מלחמות קרות'; הם רק טובים בהתקפות גרילה."
"בינתיים רק שאלה אחת הפריעה לי..." העיר קאקאשי, כשכולם היו מרוכזים בו, "למה הוא לא שלח את כולם מההתחלה? למה הוא לא נתן לכל הארבעים, כלל הוא, להילחם נגדנו?"
ימטו קיבל חלחלה מהרעיון. לסמואי הייתה תשובה בנושא. "עד כמה שאני זוכרת, שדים מעריכים מאוד את מה שאנחנו מכירים כיוקרה. גקידו לא ייתן לאיזה שד טיפש לגנוב את התהילה ממנו. יכול להיות שהוא אפילו בונה על כך שננצח אותם. בדרך זו, הוא יכול ללמוד על הטכניקות שלנו, ואולי בסוף, אחריי שכבר נהייה סחוטים מהקרבות, הוא ייתן עלינו את המהלומה הסופית."
טד עלה מעל המים. הם נדרכו במקומם, בשאיפה שאולי סוף סוף יהיה קץ לקרב הממושך הזה. הוא הביט בהם בחיוך מסופק. "אני מופתע" הוא אמר, במיוחד כשהביט בימטו. "אף אחד מעולם לא הצליח לעמוד מול אואה. אף אחד. הוא נחשב לאחד החזקים, חבר יקר, ואתה ניצחת אותו רק באמצעות ערמומיות איכותית. הוא ידע על היכולות שלך, ועדיין... זה מרשים לראות זאת."
ימטו צמצם את עיניו מחרפה, בעוד שקאקאשי התקרב אליו. "טד... מהו המהלך הבא שלך? מה אתה מנסה לעשות?"
"מה אני מנסה לעשות?" הוא שאל בחיוך מלא שיניים. "אתם לא הבנתם עד עכשיו?"
הם הביטו בו בחשד גדול. הוא המשיך. "האין זה ברור? הסתכלו סביבכם... זהו שדה קרב. אנחנו במלחמה. זאת אוטופיה. אתם בני האדם, מתכחשים לסיבת קיומכם- נולדתם להילחם, לא להזדיין ולהתפלל! נולדתם להרוג, להיאבק! זהו יצר הקיום שלנו! הטוב ביותר נותר על רגליו!"
"למה שלא פשוט תשלח עלינו את כל השדים, כמו שעשית בכפר העלה?" שאלה אותו סאקורה. הוא התבונן בה בעיניו השחורות המבריקות. "סאקורה, נכון?" הוא שאל, והיא שמרה על שתיקה. "גם אם היית משקרת הייתי יודע. שמעתי עלייך. סאסוקה סיפר לי אודותייך..."
סאסוקה...
"הוא סיפר לי שאת ילדה קטנה ומפונקת." היא חשבה שחטפה התקף. "הוא סיפר לי שכשעזב את העלה הנסתר לצמיתות, את ניסית לדבר אליו. 'אתה תבחר להיות שוב לבד?!', 'באותו יום, לימדת אותי שבדידות כואבת!' " חיקה אותה בעלבון, והיא עמדה לבכות. היא נזכרה באותה שעת לילה מאוחרת, בה סאסוקה עזב את העלה הנסתר בעוד שהיא ניסתה למנוע בעדו. " 'יש לי משפחה וחברים, אבל אם תלך, בשבילי זה יהיה כמו להיות לבד!' " הוא צרח את המשפט בלעג בוטה, שסאקורה מצאה כדוקר כמחטיו של האקו. "תסתום את הפה שלך!" היא צעקה בקול רם.
הוא צחקק ברשעות, והצביע עליה. "ומעל הכל, הציטוט שהכי אהבתי: 'בבקשה! השאר כאן!' " צעק בחיקוי נשי של סאקורה. למרות שגלולת החיילים עשתה פלאים, היא עדיין הייתה רק בן-אדם, והעייפות כבשה אותה מעל הכול. ביום-יום, קשה להבחין בסאקורה האמיתית, שמכינה תרופות ולומדת טכניקות מצונאדה. עתה, במלחמה מתישה וארוכה, לאחר סדרת קרבות איומים ואכזריים, היא סוף כל סוף גילתה את פניה האמתיות. הן היו הרבה יותר קודרות משל סאסוקה, או נארוטו.
"חתיכת בן-מזדיין-של-זונה!" היא צעקה והידקה את אחיזתה בקונאי. קאקאשי החזיק בה, בעוד שהיא מנסה להשתחרר. "אני נשבעת שאני אנשך אותך באף המעוקל שלך! אני אשבור לך אותו בשלוש זוויות שונות! אחר-כך אני אמרוט כל שיערה מעל הראש שלך ואשרוף אותה כאילו הייתה חלק מהנשמה שלך! אתה שומע אותי! אני אשחט אותך חתיכת חרא!!!" היא צרחה תוך כדי שהיא בוכה. אמנם שאר חברי הצוות היו יותר מאופקים, אבל חלפה בהם אותה הרגשה. היא יבבה, והוא המשיך.
"נשים! אני לא צודק? אני לא צודק?" הוא שאל את שיריוקו, שהנהן. "אתן הנשים. שאלת אותי למה לא אשחרר כאן את ארבעים השדים שלי. ולמה שאעשה את זה בדיוק? תראי את עצמך" הוא אמר, והצביע עליה. היא הפסיקה ליבב, והביטה בידו ברעד. "את רועדת. את עוד שנייה משתינה. את לא יציבה מספיק כדי להילחם בארבעים שדים, בוודאי שלא שלושים-ותשעה שדים יחד איתי, נכון?"
לקאקאשי נפל האסימון. "אתה הוא גקידו?"
"טא-דא!" טד הסתובב במקומו. "בינגו! קלעת! אבל לדעתי היית צריך לענות ב-'מי הוא טד?' " ענה לו וצחקק. "אתם לא בנויים לנצח אותי. צריך צבא כדי לנצח אותי. הבעיה היא, שגם לי יש צבא."
"למה אתה לא מחסל אותנו? זאת לא המטרה שלך?" שאל אותו קאקאשי, שהחל לדאוג. "סאסוקה הוא המנהיג-"
"אני המנהיג!" הוא רעם מעליו. "סאסוקה טיפש, והוא ימות בקרוב. ברגע שההומו הזה והג'ינצ'וריקי יסיימו להתמזמז, סאסוקה יהרג על ידו ואז אני אהרוג את הג'ינצ'וריקי ואהפוך לשינובי החזק עליי אדמות!"
"אז למה... למה שלא תחסל אותו כשהוא עסוק?"
טד חייך. "אתה מצחיק אותי. אני אמנם לא ערמומי כמו שאתה עשוי להיות..." הוא שילב את ידיו, "אבל אני גם לא כזה טמבל. אני יודע מתי מישהו מנסה לגלות אודותיי משהו. אתה רוצה לדעת מה התוכנית הגדולה? הצחקת אותי. אני הולך בינתיים לטייל, אבל שלא יהיה לכם ספק, אני עוד אחזור..." הוא עלה על גבו של שיריוקו, וזה עף לו משם והתרחק. סאקורה נפלה על ברכיה, והחלה לבכות. קאקאשי התכופף אליה, וליטף את שיערה. "סאקורה... אני-"
"תסתום גם אתה!" היא נזפה בו. "לאף אחד ממכם לא אכפת ממנו! הוא היה אחד מצוות 7, אם אתה או קפטן ימטו זוכר את המשמעות של זה!" היא הביטה בשניהם. "בכלל אכפת לכם ממנו? אתם חושבים עליו כל פעם לפני שאתם הולכים לישון? אני יודעת שהוא האויב, אבל הוא היה פעם חבר של העלה, שלא לדבר על כך שהוא היה..."
סמואי רצתה לדבר, וסאקורה ידעה מיד להשתיק אותה. "אני לא יודעת למה שיקמרו חשב שתוכלי להיות איתנו בצוות" היא ענתה לה במרירות, "אבל את לא שייכת אלינו!" היא קמה ממקומה, והתרחקה מהם. "אני לא יכולה יותר" היא אמרה, והרגישה כיצד שרירי עיניה מתאמצות יתר על המידה. "אני לא יכולה יותר עם החרא הזה. אני עפה מפה. תסתדרו לבד."
"סאקורה, את מדברת בחוסר היגיון!" קאקאשי ניסה לפנות אליה, אך היא בחרה להתעלם ולנוס. הוא נאנח, והביט בימטו וסמואי. "פחדתי שזה יקרה."
"מישהו מאיתנו יצטרך למצוא אותה" אמר קאקאשי, וידע שהמשימה תוטל עליו. "אני אלך לדבר איתה. תוכלו להתמודד עם מה שיהיה כאן עד שאחזור?"
"כמובן, קאקאשי סנפאי" ימטו הנהן, וקאקאשי אץ משם לכיוון שסאקורה עזבה.



--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
L.Wolf
הודעה 21.05.2013, 22:53
הודעה #91


גאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 338
תאריך הצטרפות: 23.02.07
מיקום: תגידו זה באמת משנה גם ככה לא תכירו
משתמש מספר: 26,642



טוב הטכניקות והערמומיות פשוט מרשימה אותי כל פעם מחדש
הפרק היה טוב וכרגיל מחכה לפרק הבא


--------------------
אוציהא סאסקה&אוציהא איטצי


planet.com/images/features/ptests/naruto/sasuke.jpg" alt="naruto test" /></a> COPY BB CODE




Go to the top of the page
 
+Quote Post
Dr_Ellert
הודעה 27.05.2013, 22:37
הודעה #92


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 277
תאריך הצטרפות: 13.11.12
מיקום: מיקומך
משתמש מספר: 182,635



פרק נוסף, חלק מיוחד 4! קריאה מהנה לכולם smile.gif

חלק מיוחד 4: איבה

מה הם יודעים בכלל? איך הם יודעים כיצד אני מרגישה? כל שאכפת להם זה להיפטר ממנו, וכמה שיותר מהר... אפילו נארוטו כבר מאס ממנו. רק אני האחרונה שאכפת לה ממנו.
"ואת צודקת..." ענה לה קול בינות הערפל. הוא היה זר, ומפחיד. סאקורה עמדה רחוק משדה הקרב, על יד אחד הרי המחט. היא בכתה אל זרועה. "מי שם?..." שאלה בקול קטן.
"את צודקת, סאקורה הארונו..." דיבר אליה הקול המתנשא. הוא לא היה אנושי. הוא היה מעוות, ומפחיד. היא שקשקה במקומה. "מי שם?" שאלה שוב, בתקווה שהקול המפחיד לא יחזור. הוא חזר, ורק יותר חזק. "האג'י..." הוא אמר, וזינק מדופן ההר. סאקורה צרחה, והוא נחת מולה בעדנה. זה היה שד גבוה, מאוד גבוה. הוא היה רזה וגרמי, ממש כמו מקל ארוך. היו לו ידיים ארוכות ורגליים ארוכות, כמו כן היה לבוש בקימונו של אדם שהרג, אך היא לא הייתה מספיק גדול כדי לכסות את כל גופו. מתחת לקימונו בלטו רגליו הרזות, שהשוו לו מראה של דחליל מאיים. פניו כוסו על ידי מסיכה מלאה בפרטים וצבעים- אם כי בשעת הלילה היה קשה להבחין בהם. כך לפחות סאקורה חשבה שהם היו.
היא לא זעה ממקומה, ורק התבוננה בו בחוסר תבונה שלא היה רגיל לה. "האג'י?..." שאלה.
"אמת" השיב לה, והניף בידו בעדינות לנגדה. "אני רק מסכים איתך, עלמתי. אני יכול לקרוא את אשר על לבך, ולדעת... שהמלחמה הזו אינה מוצדקת. סאסוקה הוא הקורבן, והוא תחת לחץ רב... גם בתור היותו נינג'ה-עריקה מהעלה, וגם בהיותו מנהיג האקצוקי... הוא לא רוצה באמת לפגוע באף אחד, הוא רק היה צריך את ההדרכה הנכונה, ואת התמיכה של חבריו."
"בדיוק!" סאקורה מחתה את דמעותיה. "זה בדיוק מה שאמרתי!"
"אל תתני לנינג'ות זקנות וטיפשות כמו קאקאשי להגיד לך את האמת... רק את יודעת את האמת, סאקורה, בעוד שהם מנסים להתל בך לרצונותיהם..."
"זה נכון!" היא קימצה את אגרופה. "מישהו מגיע" אמר לה, וזינק משם מעלה. קאקאשי הגיע אליה בריצה, והתנשף. "סאקורה!" הוא קרא בקול. סאקורה התבוננה בו בריקנות ובשנאה. "את חייבת להקשיב לי... סאקורה, אין לנו את הזמן לזה! טד עלול לחזור בקרוב, עם שדים נוספים!"
"אתה אף פעם לא מקשיב לי, קאקאשי" סאקורה קימצה את אגרופה, "אני עובדת קשה, ורק דואגת לכולם, בעוד שאתם משחקים במלחמות!"
"על מה את מדברת?" שאל אותה בכעס. "יהיה לנו זמן לדאוג אחד לשני אחריי שהקרב יסתיים. את עשית עבודה כל כך טובה, אל תתני למחשבה אחת להפריע לך!"
"הו, זה תמיד ככה, נכון? היית רוצה שאני אחזור ואעזור לך עם המלחמה הטיפשית שלך! ומה עם סאסוקה, אתה לא חושב שהוא רק נער בגילי, שמנסה להסתדר בעולם הרע והמפחיד הזה?"
"סאקורה-צ'אן! אין לנו את הזמן לזה! אולי אני לא נושא נאומים קורעי לב כמו נארוטו, אבל את יודעת בדיוק איך אני מרגיש כלפי התלמידים האהובים עליי!"
סאקורה חייכה בגועל. "אני יודעת בדיוק איך אתה מרגיש..." אמרה, ושלפה קונאי. "אל תתקרב אליי" איימה עליו. הוא נאנח. "אני לא אפגע בך... מה זה ייתן לי?"
"אל תתקרב אליי!" צרחה עליו. הוא קימץ את ידו. "סאקורה, הביטי סביבך!" הוא צעק עליה. "יש מלחמה, אם לא שמת לב, ואנחנו תקועים בה! אם אנחנו לא נילחם בשביל עצמנו, אף אחד לא יגן עלייך! וסאסוקה, הנער ה'מסכן' שאת מרחמת עליו, ובכן, הסתכלי!" הוא הצביע על גופת כפיל שצפה על פני המים, נטולת חיים, "הוא האויב שלנו! והוא לא נראה לי מסכן אם תשאלי אותי!"
היא שמעה קול בראשה. סאסוקה לא מסכן... את הטיפשה... הקול הטל בה רגשות אימה. את לא תצליחי להתמודד נגדו... את עלובה. מאז ומתמיד היית צריכה את העזרה של נארוטו ושלו, היום יותר מתמיד. נארוטו כבר הפך לשינובי גדול וחזק, והוא נלחם בסאסוקה. ומה את עושה? מנסה להישאר בחיים, תוצר עלוב של נינג'ות עלובות. מעולם לא נועדת לגדולה, את רק חשבת כך.
קאקאשי התבונן בה בתהייה. היא נראתה... לא מאופסת. משהו בה היה חשוד. "סאקורה?..." הוא שאל, והכין את השרינגן. היא לא ענתה, ועמדה במקומה בחוסר מחשבה. "עני לי, סאקורה!" הוא חזר על עצמו, והיא רק עמדה שם, כעמוד ללא גג, ערירית. הוא השתמש בעינו המיוחדת, ומצא שהייתה מוקפת בהילת צ'אקרה מוזרה. הוא שפשף את עורפו, ונאנח. "היא עוברת תקופה קשה, אני אפילו לא רוצה לדמיין. לא היה חסר לי כאן איזה נארוטו או סאסוקה שישתלטו על העניינים..." הוא רצה לאחוז בידה, אך לפני שהספיק אפילו לגעת, הוא הרגיש לחץ ששאב אותו אחורה. הוא ניסה להתנגד, אך עמד על המים. הוא החליק בקלות, ונפל לתוך מה שחשב שהיה מאין פרח גדול. עלי הכותרת נסגרו על קאקאשי, שניסה לצאת החוצה. הוא הרגיש כיצד העילפון הכבד נפל עליו, מבלי שהיה לו כל יכולת להתנגד. לאחר מכן, הפרח פלט את גופו של קאקאשי המעולף, ועלי הכותרת ממנו הורכב החלו להשתלב אחד בשני, ביצר מאוד לא טבעי. הם יצרו גוף, שהתאחד וקיבל אט-אט צורה וצבע. ללא כל ספק- היה זה קאקאשי.
"האג'י..." הפרח שנראה כמו קאקאשי התמרמר. השד הארוך זינק אליו. "אני מחזיק את הילדה תחת האשליה. היא לעולם לא תצא ממנה, נויונימיארו..." הקאקאשי, ששמו האמתי היה נויונימיארו (ノ ヨウ ニ ミエル ), הראה תווי חיוך מבעד למסכתו. "מושלם. אני הולך למצוא את שאר חברי הקבוצה שלהם. השאר כאן. אני ברור? אסור לאכזב את גקידו-סמה."
"כמובן, נויונימיארו..." השד רץ משם, חזרה למקום שבו היו ימטו וסמואי.

ימטו וסמואי עמדו מנגד לאחד השדים הנוספים של טד. הוא היה דווקא בגודל אנושי, ביחס לרוב השדים, ואף בעל מבנה דומה. היו לו צמד קרניים, יחסית קטנות, ועיניים שזרחו באור צהבהב. עצמות הלחיים של פניו השטניות בלטו יתר על המידה, והשוו לו פנים של לטאה. פיו היה גדול ומלא שיניים חדות כשל דג רקוב, ואוזניים ארוכות. הוא החזיק את ידיו בסימון ידיים, ומלמל מילים לא ברורות. שני החברים האחרים של צוות 1 שמרו ממנו מרחק, משום שחשבו שהוא משתמש בטכניקה לטווח קרוב. הוא רק המשיך לחייך אליהם את חיוכו הרקוב, והביט בהם בעיניים זוהרות.
"אנחנו חייבים למצוא בינתיים דרך להעסיק אותו... לפחות עד שתגיע העזרה."
היא הנהנה, ואיימה על אויבה בנפנופי חרבה. בעוד שעשתה כן, היא נתנה לאור הירח להבליח על להבה החלק של נשקה. אור הלהב השתקף מהלהב חזרה אל עיניה, וסנוור אותה. אז היא שמה לב לדבר מה שהתעלמה ממנו, עקב הלחץ שפעל עליה. היא הרימה לשניות ספורות את עיניה אל הירח, שהיה במלואו. זה לא הגיוני. אני בוודאי הוזה. "ימטו" היא פנתה אליו, והוא הסב לה את מבטו. "קרה משהו, סמואי?"
"הירח... הוא לא זז ממקומו. גם מערכת הדובה הגדולה לא. הם עומדים במקומם, ואני יכולה להישבע שעברו כמה שעות מאז שהקרב החל..."
"זה באמת לא הגיוני" ימטו השיב לה, וחזר להביט באויבו. זה, לעומתם, צחקק והתקרב אליהם. "הלילה הוא נצחי, כאשר גקידו-סמה מנהל את הקרב..."
הוא יכול לשלוט בשמיים? היא שאלה את עצמה. "אני מכירה את שבעת החטאים. אף אחד מהם לא מסוגל לשלוט בשמיים."
"האם זה משנה?" שאל אותה בגיחוך. "גקידו-סמה יכול לעשות הכול... הוא בלתי מנוצח!"
הם הבינו שהם מתרחקים יותר מדיי משדה הקרב בעקבות הדחיקה שהשד הפעיל עליהם, וניסו לחשוב כיצד לחזור לשם. הם זיהו צ'אקרה מתקרבת, והביטו לאחור. קאקאשי הגיע, ונופף להם לשלום. ימטו התייפח. "לא חשבתי שתחזור, סנפאי."
"מה מצבנו?" הוא נעמד לידם, והביט בשד בעל העיניים הזוהרות. ימטו בדק שקאקאשי באמת לבד. "סנפאי... היכן סאקורה?"
"סאקורה?..." הוא תמה לכמה שניות, "לא מצאתי אותה. עתה, מה מצבנו?"
"לא מצאת אותה? מה אם היא נפגעה? חשבתי שאתה לא תחזור עד שתמצא אותה!" נזפה בו סמואי. "אין לנו את האפשרות לתת לה להילכד על ידי אחד השדים!"
"זה נראה קצת אבוד, בהתחשב בעובדה שמולכם עומד שד שנראה די מפחיד."
ימטו הביט בו בחשד. סמואי הצליחה לקרוא את את שפת הגוף של ימטו, וידעה שמשהו אינו קשורה. איני מכירה אותו אישית, אך במהלך המלחמה יצא לי ללמוד אודותיו הרבה... ימטו חושד. משהו כאן לא בסדר. "תקשיבו" החל קאקאשי להסביר, "אנחנו נמצא אותה אחר כך. קודם כל עלינו להיפטר ממה שנמצא מולנו. מה דעתכם שניפטר מהשד?"
השד, שלאורך כל הזמן הזה שמר על סימוני האצבעות, התקרב עוד אל אויביו. הם המשיכו לנוס אחורה. "יש לך נקודה, סנפאי. אני לא מכיר את השד הזה, אולם לא לקחנו סיכונים. אפילו סמואי לא הכירה את השד הזה."
"זהו פוּאָן (フアン )..." החל קאקאשי להסביר, "ונפלתם באופן מושלם במלכודתו."
שניהם התפעלו מדיבורו המוזר של קאקאשי, והוא דחף את שניהם קדימה מבלי שיכלו לצפות זאת. השד לבסוף הפעיל את הטכניקה, ושני חברי הצוות היו תחת אשליה, ונתנו לגופם להשתתק. קאקאשי המזויף התקרב אל פואן, וטפח את ידיו אחת בשנייה. "אני רואה שהסתדרת."
"גם אתה... תחפושת מוזרה" העיר לו פואן, והביט אל שדה הקרב המרוחק. "עבודתנו נעשתה. הם לעולם לא יצליחו להשתחרר מאשליית החרדה שלי. זאת, לפחות, אם אתה והאג'י (ハジ ) עשיתם את עבודתכם כיאות."
"כמובן, כמובן... אני אנסה בינתיים להודיע לגקידו-סמה" מלמל אליו קאקאשי המזויף, נויונימיארו, וזינק משם הלאה. פואן הביט בשני השינובים, וחייך רחבות.

סאקורה מצאה את עצמה שוב עומדת מול עצמה בת השלוש עשרה. זה נדמה שכל שיחת העידוד שעשתה קודם לכן לא השפיעה כלל. "למה את עדיין כאן?" שאלה אותה בת השלוש-עשרה. "חשבתי שאת הלכת להמשיך במלחמה!"
סאקורה רעדה במקומה. היא לא ידעה מה להגיד. "מעולם לא רציתי קרבות גדולים, את יודעת?..." היא שילבה את ידיה. "רק רציתי לעזור... להיות מועילה, לא לעמוד בצד ולחכות שמישהו יציל אותי. רציתי שסאסוקה יאהב אותי בשל זה... את יודעת?"
"כמובן שאני יודעת" סאקורה הקטנה רקעה ברגלה, "אני זאת שהתחילה לחשוב על זה מלכתחילה!"
"הבעיה היא... שקאקאשי סנסיי צודק... סאסוקה לא מסכן..." היא עצמה את עיניה, וברקע התנוססו פניו של סאסוקה הצעיר. "הוא כבר לא כפי שהיה כשהתחברנו לצוות. היום הוא סתם בריון, לא שונה מ... לא שונה מ..."
"אורוצ'ימרו" השיב לו קול זקן, שהתקרב. היה זה שוב הירוזן, והוא הפיח עננות עשן מעל למקטרתו. "גם תלמידי, אורוצ'ימרו, היה צריך להיות התלמיד החכם והמבריק שלי, אך כל זה ירד לטמיון כאשר הוא ערק מהמלחמה. מאז ומתמיד הייתה לו שאיפה לכוח ולהרס, כמו לסאסוקה, אך הוא לא הבין דבר שעתה גם את לא מבינה. זה הדבר היחידי שעזר לנינג'ות כמו קאקאשי ונארוטו להצליח, בעוד שאתם נאבקתם. הכוח האמתי אינו כאן..." הוא הצביע על כפות ידיה, "אלא כאן..." הוא הצביע על לבה. "זאת האמת, סאקורה-צ'אן. ככל שאנו מתבגרים אנו נוטים לשכוח זאת. אלו שחוו טראומות כמו סאסוקה... ובכן, אתן לך שיעור על כך, אם יש לך את האוזן להקשיב לי."
"כמובן, הוקאגה-סמה."
"אדם הוא כמו ראי, סאקורה. הסתכלי על עצמך..." הוא הציץ בילדה הקטנה, "את חושבת שאת שבורה... אך את מעולם לא נשברת. את רק משקפת את מה שהאחרים משקפים כלפייך."
"מה זה אמור להביע?" היא שאלה בספק רב. "אני לא משקפת דבר!"
"זה מה שאת חושבת. הילדה הקטנה שבך היא הדאגה והחיבה של חברייך כלפייך. זהו לבך. כאשר המצב נהייה קשה, סאקורה-צ'אן, את משקפת עייפות וקושי. קודם התרגזת וקיללת את טד. אינך מבינה שאנו כראי... ועלייך לנהוג כראי, אם ברצונך להסתדר בחיים."
"אני מבינה, השלישי-סמה... להיות כמו ראי..."
"בדיוק, נערתי. עכשיו עליי לחזור."
"כמובן, הוקאגה-סמה."

היא עצמה ופקחה את עיניה. היא מצאה את עצמה במקום אחר. היא הייתה קטנה, בת שלוש-עשרה, ממש כמו הדימוי אליו דיברה קודם. שיערה היה ארוך כדרכה פעם, והיא הייתה בחוץ, בחורש. היא ישבה ליד סאסוקה, כשעל רגליה מנת אכילה. נארוטו היה קשור לעמוד, ובעט וצעק. כל כך הרבה מחשבות חלפו בה... היא רצתה שזה יישאר כך לנצח. "זה לא הוגן!!!" נארוטו צעק. הוא היה ילד קטן, והן גם סאסוקה- רגע מהעבר. הבטן של נארוטו קרקרה, והוא העיק את פניו. "לא... הוגן..."
היא חייכה. "הנה, נארוטו" היא הגישה לו דבר מה לאכול. סאסוקה הביט בה בפליאה. "למה שיהיה לך אכפת מהאפס הזה?" שאל אותה. נארוטו התעלם מההערה, דבר שקרה לעתים נדירות, וטרף את כדור האורז. "הוא עבר על החוקים היום. הוא לא היה צריך לרמות. זאת אשמתו בלבד."
"סאסוקה... רק מלהסתכל עליו נהייתי רעבה" היא שמרה על חיוכה, ונתנה לו לאכול עוד. היא זכרה שקאקאשי היה צריך להגיח. בתדהמה קאקאשי באמת הגיע, ממש משום מקום.
"נתת לו לאכול, כשבפירוש אמרתי לך לא!"
במקור, גם היא וגם סאסוקה היו צריכים להאכיל אותו. היה זה מבחן, כדי לבחון את חברותם לצוות. "אתם... נכשלתם!" הוא קרא בקול בעליזות, וצחקק בדיבור שמאוד לא התאים לקאקאשי שהיא הכירה. להיכשל במבחן היה דבר שלא בא בחשבון, במיוחד לא לסאקורה הצעירה. "למה?" היא שאלה. "ובכן, זה לא ברור?" ענה לה בגיחוך מעוות. "היה אסור לתת לו לאכול. זה היה החוק."
היא קמה, וקימצה את אגרופה. "לעולם לא נשאיר את חברנו מאחור!" נזפה בו. "איזה מן אדם שקורא לעצמו נינג'ה, נותן לחברו לגסוס ולמות? עבודת צוות היא כל מה שנחשב, וזאת לא עבודת צוות אם אחד מאתנו לא יסעד יחד איתנו!"
נארוטו הנהן בעצבנות. "תקשיב לה! היא יודעת!"
"את לא יודעת דבר!" קאקאשי שלף במהרה קונאי, ועמד לשסף בו את סאקורה. היא יצקה צ'אקרות לאגרופיה, ובבוקס צד היא הצליחה לסדוק כמה מעצמות בית החזה של קאקאשי. הוא השתעל, ומסיכתו נספגה בדם. "את... איך..." הוא הביט בה בעיניים, שהחלו אט-אט להפוך לאפלות. כיסו אותן מסכה אחרת, מסיכה שטנית- מסיכתו של האג'י. "אף אחד מעולם לא הצליח להתעלות על הטכניקה שלי! את היית צריכה להתבייש בעצמך!"
"אתה צריך להתבייש בעצמך!" היא אמרה, ואגרוף נוסף חדר מבעד לגופו. "להיטפל כך לנערה מסכנה... לאיים על אנשי צוותה! מי אתה חושב שאתה?"
"אני הוא האג'י!" הוא קרא בקול רם, והמשיך להשתעל דם. "ואני לא אהיה החלש כאן!" הוא הכריז, ושלף עוד קונאי. הוא החל לפזז מנגדה ולהשתמש בלהבים על מנת לקטול. היא התחמקה מכולם, מה שהותיר את חבריה המומים. אם אני אחשוב שהוא יתחמק, האשליה תעבוד והוא יתחמק, כמו בחלום צלול. אבל אם אחשוב שאני אתחמק...
הקונאי עמד לשסף אותה. הוא פגע- אך משום מה לא הסב נזק! "זה בלתי אפשרי!" התרגז האג'י והמשיך לפגוע. מרובם היא הצליחה לחמוק, ואלו שפגעו- לא הסבו נזק כלל. היא הצליחה להגיע לטווח מספיק קרוב, וניפצה את מסכתו באגרוף טעון בצ'אקרה.

היא התעוררה שוב. היא חזרה לגופה העייף. היא התגעגע, ורצתה אפילו לרגע קצר להיות שוב הנערה, כשלצידה יושבים שני חבריה הטובים ביותר. היא הבחינה בגופתו הצפה של קאקאשי. "סנסיי!" היא רצה אליו, וניערה אותו. "אתה חייב לקום, אני חייבת אותך לצדי!"
כמה בועות עלו על פני המים, והיא הבחינה בכתפיו נעים. היא הרימה את פניו, וסתרה לו. הוא מיד התעורר, ונעמד חיש-מהר על רגליו. "מה קרה?" הוא שאל, והביט סביב. הם היו מרוחקים מאוד משדה הקרב, המקום האחרון שבו זכר שראה אותה. "סאקורה..." הוא החל לחשוב על נאום סליחה, והיא חייכה. "זה בסדר, קאקאשי סנסיי. קיבלתי שיעור חשוב, אני בסדר. בוא נלך למצוא את השאר, הם בוודאי בסכנה כפי שאנחנו היינו."
"היה את השד שהשתלט עלייך, והיה שד נוסף... הוא אכל אותי, וזה כל מה שזכרתי. היכן השד ששמר אותך תחת האשליה שלו?"
מסכה צפה על המים. היא הייתה מסיכתו הצבעונית של האג'י. היא נאנחה. "הוא לא יהווה בעיה. בוא נחזור."
"את צודקת" הוא אישר, וקאקאשי רץ לכיוון בו זכר שהיו ימטו וסמואי, כאשר סאקורה מזדנבת אחריו.

פואן שמר על סימון הידיים. "אני לא אוהב את זה... בדרך כלל טד היה נותן לי להתעלל קצת בבני אדם. זה פשוט... משימתי מדיי, אם אתה מבין אותי". הוא דיבר אל עצמו. הגופות נחו לידו בחרדה. "הם לעולם לא יצאו מזה. ואני עוד צריך לחכות לשותף הטיפש שלי..." הוא המשיך לבהות בהם, וקיווה ששותפו יחזור במהרה.

הטעות הכי גדולה שהשדים האלו יכלו לעשות, היה להתפצל. קאקאשי וסאקורה הסתתרו מאחורי שיח שהיה צמוד לאחד מהרי המחט. מקדמתם, ישב קאקאשי המזויף, והתרכז במדיטציה. "סאקורה, אני יכול להסיח אותו. אני אצטרך שתחסלי אותו."
"כן!" היא השיבה לו, והתכוננה להילחם. קאקאשי זינק משם מהר, והשליך לעבר נויונימיארו שוריקנים. המזויף שמע אותם מגיעים, ומיד ניתר ממקום יושבו. "איך!" הוא הכין סימולי ידיים. "צ'ידורי!" הכריז והסתער על קאקאשי ביד טעונת חשמל.
מושלם. "מים: טכניקת קליע דרקון-המים!" קרא, ושיגר מים קוצפים בצורף דרקון לעברו. המזויף לא ידע מה לעשות, וניסה להימלט. הוא התחשמל כהוגן, ונפל על גבו. הוא צף על פני המים, והתבונן בשמיים מלאי הכוכבים. "מעולם... מעולם..." הוא מלמל, ושמע רעש מתקרב. גלים מזעריים ליטפו את לחיו, והוא הסתכל לכיוון מהם באו. הוא ראה רגליים רצות מהר, ושמע קריאת קרב. לאחר מכן, הרגיש כיצד רגליו וידיו נותקו מגופו. "מה אתם עושים לי?!" הוא הזיז את ראשו בפראות. "עכשיו, קאקאשי!" היא קראה בקול.
"אש: טכניקת כדור אש גדול!" הוא קרא, ונשף כדור אש ענקי. הכדור שעט במהירות, וצלה בחום אדיר את אויבם, ואת מה שיכול היה להיות שאריות גופו.
אחריי שהשטח התבהר, הם חזרו לעמוד אחד לצד השני. "עבודה טובה, סאקורה" הוא משך בכפפותיו. היא נהגה בדומה לו. "תודה רבה, סנסיי. השתדלתי. עכשיו נותר רק שד אחד."

פואן הסתכל סביב. "לוקח לו יותר מדיי זמן... מה האידיוט הזה עושה?" הוא שאל את עצמו, בעודו מביט בגופות. קאקאשי וסאקורה הסתתרו מאחורי אבן גדולה. "הוא משתמש באשליה" קאקאשי אישר עבורה. "מטווח קרוב הוא אבוד. אנחנו צריכים להפריע לטכניקה שלו, ואני חושב שיש לי את הרעיון המושלם לזה..."
"על מה חשבת?" היא שאלה, ובחנה אותו. "זה פשוט" הוא השיב, "הוא לא יודע שהוא נפצע." סאקורה חייכה. "אתה גאון, קאקאשי!"
הוא יצא מהמחבוא, ורץ אל פואן. פואן התרכז בו. "נויונימיארו... כמה זמן!" נזף בו. "מישהו מהצבא היה יכול לתקוף אותי בכל רגע, אוויל! איפה היית?"
"זה לא משנה, עכשיו אני פה" קאקאשי ענה לו בקול מתנשא. "אבל אם זה מעניין אותך... הילדה טופלה, וכך גם השינובי שהתחזיתי אליו. מכאן אנחנו נחכה רק לגקידו-סמה."
"לא הצלחת להשיג אותו?" שאל אותו פואן, שלא רצה להתיר את הטכניקה שלו. זה למה הם נפרדו? שאל את עצמו קאקאשי. "לא..." הוא שילב את ידיו. "לא הצלחתי. מישהו מהם הראה סימן התנגדות?"
"לא, כמובן שלא. הטכניקה שלי היא בלתי ניתנת לערעור."
"חשבתי על כך... למה שגקידו-סמה ישתף עם בני-האדם פעולה? חשבתי שהוא רוצה להפטר מכל חבריו לאקצוקי והשינובי כאחד!"
"גם אני" השיב לו פואן, ומשך בכתפיו. "כנראה שהוא פשוט משועמם עד כדי כך."
"גקידו-סמה... אתה חושב שהוא יודע שאנחנו יודעים?"
"יודעים מה?" שאל אותו פואן. "מה אנחנו יודעים שהוא לא?"
"על נקודת החולשה שלו כמובן. לכולנו יש. כפי שאני בעל החולשה של האדם שאני משתלט עליו, והאג'י, אתה יודע, שאפשר לשבור אותו מבפנים..."
"לגקידו-סמה אין נקודת חולשה" הבהיר לו פואן. "זה למה הוא המנהיג. הם בטח חושבים שהם יכולים להשתמש בבדולח כדי להביס אותו! זה יהיה מצחיק, לראות את הפנים שלהם..."
זה לא יעבוד? מזל שעליתי על זה. "גם אני תיארתי לעצמי, שזה יהיה בטח הדבר הראשון שיעלה בהם. אבל זה בלתי אפשרי שאין לו נקודת חולשה, לגקידו-סמה... לכולם יש. זה בלתי אפשרי, נכון?"
"כשאתה מציג את זה ככה..." פואן צקצק בלשונו, "אתה באמת גורם לזה להישמע מעט מוזר. אף פעם לא הקדשתי לזה מחשבה. מה קרה שנהיית דברן כזה גדול, הא נויונימיארו? בדרך כלל אתה אוהב לשתוק ולהקשיב לשיחות שלי עם האג'י!"
"אני מניח שיש תופעות לוואי לא נעימות לשימוש בכוח שלי" קאקאשי צחק חלש, והתבונן בסימון הידיים של השד. זה לא של יין יאנג. איזו מן אשליה זו? הוא שאל את עצמו. "אשליות הן מיין-יאנג, לא כך, פואן?"
"נו... מה הבעיה?"
"זהו סימון של אדמה" העיר לו קאקאשי בעוקצנות. "אתה לא יודע לעשות את הטכניקה שלך נכון."
"מה אתה חושב לעצמך!" נזף בו. "אני עושה אותה מצוין! אתה לא מבין בזה דבר, אתה סתם בריון טיפש!"
"לא נכון, זה סימון ידיים של הנחש, סימון של אדמה. אתה הטיפש."
"ככה זה עובד! מה אתה בכלל מבין? רק דרך טכניקות אדמה אני יכול ליצור אשליה, ממש כמו שאתה יכול להתחזות לאנשים דרך טכניקות אדמה!"
קאקאשי חייך מבעד למסכתו. "אני שמח שאנחנו מבינים אחד את השני. צ'ידורי!" הכריז קאקאשי והסתער באגרוף טעון חשמל על השד. "אתה לא נויונימיארו!" פואן זינק הצידה, ונחת על המים. "פספסת!" צחק עליו.
הוא נאנח. "אתם לא לומדים..." אמר, לפת בידיו את ימטו וסמואי המעולפים, חשמל את המים וזינק מעלה בזריזות.
השד התחשמל כהוגן, והתנער. עכשיו הוא שם לב- הוא הפסיק להשתמש בטכניקה! "לעזאזל איתכם, הנינג'ות!" הוא נזף בו והשתמש בסימון ידיים. "אני אדאג שלא תוכל להתעורר איי פעם מהחרדה!" הוא עמד להשתמש בטכניקה שוב, אך הופתע פעם נוספת. הוא חטף אגרוף כה חזק, והוא הבחין בעצם החזה שלו בולטת החוצה. "מה לעזאזל..." הוא מלמל, והשתעל דם. "הערמתם עליי, נינג'ות מקוללות..." הוא צנח מטה, וצף על פני המים.
"כל הכבוד, סאקורה" אושש אותה קאקאשי. סאקורה התנשפה, ומחתה זיעה שהצטברה על מצחה. "לפחות זה הסוף של הצוות הזה" היא התבוננה בגופתו של פואן. "טד הזה... ארבעים שדים... כל אחד מהם הוא פשוט... הוא יריב ראוי בפני עצמו. זה ממש לא הוגן."
סמואי וימטו התעוררו, ועמדו על המים. ימטו התבייש בעצמו. "לא זיהיתי את השד בתחפושת, סנפאי. אני מצטער."
"אין לך על מה, הוא הערים עליי גם" הוא משך בשרווליו. "טד הלך לזמן מה. אני חושב שאנחנו יכולים לנצל את הזמן הזה כדי לחשוב ולתכנן אסטרטגיה, ואם לא, אז..." הוא הביט בסאקורה, "קצת לנוח. סאקורה אמנם הקצינה קודם, אבל היא צודקת. אנחנו באמת זקוקים למנוחה."
"אני מצטערת שהייתי לכם לעול" ענתה בבושת פנים, "אני לפעמים שוכחת את המקום שלי. אני מקנאת בכם, אתם יודעים?..." היא התבוננה בכולם. אפילו סמואי התפלאה לשמוע זאת ממנה. "כל אחד מכם נותן כאן את כל מה שיש לו... ומה אני נותנת לכם בתמורה? יריקה בפנים. אני רק חושבת על עצמי בפעמים האלו... אני מבטיח שאתאפק עד סיום הקרב. אני לא ארשה לעצמי להתנהג כך. זאת הבטחה."
ימטו חייך במבוכה. "אל תסחפי, סאקורה. זאת גם סוג של התשה. תנוחי תוך כדי שאנחנו מתכננים את הקרב הבא."
הם עמדו לא רחוק משדה הקרב. הפיצוצים הלמו, ושריקות המתכות המתעופפות לא חדלו לרגע. "מה אנחנו יודעים על גקידו?" שאל קאקאשי. "לפי סמואי, הוא ראש 'שבעת החטאים', והוא נחשב לשד חזק מאוד. ממידע שהצלחתי לשלוף מהשדים, הטכניקה של ימטו לא תעבוד עליו" ימטו נראה שקול ומחושב. "הם אמרו את זה?" שאל ימטו.
קאקאשי הנהן. "זאת האמת. כששאלתי אותם, הם אמרו לי שאין לו נקודת חולשה. כנראה שיש לו, והם לא יודעים. כך הוא מצליח לשלוט בכולם. הוא מאוד ערמומי, ולכן נצטרך להתכונן לכל מצב."
"חייבת להיות לו נקודת חולשה" ביארה סמואי. "הוא לא בלתי מנוצח. הוא נוצח בעבר. אמנם זה היה על ידי סנין ששת הדרכים... אבל הוא נוצח. אני מניחה שהסיבה היחידה שנוצח על ידי הסנין היא רק משום שהוא היה מספיק חכם כדי לעלות עליה. זה רק דורש חשיבה טובה."
"הו!" ימטו מיד הרים את ידו. "אני לא מאמין ששכחתי. סמואי, היא עלתה על משהו שלא שמתי לב אליו. תגידי להם מה שסיפרת לי."
היא הנהנה. "הביטו; הירח והכוכבים לא זזו מתחילת הקרב."
"הא?" התפעלה סאקורה, והתבוננה. סמואי צדקה; הוא באמת לא זז. הוא נשאר במקומו. "עבר כל כך הרבה זמן?..." שאלה סאקורה, שהביטה בה בחשש.
"לפי ההערכה שלי, לפחות כמה שעות" היא חיזקה את דעתה. "משהו קורה כאן... גקידו, טד, איך שהוא קורא לעצמו, הוא מצליח לשלוט בגורמי השמיים באיזו טכניקה."
"למה שהוא ירצה את זה?" שאלה אותה סאקורה ליתר ביטחון. מכאן אפילו קאקאשי היה יכול לענות. "שדים, ברובם, נולדים בלילה. בלילה הם משום-מה יותר חזקים, תופעה שאינה ברורה לנו עד היום. מלבד זאת... אנחנו עייפים בלילה. גופנו האנושי זקוק לאור שמש כדי לא להתעייף בקלות. בנוסף, כנראה שחלק מהשדים שלו חזקים יתר על הרגיל בלילה."
"אין לנו ברירה. בינתיים תנוחו. הולך להיות לנו לילה ארוך." הם הנהנו, וסאקורה הביטה ביד צפה, של כפיל סאסוקה. המחשבה עליו העיקה עליה, אבל אז היא קיבלה תקווה- כשהיא חשבה על נארוטו. היא חייכה, ושיחקה במים.

אני לא יכול להתקרב אליה. במזל שהצלחתי להיפטר ממנה בפעם האחרונה, אך זה לא יקרה בשנית. אני חייב למצוא דרך לחסל אותה, לשתק אותה אפילו לזמן קצר כדי שאוכל להיפטר מהחברים שלה. היא מספיק קשה לבדה! זה לא קרב הוגן!
ליים ישב על ראש הר מחט, כשהוא חושב כך על סיכוייו בקרב. הוא היה מרוכז, ושיחק באדמה הרכה בין אצבעותיו. "משועמם?" שאל אותו טד, שהגיח מאחוריו. ליים נפל אחורה, והתנשף בבהלה. "טד!" הוא קרא בפליאה. "מה... מה אתה עושה כאן?" חשבתי שהקרניים הייתה המצאה שלו.
"תתפלא, אבל אני מסתדר בקרב שלי מצוין. חשבתי לראות מה קורה איתך. אני יודע שאהבת את קמורי. אני מקווה שאתה לא יורד לה."
"מה!" ליים התרעם וקם על רגליו. "למה שאני בכלל ארצה לרדת לה! למה אתה מעלה את זה מה נראה לך-"
"תראה איך אתה מתרגש, כמו ילד שמתנשק בפעם הראשונה. היה לך כיף לרדת לה?"
"אני עוד מעט ארד עליך עם איזה אגרוף!"
"נראה אותך. מה אתה עושה כאן, למה אתה לא נלחם?"
"אני לא יכול, היא לא תאפשר לי אפילו הזדמנות. היא מיד תכניס אותי לגנג'וטסו. אתה לא עסוק בלהילחם בחזית שלך?"
"לא... השדים שלי עושים עבודה מופלאה."
"יש לך באמת ארבעים שדים?!" הוא נחרד לשמוע. "הייתי בטוח שהמצאת את כל השקרים האלו!"
"ולמה שאעשה את זה? אני גרוע בלשקר. אני אומר את האמת. אני אומר אותה כל כך טוב, שהיא מגנה עליי יותר טוב משקרים."
הוא לא מפריז בערכו, הוא באמת חזק. "אז באת הנה לעזור? אם תצליח לעזור לי להעסיק את קמורי... אני אוכל להפטר משאר הצוות המטופש שלה. עכשיו כשאני יודע את היתרונות והחסרונות של כל אחד מהם, זה רק עניין של אסטרטגיה."
"מצוין. אלך להילחם בה. תמיד תהיתי איך ייראה הקרב בינינו... אני מתמלא התרגשות ממש כמוך, ליים!"
"מה! אני לא- אררר!" הוא רצה לחנוק אותו, אך טד זינק משם הלאה. ליים המשיך אחריו, בחיוך מרוח. אולי יש לי עוד סיכוי. אולי אצליח להביס אותה.


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
L.Wolf
הודעה 27.05.2013, 23:06
הודעה #93


גאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 338
תאריך הצטרפות: 23.02.07
מיקום: תגידו זה באמת משנה גם ככה לא תכירו
משתמש מספר: 26,642



יאיי חלק נוסף והפעם חלק שסאקורה בו היה הדמות הראשית אני חייב להודות שאהבתי את החזרה לעולם של עצמה מזמן לא ראיתי את סאקורה בת ה 13 וקישי כבר לא שם אותה אהבתי את הפרק והיה ממש נחחמד לראות שיש שדים שחלשים ומשתמשים רק בטכניקות של אשליה או התחזות מחכה קרב לחלק הבא ולקרב נגד קמורי


--------------------
אוציהא סאסקה&אוציהא איטצי


planet.com/images/features/ptests/naruto/sasuke.jpg" alt="naruto test" /></a> COPY BB CODE




Go to the top of the page
 
+Quote Post
Dr_Ellert
הודעה 06.06.2013, 16:26
הודעה #94


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 277
תאריך הצטרפות: 13.11.12
מיקום: מיקומך
משתמש מספר: 182,635



לקוראיי היקרים!
אני מצטער שלקח לי זמן רב, השבוע הייתי עסוק עם עבודה ועם כתיבת סיפור, ובנוסף אני משלים את הפרק האחרון בפאן-פיק (אחרון-אחרון) כך שאעלה את תדירות הסיפור בפורום.
בינתיים אתם מוזמנים להינות מפרק נוסף של הפאן פיק, פרק אגדי בחשיבותו... טד נגד קמורי!

פתיחה 16:

זוהי השנה ה-65 לחמשת הארצות המובילות. לפני שנה תמימה, עולמם של השינובי הספיק להזדעזע דיו. אירועים רבים וקשים עברו על כלל הכפרים הנסתרים, כאשר בכולם עוברים שני חוטי שני בולטים: נארוטו, והאקצוקי.
לאחר שכל האירועים הוצתו, לא הותרה ברירה ומלחמה פרצה. בניגוד למצופה, המלחמה אינה בין האומות השונות. להיפך, האומות התאחדו בצוותא לכדי "שינובי": המכנה המשותף לכולם. אם כך, מי האויב? כוחות האקצוקי, ארגון טרור חשאי ונסתר אשר מתקיים בכל רחבי הארצות, במטרה להפילן. הוא משתמש בג'וטסוים אסורים מכל הסוגים, רק על מנת לממש את מטרותיו האישיות.
הקרב מגיע לשיאו, ועתה טד ניגש לעזור לליים, שמוצא את עצמו חסר אונים נגד קמורי. במקביל, הקרב של צוות 1 ממשיך, או שמא אפשר להגיד, מדרדר.

חלק מיוחד 5: טד נגד קמורי

"מבאס." אקצוצ'י כבר עשה את דרכו חזרה, יחד עם קמורי, ממתחם המפקדה. "אני מקווה שאינו ושיקמרו בסדר... עדיין לא ראינו אתו."
"אני בטוחה שהם עושים כמיטב יכולתם" קמורי ענתה בקור, וצפתה קדימה בדרך. הם היו בחצי הדרך, ואז הם הבחינו בטד. "היי, זה לא?..."
"טד" קמורי ענתה, ושניהם ראו את ליים ממשיך הלאה. "הוא רוצה לברוח ממני. אקצוצ'י, אתה חייב לעצור אותו. אני אעכב את טד."
"חשבתי ששיקמרו אמר שהוא יהיה בגזרה המזרחית?"
"יכול להיות שהוא נותן לו חיפוי."
"הגיוני... את צודקת, אני אמשיך אחריו. בהצלחה." הוא המשיך בריצה ועקף את טד. קמורי המשיכה את דרכה לעבר הדמות הבודדה, שעמדה לא רחוק. כשהגיעה, היא עצרה במרחק הגנה הגון. "טד..."
"קמורי" הוא חייך. "מוזר לראות אותך בצד השני. את נראית הרבה יותר סקסית ככה."
"אתה לעולם לא תחמיא לי. זה לא מתאים לך. אתה אוהב להקניט אנשים. חשבתי שהגזרה שלך היא מזרחה מכאן."
"שיעמם לי שם, חשבתי לעשות טיול לליים, לראות איך הוא מסתדר. מסכן הילד, הפחדת אותו! הוא לא יכול להילחם נגדך!"
"הוא ישלם על הטעויות שעשה בחייו."
"אל תתייחסי אליו ברצינות כזו! תראי איך הוא נראה! הוא בטח לא אוכל את ארוחות הבוקר."
"אתה חושב שזה מצחיק" היא ענתה בקולה הקר, ושילבה את ידיה, "אבל זה רציני. אני אלחם בך באותה מידה שאני נלחמת בו. אני מזהירה אותך."
טד צחק בקול. "אני משתין כאן!" לגלג והצביע על המקום בו עמד. "אוי לא! מה אני אעשה! קמורי תכניס אותי לאשליה! אימא! אימא!"
לפתע, הוא שם לב שהוא מתכווץ. "מה... מה קורה כאן?" הוא שאל, והביט סביב. הכול גדל סביבו, והוא רק התנמך. "מה קורה כאן? זה לא הוגן! זאת אחת מהאשליות שלך, נכון? אני נשבע שאני-"
"מההתחלה היית תחת האשליה" היא התקרבה. "אין דבר שתוכל לעשות בנוגע לזה" היא עמדה לדרוך עליו. נעלה עמדה לרסק אותו כמו נמלה, והוא ראה רק אפלה וחשיכה.

טד התנער מהר. "אה!" הוא צעק, והביט בבהלה סביב. שינדו משך במעילו. "גקידו-סמה!" הוא קרא בבעטה. היא מהירה יותר ממה שחשבתי. היא ממש מהירה. "אני בסדר, תפו"ד קטן. לך מפה ותתחפר לך באיזו שוחה עד שאתקע שוב באשליה."
"אתה משתמש בשדים שלך כדי להילחם בשמך. זה עצוב."
"וחשבתי שגברים אוהבים לגמור מהר! את ממש זריזה, את יודעת? אפילו לא הרגשתי שאני באשליה! העולם התנהג כפי שהוא התנהג עד עכשיו! אני מתפלא!"
"אתה מפחד?" היא שאלה. "לא" ענה בזלזול, "אבל אני יודע להעריך את האויבים שלי. אני מבין למה טובי אסף אותך אלינו. את לא סתם אספסוף עלוב, את באמת מישהי חזקה. אבל זה לא יעזור לך, משום שאני הטוב ביותר. אין לאשליות שלך משמעות כלפיי!"
"אתה בטח חושב שאני כמו האוצ'יה" היא שיחקה באצבעותיה. "אתה בטח חושב שאשליה אחת ליום היא הגבול שלי. אתה טועה. אני יכולה הרבה יותר... והרבה יותר בקלות. אני לא נכה וחלשה כמו סאסוקה. סאסוקה הוא נינג'ה, ולא רב-אשליות."
"את שוכחת מי אני!" הוא נזף בה והניף נגדה בידו. "אני הוא טד, אימת השדים! אני ראש שבעת החטאים, ואני זה שימחץ אותך! את אמנם מאוד כשרונית, אך את לא עברת די כאב בחייך כדי להבין את המשמעות האמתית של כוחי!"
"ההיפך הוא הנכון, טד. עברתי כאב רב... שאני מצטערת עליו." היא התרכזה, והושיטה את ידיה קדימה.
טד הביט סביבו. הוא היה בטוח שהיא השתמשה באשליה. "לא עשית דבר" הוא אמר, אולם בקול שלא היה שלו. לפחות לא שלו בגיל הזה. הוא נשמע כמו ילד. "מה... מה עשית לקול שלי? שינדו!" הוא צעק.
קמורי מצמצה לכמה רגעים, והחזירה את ידה אליה. "אתה עשית את רוב העבודה" היא אישרה עבורו, "בעוד שאני נתתי את הדחיפה הקטנה. שינדו? השד הקטן? הוא בתרדמת... הוא תחת אשליה."
"זה בלתי אפשרי!" הוא אמר, ושם לב שהוא נראה כילד קטן ותמים. "מה עשית לי? למה אני בן שמונה? מה המשמעות של זה?!"
"אתה היית חלש אז. פחדת מהעולם בחוץ. לא היית שד מפלצתי... כפי שאתה היום. לכולנו יש נקודות אור בחיים, שאנו נוטים להתעלם מהן. זאת שלך. היית טהור פעם. כולנו מתחילים טהורים בהתחלה, משום שלא הספקנו לטעות..."
"שקרנית מטומטמת! אין לזה משמעות! זאת רק אשליה! שינדו לא יכול להיות תחת אשליה! הוא מסתתר, את לא מסוגלת לראות אותו!"
"אני מצאתי אותו. הוא תחת האשליה שלי."
"תפסיקי לקשקש במוח!" ענה לה במרירות ובבושה, והרגיש שד בגודלו שלו, משום שהיה קטן, שמשך בבגדיו. "גקידו-סמה..."

הוא התעורר מהאשליה. לפחות כך חשב. הוא לא היה בים. הוא היה במעין תא כלא עשוי עץ. "מה זה... מה קורה כאן?" הוא שאל, וליטף את העץ. "זה מוכר לי... מאוד מוכר." הוא לא חזר להיות גדול. הוא עדיין היה ילד בן שמונה, לבוש בבגדים ישנים. "מה קורה כאן? חשבתי שהתעוררתי מהאשליה! שינדו?"
"אמרתי לך," קמורי עמדה מצדם השני של סורגי העץ, "שינדו באשליה גם כן. זה אבוד. זה מקום שהיית בו פעם. למה אתה מפחד במקום הזה, טד? מה לא סיפרת לנו באלפי הישיבות שבילינו בהם? תמיד אהבת לצחוק על סאסוקה ועל ליים... אבל מה לא סיפרת לי? תמיד פחדת ממני... שמתי לב לזה. אף פעם לא היית מיישר איתי מבט."
טד חזר לגודלו המקורי. קמורי נעה צעד אחורה. "שכחת ששדים נולדו גם באשליות, טיפשה!" הוא ריסק את סורגי העץ, "ואנחנו מסוגלים למלוך בהן באותה המידה!" הוא חנק אותה בידו, וחשף חיוך נבזי. "אני יכול לאנוס אותך ולא תוכלי לעשות כלום בנידון! אבל אפילו לא הייתי אונס אותך! לא הייתי מסוגל לדבר אתך כי לא עמדתי בפני הפנים המכוערות שלך! 'עין-דג', לא?"
היא הביטה בו תוך כדי שהיא נחנקה. הוא התעלה עליה. "בעולם האשליות... טד..." היא השיבה בחנק, "המולך הוא רב-האשליות" ענתה, והתפוגגה לאלפי נוצות יונה. הוא שאג בקול, ושבר ברקיעה חזקה את רצפת העץ עליה עמד. "זה מה שאת חושבת! את לא תוכלי להביס אותי לא כאן, ולא במציאות! ברגע שאניח עלייך את היד-"

"גקידו-סמה!" ניער אותו שינדו. הוא התנשף. היא ממש טובה. היא כמעט גילתה את נקודת החולשה שלי. איך... איך היא יכולה? "עבודה טובה שינדו. תישאר קרוב, ואל תיתן לה להתקרב אליך."
"כן, גקידו-סמה!" הוא ענה וצלל במים. הוא עמד שוב על המים, בלילה, באותו מקום בו פגש בה. היא עדיין עמדה מולו- נינוחה ורגועה. "את שחקנית טובה, קמורי. אני מתפלא, למה שבחורה כשרונית כמוך תרצה לשתף איתם פעולה? זה בגלל שיקמרו? זה בגלל הסקסאפיל המטורף שיש לו עלייך? 'בואי איתי, קמורי!', 'אני אוהב אותך, קמורי! בואי נזדווג ביחד כמו שפנפנים ביום האהבה!' "
היא הביטה בו במבטה הקר. "אני אוהבת אותו, אני מודה. זאת האמת. ואם חשוב לו להגן על חבריו... אני אעדיף להילחם בך באשליות, מאשר להיות איתך באותו צד."
"את גורמת לזה להישמע ממש טוב!" הוא צחק ברשעות. "אני מקנא בך. את אוהבת מישהו. אתם בטח הזדיינתם עד שהגענו. לא היה מזיק לי איזה אונס. הייתי רוצה אבל לאנוס בחורה חכמה, כדי שהיא תנסה לזיין לי במוח, ואז כשאאנוס אותה היא תגנח כמו חמור!"
"אתה גס יותר מדיי. ברגע שהקרב עם ליים יסתיים, אני מקווה שאספיק לחסל אותך, אם לא הצוות המקורי שנלחם נגדך."
"מי? הם? הם על הפנים. תראי אותם, אני מצליח להילחם בהם ובך בו זמנית, ואני אפילו לא מזיע." היא לא ענתה, והוא התבונן בה מבעד לעיניו השחורות. "את כל כך משחקת אותה 'קולית', אבל את בטח סתם גרועה! אין, בטווח אפס, אני משטח אותך!"
"אתה מנסה לקנות זמן לליים... למה? הם יכולים להרוג את ליים. זאת לא בעיה."
"זאת הטעות שלך" טד פתח את ידו לכדי הבהרת דבריו, "הם לא יהרגו אותו. הם לא יכולים. אולי שיקמרו... אבל הם לא. זה למה הפרדתי אותך מהם. כדי שלא תעזרי להם."
"אני לא יודעת מה הם יכולים או לא יכולים לעשות, אבל כבר סיכמנו את זה שהוא חייב למות" היא צמצמה את עיניה. "למה אתה מדבר? חשבתי שרצית להילחם."
"את צודקת!" הוא הסתער על קמורי בחרבותיו. הוא ביתר אותה לשניים במהירות אדירה- הוא אפילו לא ידע שהיה כה מהיר. זה היה קל חשב לעצמו. אז הוא הביט בחרבות השליטה שלו. הן לא היו מכוסות בדם. סביבו- נוצות יונה. "מה!" הוא נלחץ ונדרך במקומו. מתי?! זה בלתי אפשרי! אני יצאתי מהאשליה, מתי היא?...
היא עמדה מאחוריו, במרחק מה. "אתה לא תזמן עליי את השדים שלך? חשבתי שזאת היכולת העילאית שלך."
"זאת לא היכולת היחידה" הוא נופף בחרבותיו נגדה. "איך עשית את זה? איך אני עדיין באשליה? אני התעוררתי ממנה!"
הוא חשב שהיא תחשוף חיוך ערמומי, כפי שהייתה עושה כאשר התעללה באנשים. עתה היא נראתה מנוכרת... הרבה יותר מאיימת מכפי שהייתה בעבר. "אמרתי לך. השד שלך תחת האשליה שלי."
"זה לא נכון! הוא העיר אותי עכשיו! ואני יודע שהוא לא תחת האשליה שלך, החרבות שלי יכולות להגיד לי-" לעזאזל, מה אני עושה? טוב שאני לא מוסר לה את נקודת החולשה שלי על מגש!
"אני זכרתי משהו כזה. תודה רבה עבור המידע. זה נכון, אבל אני משתמשת באשליות חזקות יחסית. לוקח יותר מ'ניעור' כדי להעיר אותך מהאשליות שלי."
הוא צעק בהתקף אמוק והסתער על קמורי. היא חסמה אותו בקונאי, ונעה אחורה. "אם אנחנו באשליה, למה את מגנה על עצמך? הא?!"
הוא הרגיש דבר מה ננעץ בו מאחור. להב קונאי מדממת בלטה לה מבעד למעילו, מתוך האזור בו היה לבו. הוא צחק. "ניסיון נחמד, קמורי! אבל אני בן אלמוות, את מבינה, זה קטע כזה של שדים..." הוא הסתובב אליה מיד וחבט בה. רק אז שהבין- הוא חבט בעצמו. מי שעמד מאחוריו היה הוא עצמו, והוא זה שהרגיש את החבטה. התהליך היה כה מהיר, שהוא לא צפה דבר. הוא הטיח את עצמו מעל המים מספר פעמים, עד שהתנגש בסלע קרוב. "אני... איך עשית זאת? זה בלתי אפשרי! אפילו לאשליה!"
קמורי לא הייתה שם. הוא מצמץ, וכאשר הבחין- הייתה גופה על המים. היא הייתה של אדם, שדמה מעט לטד בעיניו השחורות וקרניו. היה להם אף זהה. "זה... זאת עוד אשליה? איך זה אפשרי? כמה אשליות את יכולה לבצע? שינדו! שינדו!!!"

הוא הצליח להתעורר. הוא עמד עדיין באותה הנקודה, מול קמורי. הוא זכר שקרא פעם על הקרב בין סאסוקה לאיטאצ'י... זה היה דומה. "מה זה היה אמור להביע! איך ידעת מי זה? איך ידעת ליצור את האשליה הזו? זה לא משהו שסיפרתי איי פעם למישהו, שלא נדבר עלייך!" איך היא הכירה אותו?... זה בלתי אפשרי. שינדו, שהעיר אותו מהאשליה כתפקידו, חזר למקום מחבוא אחר.
"המוח שלך הוא שברירי. במשך זמן רב נתת למחשבותיך לנדוד בקלילות, בעוד ששריריך ספגו אימון קשוח. זה הפך את מוחך לחלש, והוא קורבן לכל האשליות שאני יכולה לעורר. השד שמעיר אותך? אני לא יודעת כמה חזק הוא כנגד האשליות שלי..."
"יש לי שדים שעושים אשליות פי כמה וכמה יותר חזקות משלך!"
"אני בספק" היא הניפה את אצבעותיה בסדר מוזר. הוא נדרך במקומו. "עוד אשליה? זה לא יעזור לך! אני כל הזמן מתעורר, את לא תצליחי להחזיק אותי באחת דיי זמן!"
"אתה צודק, טד. אבל אני כן מצליחה לאט-לאט לגלות מי אתה באמת. זאת תכלית הקרב מההתחלה."
"למה שזה יעניין מישהו?" הוא שאל בחלחלה. "אני לא שאלתי עלייך שאלות!"
"משום שנתתי לך את התשובות מלכתחילה, מהרגע שהצטרפתי לארגון. אין לי שום דבר להסתיר. האם לך יש משהו להסתיר, טד?..."
"אני נשבע שאני אאנוס לך את הצורה!" הוא השליך עליה שוריקנים. היא זינקה מעלה, והשתמשה בסימוני ידיים. הוא לא הבין את פשר הדבר, ורק אחריי שנחתה, הבין מה ניסתה לעשות. היא משתמשת בטכניקה שאינה אשליה? זה לא יעזור לה. "זה חמוד, לראות אותך עושה סימוני ידיים. זה כמו לראות את סאסוקה זומם על תכניות המלחמה שלו."
"לעולם אל תשווה אותי לחלאה הזה" היא ענתה. היא הפסיקה עם סימוני הידיים, מה שהותיר את טד בסימני שאלה. "מה... מה ניסית לעשות? לא קרה דבר!"
"עכשיו השד שאתה קורא לו שיריוקו לא יהווה עבורי בעיה. הוא היה העיניים שלך לאורך כל הקרב, וניסיתי להיפטר ממנו בכל פעם שנכנסת לאשליה. עכשיו נשאר רק להפטר מהשד השני."
"מה?!" טד נבהל, והשתמש בחרבות הזימון המיוחדות כדי לחוש בכוחו של שיריוקו. הוא לא הרגיש בו. "מה... מה עשית לו? מתי הספקת?"
"איך אתה יודע שאתה לא בעוד אשליה, טד?..."
"מה?!" הוא נבהל והתעורר. הוא באמת היה באשליה- כל מה שקרה עכשיו. שינדו ניער אותו זמן רב. "גקידו-סמה! גקידו-סמה ענה לי!!!" הוא התאונן. טד דחף אותו. "התרחק ממני שד-אשפתות! איך... איך לא הערת אותי עד עכשיו? איך לא התעוררתי?!"
"שיריוקו מת בזמן שהיית תחת האשליה, גקידו-סמה!" הוא עמד לפרוץ בנהי. "אני יודע" טד התרכז. איך... אני לעולם לא אדע מה קרה כאן. לעולם לא אדע איך היא חיסלה אותו. איך היא עשתה את זה?... כמה מהירה היא יכולה להיות? יש לה מוניטין מרשים... לא ידעתי שהיא כה כשרונית. אני עדיין בן אלמוות. היא לעולם לא תצליח להוציא ממני את נקודת החולשה שלי. כל הניסיונות שלה ירדו לפח.
היא עמדה מולו. הוא ידע הפעם שזאת המציאות, בוודאות: גופו הרגיש לאה, וראשו הרגיש מעט סחרחר. כאשר אדם, או אפילו אדם מיוחד כמו טד נכנס לאשליה, זה גורם לכאב ראש נוראי. זה צרם באופן מאוד לא נעים. "את... את טובה" הוא פלט זאת כאילו הוכרח. "איך, מתי הספקת להרוג אותו?"
"עשיתי לך תרגיל מאוד מיוחד, טד. יצרתי הסתעפות אשליות, במידה ולא שמת לב; אתה נכנסת לאשליה, משם התפתחה אשליה נוספת. ברגע שניסית להתנער ממנה, חזרת למקורית, ואז שוב ניסית להתנער ממנה, מה שהוביל אותך לאשליה הקודמת שהיית בה. אתה בהחלט קשה לשליטה בעולם האשליות, אבל אתה עדיין אנושי."
"אני לא אנושי!!!" הוא הסתער על קמורי בחרבותיו. היא התחמקה בזריזות, וזינקה אחורה. "זה רעיון רע. אם תתקוף אותי תהייה יותר חשוף לגנג'וטסו שלי."
"תפסיקי לזיין לי במוח ותעמדי במקום!" הוא המשיך להילחם, והיא המשיכה להתחמק. יחסית לטיפוס שלא יכול היה להילחם בטאיג'וטסו, היא בהחלט ידעה לחמוק. שנים של אימונים, כך הוא הניח. "אני אדאג שאת תדממי משם כמו בתולה! אם אף אחד לא גרם לך לזה עד עכשיו, אני אדאג שתרגישי זאת מחדש!"
"אנחנו באשליה, אתה יודע. זה למה אתה לא פוגע בי" היא המשיכה להתנועע בין חרבותיו, ולזנק אחורה. "באשליה אי אפשר לפגוע ברב-האשליות. לנסות להילחם באופן פיזי זה חסר טעם."
"למה שתגידי לי שאנחנו באשליה? מה יוצא לך מזה?"
"זה לא משנה אם אגיד לך או לא" היא הסבירה, "אתה לעולם לא תצליח לצאת. הסיכויים שלך לזה הם... לא טובים."
"שינדו!" הוא קרא בקול, והשתמש בחרבות הזימון.

הוא התעורר שוב. הוא היה באמת באשליה, פעם נוספת. הוא עמד חצי מטר מקמורי, שהתבוננה בו בעין הדיו הריקנית שלה. הוא לא חסך בזמן, וחנק אותה. היא השתנקה. "הנה, תראי מה קרה..." הוא הידק את אגודלו על עורק הצוואר, והרגיש את הדופק שלה עולה. "הדם שלך חם... הייתי יכול למלוק אותך כמו תרנגולת, למזוג את הדם שלך לכד, ולגמוע אותו כגמל במדבר!"
היא עצמה את עיניה. הוא חייך. "התכונני!" הוא סובב אותה במקומה. "את הולכת לסבול-" הוא גנח בסוף המשפט, כאשר בעיטה מאוד חדה שוגרה לעבר אזור חלציו. הכאב היה נוראי מנשוא, והוא התיר את ידו. היא נסה ממנו למרחק ביטחון, וחזרה להביט בו בקור. הוא שפשף כדי להרגיע את האזור הפגיע. "זאת פשוט הייתה מכה מתחת לחגורה- תרתי משמע!" הוא עמד לפצוח בבכי.
"יכול להיות שאם היית באשליה, זה היה פחות נורא. אתה עדיין אוהב את המציאות?"
"אשליה היא לפחדנים, קמורי. היא מקום שאת בורחת אליו כשאת לא מסוגלת להתמודד עם המציאות. מתי תלמדי את זה?... אולי אחריי שאגרום לך למות!" הסתער עליה מחדש בחרבותיו.
כל העולם היה חשוך, ועין אחת ענקית ולבנה התנוססה ברקע, כירח מעוות. "מה... מה זה?" הוא שאל, והביט סביבו. "עוד אחת מהאשליות המזדיינות שלך?"
העין ממש דיברה אליו. "קאקאשי... לפי מה שאני רואה, אתה היית צריך כבר להרוג אותו. למה הוא עדיין בחיים?"
"מה? איך זה קשור למשהו? תפסיקי לנסות למפות את הראש שלי!"
"אני עושה את זה מתחילת הקרב. כדאי שמישהו יעשה את זה, אתה בהחלט יצור זדוני שצריך לגדוע."

הוא התעורר שוב, שינדו ניער אותו. "גקידו-סמה, נתקעת באשליה!" הוא משך בו. הוא ניער אותו מעליו, ושם לב שקמורי לא לידו. למעשה, היא לא הייתה בטווח ראייה כלל. כאב הראש עוד מקודם התחזק, והדאיב עליו מאוד. "לעזאזל, בכל רגע נתון אני חשוף לאשליות שלה. עכשיו אני מבין למה ליים לא יכול להילחם נגדה... היא באמת קוץ בישבן! אולי כדאי שאזמן עוד שדים-"
"לא, גקידו-סמה! זה רק יהיה יותר מסוכן! היא תשתמש בהם נגדך, או יותר גרוע... היא תחסל אותם בעצמה, כך שלא יוכלו להמשיך את הקרבות נגד קאקאשי הטקה."
"אתה צודק" טד ליטף את קרקפתו. "חייבת להיות דרך. אני לא אכנע לממזרית. למרות שהאשליות שלה טובות... יותר מדיי טובות. היא טיפשה! למה היא בחרה ללכת לצד של שיקמרו! היא הרבה יותר חזקה ממנו, אין ספק. אני יודע! מה עם נויונימיארו? הוא עדיין איתם?" הוא שאל, והשתמש בחרבות הזימון כדי לחוש בצ'אקרה שלו. הוא לא חש בו כלל. "לעזאזל... אני רק צריך למצוא דרך לשים עליה את היד. שינדו, לך והסתתר, לפני שהיא תמצא אותך. אתה התקווה היחידה שלי כרגע לא להיכנס לאשליות שלה."
"כך ייעשה, גקידו-סמה" הוא אישר, ונמלט משם. "איפה היא?..." הוא שאל עצמו בקול, והביט סביב. הוא ניסה לחוש בצ'אקרה שלה- ולא הרגיש דבר. למה שהיא תנסה לברוח עכשיו? היא אולי הלכה לעזור לשיקמרו? לא... אם זה היה קורה לא הייתי תחת השפעת האשליה. אז נפל האסימון. עיניו נפערו לרווחה. "אוי לא, שינדו!!!" הוא השתמש בחרבות הזימון כדי לחוש אם הוא עדיין בחיים. היא ידעה יותר מדיי, והיא כבר חיסלה את שני הסיכויים שלי להשתחרר מהאשליות שלה.
הוא מצא את השד הנאמן שלו, כאשר קונאי היה נעוץ בראשו. עיניו הסתכלו על טד ברעד. "גקידו-סמה... אני מצטער..." הוא השתעל. טד אחז את ידו. "אל תמות לי! לעזאזל איתך, שינדו!" הוא שלף את הקונאי, וזימן שד נוסף. אקונה היה יכול לרפא אותו... מי עכשיו ירפא אותו? הוא נשך את אצבעו, וזימן שד שהיה נראה כתולע ענקי. קולו היה עמוק ומחוספס. "גקידו-סמה, זימנת אותי?"
"אל תדבר אליי! תחייה את שינדו עכשיו!!!" התולע הנהן, ומתחתיו החלו להגיח עלוקות קטנות. הן החלו לטפס על פצעיו של שינדו, וניסו לרפא אותו.
"קונאי אחד לא יפריע לו, גקידו-סמה" אישר עבורו התולע הענקי. "לך מפה, שִימִי. עכשיו." התולעת נעלמה, והעלוקות המשיכו לאחות את הפצעים. היא ערמומית... יותר מדיי. אני נוהג כמגושם מדיי. בעודו מלטף את פצעיו של שינדו, הוא הרגיש מבט חודר בעדו. הוא ידע שזה מוכר לו. הוא הביט אחורה, וזיהה את קמורי. "את!" הוא נעמד והצביע עליה. "את משחקת עם הראש שלי! מי את חושבת שאת!"
"בתחילת הקרב דיברת על כך שתאנוס אותי. שינית את דעתך?"
"לא הייתי נוגע בך במקל!" הוא צחק מעליה. "עם פנים מכוערות כמו שלך קשה להסכים. אם היית משלמת לי לא הייתי נוגע בך!"
"לא היית מסוגל לגעת בי גם אלמלא היית רוצה."
"אני נשבע שכשתמותי אערוף את ראשך!" הוא עמד להסתער, והיא נדה לו באצבעה. "אמרתי לך שזה רעיון רע. אבל עכשיו, כששני השדים שלך פגועים... מה תעשה בנידון?"
"מה זאת אומרת?" הוא שאל, ורצה לחזור לבדוק שהכול בסדר אצל שינדו. במקום שינדו, הייתה שם שוב הגופה בעלת הקרניים, שהייתה דומה לטד. "לא!" הוא צעק עליה. "עוד אשליה! שינדו! שינדו!!!" הוא חזר על שמו של השד הנאמן וצעק. "לא! אני לא יכול יותר עם האשליות האלו!!!" הוא הרגיש כיצד ראשו ממש תופח מהכאב. "את והאשליות המזדיינות שלך!!!" הוא איבד שליטה לחלוטין על גופו, והסתער בפה מלא שיניים חדות על קמורי. היא נעה והתחמקה, אך לא הספיקה לזמן רב. אחריי כמה רגעים, הוא נשך אותה ברגלה. היא דקרה אותו בקונאי בראשו. הוא שיחרר את הנגיסה, והיא זינקה אחורה. רגלה עדיין דיממה, והיא לא הייתה נוצות יונה. הוא חייך. "מה קרה? לא הצלחת להגן על עצמך? אין יותר תרגילי קסם זולים?"
"זה כאב לרגלי, טד... אבל יכאב לך יותר, כאשר תתעורר. בינתיים גם קיבלתי ידיעה מהחמ"ל... והם אומרים שהצוות של קאקאשי עוזר לצבא להילחם בכפילי סאסוקה. אם זה יתקדם כך, הייתי מציעה לך לחזור."
שכחתי מזה. "מה זאת אומרת? אני לא צריך לחכות לטובות ממך. שינדו, הער אותי!" הוא צעק. לא קרה כלום. "מה... למה הוא לא מעיר אותי?"
"היה שווה לקבל את הנשיכה הכואבת. השתמש בחרבות שלך, כדי לדעת איפה הוא, טד."
הוא לא חיכה לשמוע זאת פעם נוספת, והשתמש בחרבותיו. בין אם היה באשליה או במציאות, זה היה הקשר היחידי ביניהם- והוא לא חש בצ'אקרה של שינדו. "אוי לא..." הוא הבין את משמעות הדבר. "תוציאי אותי מכאן!!!"

הוא התעורר. היא עמדה מולו, ונראתה קרה, כהרגלה. זה הפחיד אותו. הוא היה הרבה יותר אנושי ממנה, במובן הזה. "מה... למה את מתנהגת ככה? איך את מסוגלת להישאר אדישה?!"
"אני תמיד מפסידה, טד. תמיד. מעולם לא קיבלתי את מה שרציתי, וחייתי בצער. זאת האמת, טד."
"מה?" הוא שאל בחוסר הבנה. "בגלל שלא קיבלת זין נהיית עצובה? וזאת הסיבה שאת מצליחה להישאר כל כך אדישה?! אני נשבע, את לא מבינה מה אני אעשה לך כשאני-"
"אתה יכול לבדוק. שינדו מת מאחוריך. אף אחד לא עזר לו ברגעיו האחרונים. הייתי מציעה לך לחזור למקום ממנו באת, לחזית המזרחית. לפחות שם היה לך סיכוי לנצח."
"זה לא נגמר... קמורי!" הוא צעק עליה, והחל לרוץ משם. היא לקחה לי את שיריוקו, ואת שינדו. העיניים והניעור שלי. מה אני אמור לעשות עכשיו?...

הודעה זו נערכה על ידי Dr_Ellert: 06.06.2013, 16:28


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
avi_k
הודעה 06.06.2013, 19:32
הודעה #95


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: רשומים
הודעות: 76
תאריך הצטרפות: 16.12.12
משתמש מספר: 187,066



קראתי את הפרק הראשון והתגובה שלי מתייחסת אך ורק אליו.
אהבתי את הכתיבה שלך וממש ראיתי את האירועים אבל קצת "הסתחררתי" לא כל כך הבנתי מה קרה חוץ מזה שהגיבור (שיט, אני לא זוכר את השם 0 נקאמורו אולי) הוא בעצם המפקד ושהם באמצע קרב ביער, את מהלך הקרב לא כל כך הבנתי בגלל שהיה סר לי הסבר מה זה בובת צללים וכדומה.
אבל בכללי סיפור טוב אבל משום מה הרגיש לי כאילו הוא אמצע של משהו ולא עומד בפני עצמו, אני אקרא אותו שוב בהזדמנות ואנסה לעשות סדר בראש.
Go to the top of the page
 
+Quote Post
L.Wolf
הודעה 06.06.2013, 20:00
הודעה #96


גאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 338
תאריך הצטרפות: 23.02.07
מיקום: תגידו זה באמת משנה גם ככה לא תכירו
משתמש מספר: 26,642



לפני שאני אכתוב תגובה בקשר לפרק האחרון תחילה משהו לאבי

אבי זה פאן פיק שמתייחס לנארוטו ועל כן המון מהתיאורים של הדמויות שמופיעות באנימה/מנגה לא מופיעות על מנת להבין מה הולך כאן צריך ידע בנארוטו

בקשר לפרק אוקי רשמית אני מאוהב בקמורי הבחורה פשוט כאונה והיא קורעת לטד את הצורה ובקשר לטד הוא ממש גס היא לא הייתה יכולה לשתוף לו את הפה בסבון?
אני כבר מחכה לפרק הבא ומת לקרוא את כל המשך הסיפור
וכמו תמיד הכתיבה שלך ממש טובה


--------------------
אוציהא סאסקה&אוציהא איטצי


planet.com/images/features/ptests/naruto/sasuke.jpg" alt="naruto test" /></a> COPY BB CODE




Go to the top of the page
 
+Quote Post
Dr_Ellert
הודעה 06.06.2013, 20:05
הודעה #97


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 277
תאריך הצטרפות: 13.11.12
מיקום: מיקומך
משתמש מספר: 182,635



ציטוט(avi_k @ 06.06.2013, 20:32) *
קראתי את הפרק הראשון והתגובה שלי מתייחסת אך ורק אליו.
אהבתי את הכתיבה שלך וממש ראיתי את האירועים אבל קצת "הסתחררתי" לא כל כך הבנתי מה קרה חוץ מזה שהגיבור (שיט, אני לא זוכר את השם 0 נקאמורו אולי) הוא בעצם המפקד ושהם באמצע קרב ביער, את מהלך הקרב לא כל כך הבנתי בגלל שהיה סר לי הסבר מה זה בובת צללים וכדומה.
אבל בכללי סיפור טוב אבל משום מה הרגיש לי כאילו הוא אמצע של משהו ולא עומד בפני עצמו, אני אקרא אותו שוב בהזדמנות ואנסה לעשות סדר בראש.


א' תודה רבה על התגובה, רבים שעוברים וקוראים את הסיפור לא טורחים להשאיר לי טיפ. אז אני מעריך את זה מאוד smile.gif
ב' הסיפור הוא באמת חלק, או "אמצע" ממשהו; בהתחלה כתבתי (והשתדלתי כמה שיותר בולט וגדול) להדגיש שזהו פאן-פיק. ולכן המון הסברים ותיאורי רקע מיותרים, במיוחד לאור העובדה שאתה מכיר את הדמויות (אלא אם כן אתה לא בקיא בנארוטו, ואז... ובכן, תהייה בקיא בנארוטו חח)

הפרק הראשון (יותר ראוי להגיד, החלק הראשון, משום שאין לי פרקים. יש מגילה וכל מגילה מתחלקת לחלקים) הוא הסיפתח לסיפור. אם זה לא היה מספיק ברור, אשתדל להסביר זאת על רגל אחת (זהירות! ספויילר למי שלא קרא מעבר לחלק הראשון).
שנה עברה מאז שהתחילה המלחמה. שיקמרו נארה עבר לצד האקצוקי, ובפתיחה אתה פוגש אותו ואת השותפה שלו (עליה כן פירטתי במהלך הפרק) אומו קמומה.
כמו שאמרתי, הפאן-פיק מגיע במקור לאנשים שכבר קראו את המנגה, משום שהוא מדבר על נושאים שהסדרה כבר לא נגעה בהם (בפעם האחרונה שבדקתי הם עדיין בפילרים של המלחמה הרביעית, הפרק העלילתי-מרכזי היחידי שראיתי היה שנארוטו נלחם בראיקאגה השלישי נדמה לי).
בכל מקרה הקריאה היא לשיפוטך, ומקווה שהחווייה מהחלק הראשון לא הפריעה!


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Dr_Ellert
הודעה 12.06.2013, 23:50
הודעה #98


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 277
תאריך הצטרפות: 13.11.12
מיקום: מיקומך
משתמש מספר: 182,635



חלק מיוחד 6! אין ספק שהקרב של טד הוא הארוך ביותר רבותיי!
והפעם שדים, שאפשר להגיד עליהם... שהם שדים מהעבר! (משחק מילים מזעזע)
קריאה מהנה smile.gif

עריכה:

חדשות משמחות לכל מי שקורא את הפאן-פיק שלי!

רשמית, היום (יום שישי, 02:38 בבוקר) סיימתי לערוך ולתקן את כל הפאן-פיק! האיזון של אוסמרו גמור!!!
אני אמשיך לעדכן את הפרקים בפורום, אך בתדירות יותר גבוהה, כך שלא תאלצו לסבול את הקצב האיטי של הסיפור.


חלק מיוחד 6: הלילה הנצחי

צוות 1 הספיק לנוח, וגם עזר לחלק מהשינובי הנלחמים. סאקורה טיפלה בפצועים, בעוד שהשאר פילחו בקונאי ובשוריקנים אויבים נוספים. טד הגיע למקום, וראה אותם בשדה הקרב. היא לא שיקרה. הם באמת שם. "גבירותיי ורבותי!" הוא קרא בקול, והצוות נשא את עיניו אליו. "התגעגעתי אליכם! רק רציתי לספר לכם שהטיפול שלי במקום האחר היה נחמד ומאושש, למרות שהיה מעט מאכזב. הייתי בטוח שילך לי יותר טוב." הם רצו לעברו כצוות, וניסו להגיע אליו. הוא התחמק בין האנשים ויצא משדה הקרב. כשהגיעו אליו, הם היו מחוץ למהומה. "קשה להתרכז כשיש אנשים סביבי. זה כל כך... מלחיץ, אתם יודעים?"
"אתה תתחרט על מה שאמרת, טד!" סאקורה הצביעה עליו. "לא אכפת לי כמה אתה עושה מעצמך בלתי-מנוצח!"
"יכול להיות שתתפלאי. בכל מקרה, הרשו לי להציג בפניכם: אִירוֹגִ'יקַקֶה (イロジカケ ), קִידוֹצִ'יצִ'י (鬼童父), וקָאִיבָּה! (カイバ )"
הוא נשך את אצבעו, ושלושה שדים הופיעו מולו. אחד מהם היה נראה כמו צמח ענקי- במובן מסוים, הוא הזכיר את זטסו. השד הנוסף היה יחסית גדול, ובעל גוף ורגליים של עכביש. חציו השני היה דמוי אדם, ופניו היו מאופרות בשחור. השלישי והאחרון, היה שד ענקי, שהיה נראה כמו סוס בעל פרווה כחולה. הוא צהל לאחר שטד הלך, וכל אחד מהשדים פנה אחד לשני. "זמן רב שלא התראינו, קידוצ'יצ'י..." הסוס פנה במרירות אל העכביש הגדול. העכביש שפשף את ידיו האחת בשנייה. "אלו זמנים זרים, קאיבה. בזמנים שכאלו, עדיף שנדבק אחד בשני, במיוחד לאור העובדה שגקידו-סמה הוא ששולט עלינו..."
"אני מסכים, אם כי זה עדיין נראה בעיני פסול" הסוס הכחול ענה בחוסר ענווה. "ומה באשר לבני התמותה? אותם הוא רוצה שנחסל?"
"אין לנו ברירה, אני מניח..."
הם התבוננו בשלושת השדים בריתוק, ולאחר מכן פנו לסמואי, שעד כה שימשה עבורם כאנציקלופדיה לשדים. "ובכן?" שאל קאקאשי. היא נאנחה. "אני מזהה את השד שנראה כסוס כחול" היא השיבה, "אך השניים האחרים, אני לא מכירה."
"כמובן שהיא תזהה אותי!" הוא צהל. "קאיבה האגדי שחמס והשמיד שדים רבים שבאו לפניו!"
"לא את כולם..." התמרמר העכביש המגודל, ובחן את סאקורה. "אותך אני מכיר" הוא המשיך. כולם בצוות התבוננו בסאקורה, בתקווה שתוכל לשבור את הקרח. "אותי?"
"כן. בני היקר נהפך, בלית ברירה, לאחד מעבדיו של הנינג'ה הסנין האגדי אשר שמו הוא אורוצ'ימרו... הוא היה צריך לחטוף נער מהכפר שלך, העלה הנסתר. כאשר הוא השגיח על הנער, את היית שם, וניסית למנוע ממנו לברוח."
קאקאשי מיד עשה את המתמטיקה. "מה הסיכויים?..." הוא שאל, ופנה לחבריו לצוות. "הוא אביו של קידומרו, אחד ממשרתיו של אורוצ'ימרו. אני מניח שהם חולקים תכונות דומות: יציקת זהב מגופו לצרכים שונים וחוטי צ'אקרה. אנחנו אמנם על המים, אך עדיין צריך להיזהר. מה איתך, סמואי, משהו שאת יכולה לספר לנו על הסוס הכחול?"
"קאיבה" אישרה לקאקאשי. "הוא מפורסם משום שהוא היה סוסו הנאמן של שר שדים אבוד. הסוס קטל את אדונו בשנתו, ומאז היה ידוע כקאיבה הסורר. מסיפוריו, אני יודעת שהוא משתמש בנינג'וטסו של מים."
"את מזלזלת בי, בת-תמותה!" הסוס רקע ברגליו, מה שהותיר בתגובה גלים מתגברים סביבו. "אתם בני האדם לא יודעים לתעד את רשומותיכם! הייתי אגדה מפורסמת, ולא היה שד או אדם שעמדו בפניי!"
"מלבד סנין ששת הדרכים" העירה בעוקצנות סמואי. הוא עצר במקומו, והתבונן בה בזעף. "לעולם אל תגידי את שמו בנוכחותי" הוא ריקד במקומו. "אני רוצה להסתער עליהם!" התחנן לשותפיו לצוות. קידוצ'יצ'י, שד העכביש, משך ברעמתו. "אל תנהג בחופזה. אל תיתן להם את היתרון. הנערה אינה בעייתית, ולכן זאת לא תהייה בעיה לטפל בה ראשונה. באשר לשאר..." הוא התבונן בקאקאשי, ימטו וסמואי, "נצטרך ללמוד על דרכי הלחימה שלהם כדי שנוכל להתמודד מולם."
לראשונה, שד-הצמח המגודל שמאחור מלמל. "השאירו זאת לי" אמר בקול אפל ולא אנושי, והתרכז. קאקאשי נמתח במקומו. "הוא הולך ללכוד אותנו בשורשים! זנקו מעלה!" הזהיר את חבריו. ימטו הספיק לתפוס את סאקורה וזינק למעלה; קאקאשי וסמואי היו כה מתואמים, שכשקפצו היו בגובה זהה. שורשים מנופחים וגסים שעטו מעלה, כדי ללפות אותם. "אל תתנו לשדים האלו צ'אנס! עלינו להביס אותם לפני שיגלו נקודות חולשה!"
"קאקאשי, אנחנו צריכים זמן?" שאלה אותו סמואי. הוא הנהן. "אני צריכה מים" השיבה לו בעודם משנים את מסלולם מהשורשים. קאקאשי השתמש בסימוני ידיים מהירים. "לא!" קרא קידוצ'יצ'י, "אל תתנו להם-"
"מים: חומת מים חונה!" הכריז קאקאשי, ולפתע המים געשו וקצפו עד שקיבלו צורה של נד מים ארוך. בפחות משנייה, סמואי השתמשה בחרבה לאור הירח שאינו נע ממקומו, והכריזה "טכניקה סודית: הראי האסור!". אור הלבנה המרהיב השתקף מבעד לחרבה, והשתנה בריצוד ומכאיב במנסרת חומת המים. השדים הסתנוורו ולא הצליחו לזוז, או לחשוב, או לתפקד בעליל תחת הלחץ הזה.
סאקורה רצתה לשבור לפחות לאחד מהם איבר כלשהו, אך ימטו מנע בעדה. "זה רעיון רע, סאקורה" הוא ניער אותה. "אנחנו לא יודעים עליהם דבר... והם בהחלט נראים מסוכנים. הסתפקי בזה." הם זינקו משם הלאה, כאשר סמואי ממשיכה לסנוור את אויביה. קאקאשי מצא מסתור קטן ולא רע יחסית למצבם, שנמצא לא רחוק משדה הקרב. לאחר שכולם הגיעו לשם, סמואי המשיכה לסנוור אותם דרך האור הלבן-כסוף, עד שהגיע למקום המסתור.
כאשר החומה נפלה והאור חדל, השדים הביטו סביבם. "נפלנו למלכודת שלהם" אמר קידוצ'יצ'י, והחל לטוות קורים. שני שותפיו הביטו בו בחוסר הבנה. "למה שתעשה את זה, קידוצ'יצ'י?" שאל אותו קאיבה. השד היה מרוכז בעבודתו, והתעלם מהסוס הכחול. "יש לי רעיון משלי..." מלמל אירוג'יקקה, והתרכז בשלו. "אבל אני צריך שתלך לשדה המקוללת הזו שגקידו-סמה זימן מתחילת הקרב, קָרִימוֹסוּמֶה. תגיד לה שאני צריך אור יום..."
"כל דבר כדי לא לעמוד במקום!" הסוס הכחול צהל במקומו, ודהר על המים לעבר המקום שבו ידע שתהייה השדה המדוברת. קידוצ'יצ'י כבר ממש טווה סביב רשתות על גבי רשתות, ועטף את כל סביבתם בקורים דביקים עשויי צ'אקרה. "הם לא יתקרבו הנה ישירות" אישר עבורו אירוג'יקקה. "הם מפחדים מהשורשים שלי, ומהקורים שלך. הם ינסו משהו עקיף. תכין את הקשת." משום שידע ששותפו צד, הוא החל לפלוט מפיו בעדינות זהב מותך, שיצק אותו בשניות לצורה של קשת. הוא היה כה זריז במלאכתו, שאפילו אירוג'יקקה מעט נחרד במקומו.

"נאלץ לעשות זאת פעמים רבות" ימטו נאנח. "כל שד יש לו תכונה מיוחדת. לפחות הפעם אנחנו בצוותים, והם רק שלוש ואנחנו ארבעה" הוא חייך. "שיקמרו כנראה היה מודע לדרך שבה השדים עובדים."
"אני בספק..." קאקאשי נשמע מעט עגמומי, "אבל הוא בהחלט בחור חכם. מה אנחנו יודעים לגבי השדים שלנו? מה יכולות להיות נקודות החולשה?"
סמואי דשדשה עם חרבה במים. "קאיבה הוא שד של מים. זה אומר שהוא פגיע מאוד בהתקפות חשמל. משום שהוא שד מאוד עוצמתי, התקפת חשמל אחת חזקה לא תביס אותו. תצטרכו שתי מכות חשמל מאוד חזקות במקביל כדי לחסלו סופית."
"עד כה הכול טוב" קאקאשי הנהן. "אני הכרתי את בנו של שד-העכביש. מהדו"ח ששיקמרו מילא אודותיו, הוא נלחם בנינג'ה משלנו, נג'י. נג'י אמר שיש לו חוטי צ'אקרה בלתי קריעים, והדרך היחידה לפלס אותם הייתה על ידי מיקוד צ'אקרה בזווית חדה."
"אני יכולה לעשות זאת" העירה סאקורה. קאקאשי המשיך. "מצוין. בנוסף, הוא יכול ליצוק שריון זהב סביב גופו, בדומה לשריון החול של קאזקאגה, גארה. מלבד זה, הוא יכול להשתמש בזהב כדי ליצור קשת מזהב, שיכולה ליירט חץ זהב קטלני. תזהרו מהקורים שלו- הוא יכול להשתמש בהם לאין סוף צרכים. נג'י ציין בדו"ח שהוא לכד אותו בקאקון ביעילות, שהוא חסם את ההתקפות שלו... ומעל הכול- הוא שמר על טווח כל הזמן. בשיתוף עם קאיבה, הם מסוכנים. עכשיו רק נשאר לנו ללמוד על הבחור השלישי שטד ציין את שמו..."
"אירוג'יקקה" הזכיר לו ימטו. "ואני יודע מי זה. הוא התעלל בי כשהיה צריך לחשוף מידע."
"חשבתי שרק קמורי הייתה עושה זאת."
"ובכן זה לא היה תפקיד לאדם אחד אני מניח" ימטו התאונן כאילו שלא היה זה משנה. "אני יודע שהוא יכול לקרוא הכול אודותיך מבעד לשורשים. אבל הוא לא אמור להוות לנו בעיה גדולה מדיי. ההתקפה היחידה שלו היא לחנוק אותך בשורשיו, שאינם כה חזקים, ולאכול אותך חי. הוא מתעצם כאשר יש שמש, אבל כפי שאתם יודעים, הלילה הנצחי?" הוא התבונן בירח. קאקאשי הנהן. "אתה בטוח שזה הכול, ימטו? אין להם עוד תרגיל בשרוול?"
"לא שאני יודע... אז מה הטקטיקה?"
"אני רק יכול לנחש שקידוצ'יצ'י טווה כבר רשת, כך שלא נוכל להיכנס באופן חשוף."
ימטו משך בסנטרו. "רגע... אמרת שצריך צ'אקרה בזווית חדה כדי לקרוע את הקורים שלו?"
"כן" העיר קאקאשי. "יש לך רעיון?"
"יש לי רעיון מופלא. אבל אני אצטרך שתעסיקו אותם. אולי נוכל אפילו להביס אותם מבלי שהם ירגישו."

קידוצ'יצ'י היה דרוך עם קשתו המוזהבת, כאשר הוא מותח את החוט בפיו, עליו וחץ הזהב. סביב היו כל הרשתות רחבות ההיקף, מגנות עליהם מכל מתקפה ימית. אירוג'יקקה המתין לשובו של קאיבה, והתבונן בינות הכוכבים הזרועים. הוא חיכה לאור השמש, שישמש לו כעזר בקרב שהוא עלול להפסיד. קידוצ'יצ'י לפתע השתולל במקומו, מכוון את קשתו לכל עבר. "מה קורה כאן?" שאל בבהלה. אירו הביט סביבו. "על מה אתה מדבר, קידוצ'יצ'י? אין כאן דבר."
תנועות ידיים זריזות של ימטו, ובלחש אמר "עץ: אנך חזרן." (木遁・垂直竹) לא רחוק מהיכן ששני השדים עמדו, גזע חזרן אדיר התבקע מבעד לקורים באמצעות זוויתו החדה, ונעמד זקוף. קאקאשי שהסתתר בנקודה לא רחוקה, בחן היטב את מקומם של השדים. קאיבה לא שם. אני לא יכול להשתמש בצ'ידורי. ימטו לא חיכה לקאקאשי, משום שידע את הבעיה בעצמו, כפי שהתבונן. "עץ: דרבני המחט."
עמוד החזרן שהתנוסס מולם והותירם מבולבלים, עתה מימש את תפקידו. הוא החל לרטוט ולזהור באור עדין וכחלחל של צ'אקרה, ולאחר מכן התפקע. העמוד, שגובהו נאמד בלפחות קומת היכל מלכותי מרשים, נשבר והתפוצץ לאלפי מחטים חדים וקטלניים. המחטים עשו את דרכם כדי לקטול את שני השדים, אך למרבה מזלם, הבלתי צפוי ארע.
קרן אור זהובה כמעט חדרה מבעד לשמיים, והאירה את אירוג'יקקה. הוא זרח כמעט, והשתמש בשורשיו כדי להגן על קידוצ'יצ'י. המחטים קרעו לחלוטין את כל הרשתות וקורי העכביש המיוחדים, ובהחלט חיסלו את שורשיו המסכנים של אירוג'יקקה, אך שניהם נותרו בחיים. לעזאזל חשב קאקאשי.
קידוצ'יצ'י נותר פעור פה. "בני התמותה התחזקו מאז העידן העתיק..." הוא שקשק במקומו. "אך למזלי הגעתי מוכן."
קאקאשי, שהיה עדיין במקום מסתורו, הרגיש דבר מה מטפס על גבו. הוא ניער אותו מעליו, והבין: היה זה עכביש מגודל ושעיר. הוא שיפד אותו במהירות בקונאי, והתבונן סביבו. קידוצ'יצ'י חייך, ונקש במפרקיו שבאצבעותיו. "מושלם... כולכם בידי הקטנה. איך לעזאזל ניצלנו, אירוג'יקקה?"
"אני לא מאמין שאני אומר זאת" אמר הצמח המגודל, שמרט כמה מחטים שננעצו בו, "קאיבה עשה את עבודתו. הוא דאג שיגיע אליי אור שמש."
קאקאשי לא היה מודע לשאר צוותו. הוא נותר לבדו במקום המסתור, שלא היה שימושי במיוחד לאור העובדה שעלו עליו. הוא נזכר שאם קידוצ'יצ'י היה מסוגל ליירט חצי זהב, זה אומר... הוא נתן לחושיו לפעול לפני שיחשוב על כך לעומק, וקפץ ממקומו. חץ זהב פילח מבעד לאבן הלחה, וכמעט שפגע בו. הוא זינק למעלה, והיה עתה חשוף לכל התקפה. הייתי צריך לחשוב על כך לפני.
שורשיו של אירו היתמרו מעלה, ועשו את דרכם אל קאקאשי. הוא השליך עליהם מספר שוריקנים, והצליח להגיע להר מחט קרוב. חייבת להיות דרך שאוכל לחמוק ממנו. אסור לו לדעת אודותיי דבר. אז הוא נזכר ביסודות לימודיו, לגביי היסודות. הוא השתמש בסימוני ידיים, והתרכז באירוג'יקקה. שורשים נוספים עשו את דרכם, אך היה זה מאוחר מדיי. "אש: כדור אש ענקי!" הוא קרא ופלט כדור אש שעשה את דרכו אל אויביו. השורשים נשרפו כהוגן, והוא עמד לפגוע באירוג'יקקה. קידוצ'יצ'י טווה מהר חוטי צ'אקרה, שהגנו על שותפו ובערו במקום שהוא יבער בעצמו. קאקאשי היה המום- אך הוא ניצל את חלון ההזדמנות כדי להימלט. קידוצ'יצ'י השתמש בחוטים נוספים שיירט עליו כדי ללכוד אותו בגולם קורים- אך קאקאשי השתמש בקונאי ששילב עם חשמל, והצליח לפרום אותם. לאחר שנעלם מהעין, קידוצ'יצ'י מיהר ורתם את החוט לידו, והרגיש את הרעידות שבתנועותיו של קאקאשי. "ניסיון נחמד, יריב אנושי... אך לא תצליח להחזיק זמן רב..."

ימטו וסאקורה נפגשו יחדיו. "זה היה קרוב!" היא התנשפה. ימטו מחה את עגלי הזיעה ממצחו. "אני מסכים. למזלנו הם כנראה מצאו רק את קאקאשי. הוא צדק כשאמר שישלח לשם את כפיל הצללים ההוא... זה היה קרוב." היא הנהנה, ולרגע שמה לב שמשהו חסר. "איפה סמואי? היא הייתה איתנו, לא?"
"את צודקת" הוא קימץ אגרוף. "היא כנראה הלכה בעקבות כפיל הצללים של קאקאשי. אני מקווה שהיא יודעת מה היא עושה."

קאיבה דהר חזרה לחבריו. "סוף-כל-סוף אני אוכל לחזור אליהם ונוכל לרמוס את בני-התמותה האלו אחת ולתמיד!" הוא התלהב, והאיץ את קצבו. לסוסים תמיד הייתה נקודת חולשה אחת. הסוס הכחול הרגיש נוכחות נוספת. "מי שם?" הוא עצר מריצתו, והביט סביב. "אני יכול להרגיש אותך! אתה בקרבה!" הוא נלחץ, ורקע ברגליו על המים. "כשאמצא אותך אני אשמיד אותך ו-"
קאקאשי זינק ממש מתחת למקום עמדו של קאיבה, והתיישב עליו כרוכב. השד נעלב, והשתולל במקומו. הוא נאחז ברעמתו כחולת השערות של הסוס, והצליח להישאר במקומו. השד השתולל, וניסה להעיפו מגבו בכל מחיר. "מי אתה חושב שאתה, הא?! אני הוא קאיבה האגדי, קאיבה המופלא, קאיבה ה-"
"הסוס" הוא אישר עבורו, ובעט בבטנו של השד. השד עוד יותר נסחף, והמשיך להשתולל. "בן תמותה עלוב! אני אשבע מבשרך! מי אתה חושב שאתה-"
"אתם השדים, כאלו מלודרמתיים" קאקאשי המשיך להיאחז בו היטב. "כל היום מדברים עלינו כ'בני תמותה', 'עלובים', וכולי... יש לכם אקדמיה שמלמדים אתכם בה איך להיות שדים?"
"אני ארמוס אותך!!!" הוא החל לדהור קדימה לעבר חבריו. "אתה לא תחשוב שאתה מצחיק כשתותקף על ידי שאר שותפיי!"
"אתה צודק. שמעתי שאתה טוב עם מים, נכון?"
"כמובן!" הסוס נזף בו. "אין יותר מוצלח ממני!" קאקאשי זינק מעל גבו, והשליך כמה שוריקנים. הסוס עצר, והכריז "מים: סוסי הקצף!" (泡馬 水遁) והמים שהיו סביבו החלו לגעוש וממש לקפץ מהנה להינה, וקיבלו צורה של סוסים. קאקאשי מעולם לא ראה את הטכניקה הזו, ומיד מיהר להשתמש בשרינגן כדי להעתיקה. מרהיב... בהחלט שימושי. סוסי המים שדהרו מסביב מיהרו אל קאקאשי על מנת להציפו. הוא השתמש בסימוני ידיים, וזינק אל גבו של קאיבה. "מה אתה עושה?" שאל את קאקאשי, וניסה לנער אותו מעל גבו. הסוסים עמדו לפגוע בקאקאשי ובקאיבה. השד חשב שהבין מה קאקאשי ניסה לעשות, וצחק. "בן תמותה עלוב! התקפותיי לא יפגעו בי, אני נולדתי מתוך המים!"
"אני יודע" הוא אמר, וחייך. "רק רציתי לוודא שאני לא מפספס." הסוס הכחול נבהל, וניסה עוד יותר לנער את קאקאשי מעליו. "מה אתה מנסה לעשות לי?!" צעק, וקאקאשי זינק למעלה תוך כדי ששומר על סימון הידיים. "צ'ידורי!" הוא הכריז, ופגע בסוסי הקצף. אור בוהק וחזק של כמות אדירה של חשמל השתוללה, והקיפה את כל הסביבה שבהם היו. לא יכולתי לעשות זאת עם כפיל, אבל אם היה דיי מים... זה יכול לעבוד.
קאקאשי נחת חזרה ליד הסוס רגעים ספורים לאחר שהחשמל נרגע. הוא התבונן בסוס הכחול, שצף על פני המים. הוא הביט בקאקאשי בעין עצלה ומתה, כאשר כל פרוותו שחורה ומפוחמת. כל היום הם אומרים "בן תמותה, בן תמותה" אבל בסוף כולם נופלים.

"אני יודע איך נביס את אירוג'יקקה" אמר ימטו.
שני השדים עדיין היו שם. "הוא עדיין לא חזר..." התמרמר קידוצ'יצ'י. "אנחנו לא תלויים בו" הדגיש אירו, "הם מפחדים מאיתנו." קידוצ'יצ'י הרגיש את אצבעו זזה. זה היה מוזר. "זה לא הגיוני" הוא החל למשוך את קור הצ'אקרה אליו, "זה שטוויתי את קורי סביבו פשוט... נעלם. זה לא הגיוני."
"חשוד. אף אחד מעולם לא הצליח לחמוק מהטכניקה שלך."
קידוצ'יצ'י הכין חץ זהב נוסף, ודרך אותו על קשתו, תוך שדיבר. "הם קרובים. אני יכול להרגיש בהם."
קרן האור, שעדיין האירה על אירוג'יקקה, עזרה לו לחוש בצ'אקרה בעצמו. "כן... אני חש בזה."
"תחוש בזה!" סאקורה קראה, כשהיא מנופפת בידיה הטעונות בצ'אקרה. אירו חייך בממזריות. "מושלם!" הוא פער פה ענקי בצורת מלכודת ונוס, ולפני שהספיקה להכות אותו, הוא בלע אותו. סמואי וימטו, שהביטו על המתרחש מעל הר מחט קרוב, היו המומים. "את בטוחה שזאת תכנית טובה?..."
"רק סאקורה מסוגלת לעשות זאת, ויש לה את המרכיבים. הבעיה היחידה שלה היא זמן."

סאקורה הייתה לכודה בפנים. השד הזה הוא מלכודת ונוס. הרעל שנשאר לנו מהלשון של דוקוזצו... נאמר שהוא קוטל בוודאות בני אדם במקום. בזמן שהיה לי, גיליתי שהוא קוטל דבר שיש לבני אדם וצמחים במשותף: נשימה. הוא חונק את הגוף בכל תא אפשרי. אם אני אוכל לחנוק אותו מאור, אזי... בעודה נאבקת ברירו הירקרק והדביק של הצמח המגודל, היא הצליח לשלוף מתיק הצד שלה חתיכה מלשונו של דוקוזצו, והחל למרוח את הרעל על כל הדפנות. אני מקווה שזה יעבוד. זה חייב.
אירוג'יקקה החל להשתעל ולהשתנק. קידוצ'יצ'י הביט לאחור. "מה קרה?" הוא שאל. מרחוק, על ההר, ימטו וסמואי התמלאו אושר. "כל הכבוד, סאקורה" אמר לעצמו ימטו. שד-הצמח המגודל פרכס על שפת המים, בניגוד לרצונו. הוא פלט קיא מוזר ואדמדם, ויחד איתו את סאקורה, שהייתה ספוגה בו עד לשד עצמותיה. "מגעיל..." מלמלה לעצמה. קידוצ'יצ'י עתה היה לבדו. "איך... איך?!" הוא מיד כיוון את חץ הזהב על ראשה של הנערה.
"עץ: טכניקת עינוי החזרן!" אמר ימטו שכבר התכונן לנורא מכל. קידוצ'יצ'י היה אמנם מהיר, אך לא דיי מהיר. הוא השליך הצידה את ערכת הקשתות הזהובה שלו, ומיהר לטוות את עצמו בקורי העכביש שלו, כך שיגן על עצמו מהמתקפה. גזע חזרן חלול וחד התבקע מתחת לפני המים, ושיפד את הגולם שקידוצ'יצ'י ניסה להתעטף בו. למזלו הגולם היה זה שספג את הנעיצה, כשהוא תלוי על צדו. הוא מיד חתך את הקורים בשיניו, וזינק למטה. "בני תמותה ארורים! כעת אראה לכם מה מבדיל אותי מבני, זה שלא התמיד בשיעורי הבית!" הוא החל לפלוט קורים- שהיו עשויים מזהב!
"טכניקת ידי הזהב!" הוא קרא, והחל לפלוט קורי זהב לכל עבר. הם היו ככדורי אקדח קטנים ותועים. בכל פעם שפגעו בדבר מה, הוא שרק כאילו שנפגע ממכונת ירייה. הנזק היה נוראי, וסאקורה, שהייתה בטווח, רק הייתה יכולה לנסות להתחמק ולסוג. קידוצ'יצ'י נזכר בנוכחותה, ומיקד את כל קורי הזהב כלפיה. היא ניסתה להסתתר מאחורי גופתו של אירוג'יקקה, אך הכדורים פלחו בעדה כאילו היה עשוי חמאה. סאקורה נפגעה בכתפה וצעקה מכאב.
ימטו לא היה מסוגל לצפות בזה יותר. "עץ: יער גדול!" הכריז, ומבעד לידו עשרות גזעי עצים התפלחו ושעטו לעבר קידוצ'יצ'י. המרחק היה רב, אך הוא הגיע אל שד-העכביש, והסית אותו. השד הסב אל ימטו עתה, ועמד לפגוע בו. סמואי חסמה את כל ההתקפות בחרבה, אך לא ידעה כמה תצליח להחזיק מעמד. "איפה קאקאשי לעזאזל?" היא שאלה.
קאקאשי מצא לעצמו הזדמנות נפלאה לחזור. הוא הגיח ממש מהר מהכיוון שבו היה קאיבה, והשליך על פיו של קידוצ'יצ'י קונאי מתפוצץ. זה בהחלט מנע ממנו להמשיך לירות קורי זהב כואבים. "לעזאזל איתכם... בני תמותה!"
"נראה אם זה השתלם" אמר תוך כדי שהשתמש בסימוני ידיים והכריז "מים: סוסי הקצף!" והמים הגועשים קיבלו צורה של סוסים, והתרוצצו סביבו וסביב קידוצ'יצ'י.
"זאת הטכניקה של קאיבה! חתיכת!" הוא יצק מפיו כידון זהב ארוך, והשליכו על קאקאשי. קופי-נינג'ה היה מרוכז בביצוע הטכניקה, אך הפעם הייתה זו סאקורה שנחלצה לעזרתם. היא יצקה מעט צ'אקרה לידיה, ושברה את הכידון בעודו עושה את דרכו.
קידוצ'יצ'י ידע שזה אבוד. "אצטרף אל בני" הוא אמר, ועצם את עיניו. סוסי הקצף הגועשים התנקזו בעוצמה אדירה בשד-העכביש, שחווה את רגעיו האחרונים. פיצוץ עצום ארע, וקאקאשי נשא משם את סאקורה להיכן שזיהה את ימטו וסמואי. פיצוץ המים התעלה על כמה מטרים טובים, והגיע עד לשדה הקרב של כפילי הסאסוקה, והציפם הצידה. זה נתן יתרון כביר לכוחות השינובי, שקיבלו סוף כל סוף הזדמנות להתקיף מאז הקרב החל.

"בלי שינדו ושיריוקו זה מסוכן להתקרב אליהם..." אמר לעצמו טד, שהתבונן בטכניקה האדירה החדשה של קאקאשי. הוא תופף בעצבנות עם חרבותיו על אבן קרובה, ובכך סדק בה חריצים מזעריים. "ברגע שאוכל להניח את ידי... אך הקרב עם קמורי התיש אותי. אני אצטרך למצוא דרך אחרת להילחם נגדם. אצטרך לדאוג שהם יהיו מותשים, ואני לא. בינתיים אני מצאתי לי זמן להתאושש... אבל לא אאפשר להם את הבחירה הזו." הוא נופף בחרבותיו שהחלו לזהור, ומולו הופיעו שלושה שדים. "סֶנְפּוּ! (センプウ ) טוֹבִּירָה! (トビラ) שִימִי! (シミ )" הוא הכריז את שמותיהם, והם הופיעו מולו מהאוויר הדק. הם קדו בפניו, כאשר שימי היה זה שפנה אליו. "גקידו-סמה..."
"אתם אמנם שלושה, אך יש לכם יתרון שלהם אין... אני מצפה שתצליחו למשוך את הקרב הזה דיי והותר עד שאתרפא לחלוטין. השאל לי את אחת מעלוקותיך, שימי."
התולע המפלצתי החל לרטוט כערימת רפש תחת גייזר, ועלוקה בגודל של עכבר זחלה ממנו עד שהגיעה לטד. הוא הרים אותה ונתן לרירה לזלוג מבעד לאצבעותיו. זה יצטרך לעשות את העבודה. "צאו, וחסלו את צוות 1."
"למה שלא תזמן עוד צוות, גקידו-סמה? אם הם יצליחו..."
"אני כאן. ובנוסף אין בי דיי צ'אקרה לזה. לכו, ותעשו את עבודתכם!"
הם קדו בצייתנות, וטד נופף בחרבותיו. הם נעלמו ממנו, והוא ראה אותם מופיעים מול הצוות.

צוות 1 עמד במקומו עדיין, ליד שדה הקרב. החיילים שהבחינו בהם ביקשו מהם עזרה, אבל הם ידעו שאין זה אפילו באפשרות. לא כל עוד טד האיום הזה ממשיך לשלוח אלינו שדים חשב לעצמו קאקאשי. סאקורה התמתחה קצת ופיהקה. "אני יכולה להישבע שבאמת אלמלא הירח לא היה זז, היה יכול להיות עכשיו שעת בוקר מוקדמת."
"זה מה שהכי החשיד אותי. ולמה קאיבה ברח באמצע הקרב?" שאל ימטו את סמואי וקאקאשי. "למה שהוא יעשה את זה? לאן הוא הלך? ושמתם לב שלפתע אור יום נכנס והאיר על אירוג'יקקה? זה היה נראה מאוד... מוזר."
סמואי הנהנה. "זה היה מוזר. אולי הוא היה הסיבה שקרן האור העירה? אני לא חושבת שזה צירוף מקרים."
"את חושבת שהוא ידע מי או מה מאחורי הלילה הנצחי הזה?"
"ייתכן, אבל לא הייתה לנו אפילו האפשרות לבדוק."
קאקאשי הרגיש צ'אקרה משונה, ומיד זינק אחורה. הצוות עקב אחריו, כשהוא בראש. שלושת השדים הגיחו. טובירה היה מאוד דומה לבן-אדם, בעל קרניים קטנות וממזריות. הוא היה לבוש בקימונו ארוך, ומאובזר בחרב. עורו היה לבן למדיי, אך עיניו היו אפורות וקרות. השד השני, סנפו, היה בעל מראה של דג מפלצתי, בעל שיניים חדות כתער וסנפירים מפרפרים לאורך גופו. הוא לא היה צריך לעמוד- המים שעליהם נחו היו מושלמים עבורו. מקדימה, עמד שימי, התולעת המרושעת. "צוות 1... זמן רב חלף מאז תחילת הקרב. האם אתם לא חשים... עייפים?"
סאקורה הפגינה עייפות שאין כמותה. היא כרגע הצליחה לתפקד רק בזכות גלולות החיילים. קאקאשי דיבר. "עוד שדים? מתי האדון שלכם יתמודד מולנו? בינתיים כל מה שהוא עשה זה לשלוח צוותים שלכם- ואת כולכם הצלחנו לנצח."
"אתה מזלזל יותר מדיי בגקידו-סמה... הוא ימחץ אתכם. אתם לא מכירים את כוחו האמתי..."
"יש שניים ממנו" סמואי הפעם התערבה. אפילו שימי התפלא. "מה אמרת?" הוא שאל.
"יש שניים ממנו. יש את הנער, טד, ויש את השד שבתוכו. אתם מדברים על השד. אנחנו מדברים על טד. השד עצמו לא עייף לעולם, אבל הנער... הוא דיי תלוי בנער, כפי שמפלצת מזונבת תלויה בג'ינצ'וריקי שלה. אני גם שמה לב שטד הפסיק להופיע מולנו. הוא מפחד?"
שימי ירק. סנפו הסתובב במקומו. "בואו נשבור אותם, שימי! נשבור אותם!" השתגע במקום וקשקש בזנבו הסנפירי במים ובכך התיז אותם מסביב. "אני מוכן! אני מוכן!" הוא התענג על הרגע וקפץ במקומו. "הוא צודק. חבל לבזבז את הזמן..." התמרמר טובירמה. הוא הניף בחרבו על האוויר הדק, ונוצרה בה דלת. "אני כבר אכין את הקרב." הוא צעד מבעדה, ולאחר שהדלת נסגרה- היא נעלמה!
שימי גיחך. "התכוננו למות" אישר עבורם, והחל לזחול על פני המים, סביב צוות 1. סנפו נשאר איתם בקרב חזותי, וצחקק ברשעות. "זאת תהייה חוויה שלא תשכחו!"
קאקאשי הביט בשד הדגי מתקרב אליו בנהירה. הם לא נראים קשוחים מדיי. רק שד הדלתות נראה לי ערמומי... נצטרך לחסל אותו ראשון. "ימטו, אני צריך שתיצור סביבנו את כלא העץ שלך."
"כן, סנפאי" הוא השתמש בסימוני הידיים. "עץ: כלא ארבע העמודים!" הוא הכריז, וסביבם נסגרו ארבעה עמודי עץ אדירים, מחוברים בקירות עץ. קאקאשי לרגע לקח את הזמן, לבחון את צוותו. הם נראו עייפים, תשושים מאוד. סאקורה חבשה פצע שהיה על ידה של סמואי. "הקרב הזה לא נגמר..." היא מלמלה לעצמה. קאקאשי הביט בה. "זה יסתיים, סאקורה-צ'אן. לשם כך אנחנו כאן. כולנו עייפים, ולכן אני פונה אלייך. נשארו לך עוד מגלולות החיילים?"
"כן, קאקאשי-סנסיי" היא שלפה כמה גלולות ונתנה לו אותם. הוא סובב אותם באצבעו כאבני משחק, והתבונן בהם בריקנות. "עוד מעט הם בוודאי יתקפו אותנו-"
רק כשהתחיל להסביר את הרעיון שלו, הם שמעו דפיקות ומהלומות סביב עץ הכלא. קאקאשי החליט למהר. "שכל אחד מכם יאכל את הגלולה. אנחנו נצטרך להיות בשיא כוחנו כדי להביס אותם. אני יודע שזה אינו פתרון מציאותי... אבל זה מה יש. אנחנו צריכים לטפל בשד שיוצר דלתות. חבר'ה, אתם איתי?"
ימטו וסמואי הנהנו. הם לקחו את הגלולות שהציע להם, ובלעו אותן. סאקורה נראתה מעט חולמנית. הוא נאנח. לעזאזל עם המלחמה הזו... שום דבר לא מתנהל כשורה. "שד הדלתות הוא מסוכן. בזכותו תתאפשר להם תנועה חופשית, בדומה להוקאגה הרביעי. אני אטפל בו, משום שאני היחידי שיכול להתנייד בקלות, ויש לי את הקָמוּאִי. ימטו וסמואי, אני אצטרך שתטפלו בסנפו, שד המערבולות. תשאירו לי חמש דקות עם סאקורה. קדימה!" ימטו הסיר את כלא העץ, ומולם הייתה הפתעה שלא ציפו לה. מַטר של תולעים ועלוקות צנח מהשמיים כטיפות גשם, והן הסתערו עליהם. סמואי סייפה ושספה את כולם בחרבה, בעוד שימטו השתמש בקונאים ושוריקנים כדי לטפל במטרד. בעוד שגשם התולעים מתחולל סביבם, קאקאשי דיבר אל סאקורה החולמנית. הוא לפת אותה בכתפיה וניערה. "את איתי, סאקורה? אני חייב את תשומת הלב שלך!"
היא הנהנה בריקנות. הוא נאנח. "סאקורה... הצלחת להחזיק עד עכשיו. את חייבת להמשיך."
היא רק השיבה בהנהון ריקני. הוא נאנח. "סאקורה-צ'אן... את בוודאי חושבת עליו, נכון?" נדמה לו לרגע שזיק נצץ בעיניה. "אני גם חושב עליו, מהרגע שהוא עזב... אבל אני לא שוכח את המחויבות שלי לעלה. אם לא תנצחי את הקרב הזה, את לא תתקיימי כדי לדאוג לו מלכתחילה!"
סאקורה הרימה גלולת חיילים, ואכלה ממנה. קאקאשי לקח לו כמה רגעים כדי לוודא שיש בתוכה מישהי, ושהיא אינה עוד קליפה חלולה. "את לא יודעת את זה, אבל סאקורה... את מזכירה לי נערה שבעבר שירתּי עמה בצוות. קראו לה רין, היא הייתה נינג'ה רפואית. אני אכזבתי אותה ואת חברי היקר, אוביטו... אני מבקש, אל תתני לי לאכזב אותך. אני תלוי בך."
היא הנהנה, וקימצה אגרוף. "קאקאשי סנסיי... אני מצטערת. אני לא רגילה לקרבות כאלו ארוכים... אני אתחיל להתלונן כשהקרב יסתיים. אני מבטיחה."
הוא חייך מבעד למסכתו, ומשך בידה. "את הולכת לעזור לי להפיל את שד הדלתות."
"איך אתה מתכנן לעשות את זה?" היא שאלה והביטה בימטו וסמואי, שעתה נלחמו בשד הדג. היא רק הבחינה שהוא השתמש בשרינגן, ושניהם מיהרו למקום מרוחק מזירת הקרב.

שימי, שד התולעת, עמד ליד טובירמה. הם עמדו בלב זירת הקרב. בכל פעם שאחד מכפילי סאסוקה עמד לפגוע בהם, טובירמה פתח דלתות שהעיפו אותו למקום אחר, או את ההתקפה ששילח. מול שניהם, שימי הניח את זנבו המגושם על מגילה גדולה, שנחה מנגד לדלת שטובירמה החזיק באופן קבוע. התולעים שזימן דרך המגילה עשו את דרכן מבעד לדלת, שצידה השני היה השמיים שמעל שדה הקרב, היכן שסנפו היה.
קאקאשי וסאקורה הצליחו למצוא אותם. הם היו בתוך שדה הקרב, בצד השינובים. "קאקאשי סנסיי... איך ידעת שהם יהיו כאן?" צעקה אליו מבעד לכל רעשי החבלות וההמולה. "ניסיון של שנים, סאקורה."
"ואיך נדע מהי נקודת החולשה שלהם?" היא שאלה ביגון. הוא משך בידה. "אני יודע מה תהייה של התולעת הגדולה... אבל בנוגע לשד הדלתות, אני חושש שאפילו הקמואי לא יוכל לעזור. לכן אני צריך את העזרה שלך. אנחנו נצטרך למצוא דרך יצירתית... לעוור אותו, או לשתק אותו."
"אפשר לעוור אותו עם קונאי הלם" היא אשרה, וחשבה על דרכים נוספות, "אבל אני מכירה דרך שלימדה אותי צונאדה-סנסיי, בה אפשר לשתק לפחות את הידיים שלו."
קאקאשי מיד חשב על המורה שלו לשעבר. "תגידי לי שאת לא מדברת על החותם המאכל של השד המת, נכון?"
"זה לא היה עובד. הוא שד, לשדים אין נשמה. אבל... אם הוא דומה במראה שלו לאנושי, אם תצליח לדקור אותו כאן וכאן..." היא נגעה בגבו של קאקאשי על נקודות צ'י רגישות, "אתה תוכל להפוך את הידיים שלו. זאת שיטת לחימה של נינג'ות רפואה, והיא אסורה בהחלט. אבל במלחמה הזאת ראיתי דברים רבים שהם אסורים... אני לא רואה למה זה יהיה פסול."
הוא הנהן. "תודה רבה, סאקורה צ'אן. את לא יודעת כמה שאת מועילה... אני אצטרך שתעסיקי את התולעת המפלצתית. את איתי?"
"כן!" היא הידקה את כפפותיה, והחלה ליצוק צ'אקרה בידיה. "אחריי הקרב הזה אני חושבת שאני הולכת לישון כל כך הרבה... אין סיכוי שאצליח לתפקד כבן אדם אחריי העינוי הזה."
קאקאשי הנהן, ואץ אל עבר טובירה. סאקורה רצה לצדו, מעט מאחוריו, כשהיא מנופפת באגרופה. שימי השתמש במגילת הזימון, ולפתע הגיחה מולו תולעת ארסית, שפלטה רעל לכל עבר. קאקאשי הצליח לחמוק ממנה, וסאקורה מיד זינקה אל מתחת למים. טובירה זימן דלת בזימון מוצלח, וקאקאשי כמעט נפל בה. "אין סיכוי שתצליח לפגוע בי" טובירה צחק בלגלוג, "לא כל עוד אני מזמן את הדלתות, וזה לעולם לא יסתיים!"
שימי הביט סביב. "לאן היא נעלמה?!" שאל בזעם. קאקאשי היה זה שרצה להשתמש בטכניקה, אך סאקורה הקדימה אותו. היא קיפצה מעל פני המים, ממש מאחורי גבו של טובירמה. היא חבטה בו באגרוף מספר פעמים, בנקודות השונות שבגבו. הוא נפל מבעד הדלת שיצר, וניסה לבטל אותה באמצעות סימוני ידיו- אלא שאז גילה שהן עובדות הפוך. הוא צעק קללות, ולבסוף הדלת נסגרה עליו ונעלמה. זה סידר אותו קאקאשי הרגיע את עצמו. סאקורה השתעלה. "את נראית עייפה, נינג'ה..." שימי גער מעליה. "חשבתי שאת הרבה יותר מאיימת מזה..."
קאקאשי השתמש בשרינגן, וקרא את גופו של התולעת המפלצתית. אי אפשר לפגוע בו חזותית. גם האגרוף של סאקורה לא היה חודר את זה- הוא מוקף במגן ריר מוזר... יש רק דרך אחת לוודא שהוא ייפגע מהתקפה כלשהי, בעליל. "סאקורה צ'אן, תחזרי אל ימטו וסמואי. אני אטפל בו."
סאקורה הנהנה, ואצה לכיוון בו היו שאר הצוות. כעת היה זה רק קאקאשי, נגד התולעת המגודלת. "אתה לא רוצה שהיא תפגע?..." שאל אותו שימי, שהסב אליו. קאקאשי סובב את אצבעותיו בידו הימנית, ואץ לעברו של שימי. שימי מיד זימן במגילתו תולעת גדולה, שהייתה צריכה לספוג את המהלומה. "רסנגן!" הוא הכריז, וכששם לב שמולו עומדת תולעת שונה, הוא קפץ מעליה, והשליך את הרסנגן על אויבו. כדור הצ'אקרה הכחול שפגע בו סובב ועיוות את גופו, ויצר ממש מאין מובלעת נטולת ריר. עכשיו או לעולם לא. הוא הזדרז להשתמש בסימוני ידיים. "משסף הברקים!" הוא קרא, והרגיש כיצד הצ'אקרה בגופו נסחטת אט-אט. ידו של קאקאשי זהרה בבוהק ברקי חזק, והוא התקדם לעבר נקודת החולשה שיצר בשד. שימי, שעוד היה פגוע קשות מהרסנגן, לא הצליח לזוז או לחשוב במידה שבה היה עושה לרוב. קאקאשי החדיר את האגרוף החשמלי בחור בינות הריר, והחליט לזמן לעשות את שלו. היה פיצוץ חזק- וכפילי סאסוקה רבים וחיילי שינובי נהדפו לשני הצדדים. רעם נשמע, ואחריו בוהק חזק שסנוור את כולם.

הודעה זו נערכה על ידי Dr_Ellert: 14.06.2013, 01:45


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
Dr_Ellert
הודעה 18.06.2013, 00:19
הודעה #99


סטודנט באקדמייה
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 277
תאריך הצטרפות: 13.11.12
מיקום: מיקומך
משתמש מספר: 182,635



חלק נוסף מסאגת הקרב המגוחכת של טד!
לקריאתכם המהנה smile.gif

חלק מיוחד 7: קללות

סמואי וימטו נלחמו בסנפו, שד הדג המפלצתי. במידה מסוימת הוא הזכיר לימטו את קיסמה. תכונות הכריש שלהם היו מכנה משותף. הוא תהה אם השד חולק גם נקודות החולשה שלו עם קיסמה. הוא עמד מצדו האחד, בעוד שסמואי עמדה מנגד, במרחק גדול. הם ניסו לבלבל אותו ולהתיש אותו, עד שימצאו טקטיקה מתאימה, או חלון הזדמנות להכות. השד לא נכנע בקלות, והמשיך לפרפר במים בשצף-קצף והותיר אחריו שובלים וגלים קטנים. הוא היה מאוד כוחני, יחסית לשד שאין לו רגליים או ידיים. תוך כדי שהשד חג לו במעגלים, ושני חברי הצוות מפזזים, היה בו הכוח לדבר. קולו רעם מעל לאוושות המים הגועשים. "אתם מתעייפים? אני שומע אותך מתנשפת!" הוא לגלג על סמואי. "את לא נראית אפילו כמו נינג'ה!"
"אל תזלזל בי" היא נופפה בחרבה בזהירות, "פן תפגע."
"חרבות התמותה שלך לא מזיזות לי" הוא התגאה, וניתר מרחק זעום מעל פני המים. "קשקשי מלאי צ'אקרה- הם מסוגלים להגן עליי מכל להב עלוב שבן תמותה חישל!"
אם כך, למה הוא לא תוקף אותנו? תהה לעצמו ימטו. זה אומר שטכניקות העץ לא יעבדו. אני צריך למצוא רעיון אחר לפגוע בו. חייבת להיות לו נקודת חולשה... חייבת להיות.
"גם אתה, בן תמותה! נינג'ה!" הוא הביט בימטו. "אני רגיל לכך שהנינג'ות תוקפות אותי קודם. מה קרה? אני מפחיד אותך? כדאי שאפחיד אותך! טרפתי הרבה בני תמותה עלובים בחיי!"
זה לא פעם ראשונה שאני שומע את זה היום. "סנפו, אמרת?" שאל אותו ימטו. הוא הבליח מבט בסמואי, שהחזירה לו הרמת כתפיים חסרת אונים. השד דיבר. "זהו שמי, בן תמותה, ואתה תיילל אותו ברגעיך האחרונים!"
"אתה פחדן!" ימטו התכונן להגן על עצמו בסימוני ידיים.
השד התרעם. "מה אמרת?!"
"שמעת אותי. אתה מזכיר לי יותר דג-רקק מאשר שד, אם תשאל אותי."
"איך אתה מעז-"
"אתה אפילו לא תקפת אותנו עדיין. איזה מן שד אתה, שמהסס לפני שהוא תוקף? נלחמתי היום לפחות בחמש או שש שדים שונים, ואני נשבע שאף אחד מהם לא היה פחדן כמוך."
"חתיכת!!!" הוא זינק אל ימטו בפה פעור, וחשף שיניים קטלניות וחדות כתער. ימטו הפסיק ליצוק לרגליו צ'אקרה וצלל מטה. הוא שכח לרגע שאויבו הוא דג, ולכן הבין שעשה טעות איומה. סנפו, שזינק אליו בחשיפת מלתעותיו גילה שהמשיך הלאה, בעוד אויבו צלל. הוא החליט לצלול אחריו, והפעם על פניו נפרש חיוך גדול. הוא עמד לטרוף את אויבו. הוא האיץ כאשר צלל בחתירת סנפיר זנבו הקליל והיעיל כאן מתחת למים.
סמואי בחנה את צלליתו של סנפו מתרחקת מתחת למים, רודפת אחריי מי שקיוותה שהיה כפיל כלשהו של ימטו. היא ידעה שזה לא נכון... אך לא נתנה לתקוותה לחדול. היא הבחינה בדמות מתקרבת. סאקורה נופפה לה לשלום ממרחק. "סאקורה!" היא קראה אליה, וזאת חשה במהירות. היא שמה לב שמישהו היה חסר. "איפה הוא?" היא שאלה, ובחנה את הסביבה. סמואי נאנחה. "הוא ניסה להסיח את דעתו של שד הדג, בתקווה שאני אחשוב על דרך להביס אותו."
"ויש תכנית כזו?"
"לא, והמצב אפילו רק יותר רע; יש לשד הזה קשקשים טעוני צ'אקרה. לא יהיה פשוט לפגוע בו ישירות. אנחנו צריכים תכנית כדי לחסל אותו חד וחלק."
"לא יכול להיות שהוא חסין לכל... חייבת להיות דרך שנוכל לפגוע בו."
סמואי הרהרה. היא הייתה עייפה גם כן, והיה קשה עבורה להתרכז במצב שכזה. היא רק חשבה על הבית, שנמצא לא רחוק ממנה, ועל חבריה לכפר. היא נזכרה באחת מהפעמים כאשר הייתה קטנה.

סמואי בת העשר ניסתה לדוג על שפת הים הקרובה לכפר. הייתה לה חכת עץ עלובה יחסית, וחוט דיג דק וחזק שחרק על צירי הברזל המזעריים בחכתה. היא ישבה בשיכול רגליים, וזמזמה לעצמה שיר. היא הייתה מאוד גאה בהישגיה לאותו יום, בעוד שאחיה התאום והטיפש, אצוי, השטתה בפני חבריו ונפל בזמן ששיחקו. היא מעולם לא אהבה כל כך חברת אדם והרבה מבני גילה, ומצאה את עצמה מבלה עם חכת העץ שלה במרבית הפעמים. דיג היא אומנות מיוחדת בפני עצמה, שהיא מצאה אותה מרתקת הרבה יותר מצעקות והמולת משחקי הרחוב. היא הביטה בדלי הברזל הריק שנח לידה, וחשבה על כך שכבר עברה שעה והיא לא הצליחה ללכוד אפילו דג אחד. היא סובבה כנגד כיוון השעון את סליל החוט, שלפה את הקרס מהמים, האריכה אותו על ידי סיבובו לפי כיוון השעון, והשליכה שוב. היא שוב מצאה את עצמה משתעממת, משום שעדיין אף דג לא הגיע. זה היה יום רע לדגה.
לפתע, היא הרגישה רטט.
היא מיד חשה בו שוב. משהו עלה בחכתה. היא חייכה, וניסתה למשוך את הגורם חזרה אליה. היא התאכזבה לגלות שהייתה לו התנגדות לא רעה. "לעזאזל איתך!" היא ניסתה למשוך בכוח, ברם כנראה היה מדובר בדג גדול. זה לא היה סביר, בהתחשב בעובדה שהיא הייתה בחוף, היכן שהדגים פחות גדולים. זה היה נראה בעיניה מוזר. היא מצאה את עצמה נאבקת בחיה שאפילו לא הצליחה לראות, שגררה ומשכה בכוח את הפיתיון.
אצוי, אחיה, עבר במקרה במקום. הוא קלט אותה בעיניו, והחליט להצטרף. "סמואי!" הוא קרא אליה.
"לך מפה! אני כמעט הצלחתי!" היא ניסתה למשוך את הדג בכוח, ולא הצליחה. היא בקושי הצליחה למנוע מהדג למשוך עוד מחוטי הדיג, ונאלצה להתחיל ללכת לכיוון פנים החוף. אצוי התקרב אליה, ותפס את ידיה. "מה את עושה?"
"אמרתי לך לעזוב אותי!" היא התעקשה. היא לא רצתה שאחיה התאום והטיפש יתערב בעניינים שאינם שלו. היום היא הצליחה לבצע תרגיל מאוד קשה בהשלכות קונאי, בעוד שהוא התעלם לחלוטין ממטלותיו בבית. אולם, היא ראתה שהוא באמת ניסה לעזור- אבל היא לא רצתה את עזרתו.
"תסתמי!" הוא צעק עליה, ומשך בכוח גם הוא. מה שעשה עזר, ללא ספק; הדג התנגד פחות מהר. אחריי שמשכו מספיק זמן, הם הצליחו לגרור אותו לחוף. הוא היה עצום- הוא היה גדול לפחות כמו סמואי. הוא פרפר וריצד מהנה להינה, וניסה למצוא שוב את הים. היא זינקה וניסתה ללפות אותו בידיה, כדי להניחו בדלי. הוא היה חלקלק ממש, והתגלש מבעד לידיה מעלה. הוא שוב נחת על הקרקע, ופרפר. אצוי צחק בקול, ונהנה לראות את אחותו רטובה כהוגן ומסריחה מריח דגים. "תפסיק לצחוק!" היא צעקה עליו. הוא רק דמע מעיניו מרוב צחוק, והתקרב לדג. "את צריכה לראות את עצמך" הוא אמר בקושי. הוא ניסה לתפוס אותו גם כן, אך הדג הצליח להחליק גם ממנו, ומצא את עצמו שוב על הקרקע. "בלתי אפשרי להחזיק אותו" סמואי סחטה בהידוק רב חלק מהמים שנספגו בחולצתה. "אני לא נותנת לו להתחמק!"
אצוי ברצון רב הוריד את חולצתו, וחייך חיוך מגושם ומטופש. סמואי לא הבינה מה ניסה לעשות. הוא התקרב בזהירות ליצור בעל הזימים, וכאשר היה די קרוב, הוא השתמש בחולצה כדי לספוג את הרטיבות והחלקלקות. לאחר מכן הידק שתי קצוות בקשר ילדותי וגרוע, שהצליח להחזיק דיי לאותו רגע. לאחר מכן הוא ניסה לגרור את הדג אל הדלי. הדג היה כוחני וגדול, והוא גילה שזה אתגר לא פשוט. זוהי אינה דרכו של הנינג'ה, אבל היא עבדה חשבה לעצמה. למה הוא ניסה לעזור לי, במיוחד אחריי שסירבתי לו? "מה אתה עושה?" היא שאלה.
הוא הביט בה בזעף. "מה את חושבת?" שאל בחזרה. "הוא ממש כבד. תעזרי לי!" התחנן. הוא מאוד לא התאפיין באדישותה והתנשאותה של אחותו. היא לא רצתה לעזור, משום שכעסה עליו, אבל היא הרגישה אשמה שהוא נאלץ לעשות הכול בכוחות עצמו. היא מצאה את עצמה בלית ברירה תופסת שול מהחולצה הקשורה, ומרימה יחד אתו את הדג, ולאחר מכן הניפו אותו כדי להכניסו לדלי. הוא היה גדול- רק פלג הגוף שמתחיל מראשו היה בפנים. אצוי מחה זיעה שניגרה במצחו, ונאנח. "למה את תמיד כועסת עליי?" הוא שאל.
"כי אתה מבוכה לעולם הנינג'ות! אני מתביישת להיות אחותך!"
"אולי תפסיקי לשנוא אותי?" הוא שאל ושילב את ידיו. "אני עושה את ה-הכי טוב שלי!"
"לא, אני עושה את ה-הכי טוב. אתה כל היום משחק עם הילדים, ולא מתרכז בעבודה האמתית."
"את נשמעת כמו אימא..." הוא התאונן. "אני אולי לא חכם כמוך, אבל אני די חזק, ואני גם ממש מוכשר בדברים אחרים! כמו, אה, כמו..."
"כמו כלום, אולי" היא לעגה לו. הוא הזעיף את פניו. "עזרתי לך עם הדג! למה את לא יכולה לקבל את זה שאני גם מנסה את ה-הכי טוב שלי? באמת!"
הוא באמת עזר לה בדיג, אבל מקרה אחד לא יכול לטהר היסטוריה של טעויות ושטות. "אני לעולם לא אקבל אותך כאחי, לא משנה כמה תגיד שאתה עוזר לי. בגללך כולם חושבים שאני לא מספיק טובה בשום דבר, וכל פעם מחדש אני צריכה להוכיח את עצמי... תתחיל לעשות כמוני כבר." היא הניחה את הדלי על עגלה קטנה שהביאה עמה מלכתחילה, וגררה אותה במעלה העלייה חזרה אל הכפר. הוא התבונן בה מתרחקת, ולאחר מכן בהשתקפותו במים.

סמואי התבוננה בהשתקפותה במים. היא ראתה שפניה היו מיוזעות ומלוכלכות מאבק, אדים מפוחמים ולחות. אני מצטערת, אצוי, על כל מה שאמרתי לך... אם אשרוד את המלחמה הזו, אני מבטיחה שאהיה אחות טובה יותר. סאקורה התבוננה בה. "יש לך רעיון איך נביס את השד? הוא לא נראה לי אחד כזה שמוותר בקלות!"
היא חשבה על התרגיל עם החולצה. "יש לי פתרון, אמנם הוא אינו, ובכן, שייך לדרך הנינג'ה במיוחד... אם את מבינה אותי."
סאקורה חייכה. "למדתי שבמלחמה הזו אין דבר כזה 'אסור' או 'מותר' ושיש רק אויבים ואנחנו שנלחמים בהם. זה לא מבחן צ'ונין, זה רגע האמת, הרגע שלשמו התכוננו כל חיינו."
"מצוין. אנחנו נצטרך דרך לספוג את הצ'אקרה שלו, והרבה ממנה. אחר כך אני אוכל לחסל אותו עם החרב שלי, בטכניקה שהשלמתי במהלך המלחמה. את יודעת איך נעשה את זה?"
"אנחנו צריכים מישהו שיודע לשאוב צ'אקרה. אני לא חושבת שיש לנו אפשרות כזו."
ימטו שחה מעלה, ועלה אל פני המים בזריזות. הוא יצק צ'אקרה לרגליו, ורץ אל שאר הצוות. "סאקורה?" הוא שאל. "איפה קאקאשי סנפאי? הכול קשורה?"
"אני התכוונתי לשאול את אותה שאלה-" היא רק מלמלה, וסנפו זינק מעל פני המים לגובה. קשקשיו הבריקו בלובן חלקלק לאורה הנוגה של הלבנה, והחזיר אור חלש ועמום. הוא קרא בקול צורם, והם התרחקו אחד מהשני, ובמיוחד ממנו. הוא נחת במים, והתיז מים בזנבו. "חשבת שתצליח לחמוק ממנו, נינג'ה עלוב בן תמותה?!"
"חשבתי שאני גמור" הוא התנשף. "הבחור מהיר. מאוד. וערמומי. והוא מוגן עם הקשקשים, אפילו בעומק המים, היכן שהלחץ היה צריך לגמור אותו."
"ניסיון נחמד, אבל יש לי רעיון, ימטו. אנחנו צריכים מישהו שיכול לספוג צ'אקרה."
הוא חייך. "מלמדים אותנו דברים רבים באנבו... אני יכול לעשות את זה. אצטרך את העזרה של שתיכן. מזל שאת כאן, סאקורה. חבל שסנפאי לא."
הדג התבונן בהם בחשד. "מה אתם מתלחששים? קראת לי פחדן? תראו מי שמדבר!" קרא אליו בהתנשאות והחל לחוג במעגלים סביבם. ימטו הסביר את התוכנית, תוך כדי שמסר להן פתקיות בעלות סימון המילה "לינוק" (吸). "הייתי עושה זאת בעצמי, אבל הוא שד בעל כמות אנרגיה גדולה. אני חושב שאם כל אחד מאתנו יצליח להדביק עליו שתי פתקיות, זה יוכל לעבוד. אתן חייבות לעשות עבודה נכונה- אין לי עוד פתקיות כאלו. אתן לכל אחד מאיתנו שתיים."
"מה הבעיה שנעשה זאת כאן ועכשיו?" שאלה סאקורה, ושיחקה בכתפיה. הוא התבונן בה ברוגז. "לא הצלחנו לפגוע בו, סאקורה. הוא לא מסוג השדים המגושמים, נגיד זאת כך. הוא ערמומי- הוא לא נותן ליהירות שלו להוריד מההגנה שלו. אבל סמואי..." הוא הביט בה עתה, "למה שתרצי לינוק ממנו את הצ'אקרה? מה זה יאפשר לנו?"
"אתה תראה... קדימה צוות!" היא קראה, ושלפה את חרבה. אני יודעת איך אדביק בו את הפתקית. היא שלפה את חרבה, ושלושתם התפצלו לכיוונים שונים. זה הכעיס מאוד את סנפו, והוא החליט לתקוף דווקא אותה. בדיוק מה שרציתי. היא הידקה את שתי הפתקיות לחרבה, והסתערה עליו בקריאת קרב. הוא הבחין שהיא עומדת לפגוע בו, וסטה ממסלולו הצידה. היא התפלאה. "פחדן" אמרה לו. "ימטו צודק."
"אני לא טיפש, בת תמותה" הוא בחן אותה בחשד. "לא יכול להיות שנזהרתם כה ולפתע נזכרתם להיות חסרי זהירות." הוא ניפח את מלתעותיו, ואז פלט סילון מים עוצמתי על סמואי. היא שמטה את חרבה מרוב כוחו של הזרם, ונפלה למים. ימטו ניצל את ההזדמנות, והדביק על זנבו של השד את הפתקית. זנבו של השד חבט בו כהוגן, והשליך אותו הצידה. סאקורה פחדה להתקרב, וניסתה בעצמה לחשוב על דרך להדביק עליו את הפתקית. בינתיים, השד הסתובב אל ימטו, והטיח בו את סילון המים החזק. הוא הצליח להגן על עצמו, והחל לרוץ תוך כדי ניסיון לחמוק מהסילון.
סמואי הצליחה להתאושש בקושי, ועלתה חזרה אל פני המים על ידי יציקת הצ'אקרה לרגליה. היא שפשפה את ראשה, והרגישה סחרחרה. אני לא משתפרת... אני חייבת למצוא דרך לשים את הפתקית עליו. מה אצוי היה עושה? שאלה את עצמה, והתבוננה בסנפיר הגב. אני יודעת. היא השתמשה בסימול הידיים, והשתנתה לדג סלמון. היא הגיעה לחרב ולקחה בפיה הדגי, את שתי הפתקיות. היא שחתה לעבר סנפו, שעתה לאחר שפגע בימטו, רדף בסילונו אחרי סאקורה המסכנה. סמואי השתחלה אליו, והחלה לשחות על ידו. הוא הפסיק את הסילון, והתבונן בדג המגושם. מבלי לשקול את מה שראה, הוא בלע אותה במהירות ובבת אחת. היא הייתה דג, בתוך פיו.
היא מיד השתנתה חזרה לאנושית, ושלפה את שתי החותמות. "זה לא משנה אם זה בפנים או בחוץ..." היא אמרה לעצמה, ובמהירות הדביקה את הפתקיות. הדג, ששם לב שהיא בתוכו, חיה, מיד נזהר והשתמש בסילון זריז כדי לפלוט אותה החוצה. הוא השתעל, והתבונן בה בגועל. "למה שתרצו לעשות את זה? אתם הנינג'ות נבזיות יותר ממה שהפרוטוקול אומר אודותיכם!"
סאקורה חשבה לנצל את הרגע. בעודו מדבר אל סמואי הרטובה והמסריחה מריח הדגים, היא הסתערה קדימה באגרוף צ'אקרה טעון. היא עמדה לפגוע בו, אך הוא הרגיש את האנרגיה המיתמרת, ומיד סתר לה בזנבו. היא ניסתה כמה שיותר להתקרב ולהדביק את הפתקית על הזנב, אבל היא נשברה- היא נהרסה! היא חשבה שמעולם לא נכשלה באף קרב, מבחן או אימון כפי שנכשלה באותו רגע.
ימטו ראה את חצי הפתקית השנייה, ונאנח. "ניסיון נחמד סאקורה" רק חשב לחרוק בשיניו, ואץ לעבר השד. הוא השתמש בסימוני ידיים. "עץ: טכניקת היער הגדול!" קרא וגזעי העץ נפלטו מבעד לשרוול אפודו, ועשו את דרכם אל הדג, כשעליהם מתנוססות הפתקיות. השד קלט בעיניו את העץ, והתרחק ממנו בשחייה. ימטו הוביל אותו כך שיחוג בעיגול, ויצטרך להילכד בתוך מעגל העץ שלו. לצערו, ימטו שכח שהוא על פני המים, והשד פשוט שחה מתחת לידו, ושבר אותה. העץ השבור צף על המים, כאשר בקצהו נמצאות הפתקיות. "לעזאזל!" הוא מיהר לעבר הפתקיות בבזק. סנפו מיהר גם הוא כדי לתקוף. בדיוק בשנייה שימטו לקח את אותן פתקיות, השד עמד מעליו, חשוף שיניים ומאיים. מתוך דחף בסיסי, ימטו מיהר והידק את הפתקיות תחת סנטרו של השד.
רק סאקורה נשארה מאחור. פתקית אחת הרוסה, ולכן כולם תלויים בה עכשיו, עד כמה שזה יעבוד. היא התרכזה, ויצקה צ'אקרה לידה. היא אצה לכיוונו של השד, וצעקה בקול רם. הוא חייך אליה בזלזול, וגרגר. "בת תמותה עלובה, מתי תלמדי?..." הוא אגר מים בפיו, ואז פלט אותם כסילון. היא ביטלה את יציקת הצ'אקרה ברגליה, ונפלה למים. השד הטיפש כיוון את הסילון אל פני המים מבלי ששם לב, והעיף את עצמו כלפי מעלה. הוא נופף בעוצמה המרבית בסנפירי חתירתו, והרגיש חסר תועלת כאשר התנודד למעלה. סאקורה זינקה מעל פני המים, רטובה ונוצצת לאור הירח, והדביקה את הפתקית האחרונה שלה על גופו חסר התועלת של השד. לאחר מכן התרחקה ככל שיכלה, והתנשפה ופלטה מעט מים מפיה. ללא ספק- היא ידעה שמאז הקרב שלה מול סָאסוֹרִי מהאקצוקי, היא מעולם לא לחמה בקרב כה קשה.
ימטו ראה שתכניתו עבדה, ומלבד המדבקה השבורה, כולן היו. "אני מקווה שאת יודעת מה את עושה, סמואי" הוא התלונן, והשתמש בסימוני ידיים. "שבירה!" (破) הכריז, ולפתע הפתקיות זהרו- כולל אלו שהיו בפנים, שזוהרן בלט מנחיריו ושיניו. השד זעק מכאב, והתפרפר במים בכוח.
סמואי ידעה שזהו הרגע שלה. "טכניקה סודית: גל קפוא!" (秘術冷凍波) קראה, והשתמשה בחרבה. היא הניפה אותה ויצרה גל תנודה גדול שזהר בקור חד. הוא פגע בדג חסר האונים. משום שלא היו כל שש המדבקות עליו, היה בקשקשיו דיי צ'אקרה כדי לבלום את ההתקפה. כלל הצוות נדרך במקומם, וציפו לכישלון מוחץ. כל שעבר בראשה של סאקורה היה כמה שהיא טיפשה וחסרת ערנות. הדג הצליח להתנגד להתקפה, אך כשניסה לנוע, מרווח שבין קשקשיו חשף נקודת "סדק" שבצ'אקרה שלו, ואפשר להתקפה לבתר אותו לשניים. איבריו נשפכו החוצה, והסריחו בריח בלתי יאמן. גופו צף על פני המים, וכן גם תוכנו.
סאקורה הידקה את אצבעותיה סביב אפה, ונופפה בידה כדי להרחיק את הריח. "זה חולני" היא התקרבה אל ימטו.
הוא מצא את קולה מצחיק כאשר היא חסמה את אפה. "אני לא מאמין שזה עבד, סמואי" הוא חייך. היא חייכה אליו בחזרה, והחזירה את חרבה לנדן. "הכול בזכות אדם, שאני כל כך מקווה לשרוד את המלחמה בשבילו..."
"אני מאמין לך" הוא הנהן, והתבונן מסביב. "משהו חסר." הם שמעו רעש מתפצח מלמעלה, וראו דלת מרחפת באוויר. מבעד הם ראו שקופץ מטה השד טובירמה, שד הדלתות. סאקורה הזדעזעה. "חשבתי שחיסלנו אותו" היא הסתירה את פיה בכף ידה, ואז הבינה דבר מה. "איפה... איפה קאקאשי סנסיי?" שאלה בחרדה. השד חייך בגולמנות שנראתה מגוחכת, ונפל על פניו. כל גבו היה דקור בשוריקנים, ועבודת צ'ידורי נאמנה השאירה סימני כוויות על הנקודות הפגועות על ידי אותם חפצים חדים. מבעד לשער זינק קאקאשי, ונחת ממש על יד הגופה. "שלום" הוא נופף אל צוותו. הם היו המומים. "קאקאשי סנפאי, איך?..." מלמל ימטו, ומורה לשעבר של סאקורה רק חייך. "הוא נפל ישר למלכודת שלי. הוא לא היה מוצלח כפי שחשב שהיה."

ידיו של טד רעדו. עוד שדים נגוזו. הוא קם מעל המקום שישב, בהר המחט, והתבונן בקרב המתחולל. אני לא מאמין שהם הביסו את טובירה. הוא היה מהטובים שלי. שלא לדבר על שימי. לעזאזל. הכול בגלל הזונה הזאת מהמעיין הנסתר, קמורי. אני מאבד את השדים שלי בקצב מסחרר...
ילד טיפש קול נוסף נשמע בראשו. טד הכיר אותו. היית יהיר מדיי. עכשיו איבדת חצי מצבא השדים האגדי שצברתי בשבילך, לאורך השנים. מעתה ואילך לא ארשה לך לתפקד. מעתה אני לוקח את המושכות בעניינים.
"לא!" הוא קרא בקול, כאילו שהשד עמד מולו. "לא ארשה לך! אני הבעלים של הגוף הזה, לא אתה! אתה טפיל, רמש עלוב התלוי בחייו של אדם אחר! לא היית מגיע לאן שהגעת בלעדיי!"
איתך לא הגעתי לשום מקום, ילד טיפש. מעולם לא היה אכפת לי מהרצון הילדותי שלך לחרחר מלחמה. אני מעוניין להשיב את העולם הישן לסדרו, ולא להסתכל על בני אדם רוצחים אחד את השני. אני אשלוט, ולא תוכל לעשות דבר בנידון.
"תפסיק!!!" שאג טד והשתגע. "אני הבעלים של הגוף! אני בר המזל! אתה אפס! עזוב את הראש שלי! אני יכול להחזיק את זה, אני אחסל אותם!"
אתה רק נהנה לראות דברים הורגים אחד את השני, ולכן חיסלת לי את חבריי היחידים בעולם. אין מקום בשבילך יותר, טד. אתה אמנם מושחת, אבל אתה אפילו מושחת מדיי בשביל שד. מעתה ואילך אני לוקח פיקוד.
טד לפת את ראשו בידיו, והרגיש סחרחר וחסר יציבות. הוא מעד משעל לשעל, והיה בטוח שייפול לבסוף מההר. עיניו נצצו ורצדו במהירות מצד לצד, והרגיש כיצד הוא אט-אט מאבד את המודעות. הוא רעד במקום כמה פעמים במעין טלטול, ועצם את עיניו. אחריי כמה שניות, ניעור מחדש, כאשר על פניו מרוחה הבעה מיובשת וחסרת עליזות, שלא אפיינה אותו. "סוף-סוף... חופשי!" הוא קרא בקול, וקימץ אגרוף. לפתע, מבלי ששלט בזה, ידו החזיקה ניצב של קונאי, ונעצה אותו בלבו. טד השתעל דם, ונשען על סלע קרוב. תוך שניות ספורות איבד את ההכרה, ועצם את עיניו. כשפקח אותן שוב, הוא חזר להסתכל בטירוף חושים סביב, וחייך בזדוניות. "אני מצטער גקידו... אבל יש לי עבודה לעשות." הוא החל לרוץ למטה, לעבר צוות 1.

"הקרב הזה לא נגמר" אמרה סאקורה, ומחתה זיעה מעל מצחה. "עכשיו אנחנו בהפוגה... אבל כמה זמן יעבור עד השדים הבאים? והלילה הזה..." היא הביטה אל הלבנה, שלא משה ממקומה מתחילת החזית. קאקאשי טאטא את ידיו אחת בשנייה, והתבונן בהשתקפות הכסופה של אור הירח על המים. "אל תאמרי נואש, סאקורה. אנחנו צריכים להילחם בארבעים שדים, להזכירך. יחסית, החזית שלנו היא הקשה ביותר."
"היינו צריכים לקבל צבא..." היא התמרמרה והתבוננה מסביב. ימטו חייך. "קיבלנו" הוא פרש בפניה את הנוף המזעזע של פיצוצים ושל אנשים נפגעים. היא נאנחה. "הם עסוקים בלהילחם בכפילים... היינו צריכים להרכיב מגה-צוות, שנהייה ארבעים איש! אם שיקמרו ידע-"
"הוא לא ידע דבר בוודאות" קאקאשי צמצם את עיניו, והחל להתרגז. "סאקורה, שלא תעזי להגיד על שיקמרו דבר רע. הוא עשה כמיטב יכולתו. להזכירך שהוא בקרבות איתנו, נלחם מול טיפוס שהוא לא יותר קל מהשד הזה." סאקורה עדיין לא הייתה מרוצה ושילבה את ידיה. קאקאשי המשיך. "חוץ מזה עשיתי חישוב קטן. קוראים להם שבעת החטאים, לפמליה של גקידו, משום שהם שבעה, נכון?"
"זה נכון" סמואי הנהנה, וליטפה באצבעה בעדינות את הלהב הקרה של חרבה.
"אם כך, בהתאם לאישיותו של טד, הוא ישמור אותם לסוף. עד עכשיו הבסנו תשע-עשרה שדים, משמע שנותרו לנו רק עוד עשרים-ואחד. אנחנו נהייה בסדר, סאקורה. בנוסף, כל עוד יש לנו את הגיבוי של נארוטו..." הוא התבונן לגזרה שהייתה צפונית אליהם, "אנחנו נהייה בסדר. אני מבטיח."
"כמו שהבטחת שסאסוקה יחזור?..." היא שאלה בצינה, והתבוננה בו בגועל. קאקאשי נאנח, ושפשף את עורפו. "לא. סאקורה, ביום שבו תהיי ג'ונין, ויהיו לך תלמידים משלך... את תביני מדוע עשיתי זאת."
"מרגש!" הם שמעו את קולו של טד, מתנשא מעליהם. כל הצוות הרים את פניהם והתבוננו בנער השד עומד על רגל אחת. מצב רוחו זינק מהפעם האחרונה שראו אותו. "חומד, אני כאן, ואני מוכן!"
קאקאשי הכין את ידיו לסימון. "מה הפעם? אילו עוד חלאות את מתכוון להשליך עלינו?"
"רק את קיסושה, לא משהו מיוחד... אני מבטיח להם שהוא הכוכב שלי, מספר אחד!"
שד הופיע. הוא היה מאוד מוזר, אפילו בשביל שד- ביחס לשאר השדים שהשתמש בהם עד כה כמובן. קיסושה (寄贈者) היה נראה כיצור מגושם וגדול, בעל הליכה רפויה. היו לו שתי זרועות חסונות ומגודלות שהשוו אותו קדימה. ראשו היה קטן יחסית, ונחבא אל בין ידיו. כל גופו היה מכוסה בכתמים ובפסים שחורים, ממש כמו זברה מפלצתית ומעוותת. הפסים והכתמים נראו מוכרים לקאקאשי מסיבה לא ברורה... והוא רק התכונן נפשית לכך שהשד הולך להסתער במלוא כוחו. טד התקרב לקיסושה, ולחש על יד ראשו, היכן שאוזנו הייתה, "אותו."
השד הנהן בכחכוח גרון, והביט בקאקאשי. זה לא טוב חשב לעצמו, ומיד השתמש בסימוני יד של אדמה. "אדמה: חומת אדמה!" הכריז ומתחת לפני המים התנשאה חומה שביצרה אותו. לרגע קט האמין שהוא בטוח, כך גם שאר חבריו לצוות, עד שהשד פשוט עבר מבעד לחומה, והשתמש בידיו כדי לגעת בצווארו של קאקאשי. למזלו של הסנפאי, צווארו היה מכוסה על ידי המסכה שתמיד היה מסתובב איתה. הוא זינק אחורה את הצוות שלו, והתנשף. "זה היה קרוב. הוא ניסה לגעת בי משום מה."
סאקורה הסתכלה סביב- אין זכר לטד. "נעלם כפי שהגיע..." מלמלה לעצמה. "למה שהוא לא ינסה לתקוף אותך פשוט?" שאלה את קאקאשי. השד התנודד מצד לצד בפראות, ושאג בקולות משונים. הוא בהחלט לא היה מאלו שאוהבים לדבר. "מה הוא מנסה לעשות? למה הוא לא תוקף? ולמה הוא לא בצוות? חשבתי שכל השדים שלו עובדים בצוותים."
קאקאשי השתמש בשרינגן. הוא ראה משהו מוזר בשד... הפסים והכתמים שעל גופו זהרו ביוקדות נבלעת. הוא מיקד את ראייתו, בתקווה שיזהה מה זה הזכיר לו. הכתמים האלו... הוא נזכר בסאסוקה. הוא נזכר בסאסוקה בן השתיים-עשרה, שניצח בקרב במבחני הצ'ונין. הוא נזכר בחותמת שהייתה על עורפו... חותמת מקוללת ושטנית. קאקאשי ידע בדיוק מה זה. "תיזהרו ממנו, וכסו כל איבר שנמצא עליכם" נתן להם את מילתו. "הוא ישאיר עליכם את החותם המקולל."
"למה שזה יפריע?" שאלה סאקורה בסתירה. "זה אמור לעזור לנו- עד כמה שאני זוכרת, סאסוקה נהייה חזק יותר בזכותה!"
"הכול יחסי, סאקורה, ואני בטוח ששדים לא אוהבים לחלק דברים בחינם, את לא חושבת?"
היא הנהנה, ורצתה לסתור לעצמה על כך שלרגע שכחה את מקומה.
"אז אפשר לתקוף אותו חזותית?" שאלה סמואי. קאקאשי נד בראשו.
"לא. אם לשד יש כבר את החותם בעצמו, הוא חזק מכפי שאת יכולה לדמיין... שד עם חותם, זה דבר שיהיה קשה לפגוע בו. אנחנו צריכים תכנית-"
השד היה כה מהיר, שקאקאשי לא הצליח לעקוב אחריו במבטו. ידו המגודלת של השד קרעה את בגד הגוף שלבש קאקאשי, וממש מעל עצם החזה, סובב אצבע והותיר סימן מקולל על חזהו. קאקאשי התנשף והתרחק, תוך שהוא מביט בכולם. הסימן החל להתפשט ממש מתחת לבגדיו, וטיפס לאורך גבו והגיע אפילו לאזור עיניו. הכתמים היו בצורת סהר, עם נקודות קטנות מפוזרות סביב. הוא היה בהלם- והרגיש חזק פי כמה וכמה.
"קאקאשי סנסיי!" קראה אליו סאקורה, ורצתה לעזור לו, אך היה זה מאוחר מדיי. קאקאשי התבונן בשד. כעת, כשהחותם היה עליו, הוא יכול היה לשמוע את השד מדבר. "קאקאשי הטקה..." מלמל בקול עמום. קאקאשי רק הקשיב לדבריו. "עזור לי להילחם בחבריך. הם חלשים ועלובים, ואין מקום בעולם לאלו שאינם ראויים לחותם המקולל."
קאקאשי השתמש בשרינגן. הוא התבונן בהם בקור. "אין מקום בעולם לאלו שאין להם את החותם המקולל" אמר לסאקורה, וקימץ את אגרופו. סאקורה ההמומה הזילה דמעה. "קאקאשי... סנסיי..." היא רעדה במקום עמדה, וימטו לפת אותה בידה. "זה דורש מאמץ, ולא דמעות." הוא הכין את ידיו בסימוני ידיים. "עץ: טכניקת היער הגדול!" הכריז ומידו התבקעו עשרות גזעי עץ שהסתערו על קאקאשי המקולל. הוא הסתער בראש חזותי, ובאגרופו הצליח לנתץ ולשבור את גזעי העצים, כאילו היו שום דבר. ימטו התרחק, והחזיר את ידו למצבה הרגיל, על מנת להשתמש בעוד סימוני ידיים. "עץ: טכניקת עינוי החזרן!" הוא קרא בקול ולפתע חזרן עמד להינעץ בקאקאשי המקולל. קיסושה היה שם בזמן, ושבר את החזרן לאלפי רסיסים בידיו האדירות. ימטו, סמואי וסאקורה התרכזו יחדיו, והתכוננו להגן על עצמם.
"חשבתם שהלכתי?" טד שאל מאחוריהם, וחטף את סאקורה "סאקורה!" ימטו זעק והתכוון ללפות אותה. קאקאשי המקולל חבט בכוח בגבו של שותפו לשעבר באנבו. סמואי זינקה אחורה והתבוננה בסאקורה המתרחקת, נגררת על ידי טד. "לעזאזל איתך, טד!"
"שתיים על שתיים?" שאל ימטו, והתבונן בקאקאשי ובקיסושה. קאקאשי הנהן. סמואי נצמדה לימטו. "אין לנו סיכוי" היא השתעלה. "הם שניים מאוד חזקים, ואנחנו לא חזקים כמוהם..."
"יש לנו עדיין יתרון מנטאלי מסוים; לך יש תבונה גבוהה, ולי, ובכן, יש את טכניקת העץ. אנחנו רק צריכים לא לאבד תקווה." היא הנהנה, והכינה את חרבה. "את מי אתה רוצה?"
"יש לי רעיון איך נוכל להכות שתי ציפורים באבן אחת... ולכן אצטרך דווקא להילחם בשד, ולא בסנפאי. תוכלי להתמודד מול קאקאשי?"
היא הנהנה, והסתערה על קאקאשי. הוא חסם אותה בכף ידו, שזה עתה יחד עם עורו, שינו את גוונם לאפור-מלוכלך. קיסושה עמד לחסל אותה מהצד, אך ננעץ במטר שורק של שוריקנים מצדו של ימטו. השד זינק אחורה בפראות והביט לכל עבר, במטרה להכות את הדבר שהפריע לו. ימטו השתמש בסימוני ידיים, "עץ: קבורה מלבלבת בקנוקנת עץ!" והשד נלכד בסבך של גזעי עץ המשתלבים אחד בשני, והותירו מקום רק לידיו ולראשו הקטן.
החרב ננעצה בבשרו של קאקאשי, וסמואי ניסתה לשחרר אותה. קאקאשי התעקש, וקרב את סמואי אליו. מה אני עושה? שאל את עצמו. הוא הביט בעיניה של סמואי, שהיו מלאות ברעד והשתדלו שלא לשדר רגש. אישה קרה. למה אני תוקף אותה? למה אותם? זאת כבר הפעם השנייה שאחד מהשדים הללו משתלט עליי... ואני מוצא את עצמי תוקף את חבריי לצוות.
הוא זכר את אוביטו, חבר הילדות הוותיק שלו. בחור גא ומגושם, שסביר להניח שלא הסב אושר רב למשפחת אוצ'יה. אוביטו, שהתגלה לבסוף כטובי, אותו אדם ששחרר את האסון על העלה הנסתר לפני שבע-עשרה שנים. "קאקאשי!" קראה אליו סמואי. "אני יכולה לראות שיש בך עדיין שמץ של אנושיות בפנים! אתה חייב לצאת מזה! זאת רק חותמת מקוללת! זה כלום!"
קאקאשי שחרר את החרב והתרחק ממנה. "אין בעולם מקום בעולם לחסרי החותם המקולל" השיב לה והשריג את שריריו. היא הגנה על עצמה עם חרבה. "אל תיכנע לזה, קאקאשי! חשוב על הכפר שלך! חשוב על נארוטו! חשוב..." לפני שהספיקה להוסיף דבר נוסף, ימטו הגיע אליהם וקרא "חשוב על אוביטו! חשוב על רין!"
הוא צודק. הם צודקים. מה אני עושה? למה... למה אני נכנע לשד? החותם גובר עליי... אני חייב למצוא דרך להכניע אותו.
"אל תיכנע להם, קאקאשי האטאקה. אין מקום בעולם לחסרי החותם המקולל."
"אין מקום בעולם לחסרי החותם המקולל!" הוא הושיט את ידו לחזהו, וניסה לשאת תפילה. "אתה לא תפר את השבועה שלך, קאקאשי הטקה!" השד הצליח לזרוח מבעד לסבך העצים שלכד אותו, וכך גם קאקאשי, בתיאום מצוין. קאקאשי החל להתנפח, ושיערו הלבן החל להיות ארוך יותר ויותר.
סמואי התרחקה, וימטו מיהר לחזור ליריבו שלו. "אתם לא תצליחו להביס אותנו. אנחנו לעולם לא נכנע, לא לאף כוח מרושע!" הוא שלף את אבן הבדולח המזערית, ותחב אותה בכוח בפיו של השד. השד נשך את ידו, והוא ניסה להוציא אותה.
"ימטו!" קראה אליו סמואי, אך היא הותקפה במהירות הבזק על ידי קאקאשי ארוך השיער והשטני. היא שמה לב שהכתמים בצורת הסהר התארכו ופשטו עוד יותר, ובתנועותיו המהירות נראה כמו כדור מוכתם וסחרחר. היא הצליחה להדוף את התקפותיו בחרבה, ופשוט שמרה על מסלול הליכה מעגלי. "קאקאשי, אני מתחננת-"
פיצוץ עז התפקע לא רחוק מהם, אחד מכדורי האש של כפילי הסאסוקה הנאבקים והנלחמים. קאקאשי הוטס מהמקום לכמה רגעים. מים געשו והתפזרו לכל עבר, מותירים לחות מלוחה בכל מקום שבו פוגעים, וריח מים מאודים. קאקאשי, שהצליח לצוף, חזר לעמוד על רגלו, וניער את המים משיערו. בזמן שהוא לקח לעצמו להתרענן סמואי הציצה בשותפה השני. ימטו ישב מול קיסושה, ונדמה שהיה מרוכז בטכניקה שהיא לא ראתה בעבר. אגרופו של קאקאשי הגיע אליה במהירות, והיא אפילו לא חשבה על פעולת תגמול. היא נהדפה, ובכוח התנועה התרסקה על המים מספר פעמים עד שהתנגשה בערימת אבנים. היא התאוננה מהכאב, והצליחה לקום, בקושי. "לא להיכנע..." היא נעזרה בחרבה על מנת לקבל שיווי משקל, וקמה.
"צ'ידורי!" קאקאשי זעק, ואגרוף טעון בחשמל עמד לחסל אותה. כשחשבה שזה נגמר, היא שמעה את קולו של ימטו.
"טכניקת ההוקאגה המיושנת: ההוראה העשירית בהארה!" הוא הכריז ומעל כף ידו הופיעה המילה טהור (真). השד צווח והתלונן בקולי קולות, עד שכל החותמות המקוללות שהיו על גופו התאדו בעשן צורב. סמואי הבחינה שקאקאשי הפסיק את הצ'ידורי שהתכוון לפגוע בה איתו, והחליק את ידו על חלקו העליון של חזהו. החותם המקולל נעלם, וכך גם הפסים והכתמים בצורת הסהר. הוא חזר להיות קאקאשי, והתבונן בבושת פנים בסמואי. "אני..."
"זה בסדר, קאקאשי."
ימטו ביטל את סבך העצים, והשד נחת על בטנו, חסר אונים. סמואי הגיעה אליהם יחד עם קאקאשי, וליתר ביטחון- ערפה את ראשו של השד. דם החל להעכיר על פני המים, והצטרף לשובלי הדם הצפים של כפילי הסאסוקה והחיילים כאחד. המראה זעזע אותה, והיא העדיפה להתמקד בחבריה. "איפה סאקורה?" שאל קאקאשי. שניהם השפילו את מבטם. "היא... כשניסינו להדוף אותך טד התגנב וחטף אותה."
"חייבים ללכת לחלץ אותה." הם הנהנו, וקאקאשי החל לרוץ לכיוון אחד הרי המחט, כאשר חבריו רצים אחריו. הוא השתמש בשרינגן, והתבונן לכל עבר. אסור לנו לאבד אותה.

הודעה זו נערכה על ידי Dr_Ellert: 18.06.2013, 00:20


--------------------
Go to the top of the page
 
+Quote Post
L.Wolf
הודעה 19.06.2013, 21:33
הודעה #100


גאנין
סמל קבוצה

קבוצה: וותיקים
הודעות: 338
תאריך הצטרפות: 23.02.07
מיקום: תגידו זה באמת משנה גם ככה לא תכירו
משתמש מספר: 26,642



אז קראתי את שני החלקים והיה שווה לחכות את השבוע הזה בשבילם כי הם פשוט היו נפלאים הקרבות והטכניקות והטקטיקות פשוט לא מפסיקים להפליא אותי וזה פשוט מדהים אותי כל פעם מחדש אני כבר מחכה לפרק הבא וכמו תמיד חושב שהכתיבה שלך פשוט מופלאה

ולסיכום רוצים את החלק הבא רוצים את החלק הבא!!!!!!!!


--------------------
אוציהא סאסקה&אוציהא איטצי


planet.com/images/features/ptests/naruto/sasuke.jpg" alt="naruto test" /></a> COPY BB CODE




Go to the top of the page
 
+Quote Post

9 עמודים V  « < 3 4 5 6 7 > » 
Reply to this topicStart new topic
1 משתמשים נמצאים בנושא זה (1 אורחים ו-0 משתמשים אנונימים)
0 משתמשים:

 



RSS גרסת ארכיון הזמן כרגע: 20.08.2019 , 01:22